״לסבול בגדול״ חלק ראשון

כחלק מהסדרות התיעודיות (אבל הקצת רכילותיות) שמפרסמת לאחרונה נטפליקס, לפני כמה שבועות יצאה בענקית הסטרימינג סדרה שחוקרת את התוכנית ״לרדת בגדול״ ששודרה לא מעט שנים בארה״ב.

התוכנית בתחילת דרכה היתה כביכול תוכנית שהיתה השראה לאנשים רבים כדי לרזות. המסר שלה היה על פניו קל וברור: קבוצה של אנשים שמנים מנסה לרזות, ומי מהם שעובד הכי קשה והכי משקיע במסגרת ובתוכנית – מנצח. הוא הופך למרזה המצטיין, ועל הדרך גם הרוויח הרבה מאוד כסף כפרס על הנצחון.

אבל עם הזמן, על יותר ויותר טענות נגד התוכנית. חלק מהטענות עלו ממשתתפים בעונות הראשונות יחסית שלה כמה שנים אחרי שהם רזו – ודיווחו לא פעם לא רק על יחס רע מצד ההפקה במהלך התחרות, אלא גם על בעיות בריאותיות שקרו במהלך התוכנית או אחריה – וגם על כך שרבים מהם פשוט לא הצליחו לשמור על ההרזיה אחרי סיום התוכנית. הם אמנם היו חתומים על חוזה שבו אסור היה להם לשוחח על מה קרה להם בתוכנית – אבל עדיין עם השנים כמה מתמודדים בודדים העזו לדבר על חוויות שליליות שהם עברו בתוכניתכמו אימוני יתר שגרמו לפציעות, הרעבה תמידית – והרזיה מהירה מידי שגרמה לשינויים הורמונליים חריפים והרבה בעיות גופניות אחרות, כולל עליה מאוד מהירה במשקל אחרי שהתוכנית הסתיימה ולא היה להם את כל הזמן שבעולם להתעמל.

ועם הזמן, העדויות האלו רק הלכו והתגברו, במיוחד כשהראשונים לצאת עם המידע לתקשורת נתנו השראה לבאים אחריהם.

הדיווחים האלו של המשתתפים המאוכזבים הובילו למחקרים רפואיים שהם הראו שחילוף החומרים של המשתתפים בתוכנית נפגע בצורה משמעותית, ובלי הרעבה תמידית לכל החיים (משהו שאנשים לא ממש מסוגלים פיזית לסבול) ואימונים תמידיים של כמה שעות ביום (משהו שלא אפשרי לאדם הממוצע שצריך לעבוד ולהשקיע במשפחה) – ולכן אף אחד מהמשתתפים (ובעיקר אלו שהיו דווקא ה״מצטיינים״ והכי השקיעו בתוכנית) לא יוכל לשמור על ההרזיה, וסביר להניח שרבים מהם יעלו במשקל בצורה משמעותית.

ואז היתה העונה שבה השתתפה המתחרה רייצ׳ל פרדריקסון – שרזתה למשקל כזה נמוך שהוא נראה כמו תת משקל. ההלם שהמראה הכחוש מידי שלה גרם המשיך לעלות שאלות – האם ההרזיה שהתוכנית מעודדת היא בריאה, או בעצם האם התחרות גורמת לאנשים לרזות כמה שיותר וכמה שיותר מהר, מבלי לחשוב על התוצאות הבריאותיות של ההרזיה, ועל היכולת של המשתתפים לשמור עליה לאורך זמן? האם הרזיה היא תמיד בהכרח בריאה יותר מאשר ההשמנה שהובילה את המשתתפים להצטרף לתוכנית מלכתחילה?

ויש מי שיאמר שרייצ׳ל היתה הסיבה העיקרית לכך שהרשת התעוררה וביטלה בסופו של דבר את התוכנית.


בזמנו כתבתי סדרה של רשומות על הסדרה המקבילה בישראל, אחרי שבאחת מהרשתות שודרה כתבה על הבוגרים של הגרסא המקומית של התוכנית, ועל איך גם הם ברובם המכריע השמינו בחזרה, ולא פעם אפילו למשקלים גבוהים משמעותית מאלו שהם היו בהם בתחילת התוכנית.

חשוב לי לכתוב – התוכנית הישראלית אמנם לא התיגה הרזיה אידאלית, אבל היא עדיין היתה הרבה יותר שפויה והרבה פחות רעילה מאשר המקבילה האמריקנית. המאמנים בה היו מאמנים מקצועיים ומוסמכים בעלי ניסיון בתחום הכושר בכלל ובתחום ההרזיה בפרט (משהו שלא בהכרח היה למאמנים האמריקניים), והם באמת דאגו להתנהלות מקצועית במהלך התוכנית ולא יצרו דרמה מיותרת רק כדי ליצור ״תוכנית טלוויזיה טובה יותר״ בעזרת צעקות והתעללות במתחרים (אלא לכל היותר היו ״קשוחים״ כלפיהם). הם גם ליוו את אחד המשתתפים לשעבר בתוכנית שהתקשו לשמור על המשקל. דוגמא לכך הוא משתתף בשם מוטי חטואשווילי שהשמין חזרה בצורה משמעותית מיד אחרי העונה שלו – והם עזרו לו לרזות שוב אחרי ניתוח קיצור קיבה שהוא עבר. אני לא אתפלא לשמוע אם יסופר שהם גם שמרו על קשר אישי כזה עם משתתפים נוספים – ועזרו גם להם במסע השמירה על המשקל שלהם גם אחרי שהתוכנית הסתיימה.

מעבר לזה, למרות שאני מניחה שהיה עידוד מאוד גדול גם בגרסא הישראלית לרדת כמה שיותר מהר וכמה שיותר בגדול – כנראה שהטקטיקות הקיצוניות ביותר מבחינה אנושית ורפואית נשארו במקור האמריקני ולא הגיעו להעתק הישראלי.

מעבר לזה, מרכיב ההשפלה היה נמוך משמעותית נמוך יותר בגרסא הישראלית, גם אם הוא היה בהחלט קיים.


הסדרה התיעודית שעלתה בנטפליקס על ״לרדת בגדול״ האמריקנית מחולקת לשלושה פרקים שבעצם משקפים את השינוי בתפיסה של התוכנית לאורך השנים.

הפרק הראשון של התוכנית התיעודית של נטפליקס נקרא ״לזכות בלוטו״, שמשקף את התגובה הראשונית לתוכנית הן של המתחרים והן של הקהל – שלא רק הקהל אלא בעיקר האנשים השמנים שלא הצליחו לרזות בדרכים אחרות ראו את התוכנית כמי שמצילה את המשתתפים מגורלם המר כאנשים שמנים, ומבחינתם אפילו רק הקבלה לתוכנית היתה מקבילה לזכיה בלוטו (שלא לדבר על היכולת להשאר בה לאורך זמן וכמובן לנצח).

אפילו אותם משתתפים מ״לרדת בגדול״ שיצאו ממנה מאוכזבים ומבקרים אותה במהלך התוכנית התיעודית – מספרים במהלך הפרק הראשון איך הם הצטרפו לתוכנית עם תקווה ענקית שההרזיה תתקן להם את כל מה שהיה מקולקל להם בחיים, כי זה בעצם המסר שהסדרה העבירה.

הפרק השני לעומת זאת נקרא ״משחקי הרעב״ – כביקורת שהתחילה לעלות על התוכנית כשמתמודדים התחילו לספר על הנזק העצום שהתוכנית גרמה להם בכך שהיא עודדה אותם להרעיב את עצמם ולהתאמן בצורה מוגזמת רק כדי לרדת בגדול.

