עוד חוויה מחיפושי העבודה…

בסוף שבוע שעבר קיבלתי פניה ממגייסת של חברת ״מיקור חוץ״ (שם יפה לחברת קבלן) לגבי תפקיד שנשמע לה רלוונטי לי, שגיליתי במהלך השיחה איתה מדובר על תפקיד בתעשייה האווירית.

משהו בתיאור נשמע לי מאוד מוזר, ולא הייתי בטוחה שמדובר על תפקיד שבכלל מיועד למתכנתים. בגדול, התעשיה האווירית רכשה תוכנה מהחברה שבה עבדתי עד תחילת 2020, והחברה תתאים לתעשיה האווירית את התוכנה הזו – והתעשיה האווירית זקוקה למישהו שיוודא שהתוכנה באמת הותאמה לה לפי ההגדרות שלה, ואז כנראה לפתח כל מיני אפליקציות מעל התוכנה הזו.

מעבר לעובדה שאני אישית לא ממש מפתחת אפליקציות ולא ממש משתמשת בטכנולוגיות שבהם משתמשים כדי לפתח אותן. מבחינה מסוימת אם היתה איזושהי התאמה בשאר התפקיד יכול להיות שזה היה משהו שהיה נחמד לי ללמוד – אבל סביר להניח שהתעשיה האווירית משתמשת בגרסאות כאלו ישנות של הכלים האלו שזה לא בהכרח יהיה ניסיון שימושי.

אבל עדיין לא היה ממש ברור לי עד כמה התפקיד הזה היה באמת כזה שמתאים למתכנתת, כי למשל להבין שהתוכנה מתאימה להגדרות של החברה לא ממש נשמע לי כמו משהו שמתכנתים עושים, וחשבתי שאולי מדובר על תפקיד שמערב הרבה דברים ויש בו קצת תכנות, ולכן מגייסים מישהו שיתאים לפינה של התכנות כי הוא יהיה מסוגל להכנס לכל השאר, ומי שייכנס לרוב לכל השאר לא יוכל להכנס לתכנות.

מצד שני, על פניו נשמע שאני מכירה את המערכת שהתעשייה האווירית עומדת לקבל וגם עבדתי מולה בצורה שנשמעה על פניה דומה למה שהתעשיה האווירית עומדת לעבוד מולה. וזה נשמע כמו יתרון מאוד גדול.

מעבר לזה, המגייסת מטעם חברת ההשמה ניסתה למכור את התפקיד הזה יותר מידי.

לרוב בתפקידים כאלו יש שיחה ראשונית עם מגייסת ששואלת מתאים או לא מתאים וזהו. יש מגייסות שאפילו עושות את זה בווטסאפ או אס אם אס ולא שיחת טלפון אפילו. מדובר על משהו של כמה דקות וזהו.

אבל לא התפקיד הזה.

זה התחיל בשיחה בצ׳ט של לינקדאין עם מגייסת מחו״ל. ואז שיחת טלפון ארוכה עם מגייסת בארץ שחזרה על הרבה מהנקודות של השיחה עם המגייסת מחו״ל, ואז ניסיון ״להדריך״ אותי מה להגיד ואיך לשכנע את המגייסת של התעשיה האווירית לגייס אותי בגלל ההיכרות שלי עם המערכת.

השיחה היתה ארוכה מאוד ונשמע שהמגייסת רוצה לשוחח איתי שוב בהמשך, אבל אחרי ששלחתי לה קורות חיים היא הגישה אותם הלאה ואז חזרה אלי בהודעה שנשמע שיש התאמה ושהמגייסת מהתעשיה האווירית תיצור איתי קשר, ותיארתי לעצמי שמעכשיו אעבוד מול המגייסת מהתעשיה האווירית ישירות.

אבל לא – לפני שהמגייסת של התעשיה האווירית התקשרה אלי, שוב יצרה איתי קשר המגייסת מחברת ההשמה לעוד שיחה להשלמת פרטים, ועל הדרך להדריך אותי במה להגיד בכמה נקודות שלא מצאו חן בעיניה. למשל בשלב מסוים היא שאלה אותי למה אני מחפשת עבודה כל כך הרבה זמן – ועניתי לה די בכנות שזה נובע מכך שמצב השוק ממש גרוע ובקושי יש לי ראיונות. היא התעצבנה על התשובה הזו כותבה שלקחתי חופש כחלק מהתקופה כדי לנוח, וכמובן דרשה שאחזור על הסיבה הזו כשהמגייסת של התעשיה האווירית תתקשר.

בשלב זה כבר הייתי חולה, וגם כששוחחתי עם מכרה מהתחום על התפקיד, הוא נשמע הרבה פחות מפתה או רלוונטי עבורי, והרגשתי שאני משקיעה הרבה אנרגיה שאין לי בתפקיד שנמצא במקרה הטוב בעדיפות מאוד נמוכה עבורי.

ואז בוקר אחרי התקשרה אלי סוף סוף המגייסת מהתעשייה האווירית, מישהי שהיא בעצם המנהלת הטכנית כך שיכולנו לשוחח על התפקיד עצמו בצורה יותר מדויקת – רק כדי לגלות שהם מתכוונים לעבוד מול המערכת המדוברת בצורה שהיא מאוד שונה מהדרך שבה עבדתי מולה בעבר. ובגלל שההתאמה שלי כביכול לתפקיד נבעה מההיכרות שלי עם המערכת (ובשאר התחומים היו לי אפילו פערים מקצועיים די גדולים), היה ברור משיחה של כמה דקות שאני כנראה לא מתאימה, אבל בגלל שהיה מדובר על שעות הערב המנהלת רצתה לחשוב על זה אז סיכמנו שנשוחח בוקר אחרי, אבל נראה היה שהיא שקלה לחיוב לפחות לראיין אותי את הראיון הראשוני.

עדכנתי את המגייסת מחברת ההשמה שהודתה לי רק בוקר אחרי. המתנתי לשיחה מהמגייסת של התעשייה האווירית, אבל קיבלתי במקומה עוד שיחה מהמגייסת של חברת ההשמה. בגלל שהייתי רחוקה מהטלפון לא הספקתי לענות לשיחה, אבל כשניסיתי להתקשר חזרה פחות מדקה אחר כך, הטלםון כבר היה תפוס. כתבתי הודעה למגייסת שאמרה שהיא מיד חוזרת אלי, אבל כשעברו כמה דקות וזה לא קרה – התעצבנתי. בשלב זה כבר הייתי עייפה ורציתי רק להכנס למיטה ולנמנם קצת, וידעתי שיש לי בהמשך היום שיחה עם מגייסת מחברה לגמרי אחרת לתפקיד אחר ורציתי להגיע לשיחה רעננה, ועיצבן אותי שאני צריכה לדחות את המנוחה שלי ואולי אפילו לקצר אותה לטובת מגייסת לתפקיד לא רלוונטי שמתעקשת לבצע את ההתאמה כשהיא לא קיימת.

אז בשלב מסוים פשוט שמתי את הטלפון על שקט, עצמתי עיניים, ונמנמתי לבערך חצי שעה. פספסתי שיחה של המגייסת מחברת ההשמה, שכנראה שמעה מהמגייסת של התעשייה האווירית יותר פרטים לגבי זה שאני לא מתאימה להם, ורצתה להדריך אותי איך לשכנע את המנהלת שאני כן מתאימה. אבל מסיבה לא ממש ברורה התעוררתי בדיוק לשיחה עם המגייסת של התעשייה האווירית, ועניתי עליה כשעדיין הייתי קצת רדומה.

אם יש משהו שאני מצטערת עליו, זו העובדה שעניתי כך לטלפון ובגלל זה נשמעתי מאוד חסרת סבלנות וחסרת מוטיבציה. אם היה מדובר על המגייסת של חברת ההשמה זה לא היה מפריע לי, כי כנראה חוסר הסבלנות שלי נבע מההתנהלות שלה לכל אורך התהליך. אבל בשלב זה די אמרתי למגייסת מהתעשייה האווירית שכנראה שאין בינינו התאמה ולכן שווה לוותר על ראיון.

