עוד מסיפורי חדר הכושר (ומישהי שכנראה זקוקה לעזרה)

אחרי שכתבתי על השכשכן בבריכה, חשבתי לכתוב על עוד מישהי שמתאמנת איתי בחדר הכושר.

מדובר על מישהי שהצטרפה לפני כמה שנים לחדר הכושר, ומקפידה להגיע לאימון כל בוקר – כשאמא שלה מלווה אותה. עם השנים גיליתי שהן מגיעות לקניון שבו נמצא חדר הכושר הרבה זמן לפני שחדר הכושר נפתח (ממה ששמעתי מאמנים ומתאמנים שונים בחדר הכושר – הן כנראה יוצאות מפתח תקווה בסביבות חמש, וחדר הכושר נפתח רק בשש), והן יושבות באיזור המזון המהיר של הקניון שנמצא קומה אחת מתחת לזו של חדר הכושר, שם האמא מוציאה קופסאות עם אוכל שלא ברור לי מי מהן אוכלת אותו, כי הבחורה מאוד רזה, ורזתה אפילו יותר מאז שהיא הצטרפה לחדר הכושר.

אולי בין השאר זה נובע מהעובדה שהיא מתאמנת במשך כמה שעות טובות על המכשיר האליפטי, ויש לה ממש ״מכשיר קבוע״ שעליו היא מתאמנת. משיחה שלי עם אחד המאמנים לפני כמה ימים גיליתי שהיא מתאמנת משהו בין 6 ל 8 שעות ביום על המכשיר, ורק אולי פעם בשבוע מבצעת אימון משקולות. היא כנראה לוקחת הפסקה מידי פעם כדי לנוח, אבל לא ברור אם היא אוכלת בין לבין – או רק למשל שותה קפה.

בזמנו אמא שלה היתה מלווה אותה עד הכניסה לחדר כושר, אליו היא נכנסת לבד – אבל עם הזמן שמתי לב שהאמא התחילה להיפרד ממנה בקומה שמתחת לחדר הכושר והיא עולה בעצמה. היא היתה אז ממהרת להכנס לחדר הכושר – ולוקחת כמות עצומה של מגבות, כנראה כדי להחליף ביניהן בין ״סשנים״ שלה על המכשיר, או כי היא מתקלחת בין לבין. אין לי מושג כי אני יוצאת לרוב לפני שהיא בכלל לוקחת את ההפסקה הראשונה שלה מהמכשיר.

מידי פעם רואים אותה מתווכחת בקולי קולות עם מישהו, בין אם זה מתאמן אחר או אחד מאנשי הצוות של חדר הכושר, למרות שלדעתי זה פחת לאחרונה – כנראה כי המתאמנים והצוות ברובם קבועים ומכירים אותה. ממה שהבנתי בעבר היו לה ויכוחים שבהם היא צרחה ואפילו קיללה את אנשי הצוות, אבל כנראה שמאז ומתמיד היתה הבנה למצבה המיוחד, ולכן הצוות עצמו מאוד סלחן כלפיה כשהיא מתנהלת בצורה חריגה.

רבים יודעים שהיא ״טיפוס״ כזה שמתלונן לא מעט. היא אחד האנשים הרעשניים ביותר כשנוצרים מצבים שבהם חלילה מי שאמור לפתוח את המכון מאחר לפתוח אותו, גם אם היא צודקת בכך שיש אנשי צוות ספציפיים שבאמת היו מאחרים כרוניים. היא גם עדיין מאוד כועסת על זה שלפני כמה חודשים התחילו להגביל את כל קהל המתאמנים לקחת רק שתי מגבות בכל אימון, בין השאר בגלל שאנשים כמוה היו לוקחים בקלות 6 ואפילו 8 מגבות בכל אימון כזה. והיא קולנית מאוד בכל מה שקשור לתלונות שלה – ומאמנים ששוחחתי איתם מספרים שבכל ביקור שלה יש לה תלונות, כולל על אנשי הצוות.


לי אישית בקושי יש מגע איתה – אנחנו נפגשות לרוב לכמה דקות ספורות בכניסה לחדר הכושר ובחדר ההלבשה שאנחנו שמות את החפצים שלנו במלתחות. כך שבניגוד לשכשכן, היא ממש לא מפריעה לי.

אבל משהו בכל הסיטואציה נראה לי מוזר. למשל העובדה שהיא מגיעה לחדר הכושר בעלות חודשית לא קטנה רק כדי ללכת על מכשיר שהיא יכלה לרכוש הביתה במחיר הרבה יותר זול מאשר מנוי לטווח ארוך לחדר הכושר. בשיחה שלי עם אחד המאמנים עלתה הסברה שהיא מגיעה כי יש לה בעיה כזו או אחרת (בין אם בעיה נפשית, פיגור שכלי קל כמו במקרה של השכשכן – או אוטיזם) והיא כנראה זקוקה למשהו שיגרום לה לצאת מהבית ולתקשר עם אנשים.

אחת השמועות ששמעתי ממי ששוחחו עם האמא שלה היא שכנראה גם האמא סובלת מבעיה דומה לזו של הבת (מישהו ששוחחתי איתו הגדיר את זה כ״אוטיזם חמור״), למרות שהיא נראית הרבה יותר רגועה. אבל נשמע שהאמא מחכה לבת כל יום כמעט כל היום לסיום האימון שלה, מה שייתכן שמעיד על כך שאין לשתיהן עבודה או תעסוקה אחרת לבלות בה את היום. ייתכן שגם האבא במצב דומה (לפחות ממה שאנשים ששמעתי שוחחו עליו) , אבל זו נשמעת לי כבר הערכה.

יכול מאוד להיות שמכון הכושר באמת מנסה לעזור פה למשפחה בכלל ולבחורה הצעירה בפרט שהיא במצוקה רצינית – ולכן לא רק שההנהלה סלחנית להתנהלות החריגה של הבחורה אלא גם מאפשרת לה להיות מנויה בעלות מינימלית או אפילו כמעט לא קיימת. ואם זה באמת המצב – זה באמת נחמד מצידם.

אבל מצד שני, לא בריא להתאמן כל כך הרבה שעות כל יום ברמה יומיומית. מעבר לזה, אפשר אמנם להתעלם מהקללות והמריבות והצעקות שלה – אבל אם היא אכן נמצאת בחדר הכושר כדי לשפר את היכולות החברתיות שלה, היא זקוקה כנראה גם ללמוד שזו לא דרך לתקשר.

יצא לי לשוחח על זה לפני כמה ימים גם עם מתאמנת אחרת שמתלבשת לידי אבל במיוחד ליד אותה בחורה. מדובר על אישה מבוגרת יותר, שמבחינתה כנראה מעריצה את הבחורה על ההתמדה ואורך האימון שלה – ולכן קשה לה לראות אותו בתור בעייתי. וזה לא מחוסר אכפתיות – היא עצמה סיפרה לי פעם שהיא העירה למאמנת ומתעמל שריכלו על הבחורה שזה לא במקום.

אני לא יודעת אם יש דרך לעזור לה אם הסביבה הקרובה שלה לא פתוחה לזה, ואין לי מושג לגיב הסביבה הקרובה שלה בין השאר כי אני מכירה במרוחק רק את האמא שלה וזהו. אבל משהו שם נשמע לי כאילו אפשר לעזור וחבל לי שזה לא קורה עבור הבחורה המסכנה הזו.

האם ישראל מוכנה לעליה עולמית?

מייקל אורן טוען שלא – ושחבל.

אבל האם באמת זה חבל?