אבל למשחקי הרעב כביטוי יש משמעות נוספת – על שם סדרת הספרים (והסרטים) שפורסמו לפני עשור וחצי, שבהם משחקי הרעב היו תחרות אכזרית בין בני נוער בסגנון השרדות שבה כדי לנצח צריך להרוג את שאר המשתתפים (או לקוות שהם יהרגו ממלכודות בשטח). וההשוואה בין הסדרה הבידיונית לסדרת הריאליטי היתה אמורה להיות ברורה – זו מלחמה לחיים ולמוות כדי להשיג את ההרזיה אבל במיוחד את הפרס הכספי בסוף.

שמו של הפרק השלישי הוא ״להטות את כפות המאזניים״ – ומספר בעצם על איך המותג הפך להיות מסדרה מוצלחת לסדרה מוקצה כשהביקורת על התוכנית לא הסתכמה רק בכמה מתחרים לשעבר שסיפרו על החוויות שלהם, אלא על מחקרים מעדיים שנעשו על הפגיעה שהתוכנית גרמה – לצד כתבות בעיתונים מבוססים שהציגו את הצד הלא בריא והפוגעני של התוכנית.


בתחילת דרכה של ״לרדת בגדול״ האמריקנית (התוכנית עלתה לשידור באמצע אוקטובר 2004), התוכנית נתפסה כמחוללת ניסים. אנשים שמנים מכל רחבי ארה״ב (ואז מכל רחבי העולם בתוכניות שנוצרו במדינות שונות בהשראת התוכנית האמריקנית) ראו בה את ההזדמנות שלהם לרזות – ובגדול, ובכך פשוט ״להתחיל לחיות״.

הפרק הראשון מתחיל עם הזוכה של העונה השמינית (מתוך 17 עונות ששודרו והופקו בסופו של דבר) של התוכנית בשם דני קיהייל Danny Kayhill שמספר על כך שהוא התחיל להשמין בגיל צעיר – ועם הזמן הרגיש שהמשקל מונע ממנו לחיות את החיים שלו בצורה מלאה. הוא במקרה ראה כמה פרקים מקריים של אחת מהעונות הראשונות של ״לרדת בגדול״ – ולמרות שבהתחלה הוא חשב שהתוכנית לועגת למשתתפים וחשב שהמתמודדים עצמם סתם מקטרים על המשימות – אבל עם הזמן הוא הרגיש שהוא יותר ויותר מזדהה רגשית עם המתמודדים ולכן ראה בתוכנית את הסיכוי היחידי שלו ״להציל את החיים״ שלו.

אחריו מדברים שני מפיקים של התוכנית. הרעיון לתוכנית עלה אצל אחד מהם כשהוא ראה פתק בחדר הכושר שלו שבו אדם עם השמנת יתר חולנית חיפש מאמן כושר ״להציל את החיים שלו״, ורץ עם הרעיון לרשת – שם הם ראו בתוכנית הזדמנות לעזור לאנשים שמנים לרזות ״רק עם עבודה קשה״ ובלי ״קיצורי דרך״ כמו ניתוחי הרזיה שהיו זמינים אז, ואני מניחה שגם התרופות הקיימות כיום היו נחשבות לקיצור דרך כזה.


ופה יש בעיה תפיסתית מאוד קשה של המהות של קיצורי קיבה וגם של התרופות.

כפי שכתבתי בעבר – קיצורי קיבה לא בהכרח מתאימים לכל אחד. אבל חשוב לציין שמאחורי הניתוחים יש לא מעט מחקר מדעי שמעיד על כך שבלעדיהם כמעט בלתי אפשרי לאנשים עם עודף משקל גדול לשמור על התוצאות – ויש אנשים שעבורם הניתוח בהחלט הוביל לשינוי משמעותי לטובה במשקל, אבל לא מתוך עצלנות. הם עדיין היו צריכים לעבוד קשה (לאכול נכון, להתאמן) כדי לרזות, אבל הניתוח נתן להם את האפשרות לשבוע מכמות סבירה של אוכל, וזה היה מה שהם היו זקוקים לו כדי להתמיד בהרזיה.

אבל בנוסף לנושא התיאבון – הגוף האנושי מותאם לשרידה בתקופות שבהם היה רעב ולא תמיד אנשים הצליחו להשיג אוכל- ולכן כל ירידה במשקל גורמת לגוף האנושי בין השאר להאט את חילוף החומרים שלו, אבל במקביל גם להגדיל את התיאבון כדי שהאדם שירזה יאכל יותר כשהאוכל יהפוך לזמין.

זה משהו שקורה לאנשים רבים אחרי דיאטה, במיוחד דיאטה קיצונית (ובהמשך הסדרה מדברים על זה כי הדיאטה של לרדת בגדול היתה דיאטה מאוד קיצונית) – אבל ניתוחים אמורים למנוע את המנגנון הזה, וגם תרופות הרזיה מודרניות כנראה מספקות אותו.

מעבר לזה, גם מי שבחר באפשרות הרפואית להרזיה – חייב לשמור על אורח חיים בריא כדי לרזות ולשמור על המסגרת. האפשרות הרפואית רק מקלה על ההתמודדות עם הרעב לטווח הארוך, אבל לא חוסכת את הצורך בבחירה נכונה של אוכל, שמירה על מסגרת קלורית, או ספורט.

כך שחשוב לזכור – מי שבוחר בפתרון רפואי לא עושה את זה מתוך עצלנות, אלא מתוך צורך פיזיולוגי שהוא לא יכול לשלוט בו, ומי שלא הגיע למצב קצה כזה – לא יכול להבין עד כמה הצורך בניתוח או בתרופה הוא חיוני.


עוד בעיה תפיסתית של התוכנית היא החשיבה שאנשים ״מאבדים״ חלקים מהחיים שלהם רק מההשמנה. נכון, תוכניות הרזיה קיצוניות ו״מוחלטות״ כמו ״לרדת בגדול״ לרוב ימשכו בדיוק את האנשים שמאוד מאמינים בזה, ולא את אלו שמרגישים שיש להם את היכולת לבנות חיים מאושרים בלי קשר למשקל. אבל אחת הבעיות עם התוכנית שבה ידונו בהמשך הסדרה התיעודית של נטפליקס (שהיתה קיימת גם בגרסא הישראלית של לרדת בגדול) היא הפצה של הסטריאוטיפים האלו נגד אנשים שמנים – ועל איך ההפצה שלהם בעצם לא פעם גרמה להם להפוך למציאות של הרבה מאוד אנשים שמנים רק כי הסביבה הקרובה אליהם התחילה להאמין לסטראוטיפים האלו.

ובהחלט עבור המפיקים של ״לרדת בגדול״ עלתה במהלך העונה הראשונה השאלה עד כמה התוכנית תשתמש במשתתפים השמנים בתור בדיחה או בתור מקור השראה. אמנם בהמשך נראה היה שהכיוון של ״השראה״ נבחר, אבל עדיין נשאר לא מעט לעג כלפי אנשים שמנים.

חלק משמעותי מזה מגיע מההצגה של המתחרים בתור זללנים חסרי תקנה – גם לפני התוכנית (למשל כשהם מתוודים שהם זוללים בסתר כמויות עצומות של מאפים מתוקים) – אבל גם במהלך התוכנית עצמה: כשיש להם הזדמנות לזלול אוכל, הם יעשו את זה מהר – והרבה.

גם הכותרת של התוכנית היא טריקית במובן הזה – וההפקה אפילו אהבה את משחק המילים באנגלית שחל הכותרת של התוכנית (שלא בהכרח נמצא בתרגום לעברית) שבעצם משמעותה מצד אחד ״המרזה בגדול״ אבל מצד שני גם אומרת ״הלוזר בגדול״. אחד המפיקים אפילו רצה שאנשים יחשבו על הפירוש הלוזרי של המילה רק כדי למשוך צופים שישמחו ללעוג לאנשים השמנים – ואז כשהם יצפו המשתתפים לכאורה יהפכו להיות השראה.

