הטיול ברכבת הטרנס סיבירית – מוסקבה

היעד הראשון שלנו בטיול היה העיר מוסקבה.

כיום, עם כל המתיחות שקיימת בגלל המלחמה בין רוסיה לבין אוקראינה, כנראה שתיירות לרוסיה יכולה להיות בעייתית ותחשב לרעיון גרוע שתומך בצד הלא נכון של המלחמה, משהו שיכול להשאר איתנו לאורך זמן – ולכן אני שמחה שזכינו לטייל ברוסיה בתקופה שהיתה פחות מתוחה.

אבל גם בלי מלחמות, קבלת הפנים שלנו לעיר התחילה עם אקשן: בכניסה שלנו לרוסיה, אחת המטיילות גילתה שהיא לא מוצאת את הדרכון שלה, והמקום האחרון שבו היא זכרה שהיא ראתה אותו היתה ביקורת הדרכונים בישראל. אפרת (המדריכה) התחילה בירור שבו גילו למזלה של המטיילת (ולמזלה של כל שאר הקבוצה) שהדרכון היה על המטוס, וכך גם הארנק שלה. הם כנראה נפלו לה מהתיק כשהיא הוציאה ממנו משהו במהלך הטיסה והיא לא שמה לב לכך.

התהליך הזה לקח המון זמן והיה מורט עצבים לכולנו, ובמיוחד לאפרת, ואני מניחה שהוא בא על חשבון זמן שבו היינו אמורים לטייל.

היעד הראשון שלנו היה הכיכר האדומה – הכיכר השניה בגודלה בעולם (הכיכר הכי גדולה בעולם היא כיכר טיאננמן בבייג׳ינג, שבה ביקרנו לקראת סוף הטיול). הכיכר ידועה בעיקר בזכות המצעדים הצבאיים שהיו בה בתקופת השלטון הסובייטי, הארכיטקטורה שלה, והעובדה שהגופה של לנין עדיין נמצאת בה ומהווה אתר תיירות מבוקש (שאפרת העדיפה שלא נבקר בו).

כדי להתאים את הכיכר למצעדים, לא מעט מהכנסיות שנמצאות בכיכר פורקו, אבל הן נבנו מחדש אחרי שבריה״מ התפרקה.

הכיכר כמובן צמודה לקרמלין, ואפשר לראות כמה מבנייני הקרמלין מהכיכר.

טיילנו במהירות בכיכר, למרות שלמדריכה המקומית (המעולה) שלנו היה חשוב מאוד להסביר בכל נקודה את המשמעות וההיסטוריה של כל מבנה. בלב מסוים נשלחנו לקניון המקומי כדי שנוכל לאכול צהרים.

אחרי ההליכה בכיכר וקצת מחוצה לה, המתין לנו האוטובוס והגענו סוף סוף למלון. אני גיליתי שהטלפון הנייד שלי נעלם, ודיווחתי על כך לאפרת בתקווה שהיא תעזור לי אולי למצוא אותו. אבל אני חשובת שאפרת היתה כל כך מותשת בשלב זה שהיא בקושי הגיבה, ורק בבוקר אחרי קלטה שיש כאן קצת מצב חירום וניסתה לעזר, אבל בשלב זה פשוט הגעתי להסכם עם אחת הנוסעות שהקרובים אלי יוכלו לשלוח לי מידי פעם הודעות דרכה.

יום לאחר מכן היה לנו יום עמוס במיוחד.

התחלנו את היום בביקור במקום שנקרא בונקר 42 (שימו לב שזה שונה ממה שמכונה ״הבונקר של סטאלין״). מדובר על בונקר שבמטרה העיקרית שלו היתה להיות מקום בו הנהגת בריה״מ יכלה להיות בזמן מתקפה גרעינית של ארה״ב, לשרוד במקום איזה שבועיים שלושה עד שרמת הקרינה תרד – ואז לצאת החוצה ולהמשיך לשלוט במה שנשאר מבריה״מ.

הבונקר נבנה במקביל לבניית הרכבת התחתית של מוסקבה בסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים, כך שרבים מאלו שחפרו ובנו אותו (במיוחד בשלבים הראשוניים) לא הבינו שהם חופרים בונקר וחשבו שמדובר על עוד מנהרה לרכבת התחתית של העיר. זה מן הסתם הוביל לכך שמי שעבד בבונקר באופן שוטף יכול היה בקלות להגיע לתחנת הרכבת הקרובה בסוף יום העבודה כדי לחזור הביתה.

במקום יש בר ומסעדה שאנחנו לא זכינו להנות מהם, אבל בכל זאת כמעט זכינו בחוויה אחרת.

הבונקר עצמו ממוקם 65 מטר מתחת לאדמה, שזה משהו שמקביל ל 18 קומות. בדרך למטה אפרת ביקשה מאיתנו לרדת ברגל, כי יש במקום רק מעלית אחת קטנה ולהמתין לה כדי לרדת יכול היה לבזבז הרבה זמן יקר. היא זרקה משהו שהיא תגיד למי שמעוניין בכך איפה המעלית בדרך למעלה, אבל הרושם שלי היה שהיא הניחה שרובנו נוכל ואפילו נרצה לעלות 18 קומות ברגל.

למזלי אני שמתי לב לנקודה שבה יכולנו לבחור בין האופציות והרמתי דגל לגבי זה – ורבם הופתעו אבל כמובן ביקשו לעלות למעלה במעלית. היחידות שעלו ברגל היתה מישהי קצת קופצנית והיפראקטיבית שהתגעגעה לחדר הכושר בבית, חברה שהיא גררה איתה, וכנראה שאפרת המדריכה.

משם עברנו לקרמלין של מוסקבה – הידוע בכינויו ״הקרמלין״. קרמלין הוא פשוט ״מבצר״, ובלא מעט ערים רוסיות יש קרמלין שכזה שמהווה את השדרה השלטונית של העיר. לכן למשל משרדי הממשלה הרוסית (והסובייטית) היו ועדיין נמצאים בקרמלין במוסקבה.

