סוף שבוע קשה

הכל התחיל בנפילה שלי ברביעי בערב. הברך כאבה לי לכמה דקות אבל אחרי הנפילה, אבל אז הכאב נרגע די מהר ולכן בהתחלה זה לא הרגיש רציני. אבל אז במהלך הלילה ובבוקר שאחרי – לאט לאט הברך שלי התחילה לכאוב משמעותית.

ואז בחמישי קיבלתי שני מיילים של סירוב לשני תפקידים שונים – הראשון בבוקר, לתהליך שהתראיינתי אליו ביום שני לראיון שני בסבב הראיונות של החברה. ולמרות שידעתי כבר ביום שני שהראיון לא היה מושלם (וגם היו סיבות אחרות שלא התלהבתי מהתפקיד למשל שהוא היה באיזור רחוק מהבית ולא ממש מה שחיפשתי טכנית, וגם דרך חברת קבלן לתקופה בלתי מוגדרת), זה עדיין הרגיש כמו כשלון, במיוחד אחרי שעברתי את סבב הראיונות הקודם לאותו תפקיד בצורה מאוד מוצלחת.

אז בערב קיבלתי מייל סירוב מחברה אחרת שדווקא כן הייתי רוצה לעבוד בה. בחברה הזו היתה לי רק שיחה עם המגייסת כמה ימים לפני כן, וגילינו בשיחה פער טכני מסוים – אבל נראה שהיא התרשמה ממני, ולכן היא רצתה בכל מקרה להתייעץ עם המנהל המגייס לראות אולי הם יוכלו להתגבר על הפער הזה. כשלא קיבלתי סירוב די מהר אחר כך קיוויתי שזה אולי אומר שהם החליטו אולי להמשיך איתי הלאה (או לפחות חושבים על זה), כך שהמייל ניפץ את התקווה הזו.


בין לבין האימיילים גם היה לי ראיון מקצועי בחמישי, שבגלל שאר הדברים שקרו באותו היום לא ממש חשבתי על מה שקרה בו – אבל בהסתכלות בדיעבד הוא הרגיש כאילן המראיין מזלזל בי. קבעו לנו פגישת זום – והבחור לא הדליק מצלמה. הוא פשוט הודיע לי שהוא לא הולך להדליק מצלמה, וזהו (בלי שום הסבר מעבר לזה) – למרות שאני עליתי לפניו לשיחה והדלקתי מצלמה.

החשד שלי היה שהוא המשיך פשוט לעבוד ברקע ולא רצה שאראה שהוא לא מרוכז בי. ישב גם סיכוי שזה קרה כי הוא החליט כבר מראש שאני לא מוצאת חן בעיניו מבחינה מקצועית – או אולי שבגלל שהוא מנהל בכיר, הוא הרגיש נוח להתייחס אלי בזלזול כזה כמשחק כוח.

בראיון עצמו הוא נשמע גם לא מפוקס – תיארתי למשל כמה פרוייקטים שעבדתי עליהם, והוא כל הזמן קטע אותי ושאל: ״אבל מה את עשית בפרוייקט?״ ואני הייתי צריכה כל פעם לענות לו ש״אני עשיתי בדיוק מה שתיארתי – חקרתי את הנושא הזה, או כתבתי את הכלי הזה״.

גם הראיון היה קצר יחסית (בערך רבע שעה מתוך חצי שעה שהקצו לנו) – ובסופו הוא נתן לי מחמאה על מה שתיארתי שנשמעה די מזויפת. יכול להיות שמבחינתו זה היה מנומס, או אולי תגובה בעצם לחוסר הנעימות שלו עם העובדה שהיה ברור לו כבר מתחילת השיחה (או אולי אפילו לפניה) שהוא לא עומד להעביר אותי לשלב הבא.

איכשהו בלילה בין חמישי לשישי נשלח לי מייל מוזר מהחברה הזו, משהו לגבי זה ששווה לי להירשם לשירות שלהם שבו הם ישלחו לי הודעות על משרות שנפתחות. לא נכתב שם שום דבר לגבי הסטטוס של הראיון שלי, אבל לא היתה סיבה שאקבל את המייל הזה אם הראיון עבר בהצלחה ואני עדיין בתהליך מולם.

רק כמה שעות אחר כך נשלח לי מייל כללי שלא עברתי את הראיון. שזה גם מוזר: לרוב חברות ממתינות יום או יומיים לפני שהן שולחות מייל סירוב. זה מין נימוס בסיסי כזה – זה כאילו מראה שהן שקלו וחשבו על הראיון לפני שהן דוחות את המועמד. יש אפילו מצבים שבהם המראיינים דנים ביחד בפורום כזה או אחר (למשל עם המנהלים שלהם, ו / או אנשי משאבי אנוש) על כל המרואיינים שהם ראיינו בשבוע או השבועיים האחרונים, ולפי זה מחליטים עם מי להמשיך הלאה ועם מי לא, גם אם היו ספציפית מרואיינים שלא היו טובים.

מן הסתם אם יש מועמד שממש בלט לטובה – הן לרוב יקדימו ליצור קשר.

אבל המייל האוטומטי עם הסירוב נשלח אלי אחרי קצת פחות מ 24 שעות אחרי הראיון – כלומר כנראה שסומנתי במערכת כמועמדת לא רלוונטית באופן די מיידי אחרי הראיון.


החלטתי לנסח מייל למגייסת מחו״ל שעבדתי מולה, ושאיתה שוחחתי בשבוע שלפני כן. הודיתי לה על ההזדמנות והזמן שלה, ביקשתי ממנה האם אפשר לקבל פידבק על מדוע המראיין חשב שאני לא מתאימה לתפקיד – והאם תהיה לי אפשרות להגיש מועמדות לתפקידים אחרים בחברה, בין אם בטווח הקרוב או הרחוק.

לא פעם האפשרות הזו תלויה בסיבה שבגללה נפסלתי מהתפקיד. יש מצבים שבהם המועמד נתפס בתור מועמד גרוע אובייקטיבית – כי הוא נתפס בתור מישהו שאין לו יכולות לפי איך שהוא התנהל בראיון. זה יכול להיות מישהו שטועה בשאלות מאוד פשוטות או לא מכיר פרטים שהוא אמור להכיר – או למשל נשמע למראיין שהוא עסק במשימות קטנות מידי ושוליות מידי בתפקידים הקודמים שלו, ולכן הוא לא ממש מוכשר.

לפעמים המדדים האלו לא בהכרח אובייקטיביים, כי למשל השאלות שנשאלות בראיונות לא בהכרח משקפות דברים שנעשים בעבודה שוטפת. לא פעם יש מי שאומר שהן בעצם מדמות את סוג הבעיות והתרגילים שבעזרתם סטודנטים לתואר לומדים את הנושא, ולכן למשל לבוגרי תואר קל יותר להתמודד עם שאלות כאלו, כי זה סוג הדברים שהם לומדים דרכם בתואר, לעומת מתכנתים ותיקים שכבר מזמן לא התעסקו עם תרגילים כאלו.

כמובן שאפשר לתרגל בעיות כאלו, אבל לא פעם יש כזה מגוון של בעיות (ושכל שינוי קטן בהגדרות שלהן יכול לשנות לחלוטין את הפתרון) שדי בלתי אפשרי לכסות את כולן, ולא פעם נוצר מצב שאנשים שיודעים לעבוד טוב פשוט מסתבכים עם שאלה מסוג כזה או אחר.

באותה מידה לפעמים ניסוח לא נכון של קורות החיים או פרשנות לא נכונה שלהם מצד המגייסים – יכולה להוביל למצב שבו הניסיון של המועמד נשמע לא טוב, למרות שהוא בעצם יכול להתאים. לא פעם חוסר ההבנה הזה יכול לקרות דווקא בזמן ראיון – ואז המראיין כל כך ״אנטי״ שהוא לא מקשיב למועמד.

