קהילות מתפוררות ואנשים שנעלמים

אני זוכרת את בלוג ההרזיה הראשון שיצא לי לגלות באינטרנט.

מדובר היה על תחילת מרץ 2009, והיתה לנו מסיבת פורים בעבודה. אני זוכרת שקניתי כובע של מכשפה ולק ציפורניים שחור שאני והשותפה שלי למשרד השתמשנו בו כדי להתחפש – ואז היו לנו משחקי חברה כאלו על הגג של הבניין שבו עבדנו.

ואיכשהו באחד מהאתרים שקראתי חדשות באנגלית – היתה הפניה לבלוג של בלוגרית אוסטרלית שגרה בסקוטלנד, ושתיארה את תהליך ההרזיה שלה בבלוג – החל ממשקל של כמעט 160 ק״ג למשקל של קצת פחות מ 80 ק״ג (כלומר ירידה של חצי ממשגל הגוף המקורי שלה). בערך באותה תקופה היא הוציאה ספר שהתבסס על הבלוג שלה אבל בעצם הפך את הסיפור לסיפור רציף וממשי במקום קצף של רשומות בלוג, עם לא מעט סיפור רקע, הרבה עליות וירידות (במשקל אבל גם בחיים של הסופרת) – וכמובן סוף טוב.

דרך הבלוג שלה, גיליתי לא מעט בלוגים אחרים שעסקו בירידה במשקל, פחות או יותר מכל העולם דובר האנגלית (בריטניה, ארה״ב, אוסטרליה וכו׳) והפכו במובן מסוים לקהילה. לרוב הקשר בין הבלוגריות היה דרך תגובות לפוסטים או קישורים לפוסטים שונים, אבל בדיעבד גיליתי שלא פעם היו כל מיני מפשגים (בעיקר בארה״ב) שהיו קשורי להרזיה או אורח חיים בריא שהן השתתפו בהן ונפגשו פנים מול פנים.

ואני חושבת שבמובן מסוים ה״קהילה״ הזו העניקה גם לי תמיכה בשנים שבהן היא היתה קיימת – לפעמים במקביל לשומרי משקל או קבוצות דומות, ולפעמים בתקופות שבהן רזיתי בליווי דיאטנית או שמרתי על אורח חיים בריא לבד.

ובמובן מסוים דווקא הקהילה הזו נתנה לי יותר השראה מכל קהילה אחרת – כי היה מדובר על נשים שכתבו בצורה יומיומית על התהליך שלהן, כולל על ימים פחות טובים או כשלונות. הן לא ניסו להיות בכוח ״סיפור השראה״ אלא רק לשתף במציאות שלהן שכללה רגעים טובים פחות או יותר. לפעמים גם על הדרך הן גם סיפרו על הרקע האמיתי של ההשמנה שלהן – על איך היחס של הסביבה שלהן למשקל שלהן כילדות או נערות או הרגלי האכילה שלהן שעוצבו באותה תקופה השפיעו על כך שהן רק המשיכו להשמין.


אבל בערך בתקופה שבה גיליתי את הבלוג – אותה בלוגרית התחילה לאט לאט לעלות במשקל, אחרי בערך שנתיים או שנתיים וחצי שהיא הצליחה לשמור על המשקל הנמוך ביותר שלה.

בדיעבד היא הסבירה שהבעיות שלה מול אכילה ומשקל נבעו כבר מגיל צעיר מלחץ להרזות גם כשהיא היתה במשקל תקין לחלוטין, והרבה מאוד מהדיאטות שהיא עשתה (כולל כאלו שנחשבו לבריאות כמו למשל שומרי משקל) גרמו לה להתייחס לאוכל בצורה לא בריאה. היא אמנם חשבה שההרזיה שלה נבעה מדרך אכילה בריאה, אבל עם השנים הבינה שבעצם זה לא ממש היה המצב: גם ניסיון ההרזיה המוצלח הזה, למרות שהוא היה הדרגתי והתבסס על אוכל בריא – נבע מלחץ לעמוד בסטנדרטים של משקל ובצורת אכילה שלא היתה מתאימה לה. מעבר לזה, עצם ההצלחה שלה והעובדה שהבלוג שלה הפך לפופולרי ואז היא גם זכתה באפשרות להפוך אותו לספר הפכו לעוד גורמי לחץ שאולי גרמו לה לטווח הקצר לשמור על המשקל – אבל בטווח הארוך דווקא פגעו ביכולת שלה פשוט למצוא דרך לאכול בצורה בריאה שמתאימה לה.

לכן לאט לאט ההרגלים שלה השתנו שוב – הפעם לרעה. ואיתם התחיל לעלות גם המשקל שוב – בהתחלה לאט, ועם השנים יותר מהר. אחרי בערך עשור, נראה שהיא חזרה שוב למשקל גבוה יחסית.

אחרי כמה שנים שבהן היא לא רזתה (ועלתה קצת במשקל), היא החליטה להפסיק לכתוב בלוג על המשקל שלה, אבל המשיכה לכתוב בלוג על נושאים אחרים. ואז היא בחרה למחוק את בלוג ההרזיה שלה. בסופו של דבר היא כתבה פחות ופחות בבלוג ה״רגיל״ שלה, ולפני שנה וקצת נראה שהיא הפסיקה לכתוב לחלוטין.

