האם הייתם מנסים לשכנע אמריקנים שאתם מכירים באופן רופף להפסיק להיות אנטי ישראליים?

אני חושבת שאם הייתי גרה בארה״ב, הייתי בוחרת במפלגה הדמוקרטית, למרות שיש לי בעיה קשה עם האגפים היותר קיצוניים שלה (לא רק ביחס נגד ישראל אלא גם בשלל הדעות האחרות בכל נושא שהוא).

לכן בהרבה מובנים, אני חושבת שבמצבים שבהם שוחחתי עם אנשים מארה״ב או מערב אירופה על הנושא – הייתי יחסית ״קלה לעיכול״ כי הם גילו שבעצם הדעות שלי לא מאוד רחוקות מאלו שלהם, ובשיחה הצלחתי לא פעם לגרום להם להקשיב לכמה עובדות שגרמו להם לבחון את הדעות שלהם לגבי הנקודות שבהן לא הסכמנו.

יש למשל קבוצת פייסבוק אמריקנית של כותבים ליברלים שאני משתתפת בה לפעמים, שמידי פעם מפרסמת פוסטים על מה שקורה פה באיזור – כמובן מנקודת מבט שבה ישראל היא הרעה והפלסטינים הם הטובים. גם אחרי האירועים של השביעי באוקטובר, עוד לפני שהמלחמה התפרצה במלוא כוחה – הגישה של האתר היתה שנכון שאולי ההתקפה היתה אלימה, אבל היא קרתה בקונטקסט שבו יש ״כיבוש״ ש״מדכא״ את הפלסטינים וצריך לראות את המצב מנקודת מבט שבו הפלסטינים ״מחויבים״ לבצע התנגדות אלימה כדי להשתחרר מעול הכיבוש. יש בקבוצה מהסוג הזה כמובן קיצוניים שמבחינתם כל יהודי ובמיוחד כל ״ציוני״ הוא השטן, כל הפלסטינים הם מלאכים (היתה שם מישהי שממש כתבה לי שמבחינתה כל הפלסטינים הם אנשים טובים) – ואין שום דרך בעולם לשנות את דעתם. אבל עם רבים מהמשתתפים הצלחתי לא פעם ליצור דיון שבסופו גם אם לא הסכמנו על הפרשנות של כל הפרטים של אירועים שקרו בין ישראל לפלסטינים – הסכמנו שהמצב הוא לא פעם מורכב יותר ממה שנראה על פני השטח, ושלפלסטינים ולהתנהלות שלהם יש חלק מסוים בבעיות שהם סובלים מהן.

ויש כמובן את הטיולים שבהם טיילתי, שבהם לפעמים יצא לי לפגוש אנשים בעלי דעות מאוד מוצקות על ישראל. למשל כבר בשעה או השעתיים הראשונות שלי בטיול בניו זילנד, ניגשה אלי מיוזמתה אישה הולנדית מבוגרת ששאלה אותי אם אני ישראלית, וכשעניתי בחיוב – היא מיד סיפרה לי שהיא היתה בביקור מאורגן בשטחים כדי לראות מה המצב שם.

אני מניחה שהיא ציפתה לאיזשהו ויכוח או אי הסכמה מצידי, לא במובן של לגרום לי לעוף מהטיול אבל כן ברמה של לגרום לי לאי נוחות מסוימת בגלל הנושא הפוליטי. אני חושבת שהיא קצת הופתעה שלא ניסיתי לשכנע אותה שמה שהיא שמעה בסיור זה שטויות ושפלסטינים הם רק טרוריסטים רצחניים, אלא שבעצם התעניינתי בחוויה שלה ובמה היא למדה דרכה – ובעצם כך היא גילתה שהדעות שלי לא רחוקות מאוד מאלו שלה. אני חושבת שעצם העובדה שהיא גילתה את זה מהר מאוד לא רק שמנעה מאיתנו להיכנס לדיון סוער, אלא גם גרמה לה לרדת מהנושא הפוליטי ולשכוח ממנו די מהר, והיחסים בינינו היו ידידותיים לאורך כל הטיול.

ברור שגם פה היו מידי פעם מצבים שבהם היו אנשים שהעדיפו לא להגיע לעימות אלא פשוט להתבצר בדעות שלהם. היה לי בזמנו למשל מדריך כזה בחלק מטיול מאורגן שבו השתתפתי בארה״ב שלאורך הטיול התייחס אלי בצורה גרועה, ובדיעבד אני חושבת שגם ייתכן שהיה פן אנטישמי מסוים ביחס שלו כלפי (הוא נתן לי פעם אחת לטגן ספציפית בייקון לאחת מארוחות הבוקר שלנו, אבל כשהתפניתי לטגן משהו אחר הוא פתאום אמר שהוא מעדיף לטגן את זה בעצמו). אבל באותו רגע לא קלטתי שיש בעיה כי רק אחרי שהטיול הסתיים הוא אמר משהו לגבי זה שהוא שונא את ישראל.

באותו רגע מטיילת אוסטרלית שהייתי מיודדת איתה דאגה לנטרל את הסיטואציה בכך שהיא הרחיקה אותי מהמקום – לא ברור לי אם היא חששה שאני אתחיל להתווכח איתו, או שהוא יתעקש להתווכח איתי, ואני לא ארצה להשתתף בדיון כזה. זה לא ממש הפריע לי כי היה ברור לי שאין לי עניין להיכנס לדיונים אם מישהו שהיה ברור לי שלא יקשיב, אבל עובדתית הבעיה היתה קיימת.


