לפני כמה חודשים יצא לי לצפות בסרט שבו צפיתי בתקופה שבה למדתי לתואר.
הסרט היה סרט בשם ״רומי ומישל – פגישת מחזור״. רומי ומישל הן שתי בחורות בנות 28 – לא חכמות במיוחד, לא קרייריסטיות במיוחד, לא רזות במיוחד, ולא ממש בזוגיות. הן חברות מאז שלמדו יחד בתיכון אי שם באריזונה – ועכשיו גרות יחד בלוס אנג׳לס. הן עובדות בעבודות זמניות ובעיקר מבלות במועדונים שונים, ודי נהנות מהחיים.
עד שיום אחד אחרי שרומי פגשה באופן מקרי מישהי שלמדה איתן בתיכון – היא גילתה שעומדת להיות להן פגישת מחזור. ובהתחלה רומי ומישל מתלהבות מהמפגש, בין השאר כי הן זכרו את התיכון בתור תקופה מאוד טובה שלהן – אבל כשהן מתחילות לעבור על ספר המחזור שלהן ולהעלות זכרונות, הן פתאום מגלות שבעצם התקופה לא היתה ממש מוצלחת עבורן. מילא שהן לא היו פופולריות – אבל בעצם הן גילו בדיעבד שהן היו מושא ללעג מתמשך של מי שכן היו פופולריים בשכבה שלהן, רק שכצעירות הן לא תמיד שמו לב או הבינו את הסיטואציות.
אבל הן מחליטות לא לוותר – ולהגיע למפגש המחזור בתור סיפור הצלחה: ״נשות עסקים״ רציניות. כמעצבות בגדים ותופרות הן מכינות לעצמן שתי חליפות עסקים סטייל שות התשעים ללבוש, ורק בדר הן מבינות שהן צריכות גם שיהיה להן סיפור על איך הן הצליחו.
זה מוביל למריבה מאוד רצינית ביניהן, לכך שהשקר יתגלה בפגישת המחזור מול הבנות הפופולריות של פעם – שעדיין החליטו שיהיה משעשע ללעוג לרומי ומישל מול כל השכבה.
אז רומי ומישל מבינות כמה הן חשובות אחת לשניה, חוזרות לכנס המחזור בשמלות שהן עיצבו לעצמן – וזוכות לשבחים מאחת מהבנות הפופולריות שהפכה להיות עורכת במגזין ופנה ידוע. ואז במימון הגיק של השכבה – הן הופכות להיות בעלות החנות של עצמן ולמכור בה את העיצובים שלהן – ובעצם הפכו היות סיפור ההצלחה שהן תמיד רצו היות.
בגיל 22 או 23, גיל 28 נשמע כגיל מאוד מבוגר ורציני, והלימודים בתיכון עדיין הרגישו קרובים, למרות שבעצם עברתי לא מעט דברים מאז, החל משירות צבאי ומה וכלה בכמה שנות לימוד לתואר.
בדיעבד אני נזכרת בא., שאיתה צפיתי בסרט. היא היתה מישהי שהכרתי כחלק מקבוצה של ארבעה סטודנטים (שמתוכם זכורים לי כרגע רק שלושה) שלא למדו מדעי המחשב כמוני, אלא בעצם היו סטודנטים במחלקה לתעשיה וניהול – אבל במין תוכנית מצטיינים מיוחדת שהיתה משולבת עם מחלקת מדעי המחשב. לכן הם עשו איתנו כמה קורסים, ואני חושבת שבהתחלה בכלל הכרתי את הסטודנטית השניה בתוכנית ורק דרכה הכרתי את א׳.
אבל כשאני נזכרת בסיטואציה, אני חושבת שמתוך הקבוצה ההיא – רק א׳ באמת עשתה עלי רושם של מישהי באמת מוכשרת וחכמה כדי להיות בתוכנית מצטיינים שכזו. יכול להיות שחלק מהרושם גם נבע מהערות שלה בנושא, כי היא עצמה הרגישה כמו מישהי שמוכשרת בכמה וכמה רמות משאר הסטודנטים בתוכנית, מה שיכול היה להיות נכון (כי בכל קבוצה יש תמיד אנשים חכמים יותר או פחות) – אבל לא בהכרח משהו שמעיד על כך שהיכולות של שאר הסטודנטים שהיו בתוכנית היו גרועות.
