כשרק עברנו לניו יורק כשהייתי ילדה, ההורים שלי מאוד חששו לשלוח אותנו לבית ספר ציבורי.
כנראה שהצעירים פה בבלוג לא זוכרים שבאותה התקופה לניו יורק היתה תדמית מאוד גרועה מבחינת פשע. התדמית הזו התחילה בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים כנראה היתה קשורה בחלקה לסמים. בנוסף, באמצע שנות השבעים העיר פשטה את הרגל מבחינה כלכלית מה שהוביל להזנחה – שהיתה כר גידול מאוד נוח לפשע.
כיום ניו יורק היא עיר מאוד בטוחה, אבל זה היה בהכרח אחרי הרבה מאוד עבודה מצד העיריה ובמיוחד מצד המשטרה. אבל בתקופה שבה גרנו בעיר היא עדיין סבלה מהרבה מאוד פשע – למרות שהוא היה מרוכז בשכונות מיועדות בכל אחד מהרבעים של העיר.
אנחנו גרנו אז בברונקס שנחשב לרובע ״גרוע״, אבל השכונה שבה גרנו היתה יחסית טובה – היא היתה שכונה איטלקית משפחתית ונחשבה לשכונה של מעמד הביניים. וחלק מה״איטלקיות״ היתה העובדה שהמאפיה כנראה התנהלה בה, ומנעה לא מעט מהפשע שהיה לרוב פוגע בתושבים – לא מתוך רצון להגן עלינו התושבים, אלא כדי לוודא שהמשטרה תגיע כמה שפחות לשכונה כדי לחטט במה שקורה בה, ובכך להגן על הפשעים של מאפיה.
מבחינתנו זה היה נחמד, במיוחד כשמול בניין הדירות שלנו היתה פיצריה קלאסית וטובה, שמכרה פיצה דקה בסגנון ניו יורקי (שהיא פיצה די אותנטית בגלל שבניו יורק תמיד היו לא מעט מהגרים איטלקיים שהביאו את הבישול האיטלקי לארה״ב דרך ניו יורק). באותה תקופה לא היו בארץ משקאות של פפסי בגלל החרם הערבי, ומאוד אהבנו לשתות סבן אפ במקום הספרייט שהיינו רגילים אליו בישראל.
אבל עדיין, ההורים שלנו חששו שנאלץ ללמוד בבית הספר הציבורי עם אוכלוסיות מאוד חלשות – שכמובן היו מקושרות עם פשע.
לכן הם חיפשו עבורנו בית ספר יהודי או ישראלי – כדי שנלמד בסביבה טובה יותר, אבל גם שיהיו בסביבה מורים דוברי עברית. אני ידעתי כמה מילים באנגלית בסיסית בתור בוגרת כיתה הק, אבל אחותי ואחי לא ממש ידעו אנגלית, ולכן מורים דוברי עברית היו מקלים עליהם בצורה ממש קריטית.
אבל בתי הספר האלו היו פרטיים, ועלו המון כסף שלא היה להורים שלי – חיינו בניו יורק על מלגה די צנועה שאבא שלי קיבל ללימודי הפוסט דוקטורט שלו, ואמא שלי לא ממש יכלה לעבוד כך שלא היתה לנו משכורת שניה.
ההורים שלי ניסו להשיג לנו מלגות ללימודים, אבל ללא הצלחה.
לכן האפשרות היחידה שהיתה לנו היתה בית ספר ״בית יעקב״ המקומי, שהציע לנו מלגה די מלאה. ודי סביר להניח שהמטרה של המלגה הזו היתה בין השאר ״לחשוף״ אותנו ליהדות סטייל בית יעקב.
לכן הברירה של ההורים שלי היתה לשלוח אותנו לבית ספר ציבורי גרוע – או לבית ספר יהודי חרדי.