מצד שני, יש מצבים שבהם חוסר יכולת להתמודד עם שאלות או קורות חיים גרועים מעידים על בעיה אמיתית, ואלו באמת מועמדים שהחברה כנראה לא תרצה לראיין שוב – אלא אם הם ישפרו משמעותית את הניסיון והיכולות שלהם.

לחברות אין כמובן דרך טובה לדעת להבחין בין שני המצבים, ולכן הן תמיד מניחות שאם מישהו היה גרוע – אז זו האפשרות השניה, כי הן לא רוצות לקחת את הסיכון שבלגייס מישהו כזה. אבל לא מעט מהן מאפשרות להתראיין מחדש תוך תקופה מסויימת – כשלחלקן ממש יש מדיניות של הגשת קורות חיים אחרי משהו בין חצי שנה לשנה כתלות בחברה.

לפעמים גם אם יש מדיניות רשמית על פרק זמן מינימלי – החברות לרוב שומרות סיכומי ראיונות לתקופה כזו או אחרת, ואם הרושם היה גרוע ייתכן שמראיינים עתידיים יראו אותו ועדיין יסרבו לזמן את המועמד לראיון.

אבל יש מצבים אחרים שבהם אפשר לראות שהמועמד טוב, אבל משהו בפרופיל שלו לא בהכרח מתאים לתפקיד הספציפי – למשל יש לצוות דרישה מסוימת לתפקיד המסוים הזה שאין לו, כבל הוא יכול בקלות להתאים לצוות אחר שבו אין את הדרישה הזו. לכן במצב כזה יש סיכוי שהחברה לא תגביל את הזמן שבה הוא יוכל להגיש מועמדות למשרות אחרות, ואולי אפילו המגייסות עצמן יחפשו עבורו משרות רלוונטיות.

לכן היה לי חשוב לדעת מהמגייסת איפה אני עומדת לגבי הפסילה.

לא שמעתי ממנה, מה שנשמע סביר לאור העובדה שכתבתי לה בשישי אחה״צ. אמנם היה מדובר על עובדת אירופאית, אבל חפי מה שהבנתי יכול להיות שהיא יצאה מוקדם (משהו שנפוץ באירופה בקיץ בסופ״שים) – וגם אם היא קראה את המייל ותרצה לתת לי פידבק, היא כנראה תרצה לשוחח עם המנהל שפסל אותי לפני שהיא חוזרת אלי, והוא כמובן לא נמצא במשרד בשישי אחה״צ.


כן היה גורם אחד של חדשות טובות בכל הסופ״ש הזה.

הברך שלי כבר פחות או יותר חזרה לעצמה. היא לא 100% בסדר, אבל בערך 95% בסדר – והיא כך מיום שישי בערב פחות או יותר. אתמול יצאתי לחדר כושר ואפילו עליתי קצת במדרגות (למרות שלא עשיתי תרגילים עליה), ואמנם הברך הרגישה קצת יותר רגישה לאורך היום אבל התאוששה במהלך הלילה.

הרגלי וחוויות מיגון באזעקות פיקוד העורף

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

למען האמת, אין לי הרבה ממש מה לכתוב על זה. יש לי ממ״ד בדירה, ואני גרה לבד אז אני עוברת אליו לבד. החתולים שלי לרוב מתנגדים אם אני מנסה להכניס אותם לממ״ד, אז אני לרוב מוותרת להם – פעם יצא לי לשוחח עם אחת מהוטרינריות שלהם, והיא אמרה לי שעדיף שאני אגן על עצמי אם יקרה משהו כדי שאוכל להציל אותם מאשר להיאבק בהם עד שיפול הטיל ואז כולנו ניפגע.

בגלל שאני גם גרה לבד והממ״ד הוא כמובן דירתי – אז אין לי חברה בממ״ד, ואני לא צריכה להתלבש במיוחד כדי ללכת אליו. בזמן המתקפה של האיראנים חשבתי שאולי יהיה קצת לא נעים אם ימצאו אותי בו לבושה באופן מינימלי למדי, אבל אמרתי לעצמי שאם יקרה לי משהו, איך אני לבושה יהיה הדבר האחרון שיטריד אותי.

להורים שלי יש ממ״ק, שזה מרחב מוגן קומתי – כלומר המסדרון וחדר המדרגות שלהם ממוגנים, כך שלרוב הם יוצאים לשם ופוגשים את השכן שלהם שהתאלמן לאחרונה. אישתו היתה נכה במשך זמן רב לפני שהיא נפטרה, כך שהיא לא היתה יוצאת איתו אלא נשארת בבית.

להורים שלי יש עקרונית גם מקלט בבניין שמשותף לכל הבניין, כך שכשגיסתי מגויה עם הילדים לבקר או כשהבת של אחותי שם – הן מתעקשות ללכת למקלט במקום להשאר במסדרון.

לפעמים אנשים לא ממש מבינים מתי הם מגזימים

במסגרת חיפושי הקואצ׳ר החליפי שלי, הגעתי לעמותה שלא אפרט את שמה שאמורה לעזור לאנשים בגילי למצוא עבודה.

משהו הרגיש לא טוב כבר מהרגע. ראשון, כי הנציגה שחזרה אלי ניסתה קודם כל למכור לי סדנא של כמה מפגשים שהיו בה בעיקר סשנים משותפים לכמה אנשים ואולי קצת עזרה פרטנית (אבל גם אז – מעט מאוד). היא תיארה את הסדנא ככזו שאמורה לעזור לאנשים לשפר קורות חיים ולהתכונן לראיונות עבודה ובעצם לעזור למי שמתחיל לחפש עבודה. אבל בשניה שאמרתי לה שכבר עשיתי את הדברים האלו עצמאית ואני לא זקוקה להם – היא מיד שינתה את הסיפור לעד כמה הסדנא הזו בעצם מיועדת למי שכבר מבוסס בחיפוש העבודה שלו.

הסכמתי להגיע לפגישה בזום שבה מנסים למכור את הסדנא הזו כדי להבין על מה מדובר – אבל איכשהו נראה היה שהפגישה לא נערכה בזמן שבו היא אמרה לי, ולכן אם היא באמת נערכה בזמן שהיא אמרה לי, פספסתי אותה. אז היא אמרה לי שיש עוד שיחה עליה בוקר אחרי – רק שהיה לי משהו ולא יכולתי להצטרף לשיחת המכירות, וכך ״פספסתי״ את ההזדמנות להצטרף לסדנא שנשמע היה שבסיכוי מאוד גבוה – לא התאימה לי.

אמרתי לה שמלכתחילה חיפשתי ייעוץ פרטני יותר, והבנתי ממנה שיש להם קואצ׳רים שאפשר להעזר בהם ויש לכל אחד כזה שתי פגישות ראשונות חינמיות – ואמרתי לעצמי שלכל היותר אתייעץ עם מישהו לגבי השאלות שלי לפגישות החינמיות האלו, ואם יווצר קשר טוב, אמשיך גם בפגישות בתשלום אם ארגיש צורך.

ואז לא שמעתי ממנה או מהארגון כלום למשך כמה ימים, ודי שכחתי מהם. עד שיצר איתי קואצ׳ר מצידם – שקודם כל הציע מפגשים בתשלום מיידי, ולא שניים ראשונים בחינם. זה כבר הרתיע אותי.

אבל היו עוד כמה דברים שהפריעו לי בהתנהלות שלו. כמו למשל העובדה שהוא ״נפל״ עלי בזמן שהיה נוח לו – בלי לבדוק שהזמן הזה נוח לי, ומיד התחיל שיחה ארוכה.

כתבתי לו בדיוק מה לדעתי מונע ממני למצוא עבודה, הוא החמיא לי על זה שכתבתי קצר ולעניין – ואז התחיל לדבר על איך הוא עובד ובכלל פנה לנושא של כתיבה מחדש של קורות החיים שלי בדרך ש״תציג את היכולות שלך״, וכלה באיך לשוחח עם מגייסת.


