רוני לידור הוא פרופסור ל״התנהגות מוטורית״ ו״פסיכולוגיה של הספורט״, והוא המנהל של מכון וינגייט מאז 2010. ולו חשוב מאוד לכתוב בעיתון ״ארץ״ כתבה ארוכה ועמוסה לגבי חשיבותם של שיעורי הפעילות הגופנית בבתי הספר.
מבחינתו שיעורי הספורט הם הם הבסיס לכל שאר המקצועות הנלמדים בכיתה – ולא עוד מקצוע שולי שנאלצים ללמד לצד הלימודים החשובים של החומר העיוני בכיתות. הנה כמה ציטוטים נבחרים שלו:
ילדים שגופם בריא, שחווים הצלחה בתנועה ושמרגישים שייכות לקבוצה, הם ילדים שמסוגלים להצליח גם במקצועות אחרים הנלמדים בבית הספר. החינוך הגופני אינו רק עניין של כושר או של ספורט, אלא נדבך מרכזי בעיצוב דמותם של הבוגרים בישראל. ילד או ילדה שמבינים את חשיבות הפעילות הגופנית, יודעים לעבוד בצוות, מפתחים התמדה במשימה ומחזקים את חוסנם האישי והחברתי.
או ציטוט נוסף על כך שספורט הוא הוא הדרך להתמודד עם הלחצים והמתחים של התקופה:
מעבר לכך, המציאות הביטחונית בישראל בשנתיים האחרונות מחדדת עוד יותר את הצורך בחינוך הגופני. תלמידים רבים מגיעים לכיתה כשהם עמוסים בחוויות קשות ובתחושת מתח, וזהו שיעור שבו הם יכולים לנשום, להתאוורר, להתחזק ולהרגיש חלק מקבוצה. במובן הזה, החינוך הגופני הוא גם כלי טיפולי ומגן, שמאפשר למערכת החינוך להיות קשובה לצרכים הרגשיים של התלמידים בתקופות של לחץ ומשבר.
ואיך שלא – כמובן חייבים לקשר את שיעורי הספורט לכך שילדים משמינים:
מגני הילדים ועד התיכון אמורים התלמידים לעבור תהליך מתמשך של פיתוח גוף ותנועה, רכישת הרגלים של אורח חיים פעיל ובריא ושכלול יכולות חברתיות ונפשיות. אך המציאות העכשווית מציבה אתגר מורכב יותר לחינוך הגופני: אורח החיים של ילדים ובני נוער הופך יותר ויותר יושבני, משום ששעות רבות מדי מוקדשות למסכים, והרגלי התזונה שלהם רחוקים מלהיות מאוזנים.
או ציטוט נוסף:
המודל לחינוך לאורח חיים בריא מדגיש את הקשר הישיר בין פעילות גופנית, תזונה נכונה ושמירה על בריאות הגוף והנפש, ובכך מחבר את מה שנלמד בכיתה להרגלי חיים יומיומיים. ולבסוף, מודל החינוך לתנועה שם דגש על החוויה הגופנית האישית, על יצירתיות ועל קשר בין גוף לנפש. שילוב המודלים הללו מייצר שיעורים מגוונים שמדברים בשפה עדכנית לתלמידי המאה ה־21, ומחזקים את הטענה שהחינוך הגופני הוא הרבה מעבר לשיעור ספורט מסורתי.
העניין הוא ששיעורי ספורט בבתי הספר לעולם לא יוכלו למלא אף אחת מהמטרות האלו.
הסיבה לכך פשוטה: ממש בכל מקצוע אחר שנמד בבית הספר, היכולת של כל התלמידים אינה זהה. יש תלמידים שבאופן טבעי יהיו טובים יותר בספורט (ובמיוחד בתחומים שנלמדים במסגרת החינוך הגופני בבית ספר, החל מריצה וכלה בהתעמלות קרקע ומכשירים ברמתה הבסיסית), ואחרים שיהיו פחות טובים – ואולי אפילו גרועים.
ואם בבתי הספר לא פעם יש חלוקה להקבצות במקצועות מסוימים בכיתות הנמוכות יותר, או חלוקה לכיתות לפי רמה לימודית והיכולת להשיג תעודת בגרות בבתי הספר התיכוניים (שלא לדבר על כך שישנם בתי ספר שידועים ברמה הלימודית הגבוהה שלהם שמושכים אליהם תלמידים טובים במיוחד), בכל מה שקשור לחינוך גופני, לכל היותר יש בכיתות הגבוהות יותר חלוקה בין בנים לבנות בשיעורים.
ובמצב כזה, רק התלמידים הטובים יותר יזכו לצאת משיעורי החינוך הגופני עם תחושה של ״הצלחה בתנועה״. ולצד הרבה אחרים שיהיו בסדר גם אם הם לא מצטיינים – יהיו גם התלמידים החלשים שיצאו מהשיעורים עם תחושת כשלון.
אלו יהיו אלו שתמיד ייבחרו אחרונים בכל משחק קבוצתי כי אף אחד אחר לא מעוניין להפסיד במשחק בגללם. וסביר להניח שגם אם ייאלצו את התלמידים האחרים לבחור בהם – הקבוצה כנראה תרמוז להם בכל הכוח לא להשתתף כדי לא להפריע. אותם תלמידים גם יהיו אלו שאף אחד לא ירצה להיות בני הזוג שלהם בריצות הקצרות, כי רוב התלמידים רוצים מישהו מהיר לידם כדי לדחוף אותם גם לרוץ מהר – לא מישהו שייגרר מאחור.
סביר מאוד להניח שהם יצאו מהשיעורים בתחושה של כשלון, לא של הצלחה – ובתחושה של שנאה לספורט.