במקרה יצא לי לחפש את אחד המטיילים שהיה איתי בטיול כשרציתי לכתוב משהו לגבי רשומה אחרת – ואז במקרה המשכתי קצת להיכנס לעמודים של מטיילים אחרים שהיו איתי בטיול.

אחד מהם היה בחור נחמד מאוד מלוס אנג׳לס שאמנם לא היינו מיודדים או משהו, אבל הוא כן היה חביב אלי מאוד, ויצא לנו קצת לדבר. אבל כשהתחלתי לעבור על העמוד שלו – ראיתי לא מעט פוסטים ממש מהימים האחרונים שמדברים על כך ש״הקולות והמיסים שלכם (האמריקנים) משמשים לרצח עם בעזה״, ועל ״קמפיין ההרעבה המכוון של ישראל״.

אני מניחה שאני כמו חלק גדול מהקוראים בבלוג (למרות שברור לי שלא כולם) תומכת בהפסקת המלחמה כי אני חושבת שאין בה יותר תועלת. אני גם חושבת שאין צדקה בהמשך המלחמה כי ההרוגים הם כיום בעיקר אזרחים ולא חברי חמאס, וגם המשך הרג מחבלים בודדים לא משרת את היכולת של ישראל להרתיע התקפות עתידיות.

אבל אני חושבת שהיחס למלחמה כאל ״רצח עם״ היא בעייתית בין השאר כי המלחמה התחילה מסיבות מוצדקות – ושלחמאס יש כמובן חלק משמעותי במצב שנוצר בעזה בכך שהם בונים את המסתור שלהם מתחת למטרות אזרחיות, והם אלו שלא מאפשרים לא פעם חלוקת מזון מסודרת לאוכלוסיה.

ואני מתלבטת האם לפנות לבחור או לא כדי ליזום שיחה. מצד אחד הוא נחמד וברור שהוא אדם מאוד אינטליגנט – אבל מצד שני אני לא יודעת אם הוא יקשיב למישהי שהוא בקושי מכיר שטיילה איתו לפני שנתיים.

איך הייתם מגיבים לסיטוציה הזו?

צמחים, עציצים ואצבעות ירוקות

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אמא שלי גדלה במושב, שבאופן טבעי אמר שהיא גרה בבית פרטי צמוד קרקע שהיתה בו גינה, שרובה היתה דשא ופרחים – אבל היו בה גם כמה עצי פרי (לימון, קלמנטינות, תפוזים, גויאבות, ועץ פקאן).

כשהיא עברה לגור בעיר היא חלמה על בית עם גינה, אבל כשההורים שלי היו צעירים לא היה להם את הכסף לזה – לכן גרנו בדירות ללא גינה. אבל כשההורים שלי התחילו להתבסס כלכלית, בם התחילו באמת לחפש בית פרטי עם גינה – אבל איכשהו כל הבית םשהם ראו היו יקרים מידי עבורם.

הבניין שגרנו בו אז היה בעצם בניין אחד ארוך שבו הדירות היו בנות שתי קומות, כך שכל דירה בעצם היתה בקומת קרקע. לכן השכנות לפחות באיזור שבו אנחנו גרנו החליטו לקחת יוזמה ויצרו על חשבון המדרכה מעין אדניות כאלו מאבנים שהיו צמודות לבניין ושם הן שמו אדמה ושתלו כמה פרחי נוי.

בסופו של דבר כן נאלצנו לעבור דירה בקיץ בין כיתה י״א לי״ב מבחינתי, כי אחי הקטן התחיל להתחבר עם העארסים הכי גרועים שגרו בשכונה שלנו וההורים שלי רצו להרחיק ואתו מהם ושהוא יתחבר עם חברים שקרובים יותר למשפחה שלנו מבחינת מנטליות. בסופו של דבר עברנו לדירה אחרת בשכונה אחרת בעיר שהפעם גם לא היתה צמודת קרקע אלא בקומה שניה.

לדירה עצמה יש מרפסת מאוד גדולה, שאמא שלי הפכה אותה למעין גינה עם הרבה מאוד אדניות שהיא תלתה על המעקה או הניחה על הגדר של המרפסת. יש גם כמה עציצים גדולים יותר למשל של תפוזים סיניים שעומדים על הרצפה.

אמא שלי מגדלת שם בעיקר גרניומים (וכל הזמן אומרת שהם בקושי מוציאים פרחים כי גרניומים דורשים המון השקיה כדי להוציא הרבה פרחים) וצמחי תבלין – וגם כמה קקטוסים שאני העברתי אליה.

אני ממש לא כשרונית בנושא גדיול צמחים, ונראה שהיחידים ששורדים אצלי הם בעיקר קקטוסים. אבל מצד שני קקטוסים הם באמת צמחים מאוד מגוונים במראה כך שהם בהחלט צמחים יפים וקישוטיים.

כסף זה לא הכל בחיים, לפחות לא כשהוא לא כזה שאת/ה הרווחת בעצמך

בוויינט יש מידי פעם טור על רווק / רווקה שבועיים שמחפשים זוגיות, והשבוע תקעו שם בחור שנשמע קצת מנותק מהמציאות.