אחרי כמה שנות חברות, אני וא׳ נפרדנו בגלל מריבה שהיתה באשמתי.
א. גרה כבר בעיר שבה למדנו ולכן יכלה להמשיך לגור בבית בזמן הלימודים. היא גרה עם אמא שלה, ואני לא זוכרת למה מעולם לא הכרתי את אבא שלה או האם בכלל היו לה אחים או אחיות. כן היה לי ברור שמצבן הכלכלי לא היה טוב – למשל א. עבדה במקביל ללימודים, משהו שמעט מאוד סטודנטים למדעי המחשב עשו כי הלימודים היו מאוד אינטנסיביים. סביר להניח שהיא עבדה במשרה חלקית ביותר, אבל זה היה נדיר – ומי שהכרתי שעבד במקביל ללימודים לרוב לקח בערך חצי מכמות הקורסים שהיתה מקובלת בסמסטר במקום ללמוד מערכת מלאה. אבל רובנו שלמדנו מערכת מלאה לכל היותר הסתפקנו בעבודות שדרשו מעט מאוד – למשל מהתנדבות בפר״ח שנתנה סכום מסוים לכל סמסטר, או בדיקת תרגילים בשלב מאוחר יותר של התואר. במקביל רובנו כמובן עבדנו במהלך הקיץ כדי לחסוך כסף לשנה הבאה – וכמובן שהיתה לנו עזרה מההורים.
בכל אופן, בתחילת הקשר בינינו אמא של א. היתה מאוד נחמדה אלי, ואני זוכרת אפילו כמה פעמים שהיא נתנה לנו טרמפים למקומות שונים (עד שא. הוציאה רשיון נהיגה).
אבל בשלב מסוים משהו השתנה, והיחס של האמא של א. כלפי השתנה ממש לרעה. היא היתה מדברת איתי בגסות בטלפון, וממש הרגשתי לא נעים בכל פעם שהייתי צריכה להיות בקשר איתה.
מעולם לא היה ברור לי מה עמד מאחורי היחס הזה. בזמנו חשבתי שאולי אני עשיתי משהו לא בסדר – אולי דיברתי אליה לא יפה, או שהיא חשבה שיש לי השפעה לא טובה על א. ברמה כזו או אחרת. עכשיו כמבוגרת אני שואלת את עצמי האם יכול להיות שהיה מדובר על מצב שבו המתחים נבעו מאירועים בבית שבכלל לא היו קשורים אלי, אולי בגלל קשיים בתחום כזה או אחר של שתיהן – והכעס או התסכול מהמצב איכשהו ״יצאו״ עלי במקרה.
אבל בשלב מסוים הרגשתי שהמצב ממש בלתי נסבל, ורציתי להעלות אותו מולה בצורה עדינה. אני מניחה שכבר אז הייתי מודעת לזה שהיא נמצאת פה במצב מאוד רגיש ביני לבין אמא שלי – אבל כנראה שלא חשבתי על האופציה שבה אם היא נשארה חברה שלי בכל התקופה הזו, היא כנראה עשתה כמיטב יכולתה לאזן בין אמא שלה לביני.
מה שעשיתי היה דומה למשהו שהיא עצמה עשתה לסטודנטית שהיתה איתה בתוכנית המצטיינים. אני כבר לא זוכרת מה היה ביניהן, אבל כן זוכרת שזו כנראה היתה אי הסכמה מאוד משמעותית, ולכן א. כתבה לה מכתב עם הטענות שלה כדי שהתסטודנטית האחרת תוכל לקרוא אותו בצורה דיסקרטית.
לכן גם אני כתבתי לה מכתב – אני מניחה שהיו לנו כנראה תיבות דואר בקמפוס או דרך דומה להעביר מכתבים (מדובר היה בתקופה בדיוק לפני שאימייל הפך להיות מאוד נפוץ), כי לא נשמע לי הגיוני ששלחתי לה מכתב הביתה.