היא הסכימה שכנראה אין פה התאמה ונפרדנו. עדכנתי את המגייסת מחברת ההשמה, שרק שאלה למה זה לא יצא לפועל, וכתבתי בקצרה שבסופו של דבר היה פה פער מקצועי גדול מידי.

יש לי רושם שחברת ההשמה הספציפית הזו כנראה לא תחזור אלי בעתיד, אבל אני חושבת שלאור הניסיון שלי איתם זה כנראה בסדר גם מבחינתי.

אני שונאת להיות חולה

אמא שלי סיפרה לי שבתור תינוקת, היתה לי אנגינה בערך פעם בשבועיים שלושה – עד שבשלב מסוים גילו שזו היתה דלקת במערכת השתן וכשטיפלו בזה בצורה נכונה ויסודית, הבעיה עברה והפסקתי להיות חולה בתדירות כזו גבוהה.

אני לא זוכרת שהייתי ילדה חולנית במיוחד אחרי זה – עד שעברתי בקיץ בין כיתות ו׳ וז׳ מעין ניתוח קוסמטי בגרון לתיקון הפרעת הדיבור שיש לי, שעד היום לא ברור לי עד כמה באמת עזר, ובכך מקרה ברור שהוא לא נתן פתרון מלא לבעיה.

אבל מה שהניתוח בהחלט גרם לו באופן ישיר הוא שנדבקתי באופן קשה בל חיידק או וירוס שגורם למחלות בדרכי הנשימה, ובצורה קשה. זה היה מתחיל בכאבי גרון מאוד קשים שאפילו תרופות ייעודיות כמו סטרפסילס לא היו עוזרות להם, עובר לאף סתום לגמרי, וכמובן גם חום ושאר תופעות לוואי.

השנים הראשונות של זה היו קשות, ואני זוכרת שבצבא גם הייתי פעם או פעמיים חולה כך – אבל אני חושבת שבשנים אחרי זה, זה הפסיק. יכול להיות שבשלב זה בחיי הייתי פחות חשופה למחלות, או שפשוט מערכת החיסון שלי התחזקה והתרגלה להתמודד עם הוירוסים שגורמים את המחלות האלו במערכת הנשימה. כנראה שהיה מדובר על שילוב של שני הגורמים האלו, שהוביל לכך שאני בקושי חולה.

אבל מידי פעם ״נופל״ עלי משהו. לרוב זו הצטננות או וירוס דמוי שפעת שעובר תוך כמה ימים, אבל לפעמים מדובר על וירוס בטן שעובר יחסית מהר.

אבל החל מיום שישי אני מרגישה תחת ״מתקפה משולבת״ של אלוהים יודע מה.

זה התחיל בתחושה רעה בשישי בבוקר שבהתחלה לא קישרתי בכלל למחלה כזו או אחרת. נסעתי מוקדם בבוקר לחדר הכושר, ואיכשהו הכביש שהוביל לשם היה חסום, ומצאתי את עצמי צריכה ללכת בערך ק״מ ברגל כדי להגיע לחדר הכושר. זה לא אסון – רק שבשישי בבוקר שכחתי לאכול משהו לפני האימון, משהו שכנראה לא היה מפריע לי אם הייתי עושה רק אימון משקולות – אבל הרגשתי חולשה, והנחתי שההליכה פשוט גרמה לי לנפילת סוכר.

אבל גם כששתיית שייק לא ממש אוששה אותי – התחלתי להרגיש שמשהו אולי קורה פה, ובאמת בשעות אחה״צ התחלתי לפתח תסמינים של שפעת כולל כאבי מפרקים.

הם עברו די מהר במהלך הלילה – אבל נשארתי עם בעיות בבטן שעדיין ממשיכות כמה ימים, ורק ביום שני התחילה איזושהי הקלה. וזה מוזר, כי למרות שכמובן שסבלתי מידי פעם מקלקולי קיבה (לפני כמה שנים זה קרה לי פעמיים בחנוכה, בבוקר שאחרי שאכלתי סופגניות מסניף ספציפי של רשת גדולה) ומידי פעם מוירוס – אבל אני לא חושבת שאי פעם היה לי מצב שבו הקיבה נשארה רגישה יותר מיום או יומיים. במקרה של הסופגניות אחרי שעה או שעתיים הבלגן הפסיק.

פעם כשגרתי בהרצליה וחטפתי עוד וירוס כזה, הלכתי פעם לרופא המשפחה שלי שם. הוא אמר משהו שנשמע לי מאוד הגיוני: מבחינה פיזיולוגית, התסמינים של קלקול קיבה נועדו לאפשר לגוף ״להיפטר״ מחומר שמזיק לו או פוגע בו. לכן במצב כזה כל עוד מדובר על אדם מבוגר (אבל לא זקן) ובריא, וככל עוד התסמינים עצמם לא גורמים נזק משמעותי או אי נעימות חריגה, לא מלווים בתופעות כמו חום מאוד גבוה או סחרחורות, ומשתפרים משמעותית תוך שלושה עד חמישה ימים – עדיף לתת לגוף ״לנקות״ את עצמו ובכך לאפשר למחלה או ההרעלה עצמה לעבור כמה שיותר מהר. דווקא התרופות שמקלות על התסמינים (קרי תרופות מונעות שלשול) לפחות במקרה הזה פוגעות ביכולת של הגוף להתמודד עם המחלה.

לכן השתדלתי לבלות את הימים האחרונים בלאכול אוכל קל לעיכול – עד כדי כך שנראה לי שבזמן הקרוב אני לא ארצה בכלל להסתכל על לחם.

אני מודה שאני מאלו שמעולם לא הבינו את הקריזה ללחם. זה לא שאני נמנעת מלאכול לחם – אני אוהבת לחם טוב, במיוחד עם חמאה. אבל אני מעולם לא הבנתי את האנשים ש״מכורים״ ללחם.

זה מזכיר לי שפעם היתה לנו בשומרי משקל מדריכה מחליפה ש״חיה״ על לחם, או יותר נכון על כריכים. היא ממש העבירה לנו הרצאה על אילו לחמים היא ממליצה, איזה רטבים היא ממליצה לשים בכריכים, ואיזה חלבון וירקות היא שמה בהם. היא התרכזה בעיקר בכריכים שהיא יכלה לקחת איתה לאכול ״על הדרך״ שהיא נוסעת בין קבוצות שונות.

זה לא שאני לא אוכלת כריכים. אני בהחלט אוכלת כריכים, גם בבית וגם למשל לפעמים בארומה או בבתי קפה אחרים. אבל זה ממש לא ברמה יומיומית, ואני חושבת שהימים האחרונים הוכיחו את זה – והעובדה שכנראה לא ממש יבוא לי לאכול עכשיו לחם אחרי יומיים או שלושה שזה היה המזון העיקרי שלי…

הטיול לאלסקה – American Saw-Wort

בפעם הקודמת שטסתי לאלסקה ב 2011, צילמתי המון פרחים, ופרסמתי רשומות עליהם בבלוג.

אני לא יודעת אם הפעם פשוט פגשנו פחות פריחה, או שהיא היתה פחות מרשימה או מעניינת (לפחות עבורי) מאשר הפעם הקודמת – כנראה שילוב של שני הגורמים. אבל עדיין צילמתי פרחים, ואני יודעת שהיו בעבר קוראים שמאוד נהנו מזה.

הפעם גם ניסיתי לזהות אותם בעזרת ספר זיהוי פרחים שרכשתי פלוס חיפוש גוגל, אני מקווה שהצלחתי לזהות בהצלחה, אבל אם מישהו חושב אחרת – אשמח לשמו ולתקן.

