לפעמים צריך לקחת יוזמה ולשאול דברים.
כמו רבים מהקוראים פה, סיימתי תיכון כבר לפני כמה עשורים. בסוף כיתה י״ב יצרנו ספר מחזור לכל השכבה, כשכל כיתה היתה אחראית על ליצור משהו עבור עצמה – אני חושבת שהכיתה שלי החליטה שנצטלם במין כורסא מפוארת ואז אמירה של כל אחד תשולב במין סיפור אגדה כזה ליד התמונה שלו או שלה.
אני לא יכולה לתת יותר פרטים, כי איבדתי את הספר תוך כמה חודשים מהיום שבו קיבלתי אותו. פשוט יום אחד הבאתי את ספר המחזור הזה לבסיס במהלך השירות הצבאי שלי, והוא נעלם. באותה תקופה שירתתי עם חיילת צפונבונית שהחליטה שהיא לא סובלת אותי ממבט ראשון, ויש לי רושם שהיא זו שדאגה להעלים אותו כי הבינה שהוא היה שלי.
לפני בערך 12 – 13 שנים התיכון שלמדתי בו החליט לקחת יוזמה ולארגן כנסי מחזור. בעצם בכל שנה יש כנס למחזורים שסיימו ללמוד מספר עגול של עשורים לפני כן. יש פעילויות שמשותפות לכל המחזורים שמגיעים, ואז מתפצלים לפורומים של המחזורים עצמם.
לי לא יצא להגיע לשני הכנסים שאורגנו כחלק מהיוזמה הזו ב 2013 וב2024 (הכנס היה אמור לקרות באוקטובר אבל נדחה בגלל המלחמה), אבל כן הייתי חלק מהתקשורת לקראת הכנס האחרון. ובימים האחרונים מי שמנהלת את העניין שלחה לנו מייל עם פרטי קשר של כל מיני אנשים מהשכבה – והחלטתי לכתוב לה לגבי ספר המחזור.
כתבתי לה שברור לי שהסיכוי שיש להם עותק נוסף של ספר המחזור בטח אפסי, אבל חשבתי ששווה לי לשאול האם יש להם במקרה עותק נוסף שאוכל לרכוש, גם אם סביר להניח שהתשובה תהיה שלילית.
בהתחלה היא כתבה לי שלדעתה דווקא יש סיכוי שיש עותק כזה, והיא תפנה לצוות הארכיון כדי לבדוק האם יש אולי כמה עותקים נוספים של הספר. אבל בדיעבד התברר שיש להם מספר מאוד קטן של עותקים, ולכן הם לא רצו לשלוח לי אחד אבל היא הזמינה אותי לבית הספר כדי לצלם אותו. לצערי זה לא פתרון פרקטי כי בקושי יוצא לי לבקר בירושלים, והביקורים שלי הם בעיקר בסופי שבוע שבהם בית הספר סגור.
אבל בדיעבד קצת הצטערתי ששאלתי, דווקא כי הזכרון של הספר העלה לי אישית זכרון לא ממש נעים.
מי שהיתה אחראית על ארגון ספר המחזור עבור הכיתה שלי היתה תלמידה בשם עידית. אני לא זוכרת שהיתה לי מערכת יחסים משמעותית איתה כשלמדנו יחד שלוש שנים – לא לטובה ולא לרעה. אבל יום אחד לקראת סוף השנה קיבלתי ממנה שיחה שבה היא נשמעה כועסת ועצבנית, כדי לבקש ממני לכתוב על עצמי לספר המחזור.
בדיעבד אני לא ממש יודעת או זוכרת מי כתב את התוכן לספר המחזור – אני מניחה שעידית וכמה מהחברות שלה היו אלו שכתבו את סיפור המסגרת, אבל אני לא יודעת האם את הקטעים על התלמידים עצמם כל אחד כתב על עצמו כמוני, או שעידית והחברות שלה כתבו על כולם – ואיכשהו עם הקטע שלי הן נתקעו.
אבל הזכרון שלי מאותה תקופה הוא שפשוט ידעתי שהאפשרות השניה היתה מה שקרה, ובגלל זה עידית נשמעה כל כך עצבנית. ובתור אישה מבוגרת יש לי הרבה מאוד אמפתיה לחוויה שלה – כי עצם העובדה שאף אחת לא רצתה או יכלה לכתוב עלי העיד עד כמה לא היו לי חברות בכיתה שבה למדתי. וזה מאוד לא נעים להגיד למישהי בצורה נעימה.
כן חשוב לי להגיד שכמובן שהיו לי חברות – אבל הן פשוט לא היו מהכיתה שלי בתיכון. היתה לי חברה ששמרתי איתה על קשר מחטיבת הביניים השכונתית שלמדתי בה שהיתה בבית ספר שונה, ושתי חברות מהכיתה המקבילה בתיכון ועוד מישהי שהכרתי בספריה מהשכבה מתחתי. בשנתיים האחרונות של תיכון גם היו לי כמה חברות מקורס המד״א שעשיתי בקיץ בין כיתות י׳ לי״א, וגם מסגרת חברתית כללית יותר כחלק מההתנדבות של במד״א בשנתיים הבאות, ששם התיידדתי עם כמה בני נוער נוספים וגם עם כמה מבנות השירות הלאומי שזכיתי להכיר כשנה האחרונה שלי שם.