אבל במציאות זה לא מה שקרה. מסתבר שלאורך השנים, התוכנית יצרה סטיגמה נגד אנשים שמנים בכך שהיא יצרה רושם שמי שנשאר שמן הוא עצלן – למרות שמחקרים רפואיים מראים שזה ממש לא נכון, במיוחד לא עבור מי שהגיעו להשמנת יתר חולנית. כפי שכתבתי קודם – הגוף מתגונן נגד הרזיה, וככל שהיא גדולה יתר כך ההתגוננות הזו גדלה, וקשה הרבה יותר להתמודד איתה.

על שיקולים בעבודה

בהמשך לתגובה של אמפי לרשומה הזו.

לאורך השנים יצא לי למזלי לרוב לגור בקרבה יחסית סבירה למקומות העבודה שלי. זה כמובן השתנה ממצב שבו בהוד השרון גרתי במרחק עשר דקות הליכה מהמשרדים (וכנראה שלנסוע ברכב לא בהכרח היה נקצר לי את הדרך) – למצב שבו למשל עבדתי בפ״ת ושממנה הייתי לרוב צריכה לנסוע בשני אוטובוסים פלוס הליכה קצת ארוכה בין המשרדים לבין תחנת האוטובוס שהיתה קרובה לעבודה בשני הכיוונים.

החריגה היחידה לכלל הזה היתה עבודה ספציפית שבאמת היתה רחוקה מהבית: מדובר היה על מצב שבו העבירו את המשרדים שלנו מהרצליה לאיירפורט סיטי. גרתי אז בהרצליה בדירה שכורה שהיתה במרחק סביר מהעבודה (נסיעה קצרה באוטובוס או הליכה ארוכה ברגל) אבל למזלי הייתי בלאו הכי על סף מעבר דירה כי רציתי לעבור לדירה משלי ולא לדירה שכורה שוב. אבל בקניית דירה השיקול שלי היה צריך להיות רחב יותר מרק ״לעבור כמה שיותר קרוב למקום העבוד הנוכחי שלי״ – בין השאר כי מעבר המשרדים הזה שהחברה ביצעה הזכירה לי עד כמה מיקום המשרדים של החברות שבהן אני עובדת יכול להשתנות בצורה די קיצונית עם הזמן.

לכן עברתי לרמת גן שבהחלט קירבה אותי הרבה יותר לאיירפורט סיטי מאשר המשך המגורים בהרצליה – אבל עדיין זה דרש ממני כמות די רצינית של נסיעות לעבודה כל יום, בעיקר בערב.

בבוקר היה לי מזל מסוים בכך שקו האוטובוס שהגיע לאיירפורט סיטי עבר ליד חדר הכושר שהתאמנתי בו אחרי שעברתי לר״ג.מעבר לזה, בשעות האלו היה לו ביקוש די גדול כך שהוא היה יוצא בצורה די סדירה ובזמן, וחדר הכושר היה קרוב לנקודת היציאה שלו כך שזמן ההגעה שלו היה די צפוי. עם הזמן כשראו שיש יותר ויותר דרישה לנסיעות לאיירפורט סיטי גם שיפרו את השירות לאיזור בכך שהוסיפו קו נוסף – וגם הוסיפו לו כמה תחנות בתוך איזור התעשיה עצמו ובכך קירבו את הקו למשרדים בצורה משמעותית.

זה עדיין דרש ממני להתעורר בערך חצי שעה מוקדם יותר ממה שהייתי מתעוררת כשגרתי ועבדתי בהרצליה (גם אז הלכתי לחדר הכושר לפני העבודה), אבל איכשהו היה עדיין סביר.

אבל הנסיעות בערב היו סיפור אחר. מדובר על מצב שבו לא פעם הייתי צריכה להמתין יותר זמן לאוטובוסים שנסעו מאיירפורט סיטי חזרה לתל אביב כי לוח הזמנים שלהם היה פחות צפוי (בעיקר כי תחנת המוצא של הקו בשוהם היתה רחוקה מאיירפורט סיטי) ובתדירות לא ממש נמוכה היו מקרים שבהם הקו לתל אביב בכלל לא יצא (במיוחד בשעות המאוחרות יותר) כי לא היו צפויים להיות בו הרבה נוסעים, והיינו צריכים לחכות לאוטובוס הבא בתקווה שהוא יצא.

ואז כמובן היינו צריכים להמתין בתל אביב לאוטובוס הביתה, מה שגם היה לא סדיר מאוד בשעות הערב, במיוחד במצב שבו לא פעם האוטובוס הביתה שאכן הגיע אחרי המתנה לא קצרה היה מפוצץ בנוסעים ואי אפשר היה לעלות עליו. היתה פעם שהתעקשתי לעלות על אוטובוס מפוצץ ומצאתי את עצמי עם גבר חרדי שעומד מאחורי ונצמד אלי שלא לצורך כדי להתחכך בי, ומאז ויתרתי על אוטובוסים צפופים. לא פעם הנסיעה ״מדלת לדלת״ בערב יכלה לקחת שעה וחצי ואפילו יותר.

והיתה לזה השפעה מאוד חריפה על החיים שלי. אם במקומות העבודה הקרובים יותר לבית יכולתי בערבים להפגש עם חברות או להשתתף בחוגים שונים – ברגע שעברתי לעבוד באיירפורט סיטי היכולת הזו די נעלמה, והחיים הפרטיים שלי פחות או יותר נדחקו לסופי השבוע – אם היה לי זמן וכוח לעשות משהו חוץ מלנקות את הבית ולהשלים שעות שינה.


אמפירטי בתגובה שלה לפוסט הקודם שלי בנושא צודקת בכך שאני מחפשת עבודה כבר המון זמן וצריכה להתפשר כדי למצוא כבר עבודה.

וחשוב לי לכתוב פה שאמפי צודקת לחלוטין, ואני מסכימה איתה ולכן לא פסלתי את המקום הזה (בתקווה שהוא גם לא יפסול אותי).

הבעיה היא שהמקום (ולמרות האופטימיות המאוד זהירה אחרי הראיון עצמו עדיין לא חזרו אלי לגביו) – נמצא אולי גיאוגרפית במרכז, אבל מבחינת היכולת שלי להגיע אליו איכשהו מדובר על מקום שהוא כנראה מאתגר יחסית. מה שאומר שכנראה שהנסיעות יהיו אפילו יותר גרועות מאשר אלו שהיו לי לאיירפורט סיטי.

ובמצב שבו היה ברור לי שמדובר על עבודה זמנית – נניח לשנה או שנה וקצת, בידיעה שאחריהן אוכל למצוא יותר בקלות עבודה טובה יותר במיוחד מבחינת הקרבה לבית – לא הייתי מתייחסת בכלל למרחק הזה ולוקחת את התפקיד בשתי ידייים.

אבל יש לי בעיה עקרונית אצלי שגם העליתי אותה בפני הקואצ׳רית שלי: יש לי נטיה להתקע במקומות הרבה מאוד זמן בלי לשנות דברים, גם אם יש דברים שמפריעים לי. זה קרה לי עם כמה תפקידים בעבר, אבל גם קורה לי מחוץ לעבודה ובהרבה מאוד היבטים בחיים שלי – והחשש שלי הוא להתקע במקום הזה לאורך זמן.

וזה מעלה שאלה מה הלאה – ומה המחיר שאשלם על הבחירה בתפקיד הזה לטווח הארוך. קל לכאורה להגיד שאם אני מודעת לחסרון הזה שלי של להתקע אז אמנע מזה בעתיד, אבל זה לא משהו שמובטח שייפתר בכזו קלות.