הקוץ הזה הזכיר לי מאוד לא מעט קוצים שיש לנו בארץ…

״הפסיון של ישו״

הפסיון של ישו הוא סרט בבימויו והפקתו של השחקן, הבמאי והמפיק מל גיבסון, ומספר על שעותיו האחרונות של ישו.

עד להפקת הסרט, גיבסון נחשב לשחקן אקשן מוצלח במיוחד, וכנראה שרבים לא היו מודעים לכך שהוא נוצרי קתולי אדוק וקיצוני במיוחד, ושהוא משתייך לזרם בכנסיה הקתולית ששולל שינויים רבים שנעשו בכנסיה בעשורים האחרונים, בין השאר כאלו שהפכו את הדת הקתולית ליותר ידידותית כלפי יהודים.

הסרט היה בהרבה מובנים הסנונית הראשונה שהציגה את מל גיבסון כאנטישמי בפוטנציה, כשהרבה אירועים שקרו בשנים לאחר מכן (כמו למשל כמה אמירות אנטישמיות נגד שוטרים כשהוא נתפס נוהג בשכרות, או אמירה אנטישמית שלו כלפי השחקנית היהודיה ווינונה ריידר) רק חיזקו את הרושם שהוא אכן אנטישמי, והפכו אותו לפרסונה נון גרטה בהוליווד. אני מניחה גם שהעובדה שבעקבות הסרט התגלה שאביו של מל הוא מכחיש שואה לא עזרה בדיוק לדימוי של מל עצמו כידידותי ליהודים.

שרשרת האירועים האלו גרמו לכך שמל נדחה מהוליווד בצורה כמעט מוחלטת, ורק בשנים האחרונות הוא מתחיל לאט לאט לחזור לתחום המשחק, הבימוי וההפקה בהוליווד, ולא פעם בשקט ובקטן.


מה שהפך את הסרט לבעל דימוי אנטישמי לא היה בהכרח התוכן שלו.

הסיפור על מה שמכונה ה״פסיון״ של ישו, קרי הסבל שהוא עבר ביממה האחרונה לחייו, ידוע. ישו כביכול ידע שהוא עומד לסבול כדי לגרום לאלוהים למחול לכל חטאי האנושות, ונאלץ לקבל על עצמו את המשימה. במקביל לכך הסנהדרין היהודי החליט להסגיר אותו לידי הרומאים כי ההנהגה הדתית היהודית ראו בו איום, מה שגרם לכך שישו הוצא להורג כשהוא צלוב וסובל מאלימות קשה של הרומאים. הוא מת לאחר מספר שעות – אבל לפי המיתוס לפחות הוא חזר לחיים – ואז עלה ישירות לגן עדן די לשבת לצד אלוהים.

הדרך שבה ישו עבר כשהוא על הצלב נקראת ה״ויה דלורוזה״ והיא מסלול מוכר ואפילו מסומן בעיר העתיקה של ירושלים, ותיירים נוצרים רבים מגיעים אליה כדי לצעוד בה.

כך שהסיפור שמסופר בסרט (בקווים כללים לפחות) מוכר ומקובל אפילו על היהודים – אבל הקושי הוא בפרטים. איכשהו הסרט מצליח להציג את היהודים באור גרוע במיוחד. הם כולם מכוערים (לעומת הנוצרים שלוהקו כשחקנים יפים), ומתוארים כמושחתים וסוטים. כל אלו הם דברים שגורמים נוצריים רשמיים יותר כבר שנים מנסים להמנע מהם בתיאור היהודים בסיפורים דתיים, מתוך הבנה שתיאורים כאלו הם אחת הסיבות העיקריות לכך שהאנטישמיות התפתחה בכל העמים הנוצריים הדתיים, ומנסים עם השנים להראות יהודים באור חיובי יותר ולכל היותר לזהות את ה״רעים״ בסיפור של ישו פשוט כאנשים רעים ולא כמייצגים של היהדות כולה.

אבל לא כך מל גיבסון, שלטענתו ניסה פשוט להציג את הסיפור בצורה הכי אמיתית ומדויקת שאפשר על סמך מה שמופיע בכתבי הקודש הנוצריים, והוא לא רצה לוותר על האמינות של הסיפור (לפחות לא מבחינה דתית). הוא ניסה לטעון שהסיפור לא מעודד אנטישמיות, והיו כאלו שהסכימו איתו (כולל כמה רבנים אורתודוקסיים אמריקנים) לצד הרבה מאוד אחרים (נוצרים ויהודים כאחד) שלא הסכימו איתו ועם מה שהם תפסו כהיתממות מצידו.

וחשוב לזכור שבאמת ישנם מיליוני מאמינים נוצרים בעולם שרואים בסיפור של ישו סיפור אמיתי, ולמרות שבעבר הוא באמת שימש כסיבה להצדקת אנטישמיות, עבור רבים מהנוצרים כיום הוא לא כזה, והסרט לא יהיה כנראה מה שיהפוך אותם לכאלו. מצד שני, אלו מהם שמשתמשים בסיפור בפרט ובדת בכלל כסיבה להצדקת האנטישמיות שלהם – לא זקוקים לסרט כדי להפוך לאנטישמים.

מצד שלישי, סרט שכזה, במיוחד כשהוא משתמש במרכיבים שהם לא בהכרח מודעים כדי להציג יהודים באור גרוע – בהחלט יכול להשפיע על כל אותם אנשים שנוטים להיות מושפעים, וגם אם כיום הם לא בהכרח אנטישמים אלא יותר ״על הגדר״ בכל מה שקשור ליחס שלהם ליהודים – ייתכן שהוא בהחלט יכול לעודד אותם להפוך לאנטישמים בזכות הייצוג השלילי של יהודים בסרט. הם אמנם מיעוט, אבל הם בהחלט קיימים.

גיבסון עצמו עדיין טוען שלא היו מניעים אנטישמיים מאחורי הרצון שלו להפיק את הסרט, וניסה אפילו להפיק סרט על יהודה המכבי כפיצוי ליהודים על המהומה שהתעוררה בגלל ״הפסיון של ישו״, אבל הסרט בסופו של דבר לא יצא לפועל.


עצם העובדה שסרט כזה שנוי במחלוקת זמין דרך נטפליקס, ועוד זמין בישראל, מעלה תהיות לגבי הערך שלו מבחינה תרבותית ומוסרית.

קשה לא לתהות עד כמה זה קשור לעובדה שגיבסון מפיק בימים אלו סרט המשך על הקימה מהמתים של ישו (בתקווה שהוא יהיה פחות אנטישמי).

מצד שני, הסרט עלה לנטפליקס לקראת יום השואה – תזמון שאולי לא היה מכוון אבל בהחלט היה מאוד סמלי. קשה להכחיש שהאנטישמיות שהובילה בסופו של דבר לשואה היתה מבוססת על האנטישמיות הקלאסית שנבעה מהנצרות ומהקישור של היהודים כמי שהובילו למותו של ישו בכך שהסנהדרין והכוהנים היו אלו שמסרו אותו לידי הרומאים.

אני מודה שמעניין אותי למה הנושא לא עלה לדיון בעיתונות, במיוחד לאור התגברות האנטישמיות בעולם בתקופה האחרונה. למרות שמעולם לא נאסר על שידור הסרט בארץ, זה קרה ״בשטח״ בין השאר כי אף אחד לא הסכים להפיץ אותו. לכן זו כנראה הפעם הראשונה שבה הסרט הפך לכל כך נגיש לקהל הישראלי.

יום השואה 2025

אנחנו במשפחה מצד אמא גדלנו עם ניצולת שואה במשפחה.

מדובר היה על אישתו של אח של סבתא (מצד אמא), פריד׳קה (שלומית בעברית, אבל רק בעלה קרא לה כך, וגם זה לא תמיד).