אבל החוויה של השיחה הזו מול עידית היתה קשה גם לי בגלל המורכבות שלה. כמובן שלא גרמתי לעידית להרגיש אפילו יותר לא נעים מהשיחה, אבל גם לי השיחה היתה מן הסתם מאוד לא נעימה – בעיקר בגלל העלבון שעידית כל כך חששה ממנו.
ובדיעבד היו גם אירועים אחרים במהלך השנים שיצרו לי בעיות דומות.
למשל בכיתה י׳ יצאנו לטיול שנתי של שבוע – שבו במשך תחילת השבוע בילינו באיזור ניצנה ועזרנו שם בחפירות, ורק ביום האחרון של השבוע יצאנו למסלול הליכה קליל למדי (לזכותם של המדריכים אפשר היה להגיד שבעבר היה צריך לרדת בכמה מהנקודות עם חבלים, אבל תקופה קצרה לפני שהגענו אליו התקינו במסלול סולמות נוחים בנקודות האלו).
אבל היינו צריכים להתחלק בעצמינו לחדרים של בערך 4 – 5 תלמידים – וכמובן כולם מאותה כיתה כי כל כיתה עבדה באיזור אחר, כך שלא יכולתי לבקש להיות עם החברות שלי מהכיתה המקבילה.
לכן כנראה שהמחנך שלנו באותה שנה לקח יוזמה וביקש משלישית בנות שהיו חברות להזמין אותי לישון איתן בחדר. שנה לאחר מכן, כשהיינו צריכים להתארגן שוב בקבוצות לקראת הטיול השנתי כדי לרכוש יחד אוכל ולבשל יחד, שוב אותן בנות פנו אלי, כנראה בעידודה של המחנכת שלנו באותה שנה.
לפחות בשנה האחרונה שלי בתיכון החלטנו להכין אוכל יחד ככיתה והחלוקה הזו לקבוצות נמנעה ממני.
אם נחזור גם לארגון כנס המחזור, אני מודה שלא הגעתי לזה שאורגן בשנה שעברה (ונדחה קצת בגלל המלחמה) או זה שאורגן לפני עשור בגלל אירועים מהסוג הזה ואחרים.
אני זוכרת למשל כמה מצבים שבהם תלמידים מכיתה אחרת לגלגו על הפרעת הדיבור הקלה שיש לי אחרי שהעברתי הרצאה בכיתה שלהם, או מצב שבו כמה תלמידים מהשכבה מתחתי הכינו סרטון שבו אני צלומתי בצורה מלגלגת, אולי במצב שבו ״ריחפתי״ במסדרון, אין לי מושג האם אני הייתי ה״כוכבת״ של הסרטון או שפשוט היתה סרט ארוך יותר גם סצנה אחת עלי.
כמובן שהיו בבית הספר גם אירועים אחרים של ביריונות, שלעיתים היו קשים משמעותית ממה שעבר עלי. למשל כשלמדתי בי״א, היתה בשכבה שמעלי שערוריה בטיול השנתי של כיתות י״ב כשהתלמיד שהיה אז יו״ר מועצת התלמידים וכמה חברים שלו תקפו תלמיד אחר ואפילו שברו לו גיטרה במהלך הטיול. כמובן שאותו יו״ר הועף מתפקידו ברגע שהשכבה חזרה מהטיול השנתי, ואני מניחה שהוא נענש בעוד כמה דרכים שלא שמענו עליהם, אבל הוא כמובן סיים את שנת בלימודים בבית הספר.
אני מניחה שאם היה טיפול בבעיות שקרו לי – הן היו דיסקרטיות יותר. יכול להיות שלא שמעתי עליהן אולי מתוך מחשבה שלא הייתי מודעת לתקריות ולכן לא רצו לפגוע בי בכך שהיו מספרים לי עליהן. ואולי גם לא קרה כלום פשוט כי המורים לא היו מודעים לאירועים האלו.
אבל כנראה שבמובן מסוים מפריע לי לחשוב שהנושא לא טופל, גם אם היה מדובר על הערה כזו או אחרת בעל פה לתלמידים מהשכבה מתחתי שצילמו אותי בלי ידיעתי.
מה שמוזר בעיני זה שכל הזכרונות שעלו לי מאותה תקופה היו שליליים – אבל אני גם זוכרת שמאוד הצטערתי שהלימודים בתיכון הסתיימו, כך שכנראה שהיו לי שם גם חוויות חיוביות למרות שאני לא זוכרת אותן…
התיירת המקרית 