אבל המתחם מכיל גם לא מעט כנסיות ואפילו את ״מוזיאון הנשקייה״ שבו יש חפצי אומנות שונים. אנחנו עברנו במוזיאון ממש כסיור מודרך ולא ניתנה לנו האפשרות להסתובב לבד, מה שהיה קצת משעמם ומתיש לרוב האנשים אחרי שהסתובבנו על הרגליים כל היום. אפילו המדריכה המקומית שלנו נשמה לרווחה כשניתנו לנו עשר דקות להתיישב אחרי הביקור במוזיאון.

אבל בכך לא הסתיים היום: מסתבר שאנחנו חוזרים למלון לא באוטובוס התיירים אלא דרך הרכבת התחתית הידועה של מוסקבה, שבה יש לא מעט תחנות מאוד יפות (מכבר לעובדה שבמצב מלחמה התחנות יכולות להוות מקלט נגד נשק אטומי ומכילות מספיק מקום לכמה מיליוני אנשים).

ראוי לציין שפה בהחלט בא לידי ביטוי הצורך במשמעת קבוצתית שהיתה חסרה לנו: התחנות עצמן עצומות ועמוסות, המדרגות הנעות בהן מאוד מהירות, והדלתות של הרכבת נסגרות מאוד מהר. במצב כזה צריך שכולנו נלך בקבוצה קטנה וצפופה, ולא שמישהו יחליט על דעת עצמו לבדוק משהו בצד או ״לרחף״ בלי לשים לב וכך ללכת לאיבוד. במצב כזה היה ממש צורך ב״משמעת ברזל״ מצד המדריכה המקומית בשילוב של הפחדות מצד אפרת כדי לשמור על המסגרת הקבוצתית.

הטיול ברכבת הטרנס סיבירית – על קומוניזם והשפעתו

הטיול שלנו התחיל במוסקבה, בירתה של רוסיה – שהיתה עד סוף שנות השמונים של המאה העשרים עיר הבירה של ברית המועצות, שעמדה בראש הגוש הקומוניסטי שהתנגד לארה״ב ולקפיטליזם שהיא ייצגה. הטיול הסתיים בבייג׳ינג שהיא הבירה של סין, שהיא כיום שריד אחרון לקומוניזם – והיא כיום היריבה הגדולה והעיקרית של ארה״ב. בין לבין עברנו במונגוליה, שגם היא היתה מדינה קומוניסטית תחת חסותה של בריה״מ לשעבר עד שבריה״מ התמוטטה, ורק בשנים האחרונות השלטון בה מתייצב כשלטון דמוקרטי מתפקד.

ההיסטוריה של הקומוניזם מתחילה דווקא בהתרחשות שהיא מאוד קפיטליסטית – המהפכה התעשייתית. התהליך התחיל בבריטניה ומשם התפשט לארה״ב ושאר אירופה – והביא איתו המון קידמה ועליה ברמת החיים. במקביל – נוצרו בזכותה מעמדות כלכליים חדשים – בעלי ההון לעומת הפועלים הפשוטים. הפער ההולך והמתרחב ביניהם יצר מצוקה חברתית קשה מאוד במעמד הנמוך.

הפילוסוף הגרמני קארל מרקס ניסה לתת לזה מענה בעזרת תורה פילוסופית בשם קומוניזם. בעיניו ההיסטוריה האנושית התאפיינה במאבקי כוח כלכליים, והפתרון האידיאלי הוא שכל אמצעי ההון השונים (בעיקרון אמצי ייצור) לא יהיו בידיים פרטיות אלא יהפכו לרכוש כולל של החברה – וכל אדם יתרום לפי יכולתו, ויקבל לפי צרכיו. אם המשפט נשמע לכם מוכר – זו היתה סיסמא של לא מעט מההתיישבות העובדת בתקופת העליות הגדולות לישראל, שגם היא דגלה בקומוניזם – כשהיישוב האידאלי היה כמובן הקיבוץ.

מבחינת מרקס, בדרך לאידאל הקומוניסטי, החברה האנושית תאלץ לעבור דרך מצב זמני שמרקס כינה ״חברה קומוניסטית שלא הגיעה לבשלות״, ובמהלך המהפכה הרוסית לנין ושותפיו כינו סוציאליזם – מצב שבו יש שלטון שמלאים בכוח את אמצעי הייצור (כי ה״בורגנים״ העשירים ששולטים בהם לא יסכימו לוותר עליהם מיוזמתם). השלטון יהיה בידו של מעמד הפועלים (הפרולטריון), שיעביר את החברה בהדרגה להיות חברה קומוניסטית – אבל השלטון הזה אמור להיות זמני, ובחברה קומוניסטית אידיאלית לא אמור להיות שלטון בכלל.

קומוניזם כשיטת שלטון מעולם לא הגיע למצב האידיאלי הזה – במזרח אירופה ובסין השלטון הקומוניסטי ״נתקע״ בשלב שבו יש שלטון שמנהל את הכלכלה בצורה יזומה, והפכו דה פקטו למדינות טוטליטריות (שהסתמכו על אידאולוגיה שהיתה אמורה לייצג דווקא את ה״אדם הקטן״). בסופו של דבר המדינות הללו נכשלו גם מבחינה כלכלית – ארה״ב ניצחה את הגוש הסובייטי במלחמה כלכלית, וסין כיום אולי מוגדרת מבחינה פוליטית כמדינה קומוניסטית – אבל מבחינה כלכלית היא כבר מזמן קפיטליסטית, והיא עומדת בשנים הקרובות להפוך לכלכלה הכי גדולה בעולם.