היא היתה בערך בת 12 – 13 בתחילת השואה בפולין, והיא ואחותה המבוגרת יותר בלה שרדו יחד בלא מעט מחנות עבודה שהן עברו דרכם. בסופו של דבר הן הגיעו למחנה מעבר בפולין, לשם הגיע יוסקה, האח של סבתא שלי, כחלק מהבריגדה היהודית.

המיתוס המשפחתי (ששמעתי מבנם של פריד׳קה ויוסקה) היה שיוסקה התאהב בה מיד, למרות שהוא דיבר רק עברית, והיא דיברה רק פולנית או יידיש. השיחה האמיתי הראשונה שלהם שבה הם באמת יכלו לתקשר היתה כשהוא הביא אותה בפעם הראשונה למושב, ואמא שלו (סבתא רבא שלי אסתר, אמא שלו) פגשה אותם בכניסה למושב ימכיוון שהיא ידעה יידיש היא יכלה לתרגם ביניהם.

היא כמובן למדה עברית עם השנים, והזוג התחתן ונולדו להם בת ובן, ולל אחד מהם נולדו שלושה ילדים (לבן היו שלוש בנות, לבת שלושה בנים באופן סימטרי למדי). גם אחותה בלה התחתנה, ונולדו לה שתי בנות, שגם להן נולדו נכדים. האחיות נשארו קרובות – גם רגשית אבל גם פיזית, וגרו בקרבה רבה אחת לשניה ונפגשו ברמה יומיומית כמעט.

אני חושבת שלפחות כשאני נולדתי וגדלתי, כולנו היינו מודעים לכך שפריד׳קה היא ניצולת שואה, אבל בסופו של דבר ההתנהגות שלה ושל בלה נראתה לנו ילדים רגילה לחלוטין. פריד׳קה נראתה קצת דאגנית לפעמים, אבל גם אמא שלנו היתה כזו כך שזה לא נראה חריג.

היא לא היתה דומה באף מובן לאמהות ניצולות שואה  שקראנו עליהן בספרים על השואה. יצא לי לקרוא לא מעט ספרים שנכתבו על ידי הדור השני לשואה כמו למשל ״עיין ערך: אהבה״ של דויד גרוסמן (ובמיוחד את החלק הראשון שלו שפורסם מאוחר יותר כנובלה נפרדת בשם ״מומיק״) או ״גולם במעגל״ של הסופרת לילי פרי אמיתי שבשניהם יש דמות של אם ניצולת שואה, ובשני הסיפורים מדובר על אמא שההתנהלות שלה חריגה אחרי החוויות שלה בשואה. האמא בספר ״גולם במעגל״ למשל היא אישה חולת ניקיון בצורה חולנית שלא מאפשרת לילדים שלה לחיות בצורה נורמלית (כשהאח הצעיר של הגיבורה חוזר קצת מלוכלך מטיול שנתי או שאד הילדים היה נפצע קלות במשחק ברחוב, האמא היתה נכנסת להתקפי היסטריה נוראיים). היא גם היתה מתעקשת לקנות לבת שלה לכל יום הולדת טבעת או תכשיט אחר מזהב ויהלומים כדי שהיא תוכל להחליף אותם בתפוחי אדמה שהיא תגיע לגטו או למחנות, והבת שלה אומרת בציניות מסוימת שהאמא כנראה גם ארגנה לה ולאחיה ניירות לעבור לגור עם משפחה נוצרית כשהשואה תקרה שוב.

פריד׳קה לא היתה זו, אבל בדיעבד הבנתי שהיא היתה אמא מאוד דאגנית עד כדי מחנק. אמא שלי סיפרה לי בדיעבד שבני הדודים שלה מאוד אהבו לבוא לבקר אותם במושב כי סבתא שלי (שהיתה עסוקה בעבודות המושב) נתנה להם הרבה יותר חופש ומרווח נשימה ועצמאות שהם מאוד אהבו, אבל אמא שלי מאוד אהבה לבקר את הדודים בחיפה כי היא ראתה בדאגנות של פריד׳קה פינוק ותשומת לב שהיא לא בהכרח קיבלה בבית מסבתא שלי.

אני זורת שפעם את כשהתגוררתי בהוד השרון, יצאתי לארוחת ערב עם הבת של פריד׳קה שהתגוררה בכפר סבא ועם אחד הבנים שלה. היה מדובר על ערב גשום ובמהלך הארוחה שלנו הבת קיבלה שלוש שיחות מאמא שלה לשאול האם היא יצאה מהבית עם מעיל ומטריה, והאם היא בדקה עם הבנים שלה האם גם הם יצאו מהבית עם מעיל חם ומטריה, ואני מניחה שאם הבת היתה עדיין נשואה – אז האמא היתה שואלת האם בעלה יצא מהבית עם מעיל ומטריה.

אני חושבת שהיו לה חיים טובים, רק שהם לוו בלא מעט קשיים ואירועים פחות טובים לקראת סוף חייה.

בסוף שנות התשעים, בעלה יוס׳קה חלה בסרטן הריאות (הוא היה מעשן די כבד), והוא אמנם הגיב טוב לטיפולים ושרד עם המחלה במצב בריאותי טוב יחסית לאורך שלוש שנים (שהרופאים צפו לו רק כמה חודשי חיים כשהוא אובחן), אבל נפטר בתחילת 1999. אחרי מותו, שני הילדים שלו התגרשו, ואחד הנכדים שלה התאבד בגלל דיכאון קליני. הבן התגרש בעקבות רומן שהיה לו עם מנהלת המשרד שלו שאיתה הוא התחתן ונולדו להם עוד שני ילדים משותפים (והם נשואים עד היום), אבל בת זוגו החדשה התעקשה שבת זוגו לשעבר תשאר בקשר מינימלי עם המשפחה (כמובן שכשיש ילדים משותפים אי אפשר לנתק את הקשר לחלוטין), ובין השאר לא אפשרה לאקסית להתראות עם חמתה לשעבר למרות הקשר החם שהיה ביניהן, גם אחרי שפריד׳קה עצמה אובחנה עם סרטן בלבלב, והלכה לעולמה זמן די קצר אחר כך.

עשיתי טעות?

כחלק מחיפוש העבודה שלי, ראיתי לא פעם תפקידים פתוחים בחברה שבה עבדתי עד הקורונה לא מעט שנים.

מדובר על חברה שבשנים הראשונות שלי בה הרגשתי מוערכת ושהתפקיד בה קידם אותי מאוד מבחינה מקצועית, אבל בשלב מסוים היה בה ארגון מחדש שבמסגרתו הועברתי למחלקה אחרת בחברה, ששם הרגשתי בדיוק להיפך: שאני נחשבת לעובדת גרועה שדי עושים לה טובה בכך שממשיכים להעסיק אותה בתפקיד שולי, ולא ממש אפשרו לי הזדמנות לצאת מהרובריקה הזו.

אבל מעבר לחוסר היציאה מהרובריקה, הרגשתי את חוסר ההערכה הזה ברמה האישית.

כמו למשל העובדה שהיו כמה חודשים שבהם ״ירדו״ עלי באופן כביכול ידידותי (אבל לא ממש) על התפקיד הקודם שלי, שבו עבדתי בחברה ״לא נחשבת״. כשהערתי לכמה מאותם עובדים ש״ירדו״ עלי שגם הם בעצם עבדו בה תקופה מסוימת, הם אמרו שהם עבדו באותה חברה רק תקופה קצרה, ואני עבדתי שם כמה שנים.

או למשל היה יום אחד שבו המנהל הישיר שלי התכונן לצאת לצהרים עם עובדת מצוות אחר שהוא היה מיודד איתה, וכששאלתי אם אני יכולה להצטרף אליהם הם העירו לי בצורה לא נעימה שזה לא במקום מבחינתם, כאילו הייתי אמורה להבין שמבחינתם זו ארוחת צהרים ״בין חברים״ ולא רק בין קולגות, וקצת היה חוצפה מצידי לבקש להצטרף. ומדובר על אנשים שאיתם אכלתי לא פעם צהרים כחלק מקבוצה גדולה יותר, לא על אנשים שמעולם לא הוזמנתי לאכול איתם.

