בשבועיים האחרונים גיליתי ששני קולגות שלי מהעבודה שממנה פוטרתי לפני שנה ושמונה חודשים מצאו עבודה חדשה. שניהם היו יציבים למדי בתפקיד שלהם כשפוטרתי, לכן סביר מאוד להניח שהזמן שהם השקיעו בחיפוש העבודה שלהם היה קצר משמעותית מזה שלי.
קודם כל – ברור לי שהרקע המקצועי שלהם שונה מזה שלי, מה שיכול מאוד להשפיע על תהליך חיפוש העבודה.
אחד מהם היה מתכנת כמוני, ועבדנו יחד אחרי שהוא גויס לחברה שבה עבדנו יחד בתור סטודנט לפני כמה שנים, ולכן חיפש עכשיו עבודה בתור עובד עם מעט ניסיון. כלומר הוא בדיוק בנקודת הזמן שבה הוא מצד אחד כבר עם ידע וניסיון באיך לעבוד בחברה גדולה על מוצר מסחרי, אבל מצד שני עדיין מספיק צעיר כדי שהשכר שלו יהיה יחסית נמוך. עבור רוב המעסיקים זה איזון אידאלי, במיוחד אם הוא מגיע עם המלצות חמות (ומכיוון שהמנהלת המשותפת שלנו אהבה אותו, כנראה שהוא יקבל המלצות נהדרות). במקביל לזה – הוא לא הוא לא הספיק לצבור ״חוב״ בידע ברמה שנוצרה לי, אין לו שנים של ניסיון בתחום שהוא לא רלוונטי (כפי שיש לי), והוא גם לא היה צריך להסביר פיטורים מסיבות מקצועיות כפי שקרה לי.
עד כמה זה משנה? אני למשל זוכרת שכשאני חיפשתי עבודה בערך באותה רמת ניסיון (אולי עם קצת יותר ניסיון אל לא משמעותית) בסביבות 2008, קיבלתי הצעת עבודה די מיידית, והיו כמה תהליכים אחרים שבהם התקדמתי לשלבים מתקדמים בחיפוש העבודה. כך שאולי יש קשר בין רמת הניסיון לבין היכולת למצוא תפקידים בתקופה הזו.
רמת הניסיון והמהות של הניסיון הזה הן נקודות שכנראה גם רלוונטיות גם לקולגה השני שלי, איש הבדיקות רק לפני כמה ימים ראיתי שמצא עבודה חדשה. אני מודה שבמובן מסוים החלפת התפקיד שלו נשמעה לי מוזרה, כי הוא היה עובד ותיק שהרגיש לי מאוד מבוסס בצוות – ולא חשבתי עליו כמישהו שיחפש עבודה בטווח הזמן הקרוב. אני מאוד רוצה לקוות שהוא לא החליף עבודה בגלל אילוצים כאלו ואחרים, אלא מסיבות חיוביות.
גם פה אין לי מושג מה מצב השוק לבודקים, במיוחד ברמת הניסיון של הבודק הזה. במקרה שלו אני יודעת שבשנים האחרונות היתה דחיפה בצוות שלנו שהבודקים יקחו על עצמם יותר אחריות על תהליכים אוטומאטיים שונים, מה שבהחלט נתן לו כישורים לחיפוש עבודה בחוץ שאין בהכרח לכל הבודקים.
ואני כמובן עדיין מחפשת עבודה, ללא הצלחה – ולאחרונה גם שמתי לב לכמה מעט חברות הצלחתי להגיע בתקופה האחרונה, למרות ש״על הנייר״ היו לי ראיונות, כנראה כי הצלחתי להתקדם ביותר ויותר תהליכים.
וזה משהו שהקואצ׳רית שלי הדגישה בשיחה האחרונה שלנו – שעצם זה שאני מצליחה להתקדם בתהליכים אומר משהו טוב, שאני מצליחה להרשים מראיינים.
אבל אז יצא לי לראות דיון בקבוצה מקצועית שאני חברה בה, ושם שני חבר׳ה שמראיינים התחילו לדבר על מצבים שבהם מרואיין מבטיח בשלבים הראשונים אל אז נכשל בראיון המשך – ואיך הם ״מתחקרים״ איך הם לא אבחנו את המרואיין כגרוע לפני כן. אין זום תזכורת לזה שאולי היה לו יום גרוע, או שהלחץ של המבחן הכריע אותו, או משהו בשאלה אולי לא הסתדר לו, ועם שאלה אחרת אולי הוא היה מצליח יותר.