התשתיות בישראל גם כך לא מספיקות למי שכבר גר כאן, והמשבר בדיוק ומחירי הדירות המאמירים מעידים על החוסר הגדול שקיים בתחום גם בהרכב האוכלוסיה הנוכחי. ״לזרוק״ למשוואה עוד עולים חדשים רק יחמיר מצב שהוא עגום מידי מלכתחילה.

שלא להזכיר כמובן את משבר המים, שנובע אולי חלקית מהבצורת – אבל גם מכך שהאוכלוסיה גדלה וצורכת יותר ויותר מים, והטבע לא עומד בקצב, ואני מניחה שהעליה המאסיבית של עולים ממדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר בשנות התשעים רק הגבירה את המגמה הזו.

אמנם מדינת ישראל נועדה להיות ביתם של היהודים, במיוחד בזמני צרה – אבל אולי הגיע הזמן שבמקום לעודד עליה לאור כל גל אנטישמיות, ננסה אולי ללמוד להתמודד איתו בצורה יעילה יותר?

הטיול לאלסקה – אשוחית שחורה, Black Spruce

האשוחית השחורהֿ, לצד אחותה האשוחית הירוקה, הם עצים מאוד נפוצים באלסקה, במיוחד במרכז אלסקה. פה אפשר לראות את המחטים שלה מקרוב (ובגשם).

חשוב לזכור שמרכז אלסקה נמצא באיזור גיאוגרפי בשם טייגה Taiga שהיא סביבה גיאודרפית שמתאפיינת ביערות עצי מחת, בעיקר אורנים ואשוחיות. היא נמצאת דרומית לאיזור שכנראה מוכר לכולנו שמכונה טונדרה Tundra – שמאפיין איזורים מאוד צפוניים או דרומיים שבהם עונת הגדילה קצרה (וגם האדמה ברובה קפואה כל השנה) שבה גדלים בעיקר שיחים ולא גדלים בה עצים בגלל (שדורשים שורשים עמוקים יותר).

ישנה עקרונית טונדרה בצפון אלסקה, אבל עם ההתחממות הגלובלית היא כנראה הולכת ונעלמת, וכך גם הטייגה.

חשוב לי לכתוב ששם העץ באנגלית, spruce – הוא כשלון מסוים של מערכת החינוך הישראלית ושיעורי האנגלית בה, שתמיד תרגמו ״ברוש״ ל spruce, כאשר בבירור העץ עצמו הוא לא ברוש אלא אשוחית – והברוש המוכר לנו שנקרא באנגלית בעצם cypress.

זה מאוד דומה לכך שלפחות בדור שלי לימדו אותנו שהמילה לקיפוד באנגלית היא porcupine – כשבעצם ה porcupine הוא דורבן, ולעומת זאת הקיפוד מכונה באנגלית hedgehog…

האם אכלני יתר אנונימיים היא שיטה יעילה או בריאה לירידה במשקל? רקע על הקבוצות

אי שן באמצע שנות השלושים של המאה העשרים, אמריקני בשם ביל וילסון נגמל מאלכוהול בעזרת תוכנית דתית. הוא חשב לשפר את השיטה ולהפוך אותה למדעית יותר, ובכך בעצם הוא הקים תוכנית גמילה בשם ״אלכוהוליסטים אנונימיים״. הקבוצות גדלו לאט, ביל עצמו כתב בשלב מסוים לא מעט ספרות – אבל התוכנית הפכה להיות פופולרית בכל העולם, ונפוצה עד היום.

הגישה היתה חדשנית לזמנה בגלל שהיא לא ראתה באלכוהוליזם (או בעצם בכל התמכרות אחרת) ככשלון מוסרי או רוחני, אלא ממש בתור מחלה פיזית שהפתרון עבורה צריך להיות גמילה פיזית מוחלטת מהחומר הממכר, בשילוב של תוכנית החלמה נפשית או רוחנית ש״תתקן״ את מה שהוביל להתמכרות, וגם את חייו של המכור לשעבר בכך שהיא תתקן את ההתנהלות שלו בעולם ואת מערכות היחסים שלו עם הסביבה.

ולא רק שהתוכנית לגמילה מאלכוהול הפכה להיות פופולרית, אלא השיטה מאחורי הגמילה הזו שמבוססת על 12 צעדים ו 12 ״מסורות״ לניהול הקבוצות – הפכה עם השנים לתוכנית גמילה מכל דבר אחר, פחות או יותר. אם אתם מכורים לסמים, או לסקס, או להימורים, או לאוכל, או אפילו למערכות יחסים שהן תלותיות יותר מידי – כנראה שתצליחו למצוא (לפחות בארה״ב עצמה) קבוצת גמילה שמבוססת על שיטת הגמילה הזו שהומצאה במקור עבור אלכוהוליסטים אנונימיים, שמבוססת על אותם צעדים ומסורות – שכולן מותאמות לצרכי הגמילה הספציפיים של ההתמכרות הנבחרת.

לא פעם כשאתם רואים מוסדות גמילה בסרטים – תראו שיטת גמילה שמבוססת על קבוצת אנונימיים כזו או אחרת, החל מתפילה כביכול על היכולת לקבל דברים שאי אפשר לשנות, דרך טיפולים משפחתיים בפורמט מאוד מסוים – וכלה בצורך להגיע למפגשים פיזיים ברמה היומיומית כדי ״לתחזק״ את תהליך הגמילה במיוחד אחרי השחרור.

אני מניחה שחלק מהקסם של השיטה הוא לא רק יחסי ציבור טובים שיש לה, אלא גם העובדה שההשתתפות בקבוצות עצמן מחוץ למוסדות הגמילה היא חינמית או כמעט חינמית (במפגשים אפשר לתרום סכום כסף כזה או אחר לקבוצה כדי שהיא תוכל להמשיך לשכור את האולם שבו המפגשים נערכים פעם או פעמיים בשבוע, אבל אין חובה לתרום או קביעה של איזה סכום לתרום). העובדה שהתוכנית יחסית זמינה מבחינה כלכלית כנראה הופכת אותה לכזו שזמינה לכל אחד כמעט, ולכן ייתכן שיש נטיה להמליץ עליה כדי לוודא שאנשים ימשיכו בטיפול במסגרת גם אחרי השהות שלהם ב״מכון גמילה״ כזה או אחר.


השאלה עד כמה הקבוצות יעילות היא שאלה מאוד חמקמקה. קודם כל, בגלל האנונימיות: אי אפשר לעקוב אחרי המשתתפים בקבוצות לאורך זמן דווקא בגלל שההשתתפות היא אנונימית. לאנונימיות הזו במסגרת השיטה יש חשיבות מאוד גדולה מכיוון שהיא כנראה מעודדת אנשים להשתתף בקבוצות בלי בושה או בלי חשש שההשתתפות שלהם תתגלה ולכן תבייש אותם, אבל היא גם לא מאפשרת לעקוב אחריהם לאורך זמן כדי לבדוק מי מהם הפסיק את ההתמכרות שלו.

אבל גם לקבוצות עצמן חשוב להראות שהן יעילות מאוד, בין השאר כי הגישה של לא מעט מהן היא ״מי שנכשל הוא מי שלא מוכן לבצע את הויתורים הנחוצים כדי לעמוד בתוכנית״. במצב כזה, כל ביקורת על השיטה או חוסר היעילות שלה מיד נתפסת בתור פגם של המבקר – ולא של השיטה. ולכן בעצם השיטה עצמה כביכול מושלמת – והמשתתפים (ובמיוחד אלו שנכשלים בתוכנית) הם הפגומים, ולכן אפשר בקלות לטעון לאחוזי הצלחה גבוהים מאוד שלא תואמים את המציאות.