ובמקביל אליה, גם רוב הבלוגריות האחרות הפסיקו לכתוב על המשקל שלהן בפרט ועל החיים שלהן באופן כללי. לרוב הפסקת הכתיבה על המשקל נבעה מכך שבסופו של דבר גם הן התחילו לעלות שוב במשקל (למרות שמאז אחת מהן רזתה שוב, הפעם לאט יותר ולמשקל יעד גבוה יותר מאשר ההרזיה המקורית שלה). והכתיבה הכללית פחתה בין השאר כי הן טענו שה״אינטרנט של היום״ הוא לא האינטרנט שהיה פעם. מעבר לעובדה שעם השנים בלוגים הפכו להיות פחות פופולריים – גם האינטרנט עצמו הפך להיות יותר ציני וחשדני ופחות תמים ממה שהוא היה בתקופה שבה הבלוגים שלהן פרחו, ולכן הן לא רוצות לכתוב יותר.

אבל אני מרגישה שבמובן מסוים, עד כמה שההעלמות הזו מוצדקת ונכונה (וגם אני חושבת הרבה שנים אחר כך על עד כמה דיאטות מאורגנות מהסוג שכולנו עשינו לפני 15 שנה לא יעילות ולא בהכרח בריאות) – משהו בתחושת הקהילה הזו חסר לי. אולי במובן מסוים דווקא הנשים האלו היו עבורי השראה הרבה יותר יעילה מאשר גופים אחרים שניסו לתת לי השראה, כי רובם היו מסחריים שרצו במקביל להשראה למכור לי משהו – או שדימוי העצמי של מי שניסתה לתת את ההשראה התבסס יותר מידי על זה שהערך העצמי שלה מבוסס על כך שהיא מוצלחת יותר כאישה רזה (ולוזרית כאישה שמנה).

אבל אולי במובן מסוים אני מתגעגעת בעצם למי שאני הייתי בזמנו – מישהי שהמעבר לאורח חיים בריא היה לה יחסית קל כי היא היתה יחסית צעירה ועם חילוף חומרים טוב, והתחילה לרזות במשקל מספיק גבוה שאורח החיים הבריא לא היה מאוד מגביל עבורה.

וכיום זה לא המצב, וזה מקשה עלי לחזור שוב למסגרת שהיתה עבורי די ברורה מאליה לפני קצת יותר מחמש שנים.

ואולי חלק מהבעיה היא שהעולם עצמו השתנה – לא רק התמימות של האינטרנט אלא גם בהרבה היבטים אחרים. איכשהו יש לי תחושה שבאותה תקופה בכל זאת עדיין היו לנו הרבה פחות פיתויים – ובמקביל גם הם היו הרבה פחות זמינים בעזרת שירותי משלוחים. או שאולי באותה תקופה החיים שלי היו מספקים הרבה יותר ממה שהם היום, וזה גרם לי לחפש הרבה פחות נחמה באוכל.

הערה ממש ממש חשובה: אני לא מחפשת הצעות לפתרונות או כל דבר אחר, אלא סתם לפרוק קצת מחשבות. אם ארצה פתרון אני יכולה בקלות לחפש אותו עצמאית ואין לי צורך שמישהו אחר יחפש לי אותו.

הטיול לאלסקה – הטיסה חזרה הביתה

הטיסה הראשונה מתוך שלוש במסע שלי הביתה יצאה מאנקורג׳ בשעה שמונה בבוקר – הייתי אמורה לנחות בסיאטל, שממנה טסנו לאיסטנבול בטיסה של בערך 11 שעות, ואז היתה לי טיסה קצרה מאיסטנבול לישראל אחרי המתנה יחסית קצרה.

התארגנתי לצאת מהאכסניה בשעה מוקדמת מאוד בבוקר, ולמזלי הייתי מוכנה כמה דקות לפני הזמן, כי גם נהג המונית שלי הקדים. רוב האנשים עדיין ישנו, אבל כן יצא לי לפחות להפרד מאחד המטיילים שהיה מאוד נחמד ואמר שהוא מקווה לראות אותי שוב בטיולים בעתיד. בסופו של דבר החלטתי להגיד לו שכנראה זה לא יצא לפועל כי הבעלים של החברה לא יאפשר לי את זה.

הדרך לשדה התעופה היתה גשומה (והגשם לא הפסיק מאז שהוא התחיל בערב האחרון שלנו בדנאלי), אבל היא היתה ריקה למדי ולכן הגענו לשדה התעופה מהר.

הטיסה הראשונה שלי הופעלה על ידי חברת Alaska Airlines – ואני חייבת להגיד שהשירות שלהם היה מעולה. כשהזמנתי במקור את הכרטיס שלי כמה חודשים לפני הטיסה, יכולתי להזמין מקומות ישיבה רק בטיסות של טורקיש ולא בטיסה הזו – אז ניסיתי ליצור איתם קשר. היה להם באתר צ׳ט שבו ענו לי מיד, וברגע שנתתי מספיק נתונים מזהים הם שמרו לי מקןם.

החסרון היחידי בטיסה מולם היתה שהם לא יכלו לתת לי כרטיסי עליה למטוס לטיסות ההמשך שלי מסיאטל (בגלל שמסיאטל טסתי עם טורקיש שוב), אבל לפחות דיילת הקרקע אמרה לי שאני צריכה לעשות צ׳ק אין בדלפק בסיאטל ברגע שהצוות יצא לשם. אני שמחתי שהם אמרו את זה, כי אני רגילה שברוב שדות התעופה כשעוברים בין חברות תעופה צריך לעשות צ׳ק אין מחדש בדלפקים הרשמיים של הצ׳ק אין – ואם לא הייתי מודעת לזה שאני לא אעבור בדלפקים בגלל מבנה שדה התעופה, זה היה מבלבל ואולי אפילו מלחיץ אותי.