ופתאום התחלתי לשאול את עצמי – עד כמה הקושי שלי להתראיין בעצם מעיד על זה שאני עובדת גרועה?
מצד אחד, צירפתי פעם את הרשומה הזו שמסבירה עד כמה לפעמים צריך ״לקלוע״ לראש של המראיינים כדי להצליח בראיון. ולפעמים ״לקלוע״ גם אומר שלמראיין יש קריזות, והקוראים הקבועים יודעים עד כמה נתקלתי בשנה ומשהו האחרונות במראיינים קריזיונריים כאלו מידי פעם, וייתכן שהתקופה הכלכלית שבה יש המון מחפשי עבודה מגבירה את זה אצלם.
אבל מאז ומתמיד הרגשתי שאני מתראיינת גרוע ולא מצליחה להראות את מלוא היכולות והידע שלי בראיונות. זה לא משהו חדש – זה משהו שהרגשתי כבר מחיפוש העבודה הראשון שלי בתחום אחרי התואר. אבל בעבר בסופו של דבר הצלחתי למצוא עבודה תוך זמן סביר, גם בחיפוש הקודם שלי שנפל על המשבר הכלכלי היחסית קל של הקורונה בשילוב של העובדה שלא ממש ידעתי להתראיין.
אבל הפעם משהו פשוט מרגיש לי שונה, ואני לא יודעת אם זה בגלל שהתקופה קשה – או שמשהו אצלי באמת לא בסדר.
אני יכולה לתת למשל דוגמא מהראיון הטכני האחרון שהיה לי: היה מדובר על ראיון ראשוני שבו המראיין נתן לי בעיה שהייתי צריכה לכתוב לה פתרון תכנותי. וכתבתי אותו בצורה נכונה שעבדה (חוץ מהנקודה האחרונה שאיכשהו גרמה לבעיה שלא היה לנו זמן לבדוק למה). אבל כמו שאפשר להבין, זה לקח לי יותר מידי זמן – ויכול להיות שמשהו היה חסר לי. כלומר יכול להיות שמישהו כתב פתרון טוב יותר, או כולל יותר, או לא עשה טעות או שתיים קטנות שעשיתי ושבהן תיקנתי את עצמי רק בדיעבד.
ואלו יכלו להיות דברים שבעבר היו מייחסים אליהם פחות משקל כי היה צורך בעובדים (בניגוד לתקופה הנוכחית שבה השוק מוצף במחפשי עבודה) או שהייתי פחות מנוסה ולכן הם היו נסלחים יותר. כנראה שכיום הדחיה שאני מקבלת נובעת משילוב של שתי הנקודות האלו.
הקטע הוא שאני כנראה לא עובדת גרועה – וסביר להניח שברוב הראיונות שעברתי, אם היו בעיות במה שכתבתי, אלו היו בעיות מאוד קטנות שהיו דורשות תיקונים קלים מאוד ולא בעיות רציניות (למרות שאני מודה שגם היו לי כמה ראיונות שהיו גרועים). ואם אלו דברים שעקרוניים חברה, הם דברים שאוכל ללמוד מהר וליישם ברגע שאתחיל לעבוד. ובעבודה השוטפת יש את הזמן לתקן את הדברים האלו.
אבל מצד שני אני לא מישהי סופר אולטרא מבריקה, וזה בהחלט משתקף בראיונות, אבל אני מרגישה שדווקא כעובדת ותיקה אני בהחלט מצופה להיות כזו. ועצם העובדה שלא מצאתי עבודה כל כך הרבה זמן גם כביכול מעידה על בעיה, מה שמחמיר את הסחרור שאני מרגישה שאני נמצאת בו.
יש לי חברה מהתואר שאני חושבת שסיפרתי עליה פעם. היא מישהי שכשהכרנו נראה היה שהיא בתחילתם של חיים די מאושרים – היא למדה לתואר במדעי המחשב, היה לה בן זוג שהיא הכירה בצבא שלמד לתואר בהנדסה. הם מצאו עבודות, התחתנו, נולדו להם ילדים – בסה״כ נשמע שהחיים שלהם היו במסלול די שגרתי ופחות או יותר מאושר.