ויש כמובן את הקיבוצים – שבתחילת דרכם היו המובילים החברתיים בישראל, אבל אחרי כמה עשורים התרסקו חברתית וכלכלית, ומלבד מעטים מאוד שאיכשהו עדיין מצליחים לשמור על מספר מועט של סממנים מהעבר רובם הופרטו והפכו ליישובים רגילים לכל דבר.

יש לי דודה קיבוצניקית שאמרה לי פעם שהעקרונות הקומוניסטיים עבדו נהדר ככל עוד הקיבוץ היה צריך לספק לחברים שלו את הדברים הכי בסיסיים: קורת גג, אובל, וחינוך לילדים. ברגע שהמצב הכלכלי של הקיבוץ הפך לטוב מספיק כדי לספק גם ״מותרות״ מעבר לקיום הכי בסיסי שאפשר – זה יצר מתחים ובעיות שהפרו את ההרמוניה החברתית ואת האידאולוגיה.

אבל אולי גם חלק מהבעיה נבע מהעובדה שכדי לחיות לפי העקרון של ״לעבוד כפי יכולתך ולקבל לפי צרכיך״ הוא עקרון ישים רק כשכל חברי הקיבוץ (או החברה שמנסה ליישם את הכללים האלו) מאמינים באידאולוגיה הזו. ברגע שאנשים לא מאמינים בה בלב שלם – הם מנסים ״לעבוד״ על המערכת בכך שהם יעבדו כמה שפחות ויקבלו כמה שיותר.

בסופו של דבר גם הקיבוצים נכשלו להשאר חברה קומוניסטית אידאלית, ואלו מהם שעדיין שורדים כמסגרת קיבוצית הם עסקים קפיטליסטים לכל דבר.

אבל קשה להכחיש שכמה עקרונות סוציאליסטיים כן הצליחו להכנס לעולם הקפיטליסטי ו(לרוב) לשפר את חיינו. מושגים כמו שכר מינימום, חופשה שנתית, חופשת מחלה, חופש בסופי שבוע – כל אלו הישגים ״סוציאליסטיים״ שמיטיבים עם ״העובד הקטן״. מצד שני כנראה שיש כמה עקרונות שהם עדיין שנויים במחלוקת כמו למשל הזכות לשביתה (שנוטה להיות מנוצלת בסקטורים מסוימיפ בצורה מוגזמת על חשבון הציבור) או קביעות (שלא פעם מובילה לחוסר יעילות בכך שמי שמקבל קביעות כבר בטוח מידי במעמדו ויכול לזלזל בעבודה).

בסופו של דבר, הקומוניזם שאמור היה להגן על האנשים החלשים בחברה (במובן הכלכלי) אולי נשמע טוב כתיאוריה פילוסופית, אבל התברר כלא פרקטי ביישום שלו ב״עולם האמיתי״. הוא מסתמך יותר מידי על הרצון של אנשים לשתף פעולה עם המסגרת (כלומר שכל אחד יתרום כפי יכולתו ויקח רק לפי צרכיו) מה שלא תואם בהכרח את האופי האנושי (שלרוב ירצה לקחת כפי יכולתו ולתרום את המינימום האפשרי). הכשלון של השיטה הקומוניסטית קרתה בכל רמה אפשרית – החל מהרמה המדינית (השלטון בבריה״מ והגוש הסובייטי קרס, סין קומוניסטית כבר הפכה לחברה קפיטליסטית למדי מבחינה כלכלית), וכלה ברמה החברתית (הכשלון של קיבוצים לשרוד כישובים קומוניסטיים לאורך זמן).

את מי אתה אוהב יותר – את אמא או אבא?

זו השאלה שעלתה השבוע במדור השרביט החם.

אני חושבת שזו שאלה טעונה, כי יש בה כל כך הרבה דברים שהם מעבר לשליטתו של הילד.

קודם כל, זה תלוי באיך ההורים תופסים את התפקיד שלהם בתור הורים. בשנים האחרונות אנחנו עדים יותר ויותר לשיח שבו לגברים יש יותר רצון (או דרישה?) להיות יותר מעורבים בבית כולל בגידול הילדים, במקביל לכך שנשים רוצות לפתח קריירה – אבל בעבר בהחלט היתה חלוקה ברורה שבה נשים היו אחראיות על ״טיפול בבית״ ובילדים.

מצב כזה יכול בהחלט להשפיע על הדינמיקה בין הילדים וההורים – מי שנשאר בבית יכול לפתח קשר קרוב יותר לילדים כי הוא מבלה איתם (משמעותית) יותר זמן ומכיר אותם ואת החיים שלהם יותר. מצד שני, קרבה כזו יכולה דווקא לעורר אנטגוניזם ומריבות ולהפוך את ההורה הפחות נוכח ליותר ״מפתה״.

חלק מזה נובע גם מהאופי ההדדי של הילדים וההורים. באופן טבעי, אנשים מסתדרים טוב יותר עם אנשים עם אופי שמתאים להם יותר – וזה לא פוסח גם על יחסי הורים וילדים. ולפעמים וצר מצב שבו לילדים ולהורים יש אופי שונה – למשל הורים מאוד מסודרים עם ילד מבולגן, או הורים שאוהבים לתת תשומי וילד שרוצה להיות עצמאי.

וכמובן שחלק מזה נובע מהחלוות של ההורים – גם למין הילד (יש הורים שחולמים ספציפית על בן או בת) וגם לאופי או כישורים מסוימים של הילד, וחוסר התאמה יכול לפגוע בקשר וברמת הקירבה שלו.

במשפחה שלנו אני חושבת שאחותי היתה קרובה יחסית לאמא שלי, ואחי לאבא שלי – ואני הייתי קרובה לשניהם באותה מידה – למרות שכמו כל ילדה בכורה הייתי די עצמאית.

