איכשהו בגלישה שלי היום באינטרנט בין כמה משימות שיש לי (חיפוש עבודה, תרגול לראיונות, והרצאה שאני אמורה להעביר ביום שני במסגרת מסוימת) – יצא לי במקרה לחפש את הכתובת שבה התגוררתי בזמנו בהוד השרון.
בעלי הבית שלי היו זוג תימנים מבוגרים – אני לא יודעת האם הם עצמם עלו מתימן כתינוקות או שההורים שלהם עלו משם והם נולדו בארץ, אבל למיטב הבנתי הם התגוררו במעברה שנבנתה באיזור מה שכיום הוד השרון, ואז עברו לשכונה שבה הם גרו, וקיבלו שטח קטן לבניית בית פרטי עם גינה קטנה. עם השנים הם הרחיבו את הבית בכך שהם בנו לו קומה שניה עם יחידת דיור נפרדת שבמקור שימשה את הבת שלהם (אבל כשהיא עזבה היחידה הושכרה לי), ועוד יחידת דיור להשכרה בחלק האחורי של החצר.
בתקופה שבה אני התגוררתי ביחידת הדיור, הם היו כבר סבא וסבתא לכמה נכדים. הבעל היה כנראה בפנסיה, אבל האישה עדיין עבדה כמנקה במשרדים שונים, כנראה מתוך אילוץ כלכלי מסוים. אני מניחה שההשכרה של יחידות הדיור גם היתה מאוד קריטית עבורם מבחינת הכנסה חודשית.
מבחינתי המיקום של היחידה היה נהדר – כי עבדתי באיזור תעשיה שהיה במרחק עשר דקות הליכה ברגל מהבית. אני חושבת שאפילו אם היה לי רכב, הוא לא היה מקצר לי את הדרך משמעותית. בנוסף, הבית היה קרוב לציר התנועה הראשי של הוד השרון כך שהיתה לי גישה מאוד קלה לתחבורה ציבורית לתל אביב, כפר סבא, ואפילו למסוף רעננה אם הייתי מעוניינת לנסוע לירושלים למשל.
בחצי השנה האחרונה שלי ביחידה, נפלו על בעלי הדירה שלי שני אסונות.
אחד מהם היה בעצם באשמתם: הם החליטו לשפץ את המטבח – רק שעם השיפוץ התגבר התיאבון והשיפוץ התרחב גם לסלון ואולי לעוד חדרים. אבל מכיוון שמדובר על שכונה עם בתים פרטיים עם חצר, עיריית הוד השרון היתה בהחלט מודעת לכך שבעלי הבתים לא פעם בונים ומרחיבים את הבתים בלי ליידע את העיריה על כך (כדי להמנע מהגדלת הארנונה) – והיתה שולחת לשכונה מידי פעם פקחים כדי לראת אם הם מאתרים שיפוצים לפי הזבל שנמצא ליד הדירה. וממש בשבוע או השבועיים האחרונים של השיפוץ המורחב – הסתובב ברחוב פקח שהיה אמור לבדוק בדיוק דברים כאלו, וראה את הזבל הרלוונטי…
מסתבר שהשיפוץ שהם בדיוק עשו לא היה אמור להגדיל את השטח הדירה – אבל בשיפוץ קודם הם הרחיבו את המרפסת ובנוסף הקימו את יחידת הדיור השניה בחצר, והם לא דווחו על הבניה הזו כדי לא לשלם ארנונה, בהנחה שלא יתפסו אותם. לכן בשלב זה התחיל מאבק משפטי בינם לבין העיריה לגבי תשלומי ארנונה – לא רק עתידיים, אלא שהעיריה גם דרשה תשלומי ארנונה שנים אחורנית שהיוו סכום מאוד גדול יחסית.
אבל התזמון של כל זה לא יכול היה להיות גרוע יותר מבחינתם.
בחודש או החודש וחצי לפני שעזבתי את הדירה שמתי לב למשהו מוזר ברמת הפעילות בבית שלהם. הכניסה ליחידת הדיור שלי היתה מהצד האחורי של הבית, כך שהייתי צריכה לעקוף את הקומה הראשונה כדי לגשת למדרגות שהובילו לדירה שלי. ופתאום שמתי לב שגם בשעות הערב, הבית מאוד חשוך ושקט ערב אחרי ערב אחרי ערב. זה היה מאוד חריג – אבל בקושי יצא לי אז לפגוש את בעלי הדירה (שגם זה היה די חריג כי בכל זאת יצא לי לפגוש אותם בשוטף פעם פעמיים בשבוע).