עד שמשהו השתבש מהרבה מאוד סיבות. אחת מהן היתה שהיא פוטרה מהעבודה שלה בהייטק, וממגוון סיבות שלא היו קשורות בה – לא הצליח למצוא תפקיד חליפי. המשפחה כולה היתה במצב קשה בגלל הסיטואציה כולה – שהחברה ובעלה החליטו לפנות לגורמי הרווחה של העיר שבה הם התגוררו אז.
נזכרתי בסיפור הזה כי בין השאר מה שהעו״סית מהרווחה עשתה כצעד ראשון היה להחזיר את החברה שלי ממש בכוח לעבודה בכך שהיא שלחה אותה להכשרה קצרה ואז לתפקיד שהיה רחוק מתכנות אבל היה יציב ומותאם למצבה הנפשי, לפחות באותה תקופה.
בזמנו די התעצבנתי בשם החברה שלי על זה שהעו״סית לא עזרה לה למצוא עבודה בתכנות אלא כפתה עליה עבודה אחרת – אבל אני מודה שבהסתכלות שלי היום, אני די מקנאת בהכוונה הזו.
לא כי אני במצב נפשי מאוד קשה כמו שהיתה החברה שלי, ולא כי אני זקוקה לשירותים של הרווחה באופן כללי – אלא שאני מרגישה שאני פשוט לא מצליחה להתמודד עם מצב העבודה שלי.
כבר ערך חודש וחצי פלוס מינוס שאני מנסה לחפש עבודה זמנית שתהיה לי עד שאמצע עובדה בהייטק או אחליט על כיוון אחר – ואני פשוט לא מצליחה אפילו לחפש תפקיד כזה. איכשהו לכל משרה שנשמעת לי מתאימה – מסתבר שהיא לא כזו.
למשל בתתקופה שבין הצבא לסיום התואר (שאז יכולתי לחפש עבודה מקצועית) עבדתי לא פעם בתור פקידת קבלה. עניתי על טלפונים, קיבלתי בברכה אנשים שהגיעו למשרד, ומידי פעם הייתי מקלידה מסמכים. זה לא היה משהו קשה או מאתגר במיוחד, ולכן חשבתי שזה מקצוע שאוכל להכנס אליו בקלות גם עכשיו – אבל פשוט לא חוזרים אלי כשאני מגישה מועמדות לתפקיד.
שוחחתי עם מישהי שמכירה את תחום חיפוש העבודה לאנשים בגילי, והיא אמרה לי שתפקידי אדמיניסטרציה הם תפקידים שכיום דורשים ניסיון. האם יכול להיות שהדרישות השתנו מאז ויש בתפקיד הרבה יותר אחריות שבעבר היתה אצל עובדים אחרים (למשל בעבר היתה לכל מנהל מזכירה אישית שהיתה מנהלת את היומן שלו, אבל עכשיו המזכירה של החברה צריכה לנהל את היומנים של כולם) – או שפשוט כבחורה צעירה היה קל לשים אותי בתור פקידה בכניסה לחברה , אבל כיום אני כבר לא מספיק ״ייצוגית״ לתפקיד כזה?
ניסיתי הגיש מועמדות לתפקידי נציגי מכירות כי חשבתי שאלו באמת תפקידים שנועדו היות עבור סטודנטים לתקופה שמתאימה להם – אבל מסתבר שגם אלו תפקידים שרוצים בהם התחייבות להישאר לפחות שנה, וגם שכר הבסיס שלהם נמוך יחסית ומשלימים אותו בבונוסים על מכירות, רק שאני לא אשת מכירות טובה כך שאני כנראה לא אצליח להגדיל את המשכורת מעל בסיס.
ופה אני ממש מרגישה את הצורך במישהו ש״יעשה לי סדר״ ו״יסדר״ לי עבודה. כי אני מרגישה שאני מצידי רוצה לעבוד – אבל פשוט לא מצליחה למצוא עבודה שאני מתאימה לה והמעסיקים מוכנים להסתכל לכיווני בכלל, שלא לדבר לקבל אותי אליה…
העניין שאין לי מושג מי יוכל לעשות את זה – בלי שהחיים שלי בכללותם יהפכו להיות בשליטה של מישהו אחר כמו מחלקת הרווחה, כמו שקרה לחברה שלי.
התיירת המקרית 