מדובר על בחור שגדל בעוני אבל הצליח להתעשר וגר כיום במגדל יוקרה – ומסתבר שכיכב באיזה תוכנית ריאליטי על אנשים כמוהו שגרים במגדלי יוקרה שלא ממש הצליחה להתרומם. הוא הרוויח את כספו במו ידיו, ולכן באופן טבעי הוא כמובן רוצה להגן עליו וכבר בכותרת הכתבה הוא אומר שהוא ידרוש מכל בת זוג עתידית לחתום על הסכם ממון.

שזה לגיטימי.

אבל אז הוא מתחיל לדבר על מה היא בת הזוג האידאלית שלו – כזו שתשקיע הכל במשפחה. כמו למשל אמא שלו שעשרים שנה לא קנתה לעצמה אף בגד וכל שקל שהיא הרוויחה היא השקיעה בו בתור הילד שלה.

זה תיאור מאוד מרשים של אמא באמת אוהבת, אבל ההתנהלות הזו באמת נבעה מחוסר ומעוני נוראי. אני בטוחה שאמא של הבחור שמחה שהוא הצליח בחיים, אבל ההצלחה והאהבה שלה לא אמורות לסתור את הצורך שלה בביגוד – או אפילו את הרצון שלה להינות משופינג מידי פעם.

ופה משה צורם, ולא רק לי כנראה.

כי מצד אחד – הבחור לא באמת רוצה לחלוק בעושר שהוא הרוויח במו ידיו עם מי שהוא יתחתן איתה. כלומר הוא ישמח כנראה מידי פעם ״לפנק״ אותה בכל מיני דברים, אבל ככל עוד זה נעשה בתור ג׳סטה גדולה מצידו שאמורה להתקבל בהרבה הכרת תודה מצידה (ואולי אפילו מצד הסביבה) על הנדיבות שלו בנושא.

אבל מצד שני – הוא לא ממש רוצה לאפשר לה לבנות עושר כזה בעצמה. מבחינתו היא צריכה להקריב את הכל למען המשפחה ולהשקיע בו כבעל וכמובן שבילדים – מה שאומר שלה אין אפשרות לבנות קריירה שבה גם היא תוכל לבנות את ההון העצמי שלה כפי שהוא בנה. לכל היותר היא תוכל לעבוד באיזושהי ״משרת אמא״ כזו שמקבלים בה שכר מינימום או קרוב לכך, וגם זה במשרה חלקית כדי שיהיה לה מספיק זמן לטפח את המשפחה, שזה העיסוק העיקרי בחיים שלה. כי אתם יודעים – גם כשיש כסף ואפשר להזמין משלוח, הרבה יותר חשוב שהאישה תבשל ארוחה חמה בבית כי זה התפקיד שלה.

ומסתבר שהוא לא היחיד שמחפש ״לפנק״ מישהי בכסף שלו ככל עוד היא תסכים להיות עקרת בית. גם הרווק של השבוע לאחר מכן רוצה עקרת בית שתטפל בילדים, ועל הדרך שתהיה גם אסתטית ומטופחת.

איכשהו שניהם רוצים מישהי כמו שהרבה אמהות או סבתות היו – שתטפל בבית ובילדים, תהיה מרוצה מזה שהבעל הוא המפרנס – ותיתן לו לשלוט לחלוטין בכסף. אבל הם לא מבינים עד כמה המודל הזה היה רע לנשים בכך שהן לא יכלו בעצם להיות עצמאיות או לעזוב נישואים שבהם הן היו אומללות.

ובאמת זה מרגיש הרבה יותר כמו חוסר הבנה לצד הנשי של מערכות יחסים כאלו הרבה יותר מאשר מיזוגניה. למשל הרווק השני מבין השניים עבר עם ההורים שלו ושאר המשפחה לגרמניה וחשוב לו להישאר שם כדי להיות קרוב למשפחה – אבל לא חושב שאולי גם אישתו לעתיד (שהוא מתעקש שתהיה ישראלית) תרצה את הקרבה הזו למשפחה שלה שתשאר כנראה בישראל.

כנראה שלגישה הזו יש גם חלק משמעותי בקושי שלהם למצוא זוגיות ארוכת טווח למרות שעל פניו שניהם נראים טוב ומצליחים כלכלית – שני פרמטרים שכביכול היו אמורים להבטיח להם למצוא זוגיות מאוד בקלות, אבל עובדה שלא הולך להם עד כדי כך שהם נאלצים לפרסם כתבה כזו בעיתונות.

כי אישה באמת מוצלחת שתרצה מערכת יחסית ארוכת טווח – תרצה להיות משהו יותר רציני מאשר מי שמגדלת את הילדים או לכל היותר עוסקת בהתנדבות וצדקה כשבעלה מעקם את האף או אפילו גוער בה אם היא רוצה לקנות לעצמה תיק, אבל אין לה את היכולת הכלכלית להרוויח את הכסף לתיק הזה בעצמה.

איך הייתם מגיבים למישהו שמתנהג בצורה חריגה (שלא בשליטתו)?