גם אם הם למשל רצו לאכול יחד כדי לשוחח למשל על דברים אישיים יותר, יש דרך נחמדה יותר להגיד את זה בלי לרמוז שאני לא בסדר ששאלתי.

או בדיוק לפני שפוטרתי נפתח במחלקה שלי תפקיד חדש. במקום להכשיר אותי לתפקיד הזה – העדיפו לפטר אותי ולשכור עובד חדש, מישהו שעבד בחברה בעבר (במחלקה הקודמת שבה עבדתי) והתפטר, ומשום מה החליט לחזור. היה אפילו עובד אחר שעבד עם שנינו במחלקה הקודמת שהמליץ לא לשכור את העובד הזה (למרות שהם היו כביכול חברים כשהם עבדו יחד במחלקה ההיא) – ועדיין העדיפו לגייס אותו מאשר להשאיר אותי בחברה.

אני מודה שכשעזבתי, כן החלטתי לשאול את המנהלים שפיטרו אותי למה הם מעדיפים לשכור מישהו אחר במקום להכשיר אותי לתפקיד. אני לא זוכרת מה בדיוק היתה התשובה שקיבלתי – אבל אני כן זוכרת שזה כן גרם להם להתכווץ ולנסות למצוא תירוץ מתקבל על הדעת ללא הצלחה.

אבל רק כדי להראות עד כמה רמת הזלזול של המנהלים בי היתה גבוהה, ביום האחרון שלי במשרד, שבאתי לסגור את כל הפרטים ולאסוף את החפצים שלי, אחת הקולגות שלי שהיתה מנהלת במחלקה נתנה לי טרמפ הביתה. ובנסיעה היא שיתפה אותי שההנהלה העדיפה לפטר עובדים ותיקים כמוני די שהם יוכלו לפטר כמה שפחות עובדים – בלי לחשוב שבאופן עקרוני אסור להם לפטר בגלל גיל ושזה נחשב לאפליה שברמה הסופר עקרונית יכולתי לתבוע אותם עליה… אבל מבחינת המנהלת – היא לא חשבה שאני בכלל אחשוב על העובדה שזו נקודה לתביעה.

חשוב לי להגיד שלא תבעתי את החברה כי זה נשמע כמו משהו שיכול יהיה בעיקר לסבך אותי ולא ממש לקדם אותי, אבל בהחלט הבנתי את המשמעות של האמירה הזו. ועצם העובדה שנראה היה שהמנהלת לא חשבה שאבין שמדובר על אפליה על בסיס גיל מאוד הפריעה לי.


ניסיתי לחפש עבודה במשך כמה שנים לפני שפיטרו אותי מהתפקיד הזה על ״אש קטנה״, אבל ללא הצלחה. אמנם היו לי מידי כמה חודשים ראיונות, אבל למרות שעם הזמן הצלחתי להתקדם בכמה מהם לשלבים די מתקדמים של התהליך, בסופו של דבר לא הצלחתי למצוא עבודה חליפית.

בין השאר זה נבע מכך שהידע שצברתי בתפקיד בחברה כבר הפך להיות לא רלוונטי לשוק בחוץ.

הבעיה הזו לא היתה רק שלי, אלא גם של לא מעט עובדים אחרים בחברה. היו אולי כמה עובדים ספציפיים שעסקו בצורה רצינית בתחום שבו החברה עסקה שיכלו בקלות למצוא עבודה אחרת במקומות אחרים שבהם היתה דרישה לידע הזה (למשל אחד המנהלים שלי לשעבר הכיר את התחום של בחברה מאוד לעומק ולאחרונה היה חלק מצוות ההקמה של סטארטאפ חדש בתחום). אחרים כנראה היו מספיק מובילים טכנית כדי שהידע שלהם כן היה מספיק כדי לעבור לתפקיד בחברה אחרת.

אבל יצא לי לשוחח עם כמה עובדים אחרים, כולל מישהי שנחשבה לעובדת מאוד טובה ואהובה במחלקה שלי, שכולם אמרו פחות או יותר שברור להם שיהיה להם קשה למצוא עבודה בחוץ.

במובן מסוים זה היה נכון גם עבורי אחרי הפיטורים – אבל בסופו של דבר זה התברר כלא ממש נכון. לא רק שהגעתי ללא מעט ראיונות, אלא גם הצלחתי למצוא עבודה אחרי כמה חודשים, וחלק משמעותי מהבעיה שלי נבע לא מחסרים טכניים אלא גם מהעובדה שלא היה לי ידע איך להתראיין בצורה טובה, וכך בעצם פישלתי בלא מעט ראיונות שיכולתי לעבור אם הייתי מודעת לאיך לתרגל שאלות טכניות שונות.


אבל כידוע התפקיד שמצאתי לא צלח, וכיום אני שוב מחפשת עבודה כבר הרבה יותר מידי זמן.

ולכן החלטתי לפני כמה ימים להגיש מועמדות לתפקיד בחברה שבה עבדתי פעם, ולתפקיד שנשמע כאילו הוא אולי חלק מהמחלקה שבה עבדתי בעבר, שבה הרגשתי לא טוב. ומי שמנהל את המחלקה הזו עכשיו היה המנהל הישיר שלי כשעבדתי שם – ואחד מאותם אנשים שלא התלהב מהתפקיד הקודם שלי בלשון המעטה.

ברור לי שבמובן מסוים התפקיד הזה יכול להיות הזדמנות בכך שמכירים אותי בתוך הארגון ולא בהכרח יחפשו המלצות מהתפקיד האחרון שלי, משהו שהוא יתרון מבחינתי.

מצד שני, אני מניחה שחלק מסוים בקושי שלי נובע מזה שברור לי שאני לא רוצה לחזור לשם בגלל חוסר ההערכה הקיצוני כלפי, והדינמיקה המקצועית והאישית שנוצרה סביב חוסר ההערכה הזה.

מעבר לזה, ייתכן מאוד שאותו חוסר הערכה יגרום למנהלים הרלוונטיים לדחות את המועמדות שלי – ובניגוד לתפקידים אחרים שמהם דוחים אותי בגלל חוסר התאמה אני יכולה לחשוב שמדובר על מצב שבו לא מכירים אותי, פה יהיה לי ברור שמדובר על דחיה מתוך היכרות אישית ולכן כביכול יותר מבוססת.

וזה כמובן מעבר לעובדה שאולי במובן מסוים אני מספקת לאותם אנשים שזלזלו בי עוד סיבה לראות אותי באור מקצועי גרוע בכך שברור שאני מחפשת עבודה אחרי שפיטרו אותי, ושפניתי לחברה אחרי שאני מחפשת עבודה כבר המון זמן… ולדעתי זה בהחלט יכול להיות מקור לרכילות ואפילו ל״צחוקים״ בין ה״חבר׳ה״.

לא שמעתי מהם עדיין (למרות שעם המזל שלי, בטח אשמע מהם די מהר אחרי פרסום הרשומה, מה שיהפוך אותה ללא ממש רלוונטית די מהר), אבל אין לי מושג אם זה סימן טוב שלא קיבלתי מהם מייל דחייה כי הם לא פסלו אותי בתור מועמדת אלא ״חושבים על זה״ – או שזה בעצם סימן רע שהם אפילו לא יטרחו לשלוח לי מייל דחיה ושאין להם בכלל כוונה לחזור אלי.

הטיול לאלסקה – הטיסה לישראל והמזוודות הנעלמות

אחרי צעדה ארוכה בשדה התעופה של איסטנבול – הגעתי לשער שממנו הייתי אמורה לטוס לישראל. כמובן שהיו בדיקות בטחון בכניסה אליו – וכמובן שהטיסה הזו כמו כמעט כל הטיסות שלי לאורך הטיול – התעכבה המון.