היה לי מספיק זמן לפני הטיסה כדי לעבור בסארבאקס כדי לשתות את אחד מהשייקים שלהם בפעם האחרונה – ואז לעבור דרך מקדונלדס כדי לאכול ארוחת בוקר יותר רצינית ומשביעה. מקדונלדס היה למרבה ההפתעה די עמוס.

זמן קצר אחרי שסיימתי לאכול כבר עלינו על המטוס, והגענו יחסית מהר ובנוחות לסיאטל. במקור אמרו לי שאין בטיסה הזו מאלסקה לסיאטל מחלקת עסקים – אבל כן היתה בה מעין מחלקת עסקים או ראשונה, ואני ישבתי בה מקדימה. זו היתה חוויה מעניינת – בין השאר כי זכיתי לראות את הצוות מיישם נוהל מאוד מעניין: אם אחד הטייסים היה צריך ללכת לשירותים או לצאת מתא הטייס, אחד הדיילים היה צריך להחליף אותו, ואז הדיילת הראשית היתה נעמדת מול תא הטייס מעין נונשלנטית כאילו כלום לא קורה כדי להסתיר את תא הטייס. אני מניחה שזה שילוב של רצון לאבטח את המטוס מפני מחבלים, ומפני טייסים מתאבדים כפי שקרה לפני כמה שנים.

ואלו תמונות של שדה התעופה מהחלון של המטוס.


יצא לי לבלות בשדה התעופה של סיאטל כמה שעות, שבהן אכלתי צהרים וסתם הסתובבתי בין החנויות.

רק בערך שעה וחצי לפני הטיסה הגיעו דיילות הקרקע לדלפק – ומיד קראו ללא מעט נוסעים שהיו זקוקים לעשות צ׳ק אין. למרות שעמדתי ראשונה בתור מישהי עקפה אותי – והיא זו שהצליחה לגשת לדיילת המנוסה. אני ״נפלתי״ על דיילת חדשה שהיתה צריכה המון עזרה מהאחראי בתהליך הצ׳ק אין – אבל היא היתה היחידה מבין כל אנשי הצוות של חברות התעופה שנתנה לי גישה לטרקלין מחלקת העסקים בכל הטיסה. מכיוון שלא רציתי לסבך אותה, וידעתי שאין לי הרבה זמן בשדה התעופה באיסטנבול – לא סיבכתי אותה בשאלות לגבי הטרקלין באיסטנבול.

החוויה היתה נחמדה ושקטה, וכללה אוכל ושאר פינוקים קטנים, והיה לי חבל שלא קיבלתי את האפשרות לבלות בטרקלין את כל זמן ההמתנה שלי.


הטיסה יצאה שוב באיחור אופנתי, בין השאר כי עלינו על המטוס באיחור די גדול. הצטערתי לראות שאני אאלץ לטוס שוב שוב באותו סוג מושב לא נוח שהיה לי בטיסת ההלוך.

אחרי שהמראנו, נהנינו מנופים יפים של תחילת הרי הרוקיס האמריקנים ואז ענני סופה גדולים שתהיתי למראה אחד מהם האם יש מתחתיו אולי סופות טורנדו.

ואז התחילה הארוחה, כמובן עם צלחת אגוזים חמים וכוס יין אדום:

לאחר מכן הדיילות ערכו את השולחן, קיבלנו לחם, שני סלטים אישיים, ומרק – בלי הבלגן הגדול של עגלת סלטים שונים שהיתה בטיסה הקודמת:

ואז הגיע תורה של המנה העיקרית שהיתה סטייק שוב:

גם המנה האחרונה הפעם היתה בחירה אחת מתוך כמה, ולא עגלה של קינוחים כמו בפעם שעברה. אולי בגלל זה הארוחה הרגישה קצת פחות פלצנית מהארוחה המקבילה בהלוך – או שאולי פשוט התרגלתי לרעיון:


גם הפעם הדיילות לא הציעו לי לעזור להפוך את המושב למיטה – למרות שהפעם כן ניסיתי בשלב מסוים לשכב ולנמנם. דיילת אשכרה עברה לידי ואפילו לא הציעה לי שמיכה או כרית…

הטיסה בסופו של דבר הסתיימה – והורידו אותנו בטרמינל שנראה חדש בשדה התעופה של איסטנבול, ואיכשהו גם ירדנו בקצה הכי מרוחק ומבודד שלו, כזה שהיה מרוחק מחנויות דיוטי פרי או מסעדות.

אני שהייתי עייפה בשלב זה החלטתי להמתין שם באיזור עד שנתבשר על השער שממנו תצא הטיסה לישראל כדי לדעת לאן ללכת ולא לצעוד שוב בצורה מיותרת בין טרמינלים שונים.

אבל כשפורסם השער, שוב גיליתי (ממש כמו בהלוך) שאני צריכה לצעוד מרחק די גדול כדי להגיע לשער היציאה – ולמהר לעשות את זה, רק כדי לגלות שהטיסה לישראל שוב יצאה באיחור מאוד לא אופנתי…

מאירועי החג

בגיל חמישים יש לי כמה שערות לבנות. רואים אותן בעיקר מקרוב, ורוב השיער שלי עדיין חום. זה לא מטריד אותי בשום צורה, ובימינו יש גם לקבוצה הולכת וגדלה של נשים יש נטיה להישאר עם שיער לבן בלי לצבוע אותו, ויש סיכוי שגם אני אמנה עם הקבוצה הזו כשאגיע למצב שבו השיער הלבן שלי יהיה בולט מספיק.

ברור שהמצב של השיער של ממש לא מזעזע, במיוחד לא כשבאמת יש לי רק כמה שערות לבנות. היחידה שבאמת מזועזעת מהמצב היא אמא שלי שהצהירה שאני ״חייבת לצבוע כבר את השיער״, שזה שדרוג מההצעות הקודמות שלה ש״אעשה שטיפה לשיער״ כי רואים לי שערות לבנות.