לדניאל מורס יש תסמונת טורט. מדובר על תסמונת שמלווה בטיקים פיזיים והטיקים קוליים (שרבים לרוב משייכים לאנשים שמקללים אבל זה לא בהכרח המקרה) – ובכתבה הבאה ממש רואים איך התסמונת משפיעה עליו

הוא עצמו מנסה לחיו את חיו כרגיל, אבל מסתבר שזה קשה. לא רק שהטיקים שלו לא פעם מושכים תשומת לב, אלא נראה שלפעמים הם מפריעים לסביבה. דניאל מספר שפעם הוא ואישתו יצאו למסעדה – ושניים מתוך שלושה זוגות שהתיישבו בשולחן לידם ביקשו לעבור לשולחן אחר לאור הטיקים שלו, כנראה בעיקר אלו הקוליים.

דניאל עצמו מצד אחד מבין את הקושי ואת העובדה שהטיקים שלו עלולים להפריע לאחרים – אבל מצד שני נפגע מכך שאנשים לא סובלניים אליו. הוא עצמו למשל לא פעם דואג לפני כל טיסה לבקש לדבר עם קהל הטסים במחלקת התיירים כדי להסביר להם את הטיקים שלו – ושהוא לא מסוכן, אבל עדיין זוכה לכך שאנשים רוצים להתרחק ממנו.

ובמובן מסוים – יש פה באמת סתירה פנימית. דניאל עצמו לא מסוכן ולא שולט בהתנהגות שנתפסת כילדותית – אבל היא בעצם לא מזיקה, ולכן בעצם אין צורך להתרחק ממנו.

מצד שני, ישנם מצבים שבהם התנועתיות או הרעשים באמת יכולים להפריע, במיוחד לאנשים שרגישים אליהם. תחשבו למשל במטוס – תנודות כמו שיש לו יכולות לגרום לחוסר נוחות בתנאים של צפיפות כי הוא נוגע בכולם. זה לא שונה מכך שאנשים שמנים כמוני גורמים חוסר נוחות בצפיפות של מחלקת התיירים – כל אדם שחודר לנו למרחב האישי גורם לנו חוסר נעימות.

באותה מידה, יש אנשים שרגישים לתנועות פתאומיות או תזזיתיות כאלו, או לרעשים של התיקים – ולעיתים גם זה לא בשליטתם, כמו למשל אנשים עם שונות נוירולוגית. במצב כזה הטיקים אכן גורמים לחוסר נוחות מאוד גדול לאנשים אחרים, כשגם עבורם זה לא בהכרח משהו שקל (או בכלל אפשרי) לשלוט ברתיעה שלהם.

אז מי צודק פה? אני לא חושבת שיש בהכרח צד צודק וצד לא צודק פה. צריך במקביל להתחשב באנשים כמו דניאל – אבל גם להתחשב באנשים שההתנהלות שלו באמת מפריעה להם, ולא מתוך דעות קדומות אלא באמת מתוך רגישות משלהם.

״החיים האמיתיים שלי הם בטיול, כל השאר זה לא החיים האמיתיים״

כשטיילתי לפני שנתיים וקצת באלסקה, אחד מהמטיילים שהיו איתי בטיול היה בחור בריטי בשם גארי.

יום אחד יצא למדריכה שלנו להעלות נקודה מאוד מעניינת: שיש לה מזל גדול בכך שהיא זכתה לעבוד בתחום שמאפשר לה לטייל כחלק מהעבודה שלה. היא עצמה מן הסתם מאוד אוהבת לטייל, כך שמבחינתה כמובן האפשרות הזו לעבוד במה שהיא אוהבת לעשות (למרות שאני מניחה שיש כמה היבטים בהדרכה שהם פחות כיפיים) היא דבר נפלא.

היא ניסחה את זה במין משפט שבו היא אמרה שלמזלה היא זוכה ״לחיות את החיים האמיתיים שלה״ כל הזמן.

וגארי איכשהו נצמד למשפט הזה. הוא כל הזמן התחיל לדבר על זה שרק כשהוא מטייל הוא חי את ה״חיים האמיתיים״ שלו, וכל השאר זה לא ״החיים האמיתיים״. רק שבמקרה שלו, ה״חיים האמיתיים״ האלו כנראה קורים שבועיים או שלושה בשנה, כלומר רק חלק מאוד קטן מהחיים שהוא ״נאלץ״ לחיות.

במובן מסוים אני חושבת שאני מבינה את הכוונה שלו – לכולנו יש דברים שאנחנו נהנים לעשות (ולרוב ננסה לשלב אותם בחופשות שלנו אם אפשר), והשגרה שלנו לרוב כוללת לא מעט דברים שאנחנו פחות נהנים לעשות. ובהחלט לעשות בעיקר דברים שאנחנו אוהבים נותן לנו תחושה הרבה יותר טובה והרבה יותר משמעות מאשר לעשות דברים שאנחנו לא אוהבים.

אבל בעיני היה משהו מאוד עצוב בפילוסופיה הזו שלפיה גארי לא ממש ״חי״ את החמישים ומשהו שבועות בשנה שבהם הוא לא מטייל. כלומר היה ברור לי שהוא חי במובן שהוא ממשיך לנשום, וגם חי במובן שהוא יוצא לעבודה, נפגש עם חברים, וגם נהנה מלא מעט היבטים של החיים השוטפים שלו.

לצערנו, רובנו לא יכולים לעשות כל הזמן (וגם לא רוב הזמן) מה שאנחנו אוהבים – אבל אולי יש לנו אפשרות גם להנות מהחלקים הפחות מרגשים אם אנחנו בוחרים?