בתחילת חיפוש העבודה הקודם שלי, אחרי הרבה מאוד שנים שבהן לא חיפשתי עבודה, רציתי לוודא שקורות החיים שלי כתובים בצורה טובה. בדיוק באחת מקבוצות הנשים בהייטק שאני חברה בהן המליצו על מישהי שעזרה להן תמורת תשלום סמלי למדי, והחלטתי לפנות אליה.

נפגשנו, וגם היא התחילה ״להסביר״ לי על איך קורות חיים לא צריכים להכיל ״כל כך הרבה פרטים טכניים״ אלא ״לתאר את הכישורים״ שלי – איך החלטתי, או הובלתי, או יזמתי וכו׳. היא ממש כתבה לי קורות חיים שבהם לא הוזכר אף פרט טכני אלא רק פעולות ויוזמות שעשיתי. לי זה נשמע ממש מוזר ולא תקין, אבל היא ממש התעקשה ש״ככה כותבים קורות חיים״ בימינו.

ואז יצרה איתי קשר קואצ׳רית שהחברה שממנה פוטרתי מימנה לי אותה. מדובר היה על מישהי שהיתה מנהלת משאבי אנוש בסטארט אפ שבדיוק נסגר, והיא היתה מנוסה בגיוסים – בין השאר של מתכנתים כמוני. אני לא יודעת אם היא היתה יותר מזועזעת מהניסוח שאותה כותבת קורות חיים ״מקצועית״ כפתה עלי – או יותר משועשעת ממנו.

היא הסבירה לי שאותה ״כותבת קורות חיים״ כנראה צודקת לגבי תפקידים שהם לא טכניים, אלא כאלו שהם יותר מול אנשים – בעצם במצבים האלו ממש חשוב להראות איך העובד/ת הצליחו לקדם נושאים שונים ולהפעיל אנשים, הרבה יותר מאשר באיזו טכנולוגיה השתמשו בפרוייקטים האלו, בעיקר כי אלו לא כלים שהעובד/ת עצמם השתמשו בהם, אלא העובדים הטכניים שכתבו את הפרוייקט.

אבל כשזה מגיע לתפקידים טכניים – הטכנולוגיה חשובה משמעותית, הרבה יותר מאשר כל מיני תיאורים ציוריים על איך הובלתי או יזמתי או כל פועל אחר שהיה חשוב בעיני כותבת קורות החיים.

ופשוט כנראה אותה אישה לא ממש הבינה את המגבלות שלה בתחום, ושהיא לא מכירה את הפן של הגיוס הטכני – ולכן נכשלה בכתיבת קורות החיים שלי למרות שהיא היתה סופר בטוחה שהיא כותבת לי קורות חיים מוצלחים במיוחד.


לכן כשהקואצ׳ר הזה השתמש באותם מושגים כדי לתאר את העבודה המשותפת שלנו, הרגשתי מיד חוסר חיבור. כי קודם כל, היה לי ניסיון רע בעבר עם הגישה הזו – וכשניסיתי לעמת אותו עם הניסיון הזה הוא די נפנף אותי והמשיך לדבר.

אבל הרגשתי גם שהוא מתעלם מהנקודות הספציפיות שאני העליתי מולו – אני מגיעה לא פעם להרבה שיחות ראשוניות עם מגייסות שנשמעות מתלהבות מקורות החיים שלי (וגם לא פעם ממה שיש לי להגיד) – עד שהן מגלות חוסר טכני מסוים. שום כתיבה מחודשת של קורות החיים שלי לא תעזור לזה.

לכן ניסיתי בהתחלה לרמוז לו שאני לא מעוניינת לעבוד מולו בכך שאמרתי לו שאני רוצה לחשוב על זה – ואם זה יהיה רלוונטי אחזור אליו עד סוף השבוע. אבל כשלא חזרתי אליו – הוא התעקש לנדנד לי, והחלטתי להגיד לו באופן ישיר יותר שאני מעוניינת לחפש מישהו או מישהי שיותר מחוברים לגיוסים לתפקידים טכניים ולא לתפקידים שהם כלליים יותר בהייטק.

וזה פשוט הוציא ממנו ממש ויכוח מאוד כוחני שלמזלי היה בווטסאפ ולא בשיחת טלפון, כי טלפונית זה יכול היה להרגיש אפילו אלים.

הוא מבחינתו התחיל לנסות להוכיח לי כמה הוא מקצוען, וכמה הוא שווה יותר מכל קואצ׳ר או קואצ׳רית אחרים שאוכל למצוא. הוא זרק מספרים שנשמעים מרשימים – אבל כאלו שלא עומדים בבדיקה מעמיקה יותר.

למשל הוא זרק מספר מאוד גדול של מועמדים שהוא עזר להם, ושהם מצאו עבודה תוך פחות מחודשיים – אבל מצד שני הוא עוסק בהשמה כבר לא מעט שנים כך שהמספר הזה לאורך כל כך הרבה זמן נשמע פחות מרשים. מעבר לזה, הוא לא ציין כמה מועמדים בתקופה הזו לא מצאו עבודה כל כך מהר, או אפילו לא מצאו עבודה בכלל. המידע הזה היה נותן לי אפשרות לבחון באמת את אחוזי ההצלחה שלו לעומק, אבל למרות שברור שיש גם מצבים שבהם הוא היה פחות יעיל, הוא יעשה הכל כדי לא לחשוף את המידע הזה.

הוא גם לא ציין האם המספרים הנפלאים האלו של ״מצאו עבודה תוך חודשיים״ – היו בזמן משבר כלכלי, ושהיו המון מחפשי עבודה בשוק – או במצב שבו השוק היה במצב כלכלי טוב מאוד, ושהיו יחסית מעט מובטלים אבל הרבה תפקידים פתוחים. מצב שבו בשוק ממש טוב הוא יכול לעזור לאנשים למצוא בקלות עבודה – לא בהכרח מעיד על היכולת שלו לעשות את אותו דבר עכשיו.

מעבר לזה, הוא כתב לי משפט שבו הוא אמר שהרבה מהמועמדים שהגיעו אליו חשבו שיש להם בעיה מסוימת – ואז הוא הראה להם שהבעיה שלהם היא אחרת, ואז הם הצליחו.

אני לא אומרת שאין לי מה ללמוד ממנו לגבי הצגה עצמית – אבל הבעיות שהעליתי בפניו הן בעיות אמיתיות. יש לי ניסיון לא איכותי, ואני צריכה להסביר למה פוטרתי ולמה אני לא עובדת כבר מעל לשנה. אף הסבר או הצגה עצמית טובה לא יכולים לבטל את הידע שחסר לי כדי להתאים להרבה מאוד תפקידים שקיימים בשוק.

וזה ממש מרגיש לי כמו זלזול בי ובדברים שלי – וזלזול לא עוזר לי לבנות מולו אמון.


ועצם ההתעקשות שלו לנסות לשכנע אותי למרות שאמרתי לא – מרגישה לי כמו עוד בעיה.

אני מבינה את הצורך ורצון לקבל לקוחות חדשים, במיוחד במצב שבו הם נשמעים ״מתנדנדים״ ולא מחויבים למישהו אחר. אבל חוסר היכולת להבין מתי מישהי כמוני לא מעוניינת להמשיך אותו, במיוחד כשאני אומרת לו שאני מחפשת משהו שונה ממנו – מפריע יותר מאשר תורם ליכולת הזו. בנקודה מסוימת, כשאני אומרת שזה לא מתאים לי, אי ההקשבה לצרכים שלי ודחיפה של המספרים של ההשמות והגיוסים שהוא ביצע (שלדעתו נותנים לו יתרון לעומת אחרים) כשאני בעצם אומרת שהוא לא מבין את הצרכים שלי – זה כבר מרגיש מאוד בעייתי ואפילו מטריד.

בסופו של דבר רק כדי לסיים את השיחה אמרתי שאחשוב על זה, ורק אז הוא סוף סוף הפסיק ״לאכול לי את הראש״ עם מספר הגיוסים שלו וההמלצות שיש לו והסיפור של החודשיים וכו׳. אני מקווה שהפעם הוא יבין שאם אני לא חוזרת אליו – זה אומר שאני לא מעוניינת.