נראה לי שזה בעיקר נובע מהגישה שלה לאיך אישה צריכה להראות, ועל זה שהיא כבר מגיל ארבעים ומשהו חשה חובה לצבוע את השיער – ועד היום הולכת לספר קריזיונר מהסוג שלא שואל את הלקוחות שלו מה הן רוצות אלא עושה מה שנראה לו מתאים.

אבל זה מעייף שכל הזמן אני צריכה להגיד לה שהשיער עצמו לא מפריע לי, ושאין לי עניין לצבוע אותו. אני כמובן לא יכולה לדעת איך אני ארגיש לגבי הנושא השה בעתיד – יכול להיות שכשהשיער שלי יאפיר או אפילו ילבין אני ארגיש אחרת, אבל בשלב זה אין לי עניין להשתעבד לצביעה בבית (שלרוב נראית רע) או לצביעה אצל ספר (שלרוב גם כוללת תספורת, וגם נוטה להיות מאוד יקרה באופן כללי, במיוחד כשצריך ״לתחזק״ את הצביעה כל ככמה שבועות). וזה מעבר לעובדה שהחומרים שמשמשים לצביעת שיער לא ממש בריאים בלשון המעטה.


ואז יש את אבא שלי, שיש את מי שיקראו לו חסכן – ויש את מי שיקראו לו קמצן.

לפני לא מעט שנים, חשבתי לפנק אותו במתנת יום הולדת שווה במיוחד ולקנות לו ערכת שחמט מיוחדת עם דמויות עבודת יד מפימו. הוא לא התחבר למתנה, והיא ישבה שנים אצל ההורים שלי בסלון – עד שהגיעו הנכדים והתחילו לשחק עם הדמויות.

אבל מבחינת אבא שלי – אני ״פראיירית״ שהאמנית שיצרה את הערכה ניצלה כדי למכור לה משהו מיותר.

את אותה גישה הוא מגלה כלפי שוקולטרית ירושלמית שאני מכירה שמכינה אצלה במפעל שוקולדים איכותיים. פעמיים או שלוש הזמנתי להורים שלי מארז שוקולדים שלה לחגים בהנחה שהורים שלי ייהנו מהם בגלל האיכות הגבוהה יחסית של המוצר.

אבל מסחינת אבא שלי – שוב אני פראיירית שמשלמת למישהי ש״מנצלת״ אותי.

בשלב מסוים כבר הבנתי שאין צורך לקנות להורים שלי ומיוחד לו מתנות איכותיות או מיוחדות כי הוא פשוט לא מעריך אותן, ומסתפקת בעיקר לקנות לאמא שלי דברים שהיא תעריך כמו למשל ריבות טובות.


בחג עצמו, הבן של אחותי והילדים של אחי החליטו להישאר אצל סבא וסבתא לעוד לילה – ורק הבת של אחותי החליטה לחזור עם ההורים הביתה.

אחרי התלבטויות האם אפשר להשאיר את הילדים לבד אצל סבא וסבתא והאם ההורים שלי יסתדרו איתם לבד (הקטנה ביותר בת שמונה, זה לא שה״ילדים״ כאלו צעירים) – אחי וגיסתי החליטו לחזור למרכז ונתנו לי טרמפ הביתה.

ואז כשהיינו לקראת איזור שער הגיא – פתאום עלתה ברדיו התראה לגבי טילים, וכמה שניות אחר כך אפליקציית פיקוד העורף בטלפון שלי השמיע צליל של אזעקה בתור התראה.

בלאו הכי התכוונו להכנס לתחנת הדלק כדי לתדלק, אבל גיסתי התעקשה שנכנס ושכולנו נמצא שם את המרחב המוגן ליהכנס אליו. אחי לעומת זאת טען שמבחינה סטטיסטית הסיכוי שמשהו ייפול דווקא שם נמוך למדי והתעקש שהוא יתדלק בזמן שנמתין את עשר הדקות למען הבטחון.

אני ירדתי מהאוטו עם גיסתי ונכנסנו לחנות של תחנת הדלק, וגיסתי התעקשה להכנס למרחב המוגן שלהם. אני הרגשתי קצת לא נעים כי זה היה בעצם המחסן של החנות והרגשתי שהעובדים מרגישים לא נוח עם זה שמבקשים מהם להכנס לשם, ונכנסתי לשם רק כמה דקות אחר כך כשהבנתי שגיסתי מתעקשת להשאר במרחב המוגןעשר דקות – הצטרפתי אליה.

אחי הגיע לדקה האחרונה של ההמתנה בערך (אחרי שהוא תדלק), והתעקש להכנס לדיון על הסיכוי הסטטיסטי של משהו ליפול על תחנת הדלק.

בסופו של דבר, יצאנו מזה בשלום (גם מהשמועה שכנראה לא היתה נכונה שנפל רסיס באיזור לטרון שהיה מרוחק מתחנת הדלק בערך 3 – 4 ק״מ), ואפילו גיסתי שלרוב מאוד לחוצה מטילים ואזעקות הודתה שזה ממש לא נורא.

אבל נראה לי שבשלב זה לא נשוש לנסוע לירושלים לחג השני.

אז איפה אתם עושים את החג?

ה הנושא של השרביט החם השבוע.

מכיוון שאני כותבת את הרשומה מראש (כלומר לפני ליל הסדר) אבל מפרסמת אותה בראשון בבוקר (שהוא הבוקר אחרי), אז יצא שאני מספרת על התוכניות אבל בעצם מפרסמת אחרי שהן כבר התממשו (או שלא), אז זה יוצא קצת מצחיק.