מעבר לזה, הקביעה של קבוצות האנונימיים השונות ש״גמילה״ היא משהו שמחייב המנעות מוחלטת מגורם ההתמכרות היא קביעה שאנשי מקצוע רבים בתחום ההתמכרויות שואלים את עצמם האם היא נכונה או לא. כנראה שיש אנשים שזה נכון עבורם – אבל מסתבר שעבור הרבה אנשים, לעיתים מעבר לצריכה של כמות קטנה של ״החומר הממכר״ מקלה עליהם על ההתמדה לאורך זמן הרבה יותר מאשר המנעות מוחלטת.

ומסתבר שכיום יש גם תרופות שיכולות לעזור לגמילה, ואין צורך להסתמך רק על ״כוח רצון״ או מושגים דומים.


כפי שכתבתי, התוכנית של ״אלכוהוליסטים אנונימיים״ בארה״ב התרחבה לתחומים אחרים שבהם אנשים חשו צורך בגמילה, ועם עליית ההשמנה בארה״ב – גם אכילה מוגזמת התחילה להיות מוגדרת כ״התמכרות״.

וכך נוצרה ב 1960 קבוצת ״אכלני יתר אנונימיים״ בארה״ב, קבוצה שכיום יש לה גם סניפים בישראל.

הקבוצה עצמה מתבססת על אותם עקרונות ומסורות שעליהן התבססו קבוצות אלכוהוליסטים אנונימיים, והיו פתוחות לכל אדם שהרגיש שיש לו קשיים או בעיות עם אוכל – החל מאנשים שסובלים מהפרעות אכילה, וכלה באנשים שמנים. אבל ההגדרה של הקבוצה לגבי מהי ״גמילה מאוכל״ היא מאוד כללית, ומתייחסת בעיקר להתנהגות ״כפייתית״ סביב אוכל, בלי להגדיר בדיוק מהי כפייתיות במצב שכזה.

אבל יש אנשים שהגמישות לא תועיל להם – ובגלל שבתוכנית לא פעם עובדים מול מדריך או מנחה שהוא חבר בקבוצה – יהיה שוני משמעותי בחוויה כתלות בזהות של אותו מדריך (או מנחה), כי החניכה לא פעם תלויה בגישה של אותו אדם.

לכן עם השנים התחילו להתפתח תוכניות שהתבססו על אותם עקרונות – אבל עם מסגרת הרבה יותר קשיחה לגבי ההגדרה של ההתנהלות מול אוכל שמוגדרת בתור ״גמילה״ מאכילה כפייתית. למשל יש קבוצה בשם Food Addicts in Recovery Anonymous (FA) שממש מגדירה תוכנית אילה ללא סוכר וקמח כחומרים ממכרים – אבל גם אומרת שלכל אחד יש מאכלים שגורמים לאכילת יתר שהם אישיים וגם הם אסורים לאכילה אחרי ה״גמילה״. בנוסף לכך כמויות האוכל של כל משתתף בכל ארוחה חייבות להיות במשקל ובכמות מסוימת.

עבור רבים, המסגרת המאוד קשיחה מאוד עוזרת לשמור עליה – אבל עבור רבים אחרים, דווקא עודף הקשיחות של המסגרת יכול להקשות עליהם לשמור על ״גמילה״.

לכן עם הזמן נוצרו קבוצות אחרות שמתבססות על אותם עקרונות של אכלני יתר אנונימיים, אבל כאלו שהם פחות מחמירים מאלו של הקבוצה הנ״ל. קבוצה כזו היא Food Addicts Anonymous (FAA) שגם בה יש מגבלות על אכילת סוכר וקמח, ומגדירה אכילה נכונה כשלוש ארוחות ביום בלי ארוחות ביניים או חטיפים בין שלושת הארוחות האלו, אבל למשל לא מגבילה את כמויות האוכל אלא מאפשרת לאנשים לבחור את כמות האוכל שמתאימה להם אישית.

שתי התוכניות נותנות תמיכה קבוצתית מלאה (למרות ש FAA פחות מוכרת ולכן יש פחות קבוצות תמיכה שלה אפילו בארה״ב), אבל רבים שואלים עד כמה כללים כל כך מחמירים ובמיוחד הוצאה של קבוצות מזון שלמות מהתפריט אכן בריאה או תורמת להקלה באכילה כפייתית.

הביקורת הזו קיימת בעיקר לגבי קבוצה בשם GraySheeters Anonymous (GSA) שגם קיימת בישראל – שבה אוכלים כמויות מוגדרות מראש של מאכלים מאוד מוגדרים מראש בזמנים מאוד מוגדרים מראש (שוב – שלוש ארוחות ביום, בלי שום אכילה של ארוחות ביניים ביניהן). המסגרת מוגדרת כקשיחה במיוחד, אפילו יותר מזו של FA. יש אנשים שעבורם מסגרת הקשיחה מאוד חשובה – אבל אחרים יראו בה ככזו שהופכת להיות אובססיבית ממש כמו האובססיה לאוכל לפני ה״גמילה״.

עם הזמן התפתחו גם עוד כמה קבוצות קטנות, כל אחת עם הכללים הספציפיים שלה והשינויים שכנראה התאימו לקבוצה קטנה – והפכו להיות שיטה חדשה, כולל קבוצות שונות שמתמקדות בהפרעות אכילה יותר מאשר הרזיה.

אם כבר תגובות בפוסטים, למה פתחתם בלוג?

זה הנושא בשרביט החם השבוע.

למען האמת, זה משהו שכבר כתבתנו עליו בעבר במסגרת השרביט החם.

בגדול, אני כותבת בלוג כי מה שיש לי לכתוב לרוב ארוך מידי בשביל לכתוב כפוסטים ברשתות החברתיות, וגם אני רוצה שהוא יקבל חשיפה לאורך יותר זמן מפוסטים ברשתות החברתיות. עצם העובדה שיש לי רשומות ישנות שעדיין יש להן קוראים מידי פעם גם היום כנראה מעידה על זה שזה עובד.

וכמובן שעם השרביט החם וקהילת פרפרים – נוצרה פה באמת קהילה של בלוגרים, משהו שלא קיים ברשתות החברתיות, לפחות לא ברמה שקיימת פה בקהילה.

עונת החתונות בפתח, חשבון הבנק של הצעירים במתח?

אני חושבת שהחתונה הראשונה שנחשפתי אליה כשכבר הייתי בגיל שבו בני הדור שלי התחילו להתחתן היתה כשלמדתי לתואר, ולמדתי בסמסטר הקיץ שכתבתי עליו ברשומה הזו. הייתי אז בת 22, אף אחד מהסביבה הקרובה שלי עדיין לא התחתן (החברות שלי היו צעירות כמוני, ואני בת הדודה המבוגרת ביותר מצד אמא שלי, והשניה בהפרש לא גדול מצד אבא), ואחת החברות הטובות מהתואר של מי שנשארה ללמוד איתי באותו סמסטר קיץ התחתנה.

כמובן שרק החברה המשותפת הזו הוזמנה לחתונה ולא אני. אבל עדיין שמעתי דרכה לא מעט על ההכנות וגם על החתונה עצמה שקרתה באותו קיץ, ואני זוכרת כמה הייתי מרותקת לפרטים הקטנים של איך הכלה החליטה ללבוש שמלה שנתפרה במיוחד עבורה, ואיך החתן כל כך התרגש שנראה היה שהוא עומד להתעלף לפני החופה.