אבל אני מודה שיש לי תחושה שהוא כן יחזור אלי, בגלל שההתנהגות שלו הרגישה לי חריגה במובן שהוא לא מבין תקשורת בסיסית. יש לי תחושה שייתכן מאוד שמדובר על מישהו שהוא אוטיסט בתפקוד גבוה מאוד (מאובחן או שלא מאובחן) – מישהו שכנראה מצליח בחיים אבל כשזה מגיע לפינות של צורך להראות למשל אסרטיביות או דבקות במטרה, הוא מתקשה להבחין בגבול שבין להיות אסרטיבי לבין להיות תוקפני, ומתי הוא מרתיע יותר מאשר מקדם את עצמו.וזה כנראה רלוונטי במיוחד במצבים שבהם אנשים כמוני מנסים לרמוז לו בצורה עדינה על סירוב במקום להגיד לו ישירות לא.

איך לדפוק את הברך בשתי שניות

טוב, בשלב זה נראה שלא דפקתי את הברך באופן קבוע, רק גרמתי פציעה זמנית אבל לא נעימה.

אתמול היה לי יום עמוס – הייתי צריכה לנסוע בסביבות הצהרים לכפר סבא כדי להפגש עם מישהי בקניון ערים – מה שדרש נסיעה פלוס לא מעט הליכה מצידי. מכיוון שאני לא רגילה ללכת הרבה, וזה היה בחלק הכי חם של היום (ועוד ביום של שרב, שזה אומר לחות מטורפת באיזור המרכז והשרון) – הייתי די עייפה אחרי הפגישה הזו. אמנם נמנמתי קצת אחרי שחזרתי הביתה, אבל העייפות הורגשה.

בערב הייתי אמורה לקבל משלוח. ממש קיבלתי התרעה מתי הוא אמור להגיע, והעדפתי לחכות לו ליד דלת הכניסה, בידיעה שלרוב לוקח לי זמן להגיע מחדר העבודה שלי לדלת, ולא פעם שליחים חסרי סבלנות פשוט מצלצלים פעמיים שלוש בפעמון כשלוקח לי את הזמן הזה להגיע לכניסה, ואני די שונאת את זה.

רק שהמשלוח לא הגיע, וחזרתי למחשב כדי ליצור קשר עם החברה ולברר מה קורה. קיבלתי מהר מאוד תשובה שהשליח בדרך אלי ויגיע תוך כמה דקות.

והוא אכן הגיע, ובגלל שעדיין ישבתי ליד המחשב – מיהרתי לכיוון דלת הכניסה – וזה זה קרה.

הרגשתי שהיה משהו רטוב מתחת לאחת מכפות הרגליים שלי, אבל לפני שהספקתי להאט ולייצב את עצמי – נפלתי מהר מאוד לרצפה, עם כאב די רציני בברך שמאל. מרוב שהנפילה קרתה כל כך מהר, לא היה לי ברור האם חטפתי מכה בברך – או שפשוט עיקמתי אותה במהלך הנפילה כדי לייצב את עצמי.

בכל הזמן הזה כמובן שהשליח ממשיך לצלצל בדלת כל עשרים שניות בערך – עד שלמזלי הוא בשלב מסוים החליט להתקשר אלי, ולמזלי גם לקחתי איתי את הנייד כך שהוא היה עדיין אצלי ביד.

עניתי לו לטפלון והסברתי שנפלתי, וביקשתי ממנו פשוט לשים את החבילה ליד הדלת, ואני אאסוף אותה כשאקום תוך דקה או שתיים. הוא הסכים בקלות יחסית, כנראה כי הוא מיהר.

תוך דקה או שתיים הכאב באמת די נרגע, אז קמתי וראיתי שאני מסוגלת ללכת יחסית בקלות ובלי בעיות או כאבים., ולכן לא חשבתי שהנפילה גרמה לפציעה משמעותית. כן שמתי לב כשהתיישבתי אחרי שהכנסתי את החבילה שמשהו בברך הרגיש קצת מוזר, ושהיא כאבה כשניסיתי ליישר אותה ״עד הסוף״ – אבל לפי הצ׳אט נשמע שאם היתה בעיה חמורה של קריעה של רצועה או תהליך דומה כנראה שהייתי מרגישה תסמינים אחרים כמו תחושה של חוסר יציבות בברך בעמידה או בהליכה, או שהייתי מרגישה ״קליקים״ בזמן הליכה, מה שלא ממש קרה.

בשלב זה אמרתי לעצמי שאולי שווה לי ללכת לישון למרות שמוקדם, כי עבר עלי יום יחסית ארוך ומעייף. כן שמתי לב לכך שהברך הרגישה כאב כששכבתי על צד שמאל והמשקל של הרגל השניה היה מעליה – או כשניסיתי לישון על הגב והייתי בעצם צריכה למתוח אותה, ולכן נרדמתי על צד ימין.

ואז התעוררתי בערך שעתיים וחצי אחר כך, עם כאבים די רציניים בברך. איכשהו צלעתי לכיוון חדר האמבטיה כדי ללכת לשירותים כשאני נשענת על הקירות, ואז לקחתי גם אדוויל כדי להתמודד עם הכאבים (כמובן שאכלתי משהו קטן כדי להגן על הקיבה).

לקח לי קצת זמן להרדם, ונראה היה שהאדוויל התחיל לעבוד – אבל כשהתעוררתי שוב שעתיים אחר כך כדי ללכת לשירותים, שמתי לב לזה שהכאבים שוב חזרו למרות שהאוויל אמור היה עדיין לפעול.

התחלתי לשאול את עצמי עד כמה אולי הפציעה חמורה יותר ממה שחשבתי, ושאולי שווה לי לקפוץ לראות את רופא המשפחה שלי ואולי אפילו לקבל הפניה לאורתופד כדי שיבדוק מה קורה.

מעבר לזה, היה עוד גורם שהלחיץ אותי: אחי וגיסתי גרים ממש קרוב אלי, כך שאם היה לי קשה להתנייד הייתי יכולה לבקש מהם להסיע אותי לרופא ולעזור לי עם ההליכה הלוך וחזור. אבל בדיוק אתמול בערב, כמה שעות לפני הנפילה – הם טסו לחו״ל, כך שמן הסתם הם לא היו יכולים לעזור לי גם אם הייתי מאוד צריכה עזרה.

איכשהו הצלחתי להרדם שוב, ואז ישנתי עד הבוקר – רק כדי לגלות שהברך הרגישה הרבה יותר טוב. יכולתי לשכב על צד שמאל בלי כאבים, וגם נעלמה התחושה המוזרה בה.

הברך כמובן רחוקה מלהרגיש מושלם – היא עדיין כואבת, ועדיין קשה לי ללכת, ואני די צולעת. כנראה שלא אוכל לצערי ללכת לחדר הכושר עד תחילת שבוע הבא, ואצטרך לתת לברך לנוח (למרות שלפי הצ׳אט דווקא טוב ללכת מידי פעם כמה דקות בבית כדי לאפשר זרימת דם טובה יותר לאיזור).

אבל בהחלט מורגש שיש שיפור משמעותי במצבה של הברך לעומת מצבה בלילה. אני כמובן אמשיך לעקוב אחר ההתפתחויות, אבל בשלב זה ככל עוד המצב לא יחמיר במהלך הסופ״ש, אני כנראה אוכל לחזור לשגרה בראשון או שני.

איך התחיל הבוקר שלי אתמול

יום שלישי בבוקר, קצת לפני שש: אני בדרכי מתחנת האוטובוס שליד המבנה שבו נמצא חדר הכושר שלי כשאני בדרכי לשם, ובאופן פתאומי אך לא מפתיע מתחילה אזעקה. ידעתי שסביר להניח שמדובר על אזעקה לטיל מתימן וזו לא בעיה, אבל עדיין זה לא היה כיף.

