בגיל חמישים יש לי כמה שערות לבנות. רואים אותן בעיקר מקרוב, ורוב השיער שלי עדיין חום. זה לא מטריד אותי בשום צורה, ובימינו יש גם לקבוצה הולכת וגדלה של נשים יש נטיה להישאר עם שיער לבן בלי לצבוע אותו, ויש סיכוי שגם אני אמנה עם הקבוצה הזו כשאגיע למצב שבו השיער הלבן שלי יהיה בולט מספיק.
ברור שהמצב של השיער של ממש לא מזעזע, במיוחד לא כשבאמת יש לי רק כמה שערות לבנות. היחידה שבאמת מזועזעת מהמצב היא אמא שלי שהצהירה שאני ״חייבת לצבוע כבר את השיער״, שזה שדרוג מההצעות הקודמות שלה ש״אעשה שטיפה לשיער״ כי רואים לי שערות לבנות.
נראה לי שזה בעיקר נובע מהגישה שלה לאיך אישה צריכה להראות, ועל זה שהיא כבר מגיל ארבעים ומשהו חשה חובה לצבוע את השיער – ועד היום הולכת לספר קריזיונר מהסוג שלא שואל את הלקוחות שלו מה הן רוצות אלא עושה מה שנראה לו מתאים.
אבל זה מעייף שכל הזמן אני צריכה להגיד לה שהשיער עצמו לא מפריע לי, ושאין לי עניין לצבוע אותו. אני כמובן לא יכולה לדעת איך אני ארגיש לגבי הנושא השה בעתיד – יכול להיות שכשהשיער שלי יאפיר או אפילו ילבין אני ארגיש אחרת, אבל בשלב זה אין לי עניין להשתעבד לצביעה בבית (שלרוב נראית רע) או לצביעה אצל ספר (שלרוב גם כוללת תספורת, וגם נוטה להיות מאוד יקרה באופן כללי, במיוחד כשצריך ״לתחזק״ את הצביעה כל ככמה שבועות). וזה מעבר לעובדה שהחומרים שמשמשים לצביעת שיער לא ממש בריאים בלשון המעטה.
ואז יש את אבא שלי, שיש את מי שיקראו לו חסכן – ויש את מי שיקראו לו קמצן.
לפני לא מעט שנים, חשבתי לפנק אותו במתנת יום הולדת שווה במיוחד ולקנות לו ערכת שחמט מיוחדת עם דמויות עבודת יד מפימו. הוא לא התחבר למתנה, והיא ישבה שנים אצל ההורים שלי בסלון – עד שהגיעו הנכדים והתחילו לשחק עם הדמויות.
אבל מבחינת אבא שלי – אני ״פראיירית״ שהאמנית שיצרה את הערכה ניצלה כדי למכור לה משהו מיותר.
את אותה גישה הוא מגלה כלפי שוקולטרית ירושלמית שאני מכירה שמכינה אצלה במפעל שוקולדים איכותיים. פעמיים או שלוש הזמנתי להורים שלי מארז שוקולדים שלה לחגים בהנחה שהורים שלי ייהנו מהם בגלל האיכות הגבוהה יחסית של המוצר.
אבל מסחינת אבא שלי – שוב אני פראיירית שמשלמת למישהי ש״מנצלת״ אותי.
בשלב מסוים כבר הבנתי שאין צורך לקנות להורים שלי ומיוחד לו מתנות איכותיות או מיוחדות כי הוא פשוט לא מעריך אותן, ומסתפקת בעיקר לקנות לאמא שלי דברים שהיא תעריך כמו למשל ריבות טובות.
בחג עצמו, הבן של אחותי והילדים של אחי החליטו להישאר אצל סבא וסבתא לעוד לילה – ורק הבת של אחותי החליטה לחזור עם ההורים הביתה.
אחרי התלבטויות האם אפשר להשאיר את הילדים לבד אצל סבא וסבתא והאם ההורים שלי יסתדרו איתם לבד (הקטנה ביותר בת שמונה, זה לא שה״ילדים״ כאלו צעירים) – אחי וגיסתי החליטו לחזור למרכז ונתנו לי טרמפ הביתה.
ואז כשהיינו לקראת איזור שער הגיא – פתאום עלתה ברדיו התראה לגבי טילים, וכמה שניות אחר כך אפליקציית פיקוד העורף בטלפון שלי השמיע צליל של אזעקה בתור התראה.
בלאו הכי התכוונו להכנס לתחנת הדלק כדי לתדלק, אבל גיסתי התעקשה שנכנס ושכולנו נמצא שם את המרחב המוגן ליהכנס אליו. אחי לעומת זאת טען שמבחינה סטטיסטית הסיכוי שמשהו ייפול דווקא שם נמוך למדי והתעקש שהוא יתדלק בזמן שנמתין את עשר הדקות למען הבטחון.
אני ירדתי מהאוטו עם גיסתי ונכנסנו לחנות של תחנת הדלק, וגיסתי התעקשה להכנס למרחב המוגן שלהם. אני הרגשתי קצת לא נעים כי זה היה בעצם המחסן של החנות והרגשתי שהעובדים מרגישים לא נוח עם זה שמבקשים מהם להכנס לשם, ונכנסתי לשם רק כמה דקות אחר כך כשהבנתי שגיסתי מתעקשת להשאר במרחב המוגןעשר דקות – הצטרפתי אליה.
אחי הגיע לדקה האחרונה של ההמתנה בערך (אחרי שהוא תדלק), והתעקש להכנס לדיון על הסיכוי הסטטיסטי של משהו ליפול על תחנת הדלק.
בסופו של דבר, יצאנו מזה בשלום (גם מהשמועה שכנראה לא היתה נכונה שנפל רסיס באיזור לטרון שהיה מרוחק מתחנת הדלק בערך 3 – 4 ק״מ), ואפילו גיסתי שלרוב מאוד לחוצה מטילים ואזעקות הודתה שזה ממש לא נורא.
אבל נראה לי שבשלב זה לא נשוש לנסוע לירושלים לחג השני.
התיירת המקרית 