אבל בשלב מסוים ובשעה טובה עלינו למטוס – ואני ושאר הנוסעים במחלקת העסקים נדהמנו לראות שהיו זוג הורים שהעלו למחלקת עסקים את שלושת הילדים שלהם, והושיבו את הילדים בשורה משלהם בלי פיקוח, בזמן שההורים ישבו בצד כדי להנות מהשקט – אבל גם אפשרו לילדים להשתולל כאוות נפשם. מעבר להפרעה לנוסעים שלרוב משלמים (בכסף או במיילים) על הישיבה במחלקת עסקים ומצפים שהיא תהיה שקטה ונוחה בלי ילדים מתפרעים, זה גם מאוד לא בטיחותי, ולכן אחת הדיילות היתה צריכה לגשת אליהם וממש להתעקש שההורים ישבו ליד הילדים כדי לפקח עליהם בזמן הטיסה.

הטיסה עצמה כמובן היתה קצרה וארכה קצת פחות משעתיים – וסוף סוף נחתנו בישראל.


ואז הגענו לאיזור איסוף המזוודות – והמזוודות שלי פשוט לא הגיען, למרות שהמתנתי להן המון זמן. עד כדי כך המון זמן שהפקידה הדלפק של האבידות והמציאות היתה בהלם שהגעתי אליה כל כך מאוחר. זה כנראה נבע מכך שלמסוע שלנו הטעינו מזוודות של כמה טיסות עד שהוא עצר סופית, ואני החלטתי להמתין למזוודות ככל עוד יש מזוודות חדשות שנשלחות אליו.

אני מודה שהדאיג אותי מאוד שהיא אמרה שהיא בדקה במחשב והיא לא רואה איפה המזוודות שלי, אבל בשלב זה כבר היה לילה והשעה היתה כבר כל כך מאוחרת ומתתי ללכת לישון שפשוט הלכתי הביתה.

לא שהצלחתי מי יודע מה להרדם בגלל המתח והחום של הריץ הישראלי הטיפוסי, ולא ישנתי טוב בלילה. בוקר אחרי, כבר יצרתי קשר עם המחלקה הרלוונטית לאבידות ומציאות של חברת התעופה שלא ממש עזרו לי – עד שלא אמרתי שאני צריכה את החפצים שלי באופן דחוף כי יש לי נסיעת עבודה כמה ימים אחר כך, ואז תוך פחות מ 24 שעות המזוודות הגיעו.

במקרה שלי הנסיעה באמת התקיימה, אבל תדעו שזה יכול להיות טיפ נהדר אם תתקלו במצב דומה בעתיד ותרצו לעודד את חברות התעופה להזדרז במציאת המזוודות שלכם.

יום הזיכרון לשואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אצלנו כן דיברו על נושא השואה, בעיקר מצד המשפחה של אמא שלי.

ההורים של סבתא שלי מצד אמא עזבו את אוקראינה בתחילת שנות העשרים או אפילו קצת לפני כדי לעלות לארץ, כך שנחסכה מהם השואה – אבל המשפחה של סבא שלי לא זכתה לזה. הם גרו בגרמניה בשנות השלושים והבינו שהיטלר הוא בהחלט צרות צרורות, וניסו לברוח.

המשפחה עתמה ברחה לבלגיה, מש שכמובן התברר מהר מאוד כלא רחוק מספיק. סבא שלי הצליח לקבל סרטיפיקט לעלות לארץ כחלק מעליית הנוער, וניסה ללא הצלחה להשיג סרטיפיקטים גם לשאר המשפחה.

ההורים הצליחו למצוא מקום לאחיו הכי צעיר ברכבת שהובילה כמות קטנה של ילדים לשבדיה, שם הוא הועבר לחווה בצפון שבדיה לחיות עם שתי ״דודות״ שאהבו אותו אבל גם העבידו אותו די קשה בחווה. הוא כמובן לא אהב את הפרידה מהמשפחה, וכמובן לא את העבודה הקשה או הקור בצפון שבדיה, אבל ידע שלא להתלונן להורים במכתבים שהוא כתב. רק בדיעבד (לדעתי אחרי המלחמה) ורק כשהוא התבגר הוא הבין באמת ממה הוא ניצל.

תמיד ידענו ששאר המשפחה, שכילדים חשבנו שהיו רק ההורים של סבא שלי, נשלחו לאושוויץ. ידענו שהאמא של סבא שלי נרצחה בתאי הגזים ביום שבו הם הגיעו למחנה, אבל שאבא שלו שרד את אושוויץ. סבא שלי הצטרף לבריגדה היהודית ונשלח לאירופה, שם הוא מצא את אבא שלו אי שם בחווה בבלגיה.

רק בערך ביל שלושים, כשאמא שלי ביקשה עזרה למלא טפסים לזכר המשפחה שלה ב״יד ושם״, גיליתי שבעצם היה לסבא שלי ולאחיו שהשתקע בשוודיה אח נוסף שנולד ביניהם, והוא נשלח עם ההורים לאושוויץ. במקור הניחו שגם הוא נשלח לתאי הגזים ביום שבו הם הגיעו למחנה, בין השאר כי הוא לא היה עם ההורים שלו על הרכבת. אבל בדיעבד מחקר משפחתי גילה שהוא כנראה ברח מהרכבת, ולא ברור לי האם הוא הסתתר בחווה (אותה חווה שאליה אבא שלו הגיע לאחר המלחמה) שם גילו אותו הנאצים וירו בו – או שהוא הצטרף לפרטיזנים ונהרג לאחר שהוא נלחם לצידם באיזור אותה חווה.

גם מהצד של אבא שלי היו הרבה בני משפחה שנרצחו בשואה, כשרק הוא ואחותו אסתר הצליחו לעלות לארץ בזמן, ואחות נוספת בשם הדה הצליחה לשרוד את השואה ולעלות אחריהם לארץ. ההורים וכל שאר האחים והאחיות נרצחו, למיטב ידיעתי בטרבלינקה.

אבא שלי כתב ספר שלם על ההיסטוריה המשפחתית שלו כולל סיפורים על המשפחה שנרצחה בשואה, אבל אני מודה שלא קראתי אותו כי לאבא שלי יש סגנון כתיבה מאוד ארוך וקשקשני ולכן הקריאה עצמה של מה שהוא כותב מאוד קשה ואפילו משעממת.


דווקא בכל מה שקשור ליום הזכרון, יצא לי פחות להכיר אנשים שנהרגו.

אני מניחה שההורים שלי הכירו אנשים שנהרגו במלחמת ששת הימים או במלחמת יום כיפור. אני יודעת שאחד מבני הדודים של אבא שלי נהרג במלחמת ההתשה בגבול מצרים.

עד לאחרונה חשבתי שבני המחזור שלי בתיכון יצאו ללא פגע מתקופות כמו השהות בלבנון, האינטיפדה השניה, או מלחמת לבנון השניה, אבל לקראת כנס המחזור שלנו לאחרונה גיליתי שאחד מבני הכיתה שלי נהרג ביום האחרון שלו במילואים באמצע 2003. לא שמרנו על קשר ולכן לא ידעתי על כך עד שהוא והפיע ברשימה של בוגרי המחזור כמישהו שנהרג.

מעבר לזה, בשביעי באוקטובר אחד מהעובדים בחברה שלי היה בפסטיבל הנובה ונהרג שם. כבר ביום עצמו ידעו שהוא נעדר, אבל זיהו אותו ואת זוגתו רק בערך שבוע אחר כך שאז התבשרנו כולנו על כך שהוא נרצח שם.

קהילות מתפוררות ואנשים שנעלמים

אני זוכרת את בלוג ההרזיה הראשון שיצא לי לגלות באינטרנט.