אני לא חושבת שהפן הכספי של החתונה או של המתנות שצריך היה לתת בכלל עלו בדעתי.


כמה שנים אחר כך, כשכבר הוזמנתי לכמה חתונות של חברים או בני דודים אחרים, ידיד טוב שלי (לפחות באותה תקופה) מהתואר הודיע לי שהוא מתחתן.

הידיד הספציפי הזה תמיד היה קריזיונר. הוא למשל למד לתארים מתקדמים באוניברסיטת באר שבע, ובשלב מסוים הוא החליט שהוא ובת זוגו יעברו לערד בגלל שיש שם אווירה קהילתית, ומכיוון ששניהם היו סטודנטים לתארים מתקדמים ויכלו לעבוד מהבית ברוב הזמן – הנסיעות מערד לבאר שבע לכל היום פעמיים בשבוע (אולי שלוש פעמים בשבועות עמוסים במיוחד) לא יפריעו להם.

אני חושבת שהם חיו שם שנה עד שבת זוגו הכריחה אותו לחזור לבאר שבע. באופן כללי אני חושבת שלמרות שאני ובת זוגו לא בקשר אישי טוב, אני מאוד מעריכה אותה על זה שהיא מצד אחד משתפת איתו פעולה עם הרעיונות המקוריים שלו (והאמת היא שאני מודעת לעוד כמה מהם שהוא רצה לנסות עם השנים) שאותי היו מחרפנים לגמרי – אבל מצד שני גם יודעת לשים לו גבול כשזה מתברר כמוגזם.

אבל גם עם כל הקריזות האלו – הם רצו לערוך חתונה סטנדרטית, כזו שאפשר להזמין אליה הרבה חברים, וגם ההורים עצמם משני הצדדים רצו להזמין חברים ובני משפחה מורחבת לאירוע כמקובל. וזה כמובן כפה עליהם לעשות חתונה סטנדרטית למדי באולם אירועים נגיש (כלומר באיזור המרכז שבו התגוררו רוב החברים ורוב בני המשפחה של החתן, למרות שהמשפחה של הכלה גרה קצת צפונית לאיזור הזה).

ולמזלם הרב לפחות בפן הכספי – שניהם היו זוג עם ראש על הכתפיים, והבינו שהם לא רוצים להשתגע.

אז במגבלות הזמן שלהם – הם הצליחו למשל למצוא אולם אירועים חדש שהיה בהרצה ולכן זול יותר, וגם קבעו את החתונה אחרי סוכות בתקופה שכבר נחשבת ל״אחרי העונה״ וזה הוזיל את המחיר עוד יותר. אני מניחה שדחייה נוספת אולי היתה גורמת גם להוזלה נוספת (כי אז גולשים כבר לחורף), אבל הם לא יכלו לדחות את החתונה עוד בגלל שאחד האחים של החתן עמד לעשות רילוקיישן לאנשהו ואז הוא לא היה זמין להגיע לארץ לחתונה.

גם הכלה עצמה בחרה שמלה להשכרה שהיתה קיימת, וגם אותה לא התאימו לה אישית למידות ולכל היותר שמו לה מין פס בד קשיח כזה בגב באיזור שהשמלה נסגרה בעזרת חוט כדי להסתיר פער מסוים במחוך. אז נכון שראו שהשמלה לא ממש מותאמת לה אישית, אבל זו עדיין היתה שמלה יפה ומכובדת. ודרך אגב יש סיכוי סביר שהיא עצמה חשבה שהשמלה יפה אבל לא ראתה בה את שמלת החלומות שלה, ואם היה לה את הכסף לתפור שמלה באופן אישי היא היתה בוחרת שמלה קצת שונה – אבל מבחינתה זה לא היה עקרוני.

גם את הספקים שהם בחרו. הם בחרו לא כאלו שעבדו במרכז ועלו יותר, אלא כאלו שגרו באיזור שבו התגוררה חלק מהמשפחה של הכלה, ושבני המשפחה יכלו לתת להם טרמפ וכך בעצם הם הוזילו את העלות של ספקים כמו הצלם או המאפרת.

אני חושבת שהדבר ה״יוקרתי״ או ה״מפנק״ שבני הזוג רצו לחתונה היה להזמין סקסופוניסט שינגן בקבלת הפנים של החתונה.

והם הצליחו להפיק כך חתונה שהיתה חתונה סטנדרטית לחלוטין לתקופה – ושעלתה בערך חצי ממה שעלתה אז חתונה כזו. זה עדיין הגיע לסכום של כמה עשרות אלפי ש״ח למה שאפשר לכנות ״מסיבה לערב אחד״, אבל מדובר על אירוע שהוא די מקובל ואפילו חובה למי שמתחתן, והם בהחלט הצליחו להפיק אירוע שאי אפשר היה להבחין בינו לבין חתונה אחרת – רק בחצי מחיר.ֿ


ואז אני קוראת כתבות כמו הכתבה הזו, ונדהמת מאיך ״תעשיית החתונות״ הופכת להיות יותר ויותר יקרה עם השנים. ולא רק בגלל עליית המחירים שקורית באופן טבעי (למרות שזה כנראה חלק מהעניין), אלא כי נראה שלאורך זמן – חתונה בצם מתחילה לכלול יותר ויותר מרכיבים שפעם אף אחד לא חשב בכלל לצרף לחתונה (וכיום נחשבים לחובה).

למשל מגנטים. מתי בפעם האחרונה הייתם באירוע, החל מחתונה וכלה בבת מצווש שלא היה בו צלם מגנטים? אפילו באירועים וכנסים מקצועיים יש מידי פעם צלמי מגנטים.

אבל בחתונות האלו שתיארתי בתחילת הרשומה – אף אחד לא חשב בכלל על להזמין צלם מגנטים, או לתת מתנות לאורחים בסוף החתונה. אבל אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הייתי בחתונה שבה לא היה צלם מגנטים (למרות שבמקרה שלי – גם צלם המגנטים וגם הצלם הרשמי לא ניסו להתחמק ממני כי אני שמנה ולא יפה, ולכן הם כנראה לא רצו ש״אהרוס״ להם את התמונות). וגם לא זכור לי מתי בפעם האחרונה יצאתי מהחתונה שבה לא קיבלתי בסופה עציץ, או נניח חלה אם מדובר על חתונה של שישי בצהרים.

ומשם לקחת את זה ״קצת״ הלאה כדי למשל לחלק לאורחים פסלים עם תמונה שלהם במקום ״סתם״ מגנטים – לא נשמע כזה רחוק והזוי, וזה גם לא כזה הרבה יותר יקר מלהזמין מגנטים. אבל אף אחד לא חושב שהעלות הכוללת של זה (לא ביחס למגנטים אלא לעומת לא להזמין את זה בכלל) היא אולי הוצאה מיותרת, וגם אם לא מדובר על ההוצאה הכי גדולה או משמעותית בחתונה – הסעיפים הקטנים האלו של הצילומים והאלבום והמגנטים והשדרוג של האוכל או האלכוהול או של הסאונד או העיצוב או ווטאבר – מצטברים לסכומים גדולים מאוד בסוף תכנון החתונה.

קחו לדוגמא את נושא הצלמים של החתונה. אלו הסטנדרטיים שמתעדים את האירוע ושדי מקובל לשכור את שירותיהם כבר המון עשורים.