ואחרי אותן שנתיים בבית יעקב, אני יכולה לספר שכמעט 40 שנה אחרי השהות שלנו בניו יורק – אף אחד מאיתנו לא חזר בתשובה, ולא נראה שיש לנו כוונות לחזור בתשובה בשנים הקרובות (למרות שיש לנו קרובי משפחה חרדים שהיו כנראה שמחים אם היינו חוזרים).
יכול להיות שחלק מזה נובע מכך שבית הספר היה מודע לכך שרוב התלמידים שלו הגיעו מבתים יהודיים אבל חילונים, שרובם רצו כנראה ממש כמו ההורים שלי שהילדים לא ילמדו בבית ספר ציבורי גרוע – ואולי יחשפו קצת לתכנים יהודיים, אבל לא משהו כבד ורציני מידי שיגרום להם להשתנות יותר מידי.
אבל חלק מזה נבע כמובן מכך שההורים שלי היו נוכחים מבחינה חינוכית – ודאגו לא לתת לבית הספר להגזים. למשל היה סוף שבוע שבו בית הספר רצה לשלוח את הבנות מהכיתה שלי וכנראה השנצון מתחתינו להתארח אצל משפחות חרדיות לשבת, וההורים שלי סירבו לתת לי לנסוע. כילדה התאכזבתי כי זה נשמע לי כמו חוויה של טיול שנתי, אבל כמבוגרת אני מבינה למה הם סירבו.
עוד חוויה שהפסדתי היתה החתונה של המורה שלנו לעברית בכיתה ז׳, שיינדל. היא התחתנה לקראת סוף השנה, הזמינה כמובן את כל התלמידות בכיתה, והיה כנראה מי שיסיע אותי – אבל ההורים שלי כנראה הרגישו לא הגישו נוח עם זה שאבלה ערב שלם עד השעות המאוחרות של הלילה עם אנשים זרים, בתקופה שבה עדיין לא היו טלפונים סלולריים.
אבל כן היו הרבה מאוד חוויות אחרות שכן השתתפתי בהן, שהיו כיפיות מאוד.
כמו למשל באחת השבתות בכיתה ז׳, היתה לכיהת שלנו ולכיתה בשנתון מתחתינו ״סעודה״ בבית הספר. בשבת בשעות הבוקר המאוחרות – המורה שיינדל הגיעה לבניינים שלנו ששם פגשתי אותה מחוץ לבניין, ומשם אספנו עוד תלמידה אחת לפחות – והלכנו לבית הספר ברגל, מה שכנראה לקח אולי שעה פלוס מינוס. כשהגענו לבית הספר היתה לנו ארוחה רשמית טעימה, ואז בילינו את שעות אחרי הצהרים במשחקי חברה, ורק בצאת השבת ההורים שלנו אספו אותנו ברכב וחזרנו הביתה.
ופעם בשנה, היתה לנו ארוחת צהרים ״מיוחדת״ שבה הזמינו לנו פיצות מהפיצריה הכשרה ליד בית הספר, ובסוף הארוחה גם אכלנו גלידה לקינוח (וניל או שוקולד לבחירתנו).
גם בסוף השנה השניה שלי שם עשו לנו ולשכבה מתחתינו מסיבת ״בת מצווה״ רשמית – עם ארוחה רשמית, שבה כיבדו זוג חברים מבוגרים בקהילה סביב בית הספר. אני חושבת שכרטיס כניסה עלה בערך 100 דולר לאורח, משהו שהיה יקר מאוד עבור ההורים שלי באותה תקופה – אבל בית הספר כנראה היה מודע לזה, והם יצרו קשר עם אמא שלי ואמרו לה שהיא תוכל להגיע בחינם.
בסוף הטקס, כל אחת מאיתנו קיבלה סידור משלה, עם השם שלה מודפס עליו בזהב, ועדיין יש לי אותו למרות שאני כמובן לא מתפללת.
אבל כחלק מהשגרה בלימודים, לא פעם נחשפנו לתכנים לא יהודיים בעליל.
למשל בארה״ב לימודי ליבה של אנגלית, מתמטיקה, היסטוריה (ששם השיעור כונה משום מה Social Studies, כלומר לימוד מדעי החברה) היו חובה, כך שחצי יום בילינו בלימודים ״רגילים״ לחלוטין.