מדובר היה על תחילת מרץ 2009, והיתה לנו מסיבת פורים בעבודה. אני זוכרת שקניתי כובע של מכשפה ולק ציפורניים שחור שאני והשותפה שלי למשרד השתמשנו בו כדי להתחפש – ואז היו לנו משחקי חברה כאלו על הגג של הבניין שבו עבדנו.

ואיכשהו באחד מהאתרים שקראתי חדשות באנגלית – היתה הפניה לבלוג של בלוגרית אוסטרלית שגרה בסקוטלנד, ושתיארה את תהליך ההרזיה שלה בבלוג – החל ממשקל של כמעט 160 ק״ג למשקל של קצת פחות מ 80 ק״ג (כלומר ירידה של חצי ממשגל הגוף המקורי שלה). בערך באותה תקופה היא הוציאה ספר שהתבסס על הבלוג שלה אבל בעצם הפך את הסיפור לסיפור רציף וממשי במקום קצף של רשומות בלוג, עם לא מעט סיפור רקע, הרבה עליות וירידות (במשקל אבל גם בחיים של הסופרת) – וכמובן סוף טוב.

דרך הבלוג שלה, גיליתי לא מעט בלוגים אחרים שעסקו בירידה במשקל, פחות או יותר מכל העולם דובר האנגלית (בריטניה, ארה״ב, אוסטרליה וכו׳) והפכו במובן מסוים לקהילה. לרוב הקשר בין הבלוגריות היה דרך תגובות לפוסטים או קישורים לפוסטים שונים, אבל בדיעבד גיליתי שלא פעם היו כל מיני מפשגים (בעיקר בארה״ב) שהיו קשורי להרזיה או אורח חיים בריא שהן השתתפו בהן ונפגשו פנים מול פנים.

ואני חושבת שבמובן מסוים ה״קהילה״ הזו העניקה גם לי תמיכה בשנים שבהן היא היתה קיימת – לפעמים במקביל לשומרי משקל או קבוצות דומות, ולפעמים בתקופות שבהן רזיתי בליווי דיאטנית או שמרתי על אורח חיים בריא לבד.

ובמובן מסוים דווקא הקהילה הזו נתנה לי יותר השראה מכל קהילה אחרת – כי היה מדובר על נשים שכתבו בצורה יומיומית על התהליך שלהן, כולל על ימים פחות טובים או כשלונות. הן לא ניסו להיות בכוח ״סיפור השראה״ אלא רק לשתף במציאות שלהן שכללה רגעים טובים פחות או יותר. לפעמים גם על הדרך הן גם סיפרו על הרקע האמיתי של ההשמנה שלהן – על איך היחס של הסביבה שלהן למשקל שלהן כילדות או נערות או הרגלי האכילה שלהן שעוצבו באותה תקופה השפיעו על כך שהן רק המשיכו להשמין.


אבל בערך בתקופה שבה גיליתי את הבלוג – אותה בלוגרית התחילה לאט לאט לעלות במשקל, אחרי בערך שנתיים או שנתיים וחצי שהיא הצליחה לשמור על המשקל הנמוך ביותר שלה.

בדיעבד היא הסבירה שהבעיות שלה מול אכילה ומשקל נבעו כבר מגיל צעיר מלחץ להרזות גם כשהיא היתה במשקל תקין לחלוטין, והרבה מאוד מהדיאטות שהיא עשתה (כולל כאלו שנחשבו לבריאות כמו למשל שומרי משקל) גרמו לה להתייחס לאוכל בצורה לא בריאה. היא אמנם חשבה שההרזיה שלה נבעה מדרך אכילה בריאה, אבל עם השנים הבינה שבעצם זה לא ממש היה המצב: גם ניסיון ההרזיה המוצלח הזה, למרות שהוא היה הדרגתי והתבסס על אוכל בריא – נבע מלחץ לעמוד בסטנדרטים של משקל ובצורת אכילה שלא היתה מתאימה לה. מעבר לזה, עצם ההצלחה שלה והעובדה שהבלוג שלה הפך לפופולרי ואז היא גם זכתה באפשרות להפוך אותו לספר הפכו לעוד גורמי לחץ שאולי גרמו לה לטווח הקצר לשמור על המשקל – אבל בטווח הארוך דווקא פגעו ביכולת שלה פשוט למצוא דרך לאכול בצורה בריאה שמתאימה לה.

לכן לאט לאט ההרגלים שלה השתנו שוב – הפעם לרעה. ואיתם התחיל לעלות גם המשקל שוב – בהתחלה לאט, ועם השנים יותר מהר. אחרי בערך עשור, נראה שהיא חזרה שוב למשקל גבוה יחסית.

אחרי כמה שנים שבהן היא לא רזתה (ועלתה קצת במשקל), היא החליטה להפסיק לכתוב בלוג על המשקל שלה, אבל המשיכה לכתוב בלוג על נושאים אחרים. ואז היא בחרה למחוק את בלוג ההרזיה שלה. בסופו של דבר היא כתבה פחות ופחות בבלוג ה״רגיל״ שלה, ולפני שנה וקצת נראה שהיא הפסיקה לכתוב לחלוטין.

ובמקביל אליה, גם רוב הבלוגריות האחרות הפסיקו לכתוב על המשקל שלהן בפרט ועל החיים שלהן באופן כללי. לרוב הפסקת הכתיבה על המשקל נבעה מכך שבסופו של דבר גם הן התחילו לעלות שוב במשקל (למרות שמאז אחת מהן רזתה שוב, הפעם לאט יותר ולמשקל יעד גבוה יותר מאשר ההרזיה המקורית שלה). והכתיבה הכללית פחתה בין השאר כי הן טענו שה״אינטרנט של היום״ הוא לא האינטרנט שהיה פעם. מעבר לעובדה שעם השנים בלוגים הפכו להיות פחות פופולריים – גם האינטרנט עצמו הפך להיות יותר ציני וחשדני ופחות תמים ממה שהוא היה בתקופה שבה הבלוגים שלהן פרחו, ולכן הן לא רוצות לכתוב יותר.

אבל אני מרגישה שבמובן מסוים, עד כמה שההעלמות הזו מוצדקת ונכונה (וגם אני חושבת הרבה שנים אחר כך על עד כמה דיאטות מאורגנות מהסוג שכולנו עשינו לפני 15 שנה לא יעילות ולא בהכרח בריאות) – משהו בתחושת הקהילה הזו חסר לי. אולי במובן מסוים דווקא הנשים האלו היו עבורי השראה הרבה יותר יעילה מאשר גופים אחרים שניסו לתת לי השראה, כי רובם היו מסחריים שרצו במקביל להשראה למכור לי משהו – או שדימוי העצמי של מי שניסתה לתת את ההשראה התבסס יותר מידי על זה שהערך העצמי שלה מבוסס על כך שהיא מוצלחת יותר כאישה רזה (ולוזרית כאישה שמנה).

אבל אולי במובן מסוים אני מתגעגעת בעצם למי שאני הייתי בזמנו – מישהי שהמעבר לאורח חיים בריא היה לה יחסית קל כי היא היתה יחסית צעירה ועם חילוף חומרים טוב, והתחילה לרזות במשקל מספיק גבוה שאורח החיים הבריא לא היה מאוד מגביל עבורה.

וכיום זה לא המצב, וזה מקשה עלי לחזור שוב למסגרת שהיתה עבורי די ברורה מאליה לפני קצת יותר מחמש שנים.

ואולי חלק מהבעיה היא שהעולם עצמו השתנה – לא רק התמימות של האינטרנט אלא גם בהרבה היבטים אחרים. איכשהו יש לי תחושה שבאותה תקופה בכל זאת עדיין היו לנו הרבה פחות פיתויים – ובמקביל גם הם היו הרבה פחות זמינים בעזרת שירותי משלוחים. או שאולי באותה תקופה החיים שלי היו מספקים הרבה יותר ממה שהם היום, וזה גרם לי לחפש הרבה פחות נחמה באוכל.