בערך 20 – 30 דקות אחר כך – אני בחדר כושר, מתחילה להתאמן. אני מקבלת ווטסאפ מהשכנה בדירה מתחתי: עדי יש לי טפטוף למרפסת של הסלון, נראה לי שיש לך נזילה בבית.

אני הנחתי מהמיקום של הטיפטוף שמה שקרה זה שהשכנה במרפסת של הדירה בקומה מעלי החליטה לנקות את כיסוי הבד שיש לי מעל המרפסת שלי בכך שהיא שפכה עליו המון מים, משהו שקורה מידי פעם. היא מציפה לי את המרפסת שלי, אבל בגלל שהמרפסת לא בשימוש אין לי כוח להתחיל לריב איתה על זה שלא לגיטימי שהיא תעשה את זה.


אולי חשוב פה להסביר את המבנה של המרפסות בבניין שלנו. בעצם בכל סלון יש חלון די גדול שפונה החוצה, ורק ליד חצי ממנו יש מרפסת. ליד החצי השני של החלון יש עדיין כמה סנטימטרים של רצפה, אבל היא לא ממש נגישה. מעבר לזה, המרפסות לא נמצאות באופן ישיר אחת מתחת לשניה, ובכל קומה היא נמצאת ליד חצי אחר – כך שלמשל המרפסת אצלי נמצאת ליד החלק הימני של הדלת, בקומה מתחתי המרפסת נמצאת ליד החלק השמאלי של הדלת, בקומה מתחתיה – שוב ליד החלק הימני, וכך הלאה.

ואיכשהו הקיר שמקיף את המרפסת לא ממש מקיף את כולה, אלא יש מרווח של כמה סנטימטרים ליד החלק של הרצפה שנמצא ליד חצי הדלת שלא בשימוש. יכול להיות שהכוונה המקורית היתה להקל על ניקוי של האיזור הזה – אבל מה שזה בעצם גורם זה שאם המרפסת שלי מוצפת במים, הם יכולים בקלות לנזול לכיוון הזה ולטפטף למרפסת מתחתי.

אם יורד גשם מאוד חזק זה יכול לקרות, אבל סביר להניח שזה לא יורגש כי המרפסת של השכנה שלי תהיה רטובה מהגשם עצמו גם בלי טפטוף מהמרפסת שלי. זה גם יכול לקרות אם אני שופכת הרבה מים במרפסת כדי לנקות אותה, אבל מהר מאוד למדתי לא לעשות את זה.

לכן ההסבר הכי סביר למים שנשפכים מהמרפסת שלי הוא שמישהו מהקומות מעלי כנראה שופך כמות גדולה של מים כדי לנקות משהו – והם נשפכים למרפסת שלי ונוזלים דרך המעבר הזה לקומה מתחתי.

בדיעבד גם חשבתי על זה שהסיכוי שנזילה של מים מהדירה עצמה יגיע כך למרפסת הוא נמוך – כי הדלת של המרפסת סגורה ודי אוטמת את המעבר למרפסת כך שלא נשמע שהיא תאפשר מעבר של מים מהדירה למרפסת עצמה אם היא סגורה.


הנחתי שסביר להניח שהיה מדובר על מקרה שבו שוב השכנה מלעמלה שפכה שוב הרבה מים למרפסת שלי, ובמקרה הפעם השכנה מתחתי בדיוק הציצה החוצה כשזה קרה ובדיוק טיפטפו מים גם למרפסת שלה. יכול להיות שמה שמשך אותה למרפסת היה אפילו הצליל של שפיכת המים של השכנה מלמעלה, או שפשוט האזעקה גרמה לה להתעורר יחסית מוקדם ולכן היה לה זמן להתפנק ולשתות קפה במרפסת במקום מהר במטבח.

אבל החלטתי להתייחס אליה ברצינות ולכן שאלתי שאלות המשך: האם זה רק טפטוף קל או ממש את רואה הרבה מים נשפכים? האם יכול להיות שהשכנה מהדירה מעלי שפכה הרבה מים כדי לנקות את כיסוי הבד שיש לי מעל המרפסת (כי אחרת היא לא היתה מוצלת), ולכן את רואה טיפטופים?

היא לא ענתה על השאלה לגבי כמות המים, אבל אמרה שהיא רואה שהטיפטופים מגיעים מהמרפסת שלי ולא מהמרפסצת מעלי – ולכן היא ממליצה לי למהר לחזור הביתה.

זה כבר נשמע מדאיג יותר, ואני רצתי מיד לתחנת האוטובוס. האוטובוס הישיר הבא הביתה היה אמור להגיע רק רבע שעה אחר כך, כך שעליתי לאוטובוס שהיה מביא אותי באותו מסלול רק שהייתי צריכה שני אוטובוסים כדי להגיע הביתה ולהמתין לקו נוסף באמצע הדרך.

כמובן שהאוטובוסים פספסו בדרך כל רמזור ירוק אפשרי ולכן נתקעו הרבה זמן ברמזורים אדומים, וכמובן כשהאוטובוס הראשון הגיע סוף סוף לתחנה שבה הייתי אמורה להחליף אוטובוסים – היה שם כבר אוטובוס מהקו שהיה מוביל אותי הביתה אבל הוא יצא לדרכו בדיוק בשניה שהאוטובוס שלי הגיע לתחנה, כך שהייתי צריכה להמתין 5 – 6 דקות נוספות.

בזמן הזה היתה בתחנה פרח׳ה שהחליטה לנהל שיחת קיטורים בנייד בקולי קולות דווקא לידי, ובהמשך היא ניהלה גם שיחה רועשת עם אחת הנוסעות באוטובוס שסוף סוף הגיע. זה היה מעצבן מהרגיל.

בסופו של דבר הגעתי הביתה. כמעט רצתי את כל הדרך מתחנת האוטובוס לבניין שלי, שמחתי לראות שלפחות המעלית המתינה לי בקומת הקרקע – ומיד עליתי לקומה שלי.

ואז התחלתי ממש להרגיש דפיקות לב, ושאלתי את עצמי מאיפה עוד יכולה להיות אצלי דליפה או אפילו פיצוץ מהצנרת אחרי כל הבעיות שהיו לי לאחרונה עם הדוד ופיצוץ בצינור במטבח.


ואז הגעתי הביתה.

הדירה עצמה היתה יבשה, במיוחד באיזור ליד הפתח של המרפסת של הסלון.

המרפסת עצמה היתה רטובה אבל נראה שהיא מתחילה להתייבש – ונראה היה שכמו שחשדתי קודם לכן, השכנה מעלי עשתה ניקיון שבו היא שפכה כמויות גדולות של מים שנשפכו למרפסת שלי, וממנה כנראה שאריות נשפכו למרפסת של הדירה מתחתי – ובצירוף מקרים השכנה בדירה מתחתי ראתה את המים נוזלים במרפסת שלה, ולכן חשבה שיש אצלי הצפה.

קצת קשה לי לדעת האם לכעוס על השכנה הזו או לא.

מצד אחד, אם יש סיכון להצפה בדירה – כמובן שארצה לדעת כמה שיותר מוקדם שזה קורה כדי שאוכל לטפל בזה, במיוחד אם זה גורם נזקים לשכנים שלי.

מצד שני, לא כל דבר הוא הצפה או נזילה – לפעמים מדובר על מצב תמים יחסית. ואני לא רוצה שבכל מצב כזה של גשם או שכנה מתלהבת מידי מניקיון – אצטרך לקטוע כל מה שאני עושה כי השכנה שלי חוששת שכל דבר קטן זה נזילה.

אין לי מושג מה לעשות עם זה הלאה ואיך מלמדים אותה להבדיל בין הדברים.

הגירה?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני חושבת שיש כמה נקודות שראוי לחשוב עליהן.


עתיד מקצועי במדינת היעד: לא כל מקצוע שקיים או פופולרי בארץ הוא כזה שתוכלו לעבוד בו בחו״ל. אפילו בתחום המחשבים ידוע שלא פעם יש סינון רציני של עובדים, בעיקר כדי לא ליצור מצב שבו יש תחרות לא הוגנת לעובדים מקומיים.