ומעבר לזה, במסגרת הלימודית לא פעם יש עידוד של התלמידים החזקים יותר – אבל לא של החלשים.
אני למשל זוכרת שהמורה שלנו לספורט בבית הספר היסודי, אוסנת, החליטה באחת השנים לפתוח ״חוג ספורט״ בבית הספר בשעות אחרי הלימודים. רק מה? החוג היה מיועד לאלו שכבר הצליחו לבצע את התרגילים הבסיסיים ורצו להתקדם יותר מהר – ולא לתלמידים החלשים יותר שבמובן מסוים דווקא הם היו הכי זקוקים לעזרה הזו בקידום היכולות שלהם.
יכול להיות שהיוזמה לא היתה של אוסנת עצמה אלא של בית הספר – אבל מי מכל הצוות שלא חשב לפחות לפתוח במקביל חוג לתלמידים החלשים, או מסגרת שתעזור דווקא להם להתקדם ביצע פה הזנחה מאוד גדולה של חלק משמעותי מהאוכלוסיה של התלמידים.
וזה לא היה מוגבל רק לזה – אני זוכרת למשל את המורה שלנו לספורט בתיכון, רותי, מעודדת את אחת התלמידות שקצב טוב להתאמן. אני לא זוכרת אם היה מדובר על השקעה נוספת במהלך השיעורים או אחריהם, או ממש עידוד להצטרף לנבחרת הריצה של בית הספר שקיבלה זמן אימון נוסף מהמורים והמורות לחינוך גופני – אבל שהחלט השקיעו בה יותר כי היא היתה טובה.
אותה תלמידה היא היום אישה בוגרת, ומבדיקה מהירה בפייסבוק היא עדיין עוסקת בריצה באופן חובבני כמה עשורים אחרי תיכון. היא כנראה היתה ממשיכה להנות לרוץ גם בלי עידוד נוסף מהמורה.
אבל סביר להניח שאני ושאר התלמידות שהחוויה שלהן היתה של חוסר יכולת בשיעורים, ושבנוסף לא קיבלנו תמיכה מהמורה – כנראה שלא ממש נעשה ספורט אחרי שהמסגרת של שיעורי החינוך הגופני (ומקסימום הטירונות או קורס קצינות בצבא) תסתיים.
האם אפשר להפוך את החינוך הגופני למשהו יעיל יותר?
בהחלט.
אבל כצעד ראשון, לא צריך לתת לאנשים כמו רוני לידור לדבר על זה. רוני מגיע ממכון ווינגייט, כלומר מעולם שבו הוא עובד עם ספורטאים מקצוענים, כאלו שלא רק שיש להם כשרון לביצוע פעילות גופנית – אלא אהבה לתחום. די ברור מהכתבה שאין לו מושג איך לתת מוטיבציה לאנשים שלא טובים בספורט ולא נהנים מפעילות גופנית, אלא היא אפילו סבל עבורם.
השיפור צריך להתבצע בצורה שבה יוכלו כמובן לעודד את התלמידים הטובים להשתפר – אבל גם לאפשר לתלמידים הפחות טובים להשתפר ולבנות תוכנית שתהיה מציאותית עבורם, גם מבחינת היכולת שלהם להתקדם בקצב שלהם בלי להרגיש השפלה או כשלון – וגם כזו שתאפשר להם להנות מספורט, או לפחות לא לסבול מלבצע אותו.
רעיון אחד יכול להיות שוב עבודה במה שאפשר לכנות הקבצות – כלומר שכמה כיתות ילמדו יחד, ויחלקו את התלמידים לפי רמה, כשלכל קבוצה תותאם תוכנית כדי לאפשר להם להתקדם לפי רמת היכולות של כל אחד מהם. ברור שגם במצב כזה רמת התלמידים בקבוצה לא תהיה זהה, אבל כשיש פער קטן יותר ביכולות, כך יהיה יותר קל לטפח כל תלמיד.
מעבר לזה – ממש כמו שכיום יש השקעה בתלמידים הטובים בתחום – כך צריכה להיות השקעה בתלמידים החלשים.
קחו לדוגמא את העובדה שבחלק גדול משיעורי הספורט בתיכון – החימום שלנו היה לרוץ סיבוב מסוים של כמה מאות מטרים. התלמידות החזקות רצו אותו בקלות, אבל אני ועוד כמה התקשינו לסיים אותו בריצה ולא פעם עברנו להליכה בחלקים משמעותיים שלו.
מה אם היה מצב שבו המורה היתה עובדת עם התלמידות החלשות, ובהתחלה היתה מעודדת אותן לרוץ ברציפות את מאתיים המטר הראשונים, ואז שבועיים אחר כך מוסיפה לזה עוד מאה מטר, וכך הלאה? סביר מאוד להניח שכך כן היינו מצליחות להגדיל את טווח הריצה שלנו, ולנטוע בנו בטחון.
באותה מידה, אם בית הספר משקיע בחוגים בתחום מחוץ לשעות הלימודים – אפשר להשקיע גם בתלמידים הפחות טובים ולאפשר להם סביבה נוחה להתקדם בה ולהתפתח, ממש כמו עבור התלמידים הטובים.
וכמובן שצריך להרחיב את הספורט כדי לחשוף תלמידים לתחומים שונים של ספורט – כדי שכל אחד ימצא משהו שמתאים לו. הרי במציאות – יש את אלו שנהנים לרוץ, אחרים שאוהבים לרכב על אופניים – ואחרים אוהבים לשחות. אם תלמידים ששונאים לרוץ יוכלו למשל לגלות שהם אוהבים לשחות דווקא (אולי למשל כי בשחיה לא מזיעים ולא מתחממים כמו בריצה), הם יתמידו בפעילות של שחיה וכך בעצם ימשיכו לעשות ספורט לאורך זמן.
התיירת המקרית 