בשנה שעברה היתה לנו במשפחה מעין פאשלה קטנה: לרוב נוצר מצב שבו אחי ואחותי חוגגים בשנים שונות את החג עם המשפחה של בן או בת הזוג, כך שיש לפחות משפחה אחת עם מכדים שחוגת עם ההורים שלי.

אבל בשנה שעברה, איכשהו נוצר נוצר מצב שבו אחי חגג עם המשפחה של גיסתי (והם לא יכלו להגיע לצהרים ביום החג כי ההורים של גיסתי דתיים, אז ארוחת חג איתם אומרת לבלות איתם את כל החג) – והמשפחה של אחותי בילתה את החג בניו יורק, כך שהם לא יכלו להגיע.

ברמה העקרונית אמא שלי סידרה מראש שנחגוג אצל אחותה בקיבוץ – אבל בסופו של דבר זה בוטל, אני לא יודעת אם בגלל שקיטרתי על זה ו״איימתי״ שלא אצטרף, או בגלל המצב הבטחוני, אבל זה בוטל וחגגנו רק שלושתנו בבית. לפחות ויתרנו על קריאת רוב ההגדה ואכלנו את הארוחה יחסית מוקדם.


בעבר לא היתה לי בעיה לחגוג אצל דודה שלי בקיבוץ, בין השאר כי דודה שלי נטתה לקחת אוכל מחדר האוכל אליה הביתה, והיינו חוגגים שם (יש לה מטבחון קטן שבו היא יכלה לחמם את האוכל יחסית בקלות).

אבל בשנים האחרונות היא מתעקשת לחגוג בחדר האוכל – ובחדר האוכל יש ״ליל הסדר״ מלא של הקיבוץ. וזה לא רק טקס אלטרנטיבי מעצבן למדי שכביכול אמור לחגוג את החקלאות ולא את הפן הדתי של פסח – אלא הוא גם מיועד מאוד להיות להנאתם של חברי הקיבוץ. כי יש קטעי קריאה, ואז אחריהם מקהלת הילדים שרה את הקטע (כמובן אחרי שנותנים להורים של הילדים ששרים לרוץ מול הבמה כדי שהם יוכלו לצלם אותם שרים). ואם אלו לא הילדים ששרים – זו המקהלה של הקיבוץ, ואז גם השירים ארוכים יותר, עם יותר בתים ופזמונים וקשקשת. ברקע מנגן המורה לפסנתר של הקיבוץ שהוא גם זה שמתכנן כל שנה את הטקס סטייל טקס מעצבן של בית הספר שבר חשבתי שנפטרתי מהם כשסיימתי ללמוד בבית הספר.

זה כמו ארוחה משפחתית שבה יש מישהו שמתעקש להמשיך ולקשקש ולפרשן את ההגדה וכל משפט בה – רק שבניגוד לארוחה משפחתית שבה אפשר לנסות לקטוע את הקשקשן התורן עם מבטים קטלניים או הערות גועליות, פה אין אפשרות לקטוע את הטקס ואפילו אין אפשרות להוציא את העצבים במבטים הקטלניים אפילו אם ברור לנו שהם לא יעבדו.

וכמובן שלוקח המון זמן להגיע לארוחה. ולא שהאוכל טוב במיוחד, אבל לפחות היא אפשרה הפסקה מלשמוע ילדים מזייפים עיבודים מוזרים לשירי הפסח המוכרים.

עברנו את החוויה הזו לפני כמה שנים, והיא הספיקה לי לכל החיים. ניסיתי להגיד לאמא שלי שמבחינתי היא ואבא יכולים ללכת להתארח בקיבוץ, ואני אשמח פשוט לחגוג לבד בבית, אבל אמא שלי לא הסכימה לזה, ולמזלנו היא לא היתה צריכה לבחון את המציאות הזו בין השאר כי בסופף לא נסענו לקיבוץ מסיבות בטחוניות.


השנה למזלנו אחי והמשפחה שלו יחגגו איתי ועם ההורים, ובחג עצמו בצהרים אחותי והמשפחה שלה יגיעו לארוחה משותפת.

כרגיל נשרוד את תחילת ההגדה, כשכל אחד יקרא קטע קצרֿ, הילדים ישירו שיר או שניים (כמו למשל את הקושיות), ואז בשלב מסוים נאבד את הסבלנות ונעבור לאוכל.

ואחרי האוכל אולי נסה לשיר קצת, אבל לרוב אין לנו סבלנות לכל השירים של אחרי הארוחה, ונפרוש לסלון לשתות את המשקה החם של אחרי הארוחה.

חירות היא שחרור מהתקבעות פוליטית?

זה המסר שהרב תמיר גרנות מנסה להציג בכתבה הזו. הוא טוען (ובצדק) שממש כמו שהתקבעות על ביביזם היא לא חירות פוליטית, אלא שגם ההתקבעות על כך ש״רק לא ביבי״ היא שגויה באותה מידה, ואליה לשייך את הדעות של כל גוש הימין.

הוא מנסה לכתוב את הפוסט כביכול מעמדה שהיא לא פוליטית, אבל (וזה אבל חשוב) – במהלך הכתבה הוא כותב על צביקה מור, אביו של החטוף איתן מור ומקים ״פורום תקווה״. זהו גוף שמייצג הורים ובני משפחה של חטופים שמאמינים שהמשך הלחימה ולחץ כלכלי ובעיקר צבאי מתמשך על החמאס יוביל לשחרור מהיר ויעיל יותר של החטופים – אבל גם לבטחון כללי של כל מדינת ישראל. אולי אפילו יש לזה חשיבות גדולה יותר לבטחון המדינה – וחברי הפורום מוכנים להקריב את בטחונם של החטופים שקרובים אליהם למען בטחון המדינה, עם כל הכאב שכרוך בכך.