הטיול ברכבת הטרנס סיבירית – רקע

הרכבת הטרנס סיבירית היא שם כולל לכמה קווי רכבת שחוצים את רוסיה ממערב (מוסקבה) עד לחוף האוקיינוס השקט במזרח רוסיה. הקו המקורי (שבאמת חוצה את סיביר) מגיע עד העיר וולדיווסטוק בחוף המזרחי של רוסיה. אורך הקו המקורי הוא  9,289 ק״מ – והוא חוצה שמונה איזורי זמן. עם השנים התפתחו קווים מקבילים ש״סוטים״ ממנו בנקודות שונות – כשהידוע בהם הוא הקו הטרנס מונגולי, שבו הקו מתפצל באיזור ימת בייקל ועובר אי אילו קילומטראים אחר כך למונגוליה, שממנה הוא ממשיך לבייג׳ינג שבחלקה המזרחי של סין.

הקו נועד במקור לחבר יחד את כל חלקי המדינה המאוד גדולה הזו, במיוחד בתקופה הסובייטית שבה היו בחלק האסייתי של בריה״מ עוד כמה רפובליקות שכיום הן מדינות עצמאיות. הקו הראשוני הוקם בין השנים 1891 – 1916, והקריטיות שלו התבררה במיוחד במלחמה בין רוסיה ליפן בין השנים 1905 – 1906 כשהקו עדיין לא הושלם – אחת הסיבות שרוסיה הפסידה במלחמה נבע מהקושי להעביר אספקה ופצועים בין החזית במזרח למרכז המדינה במערב. בשנות החמישים התחילו לבנות את הקווים שמגיעים לסין, כסממן לשיתוף הפעולה בין שתי האימפריות הקומוניסטיות של רוסיה וסין, מה שמאפשר לסין להעביר סחורות בעזרת הרכבת לאירופה.

עם השנים רשימת הקווים הזמינים התפתחה, וכולל היום למשל קו לקוריאה הצפונית, ויש גם תוכניות להרחיב אותו בעזרת גשרים ימיים ליפן.

הקו הראשוני דרך סיביר שהושלם ב 1916 התברר כקריטי במהפכה הבולשביקית שהחלה שנה לאחר מכן, וכמובן במלחמת העולם השניה. מסתבר שבתקופה שבה היה שיתוף פעולה בין בריה״מ לבין גרמניה – הקו שימש להעברת אספקה בין גרמניה ליפן – אבל במקביל שימש לא פעם יהודים שברחו מאימת השואה לחלקים המרוחקים של בריה״מ, לסין וליפן.

כבר מימי הקמת קו הרכבת היא היתה אמצעי לטיולים להרפתקנים, למרות שהיא בעיקר משמשת להעברת סחורות ולנסיעות של תושבים מקומיים. בעבר הנסיעה יכלה להיות מסובכת ואולי קצת מסוכנת, אבל כיום לא מעט קבוצות נוסעות בקו בצורה מודרכת.

כיום ישנן לא מעט חברות ישראליות לטיולים מאורגנים שמציעות מסע בקו, שהמסלול שלהן מתשנה בין החברות. אבל כשאני נסעתי ב 2016, החברה הגיאוגרפית היתה החברה היחידה שהציעה טיול כזה, וגם זו היתה הפעם הראשונה שבה היא הציעה את הטיול. לכן לאורך הטיול אפשר היה לראות שהמסלול עדיין ״בהרצה״ והיו כמה נקודות לתקן.

ראוי לציין שבנסיעות לאחר מכן – התיקונים האלו התבצעו. למשל אחד המסלולים שעשינו בטבע סביב ימת בייקל תואר לנו בהתחלה כמסלול קל אבל בדיעבד התברר כארוך והיו כמה חלקים במסלול שהיו קשים יותר ממה שציפו חלק מהמטיילים, כולל זוג מקסים של בני שמונים פלוס שטיילו איתנו. בתיאור הטיול לקראת קיץ 2017 – תיאור המסלול בעמוד של הטיול הפך להיות ״מסלול לאוהבי לכת אבל לא למטיבי לכת״, תיאור הרבה יותר מדוייק של המסלול.

חשוב לציין שעם הזמן היו קצת שינויים בזמינות הטיול. לאור הביקוש הגדול לטיול, היו שני מחזורים שלו הכל קיץ ב 2017 וב 2018, אבל החל מ 2019 שמתי לב לכך שהמסלול היה זמין בגרסא מקוצרת ועם מדריך אחר – אבל אור לכתיבת הרשומה (תחילת 2022), המסלול המקורי חזר לאתר החברה במקביל למסלול החדש, למרות שאין תאריכים רשמיים לטיול.

אלסקה טיול ״קרקעי״ – סיכום

האם שווה לטייל לאלסקה?

אלסקה היא יעד די רחוק עבור רובנו, ולכן לא בהכרח משתלם להגיע במיוחד לאלסקה מישראל – אלא אם יש יעד ספציפי שאהבתם. אני מניחה שנופים מיוערים וקרחונים קיימים גם בצפון אירופה והם מותאמים באתה מידה לתיירים.

אבל אם אתם כבר נמצאים בארה״ב או קנדה (ובמיוחד במערב ארה״לֹ או קנדה) בין אם לטיול או כחלק ממעבר זמני או קבוע – בהחלט שווה להגיע לאלסקה בגלל הנופים המהממים והעובדה שיש לא מעט חיות בר שמסתובבות באיזור.

קל מאוד ואילו רצוי לשלב את הטיול באלסקה עם אתרים במערב קנדה בגלל הקרבה הגיאורפית והקלות היחסית שבה ניתן לעבור את הגבול. גם במערב קנדה קיימים אתרים יפים, הן בקולומביה הבריטית או ביוקון.

מעברי גבול הם לא צחוק

אנחנו בישראל רגילים לצחוק עם המאבטחים בשדה התעופה כשהם שואלים אותנו האם ארזנו לבד, אבל האמריקנים והקנדים לא אוהבים חוש הומור כזה, ועדיף לכם לא להסתבך איתם.