חלומות

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

בפוסט של הנושא טליק כתב על חלומות שלו מהעבודה שלו בתור דוור.

אני לא חושבת שהיו לי אי פעם חלומות סדירים או קבועים על העבודה (למרות שאני מניחה שבאופן טבעי כן חלמתי על העבודה או על עבודות בעבר מידי פעם, במיוחד כשרובנו מבלים בעבודה חלק משמעותי מהיום שלנו).

אבל אני כן זוכרת שבעבר היתה לי סדרה של חלומות שבהן למדתי לתואר באוניברסיטה שדי עקבו אחרי סמסטר שלם – כלומר שהיו לי הרצאות, ואז למדנו למבחנים, עשינו אותם – ואז קיבלנו ציונים).

מה שאני כן זוכרת שהייתי תלמידה די גרועה – לא היה לי מושג מה לוחות הזמנים של ההרצאות שהיו לי (למרות שכמובן שכשלמדתי הכרתי את לוח ההרצאות בכל סמסטר בעל פה תוך שבועיים לכל היותר), כך שלא הגעתי לחלק גדול מהן. גם להרצאות שאליהן הצלחתי להגיע נשמעו לי (באופן לא מפתיע) לא מובנות לחלוטין ולא הצלחתי להבין על מה מדברים בהן – וזה היה די מלחיץ, מיוחד ככל שהתקרבנו לסוף הסמסטר. למרות שגם זה כמובן לא אפיין אותי כסטודנטית, שהייתי מגיעה להרצאות והתרגולים באופן סדיר.

בסופו של דבר כפי שכתבתי היו לי בחינות – ואני זוכרת שהגעתי לאוניברסיטה לבדוק ציונים כשהם פורסמו. אני לא זוכרת מה היו הציונים שקיבלתי או האם בכלל עברתי את הקורסים שעשיתי – אבל אחרי זה כבר הסתיימו לי החלומות האלו על הלימודים.

אריק מאמין בפתרון חלומות – אבל אני מודה שאין לי מושג מה המשמעות של החלומות האלו, שקרו הרבה זמן אחרי שכבר סיימתי את התואר, ולא חשבתי לכיוון של לימוד לתואר שני או כל דבר אחר.

המשך סיפורי המכולת

שעליהם התחלתי לכתוב ברשומה הזו.

אז קודם כל, חלק מהמוצרים שהיו חסרים כמו למשל חטיפים, פירות יבשים או אגוזים – בסופו של דבר חזרו למדפים. המחירים הם פחות או יותר אותם מחירים, ואולי במקרים מסוימים קצת יותר יקרים אפילו.

וגם עניין החוסרים לא ממש נעלם לחלוטין. נראה היה שלוקח למוצרים פופולריים כמה ימים לחזור למדפים אחרי שהם נגמרו, לעומת יום או יומיים בעבר, כאילו מישהו מנסה לעודד אנשים לרכוש במקומם את אלו שהם לא פופולריים.

גם ההנחות שהיו על ירקות ופירות בעבר התחילו להתפוגג – כאילו הבעלים החדשים המשיך עם המסורת הזו שכונתה בעבר ״יום שלישי שוק״ רק כי אנשים היו רגילים אליה, אבל החליט לאט לאט להעלים אותה בשקט כדי שהקונים לא ישימו לב לזה.

ואז התחיל ארגון מחדש של החנות. בהתחלה זה היה להזיז מפה לשם מוצרים שונים – לפעמים זה היה הגיוני ונוח ולפעמים לא.

אבל אז זה הפך להיות כבר מוזר – ומוגזם.

בוקר אחד שמתי לב שנהיה לי קצת צפוף לגשת לקופה. מבט מהיר הבהיר לי שמבחינת הבעלים שטח המכולת הפך להיות נדל״ן מאוד מבוקש, והוא פשוט צמצם את המרווחים בין הקופות כדי להכניס לצידן של הקופות את המקרר שהיה פעם בירקניה.

זה ממש הפך את החוויה של התשלום למאוד צפופה ולא נעימה, ומילא אני שאני שמנה – אני שואלת את עצמי איך יסתדרו אנשים עם הליכון או מקל הליכה שצריכים לעבור בקופות ויתקשו מעכשיו?

כשהערתי לקופאית על זה לא היה לה ממש מה להגיד. יש לי רושם שאני לא היחידה ששאלה ואתה לגבי זה או העירה לה עד כמה זה לא נעים.

בשלב זה אני שוקלת לעבור לקנות בסופר שנמצא במרחק קצת יותר גדול מהבית שלי, רק שלא פעם חסרים בו דברים שאני רגילה לקנות וזמינים רוב הזמן במכולת. אז זו בהחלט התלבטות.

איך לדעתכם צריך לקרוא לאופרת הסבון של הבניין שלי?

בפרק האחרון של אופרת הסבון (או אולי של הטלנובלה?) בבניין שלי, נראה היה שהבעיה בצנרת סוף סוף תוקנה בצורה יסודית ביום שלישי בבוקר.

רק שביום שלישי בערב, התחילו להגיע דיווחים מוזרים על זה שבחלק מהדירות יש רק מים חמים, או שהברזים של המים החמים והקרים התחלפו. לא ממש היה ברור מה בדיוק קרה, ואולי זה השתנה בין דירות שונות בבניין או באיזורים שונים כתלות בצנרת שמגיעה לכל דירה בכל קומה.