ולכן הבחירה בתפקיד קצת מפחידה אותי.

התלהבות ערב החג לעומת עייפות החג עצמו

איכשהו בשנים האחרונות שמתי לב שבכל ערב חג יש התרגשו כלשהי לקראת החג והחגיגות שלו – לעומת נפילת המתח של יום אחרי.

למשל כשאנחנו מתארחים אצל ההורים שלי, איכשהו כולנו מתלהבים ושמחים בנסיעה לשם. הנכדים כמובן שמחים לבקר אצל סבתא וסבא שמיד מפנקים אותם – לאבא שלי למשל יש מסורת של לקחת את כל הנכדים ברגל לפיצוציה הקרובה (בין אם מדובר על זו בתחנת הדלק שקרובה לבית שלהם, או זו שנמצאת בקרבת הבית של אחי או זה של אחותי) ולקנות להם ארטיקים. אמא שלי תמיד מתחננת לו שלא יקנה להם את הארטיקים כי ״ש בבית יותר מידי קינוחים גם ככה״ (ושזה משהו שגם אבא שלי מקטר עליו), אבל הוא מתעקש.

אבל איכשהו לקראת צאת החג – כולנו כבר מותשים ממנו. כנראה בגלל שכנראה רובנו לא ישנים טוב בלילה במיטות שהן לא שלנו, בבית שהוא מאוד צפוף ברמה שאנחנו לא רגילים אליה – ואנחנו צריכים להתחשב באנשים אחרים בכניסה למקלחת או השירותים או בבישול והכנת ארוחות.

לרוב אני נוסעת הלוך וחזור עם אחי, גיסתי והילדים שלהם – ובואו נגיד שהשיחה בהלוך זורמת, אבל בחזור רובנו כבר שקטים, כנראה כי אין לנו כוח יותר לשוחח.


השנה קרו שני אירועים מול ההורים שלי שקצת הפריעו לי.

האחרון מביניהם דווקא היה ברגעי הפרידה.

שלושת הנכדים הצעירים (שני הילדים של אחי פלוס הבן הצעיר של אחותי) החליטו להשאר אצל סבא וסבתא. אני חושבת שאחותי, גיסי והבת הגדולה שלהם תכננו לחזור הביתה כבר מראש, אבל גיסתי ואחי כנראה תכננו להישאר גם הם עוד לילה אצל ההורים שלי. הם ויתרו, כנראה אחרי שהיה להם משום מה מאוד קשה לישון בלילה אצל ההורים שלי.

בכל אופן הצטרפתי לאחי וגיסתי לנסיעה המוקדמת הביתה, ואיכשהו כשיצאנו מהבית אבא שלי ממש נפרד מהם בצורה מסודרת כול חיבוקים ונשיקות – ולי פשוט לא אמר כלום. כן זרקתי על זה איזשהו משפט עצבני אחרי שיצאנו מהבית, וגיסתי גימגמה משהו על זה שבעצם כבר עמדתי בצד ולכן הוא פספס, אבל בואו ונודה בזה שזה נשמע די מכוון.

ובאמת שמתי לב שמשהו לא טוב קורה לי מולו בשנים האחרונות. למשל פעם הוא היה מאוד גאה בזה שעשיתי תואר במדעי המחשב (רשמית במתמטיקה ומדעי המחשב אבל מי סופר) ואני עובדת בהייטק, אבל בשנים האחרונות פתאום הוא מתחיל לשבח את אחי שהגיע להייטק בהסבה ואיך הוא הרבה יותר מצליח רק כי הוא התקדם להיות מנהל, ובעצם שתואר במדעי המחשב לא רלוונטי יותר ומי בכלל צריך אותו.

אני חושבת שאולי זה קשור לזה שהוא מגיע ממשפחה שהיא עצמה משפחה דתית ולכן היא מאוד שמרנית, לפחות במובן הזה שבת לא נשואה ובלי ילדים זו ממש ״פאשלה״ נוראית, ולא פעם זו נחשבת לפאשלה של ההורים שלא חינכו / לחצו על ה״ילד״ להתחתן.

״ערכי המשפחה״ האלו משתלבים איכשהו גם בחרדות של אבא שלי, שסובל ממחלת לב והיה לו התקף לב מאוד קל לפני יותר מעשרים שנה. אותו התקף לב גרם לו לחשוב על כך שהוא בילה את כל החיים בהשקעה בקריירה שלו ולא במשפחה, והמשפחה זה מה שחשוב בחיים. זה מבטא בכל מיני דרכים, כמו למשל אובססיה לכתוב ספר על הצד של אבא שלו במשפחה שאותו הוא פרסם, אבל גם כנראה בכך שהוא מחפש את המשפחתיות הזו גם דרכנו ה״ילדים״, ואני זו שלא נענתה לצורך הזה שלו.


ובמובן מסוים האירוע מולו גם קשור לאירוע אחר שקרה כמה שעות לפני כן.

אמא שלי כבר כמה שנים מבקרת אצל אחותה שגרה בצפון, די קרוב למושב שבו הן גדלו (ושאחיהן עדיין מתגורר בו). זה התחיל מהתקופה שבו סבתא שלי ז״ל היתה חולה ומבוגרת והיה ברור שימיה ספורים, ואמא שלי מן הסתם רצתה לבלות איתה כמה שיותר, ובאופן טבעי היה לה נוח להתארח אצל אחותה. זה הוביל לכך שהיחסים בין אמא שלי ואחותה הפכו לקרובים יותר, ואמא שלי המשיכה עם המסורת הזו של הביקורים גם אחרי שסבתא שלי הלכה לעולמה.

מאז הלוויה של סבתא שלי, רציתי לעלות לקבר שלה – אבל איכשהו זה מעולם לא יצא לפועל בגלל המרחק של המושב מהמרכז. איכשהו לא מצאתי טרמפ לאזכרה בשנה או השנתיים הראשונות אחרי הלוויה, ואני חושבת שבשנה או השנתיים האחרונות הדוד שלי שבעצם ירש את סבתא כי הוא גר לידה במושב החליט לא לערוך אזכרה.


הערת ביניים: לאמא שלי יהיה קשה עד בלתי אפשרי לארגן אזכרה פשוט כי היא גרה מאוד רחוק מסבתא שלי (כמה שעות נסיעה) ולכן מלבד לקבוע שעה להפגש ליד הקבר היא לא ממש יכולה לקבוע משהו. ולרוב באזכרות (או לפחות באלו שבהן אני הייתי עד היום) מדובר לא רק על מפגש ליד הקבר אלא גם אירוח עם כיבוד קל (או רציני יותר) אצל אחד מבני המשפחה מדרגה ראשונה.

זה משאיר את אחיה ואחותה של אמא שלי כמי שיכולים לארגן משהו.

אחיה של אמא שלי הוא כנראה הכתובת היותר טבעית לזה כי הוא באמת גר במושב שבו סבתא שלי גרה וקבורה, וכנראה שרבים מהאורחים היו מהמושב או לפחות מסביבתו הקרובה. אבל הוא בשנים האחרונות מעדיף לוותר על האירוח הזה, וייתכן שזה נובע מסיבות טובות שהוא פשוט לא אומר (למשל שהוא ואישתו לא במצב בריאותי מספיק טוב, או כל שיקול לגיטימי אחר). יכול להיות גם שזה נובע מעצלנות ואין לו כוח להתעסק עם זה, אבל בכל מקרה הוא החליט שהוא לא מארגן משהו כללי, וזו זכותו המלאה (למרות שיכול להיות שהמשפחה שלו באמת עןלה לקבר ביום השנה והוא מארח את מי שמגיע כרגיל מבחינתו).