זו דעה שהיא כמובן לגיטימית לחלוטין – לא במובן שכולנו חייבים להסכים איתה, אלא במובן שאנשים שונים יאמינו בגישות שונות לפתרון הבעיה. ואפשר כמובן לפתח דיון עד כמה לחץ צבאי על החמאס יוביל לפתרון או לא.

אבל נשמע מהכתבה שבעיני הרב תמיר גרנות – העמדה של פורום תקווה היא ״ה״עמדה המוסרית, ולא רק עמדה מוסרית שוות ערך לעמדות אחרות (ואולי סותרות). ובמצב כזה, אי אפשר שלא לתהות האם באמת אפשר לנתק את היחס שלנו כלפי אחרים מדעות פוליטיות?

הטיול לאלסקה – הערב האחרון ואז היום האחרון

לאורך הטיול היה לנו מזל גדול ובקושי ירד לנו גשם – באיזור שהוא לרוב מאוד גשום (וזו הסיבה שהוא גם מאוד ירוק). זה הפך את טיול והשינה באתרי הקמפינג השונים להרבה יותר נעימה ונוחה עבורנו, לא פעם בגלל ששהינו באתרי קמפינג בטבע שהיו הופכים לבוציים למדי בגשמים (והיה לנו חשד ששהינו בהם פשוט כי הם זולים יותר, או שהמיקום הספציפי שנבחר היה זול יחסית לאתר עצמו בגלל הפשטות שלו).

בערב האחרון שלנו לטיול, המדריכים שוב ארגנו לנו ארוחת ערב משותפת כדי להפרד מהקבוצה בצורה מסודרת (כמו שכתבתי על ארוחה בסוף החלק הראשון של הטיול בפסקה האחרונה של הרשומה הזו) – שאני לא יכולתי להגיע אליה כי קבעתי לעצמי טיול מאורגן ומודרך שסיים קצת אחרי שהקבוצה היתה אמורה לצאת, והמדריכים לא היו מוכנים לדחות אותה.

בשלב זה הייתי עייפה ועצבנית למדי (במיוחד אחרי החוויה המעצבנת של הטיול המודרך), ואכלתי קצת חטיפים שהיו לי כתחליף לארוחת הערב, ואז הלכתי לישון לפני שהקבוצה חזרה מארוחת הערב.

התעוררתי כששמעתי את החבר׳ה מהקבוצה חוזרים מהארוחה, נרדמתי שוב – ואז התעוררתי שוב כשהתחלתי לשמוע גשם יורד ללילה אחרון שלנו בקמפינג.


אחרי שהתעוררנו והכנו ארוחת בוקר במזג אוויר די גשום – התחלנו לנסוע דרומה, אל עבר העיר אנקורג׳. המדריכים מיהרו כמה שיותר להגיע לשם, ואם בטיול הקודם שלנו בנסיעה המקבילה מדנאלי לאמקורג׳ עצרנו מידי פעם להפסקות שירותים ועצרנו לאכול ארוחת צהרים במסעדה ״נורמלית״ באמצע הדרך – נראה היה שהמדריכים הנוכחיים מנסים לוותר על הפסקות שירותים רק כדי להזדרז לסיים את הטיול, וארוחת הצהים שלנו היתה עצירה מוגבלת מאוד בזמן במעין מרכז קניות עם הרבה מזללות מזון מהיר כדי שנוכל לסיים עם הארוחה כמה שיותר מהר.

שיא הקטע היה שבשלב מסוים הנהג הציע שנעצור להפסקת שירותים באמצע שומקום – משהו שגברים התסדרו איתו, אבל נשים לא ממש יכלו להסתדר כי כל השיחים והדשא היו ספוגים מים בגלל הגשם שלא הפסיק לרדת – ובסופו של דבר נאלצנו לעצור בשירותים ״רשמיים״ עבור הנשים. אבל רבות התעצבנו על כך שהגברים החליטו לרדת אחד אחד במקום לרדת במרוכז, מה שעיכב את הנסיעה לשירותים שהם גם נשים יוכלו להשתמש.


ואכן הגענו לאנקורג׳ בשעה שתיים ושהו – כששעת ההגעה המקורית היתה חמש. אני חושבת שזו היתה הפעם היחידה בטיול שהערכת הזמנים המקורית של הנסיעה היתה ארוכה מידי ולא קצרה מידי.

אני חושבת שזה נבע מכך שהמדריכים סיימו עכשיו טיול של חודש רצוף איתנו – כשלפניו היה להם טיול נוסף לבני נוער, ולא ממש היה להם חופש ממטיילים למשך תקופה יחסית ארוכה של לפחות חודשיים. אמנם ההדרכה היא התפקיד שלהם, אבל הדרכה היא תפקיד מאוד אינטנסיבי ואני מסוגלת להבין את הרצון שלהם להתחיל את החופש הקצר שהיה להם לפני הטיול הבא כמה שיותר מהר, גם אם מדובר על כמה שעות ספורות.

לא ממש היה לנו זמן לפרידה מסודרת מידי בגלל שירד גשם בחוץ, ורובנו היינו צריכים להגיע לאכסניות שבהן הזמנו חדר – או במקרה של האמא והבנות שלה שהיו איתנו בטיול, להגיע לשדה התעופה כדי לטוס חזרה הביתה.

אני הייתי מאלו שבחרו להשאר באכסניה שהמליצו לנו עליה – ולכן גם הורידו אותנו לידה.