אני החלטתי לבדוק את הבעיה במקלחת, שבה המים פעלו כרגיל – אבל שמתי לב לכך שהזרם במקלחת היה חזק מהרגיל. חשבתי שבברז הכיור במקלחת התחלפו לי המים החמים והקרים אבל לא הייתי בטוחה כי אני לרוב לא פותחת את הברז ליותר מכמה שניות כדי לצחצח שיניים או לשטוף ידיים ולכן לרוב לא מספיקים להגיע אליו מים חמים.

בשלב מסוים אחת מהשכנות המבוגרות טענה שבגלל לחץ המים המוגבר – התפוצץ אצלה צינור מים במטבח. אני חושבת שאני לא היחידה שנלחצה מהרעיון שהלחץ המוגבר בצינורות יגרום נזק לצנרת אחרת בבניין, בין אם בדירות עצמן ובין אם בשטחים המשותפים.

הועד עלה ואמר שהוא שוחח עם האינסטלטור ואין שום סיבה שהתיקון שנעשה יגרום לבעיות האלו – אבל אם הן ימשיכו עד הצהרים ברביעי, הוא יזמין שוב את האינסטלטור.

רק שבבוקר כשהתעוררתי שמתי לב לזה שלחץ המים בברזים לא רק שלא חזק כמו שהוא היה ערב קודם – אלא נמוך באופן חשוד. מכיוון שאני מתעוררת יחסית מוקדם – העדפתי לא לכתוב בקבוצה כדי לא להעיר אנשים, אלא להמתין שמישהו אחר ישים לב לבעיה בשעה יותר סבירה ויכתוב עליה.

וזה אכן קרה לקראת 8 – וכמובן שהתחילו גם תלונות על הועד למה זה לא טופל ערב לפני, ואפילו תיאוריה שאולי נגרם נזק למשאבה של הבניין (כי המחסור בלחץ המים הורגש יותר בקומות הגבוהות) והאשמות כלפי הועד כמובן.

הועד דאג שהאינסטלטור יגיע חזרה, ונושא לחץ המים טופל – אבל אז אחרי ביקור בכמה דירות הוא טען שנושא המים החמים הוא משהו שהוא לא הצליח לשחזר ולראות בכמה מהדירות שדיווחו אליו יום לפני כן.

מאז הקבוצה הפכה להיות שקטה, ואולי אפילו אפשר להגיד לידידותית לועד הממונה. אלו שרבו איתו הפסיקו את המריבות, לפחות בקבוצה – ונשמע שאפילו כמה מהדיירות הפכו להיות ״חברות״ שלו ופנו אליו באופן פרטי לגבי כל מיני דברים (למשל הוזכרה בקבוצה התייחסות לשיחה שלו ושל אחת מבעלות הדירה על הצעה לשים פח זבל לנייר ליד תיבות הדואר, כי בזמנו היה מטפל זר שהיה שופך לשם זבל ביתה).


אבל אני מניחה שמה שכולנו המתנו לו היתה ישיבת בניין שקבענו ביום חמישי בערב.

במקור אני חושבת שהכוונה היתה שזו תהיה ישיבה לדיירים ובעיקר לבעלי דירות בלבד כדי לאפשר לנו לדבר ללא הועד הממונה לגבי מה האופציות שלנו מבחינת הקמה של ועד בבניין. אבל ברגע שהוא הצטרף מחדש לקבוצת הווטסאפ של הבניין גם הוא כמובן הוזמן להצטרף לישיבה הזו, שאחת מהדיירות התנדבה לארח בבית שלה.

אני מאוד התלבטתי האם להצטרף לישיבה או לא.

מצד אחד – זו ישיבה קריטית על עתיד הבניין ומה אנחנו עושים מבחינת ועד. מצד שני – הדיירים אצלנו לא ממש נחמדים אחד לשני.

בסופו של דבר החלטתי להגיע – ומדובר היה על שעתיים שרובן היו צעקות של בעלי דירות על הנציג הממונה, הרבה דיבורים מצידו שהרגישו לאנשים כאילו הוא מנסה למרוח את הזמן עד שהמינוי שלו יהפך לרשמי, והרבה דו שיח של חירשים.

העניין הוא לא שמה שהועד הממונה אמר היה לא נכון. הוא צדק בחלק גדול מהדברים שלו לגבי זה שצריך להשקיע יותר במניעה של בעיות מאשר רק טיפול בהן. הבעיה היתה שהרבה מהשאלות שלנו כבעלי דירות היו לגבי הפרטים של ניהול הבניין – למשל ההוצאות מול ההכנסות, או השאלה האם יש דירות שלא שילמו ועד בחודשים האחרונים והאם זה בטיפול. והועד הממונה או שלא ידע את הפרטים האלו – או שהוא לא רצה למסור אותם. אבל במקום פשוט לתת לנו את הנתונים או להגיד שהוא יתן לנו אותם תוך כמה ימים – הוא ניסה שוב ושוב ושוב לדבר על דברים אחרים ולהסית את השיחה.

בסופו של דבר אחרי שעה וחצי כמעט, ואחרי שהרבה מהמשתתפים חטפו עליו קריזה – הוא עזב, ואז התחלנו באמת לעבוד.