מצד שני – יש כמובן את הדודה שלי שגרה בקיבוץ שנמצא במרחק נסיעה קצר מהמושב. יכול להיות שהיא חושבת שפחות אנשים יגיעו אליה כי היא גרה בקיבוץ, ואולי פחות נוח לה באופן אשי להכניס כמות כזו של אנשים לקיבוץ מסיבות בטחוניות (יש להם שער חשמלי בכניסה) או מסיבות אחרות. אבל מצד שני יש לי תחושה שהיא כן היתה שמחה שתהיה אזכרה, אבל לא ממש מוכנה לעשות את זה בעצמה.


בכל אופן, כבר הרבה זמן שלא יצא לי לבקר בצפון. לאחרונה יצא לי לשוחח על זה עם אמא שלי ואמרתי לה שהייתי שמחה לבקר שם ובמיוחד לבקר בקבר של סבתא שלי (רבל גם של שאר הקרובים שקבורים לידה).

אמא שלי די סירבה מסיבה שהיא בעצם מאוד פרקטית: כשהיא נוסעת צפונה, היא ישנה אצל דודה שלי, ולדודה שלי יש רק חדר שינה אחד שאפשר לארח בו והוא קטן וצפוף. אמא שלי טוענת שאני פשוט אפריע לה לישון כי אני מתעוררת כמה פעמים בלילה והולכת לשירותים (שנמצאים בחדר כי זו בעצם מעין יחידת דיור) ובגלל הרעשה הזה יהיה לה מאוד קשה לישון איתי.

חשוב לציין שבשנים האחרונות גם ההורים שלי נוטים לישון לא פעם בחדרי שינה שונים, בין השאר כי הם הולכים לישון ומתעוררים בשעות מאוד שונות (אבא שלי ציפור לילה שלא פעם ישן כמעט עד הצהרים ואמא שלי ישנה יחסית מוקדם) והם מפריעים אחד לשני בגלל זה.

אבל מסתבר שבמהלך חול המועד סוכות אמא שלי הזמינה בקיבוץ של דודה שלי את אחת מיחידות האירוח שיש בקיבוץ. יש לדעתי כמה כאלו שאפשר להשכיר במחיר די סמלי עבור התחזוקה שלהם (בין אם זה ניקיון בסיסי או עלות החשמל של היחידות) שנועדו באמת כדי לאפשר לחברי הקיבוץ לארח בני משפחה. ואמא שלי במקרה הזמינה יחידה כזו במקביל לכך שאחותי הזמינה יחידה אחרת וגדולה יותר למשפחה שלה, ובמהלך ארוחת הצהרים בראש השנה הם דיברו על איך הם יבלו יחד.

אמרתי לאמא שלי שגם אני אשח להצטרף – ואמא שלי ישר חזרה על המנטרה שהרעש שאני אעשה יפריע להורים שלי וכו׳.

למען האמת אני חשבתי לבקש שאם ההורים שלי מתארחים ביחידת אירוח של הקיבוץ, אולי נוכל לבקש מדודה שלי שאתארח אצלה. זה משהו שכבר עשינו בעבר לא פעם, במיוחד כשהתארחנו אצל דודה שלי כדי לחגוג איתה בחגים (משהו שבאמת פחות עשינו בשנים האחרונות, אבל לפני כן יצא לנו לעשות לא מעט פעמים במיוחד במצב שאחי ואחותי פחות היו זמינים לחגוג איתנו אלא חגגו עם המשפחות של גיסי וגיסתי).

אבל בשלב זה החלטתי לא לדחוף את זה הלאה, כי הרגשתי שאולי יש מאחורי הדברים משהו מעבר ל״לא נוח לישון איתך בלילה״. אני יודעת שאמא שלי ואחותה לא פעם משוחות בינן לבין עצמן על ה״ילדים״, גם כשהם כבר מבוגרים. אני יודעת את זה כי אמא שלי אוהבת לעדכן אותנו בכל מה שקורה בחיים לכל המשפחה מהצד שלה וזה יוצא בעיקר לגבי המשפחה של אחותה כי הקשר של אמא שלי עם אחיה הוא דליל מאוד (הוא לא טיפוס ששומר על קשר, ויש לי תחושה שאישתו שהיא יאכנעית מקצוענית תמיד קינאה במשפחה שלנו ולכן לא ממש אוהבת שהוא שומר איתנו על קשר).

ואני חוששת שאולי דווקא בהקשר הזה של היחסים שלי עם אמא שלי ומה שהיא סיפרה לאחותה – או שלאמא שלי לא נעים שאתארח אצל אחותה, או שאחותה לא ממש רוצה לארח אותי בגלל מה שהיא שמעה עלי.

וזה משהו שחבל לי עליו, כי בעצם עם הזמן אני יותר ויותר מתרחקת מהצד הזה של המשפחה המורחבת שלנו – דווקא בתקופה שבה יש שם התקרבות מסוימת. למשל דודה שלי שלא תמיד שמרה על קשר טוב עם המשפחה של אחיה – ולמשל בראש השנה הזה היא הזמינה את אחת הבנות שלו לחגוג את ראש השנה בקיבוץ.

הטיול לאלסקה – Northern Yellow Locoweed

פרח ממשפחת האפונה – שמסתבר שבאכילה של כמויות גדולות גורם לבקר מסוגים שונים למחלה קטלנית שגורמת להם להתנהג בצורה ״משוגעת״ או loco בספרדית. מה שמעניין הוא שבקר מסוגים שונים דווקא נמשכים לאכול את העשבים האלו…

האתגר של הועד: המלחמה על המעלית

הועד החדש שלנו סוף סוף הולך לעמוד למבחן.

בבניין שלנו יש מעלית שבשנים האחרונות נתקעת פעם בכמה חודשים. אני חושבת שהפעם האחרונה שבה זה קרה היה בסוף המלחמה / מבצע מול איראן, וזה קרה שוב בלילה בין שישי ושבת.

הועד החליט להזמין את התיקון ליום ראשון כנראה כי תיקון בשבת היה בלתי אפשרי, או מה שסביר יותר להניח – הרבה יותר יקר. ולזכותם של הדיירים בבניין אף אחד לא ממש קיטר על זה.

התיקון אמור להגיע בראשון בבוקר, אבל עד שהוא הגיע כן היה שיח מסוים על זה שהמעלית התקלקלה שוב כל כך מהר אחרי הפעם הקודמת שהיא התקלקלה – ועל כך שכנראה כשהטכנאי יגיע, הוא בטח יגיד שהוא צריך לקחת את הכרטיס של המעלית כדי לתקן אותו במעבדה – ואז להחזיר אותו רק יום אחר כך אחרי התיקון. זה פחות או יותר התיקון ה״קבוע״ של המעלית שלנו בשנים האחרונות, מה שאומר שהמעלית מושבתת לכמה ימים – מה שמקשה מאוד כמובן על השכנים שגרים בקומות הגבוהות יותר.

והפעם זה כמובן קריטי במיוחד כי בעצם יום שני הוא ערב חג – ואנשים רוצים לעשות קניות לקראת החג, וסביר להניח שהקניות האלו כבדות יחסית – ומי שגר בקומה מעל השניה או השלישית כנראה יתקשה מאוד להתמודד עם זה – במיוחד כשחלק גדול מהשכנות הן מבוגרות, ויש כמה משפחות עם ילדים קטנים.

אבל זה לא רק זה. מי שגר אצלנו בדירת הגג הוא מישהו שיש לו כמה כלבים גדולים, והוא הרי צריך להוציא אותם לטיול כמה פעמים ביום, ולא יכול לקחת אותם יחד אז הוא צריך לרדת ולעלות שמונה קומות עם כל כלב בנפרד ובין לבין כמובן גם ללכם כלב גדול ופעיל לטיול…

למזלם של הועד, התיקון הפעם היה פשוט יותר ולא דרש משהו שנלקח למעבדה עד למחר והמעלית תוקנה במהלך יום ראשון – או לפחות עד יום ראשון בשעות אחרי הצהרים.