רק בערך שבוע וחצי או שבועיים אחרי שהתחיל השקט החריג הזה, כשהגעתי הביתה ראיתי שלט על דלת הכניסה שלהם שבירך את בעלת הבית על כך שהיא השתחררה מבית החולים.
בדיעבד הבנתי שהיא כנראה אובחנה בדיוק עם סרטן וכנראה נאלצה לעבור ניתוח עם אשפוז ארוך, ואני מניחה שגם טיפולים, אבל אז כבר עברתי דירה להרצליה. אני זוכרת שאמרתי לעצמי לשמור על קשר, אבל אז הייתי עמוסה בעבודה – ובשלב מסוים כבר עבר יותר מידי זמן בלי קשר והרגשתי לא נעים לנסות להתקשר אליהם כדי לשאול מה נשמע, במיוחד כשהם עצמם לא שמרו על קשר למרות שהיה בינינו קשר טוב כשגרתי שם.
סביר להניח שגם אם שניהם (או אחד מהם) עדיין בחיים, ייתכן מאוד שהם כבר לא גרים שם. הם היו לדעתי סביב גיל שבעים או אפילו קצת יותר כשגרתי שם לפני בערך עשרים שנה, מה שאומר שכיום הם אמורים להיות בסוף שנות השמונים שלהם או אפילו בסביבות גיל 90 – גיל שכבר קשה מאוד להסתדר בו לבד. אם הם עדיין בחיים כמובן.
למען האמת, גם יצא לי לעבור ליד הבית לפני חמש וקצת שנים.
כשחיפשתי עבודה ב 2020, התחלתי לחפש קצת לפני הקורונה, כשעדיין חברות היו מתעקשות על ראיונות פנים מול פנים. במקרה התראיינתי בחברה שנמצאה באיזור התעשיה שצמוד לשכונה – ואחרי אחד הראיונות פשוט הלכתי ברגל לרחוב.
מצד אחד, הרבה דברים נשארו אותו דבר ברחוב. מצד שני – היו המון דברים שהשתנו.
למשל כשעדיין גרתי שם, גרה בבית ליד אישה מבוגרת בת שמונים פלוס (ואולי אפילו פלוס פלוס), שהיתה מטופלת על ידי עובדת זרה מקסימה. אבל האישה עצמה לא היתה מרוצה מהמצב כי היא רצתה שהילדים שלה יטפלו בה, ולכן היתה ממש מתעללת בעובדות הזרות שלה. בגלל גילה ומצבה הרפואי, אני מניחה שכבר לפני חמש שנים היא כבר לא היתה בחיים.
כשהגעתי לשכונה נראה היה שהבית הישן שלה נהרס, ושנבנה במקומו בית חדש. הבית החדש היה צמוד לבית שבו התגוררתי, ולא היה לי ברור האם מדובר על בית דו משפחתי שהוצמד פשוט לבית שבו התגוררתי – או שמישהו רכש את שתי החלקות ובנה בית גדול יותר על שתיהן.
אבל אחד הדברים שלא השתנו היתה הגינה הקטנה עם הצריף שהיתה קיימת גם אז מול הבית, שהיו בה סלעים שעליהם הייתי מאכילה חתולי רחוב.
הסיפור עם חתולי הרחוב התחיל דווקא בגלל בעלי הדירה שלי: היה באיזור חתול רחוב לבן ופרוותי שהם כנראה התאהבו בו בגלל המראה, קראו לו לאקי – והיו מאכילים אותו. היתה חתולה נוספת שגם היתה מגיעה כשהיא היתה מריחה את האוכל, ואני ביקשתי רשות להאכיל גם אותה – והם הסכימו.
אבל איכשהו ההאכלה הזו משכה לבית עוד חתולים, ובעלי הדירה חששו שאחד מהם ימות מתחת לדירה – ולכן העברתי את ההאכלה לגינה עצמה. כולל דרך אגב גם את לאקי האומלל שבגלל המצב בעלי הדירה החליטו להפסיק להאכיל אותו. די מהר אחר כך הוא נעלם מהאיזור – אולי הוא נדרס, אבל ייתכן שחתול כזה יפה ומיוחד אומץ.
והיה גם סיפור עם החתולה שהתחלתי להאכיל – היא היתה חכמה וידעה לטפס על הגג של הבית שבו היו לי חלונות, ולקרוא לי דרכם להאכיל וללטף אותה. בעלי הבית שנאו את זה שהיא עולה על הגג כי הם חששו שהיא תפגע ברעפים, ולכן הייתי צריכה למצוא דרכים לשכנע אותה לא להגיע לשם – ובעיקר להתעלם ממנה אם היא היתה מנסה לקרוא לי דרך החלון.