היתה הסכמה כוללת שאנחנו לא מעוניינים בו כועד – ובעצם החלטנו להקים ועד חלופי ולבקש שלא ימנו אותו מחדש כי הצלחנו להקים ועד. ברגע שנצליח לקחת שליטה על הניהול של הבניין – נחליט אם יש לנו מתנדבים להקים ועד, ואם לא – יישאר נציג אחד שכבר הסכים להיות הנציג של הבניין, ונעבוד עם חברת ניהול.

אני מניחה שזה לא הפוסט האחרון שלי בנושא.

האם טיולים משותפים עם חברים יכול להרוס את מערכת היחסים?

בשיחה שלי עם ינינה בתגובות לרשומה הזו שלה, הזכרנו מצבים שבהם טיולים עם חברים יכולים להסתיים במריבה ואפילו בניתוק קשר בין החברים.

לי זה הזכיר את אחד הטיול הראשון ה״רציני״ שלי ברילוקיישן שלי לאטלנטה. יצא לי לטייל לא מעט באיזור של אטלנטה בכל מה שנחשב למרחק נסיעה, בין השאר כי בחודשים הראשונים של השהות שלי היו באתר לא מעט עובדים זמניים שהגיעו לתקופה מוגבלת, והם מאוד אהבו לטייל בסופי השבוע – והם כמובן הציעו לכל מי שהיה מעוניין בכך (וגם לי) להצטרף.

אבל מבחינתי – טיול ״רציני״ היה כזה שדרש ממש טיסה של כמה שעות לעיר אחרת, ואז לטייל בה – או לצאת ממנה לטיול.

איכשהו כמה שבועות לפני פסח באחת השנים הראשונות שלי באטלנטה, יצא לי לפגוש בחדר הכביסה של מרכז הדירות שלי שתי ישראליות בנות גילי, שעמדו לחזור לביקור בארץ לפסח – ובדרך חזרה עצרו לכמה ימים בטורונטו, קנדה והציעו לי להצטרף.

סיכמנו שנשכור יחד חדר מלון בודד במלון די זול שהן מצאו, שכלל גם ארוחת בוקר פשוט יחסית – וראינו שיש לידו גם סופרמרקט זול שנוכל לרכוש בו אוכל לשאר הארוחות ביום. בדקנו שמזג האוויר בטורונטו יהיה קריר באותה תקופה, ולכן אמרנו שאם לא יהיה בחדר מקרר – נוכל לשים את המצרכים מחוץ לחלון כך שהם ישארו קרירים וטריים.

ואז הכל התחיל להשתבש.


הקשיים הראשוניים לא היו ממש קשורים אליהן.

מכיוון שזו היתה הנסיעה הבינלאומית הראשונה שלי מאטלנטה – קצת הסתבכתי בשיחה עם הנציגה במעבר הגבול. הסברתי לה שאני עומד להפגש עם חברות שמגיעות מישראל, אבל משהו בזה שהיתה לי הזמנה לחדר מלון לשלוש נשים בלי ששתי הנשים האחרות הגיעו בטיסה שלי נשמעה לה חשודה, והיא שלחה אותי לתחקיר מעמיק יותר, שהייתי צריכה להמתין לו.

אחרי העיכוב ושיחה קצרה – כמובן שאפשרו לי להכנס לעיר בלי בעיה, אבל זה עדיין גרם לי לעיכוב מסוים כשהחברות שלי כבר המתינו לי בחדר המלון כדי שנוכל לצאת לטייל.

ואז היתה לי עוד פאשלה שנבעה מחוסר ניסיון.

מזג האוויר בטורונטו באפריל הוא עדיין די קריר, וביום הראשון שלנו בעיר אפילו ירד בה קצת שלג. אבל באטלנטה היה כבר אביבי וחם, ואפשר היה לעבור לביגוד קית – כולל סנדלים. ואיכשהו נוצר מצב שבו הכנתי גם סנדלים וגם נעליים סגורות לטיול – ואז בערב כשארזתי את המזוודה, הכנסתי אליה את הנעליים, והשארתי את הסנדלים בחוץ.

וזה באמת היה נורא נוח כשהייתי באטלנטה ומנע ממני להרגיש שחם לי מידי (אני מאלו שתמיד חם להם בכפות הרגליים יחסי בקלות) – אבל אז כשנחתתי בטורונטו נהג מונית כבר צחק עלי על איך הגעתי לעיר לא מוכנה. אני אישית הסברתי לו את הטעות ושאני בעצם ממתינה להגיע לחדר המלון ששם אוכל לפתוח את המזוודה בצורה מסודרת ולמצוא שם זוג גרביים ואת הנעליים בקלות.

שתי החברות החדשות כמובן גם צחקו על זה, ואחת מהן תמיד היתה מספרת את הסיפור הזה עלי כשהיא היתה מציגה אותי בפני אנשים חדשים למרות שביקשתי ממנה להפסיק. אני מניחה שזו היתה אחת מהסיבות שכשהקשר בינינו התנתק בערך שנה ומשהו אחר כך, לא ממש הצטערתי על זה.

אז יצאנו לטייל קצת בעיר – וחזרנו לחדר.

ואז התחיל הסיוט.