זוכרים את השכנים מהדירה לידי שכל הזמן מתלוננים עלי, ושהיא מתלוננת יחסית הרבה גם בקבוצה של הבניין? אז כמובן שאין תקלה שהיא לא תהיה מעורבת בה: בשעות אחרי הצהרים היא התלוננה שהמעלית עובדת בצורה גרועה ולא נפתחה לה הדלת בקומה שלנו, למרות שהיא הצליחה לרדת חזרה למטה. שזה לגיטימי לדווח כדי שהוועד יזמין שוב טכנאי (שזה באמת מה שקרה בסוף) – רק שהיא רצתה שברקע יהיה מישהו מהשכנים שינסה לעלות לקומה שלנו ולראות אם הבעיה משתחזרת. כמובן שאף אחד לא נענה לה, וההודעות שלה בעצם רק הלחיצו יותר את שאר השכנים, במיוחד את השכנות המבוגרות.

היום בבוקר כן יצא לי לנסוע במעלית, וכשחזרתי פגשתי גם את השכנה השלישית בקומה כשהיא היתה בדרכה החוצה – ולשתינו לא היו שום בעיות עם המעלית בקומה.

בשלב זה לא ברור אם הטכנאי כבר הגיע או לא, ואם כן – האם הוא מצא משהו. בכל אופן השכנה מהדירה לידי כמובן כבר מתחננת בקבוצת הווטסאפ של הבניין לשמוע האם למישהו חוץ ממנה היו בעיות עם המעלית. למזלנו לא היו (ונקווה שישאר כך לאורך החג), אבל כנראה שהיא מרגישה שהיא יצאה קצת היסטרית מהסיפור.

על ראיון נוראי והמשך חיפוש עבודה

ביום חמישי היה לי ראיון לתפקיד דרך חברת הקבלן שכתבתי עליו ברשומה הזו.

דאגתי לצאת מהבית בזמן ולתת לעצמי בערך עשר דקות למצוא את המשרדים של החברה. אבל מסתבר שלא הערכתי נכון עד כמה יהיה קשה למצוא את המיקום שבו הייתי צריכה להתראיין.

החלטתי לקחת מונית כי הראיון היה לקראת הצהרים ולא רציתי להגיע למקום מיוזעת – ונהג המונית אפילו קירב אותי לשער של המתחם כמה שהוא היה יכול. אבל רק אחרי שהוא הוריד אותי ונסע משם ראיתי שבעצם כדי להגיע בכלל לשער – אין לי אפשרות פשוט לעלות על המדרכה כי היתה שם גדר, והייתי צריכה ללכת בערך 150 מטר אחורנית ועוד 155 מטר חזרה כדי להגיע לשער.

אולי זה הזמן להסביר שהחברה שהתראיינתי אליה היא חברה בטחונית, שמן הסתם בגלל סודיות בכלל ואיומים בטחוניים שהתגברו במלחמה באופן פרטני מאוד שומרת על בטחון בכל צורה שהיא, כך שהגדר הזו נשמעת מאוד הגיונית.

אחרי שהגעתי לשער ועברתי בידוק בטחוני ראשונית הייתי בטוחה שיכווינו אותי לאחד המשרדים שקרוב אליו – אבל מסתבר שבגלל שיפוצים ״לובי הקבלה״ של המתחם היה בקצה הכי רחוק של המתחם, והמתחם כולו בנוי בהנחה שמי שמגיע אליו מגיע עם מכונית. כך שה״לובי״ היה רחוק מהכניסה, להגיע אליו ברגל כמוני דרש ללכת ממש במבוך וממש הלכתי שם לאיבוד ולא הבנתי איך להגיע ל״לובי הקבלה״ עד שמישהו שנסע באיזור עצר לי ונתן לי טרמפ.

מעבר לזה, בכל המתחם לא היתה אפילו טיפה אחת של צל. ההליכה כולה היתה בשמש, בשעות שכבר היו לקראת הצהריים.

ב״לובי הקבלה״ עברתי עוד בדיקה בטחונית מקיפה יותר – ורק אחריה פתאום הבודקת שם אמרה לי שהראיון שלי בכלל לא בקומפלקס הזה אלא בבניין שנמצא מחוץ למתחם. כלומר לא רק שהייתי כבר באיחור קל לראיון – הייתי צריכה ללכת חזרה את כל הדרך במבוך הזה של המתחם הלא ידידותי להולכי רגל.

בשלב זה כבר הייתי על סף בכי, וניסיתי ליצור קשר עם מי שלא יהיה כדי להסביר למראיינים למה אני מאחרת. איכשהו הצלחתי בסוף להגיע למראיין עצמו והסברתי לו מה קרה. בדיעבד הוא אמר לי שאם הייתי מתקשרת אליו מראש הוא היה לפחות דואג לאסוף אותי מהלובי הרחוק הזה.

בכל אופן, הגעתי בסוף למקום הנכון – ובשלב זה כבר עברה כבר כמעט חצי שעה מאז שהראיון היה אמור להתחיל, ואני פשוט הייתי נוטפת מים. זה הגיע לרמה ששמתי את הזרוע שלי על הדלפק בקבלה בזמן שהבודקים שם בדקו שוב את הזהות שלי – וכשהרמתי אותה ממש נשארה שלולית של זיעה.

בשלב זה כבר לא היה לי זמן לבקש עשר דקות לשבת איפשהו כדי להתקרר – הייתי חייבת להכנס לראיון שכבר שליש ממנו בערך נעלם בגלל שאיחרתי.

אני מודה שלפני שהגעתי – חשבתי לשאול האם הראיון עדיין רלוונטי. קודם כל יכול להיות שהאיחור יצר רושם כזה גרוע שייתכן שכבר פסלו אותי והראיון יהיה רק סמלי. אבל גם אם לא – ייתכן שהוא לא יהיה מלא ולכן ירצו לקבוע אותו מחדש כדי שאוכל להתראיין בצורה מלאה.

אבל הוא עדיין התקיים – ובעיקר היה שיחה מלאה ביני לבין מנהל בכיר. אין לי מושג איך היא הלכה כי היא הסתמכה כל כך הרבה על רושם שלו – וזה משהו (שכמו שהקואצ׳רית שלי אומרת) אין לי שליטה עליו.

בסוף הראיון הוא רצה שאשוחח כמה דקות עם מישהו נוסף, שתיארתי לו פרוייקט מסוים שעבדתי עליו והוא העיר שם על כמה דברים שם שזה כיוון שהם חושבים עליו.

שוחחתי עם הקואצ׳רית שלי אחרי הראיון והיא היתה מאוד אמפתית לגבי הטיול שעשו לי במתחם, אבל אמרה שעצם זה שהוסיפו לי ״ספונטנית״ לכאורה ראיון זה לרוב סימן טוב שיש עניין. גם כששוחחתי עם מכרה שלי שעוסקת בהייטק אמרה שזה כנראה מראה שהם רוצים לחשוב על זה ולשוחח על זה יחד.

אז אני מניחה שאשמע את התוצאות הראשון או שני, ונראה מה הלאה.


ואני מודה שקצת קשה לי עדיין עם התפקיד הזה.

כי מצד אחד – אני כבר צריכה את העבודה, והמנהלים שיא לי להכיר ביום חמישי נראו לי מאוד נחמדים. אבל מצד דווקא הנסיעה למשרד הבהירה לי עד כמה היא הולכת להיות נסיעה ארוכה ואולי אפילו מעיקה. וזו נראית נסיעה אפילו ארוכה ומעיקה יותר מזו שהיתה לי כשעבדתי באיירפורט סיטי.