בהתחלה, הצלמים היו מגיעים רק לחתונה עצמה כדי לצלם את הזוג והאורחים. אבל עוד לפני התקופה שבה אני הייתי בגיל המתאים לחתונות וכולם מסביבי התחתנו – צלמים התחילו לתעד את ההתארגנות של הזוג לפני החתונה. איך הכלה מתלבשת, מתאפרת ומסתרקת (לא בהכרח בסדר הזה), ואז איך הזוג נפגש בבגדי החתונה. אז הם יוצאים יחד לאיזשהו ״לוקיישן״ ומצטלמים יחד בכל מיני פוזות עוד לפני שהם מגיעים בכלל לאולם החתונות, שבו הם גם מצטלמים יחד עם בני המשפחה לפני תחילת האירוע.

אבל בתקופה שלי או רצת אחריה נוסף לטקס הזה טרנד חדש שנקרא ״צילומי זוגיות״. כלומר הזוג הולך להצטלם עוד לפני החתונה עם הצלם, כדי להתרגל להיות מול מצלמה ולהרגיש נוח כדי שביום עצמו – הם יצטלמו יותר טוב ויותר בנוחות. התשלום הנוסף? לא ממש עקרוני, ולא הרבה יותר מאשר התשלום על הצילומים בחתונה עצמה. וגם יהיו לכם זכרונות מהזוגיות של לפני החתונה!

ועכשיו נראה שהצלמים גם מגיעים לרגע הצעת הנישואים כדי לתעד את הרגע הזה לנצח, בתשלום לפי שעה. וכמובן שאם אפשר לשווק את עצמם מזווית אחרת – אז למה לא להגיע במיוחד כצלמי רשתות חברתיות שמצלמים את אותם רגעים שיראו טוב ברשתות, ואז לקחת כמה שניות לכתוב קצת טקסט קיטשי ולפרסם את התמונות?


ברור לי שרוב הזוגות לא שותפים לטירוף הזה, ורובם לא חורגים מהנורמה או מנסים להיות מיוחדים בכל הכוח. אבל בסופו של דבר כל מה שנחשב למיוחד או מוגזם היום – לא פעם הופך להיות הנורמה של מחר, ועלול להפוך אפילו למשהו שנחשב למיושן או זול מחרתיים (או לכל היותר בשבוע הבא).

למשל הסיפור עם החלפת השמלות בחתונה. פעם כלות היו מסתפקות בשמלה אחת. כיום כבר די ״ברור מאליו״ שצריך שמחה אחת מפוארת לחופה ועוד שמלה שתהיה נוחה לריקודים, ויש כלות שאפילו יחליפו יותר שמלות. וחשוב גם לזכור שהשכרה של שמלה, אפילו הכי בסיסית וכזו שלא נתפרת לכלה באופן אישי עולה כמה אלפי שקלים. וזה לפני זה שאולי נשים רוצות שמלה שתיתפר להן באופן אישי, ואולי חלקן אפילו רוצות לשמור אותה בתור מזכרת.

אז תכפילו את זה בשתיים או שלוש – וקיבלתן הוצאה מטורפת.

מה קשה לי עם זה? שעם השנים – נוצר מצב שבו האורחים מצופים לעזור לממן את זה.

נשמע לכם הגיוני שאדם צעיר עם עבודה לא משהו יצטרך לתת מתנה של אלף ש״ח לחתונה של חברים, אחרת החברים יכעסו עליו (שלא לדבר על מצב שבו הוא פשוט יוותר על הגעה לחתונה כי אין לו כסף למתנה)?

יש לי זוג חברים שהתחתן די מזמן שעדיין מידי פעם מזכירים לי בסיפור את החברה שלהם שהיתה מובטלת בתקופה שבה הם התחתנו, ועדיין נתנה להם מתנה יפה, פי שניים ממה שאני נתתי. הם לא חלילה מקטרים על כמה אני הבאתי, אבל הם כן דואגים לספר לי עליה שוב ושוב ושוב…

הפתרון לזה? כנראה שההורים ילמדו את הילדים תכנון כלכלי טוב מגיל צעיר – אבל שגם ישימו גבולות בתכנון החתונה. כך הספקים עצמם לא יוכלו לעבוד על הזוג הצעיר בהצעות מוגזמות ומיותרות מלכתחילה.

הטיול לאלסקה – הפטוניה

במהלך הטיול, ראינו פטוניות בלא מעט מקומות – לא פעם כעציצים שקישטו רחובות ובניינים. ייתכן שמזג האוויר באביב ובמיוחד בקיץ באיזורים של מערב קנדה ואלסקה (שכולל מזג אוויר יחסית קריר והרבה לחות) תורם לפריחה יפה וצפופה שלהן, לכן הן משמשות לקישוט הרחובות באדניות תלויות שונות.

אני יודעת שפטוניות הן לא בהכרח פרח מקומי באלסקה וקנדה, או מעניין במיוחד – אךו היו ה-פרחים שאמא שלי תמיד היתה מגדלת באדניות מחוץ לבית כשהיינו ילדים, במקביל לגרניומים שלא פרחו כמו שהיא רצתה (לטענתה כי היא לא השקתה אותם באופן רציף כדי לא לבזבז יותר מידי מים). אבל הפרח הזה פשוט היה בדוגמא מאוד מיוחדת בעיני ולכן צילמתי אותו…

היחס לתגובות בבלוג

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני באופן כללי אוהבת שמגיבים לי לבלוג, ואפילו שמתפתחים דיונים ברשומות שלי. אני יודעת שחלק מהקוראים והמגיבים לא תמיד אוהבים להיכנס למה שהם רואים בתור ויכוחים, אבל בעיני דיונים ערניים הם דבר נחמד.

מצד שני, אני חושבת שפחות נעים לי לפעמים להיכנס לפינות שאנשים מנסים לייעץ לי על נושאים מסוימים. מצד אחד ברור לי שהם מאוד רוצים לעזור, אבל מצד שני לא פעם אני מכירה את הפתרון שהם מנסים להציע – אבל מסיבות כאלו או אחרות הם לא מתאימים לי. ואז נוצר מצב לא נעים שבו אני צריכה להסביר להם מדוע הפתרון לא מתאים לי.

בעצם גם אם הפתרונות לא מוכרים לי לא פעם ברור לי מיידית שהם לא מתאימים ויכולים אפילו לגרום לתגובה לא טובה, ועדיין קשה לי עם זה שלאנשים קשה לקבל את העובדה שהפתרון לא מתאים לי.

מעבר לזה, אני היתי שמחה אם אנשים לא היו מרגישים מחויבים להגיב על הרשומה רק כי הם קראו אותה, אלא באמת יגיבו רק אם יש להם משהו שהם מעוניינים לכתוב. אם אין, מבחינתי אם נהנו לקרוא אבל אין להם מה לכתוב – אז שיהיה להם לבריאות וייהנו מהקריאה בלבד בלי להרגיש מחויבים להגיב.

קצת עדכונים שוטפים (דירה, חיפושי עבודה, וכו׳)

כמו שכתבתי ברשומה הזו – הגשתי קורות חיים למשרה במקום העבודה הלפני האחרון שלי, כזו שחשבתי שהתאמתי לה.

אחרי בערך שבוע וחצי, קיבלתי תשובה אוטומאטית שלילית, בלי שאפילו מישהו התקשר אלי לשוחח איתי.

אין לי מושג אם המנהל/ת המגייס׳ת ידע/ה מי אני. סביר להניח שלמרות שהחרה עצמה היא יחסית יציבה, עזבו אותה אנשים וגויסו חדשים. אבל אולי כן ציפיתי שמישהו מהמנהלים שהכרתי (במיוחד אלו שהייתי איתם בקשר קרוב) יצור איתי קשר באופן אישי להגיד משהו אחרי שעבדתי בחברה כמעט 12 שנים.