אני למשל בזמנו טסתי לקנדה מארה״ב וקבעתי להפגש שם עם שתי חברות שהגיעו מישראל. כשסיפרתי את זה בהגירה הקנדית – משהו נשמע מוזר לבחורה בסיפור והיא שלחה אותי לתחקור נוסף. הוא עבר כמובן בשלום, אבל זה בהחלט גזל לי זמן בכניסה לקנדה.

זה מעבר הגבול הצפוני ביותר ביבשה בין ארה״ב לקנדה, וכשמחתימים בו את הדרכון יש חותמת מיוחדת של אייל קורא שהם מחתימים בדרכון כשעוברים בו.

לידו יש בקתה עם גג שנקרא Living Roof גישה שלפיה מגדלים צמחים על הגג די לשלוט בטמפרטורה בבית באופן טבעי יותר בנוסף ליתרונות אחרים.

שווה לבדוק ימי חג ופסטיבלים

אנחנו הגענו לסוף הטיול בעיר אנקורג׳ בדיוק בזמן כדי להשתתף בחגיגות יום העצמאות נאמריקני ברביעי ביולי. במהלך היום היה בעיר מעין פסטיבל שהיה בחלקו תצוגה צבאית, ואז בערב היה מופע זיקוקים.

שווה לבדוק גם מסלולים קטנים ולא ידועים

יש באיזור מערב קנדה ואלסקה כמה אתרים גדולים וידועים – כמו הערים שעל החוף, או פארקים לאומיים כמו הרוקיס הקנדיים, קלואן או דנאלי. והם לא ידועים סתם – הם באמת אתרים ששווה לבקר בהם אפילו ליותר מיום אחד.

אבל יש לא מעט אתרים קטנים, כאלו שלפעמים רק המקומיים או מדריכי טיולים באיזור (ולעיתים רק המנוסים) מכירים – והם לא פעם יפים ממש כמו המסלולים הרשמיים, וגם לא פעם ריקים ופנויים יותר.

זה לדוגמא מסלול בשם Angel's Rocks שבו עשינו מסלול קצר והיינו היחידים בו.

האם שווה לצאת בטיול מאורגן?

למה יש צורך בכלל בטיול מאורגן?

הטיול המאורגן מחליף כמה פונקציות שמטיילים עצמאיים מבצעים לבד: מישהו אחר מתכנן את המסלולים, דואג ללוגיסטיקה של ההזמנות של הטיסות והמלונות ושל הספקים, הוא דואג למישהו שינהג במקומנו ולרוב גם לסידורי האכילה.

יש מי שנהנה מהארגון והתכנון והמחקר. אבא שלי היה כזה במשך המון שנים (למרות שיש לי חשד שהרצון לחסוך בכסף אולי היה קצת מעורב בזה). אבל עם הזמן גם ההורים שלי ראו יתרונות בטיולים מאורגנים, ולא פעם העלות הנוספת של המדריך והארגון מסביבו בעצם הופכת להיות פחות משמעותית כי עלויות אחרות כמו טיסה או מלונות יורדות כשמזמינים אותן לקבוצה גדולה.

מעבר לזה, מדריך טוב מביא המון ערך – כמו למשל היכולת להתמודד עם תקלות (ותמיד יש סיכוי שיקרו בדרך תקלות) או היכרות עם אתרים שונים שלא בהכרח ידועים לציבור הרחב.

כמובן שמצד שני יש בטיולים צמאורגנים חסרונות כמו לוח זמנים מאוד נוקשה או סדרי עדיפויות בקביעת המסלול שלא בהכרח תואמים את מה שמתאים לכם.

אני מודה שיש לי שתי בעיות עם טיולים שיוצאים מישראל עבור מטיילים ישראליים במיוחד ליעדים רחוקים כמו אלסקה (או ניו זילנד). קודם כל, לא פעם הטיולים מרגישים לי כאלו שבהם ממהרים מנקודה לנקודה כדי להרגיש ש״הספקנו״, גם בלי באמת למצות אותו או להנות ממנו. לא פעם זה נובע מכך שיש גבול לאורך טיול שיהיה מציאותי עבור רוב המטיילים (מבחינת זמן ומבחינת עלות), אבל בסופו של דבר הטיול לא מרגיש שהוא משהו מעבר לעובדה שאני אוכל להגיד שהייתי במקום כזה או אחר.

בנוסף, מניסיוני עם טיולים מישראל – לא פעם כולם עושים הכל יחד, כולל הליכה באותם מסלולים. במצב שבו כל אחד רוצה ללכת בקצב אחר או שיכול להתעניין בדברים אחרים – לעיתים דווקא היכולת לתת חופש לאנשים לטייל כרצונם יכול לעזור להם להנות יותר.

כמובן שיש קשר בין הצורך שכולם יהיו יחד לבין המסלול שמוגבל מאוד בזמן – ולכן אני נראה אעדיף טיולים בחברות מחו״ל שכן נותנות את החופש הזה. במובן מסוים זה נותן לי להנות משני העולמות – מצד אחד יש חברה שדואגת ללוגיסטיקה ולתכנונים, אבל מצד שני אני עדיין מטיילת בצורה שנוחה לי.

איך לישון?

בכל המקומות שבהם היינו יש אפשרות לישון באכסניה ומלון. הנה למשל רשימה של מלונות ואכסניות במחירים שונים באזור דנאלי.

אבל אנחנו ישנו באתרי קמפינג. מצד אחד, לא פעם מדובר על מקומות מאוד יפים בטבע – אבל מצד שני, חשוב לזכור שני דברים:

  • מזג האוויר באלסקה בקיץ הוא לרוב קריר למדי (במיוחד בלילות) ויכול להיות גשום, מה שהופך קמפינג באוהל למאתגר יותר. במקרה הזה, האפשרות לטייל בקרוואן היא תחליף טוב לשינה באוהל. זה בהחלט חסכוני ונוח יותר מאשר שינה במלונות או אכסניות.
  • בלא מעט מאתרי הקמפינג, במיוחד אלו שרחוקים מישובים – הם לא פעם די פרימיטיביים. לא פעם אין בהם חשמל, וגם אין בהם מים זורמים שזה אומר שאין מקלחות, אי אפשר למלא בהם מים – וכמובן שהשירותים בהם הם לא שירותים שבהם ניתן להוריד מים אלא כאלו שבהם נאספים הצרכים בבור שמפנה בכל כמה ימים.