זה עבד בסופו של דבר – אבל ״משום מה״ בעלי הדירה פתאום התחילו להתלונן על זה שיונים מלכלכות להם את הגג, כנראה כי עכשיו לא היתה חתולה שתפחיד אותן להיות שם.
ובנוסף יום אחד הנכדים שיחקו כדורגל בגינה, ואחד מהם בעט את הכדור כל כך חזר שהוא עף על הגג ושבר כמה רעפים…
לא יצא לי לבלות שם יותר מכמה דקות, למרות שרציתי ושהיה לי זמן. אבל מיד אחרי שהגעתי, התחיל להסתובב באיזור בחור על אופניים שהסתכל עלי בצורה מוזרה וממש לא עזב את המקום אלא פשוט נסע הלוך וחזור שניים שלושה מטרים לכל כיוון. משהו בהתנהלות שלו הרגיש לי קריפי – והחלטתי לעזוב.
למזלי הבחור לא רדף אחרי, ופשוט הלכתי לקניון הקרוב.
הקניון הזה לא היה קיים בתקופה שבה גרתי שם, אלא היה בתהליכי בניה. אני חושבת שהוא באמת נפתח כמה חודשים אחרי שעזבתי, כך שבהרבה מובנים אולי ״סבלתי״ מהבלגן של ההקמה שלו בשכונה, אבל לא זכיתי להניות ממנו – אבל מצד שני, יש סיכוי שדווקא הפתיחה שלו יכלה לייקר את מחירי השכירות בסביבה ולכן אולי זה דווקא היה לטובה.
בתקופה שבה עדיין עבדתי שם והמתנו שהקניון ייפתח, היתה לי קולגה שהייתי מיודדת איתה שציפתה לפתיחה בכליון עיניים.
חשוב לציין שבתקופה שבה עבדתי בהוד השרון, עבדתי בחברה שבה היינו אוכלים צהרים בחדר אוכל של החברה. ובואו נגיד שהאוכל עצמו אולי לא גרם לנו לרוב לקלקול קיבה – הוא לרוב היה די בסיסי ופשוט. היו מידי פעם הצלחות מסוימות – כמו למשל הימים שבהם הגישו בו עוגת שוקולד חמה לקינוח, או שהיתה עמדת פסטה בהרכבה עצמית. היתה תקופה גם שהקימו בו פינה של חדר אוכל חלבי שהיה חביב לגיוון, ככל עוד לא נפלנו על טוסט שרוף במיוחד כי הטבח שהכין אותו החליט לזרז את ההכנה שלו בכך שהוא העלה את הטמפרטורה של הטוסטר בצורה מוגזמת.
אבל אותה קולגה אהבה מידי פעם לקחת הפסקת צהרים ארוכה קצת יותר, ולצאת למסעדה בסביבה כדי לאכול משהו יותר טעים, אבל גם בשביל החברה – והיא קיוותה שבקניון יהיו כמה מסעדות חדשות אך זמינות שנוכל לצאת לאכול בהן מידי פעם. למרות שבהסתכלות אחורנית, כשהכרנו שתינו היינו רשמית בדיאטה (אני בשומרי משקל והיא בדיאטה קלאב), כך שלאכול בחוץ לא היתה אמורה להיות פעילות ששתינו מבצעות בתדירות כזו גבוהה…
אני כמובן לא זכיתי להנות מהן אם הן אכן נפתחו, אבל כשנזכרתי באותה קולגה, גם נזכרתי באותן מסעדות שבהן אכלנו יחד – ולא פעם הן גם הפכו למסעדות שבהן ביקרתי גם עם אחרים.
למשל באותה תקופה היה באיזור סניף של מסעדת ״ספגטים״. למי שלא מכיר, מדובר על רשת שהיתה מאוד פופולרית די מזמן עם סניפים בכל הארץ שבה היו פשוט פסטות (שאנחנו בתור ילדים היינו תמיד מכנים ״ספגטי״) עם צורות פסטה שונות ורטבים שונים שרבים מהם לא היו מוכרים אז בארץ, כולל כאלו עם פירות ים למיניהם בסניפים הלא כשרים. עם הזמן גם הצטרפו לתפריט גם מנות אחרות כמו פיצות שהיו מיוחדות לזמנן עם תוספות מיוחדות שחלקן עדיין לא סטנדרטיות גם כיום כמו למשל פיצה עם גבינת עיזים ופלפלים קלויים.
מעבר לעובדה שאני ואותה קולגה בילינו לא מעט ארוחות במסעדה, היא גם היתה מקום מפגש די תדיר שלי ושל קרובת משפחה מהדור של אמא שלי שגרה אז בכפר סבא או רעננה, שהיינו קובעות בו כדי להפגש ולשוחח, כשלא פעם הבנים שלה גם היו מצטרפים לארוחה.