האיזור שבו אני הולכת לעבוד הוא לא בהכרח רחוק יותר מתל אביב מאשר איירפורט סיטי, אבל אני מניחה שחלק מהתחושה הזו של נסיעה ארוכה יותר נובעת מהעובדה שכשעבדתי באיירפורט סיטי, חלק גדול מהנסיעה שלי באוטובוס היתה בכביש בינעירוני – לעומת הנסיעה עכשיו שהיא בכבישים שבהם האוטובוס עוצר פעם בכמה דקות בתחנה כזו או אחרת. זה איכשהו גורם לנסיעה להרגיש יותר ארוכה ופחות נוחה.

ואז יש לי נקודה שבה אני מחליפה אוטובוים מאוטובוס בינעירוני לאוטובוס עירוני – ושם יש לי רק קו אחד שמגיע לתחנה שהיא יחסית רחוקה מהבית שלי, וזה רק קו אחד. יש כמה קווים אחרים שעוברים באיזור הזה, אבל התחנות הקרובות שלהם די רחוקות מנקודת ההורדה של האוטובוס הבין עירוני, וגם הם מגיעים די יחסית די רחוק מהבית שלי.

ואין לי אפשרות לנסוע ברכבת.

ואז אני שואלת את עצמי – עד כמה זה שווה את זה? ואולי במובן מסוים זה לא יהיה כזה נורא אם לא אתקבל אם הנסיעות ממש ״ישתלטו״ לי על החיים?


ועכשיו הגענו לחגים, תקופה שבה גיוסים עוצרים – כך שאין לי מושג מה אעשה אם אקבל תשובה שלילית לתפקיד הזה.

אני יכולה כמובן לנצל את הזמן ללמוד ולהמשיך לחפש תפקידים גם אם יחזרו אלי רק ״אחרי החגים״, אבל אני מודה שאני מרגישה קצת מיואשת לאחרונה. אני מרגישה במובן מסוים שאני מרגישה חופש מהחיפוש – אבל אני לא ממש יכולה לקחת חופש…

אתגר או מתכון לכשלון?

לא מזמן נתקלתי באחד הבלוגים שאני קוראת בתוכנית בשם 75 hard. מדובר בגדול בתוכית שאמורה ליצור ״חוסן נפשי״. היא בעצם מגדיר אוסף מאוד מסוים של חוקים שקשה להתמיד בהם – אבל צריך להתמיד בהם במשך 75 ימים רצופים. כל כשלון אפילו הכי קטן בהצמדות אליהם – גורר לביטול של הספירה, ואז צריך להתחיל את כל התהליך מההתחלה.

הכללים כוללים דברים כמו:

  • בחירת דיאטה והצמות אליה במשך כל התקופה. לא משנה אם התוכנית היא טבעונות או אכילת בשר, דיאטה קטוגנית או דיאטה דלת שומן. מה שחשוב זה לבחור את הפילוסופיה התזונתית שמאמינים בה, ולהתמיד בה בלי שום טעות או פינוק או ויתור למשך 75 ימים. וזה כולל תוכניות שיש בהן מידי פעם פינוק יומי או שבועי – לפי החוקים של המסגרת הזו פשוט צאיך לוותר על זה.
  • שני אימונים של 45 דקות עכל אח ביום – כשאחד מהם חייב להיות בחוץ, בכל תנאי מזג אוויר (חום, קור, גשם, שלג).
  • קריאה של 10 עמודים של ספרי עזרה עצמית או הדרכה בכל יום – אבל זה חייב להיות ספר לקידום עצמי, לא ספרות יפה.
  • שתיה של 4 ליטרים של מים ביום – רובנו מכירים את ההמלצה של לשתות שני ליטרים של מים ביום, אבל התוכנית ממליצה אפילו להכפיל את זה (כשכמובן היא מעודדת שתיה של המים לאורך כל היום ולא בבת אחת), מכיוון שישנו טיעון שרובנו זקוקים ליותר משני ליטרים של מים ביום, במיוחד אם אנחנו פעילים גופנית.

הנקודה ה״פסיכולוגית״ מאחורי השיטה היא שהיא אמורה להוציא אותנו מאיזור הנוחות שלנו. התמדה בספורט לא נוחה לרוב האנשים, במיוחד אם הם צריכים לבצע את האימון בתנאים לא נוחים כמו במזג אוורי גרוע – אבל התיאוריה מאחורי הגישה היא שעצם ההתמדה אמורה להראות לנו ש״אנחנו מסוגלים״ ולכן כשרק ״נבין״ את העובדה הזו נתמיד בהרגלים החדשים למרות שהם לא נוחים.

וכנראה שיש אנשים שפסיכולוגית זה באמת עוזר להם – אבל אחרים דווקא ההגזמה הזו יכולה להתיש אותם יותר מאשר לעודד אותם להמשיך.

זה מזכיר לי למשל שכשהייתי בשומרי משקל – אחת המדריכות שלי שם שהיתה מישהי שהיתה רצה שעה ביום כמה פעמים בשבוע והשתתפה במירוצים שונים סיפרה לנו פעם שהיא היתה חסרת מוטיבציה לגבי ספורט בהתחלת ההרזיה שלה, ומה שעזר לה היה להתחיל בקטן בהליכה של רבע שעה (7 – 8 דקות הליכה ואז לחזור) ומשם היא האריכה את ההליכות ואז עברה לריצה.

כך שאולי מה שמפריע לי בספרים או סיפורים כמו של האתגר הזה הוא ההכללה של מקרה פרטי על המקרה הכללי – ומישהו שהצליח לתקופה מסוימת עם אתגר כזה מחליט להפוך ל״מומחה בתחום״ ולמאמן. ובמצב כזה מי שלא מצליח לעמוד באתגר שלו הופך ל״מפסידן״ במקום לבקר את השיטה על הבעיות שלה.

אווירה רעה

אני חברה בפייסבוק בקבוצה של נשים בהייטק, ולאחרונה נתקלתי בשתי הודעות איומות כחלק מהקבוצה.

אחת באמת היתה הודעה בפני עצמה של מישהי שמצאה עבודה לפני בערך שנתיים וחצי או שלוש שמבחינתה זה ״לא מזמן״, והיא התלוננה על זה שנשים לאחרונה כל הזמן ״מקטרות״ על כמה קשה למצוא עבודה, כשלה היה קל למצוא מהר ולקבל כמה הצעות.

נשים ממש התנפלו עליה בתגובות שהיא פשוט לא מקרה מייצג. יש לפעמים נשים (או אולי בעצם נכון להגיד אנשים באופן כללי) עם רמת ניסיון וסט כישורים שהם מספיק טובים כדי למצוא עבודה יחסית בקלות גם בתקופות של משבר. חלק מהנשים שהגיבו שמו לב לזה שהיא באמת חיפשה עבודה כשמצב השוק היה הרבה יותר טוב – בלי מלחמה או משבר כלכלי חמור ברקע, ולכן היא לא מבינה על מה היא מדברת בכלל.

אני חושבת שבשלב מסוים היא נבהלה מהתגובות ופשוט מחקה את הפוסט, למרות שאני מודה שלא ברור לי עד כמה היא באמת הבינה והפנימה עד כמה היא לא ממש מבינה את המצב בשוק, ועד כמה היא פגעה בנשים שהגיבו לה כך.


הפוסט השני שראיתי היה בעצם יותר תגובה לפוסט אחר, ולכן כנראה קיבל פחות תשומת לב.