ואני מודה, כשנפרדנו אחרי הטיול החלטתי קצת לשגע את המדריכה ולרמוז לה שאני מתכוונת אולי להירשם שוב לטיול עתידי בכך שאמרתי לה שאולי נפגש שוב בעתיד. המבט המבוהל שלה והאופן שבו אפשר היה שהיא לא יודעת איך להגיב היה שווה את התעלול הילדותי הזה.


האכסניה היתה בית פרטי שהוסב לאכסניה והיה מאוד נוח, לפחות ללילה היחיד שבו ישנתי בה. וכמעט שלא הצלחתי לישון בה: בגלל שאיבדתי את כרטיס האשראי, גם פה היה לי קושה להעביר את הגוגל פיי שלי, אבל למזלי הבעלים של האכסניה התעקש לעבוד איתי על זה, ובפעם השניה שניסינו זה עבר.

אני מודה שלא הייתי יודעת מה לעשות אם התשלום לא היה עובר – כנראה שהייתי נוסעת לשדה התעופה ומבלה בו את הלילה עד הטיסה שלי מוקדם בבוקר אחרי, בתקווה שהיו נותנים לי לעשות את זה, במיוחד כשנראה שהמטיילים האחרים לא היו מוכנים לעזור לי במקרה הצורך.

לכן חשוב לי מאוד להמליץ על האכסניה הזו – אם אתם אי פעם מבקרים באנקורג׳. האכסניה נמצאת במיקום מרכזי, וגם במרחק נסיעה מאוד קצרה משדה התעופה. והשירות בה היה מעולה כפי שאפשר להבין.


אחרי שכולנו עשינו צ׳ק אין, המטיילים האחרים התחילו להתארגן לפעילויות שונות בערב, אבל אף אחד לא שאל אותי האם אני רוצה להצטרף. אני מניחה שיכולתי לבקש להצטרף – אבל העדפתי שלא בגלל חוסר העניין שהם גילו.

אולי במובן מסוים זה היה החסרון בכך שהמדריכים ארגנו את ארוחת הפרידה ערב לפני סוף הטיול – בשאר הטיולים שלי אנחנו המטיילים היינו מתארגנים לבד בערב הראשון שלנו בעיר בלעדיהם לארוחת פרידה כזו.

כן יצא לי להגיד שלום לחלק מהאנשים, ופה היה לי קטע שמאוד הפריע לי, ואולי במובן מסוים עדיין מפריע לי.

כשהמדריכים רצו להעיף אותי מהטיול בחלק הראשון לטיול, סיפרתי על הנושא למיסי – אותה מטיילת שפגשתי כבר באכסניה בסן פרנסיסקו בבוקר הראשון שבו יצאנו לטיול חודש לפני כן. היינו יחסית מיודדות, והיא מיד התחילה לעזור לי – גם בסידורים פרקטיים כדי לקנות את הדברים שהייתי צריכה לקנות כדי לישון באוהל, אבל גם בתמיכה באיך להתנהל בצורה טובה מול המדריכים.

בדיעבד שמעתי מג׳ולי, אחת המטיילות האחרות מהחלק הראשון של הטיול, שבאחד הימים האחרונים של החלק הראשון של הטיול המדריכים ניגשו אליה ואל מיסי כדי לשאול אותן הם לדעתן אוכל להסתדר בחלק השני של הטיול – וג׳ולי סיפרה לי שמיסי ממש נאמה להם על איך אני אסתדר טוב בטיול.

לכן כשנפרדתי ממיסי באותו ערב (שקבעה ללכת לסרט עם מטיילת אחרת ולא רציתי לעכב אותה יותר מידי) אמרתי חצי בצחוק האם היא מאמינה שהצלחתי לסיים את הטיול.

להפתעתי היא אמרה שלא – היא לא האמינה. ואז היא ראתה שהופתעתי מהתשובה שלה, והיא אמרה שהיא לא ממש התכוונה לזה, אבל התחושה שלי היתה שהיא התכוונה לתשובה המקורית, ואני שואלת את עצמי למה היא חשבה כך למרות המאמצים שלה בחלק הראשון של הטיול לעזור לי להשאר.

אויל זה היה קשור לעובדה שהיא היתה מודעת לזה שאיבדתי את כרטיס האשראי שלי בחצי השני של הטיול, וחשבה שזה היה חסר אחריות מצידי להמשיך לטייל כך כחלק מהקוצה, אבל התחושה שלי היה שמדובר על משהו מעמיק יותר.

אבך מיסי מיהרה לצאת לסרט, והרגשתי שבשלב זה היא לא היה מעוניינת להרחיב כדי לשוחח על הנושא, וכנראה לעולם לא אדע למה בדיוק היא התכוונה. ובל לי כי אני מאוד הערכתי את דעתה, ואני חושבת שיכולתי ללמוד משהו מהדברים שלה.

ספרים ארוכים שקראתם

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני חושבת שברעיון של מוטי עלו בעצם שתי הגדרות שונות של מהו ״ספר ארוך״ – מצד אחד הוא מדבר על ספרים שהם ארוכים בפני עצמם (באורך של כמה מאות עמודים) – ובין סדרות של ספרים שכוללות כמה ספרים (שחלקם או כולם יכולים להיות ארוכים, או שלא).

ההבדל הוא שלרוב סדרה של ספרים מורכבת מספרים שבכל אחד מהספרים יש התחלה, אמצע וסוף מוגדרים, כלומר סיפור שלם בפני עצמו. לכן בכל ספר חדש בסדרה צריך להיות במובן מסוים סיפור בפני עצמו. הסיפור כמובן מוגבל במגבלות של הסדרה – הוא צריך להיות חלק מהעולם ממנה ולהכיר את הסיפורים שכבר סופרו בו ולהמשיך את הסיפור הזה בצורה סבירה אבל שעדיין תהיה מעניינת ושונה מספיק מהסיפורים הקודמים כדי לחדש.