כמי שקיבלה ויזה לעבודה בארה״ב לכמה שנים – אני זוכרת כמה קשה היה להשיג ויזה ועד כמה זה היה מלווה בהרבה טפסים שבהם מאוד הקפידו על איך מנסחים כל פרט ופרט – ובמקרה שלי למזלי הבקשות שלי נוהלו על ידי החברה שדרכה עשיתי רילוקיישן, כך שהיה לי ליווי מקצועי של בעלי ניסיון בתחום. לכמה מסוגי הויזות הרלוונטיות צריך למשל להוכיח שמדובר על מישהו בתחום מומחיות מסוים, שיש לו יכולות שאין לעובד אמריקני מקביל (במקרה הזה למשל היכרות עם המוצר של החברה הספציפית שבה עובדים נחשב למומחיות כזו), ולא פעם מדובר על מצב שבו החברה נאלצת לשלם שכר שמקביל לזה של עובד אמריקני כדי לא להוביל למצב שחברות מייבאות המון עובדים זרים לארה״ב רק כדי לשלם להם שכר רעב כדי לחסוך כסף במקום לשלם שכר הוגן לאמריקנים.

ולדעתי הייטק הוא אחד התחומים שבהם קל יחסית לעבור למדינה אחרת – אני מניחה שמקצועות כמו הוראה או מקצועות טיפוליים למשל יכולים להיות מאתגרים הרבה יותר למציאת עבודה. בכל מה שקשור למקצועות רפואיים או פרה – רפואיים יש דרישה לעבור מבחנים כדי לקבל רישיון, אבל יש גם אתגר נוסף שרלוונטי לכולם…

וכמובן גם אם אחד מבני הזוג במשפחה הוא מישהו שימצא עבודה בקלות בחו״ל – לא פעם עולה השאלה מה יעשו בן או בת הזוג.

אני למשל זוכרת את זה מהתקופה שבה אני עשיתי רילוקיישן – לא פעם אם היה עובד עם ניסיון שהחברה היתה מעוניינת שיעבור לרילוקיישן והוא הראה נטיה לכך, אז החברה היתה מוכנה לעשות מאמץ כדי למצוא לבן או בת הזוג שלו עבודה במסגרת האתר. מי שהיה לו רקע אקדמאי מתאים לא פעם היה מדובר על מצב שבו אפשרו לבן / בת הזוג להפוך למתכנת (גם אם היה מדובר על עבודה כמתכנת מתחיל, והיו דואגים להכשיר את מי שצריך מראש עוד בארץ), אבל לפעמים מדובר היה על תפקידים מנהלתיים כמו פקידות.

אבך בהחלט היו מצבים של עובדים שעברו לארה״ב כשרק הם עובדים, ובת הזוג שלהם נשארה בבית. לא פעם זה נעשה מבחירה כי בת הזוג רצתה אולי לקחת הפסקה אחרי תקופה עמוסה מקצועית, או במצבים שבהם היו לבני הזוג ילדים קטנים והם העדיפו לפחות בשלב ראשון שהאמא תהיה בבית לטפל בהם במקום לשלוח אותם לגן לימים שלמים בתקופה הראשונית.

אבל מהר מאוד גם אותן בנות זוג הרגישו רע עם הבטלה, וגם הן בסופו של דבר מצאו תא עצמן מחפשות עבודה – לא פעם במסגרת החברה.


פער השפה: ברבות ממדינות אירופה, אנגלית היא לא השפה הראשית. ברבות מהן, אנגלית היא לא בהכרח שפה שהיא מאוד מדוברת. מה שאומר שכדי לחיות במדינה במיוחד בצורה מלאה – תצטרכו ללמוד שפה חדשה ולא בהכרח כזו שהכרתם לני כן, וזה לא בהכרח קל בגיל מבוגר יחסית.

אבל אלו לא רק ״שפות זרות״ – ישראלים רבים לא בהכרח מבינים עד כמה האנגלית שלהם היא לא אנגלית מדוברת במדינות דוברות אנגלית כמו ארה״ב, קנדה, או בריטניה – שלא לדבר על כאלו שהמבטא בהם פחות מוכר וברור כמו אוסטרליה.

אני למשל זוכרת שבחברה הראשונה שבה עבדתי, הגיעה פעם לישראל קולגה שלנו מהמשרד באוסטרליה, ואני הייתי זו שדאגה ללכת איתה לארוחת צהרים ולשוחח איתה בזמן הפסקות הקפה כי החבר׳ה האחרים במחלקה התקשו להבין את המבטא האוסטרלי המאוד כבד שלה, למרות שהיא היתה אישה מאוד מקסימה.

אבל מעבר לנושא השפה, יש גם…


פערים תרבותיים: רבים מאיתנו חושבים שאנחנו מכירים את התרבות האמריקנית אחרי שאכלנו המון במקדונלדס וראינו הרבה סרטים אמריקניים. אבל. הסרטים לא ממש משקפים את התרבות היומיומית בארה״ב בצורה אמיתית – וזה מעבר לעובדה שאין ממש ״תרבות אמריקנית״ שהיא אחידה – במדינה כל גדולה כמו ארה״ב יש תרבות איזורית שהיא מאוד בולטת, ואפילו בין מדינות שונות או אפילו איזורים שונים בתוך אותה מדינה (למשל הבדלים משמעותיים בין הערים הגדולות במדינה ובין האיזורים הפחות עירוניים).

כמובן שהפערים האלו רלוונטיים לכל מדינה שנעבור אליה – במיוחד כי התרבות הישראלית מאוד שונה מתרבויות במדינות אחרות, ולא פעם אי הבנה של התרבות המקומית או התנהלות שהיא ישראלית אופיינית בצורה שלא תואמת את התרבות המקומית יכולה מאוד להפריע או לבלבל את האדם.


לדוגמא אמריקנים ידועים בכך שהם נמנעים כמה שיותר מעימותים, ולכן הם לא פעם ינסו למנוע אותם בכך שהם ״ימרחו״ את האמת עד כמה שאפשר כדי להמנע ממצבים שבהם משהו יקרה.

אני למזל זוכרת שכשגרתי בארה״ב ועברתי דירה, ידעתי שכשאני עוזבת דירה שכורה – אני אמורה להחזיר אותה נקיה כמו שהחזרתי אותה, אחרת ההנהלה של המתחם תדרוש ממני תשלום גבוה על ניקיון (ברמה שהם יכולים לבקש כמה עשרות דולרים אם השארתי מלחיה בארון המטבח). לכן בגלל שידעתי שאני לא מומחית בניקיון, הזמנתי שירות של עוזרות בית שיגיעו לנקות את הדירה שלי במחיר שנשמע לי סביר, וגם השארתי להן טיפ יפה. והן עשו עבודה נהדרת שהיתה שווה כל דולר – חוץ מהיבט אחד.

בדירה היה שטיח מקיר לקיר, ובכל התקופה שגרתי שם לא הזזתי את הספה בסלון ולכן הצטבר תחתיה לא מעט לכלוך. ומסתבר שהמנקות חששו שבגלל כמות הלכלוך ושהוא היה כנראה יחסית ״גס״, הן חששו שאם הן ינסו לשאוב אותו – תיווצר תקלה בשואב האבק שלהן, ולכן הן סירבו לנקות את הלכלוך הזה.

בישראל אני מניחה שחברת הניקיון היתה מתקשרת אלי במהלך הניקיון כדי לדווח לי על הבעיה, והיינו מדברים על להתאים את המחיר של הניקיון לכך שחלק מסוים ממנו לא היה מתבצע.