מדובר על מישהי שכנראה עוסקת בתחום הגיוס ולא בתחומים טכניים, והיא ממש ניסתה להציג את מצב השוק כ״טוב״ (לפחות למי שיש לו ניסיון וכשרון) – כזה שהתהליכים לוקחים בו זמן והם יסודיים יותר כדי באמת למצוא התאמה טובה בין המועמדים לתפקיד. מבחינתה בתקופה שבה השוק היה ״חם״ לא רק שתהליכי הראיונות היו פחות יסודיים, אלא גם שהרבה אנשים ״לא מוכשרים״ הצליחו להתקבל לעבודה, ועכשיו כשהשוק ״חזר לשפיות״ ויש בו יותר תפקידים – אז אותם עובדים גרועים (כולל אלו ש״קל״ להחליף אותם בבינה מלאכותית) יהיו אלו שלא יצליחו למצוא עבודה.

ומבחינתה אם עובדים פוטרו בגלל חוסר הצלחה של החברה – אז צריך לבדוק עד כמה להם היה קשר לזה שהחברה לא הצליחה.

אני לא אומרת שאין משהו מאחורי הדברים שלה. לא פעם כשהשוק ״חם״ – מועמדים באים בהרבה דרישות, לעומת החברות שכל כך צמאות לגייס כל מי שנראה ונשמע טוב שהן לא פעם יגייסו עובדים פחות מתאימים רק כדי לא לפספס מועמד שיכול להיות שהוא טוב.

ואני גם מבינה את התסכול שלה כמגייסת שמועמדים התייחסו אליה ״רע״ בתקופה הטובה יותר, החל משלב הגיוס והמו״מ – וכלה באלו שעזבו מהר את התפקיד כי הם קיבלו הצעה טובה יותר.

אבל במקביל, אני לא הייתי היחידה שהרגישה שיש בדברים שלה הרבה ״האשמת הקורבן״.

קחו למשל את האמירה שמי שלא מצליח למצוא עבודה הוא ״לא טוב״. אופן טבעי תמיד יש עובדים שהם טובים יותר או פחות, וכנראה עובדים שהם באמת מצטיינים לא יתקשו מאוד למצוא עבודה גם בתקופות קשות. אבל בין העובדים הממוצעים לפעמים יהיו עובדים שבהחלט מסוגלים לבצע עבודה – אבל לא יהיה הכי טובים או הכי מרשימים. לכן לא פעם הם לא בהכרח יהיו מושלמים או מדהימים או הכי מרשימים שאפשר, ואז בתקופות קשות יהיה דווקא להם הכי קשה לעבור ראיונות ובמיוחד כשיש בחירה בין כמה מועמדים.

אולי היא הכעיסה אותי כי היא מהאנשים שמכריעים את הגורל שלי – והחלטות בזק כאלו של ״מי שלא הצליח למצוא עבודה בטח גרוע״פוגעות בי כי הן לא נותנות לי הזדמנות להגיע בכלל לראיונות שבהם אני יכולה להוכיח את היכולות שלי לא כי אני לא יכולה לבצע את התפקיד אלא בגלל דעות קדומות.

המשך התלבטות לגבי הקואצ׳רית לפני הפסקה זמנית בעבודה המשותפת

הקואצ׳רית שאני עובדת מולה עדכנה אותי שבאוקטובר צפוי להיכנס לה פרוייקט גדול מאוד שכנראה ימנע ממנה לקבוע פגישות – לא ברור לי אם התדירות של הפגישות שלנו תרד, או שהיא לא תקבע פגישות בכלל אלא אם מדובר על מצב שהוא מאוד קריטי (למשל אם אני רוצה לעבור על חוזה).

ובעיני ההפסקה הזו ברוכה, כי חשוב לי לחשוב מה הלאה.

כי מצד אחד, אני מרגישה שאני מקבלת ממנה הכוונה טובה לשאלות ספציפיות. אבל מצד שני, אני מרגישה שעדיין אני כל הזמן צריכה להגדיר גבולות לגבי הדברים שהיא מנסה לדחוף אותי אליהם.

יש למשל את התפקיד הזמני שאני בתהליך ראיונות אליו – וכמו שכתבתי בעבר יש בו הרבה מאוד דברים שאני פחות מתחברת אליהם, כמו למשל העובדה שאני אקבל עליו משכורת נמוכה יחסית, כשבמקביל המשרדים רחוקים מהבית אבל אני אצטרך להגיע למשרד חמישה ימים בשבוע.

אבל הקואצ׳רית כל הזמן מנסה להציג את התפקיד באור כזה ש״אולי״ אני ארצה להישאר בו לאורך זמן. כי אולי יסכימו לשכור אותי אחרי תקופה מסוימת ללא חברת הקבלן ואז המשכורת שלי תעלה בקצת כי לא יהיה את התיווך של חברת הקבלן באמצע.

אבל זה לא יפתור את הבעיה שאצטרך למשל לבלות הרבה מאוד שעות בנסיעות כך יום, או שהמשכורת עדיין תהיה נמוכה משמעותית ממה שאוכל לקבל בהייטק (במיוחד כשכיום בהייטק מאד מקובל לחלק גם מניות לעובדים, ולאפשר להם לרכוש מניות של החברה יחסית בקלות). וזה מעבר לעובדה שעדיין לא ברור לי מה התפקיד כולל מבחינה טכנית, והאם הניסיון שאצבור שם יהיה משמעותי עבורי או לא.

או היא העלתה כאופציה שחברת הקבלן כל כך תתלהב ממני שיציעו לי לעבוד על עוד פרוייקטים מולם, שזה אולי נחמד בתקופה שהשוק קשה – אבל אני בעצם אגרור איתי לאורך זמן מצב שבו אני עובדת בעבודות זמניות ולא קבועות, עם משכורת שנמוכה יותר בגלל התיווך של עבודת הקבלן. אלו שני גורמים שגם לא ממש אידאליים מבחינתי…

או שאיכשהו דיברנו על עבודות זמניות והיא אמרה משהו על זה שעבודת פקידות יכולה להיות משעממת לדעתה – אז אמרתי לה שעבודת ניהול משרד למשל יכולה להיות מעניינת ומאתגרת. היא מיד קפצה על ההזדמנות והציעה שאולי אחפש עבודת ניהול משרד ואולי היא תהיה השלב הבא בקריירה שלי.

אבל גם זה לא מתאים וכבר הסברתי לה בעבר שאני לא מעוניינת לעבור באופן קבוע לתפקידים מהסוג הזה בגלל שרמת ההכנסה שלי תרד, ואני לא יכולה להרשות לעצמי לחיות על משכורת כזו נמוכה לאורך זמן (למרות שברור שעכשיו שווה לי ללכת על כל עבודה, גם במשכורת נמוכה מאוד, כי זה עדיף על כלום).

וזה ממש מתיש לפעמים כי אני מרגישה שאני חוזרת על עצמי שוב ושוב ושוב – כשהיא מבחינתה מתעקשת שהיא ״מרחיבה״ את גבולות החיפוש שלי.

לכן אולי דווקא ההפסקה הכפויה הזו בתקופת החגים וקצת אחריה תקל עלי לקחת פסק זמן ולשקול שוב את התועלת שבעבודה מולה – או שאולי שוב מיציתי את השלב הזה ואמשיך הלאה בלעדיה.

הטיול לאלסקה – Northern Monkshood

פרחים סגולים יפים. לפי עננת ייתכן שמדובר על הפרח הזה.

למעריצי הספרים של הארי פוטר (וייתכן שגם הסרטים שהם נחותים יותר בצורה משמעותית) – פרח ה Monkshood מוזכר בפרקים הראשונים של הספר הראשון. בשיעור השיקויים הראשון של הארי, המורה סנייפ שואל אותו לגבי שני פרחים, שאחד מהם הוא הפרח הזה.

מסתבר שבתקופה הויקטוריאנית ברחה פרחה שפה סימבולית של פרחים, והשאלה של המורה בעצם היתה מעין שבועה שבה הוא בעצם מבטיח להגן על הארי.