התיירת המקרית

זה הרעיון היומי שלנו במסגרת bloganuary.

באופן עקרוני אני אוהבת לא מעט ציטוטים של ווינסטון צ׳רצ׳יל (למרות שיש טענות שחלקם לא בהכרח היו שלו).

אבל אני חושבת שהציטוט שאני הכי מתחברת אליו הוא:

Success is not final, failure is not fatal, it is the courage to continue that counts.

יש לציטוט הזה שתי משמעויות. הראשון הוא כמובן ש״כשלון הוא לא קטלני״, אלא מי שנכשל פשוט יכול להמשיך ולשנות את המצב. אבל מצד שני יש גם את החלק השני שבו הוא מדבר על כך הצלחה היא לא סופית – כלומר שגם כשמגיעים לנקודה שבה הצלחנו, אנחנו צריכים להמשיך לעבוד ולא לנוח על זרי הדפנה – כי לא פעם המנוחה הזו ממסמסת את ההצלחה שלנו ומאפשרת לאחרים להצליח יותר ולעקוף אותנו…

כלורמ בסופו של דבר מה חשוב זה להמשיך הלאה, למרות קשיים וכשלונות – או המחשבה שכבר הצלחנו והוכחנו את עצמינו באופן חד פעמי.

במובן מסוים זה משהו שמאוד תואם את איך שחייו של צ׳רצ׳יל נתפסים. מצד אחד – הוא הפך לראש ממשלה בתקופה מאוד אפלה. הנאצים בראשות היטלר עלו לשלטון בגרמניה והצליחו מהר מאוד לכבוש חלקים גדולים מאירופה. הם התחילו גם לתקוף את בריטניה, ונראה היה שהפסד בריטי (ואולי אפילו כיבוש) בלתי נמנע.

אבל בסופו של דבר, אחרי מלחמה ארוכה והרבה הפצצות – בריטניה היתה חלק מהכוחות המנצחים. כמובן שבריטניה לא היתה הכוח היחיד שהוביל לנצחון. גם לבריה״מ וארה״ב היה חלק גדול בנצחון הזה, שלא לדבר על כך שהיטלר טעה בכך שהוא התקיף את בריה״מ מלכתחילה בנוסף לטעויות טקטיות אחרות (כמו למשל לא לאפשר לכוחות שלו לסגת במקרה שהיה ברור שהקרב אבוד מבחינתם) – אבל לבריטניה הובלת צ׳רצ׳יל היה חלק גדול בנצחון.

אבל גם אחרי ההצלחה הזו והחשיבות של צ׳רצ׳יל בהצלחה הזו – בבחירות הבאות צ׳רציל בכל זאת הפסיד, כי כנראה הוא נתפס טוב בתפקיד מנהיג המלחמה אבל לא בהכרח כמנהיג טוב בזמני שלום (כי הוא תמיד תמך בקו תוקפני נגד גרמניה). הוא היה צריך להוכיח את עצמו שב כמנהיג טוב בתקופה של שלום, והצליח להבחר חזרה כעשור אחר כך ושימש בתפקיד לא מעט שנים.

זה הרעיון היומי שלנו במסגרת bloganuary.

אני חושבת שיש שתי אפשרויות מעניינות למסע בזמן הזה.

האפשרות הראשונה היא לחוות מחדש את החיים שלי בשנתון מסוים. הבחירה במקרה הזה היא מורכבת – כי בעצם בכל שנה אני יכולה לחשוב על תקופה כזו או אחרת שהיתה טובה, אפילו בתקופת הקורונה.

אבל אם אני חושבת על שנתון מסוים אז הייתי רוצה לחזור לשנת 2005. מדובר על השנה אחרי שחזרתי מהרילוקיישן והייתי מאוד עצובה ומאוכזבת מהחזרה לארץ – ולא שמתי לב לכך שבעצם יש לי לא מעט דברים טובים בחיים גם בארץ. וזה מעבר לעובדה שלקראת סוף השנה (באוקטובר) כן יצא לי לחזור לארה״ב כמה פעמים ומאוד נהניתי מהביקורים האלו.