מעבר לזה, אני יודעת שיש אנשים שעזבו את החברה ואז חזרו אליה בקלות. סיפרתי על עובד כזה ברשומה הקודמת שחזר לתפקיד שנפתח במחלקה שלי בדיוק כשעזבתי, וזכורים לי גם מקרים אחרים שבהם אנשים חזרו או לפחות נאמר להם באופן מפורש כשהם עזבו שהם יכולים לחזור לחברה במקרה הצורך. היה אפילו סיפור של בחור אחד שמצא עבודה אחרת, ואפילו ערכנו לו מסיבת פרידה יפה ואספנו לו כסף למתנה – ואז אחרי שהוא רשמית עזב הוא התחרט על העזיבה (אני לא זוכרת אם זה היה לפני שהוא התחיל את העבודה החדשה שלו או כמה ימים אחרי), והמנהל שלו כמובן קיבל אותו חזרה. אני כן זוכרת שהיו את אלו שירדו עליו על זה שהם שילמו על מתנת העיזבה שלו ואם הוא לא עזב אז הוא חייב להם את עשרת השקלים המסורתיים שהיינו משלמים למתנות האלו…

כך שמרגיש לי מאוד מוזר להיות זו שאפילו לא חזרו אליה כדי לקבוע איתה ראיון ראשוני לתפקיד. בעיני זה כנראה מעיד על חוות דעת מאוד גרועה שהיתה עלי, ולמרות שהייתי מודעת לזה ברמה כזו או אחרת כבר אז – זה מכעיס אותי, לא רק כי כבר אז היו לי יכולות שלא ניצלתי, אני חושבת שדווקא העזיבה וההתמודדות איתה ועם תפקיד שונה לחלוטין גם פיתח לי לא מעט יכולות מעבר לזה. כך שבעיני עצמי אני מועמדת טובה וחבל לי שאין לי אפשרות להוכיח את זה.

מצד שני, אני גם רגילה לזה שלרוב כשיש חוסר התאמה חברות גדולות חוזרות אלי עם סירוב אחרי יומיים שלושה – ולכן אין לי מושג עד כמה העובדה שלקח להם שבוע וחצי לחזור אלי נגרם מזה ששקלו את המועמדות שלי בצורה כזו או אחרת, או שפשוט רק הגיעו לקורות החיים שלי יחסית מאוחר כי היו להם הרבה מועמדים.

יש לי רק התלבטות אחרונה לגבי זה. יש עובדת בחברה שאני עדיין בקשר איתה – מדובר על מישהי שהתחילה לעבוד במקביל אלי, וישבנו תקופה די ארוכה באותו משרד כשעבדנו בהרצליה, והיינו גם יוצאות בהתחלה לא פעם לצהרים יחד. לקראת סוף התקופה שלי שם גם יצא לנו לעבוד יחד.

אנחנו לא בקשר יומיומי אבל כן מידי פעם מחליפות מיילים, ולאחרונה יצא לי לשוחח איתה במייל על זה שאני מחפשת עבודה. היא עצמה עודדה אותי להגיש מועמדות לתפקידים רלוונטיים בחברה – אבל אני קצת היססתי כי לא הייתי בטוחה לעד כמה היא היתה מודעת לזה שאחרי שהיה בחברה ארגון מחדש, לא העריכו אותי במחלקה החדשה כי אז הפסקנו לעבוד באופן צמוד עד החודשים האחרונים שלי בחברה.

בדיעבד אני שואלת את עצמי עד כמה אני רוצה לעדכן אותה שניסיתי להגיש מועמדות לתפקיד ללא הצלחה. אני לא רוצה ליצור מצב שבו היא תרגיש מחויבת לבדוק עבורי למה לא חזרו אלי, אבל אולי גם חשוב לי להראות לה שצדקתי בזה שאין לי לאן לחזור. לא בקטע של ״אמרתי לך״, אלא בגלל סיבה אישית אחרת.

הרי עזבתי את החברה בגלל פיטורים שנערכו בגלל קיצוצים, והיו סימנים לזה שמשהו הולך לקרות בערך חודש וחצי לפני שפוטרתי. אחד הסימנים שהיו בולטים עבורי היתה העובדה שהיתה אמורה לקרות בתקופה הזו לכולנו שיחת העלאת שכר עם מנהלי המחלקה שלנו – ולי היא לא קרתה. בדיעבד יצא לי לשוחח עם הקולגה הזו וקולגה נוספת, ששתיהן היו תחת מנהל מחלקה אחר – והקולגה שאני מדברת עליה סיפרה שם איתה לא שוחחו, אבל הקולגה השלישית סיפרה לי שכן שוחחו איתה, אבל היא קיבלה העלאה יחסית קטנה ו(והיתה חריגה בזה שהיא קיבלה העלאה בכלל).

כך שעצם העובדה שלא היתה לי שיחת שכר נראתה לי בדיעבד בתור סימן לכך שעמדו לפטר אותי, ובדיעבד אני שואלת את עצמי האם יכול להיות שגם את אותה קולגה שאני עדיין הקשר איתה גם שקלו האם לפטר או לא ולכן השיחה לא נערכה עבורה (או שכנראה פשוט נדחתה אחרי ההחלטה האם היא תפוטר או לא).

העניין הוא שבתור מישהי שפוטנציאלית כמעט פוטרה, יש סיכוי גבוה שהיא לא מודעת לזה, או ספציפית לא מודעת לאיך היא נתפסת בחברה בתור עובדת פחות טובה (כי אחרת לא היו שוקלים לפטר אותה). וחוסר המודעות הזה יכול לתפוס אותה בעוד כמה חודשים או שנים אם יהיה חלילה מצב שבו החברה תאלץ לערוך עוד סבב פיטורים כמו שקרה מולי.

השאלה אם לספר לך איך אני נתפסת יהיה משהו שיעזור לה ״להתעורר״ או לא?

מעבר לזה, אני שואלת את עצמי עד כמה כדאי לי ליצור קשר עם מנהלות שהכרתי בחברה ושהיה לי בזמנו קשר קרוב יותר איתן (למרות שהוא לא נשמר) כדי אולי לשאול אותן האם מבחינת החברה אני נחשבת למועמדת לא טובה בגלל ההיכרות שלהם איתי, או שבעתיד כן אוכל להגיש מועמדות לתפקידים רלוונטיים.


ויש לי עוד עדכון קטן, שקשור לקולגות שלי ממקום העבודה האחרון שלי.

שמתי לב שמה מהם בודקים ברשתות החברתיות את הסטטוס שלי מבחינת מציאת עבודה.

למרות שברור לי שזה נעשה כנראה משילוב של סקרנות (תמימה יותר או פחות) ואולי גם קצת אכפתיות – משהו במעשה הזה גורם לי חוסר נוחות, בעיקר כי באמת לא מצאתי עדיין עבודה.

אני יודעת שהמצב בשוק קשה וזו לא אשמתי, אבל עדיןי מרגיש לי נורא לא נעים שהם יודעים על זה שלא מצאתי עבודה וכנראה רואים אותי כגרועה מקצועית בגלל זה.


דווקא בחזית הדירה יש לי כנראה חדשות טובות.

הקוראים הותיקים יזכרו בטח שלפני שנה היתה לי מכת ג׳וקים נוראית בדירה, עד כדי כך שהשכנים בדירה לידי התלוננו על כך שהם רואים ג׳וקים יוצאים מהדירה שלי, ושנכנסים גם לדירה שלהם.