בוקר לאחר מכן, הן התלוננו שהן לא יכלו לישון כל הלילה כי נחרתי להן כל הלילה. רק שבלילה הראשון גם אני לא ממש הצלחתי לישון – התעוררתי אחרי בערך שעה או שעתיים של שינה עם כאבי אוזניים איומים, כנראה בגלל שינוי הלחצים בטיסה ואז שינוי הלחצים בעליה והירידה במגדל הגבוה שביקרנו בו. אני חושבת שנשארתי ערה רוב הלילה לא רק בגלל הכאבים אלא בגלל שלא ידעתי איך למצוא רופא במצב כזה אם הכאבים לא יעברו עד הבוקר מעצמם, ועד כמה המצב יהרוס לכולנו את הטיול.

אני חושבת שהצלחתי לנמנם בערך שעתיים לפנות בוקר, וכשהתעוררתי באוזן כבר הפסיקה לכאוב לי ונראה היה שבמהלך השינה פשוט הצלחתי לאזן את הלחצים בה בצורה טבעית והכל היה בסדר, אפילו אחרי הטיסה חזרה הביתה כמה ימים אחר כך.

אבל לא הפסקתי לשמוע מהן כל הטיול על ״איך לא הצלחתי לישון בלילה בגלל הנחירות שלך״. בשלב מסוים פשוט הצעתי להן שאלך לקבלה ואבקש לעבור לחדר משלי שאשלם עליו עצמאית, ולא הכוונתי אפילו לבקש מהן החזר על מה ששילמתי על החדר המשותף – כדי לאפשר להן לישון. אבל הן כנראה נהנו יותר מהקיטורים מאשר הפריע להן חור השינה והן ממש סירבו שאעשה את זה. בדיעבד אני מאוד מצטערת שלא עשיתי את זה בכל מקרה.

ואז גם היה הנושא של ארוחת הבוקר – או יותר נכון ארוחת הבוקר שהיתה עבורן גם אספקה לארוחת הצהרים. היה מדובר על מזנון שהיו בו בעיקר מאפים ומשקאות – והן ניצלו אותו להכין כריכים לארוחת הצהרים, למרות שבכל מקום אפשרי התבקשנו בשלטים לאכול רק ארוחת בוקר ולא להוציא אוכל מחדר האוכל (כלומר לא לקחת ״אספקה״ לשאר היום). היתה במקום גם עובדת שפיקחה על המקום ובין השאר רמזה בעדינות שאופיינית לקנדיים לאורחים כמו החברות שלי או למשפחה הודית שגם לקחה אוכל מהמקום בבקשה להפסיק עם ההרגל – אבל החברות שלי המשיכו להיות ישראליות מכוערות ולקחת כמויות גדולות של אוכל כל בוקר, ולא רק שהן לא הקשיבו לבקשות שלי להפסיק כי זה לא היה נעים (וגם חששתי שנתבקש לא להגיע לארוחת הבוקר בימים הבאים), אלא הן ניסו לעודד אותי להצטרף ליוזמה שלהן.

איכשהו בין הטיולים שלנו והקיטורים שלהן הצלחתי איכשהו להגיע פעם פעמיים לסופר שהיה קרוב למלון כדי כדי לרכוש אוכל ולא להשאר רעבה במיוחד. אבל זה ממש דרש מאמץ.

אבל היום הכי מהנה שלי היה הבוקר האחרון שלי בעיר שהחלטתי להפרד מהן, ובמקום לטייל בעיר פשוט הלכתי לחנות ספרים שהיה בה בית קפה, וביליתי בה בוקר שקט בקניה וקריאה של כמה ספרים, ושתיתי שוקו משוקולד לבן.

ואז הלכתי למקדונלדס לאכול ארוחה משביעה סוף סוף.

הטיסה שלנו חזרה לאטלנטה בשעות אחה״צ המאוחרות, והצלחתי איכשהו להתקדם מהר יותר מהן בכל תהליך הצ׳ק אין וניצלתי את ההזדמנות לאכול עוד ארוחה משביעה בשדה התעופה, כי הנחתי שברגע שאהיה איתן זה לא יצא לפועל כי בטח נשארו להן המון ״שאריות״ מארוחת הבוקר.

בדיעבד הסתבר שטעיתי וגם להן כבר נמאס לחיות על המאפים, והן גם קנו ארוחה, ואחת מהן ניסתה אפילו לדחוף לי את שאריות הצ׳יפס שלה כשהיא קנתה ארוחה גדולה מידי ולא הצליחה לסיים אותה.


במונית דרך הביתה אחת מהן קישקשה על ״איזה כיף היה לטייל יחד, ואנחנו פשוט ח-י-י-ב-ו-ת לטייל יחד שוב!!״

אלב כשהן תכננו נסיעה לדיסני וורלד כמה חודשים אחר כך – שמעתי על זה רק כמה ימים לפני שהן נסעו, וכמובן בלי להזמין אותי. בואו ונגיד שגם אני לא ממש הצטערתי על אי ההזמנה, ומאז באמת טיילתי לא פעם לבד או בטיולים מאורגנים שהיו הרבה יותר ידידותיים כלפי, למרות שלא יצא לי לבקר כך בדיסני וורלד (למרות שהייתי שם בתור ילדה כך שזה לא ממש היה חסר לי).

אני מניחה שעצם העובדה ששמרנו על קשר אחרי הטיול מהווה נס בפני עצמו לאור הנסיבות.