האפשרות השניה היא לחזור בזמן לאיו שנה שאני רוצה – וגם כאן יש שתי אפשרויות.

כי אם יכולתי לחזור אחורה בזמן בתור עצמי – הייתי שמחה לחזור לכל מיני אירועים היסטוריים כדי לראות האם הם בכלל קרו, ואם כן – איך הם קרו. האם למשל אברהם אבינו, יצחק ויעקב באמת היו קיימים? האם יציאת מצריים קרתה, ואם כן איך בדיוק התרחשה קריעת ים סוף (שבכלל לא קשור לים סוף של ימינו?).

מצד שני, אם מדובר על לחזור אחורה בזמן כדי לחיות שם כאחד האדם – אני פחות בטוחה שהייתי רוצה לעשות את זה. אמנם קרו במהלך ההיסטוריה המון אירועים מעניינים, אבל אני לא בטוחה שהחיים היומיומיים באותן תקופות היו קלים. אני חושבת שלא פעם אנשים היו צריכים לעבוד הרבה יותר קשה כדי להתקיים, במיוחד בלי טכנולוגיה מודרנית.

ושוב רשומת ה bloganuary היומית.

כשאני חושבת על מסתורין, אני קודם כל חושבת על סופרים כמו אגאתה כריסטי, שכתבה הרבה ספרי מתח כשהיו בהם שני בלשים בולטים: בלש בלגי בשל הרקול פוארו, וקשיישה בריטית בשם מיס מארפל. ברוב הספרים שלה הסיפור התחיל עם איזשהו גורם מסתורי ולא ברור, ואיכשהו הבלש/ית נכנס/ת לתמונה ופותר/ת את המיסתורין הלא ברור בעזרת היגיון, כשבמקרה של הבלש פוארו לרוב הגילוי נעשה בעזרת נאום ארוך שעובר פחות או יותר על כל הדמויות האחרות כחשודים ושולל את כולם עד שהוא עולה על האשם.

הספר היחיד שלא כלל ״בלש״ כזה היה ספר שנקרא במקור עשרה כושים קטנים Ten Little Niggers אבל השם באנגלית שונה בשלב מסוים כי השם המקורי לא היה תקין פוליטית (לא ברור לי האם השם המתרוגם לעברית גם תוקן מאותן סיבות).

בספר אין בלש באופן רשמי, אלא עדיין יש מיסתורין. קבוצה של עשרה אנשים מוזמנת לאי פרטי שלאחרונה היה בחדשות בגלל חרושת שמועות של מי קנה אותו ולאיזו מטרה. חלק מהנוסעים מוזמנים על ידי מי שהם חושבים שהם מכרים או חברים שלהם למסיבה – אבל גם יש זוג של משרתים מבוגרים שמגיעים לאי לעבוד, וכך גם מורה פרטית שמאמינה שהיא נשכרה ללמד ילדים.

המבקרים אוכלים ארוחת ערב שהוכנה והוגשה על ידי המשרתים, ואז כולם מתכנסים בסלון כדי לשתות משהו.

ואז פתאום תקליט מתחיל להתנגן.

קול לא מוכר אומר שכל האנשים הוזמנו לאי כי הם רצחו מישהו, ומפרט את הפשע של כל אחד ואיך הוא נעשה. האורחים המזועזעים מכחישים כמובן שהם ביצעו פשע כזה או אחר ומסבירים את ההאשמות נגדם – אבל בסערת הרוחות שמתרחשת בחדר מתברר שאחד האורחים מת.

בימים הקרובים יותר ויותר מהמבקרים באי מתים גם הם – בצורה שתואמת שיר ילדים על עשרה ילדים שחורים שמתים גם הם בדרכים מאוד מסוימות. בהתחלה האורחים חושבים שיש באי רוצח סדרתי, אבל חיפוש מראה שאין אף אחד חוץ מהם באי. בגלל תנאי מזג האוויר אין להם גם אפשרות לרדת מהאי והם ״תקועים״ שם – ומנסים ללא הצלחה לשרוד עד שמזג האוויר יישתפר.