אני מניחה שציפיתי שאחרי שהיא תקרא את המכתב היא תיצור איתי קשר ונדבר על טחך נוכל להתמודד עם המצב טוב יותר, ואולי לתקשר בצורה שבה לא אצטרך להתמודד עם התגובות המאוד לא נעימות של אמא שלה. אבל יום או יומיים אחר כך יצא לנו להתקל אחת בשניה בקמפוס – ולמרות שאני ניסיתי להגיד לה שלום – היא התעלמה ממני. כיום כמבוגרת די ברור לי למה זה קרה, ומאוד חבל לי שכתבתי את המכתב שכנראה נשמע יותר כמו תלונה על ההתנהגות של אמא שלה מאשר ניסיון להתמודד עם המתיחות שנוצרה.
אני חושבת שבאופן מאוד טבעי הקשר שלי עם סטודנטים שלמדו איתי אבל לא התיידדתי איתם התנתק ברגע שסיימנו ללמוד, גם עם כאלו שהתחילו ללמוד איתי בשנה א׳ והשתתפנו באותם קורסים ולא פעם היה בינינו קשר יומיומי.
היו כמה שהיה לי קשר מקצועי קצר מולם, לרוב כשעבדנו יחד כמה חודשים.
אבל דווקא בא. יצא לי ״לפגוש״ כמה שנים אחרי סיום התואר, לפחות אונליין. מסתבר ששתינו הפכנו להיות חובבות צילום וטיולים, וכמה שנים אחרי שחזרתי מארה״לֹ שתינו היינו חלק מקהילה בינלאומית של צלמים שהיו מעלים צילומים שלהם לאתר כזה או אחר, ובאופן די טבעי נתקלנו שם אחת בשניה. בשלב זה כן יצא לנו לשוחח כמה שיחות קורקטיות, בעיקר לוודא שאנחנו באמת אותן נשים שהכרנו בתור סטודנטיות, אבל לא נוצר בינינו קשר ממשי מעבר לזה.
אני חושבת שהיא היתה חלק מקבוצת מטיילים די גדולה שהיתה מארגנת טיולים בכל רחבי הארץ ששקלתי להצטרף אליה. אבל תמיד חששתי שאולי מדובר על קבוצה של מטיבי לכת שתהיה ברמה גבוהה מידי בשבילי (גם מבחינת רמת הקושי של הטיולים וגם מבינת קצב ההליכה המצופה, במיוחד עבור מישהי כמוני שעוצרת לא מעט כדי לצלם) – לכן ויתרתי ולא יצא לנו להפגש פנים מול פנים.
כן גיליתי שהיא הפכה עם השנים לטבעונית לוחמת. אני אישית אמנם ממעיטה מאוד לאכול בשר (וגם זה רק מסיבות בריאותיות של אנמיה שהיתה לי פעם), ודי צמחונית – אבל אני מודה שהטבעונות, בעיקר הלוחמת, מאוד מרתיעה אותי למרות שאני כן משתדלת לא פעם להקפיד על העקרונות שלה, ואוכלת לא פעם חלבונים מצומח ולא מהחי כשמתאפשר לי. כך שבמובן הזה אולי טוב שנפרדו דרכינו.
בחיפוש מהיר גם גיליתי שהיא הפכה להיות מרצה במדעי המחשב – כנראה שהיא מאוד התחברה לתחום אחרי התואר הראשון שלה, ובגלל ציונים טובים אפשרו לה לעשות את המעבר לתואר שני מלא במדעי המחשב יחסית בקלות.
במובן מסוים אני מודה שאיכשהו החדשות האלו העלו אצלי את השאלה – עד כמה אני יכולתי גם לפצוח בקריירה אקדמית.
כי בתקופה שבה באמת היו לנו כמה קורסים יחד, אני וא. היינו לומדות יחד. זכור לי בפרט המבחן הראשון שהיה לנו באלגברה בסמסטר הראשון שלנו – שבו ערב לפני המבחן למדנו יחד ואני זו שהסברתי לה כמה תשובות לשאלות – אבל במבחן עצמו היא קיבלה 100 ואני קיבלתי ציון עובר בקושי.
זה משהו שמאוד אפיין את הלימודים שלי לתואר – לא פעם הייתי תלמידה טובה שהבינה את החומר טוב בהרצאות ובתרגילים, אבל משהו במבחן לא ממש עבר.
אולי זה היה קשור ללחץ של הלימודים להרבה מבחנים בבת אחת ובתקופה יחסית קצרה.