הזמנתי ניקיון מקצועי (פעמיים) לדירה, כשהסשן הראשון לווה בהרבה דרמה מהשכנה השלישית בקומה שממש דיווחה ב״לייב״ על כמה זבל היא רואה שיוצא מהדירה, וגם בשלב מסוים ניסה לסחוט מהצוות של המנקים מידע על מה מצב הדירה (וצרחה עלי כמה ימים אחר כך על זה ש״המנקים אמרו לה״ שהם מעולם לא ראו דירה במצב כזה קשה). סביר להניח שהם לא אמרו לה דבר כזה, אלא שהיא נעמדה בסביבתם כשהם לקחו הפסקה ושוחחו ביניהם באופן פרטי.

בין לבין גם הזמנתי ריסוס מקצועי, שאחריו כל בוקר במשך כמעט שבוע הייתי מוצאת ג׳וקים מתים על הרצפה, למרות בכמות הולכת ופוחתת.

כן היה אירוע בערך חודש או חודש וקצת אחרי הריסוס שגיליתי בפינה מסוימת של הסלון שנשכחו בה כמה בטטות, וכמה מהג׳וקים שאיכשהו הצליחו לשרוד את הריסוס הקימו שם קן.כמובן שהבטטות והקן נזרקו מיד לזבל, ושמתי שם בפינה גם רעל ביתי שהיה לי נגד ג׳וקים – ומאז במהלך כל הקיץ הג׳וקים באמת לא חזרו.

בחורף כידוע ג׳וקים לא פעילים, וכשהגיע האביב ומזג האוויר התחיל להתחמם – מאוד חששתי שיהיה גל נוסף של ג׳וקים בדירה ושאאלץ להזמין שוב ריסוס, שזה סיפור בגלל שיש לי בדירה חתולים שצריך להוציא ממנה לכמה ימים סביב הריסוס.

אבל למזלי, אין בדירה שום סימן לחזרתם של הג׳וקים. פעם בשבוע או שבועיים כשאני מתעוררת בלילה אני עושה סיבוב בדירה כדי לראות האם אני רואה ג׳וקים פעילים (כי הם באמת פעילים בלילות), אבל לפחות עד עכשיו לא ראיתי סימן שהם נמצאים בדירה חוץ מג׳וק מת אחד.

אני מקווה שזה ימשיך כך להמשך הקיץ, וכמובן גם לשנים הבאות.

על בריכה ועצבים

אני חושבת שכבר כתבתי על זה שאני שוחה בבריכה כמה פעמים בשבוע – ושיש שחיין אחר שלא פעם שוחה במקביל אלי – ולאחרונה הופך להיות יותר ויותר מפריע עבורי ועבור שחיינים אחרים במסלול האיטי של הבריכה.

מדובר על מישהו שכנראה סובל מפיגור קל, ולמרות שהוא מאוד ידידותי ומנסה להתחבר לכולם – יש איתו קושי מסוים: הוא לא ממש יודע לשחות אלא יותר משכשך במים, ומידי פעם הוא נעמד ועוצר בסוף המסלול לכמה דקות, אבל לפעמים גם באמצע המסלול כדי לשוחח עם הנשים שעושות ספורט במסלול שמיועד לכך – או לפעמים עם עצמו. הוא גם לא בהכרח מודע לזה שהוא מפריע לאנשים אחרים במסלול שכן באים לשחות בצורה יותר רצינית.

במקביל, בשנים האחרונות הוא גם עובד בחדר הכושר בתפקידי תחזוקה פשוטים, כמו למשל איסוף מגבות שניתנות כחלק מהשירות של חדר הכושר ושליחה שלהן לכביסה (ובכך למשל מקל על המנקים שיכולים להתרכז בניקיון עצמו ולא בטיפול במגבות).

מכיוון שכמו שכתבתי שהוא משכשך במים יותר מאשר שוחה – אקרא לו מעתה והלאה ״שכשכן״.


כן אולי שווה להסביר שבבריכה יש ארבעה מסלולי שחיה רגילים, שבהם שוחים אנשים לפי קצב השחיה שלהם. יש מסלול איטי, בינוני, מהיר – ועוד מסלול שמשמש ללימודי שחיה קבוצתיים, אבל מוקדם בבוקר (ואלו השעות שאני שוחה בהן) אין עדיין שיעורי שחיה ונכנסים אליו אנשים אקראיים, לרוב גם שחיינים יחסית איטיים – אבל לפעמים גם שחיינים מהירים יותר, כנראה כתלות ביום ובשעה (ובכמה ״קבועים״ מגיעים לשחות בו).

יש למסלול הזה גם חסרון מבחינתי, כי הוא צמוד לקיר – ואני לא אוהבת לשחות בו בגלל זה, כי אני עלולה להתקע בקיר עם היד כשאני שוחה גב, ואם אני דוחפת חזק, אני יכולה להכאיב לעצמי ואולי אפילו פוטנציאלית להפצע.

אין את הבעיה הזו במסלול האיטי שנמצא בצד הנגדי של הבריכה, כי יש לצידו גם מעין מסלול נוסף: מסלול שהוא לא מסלול מלא כי קצה הבריכה הוא אלכסונית. המסלול מתחיל כמסלול רחב בכניסה לבריכה, אבל הוא הולך ונעשה צר לאורכו ולא ממש מגיע עד סוף הבריכה.

המסלול הספציפי הזה לרוב משמש את מי שמגיעים (ולרוב מגיעות) לעשות תרגילים במים כספורט או פיזיותרפיה, או אנשים שלא ממש יודעים לשחות (או שקשה להם לשחות בריכה שלמה באופן רציף) אבל רוצים למשל לצוף עם לוח כזה ולבעוט קצת ברגליים, או שחיינים ממש ממש מתחילים ששוחים ממש לאט או מתקשים לסיים בשחיה בריכה מלאה, וקל להם לתרגל שם בלי שיעקפו אותם (שזו חוויה לא נעימה במיוחד למי שמתקשה לשחות), ובנוסף גם לא להפריע לשחיינים האיטיים שכן ״מפתחים קצב״ ומסוגלים לסיים בקלות לשחות בריכה מלאה ולרוב גם לשחות כמה בריכות ברציפות.


אני חושבת שבזמנו השכשכן לא ממש הפריע לי יותר מידי, בין השאר כי היא לא היה מגיע לשחות ברמה יומיומית, לפחות לא במסלול שבו אני הייתי שוחה. יכול להיות שהוא באמת לא היה מגיע אז כל בוקר, או שהוא היה שוחה גם במסלולים אחרים, אבל לדעתי זה גם נבע מזה שהוא היה מגיע בשעה מאוחרת יותר ושוחה לזמן קצר יותר (כי הוא תמיד צריך לצאת מהמים בערך באותה שעה כדי להתחיל לעבוד).

באופן עקרוני אם אנחנו רק שנינו במסלול, אנחנו יכולים כל אחד לשחות בצד משלו במסלול ואז הוא לא מפריע לי. הבעיה קורית כשמגיעים עוד אנשים למסלול ואז אנחנו צריכים להתחיל לשחות במעגל, ואז הוא מפריע. כי מעבר לזה שהוא שוחה נורא לאט וגם עוצר באמצע המסלול ובכך חוסם אנשים שחשוב להם לשחות ברצף – הוא גם לא תמיד מודע לזה שהוא מפריע ולכן יכול למשל להתחיל לשחות מהקיר ממש כמה שניות לפני ששחיין אחר ומהיר יותר מסיים לשחות את הבריכה ונוגע בקיר – כך שהוא בעצם כופה על השחיין לעקוף אותו. בהתחלה שמתי לב לזה שהוא עושה לי את זה, אבל לאחרונה יצא לי לראות אותו גם עושה את זה לשחיין אחר.