הערה ממש ממש חשובה: אני לא מחפשת הצעות לפתרונות או כל דבר אחר, אלא סתם לפרוק קצת מחשבות. אם ארצה פתרון אני יכולה בקלות לחפש אותו עצמאית ואין לי צורך שמישהו אחר יחפש לי אותו.

הטיול לאלסקה – הטיסה חזרה הביתה

הטיסה הראשונה מתוך שלוש במסע שלי הביתה יצאה מאנקורג׳ בשעה שמונה בבוקר – הייתי אמורה לנחות בסיאטל, שממנה טסנו לאיסטנבול בטיסה של בערך 11 שעות, ואז היתה לי טיסה קצרה מאיסטנבול לישראל אחרי המתנה יחסית קצרה.

התארגנתי לצאת מהאכסניה בשעה מוקדמת מאוד בבוקר, ולמזלי הייתי מוכנה כמה דקות לפני הזמן, כי גם נהג המונית שלי הקדים. רוב האנשים עדיין ישנו, אבל כן יצא לי לפחות להפרד מאחד המטיילים שהיה מאוד נחמד ואמר שהוא מקווה לראות אותי שוב בטיולים בעתיד. בסופו של דבר החלטתי להגיד לו שכנראה זה לא יצא לפועל כי הבעלים של החברה לא יאפשר לי את זה.

הדרך לשדה התעופה היתה גשומה (והגשם לא הפסיק מאז שהוא התחיל בערב האחרון שלנו בדנאלי), אבל היא היתה ריקה למדי ולכן הגענו לשדה התעופה מהר.

הטיסה הראשונה שלי הופעלה על ידי חברת Alaska Airlines – ואני חייבת להגיד שהשירות שלהם היה מעולה. כשהזמנתי במקור את הכרטיס שלי כמה חודשים לפני הטיסה, יכולתי להזמין מקומות ישיבה רק בטיסות של טורקיש ולא בטיסה הזו – אז ניסיתי ליצור איתם קשר. היה להם באתר צ׳ט שבו ענו לי מיד, וברגע שנתתי מספיק נתונים מזהים הם שמרו לי מקןם.

החסרון היחידי בטיסה מולם היתה שהם לא יכלו לתת לי כרטיסי עליה למטוס לטיסות ההמשך שלי מסיאטל (בגלל שמסיאטל טסתי עם טורקיש שוב), אבל לפחות דיילת הקרקע אמרה לי שאני צריכה לעשות צ׳ק אין בדלפק בסיאטל ברגע שהצוות יצא לשם. אני שמחתי שהם אמרו את זה, כי אני רגילה שברוב שדות התעופה כשעוברים בין חברות תעופה צריך לעשות צ׳ק אין מחדש בדלפקים הרשמיים של הצ׳ק אין – ואם לא הייתי מודעת לזה שאני לא אעבור בדלפקים בגלל מבנה שדה התעופה, זה היה מבלבל ואולי אפילו מלחיץ אותי.

היה לי מספיק זמן לפני הטיסה כדי לעבור בסארבאקס כדי לשתות את אחד מהשייקים שלהם בפעם האחרונה – ואז לעבור דרך מקדונלדס כדי לאכול ארוחת בוקר יותר רצינית ומשביעה. מקדונלדס היה למרבה ההפתעה די עמוס.

זמן קצר אחרי שסיימתי לאכול כבר עלינו על המטוס, והגענו יחסית מהר ובנוחות לסיאטל. במקור אמרו לי שאין בטיסה הזו מאלסקה לסיאטל מחלקת עסקים – אבל כן היתה בה מעין מחלקת עסקים או ראשונה, ואני ישבתי בה מקדימה. זו היתה חוויה מעניינת – בין השאר כי זכיתי לראות את הצוות מיישם נוהל מאוד מעניין: אם אחד הטייסים היה צריך ללכת לשירותים או לצאת מתא הטייס, אחד הדיילים היה צריך להחליף אותו, ואז הדיילת הראשית היתה נעמדת מול תא הטייס מעין נונשלנטית כאילו כלום לא קורה כדי להסתיר את תא הטייס. אני מניחה שזה שילוב של רצון לאבטח את המטוס מפני מחבלים, ומפני טייסים מתאבדים כפי שקרה לפני כמה שנים.

ואלו תמונות של שדה התעופה מהחלון של המטוס.


יצא לי לבלות בשדה התעופה של סיאטל כמה שעות, שבהן אכלתי צהרים וסתם הסתובבתי בין החנויות.

רק בערך שעה וחצי לפני הטיסה הגיעו דיילות הקרקע לדלפק – ומיד קראו ללא מעט נוסעים שהיו זקוקים לעשות צ׳ק אין. למרות שעמדתי ראשונה בתור מישהי עקפה אותי – והיא זו שהצליחה לגשת לדיילת המנוסה. אני ״נפלתי״ על דיילת חדשה שהיתה צריכה המון עזרה מהאחראי בתהליך הצ׳ק אין – אבל היא היתה היחידה מבין כל אנשי הצוות של חברות התעופה שנתנה לי גישה לטרקלין מחלקת העסקים בכל הטיסה. מכיוון שלא רציתי לסבך אותה, וידעתי שאין לי הרבה זמן בשדה התעופה באיסטנבול – לא סיבכתי אותה בשאלות לגבי הטרקלין באיסטנבול.

החוויה היתה נחמדה ושקטה, וכללה אוכל ושאר פינוקים קטנים, והיה לי חבל שלא קיבלתי את האפשרות לבלות בטרקלין את כל זמן ההמתנה שלי.


הטיסה יצאה שוב באיחור אופנתי, בין השאר כי עלינו על המטוס באיחור די גדול. הצטערתי לראות שאני אאלץ לטוס שוב שוב באותו סוג מושב לא נוח שהיה לי בטיסת ההלוך.

אחרי שהמראנו, נהנינו מנופים יפים של תחילת הרי הרוקיס האמריקנים ואז ענני סופה גדולים שתהיתי למראה אחד מהם האם יש מתחתיו אולי סופות טורנדו.

ואז התחילה הארוחה, כמובן עם צלחת אגוזים חמים וכוס יין אדום:

לאחר מכן הדיילות ערכו את השולחן, קיבלנו לחם, שני סלטים אישיים, ומרק – בלי הבלגן הגדול של עגלת סלטים שונים שהיתה בטיסה הקודמת:

ואז הגיע תורה של המנה העיקרית שהיתה סטייק שוב:

גם המנה האחרונה הפעם היתה בחירה אחת מתוך כמה, ולא עגלה של קינוחים כמו בפעם שעברה. אולי בגלל זה הארוחה הרגישה קצת פחות פלצנית מהארוחה המקבילה בהלוך – או שאולי פשוט התרגלתי לרעיון:


גם הפעם הדיילות לא הציעו לי לעזור להפוך את המושב למיטה – למרות שהפעם כן ניסיתי בשלב מסוים לשכב ולנמנם. דיילת אשכרה עברה לידי ואפילו לא הציעה לי שמיכה או כרית…

הטיסה בסופו של דבר הסתיימה – והורידו אותנו בטרמינל שנראה חדש בשדה התעופה של איסטנבול, ואיכשהו גם ירדנו בקצה הכי מרוחק ומבודד שלו, כזה שהיה מרוחק מחנויות דיוטי פרי או מסעדות.

אני שהייתי עייפה בשלב זה החלטתי להמתין שם באיזור עד שנתבשר על השער שממנו תצא הטיסה לישראל כדי לדעת לאן ללכת ולא לצעוד שוב בצורה מיותרת בין טרמינלים שונים.

אבל כשפורסם השער, שוב גיליתי (ממש כמו בהלוך) שאני צריכה לצעוד מרחק די גדול כדי להגיע לשער היציאה – ולמהר לעשות את זה, רק כדי לגלות שהטיסה לישראל שוב יצאה באיחור מאוד לא אופנתי…