כי אני זוכרת למשל שבגלל חפיפה של תאריכים של מבחנים, הצלחתי לקבל מועד ג׳ במבחן של קורס המשך לאלגברה שעשיתי בסמסטר ב׳. ומועדי ג׳ של סמסטר ב׳ היו לקראת סוף חופשת הקיץ, כך שהיה לי זמן ללמוד למבחן בצורה טובה ורגועה יחסית.
ובאמת במועד ג׳ הזה הצלחתי לקבל 98, וגם שתי הנקודות שהורידו לי תמיד הרגישו לי כמו התקטננות – בין השאר בגלל שני גורמים אחרים.
קודם כל, היו לנו שני מרצים לקורס הזה באלגברה, שהיה ידוע שלא הסתדרו טוב. היחסים ביניהם היו קורקטיים ומנומסים, אבל לא מעבר לכך. וחשוב לציין שאני הייתי הסטודנטית היחידה שהיתה רשומה לקורס שהעביר המרצה הגבר – לעומת שאר הסטודנטים שקיבלו מועד ג׳ שהיו רשומים לקורסים של המרצה האישה.
ופה כנראה חשוב לציין עובדה מאוד חשובה: הציונים ששאר הסטודנטים קיבלו במבחן היו נמוכים משמעותית מהציון שלי. אם אני זוכרת נכון, הציון הכי גבוה חוץ משלי היה נמוך משלי בשלושים נקודות ואולי אפילו יותר.
כך שהתחרות בין המרצים היתה מאוד בולטת פה – וייתכן שלכן התקטננו איתי בתור הסטודנטית המצליחה של המרצה הגבר כדי שלא אקבל 100.
מה שכן, שאר הסטודנטים חטפו עלי קריזה – כנראה כי הם חשבו שאם כולנו היינו מקבלים ציון מתחת ל 70, היו מעלים את הציונים בעזרת פקטור, אבל אחרי שאני קיבלתי 98 לא היו עושים את זה.
שני ההורים שלי הם בעלי תארים מתקדמים – אבא שלי עשה דוקטורט בתחומו במקביל לעבודה במשרה מלאה, ואמא שלי למדה לתואר שני כדי שהיא תוכל לעבוד כפסיכולוגית (בארץ חובה לעשות תואר שני בהתמחות מסוימת כדי להתקבל להתמחות שאחריה מקבלים הסמכה לפסיכולוגיה, והרבה שנים אחר כך היא גם עשתה דוקטורט בתחום בשביל האתגר. כך שמבחינת יכולות נשמע לי טבעי שיכולתי גם אני לעשות תואר מתקדם.
רבל כשסיימתי תואר ראשון ההורים שלי מאוד דחפו אותי לצאת לשוק העבודה, ואני חושבת שבדיעבד זה באמת משהו שפעל לטובתי בכך שיכולתי להשתלב בהייטק לפני משבר הבועה ולהמשיך לעבוד לכל אורכו – ואני לא בטוחה עד כמה באמת הייתי יכולה להשתלב בתעשיה בלי הרקע הזה.
מצד שני, ברגע שהתחלתי לעבוד בהייטק ואפילו עברתי לחו״ל לכמה שנים – היכולת שלי לחזור לעשות תואר שני הלכה וקטנה, בין השאר כי התנתקתי יותר ויותר מהחומר האקדמי שלמדתי במסגרת התואר, חוץ מאולי כמה נושאים שהיו שימושיים עבורי בעבודה או שהיה לי עניין בהם אחרי התואר. סביר להניח שהידע המתמטי שנדרש ממני כדי להתקבל לתואר שני כבר מזמן לא קיים אצלי.
עד כמה פספסתי קריירה אקדמאית? אני לא בטחה. אני לא יודעת עד כמה הייתי בכלל מתעניינת בעיסוק במחקר. מעבר לזה, הבנתי שבכל מה שקשור לאקדמיה יש לא עט פוליטיקה פנימית מאוד חזקה לגבי קידומים, קביעות ואפילו תקציבים, וזה משהו שאני ממש גרועה בו והייתי סובלת מכל שניה של הצורך להתעסק בזה.
אבל עדיין אני מניחה שהייתי שמחה אם האפשרות היתה פתוחה בפני – למרות שאני כמובן שמחה עבור א. שהיא השיגה את הקריירה הזו.
התיירת המקרית 