אבל במקרה של האמריקנים – המזכירה בחברה עצמה התקשרה אלי רק אחרי שהמנקות ביצעו את שאר הניקיון ועזבו את הדירה, כנראה כדי שלא יווצר מצב שבו אגיע לדירה ואתעמת איתן. המזכירה אמרה ובצדק שזה לא ממש משנה, כי השטיח היה כבר ישן והיו עליו כמה כתמים, כך שההנהלה של המתחם היתה מחליפה אותו בלאו הכי, מה שהיה נכון. לכן לא ממש התווכחתי איתה על זה ופשוט וויתרתי על זה וזהו. אני מניחה שזו תגובה ״אמריקנית״ אופיינית.

אבל אני חושבת שלא מעט ישראלים למדו בעזרת חוויות כאלו על ההיבט הספציפי הזה של התרבות האמריקנית. היה לי למשל קולגה שניסה לעשות ליסינג לרכב כשהוא רק הגיע לארה״ב, רק כדי שהסוכנות שדרכה הוא עשה ליסינג ביקשה ממנו בנימוס להביא את הרכב לתיקון מסוים – ורק אחרי שהרכב נלקח ממנו, הודיעו לו שהליסינג מבוטל כי אין לו היסטוריה כלכלית בארה״ב, ולכן הוא מהווה סיכון גבוה מידי לליסינג עבור הסוכנות.


שאר העולם לא בהכרח בטוח מאיום האיסלאם: הרבה מאוד ערים במערב אירופה, ארה״ב, ואפילו אוסטרליה הופכות להיות בעלות אוכלוסיה מוסלמית שמרנית מאוד משמעותית שמשפיעה על התרבות במקום, לא תמיד לשמחתם של התושבים המקומיים.

לכן האיום של האיסלאם השמרני והרדיקלי, זה שרוצה להפוך את כל העולם לחאליפות מוסלמית, לא פעם באמצעים אלימים – קיים בכל העולם.

והאם השלטון בכל העולם בהכרח טוב יותר? טראמפ הוא הרי בן דמותו של ביבי, ורבים ממנהיגי הימין הקיצוני בעולם מחקים אותם – והם הופכים ליותר ויותר פופולריים בגלל ההגירה המוסלמית לערים במדינות שלהם שהורסת את החיים לאוכלוסיה המקומית.

האם זכרונות הם דבר משמח – או שאולי עצוב?

אחד הדברים שהכי משמחים אותי לגבי החיים שלי עד כה היא העובדה שזכיתי לחוות הרבה מאוד דברים, ובין השאר לטייל ללא מעט מקומות. ובגלל שחלק גדול מהטיולים היו בקבוצות מאורגנות – יצא לי לפגוש לא מעט אנשים מעניינים ולרוב נחמדים, גם אם הקשר איתם לא נמשך.

אחד הציטוטים שאני הכי אוהבת מהספר ״לאכול, להתפלל, לאהוב״ הוא ציטוט שנאמר לליזֿ, הגיבורה של הספר האוטוביוגרפי הזה, שאומר לה אדם שהיא מכנה ״ריצ׳רד מטקסס״ בזמן שהיא שהתה באשרם בהודו בפרקים שעוסקים בתפילה.

כן חשוב לי לציין שברור לי שהספר רחוק מלהיות יצירת מופת, ויש הרבה מאוד אנשים שטוענים (ובצדק) שהוא בסופו של דבר ספר על אישה לבנה עשירה ומפונקת שיכלה לקחת שנה מהחיים לטייל בעולם בלי דאגות כספיות באשר הן (היא קיבלה מראש מקדמה על הספר שהיא עמדה לכתוב) ובלי צורך לעבוד. אבל זה לא אומר שבספר אין מידי פעם תובנות רלוונטיות.

הציטוט הולך בערך כך בתרגום גס (שלא אני תרגמתי):

הבעיה שלך זה שאת בכלל לא מבינה מה זה אומר, 'נפש תאומה'. אנשים חושבים שנפש תאומה זה מישהו שהוא שתי-טפות-מים כמוהם, וזה מה שכולם רוצים. אבל נפש תאומה אמיתית היא כמו ראי, היא האדם שמראה לך כל מה שבולם אותך, האדם שמגלה לך שאת יכולה לשנות את החיים שלך. נפש תאומה אמיתית זה האדם הכי חשוב שתפגשי בחיים, כי הוא מסוגל להרוס את החומות שלך ולהעיר אותך בזבנג. אבל לחיות כל החיים עם נפש תאומה? מה פתאום? זה כואב מידי. נפשות תאומות נכנסות לחיים שלך רק כדי לחשוף עוד שכבה בעצמך, ואז הן עוזבות. ותודה לאל שהן עוזבות. הבעיה היא שאת לא מוכנה לעזוב בשקט את הנפש התאומה הזאת.

אני לא ממש מאמינה בקטע הזה של ״נשמות תאומות״, אבל אני כן מאוד מאמינה בכך שלא פעם אנשים שאנחנו פוגשים באמת יכולים לעזור לנו לקדם את עצמנו בחיים, כי לא פעם הם משקפים לנו דברים שהיינו רוצים לשפר בחיים שלנו.

חלקם באמת היו אנשים שראיתי בהם לא מעט תכונות שחשבתי שהייתי שמחה שהיו לי, כמו למשל סבלנות או היכולת להתמודד עם חוסר נוחות בצורה טובה יותר – אבל לא בהכרח. לא פעם ראיתי סביבי אנשים שביב ברור לי שאני לא רוצה להתנהל כמוהם ביום יום – למשל אנשים שלא מסוגלים לקבל ביקורת או לא מסוגלים להתמודד עם מצב שבו אנשים לא מסכימים עם מה שהם חושבים או אומרים. בעיני היכולת לקבל ביקורת היא מאוד חשובה, בין השאר כי שמתי לב עד כמה חוסר היכולת לקבל אותה עושה רושם גרוע בכל היבט אפשרי, החל מעולם העבודה וכלה בעולם החברתי.


ואני חושבת לרגע על סבתא שלי, שגרה רוב חיה באותו בית באותו מושב. הבית שבו היא גרה נבנה במקור על ידי ההורים שלה שהיו ממקימי המושב שבו היא גרה, ובשל מסוים הפך להיות דו משפחתי. אני חושבת שבמקור מי שהיו אמורים לגור עם ההורים במשק היו האח האמצעי של סבתא שלי ובת זוגו, וסבתא וסבא שלי היו אמורים לגור במושב אחר באיזור. אבל אז האח נפצע במלחמת העצמאות ולא יכול היה לעבוד כחקלאי – ועבר לגור בחיפה, וההמשכיות של המשק עברה לסבתא וסבא שלי.

ואני מניחה שבהרבה מובנים לגור באותו מקום ובאותה סביבה ועם אותם אנשים זה משהו שמאוד נוח. סביר להניח שהחברות של סבתא שלי במושב היו חברות שלה מגיל מאוד צעיר, והשגרה שלה נשארה אותה שגרה לאורך זמן, עד שהגיע הזמן שבו המשק נסגר מחוסר כדאיות כלכלית. בשלב זה סבתא שלי כבר היתה פנסיונרית (וגם אחרי שני ניתוחים להחלפת מפרקי הברך שלה) ולכן כנראה שהירידה בעבודה פחות הורגשה עבורה.

זה משהו שמאוד מנוגד לחיים שלי – שבהם עברתי בין עבודות ובין ערים שונות כל כמה שנים, במיוחד כשהייתי צעירה. גם כעובדת הייטק, יצא לי לא פעם להחליף מקום עבודה כל כמה שנים, וגם במקום שבו הייתי יציבה לתקופה די ארוכה היתה תחלופה די רצינית של קולגות, וגם אני עברתי שם בין קבוצות ומחלקות שונות.

ומבחינתי לא מעט מהשינויים האלו היו הזדמנות – כמו לגור בארה״לב כמה שנים, או לגור באיזור יחסית ״כפרי״ של הוד השרון, או לגור במרחק הליכה מהחוף כמה שנים בהרצליה. וכמובן שיצא לי להכיר לא מעט אנשים בתקופות האלו, בין אם הם היו רק מכרים או הפכו ממש לחברים.