הטיול ה״קרקעי״ באלסקה, חלק שמיני (ואחרון)

יעד נוסף שהוא אחד הרחוקים שאפשר להגיע אליו בפארק דנאלי הוא אגם בשם Wonder Lake, שבימים בהירים אפשר לראות בו השתקפות של ההר דנאלי. אפשר קצת לטייל סביבו ומסתבר שיש די קרוב אליו עוד אגם קטן בשם Reflection Pond שאמור להיות מאוד יפה – אבל באופן מוזר לא נשארנו באיזור מספיק זמן כדי לראות אותו. יכול להיות שמה שהיינו צריכים לעשות זה לספר לנהג שאנחנו מעוניינים לראות גם את האגם הקטן יותר, ובכך היינו נהנים משניהם כי היינו נשארים באיזור עוד כמה דקות.

האגמים נמצאים יחסית רחוק מנקודת ההתחלה של הכביש (יש רק עוד יעד אחד רחוק יותר שהוא בעצם מעין אכסניה), ולוקח כמה שעות להגיע אליו וכמה שעות לחזור לכן האוטובוסים אליו יוצאים יחסית מוקדם. למי שקשה לשבת שעות באוטובוס לא הכי נוח – זה כנראה יעד לא מציאותי.

יש באיזור האגם גם אתר קמפינג וכמה מסלולי הליכה יפים – בדיעבד אני מצטערת שלא חקרתי עליהם ולא בחרתי להשאר לילה באגם כדי להנות מהם.

חשוב לציין שהאוטובוסים שמובילים אנשים עם ציוד לאתרי קמפינג מרוחקים הם לא האוטובוסים הרגילים אלא כאלו שיש בהם מקום גם לכל הציוד שתצטרכו, כולל אוהלים והמטען שלכם, וצריך לזכור להזמין אותם מראש במרכז המבקרים בהלוך ובחזור.

בנוסף ליעדים הרשמיים, לא פעם יש בפארק גם אתרים שמראים פעילות גיאולוגית מעניינת. למשל ה״בריכות״ או האגמים הקטנים שניתן לראות בתמונות הבאות הם בעצם תוצאה של מעבר קרחונים בעמק, שגררו איתם סלעים שבעצם גרמו ״נזק״ וכך נוצר מקום לאגמים הקטנים האלו.

חשוב לציין שרובנו מכירים את המושג ״טונדרה״ לאיזורים שקרובים מאוד לקוטב, ובאיזורים הצפוניים יותר של הפארק אכן יש סביבה כזו שבה עונת הצמיחה קצרה והאדמה קפואה רוב השנה, מלבד כמה סנטימטרים במהלך הקיץ. סביבה כזו מתאפיינת בעיקר בגדילה של דשא או של שיחים מאוד נמוכים.

אבל בחלקים הדרומיים של הפארק יש סביבה בשם ״טייגה״ Taiga שנמצאת דרומית לטונדרה, אבל עדיין מתאפיינת בחורפים קשים וארוכים. לכו יש בסביבה הזו גדילה של הרבה מאוד עצי מחט, למרות שסוגי העצים (אורן, ברוש, וכו׳) משתנים בין האזורים הצפוניים של צפון אמריקה, אסיה, ואירופה. דנאלי הוא בחלקו הדרומי עדיין סביבה של טייגה, ולכן ניתן לראות בפארק לא מעט עצי מחט שונים.

הטיול ה״קרקעי״ באלסקה, חלק שביעי

אז מה יש לעשות בדנאלי?

קודם כל, ישנם המון מסלולי הליכה. למשל המסלול הזה שנקרא Savage River שנמצא בדיוק בנקודה שבה מתחיל הכביש עם הגישה המוגבלת, כלומר אפשר להגיע אליו עם הרכב שלכם.

האוטובוס עצמו מגיע ליעדים שונים – אבל בדרך עוצר בהמון מקומות שיכולים להיות יפים בפני עצמם. אחד המקומות האלו הוא נקודה בשם polychrome mountain שבה יש הרים בצבעים שונים שבולטים במיוחד באור שמש. זו תחנת עצירה בכביש אבל לא יעד רשמי.

אנחנו ביקרנו בו בערב הראשון שלנו, ורצינו להשאר יותר זמן מזמן העצירה הרשמי. לכן הזמנו נסיעה באוטובוס שהיעד שלו היה רחוק קצת יותר מהנקודה הזו, וביקשנו מהנהג להשאיר אותנו שם. אבל קצת לפני נקודת העצירה, דוב גריזלי גדול עבר את הכביש, ולא היה ברור לנהג עד כמה הדוב עזב לחלוטין את האיזור. אמנם כקבוצה גדולה ורועשת יכולנו לרדת לכמה דקות מהאוטובוס כדי להסתובב ולצלם (במיוחד כי יכולו לחזור לאוטובוס במקרה חירום), אבל הנהג לא איפשר לנו להשאר במקום בלי האוטובוס, במיוחד כשהיה מדובר על שלושה מטיילים בלבד שאחד מהם היה מבוגר מאוד ולכן נאלצנו לנסוע עד היעד הסופי של האוטובוס.

כפי שניתן להבין, בפארק נתקלים לא פעם בדובים, ואפילו מקרוב – אבל גם בהמון בעלי חיים אחרים. המסלולים השונים מתוכננים מבחינת לוחות זמנים לכך שיהיו עצירות בדרך כדי לצלם בעלי חיים שונים – איילים מסוגים שונים, דובים – ואפילו זאבים.