בסוף נשארים באי רק גבר ואישה שבאופן טבעי חושדים אחד בשני – והאישה הורגת את הגבר ביריה. היא כמובן מרגישה רווחה גדולה, אבל בדיעבד סובלת מפוסט טראומה וכנראה גם חרטה על המעשים שלה – ולכן כשהיא מגיעה לחדר שלה ורואה בו חבל תליה, היא תולה את עצמה.

הפרק האחרון בספר הוא מכתב בבקבוק שהתגלה זמן ארוך אחר כך, לאחר שהמשטרה לא הצליחה להבין מה קרה בבית.

מסתבר שאחת הדמויות, שופט בפנסיה, עמד מאחורי כל העלילה. כשופט הוא הרגיש שישנם פושעים רבים שלא קיבלו את העונש הראוי להם – ולכן כשהוא גילה שהוא חולה סרטן הוא החליט לעשות מעשה ולזמן כמה מהפושעים האלו כדי להעניש אותם כראוי.

לכן הוא מצא דרך לזמן את כולם לאי – והרג אותם בצורה שתואמת את שיר הילדים כדי לעורר בהם אימה. סדר העניזה היה כזה שהחוטאים ה״קלים״ יותר מתו מוקדם, ומי שנשאר לאורך זן היו הפושעים הגרועים יותר כדי שהם יסבלו יותר מהאימה.

הוא עצמו מצא דרך לשכנע את הרופא לזייף את מותו (של השופט, לא הרופא) כדי לאפשר לו לחקור את מה שקורה בלי שיחשבו שהוא עוקב אחרי הרוצח, אבל מן הסתם זה לא עזר והרופא מת זמן קצר לאחר מכן.

בסופו של הסיפור השופט ראה את השורדת האחרונה תולה את עצמה. הוא עשה סדר בכל מה שאפשר (כולל למשל להעמיד מחדש את הכיסא שבעזרתו הבחורה תלתה את עצמה) ואז מצא דרך להרוג את עצמו בעזרת אקדח וגומיה כך שהוא ימות בדרך שבה היה כתוב ביומנים של כולם שהוא מת.

הוא טען שחוקר טוב היה מגלה שהוא הרוצח כי החוקר היה אמור לגלות מהר מאוד שהואה היחידי שבעצם לא ביצע פשע, והבחור שהוא כביכול רצח כי הוא שלח אדם חף מפשע למותו בעצם היה אשם והגיע לו למות, ולכן השופט לא רצח אף אחד.

ושוב רשומת ה bloganuary היומית.

אין לי מושג מה הספר הבא, מכיוון שאני בעמודיו הראשונים של הספר הנוכחי – אז כנראה שאפשר לקרוא לו ״הספר הבא״?

הספר הוא the tommyknockers של הסופר סטיבן קינג. מדובר על אחד מספריו הראשונים של קינג, בתקופה שבה הוא היה מכור לסמים ולכן טוען שהכתיבה שלו לא היתה טובה.

אבל הרעיון של הספר מעניין: סופרת שמתגוררת בעיירה קטנה בארה״ב מגלה חללית. בהתחלה היא לא מבינה שזו חללית עד שהיא חופרת חלק משמעותי ממנה – אבל אז כבר מאוחר מידי: החללית פולטת גז שמשפיע על האנשים בעיירה בצורה מוזרה. הם הופכים לגאונים טכנולוגיים, אבל מאבדים את המוסר שלהם.

מדובר כמובן על ספר בידיוני, אבל לא פעם סטיבן קינג בוחן לא מעט נושאים כלליים דרך הכתיבה הבידיונית שלו – שלא פעם נחשבת ל״נחותה״ רק כי מדובר על ספרי אימה או פנטזיה. במקרה הזה הוא מנסה להאיר את עינינו לגבי התקדמות טכנולוגית ללא מחשבה על הפנים המוסריים של ההתקדמות הזו, כולל למשל קידום של נשק גרעיני ששימוש וב יהיה הרסני לעולם כולו.