אבל היה לזה גם צד שכדי לעבור לחוויה הבאה – הייתי צריכה להפרד מהחוויה הקודמת, ולא פעם זה היה עצוב, בין השאר כי ידעתי שהסיכוי שאוכל לחזור על החוויה הוא אפסי.

וזה לא משהו שבהכרח הבנתי בתור צעירה. אני זוכרת למשל שבתור ילדה די שנאתי לבקר אצל סבתא שלי בצפון בכל חופש (כולל פעמיים בחופש הגדול). אני תמיד רציתי להשאר בבית ולהתבטל מול הטלוויזיה או לצאת עם חברות (לפחות בגילאים מבוגרים יותר), והצורך הזה להתנתק מהכל למשך הרוב המכריע של כל חופשה שהיתה לנו נשמע לי כמו סיוט מיותר. זה לא שסבלנו אצל סבתא, אבל בסופו של דבר כמה פעמים בשנה אפשר לבלות בארוחות משפחתיות עמוסות מידי באנשים ואוכל?

רק אחרי כמה שנים שסבתא שלי כבר לא היתה מסוגלת יותר לארח את כל המשפחה – התחלתי להתגעגע למסורת הזו, למרות שאני חושבת שסיפרתי פה בבלוג כמה פעמים בעבר שיש לי כמה בנות דודות (ודודה אחת) מהצד הזה של המשפחה שהן יאכנעיות לא נעימות שאין לי בעיה לא לפגוש בתדירות גבוהה (ובינינו – אני לא ראיתי אותן כבר שנים והן לא חסרות לי).

אבל עדיין מידי פעם קצת חבל לי שהיו לי בחיים חוויות שלא אצליח לשחזר שוב, גם אם אני יודעת שעדיין צפויות לי חוויות אחרות בעתיד.

על מלחמה וחברויות

כשהתחילה התקיפה הישראלית באיראן לפני קצת פחות מחודש, ביקרה בארץ אחת מהחברות שלי לשעבר מאטלנטה. היא מישהי שעלתה לארץ מבריה״מ לשעבר עם אמא שלה ואחיה, קיבלה הזגמנות לעבוד באטלנטה בתור מורה מטעם הבוכנות, השתלבה בתור מורה בבתי ספר יהודיים לאורך זמן, ובסופו של דבר השתקעה באטלנטה, כולל חתונה, ילדים וגירושים. אבל בגלל שיש לה עדיין משפחה בארץ, היא הגיעה בתחילת יוני לביקור משפחתי עם אחד מהילדים שלה, והיתה אמורה לחזור לארה״ב ממש יום או יומיים אחרי תחילת התקיפה באיראן. הטיסה שלה ושל הבן כמובן בוטלה, והם נתקעו בארץ ועוד בחיפה, אחת הערים שסבלו מהכי הרבה התקפות טילים (וגם כמה פגיעות).


הפגישה בינינו באטלנטה היתה די מקרית. שכרתי שם דירה ולא היתה לי מכונת כביסה, אבל לא היה לי צורך בה – כי בארה״ב חלק משמעותי מהדירות להשכרה היו חלק ממתחם גדול של דירות להשכרה (בהרבה ערים מדובר על בניינים רבי קומות, אבל ספציפית באטלנטה היה מדובר על איזור גדול יחסית של בניינים קטנים של 2 – 3 קומות), ובכל מתחם כזה לרוב היו מכונות כביסה וייבוש בתשלום סמלי יחסית.

באחד הימים שבהם עשיתי כביסה ומשום מה המתנתי בחדר הכביסה, נכנסו אליו שתי נשים בגילי. אמרנו כולנו שלום באנגלית מנומסת, ואז שתיהן התחילו לדבר אחת עם השניה בעברית בשקט, כנראה לא למשוך תשומת לב ממני כי הן חשבו שאני אמריקנית או משהו.

כמובן שפניתי אליהן בעברית ושוחחנו קצת – ונוצר כמובן קשר חברתי. בסופו של דבר הפכתי להיות חברה רק של אחת מהן (שהיא מן הסתם אותה אחת שהרשומה הזו עוסקת בה), אבל לא לאורך זמן.

בשלב מסוים פשוט רבנו על משהו, והמריבה הזו גרמה לנו לנתק את הקשר (למרות שבזמן שהיא קרתה לא ממש חשבתי שזה הולך לקרות, אחרת כנראה הייתי נמנעת מהמריבה או מסיימת אותה הרבה קודם). אבל בדיעבד הבעיה כמובן לא היתה רק המריבה אלא משהו בדינמיקה בינינו לא עבד – עבור שתינו.

יצא לנו להפגש כמה פעמים אחרי הנתק הזה, כי בכל זאת גרנו באותו מתחם דירות. אבל כמה חודשים אחר כך אני עברתי דירה למתחם אחר ולא יצא לנו להפגש שוב.

כמה שנים אחר כך כשכבר חזרתי לישראל, פייסבוק הציע לי להתחבר איתה כחברה, כנראה כי יש לנו כמה מכרים משותפים – ולפני הרבה שנים ״ביקשתי ממנה חברות״ והיא הסכימה. מאז כן יצא לי להגיב כמה פעמים על פוסטים שלה, שלרוב התגובות התקבלו בברכה.


כמה ימים אחרי שהתחיל המבצע – ראיתי פוסטים שלה בפייסבוק על כך שהיא והבן הצעיר שלי נתקעו בארץ. שאלתי אותה מה שלומה, וזה הוביל לכמה שיחות על הניסיונות שלה לחזור לארה״ב ועל איך המצב מפחיד. בסופו של דבר היא הצליחה למצוא מקום על שיט לקפריסין שיצא כמה ימים אחר כך, שלמזלה גם קרה אחרי שהמלחמה הסתיימה. משם היא אלתרה את דרכה חזרה לארה״ב, אבל אז נתקעה בניו יורק בגל מזג אוויר גרוע, ושקלה האם להמתין לטיסה או לנהוג חזרה לאטלנטה (משהו שדרש כמה ימי נהיגה).

אחרי כמה ימים בדרכים, היא הצליחה לחזור הביתה, והקשר בינינו התנתק באופן די טבעי.

אבל למרות שאנחנו לא חברות בשום צורה כבר יותר מ 20 שנה, איכשהו הרגשתי פה פספוס מסוים. ברור לי שהשיחות בינינו נבעו בעיקר מהמצוקה שלה, במיוחד כאמא לילד בעיר שספגה פגיעות, ועוד בלי להתכוון להיות בארץ למבצע הזה. אבל עדיין עצם זה שהן היו קיימות וזרמו גרם לי קצת להתגעגע לתקופה שבה כן היינו חברות ולבילויים שלנו.

בתקופה אחרי שחזרתי לארץ, חשבתי שאחת הבעיות שלי באטלנטה היתה העובדה בעצם חיי החברה שלי סבבו סביב ישראלים. זה לא בהכרח היה משהו חריג – אני חושבת שרוב האנשים שעברו איתי לאטלנטה בתקופה שבה אני עברתי ראו במקום העבודה מקום טבעי להכיר בו חברים חדשים, בין השאר מתוך העובדים הישראלים שהרבה מהם הגיעו לעיר באותה תקופה. אמנם לי מקום העבודה היה פחות רלוונטי כחוג חברתי כי הייתי צעריה בכמה שנים מהעובדים בגיל שזה עדיין קצת משנה, בעיקר כי רוב העובדים היו במצב משפחתי שונה משלי (נשואים פלוס ילד או שניים קטנים), ולכן הייתי צריכה לחפש חברות במסגרות אחרות. אבל גם מתוך המסגרות האלו – איכשהו הצלחתי להתחבר גם אני לנשים ישראליות בעיקר על סמך זה שהן ישראליות ולא בהכרח בגלל חיבור אישי.

אבל כנראה שבמקרה הזה היה חיבור מעבר לישראליות, גם אם בתקופה ההיא אני לפחות שמתי לב בעיקר לחיכוכים ולמקומות שבהם לא התאמנו. ועל זה באמת קצת חבל לי.