השמועה מספרת שזאבים אפשר לראות אם יוצאים בנסיעות הרחוקות יותר והמוקדמות בבוקר (אני חושבת שבאחת הנסיעות שלנו יצאנו בערך בחמש בבוקר מהמחנה) – וזה הוכיח את עצמו אצלנו, וראינו זאבים מאוד מקרוב. אבל הצפיה הזו ממש אתגרה נהדים אחרים, ויום אחרי כן אחד הנהגים שאיתו נסענו התעקש שהוא רואה זאבים מרחוק ברמה שאף אחד מהמטיילים לא הצליח לראות אותו.

חשוב גם לציין שיש המון כללי בטיחות סביב הצפיה בבעלי החיים – כפי שכתבתי קודם, צריך לשמור מרחק מהדובים, ובשצילמנו את הזאבים היינו כולנו על האוטובוס והנהג לא אפשר לנו להוציא אפילו קצה של עדשה מהחלון כדי לא למשוך את תשומת ליבם וכדי שהם לא יתייחסו אלינו כאל צייד. אם מישהו היה מפר את הבקשות שלו לא להוציא כלום מהאוטובוס – הוא יכול היה בקלות פשוט ללחוץ על דוושת הגז ולעזוב את המקום, כך ששווה לשתף פעולה.

זה שכווי השלג, הציפור שעל שמה היתה אמורה להקרא העיירה Chicken.

כשאתם נרשמים לנסיעה באוטובוס מסויים (שיוצא ליעד מסויים בשעה מסויימת), שמור לכם מקום עליו. לרוב האוטובוסים לא עמוסים, ולכן אפשר עקרונית להשאר יותר זמן בנקודה מסויימת אם אתם רוצים, ולחזור באוטובוס אחר.

אבל לא פעם בנקודות מבוקשות יהיה עומס מסויים של אנשים – ולכן יהיה תור וייתכן שתצטרכו להמתין לאוטובוס שיהיה בו מקום פנוי עבורכם, במיוחד אם אתם לא נוסעים לבד אלא בקבוצה.

חשוב לציין שכמובן יש בפארק נוף מדהים, אבל לרוב אפשר לצלם אותו רק בנסיעה או בנקודות שבהן האוטובוס עוצר להפסקות (שהן בהחלט לא פעם נקודות יפות בפארק). אבל לא יהיו עצירות מיוחדות עבור צילומי נוף מהסיבה העיקרית שאין זמן אליהן, למרות שיש זמן עבור צילומי בעלי חיים.

בזמנו היו שניים או שלושה צלמים שביקשו עצירות לצילום נופים, והנהג הסכים לעצור בנקודה הראשונה שבה הם ביקשו לצלם. אז התחיל תהליך שבו הם צילמו כמה דקות, כשבכל פעם אחד הצלמים צילם תמונה, בחן אותה במסך, ניקה את העדשה, וצילם שוב. אחרי שהם סיימו המשכנו לנסוע – ותוך דקה הם ביקשו לעצור שוב כדי לצלם את אותו ההר הרחוק מ״זווית שהיא לגמרי אחרת!!!״.

בואו ונגיד שמאז אותה עצירה או שלצלמים לא היה נעים לבקש לעצור שוב כי הם הבינו שהם הגזימו, או שהנהג הבהיר להם שאין לכולם זמן לטקס שלהם.

על ״אתר פרפרים״

השבוע מדור ״השרביט החם״ בישר לנו ש״אתר פרפרים״ נפתח לפני שלוש שנים, ויש לו השבוע יום הולדת, ולכן התבקשנו לענות על כמה שאלות לגביו (או לפחות לכתוב עליו).

קצת קשה לי להגדיר את עצמי כבלוגרית ״חדשה״, כי היה לי במשך המון שנים בלוגים באתר ״תפוז״, כל אחד בתחום קצת שונה. אבל אז ״תפוז״ קרסה כפלטפורמת בלוגים (למרות שעדיין יש שם פלטפורמת פורומים עדיין פעילים) – ואחרי הרבה שנים של בלוגים התחלתי להרגיש קצת עייפות מכתיבה.

אבל לאחרונה התחלתי לכתוב שוב כי התגעגעתי לכתיבה – והחלטתי להוריד קצת מהלחץ של הכתיבה כדי שהכתיבה תחזור להיות מהנה.

למזלי הכרתי את הבלוג של מוטי – ודרכו התחלתי להכיר בלוגרים אחרים, ולדעתי בזכותו ובזכות בלוגרים אחרים כמו empiarti גיליתי את קהילת ״פרפרים״ והצטרפתי אליה.

אני מניחה שעצם קיומה של הקהילה חשף אותי לתכנים חדשים – לא רק ישירות דרך הקהילה אלא בעיקר דרך הבלוגים עצמם. אני חושבת שלא מעט בלוגרים מגיבים לבלוגים אחרים שהם הכירו דרך הקהילה, וכך אפשר בקלות להחשף לתכנים של מגיבים שנשמעים לנו מעניינים.

כמובן שיש לי קוראים דרך האתר של הקהילה עצמה, וגם אני כך גיליתי בלוגים, אבל אני כן חושבת שיש חשיבות גדולה לקהילה ולא רק לאתר.

הטיול ה״קרקעי״ באלסקה, חלק שישי

בשלב זה הגענו ליעד האחרון שלנו בטיול, הפארק הלאומי דנאלי Denali. הפארק נמצא ליד ההר הגבוה ביותר בצפון אמריקה, ששמו גם דנאלי – למרות שבמקור שניהם נקראו Mount McKinley / Mount McKinley National Park על שם הנשיא האמריקני וויליאם מקקינלי שהיה הנשיא בזמן שגילו את ההר – אבל דנאלי היה השם שבו קראו השבטים המקומיים, והחל משנות השמונים נעשו מאמצים לקרוא להר ולפארק בשמם המקורי, מאמץ שהנשיא אובמה הפך לרשמי ב 2015. על כל הדיון וההיסטוריה תוכלו לקרוא בכתבה הזו.