וזה לא תמיד נוח או אפילו אפשרי לעקוף את השכשכן כשיש עוד אנשים במסלול, כי העקיפה דורשת לעבור ללא מעט זמן למסלול הנגדי, והבריכה מספיק קצרה שאין בהכרח הזדמנות כזו בתדירות גבוהה.

מעבר לזה, שמתי לב שאפילו לשחות איתו לבד באותו מסלול גורם לי לחץ במובן מסוים, כי אני חוששת מה יקרה אם וכשיגיע שחיין אחר למסלול והשכשכן יפריע.

אבל לאחרונה שמתי לב לזה שלמרות שכשהמסלול האיטי ריק השכשכן אכן שוחה בו, אבל כשהמסלול עמוס – הוא עבר לשחות במסלול החלקי של המתעמלות, אבל נראה היה שאם אותו מסלול לא ריק לחלוטין והוא צריך לחלוק אותו זה מפריע לו.

לדעתי זה קרה כשהוא התבקש (אני מקווה שבנימוס) מהמציל או ממישהו אחר מהצוות של חדר הכושר או הבריכה לעבור לשם כשהמסלול עמוס. לדעתי זה לא היה המציל, בטח שלא ב״זמן אמיתי״, כי שמתי לב שעם הזמן הבחור פחות מקפיד על זה, ואף אחד מהמצילים לא מעיר לו על זה.

לכן אני חושבת שכבר כמה חודשים השכשכן התחיל להגיע מוקדם במיוחד בבוקר כדי לשחות – אני מניחה כדי להגיע כשהמסלול האיטי עדיין ריק או כמעט ריק, ואז הוא יכול להשתלב בו. אני מניחה שהוא מקווה שהנוכחות שלו תגרום לשחיינים אחרים לא להיכנס למסלול ולאפשר לו להישאר בו.

אבל זה כמובן לא עובד – רבים מאלו ששוחים במסלול האיטי לא יכולים להשתלב במסלולים המהירים יותר, שגם הם לא פעם עמוסים אפילו יותר מהמסלול האיטי. ורבים מהם כמוני לא רוצים לשחות במסלול שמשמש ללימודי שחיה בגלל הקרבה לקיר – ולכן בעצם אין להם לאן לעבור.

יש מידי פעם כאלו שעוברים מהמסלול האיטי למסלול מהיר יותר, ולפעמים כשאין עומס במסלולים המהירים, זה לא ממש מפריע. אבל לא פעם כשיש עומס, אותם אנשים כן מפריעים – ולמרות שלרוב לא יעירו מתוך נימוס, הם די יכולים להפריע לשחיינים המהירים יותר (שמתעצבנים עליהם ממש כמו שאנחנו מתעצבנים על השכשכן).

הבעיה היא שלמרות הכל, לא פעם השכשכן מנסה לא פעם בכל מחיר להשאר במסלול האיטי ולא לעבור למסלול הצידי. יכול להיות שהוא ״בונה״ על זה שהשחיינים לא יתלוננו מתוך נימוס או חוסר נעימות לגבי מצבו, או שהמציל לא ממש ישים לב אליו או יעיר לו. אני לא בטוחה שזה משהו שהוא עושה בצורה מודעת לחלוטין – ייתכן שהוא רגיל לכך שאנשים מנומסים כלפיו כי רוב האנשים באמת מתייחסים אליו ברגישות בגלל מצבו, ואז הוא רגיל לכך שלא מעירים לו והוא לוקח את זה כמשהו ברור מאליו.


ואז השבוע שמתי לב שהשכשכן שוב חזר לשחות יותר במסלול החלקי, כנראה כי רעננו לו את הבקשה לשחות שם. אבל באחד הימים הוא פשוט ״חרפן״ אותי: בשלב מסוים הוא שחה במסלול האיטי, ואז הגיע שחיין שלישי.

שמתי לב שהשכשכן עבר למסלול הצידי ולכן המשכתי לשחות בצד של המסלול האיטי שבו אני הייתי שהיה מרוחק מהמסלול הצידי, אבל פתאום שמתי לב שכל כמה דקות – השכשכן נכנס למסלול האיטי ומפריע לשחיין הנוסף, אבל כשהגעתי לסוף המסלול, השכשכן חזר למסלול הצידי. ממש כל כמה דקות הוא התחיל לעבור שוב ושוב ושוב בין המסלולים בצורה שאי אפשר היה ממש להבין איפה הוא מתכוון לשחות, ואני מניחה שזה שיגע גם את השחיין האחר במסלול.

בסופו של דבר – למזלי ולמזלו של השחיין הנוסף, השכשכן בסופו של דבר היה צריך לצאת מהבריכה ולהתחיל להתכונן לעבודה, כך שהוא הפסיק להטריד אותנו. בשלב מסוים הצטרף עוד שחיין למסלול, ולמרות שגם הוא היה יחסית איטי והיינו צריכים מידי פעם לעקוף אותו, הוא הצליח להשתלב במסלול בצורה טובה יותר.


אני לא אומרת שהשכשכן הוא השחיין היחידי שמפריע במסלול. יש למשל גברת מבוגרת שנשמע שהיא עולה מברית המועצות לשעבר שמגיעה מידי פעם, שוחה נורא לאט שחיית חזה, ומתעקשת לשחות רצוף בלי לאפשר לשחיינים מהירים יותר (שזה שאר השחיינים במסלול מלבד השכשכן) לעקוף אותה אם היא רואה שאנחנו מתקרבים אליה כשהיא מגיעה לסוף המסלול. זה כמובן מאלץ אותנו לעקוף אותה ״בכוחֿ״ שכמו שכתבתי למעלה – זה לא תמיד אפשרי או נוח.

יש לפעמים גם שחיינים מהירים שמעדיפים להיכנס למסלול האיטי, למשל במצב שבו המסלולים המהירים מלאים מאוד והמסלול האיטי יחסית ריק. במצב כזה, הם יכולים מאוד להפריע כי הם כל הזמן עוקפים, ומובילים לא פעם ל״כמעט תאונות״ או ״כמעט התנגשויות״ כשהם מתעקשים לעקוף בכל מחיר – עד שהם מבינים שהם במסלול הלא נכון ועוברים למסלול מהיר יותר.

אבל הם לא מפריעים באופן קבוע כמו שכשכן. השחיינים המהירים לרוב יעדיפו לשחות במסלול המהיר מלכתחילה, והגברת האיטית מגיעה בשעות הבוקר המוקדמות בתדירות מאוד נמוכה ולא ברמה היומיומית – לעומת השכשכן שמגיע כל בוקר להשתכשך.


מעבר להפרעה האמיתית שהשכשכן גורם לכל השחיינים, אני לפעמים חוששת שהצורך שלי להתמודד עם ההפרעות שלו והעובדה שדי ברור שהוא מפריע לי מאוד בסופו של דבר יפגעו בי.

למשל כשהוא התחיל לעשות את ה״יו יו״ הזה של המעברים בין המסלול האיטי למסלול החלקי – קיוויתי שאף אחד לא יחשוב שהוא עושה את זה כי אני לא מתחשבת בו ולא ״מאפשרת״ לו להצטרף למסלול האיטי, במקום להבין שמנקודת המבט שלי שההתנהלות שלו היתה בעיקר מבלבלת.

במצב כזה אני חוששת שאני עלולה להיות זו שישוחחו אותה על לשחות בצורה יותר מתחשבת, במקום לראות ב״שכשכן״ את הגורם המפריע…