היו לנו גם פעם או פעמיים בשנה ירידי ספרים שבהם יכולנו לקנות במחירים די זולים ספרים ״חילוניים״ לחלוטין. היתה לנו גם ספריה קטנה בבית הספר עצמו – וספריה רצינית במרחק הליכה קצר, שאליה היינו הולכות כדי להחליף ספרים. אני חושבת שגם היתה תקופה שבה השתתפנו בחוג מלאכת יד בספריה, שאליו היו מגיעים גם תלמידים אחרים מבתי ספר לא יהודיים מהאיזור.
היתה גם מסורת בבית הספר שבה תלמידים מכל שנתון מהשתיים או שלוש השכבות הבוגרות יותר היו משתתפים במועצת התלמידים, והם היו נבחרים על ידי התלמידים עצמם. מכל כיתה היו שני מועמדים או מועמדות – והכיתה באופן טבעי היתה מתפצלת לשניים כדי לעזור לכל מועמד/ת להבחר, מה שכלל למשל הכנה של שלטים עם הרבה מאוד ״נצנצים״.
אבל אני חושבת שמה שאני הכי מתגעגעת אליו היתה השגרה.
למשל לנסוע הלוך וחזור באוטובוס הצהוב הזה של בית הספר, כשאני חושבת שהיינו כנראה יחסית בסוף המסלול שלו. אני זוכרת שהדרך עברה לא פעם בשכונות מאוד יפות וירוקות של בתים פרטיים.
או ארוחת הצהרים שהיתה לנו בכל יום בבית ספר, כשהיום המרגש ביותר בשבוע היה היום שבו אכלנו לחם מטוגן.
או ההפסקות שבהן היינו משחקות באולם ההתעמלות של בית הספר, שבו היה גם סל לכדורסל שהיה לנו משחק שבו היינו צריכות לקלוע מנקודות מסוימות סביבו – ולמרות שהייתי כנראה הכי גרועה במשחק הזה, לא היתה גאה ממני כשהצלחתי בפעם הראשונה לקלוע לסל מהנקודה הכי קרובה אליו.
או כשלמדנו מחשבים, ובין השאר איך להשתמש בתוכנה שהדפיסה שלטים חביבים עם גרפיקה שהיתה כנראה נראית עלובה למדי בימינו אבל היתה מגניבה במיוחד באותה תקופה. בהתחלה היינו זהירות עם השימוש בה – אבל עם הזמן התחלנו יותר ויותר להדפיס שלטים יותר ויותר גדולים, עד שמישהו מההנהלה גילה את זה ודי השתבץ מכמה נייר השתמשנו בו – ומאז אסור היה לנו להדפיס יותר שלטים.
בסופו של דבר אף אחד מאיתנו לא חזר בתשובה, אבל בדיעבד אני דווקא כן מעריכה את היכולת הזו להחשף ליהדות וללמוד עליה קצת.
מעבר לזה, כמבוגרת יש לי הבנה עמוקה יותר של הקושי שההורים שלי נתקלו בו – מצב שבו היו להם רק שתי אפשרויות גרועות לבחור מביניהן (בית ספר ציבורי גרוע או בית ספר של בית יעקב), ועד כמה הם נאלצו להתפשר כדי לאפשר לנו חינוך כמה שיותר טוב בסיטואציה שנוצרה.
אני מניחה שההורים שלי לא היו היחידים שנתקלו בהתלבטות הזו. והכוונה לא רק לישראלים שהיו איתנו בארה״לֹ במצב דומה, אלא גם פה בארץ. יש אנשים שעבורם הבטחה ליום לימודים ארוך או אפילו ארוחת צהרים חמה לילד במסגרת ללא עלות או בעלות מאוד נמוכה – יכולה להיות משמעותית מאוד עבור אנשים שאין להם את היכולת הכלכלית להרשות לעצמם גן פרטי טוב.
התיירת המקרית 