לפני ההגעה לפארק, רבים עוברים קודם כל בעיר הקרובה ביותר פיירבנקס Fairbanks. אני אישית קניתי שם נעלי הליכה טובות במחיר מאוד טוב, אבל רבים רוכשים בעיר ציוד נרחב יותר שהם זקוקים לו כדי לשהות בפארק. זה יכול להיות מצרכי מזון, אבל הפארק עצמו מאפשר גם לינה בשטח בהזמנה מראש, ואז תזדקקו לציוד כמו גזיה או חומר לטיהור מים.

בעיר עצמה יש מוזיאון באוניברסיטה המקומית שמכיל מידע על מדינת אלסקה, ההתיישבות בה, התושבים המקומיים, ועוד – ששווה את הביקור.

אבל יש נקודה שחשוב לציין לגבי הפארק: אמנם בימים בהירים אפשר לראות את ההר שעל שמו הפארק קרוי ממקומות רבים בפארק – לרוב מזג האוויר כזה מעונן ומעורפל שלא רואים את ההר. למשל בתמונה הבאה אפשר היה לראות את ההר ברקע אם רק היה בהיר מספיק:

מכיוון שלרוב המטיילים יש זמן מוגבל בפארק שהם מתכננים מראש, אי אפשר בהכרח לכוון ליום בהיר – ועבור רוב המטיילים זה עניין של מזל.

אפשר לראות בתמונה כביש בודד וצר – וזה הכביש היחידי שמשרת את הרוב המכריע של הפארק. הגישה היא שהשטח הוא בעצם בבעלותם של בעלי החיים שמתגוררים בו, ואנחנו בני האדם רק מבקרים. ומן הסתם גם קל לשים לב לעובדה שאין המון תנועה על הכביש, משהו שאולי אפשר היה לצפות בכביש בודד כזה בפארק מאוד פופולרי. הסיבה לכך היא שאחרי נקודה מסויימת (שבה מתחיל הכביש הצר) אי אפשר להכנס לפארק בעזרת רכב בלי אישור מיוחד (שאותו מקבלים אנשים בודדים כמו צלמי טבע מקצועיים למשל) – אלא יש אוטובוסים שמשרתים את המבקרים ומגיעים עד יעדים מסוימים בפארק, בתשלום כמובן כתלות באורך המסלול. אפשר להזמין את הנסיעות במרכז המבקרים בכניסה לפארק, ושם יתנו לכם את רשימת התחנות שמהן אפשר לעלות לכל אוטובוס בשעה מסויימת. אלו תחנות שנמצאות בכניסה לפארק עצמו, ואז ליד אתרי הקמפינג השונים שנמצאים בתחילת הפארק באיזור שבו עדיין אפשר להכנס עם מכוניות.

הטיול ה״קרקעי״ באלסקה, חלק חמישי

הפעם נשוחח על העיר ששמה ״תרנגולת״, ועל בהלת הזהב באלסקה.

לעיר ״תרנגולת״ Chicken לא היו אמורים בכלל לקרוא כך. היא מעולם לא היתה עיר גדולה במיוחד, אבל בגלל שבשלב מסוים הוקם בה משרד דואר – בגלל חוקי ארה״ב נדרש לתת לה שם. התושבים רצו לקרוא לה על שם הציפור הנפוצה באיזור – שכווי השלג או ה Rock ptarmigan. אבל כפי שאפשר לראות האיות של שם הציפור באנגלית הוא קצת מורכב, ובישיבת העיר לא הצליחו להסכים מה איות שלו, ולכן קראו לעיר ״תרנגולת״ במקום.

כיום זה בעיקר איזור תיירותי, כשיש בעיר פסל ענקי של תרנגולת ובנוסף יש בעיר מעין ״ספינה גורפת״ dredge ששימשה בעבר לכריית זהב בנהר הקרוב. אבל בעיקר יש ב״עיר״ כמה חנויות למזכרות ומסעדות קטנות שנמצאות באיזור התרנגולת והספינה.

אבל לפחות בתקופה שבה אנחנו טיילנו שם, היתה תחרות בין ״בעלי״ העיר לבין תושבים אחרים באיזור, והנהגים שלנו סיפרו לנו שאותם תושבים אחרים לא פעם תולשים שלטים שמכוונים לאתר או משנים אותם כדי למנוע מתיירים להגיע לעיר. לנו זה לא הפריע כי הנהגים שלנו הכירו כבר את הדרך לעיר, אבל אני מניחה שתיירים שלא מכירים את האיזור יכולים בקלות להסתבך.

מסתבר שבאלסקה עדיין קיימים מכרות זהב (וגם מכרות לכמה מתכות אחרות). הרוסים גילו קצת זהב בתקופה שבה אלסקה היתה בבעלותם, אבל לא ממש כרו זהב – והכריה התחילה כמה שנים אחרי שארה״ב רכשה מרוסיה את השטח.

אבל חלק גדול מהרווחים על מכרות הזהב (כיום לפחות) לא מגיעים בהכרח מכריה – אלא מתיירות. לא מעט מהאתרים שכבר מוצו מבחינת זהב (לפחות מבחינת כריה רווחית מבחינת כמות) פתחו מוזיאונים שונים, הביאו אליהן מכונות כריה כמו זו שב״תרנגולת״ ועורכים בה סיורים (בתשלום כמובן) – ויש אתרים שבהם אפשר לכרות בעזרת סלסלות בנהר ואתרים כאלו אפילו מבטיחים שתוכלו לשמור כל זהב שתמצאו למרות שמבחינה מציאותית, כנראה שהסיכוי שתמצאו משהו מאוד נמוך, ומה שתמצאו יהיו לרוב פירורים קטנים של זהב, או אבנים קטנות שבהן יש חוט או שניים של זהב).