המסעדה גם היתה מקום שבו חגגנו לא פעם ימי הולדת במשפחה, כנראה ימי הולדת שלי – אולי כי המשפחה ידעה שאני אוהבת אוכל איטלקי ואת המסעדה עצמה.
או יש מסעדה אחרת שאני והקולגה מאוד אהבנו – שנקראה ״כיופים סנטר״, והיתה מסעדה שהיתה צמודה לחנות כלי בית ועיצוב. המסעדה היתה במתחם ירקונים הידוע לשמצה – מתחם עסקי שהוקם בצורה לא חוקית, שבסופו של דבר פורק אחרי שנים שהוא היה פעיל ומאוד מצליח. אני יודעת שהמסעדה והחנות נשארו פתוחות כמה שנים אחרי שחלקים משמעותיים אחרים של המתחם נסגרו, אבל נראה לי שהמסעדה והחנות נסגרו מאז.
ואיכשהו עם הזמן, המסעדה הפכה להיות מקום בילוי שאני ואמא שלי מאוד אהבנו ללכת אליו כשהיא היתה מבקרת אותי בהוד השרון – למשל כשהתארגנתי לעבור דירה מהוד השרון להרצליה. אני חושבת שגם יצא לי לחגוג יום הולדת במסעדה לפחות פעם אחת.
יש לי הרבה מאוד זכרונות מהוד השרון, ולא רק כאלו שקשורים לאוכל. אבל הרשומה מתארכת יותר מידי והתרחקה מהפואנטה המקורי שלה.
כי בגדול, אני מרגישה שעצוב לי שהתקופה שבה גרתי שם נגמרה. בתקופה שבה גרתי שם, הייתי מיד אחרי שחזרתי לארץ מהרילוקיישן שלי שהסתיים בטונים צורמים, לא בהכרח הערכתי את כל הרגעים הקטנים האלו שכיום אני מסתכלת עליהם בכזו נוסטלגיה.
המצב הזה הזכיר לי ציטוט מהספר ״לאכול להתפלל לאהוב״ שיצא כמה שנים אחר כך שמאוד אהבתי. למי שלא מכיר את הספר – מדובר על ספר ביוגרפי של הסופרת שבו היא מספרת שאחרי גירושים קשים ודיכאון – היא מבלה שנה בשלוש מדינות: ארבעה חודשים באיטליה ששם היא מתאוששת בעזרת הנאה מהחיים (ומהרבה מאוד אוכל איטלקי), משם היא עובדת לארבעה חודשים בהודו שם היא עוסקת בתפילה ובהתקדמות רוחנית. את ארבעת החודשים האחרונים היא מבלה בבאלי, שם היא רצתה ללמוד את האיזון הנכון בין הנאה לרוחניות – ועל הדרך ובלי ממש להתכוון לזה היא התאהבה במי שהפך לבעלה השני (למרות שגם הנישואים האלו הסתיימו בגירושים).
כשהיא שהתה באשרם הודי של הגורו שהיא בחרה לעצמה, היא נאלצה להתמודד עם מערכות יחסים כושלות שלה בתקופה שבה היא היתה בדיכאון. אחד האנשים שעזר לה להתגבר על הקשיים היה אדם שהיא כינתה ״ריצ׳רד מטקסס״ (ששמו הפרטי באמת היה ריצ׳רד), שלא פעם השיחות איתו היו קשות לה, אבל בסופו של דבר הן היו אחד הדברים שעזרו לה להתגבר על מה שהיא הרגישה צורך להתגבר עליו.
ואחד הדברים שהוא אמר לה היה:
"תקשיבי טוב. יום אחד את תיזכרי בימים האלה בחיים שלך ותחשבי עליהם בתור זמן של אבל מתוק. את תביני שהיית בתקופה של צער והלב שלך היה שבור, אבל החיים שלך בדיוק התחילו להשתנות, ואת היית במקום הכי טוב שאפשר להיות בו בעולם – מקום יפהפה של תפילה, מוקף בחסד. קחי את הזמן עד הדקה האחרונה. תני לדברים להסתדר מעצמם פה בהודו."
ובאמת בדיעבד היו לי בתקופה הזו הרבה מאוד דברים טובים, והם היו בסיס ללא מעט דברים שבאמת בסופו של דבר עזרו לי להתרחק מהחוויה של העזיבה שלי של הרילוקיישן, ואז לבחון אותה באופן בוגר ורגוע יותר, ולהבין מה בדיוק היה החלק שלי בבעיות שנוצרו שם – ולהחליק (ולפעמים אולי אפילו לסלוח) עם הדברים שלא היו אשמתי אלא באחריות אחרים.
התיירת המקרית 