הבעיה עם סדרות היא שאחרי מספר מסוים של ספרים, קשה מאוד לחדש בצורה שתהיה אמינה ולא מוגזמת. לכן רוב הקוראים במקריים יאהבו את 3 – 4 הספרים הראשונים בסדרה, אבל אחריהם הסדרה תאבד לא פעם קוראים כי היא הופכת להיות מוגזמת או חוזרת על עצמה – ובלא מעט מקרים שניהם.

למרות שחייבים לציין שלא תמיד סדרה של ספרים היתה אמורה להיות סדרה. הספרים של ״שר הטבעות״ למשל היו אמורים להיות ספר ארוך אחד – אבל הוא חולק לשלושה ספרים י לא היה מספיק נייר כדי לפרסם אותו ככרך אחד….

ויש כמובן גם ספרים שהם עצמם ארוכים – באורך 500, 600 או אפילו יותר עמודים. וזה כבר משהו שמאוד תלוי בספר, בסופר – ובקורא עצמו. סטיבן קינג למשל ידוע בספרים המאוד ארוכים שהוא לפעמים כותב, ובגלל שהוא סופר כזה מצליח – אז גם העורכים וחברות ההוצאה נותנות לו לכתוב ספרים ארוכים שכאלו.

יש מי שיגיד שלקינג לא יזיק עורך יותר קשוח שיקצר לו משמעותית את הספרים, אבל מסתבר שיש לו מספיק מעריצים שנהנים מהסגנון והסיפורים שלו מספיק כדי ליהנות מהם גם (או אולי דווקא בגלל) האורך ורמת הפירוט של הספרים.

אבל בסופו של דבר, זה עניין של טעם אישי וחיבור אישי עם סופר כזה או אחר.

על חוויות קשות

הנושא הזה עלה לי כשכתבתי במסגרת השרביט החם על נושא החטופים – וספציפית על אושיית רשת שהשוותה את החוויה האישית שלה כילדה שעברה תקיפה מינית לחוויה של החטופים.

אני חושבת שכבר סיפרתי את זה בעבר, אני לא בטוחה באיזו רשומה – אבל כשהייתי ילדה וחזרנו משהות של שנתיים בארה״ב עבור הפוסט דוקטורט של אבא שלי, אני חזרתי ללמוד בכיתה ח׳ בבית הספר המקיף המקומי. ומשום מה ההנהלה של אותו בית הספר שיבצה אותי בכיתה שהיתה הכי מלאה בעארסים ופרחות הכל השכבה, בשכונה שהיתה שכונה מאוד עממית מלכתחילה. ואני הייתי ילדה טובה ירושלים ומאוד תמימה – ופחות או יותר הכי לא מתאימה ללמוד בכיתה הזו מבחינה חברתית ואישית.

קחו לדוגמא את העובדה שכשגרנו בארה״ב ולמדתי שם בבית הספר – כשהיה צלצול של סוף ההפסקה, היינו חוזרים מיד לכיתות ומתיישבים במקום עד שהמורה היתה נכנסת, גם אם זה היה לוקח דקה או שתיים. כשחזרתי לישראל המשכתי בהתנהגות הזו במשך יום או יומיים – עד שקלטתי שהתלמידים ממשיכים לעמוד ולקשקש גם מחוץ לכיתה עד שהמורה היתה מגיעה. כמובן שהתאמתי את עצמי להתנהלות הזו, אבל כבר נדבקה לי תדמית של מישהי פראיירית וטובה מידי.

וזה נגמר בלא מעט הצקות שנמשכו בשנתיים שלמדתי בבית הספר. בתור מבוגרת ברור לי שאלו היו תעלולים מטומטמים של בני נוער צעירים וילדותיים, אבל בתור נערה צעירה בעצמי היחס הזה כמובן היה פוגעני במיוחד ולא ממש ידעתי להתמודד איתו.

אני חושבת שסיפרתי פה פעם על זה שיום אחד אחרי הצהרים ילדים מהכיתה ארבו לי בדרך כשחזרתי משיעור פסנתר הביתה. למזלי ראיתי אותם מרחוק ולכן ביצעתי עיקוף בדרך הביתה וכך נמנעתי מלעבור לידם, ולמזלי הם לא רדפו אחרי, אבל ברור לי שאם כן הייתי עוברת לידם כפי שהם תכננו – הם היו עוקבים אחרי לחלק משעותי מהדרך הביתה כדי להציק לי.

חלק מההצקות היו ״רק דיבורים״, אבל בהחלט היו גם מצבים של הצקות פיזיות ולכן ידעתי שעדיף לי לא להתקרב אליהם יותר מידי ולא לאפשר להם להתקרב אלי כדי להמנע מזה.

באותה תקופה למשל ההורים שלי התעקשו על טיפול יישור שיניים עבורי, ונורא כעסו על זה שסירבתי ללבוש לבית הספר את ה״רסן״ שהאורתודנטית שלי התעקשה שאלבש – ולא ה״רסן״ הרגיל שהרצועה האחורית שלו עברה מאחורי הצוואר, אלא כזה שהייתי צריכה ללבוש בתור מין כיפה כזו על הראש.

חלק מהסירוב שלי נבע מחשש לזה שילעגו לי על הרסן – אבל חלק מהחשש נבע מהפחד שלי שהבנים בכיתה (שהם היו המציקנים הראשיים) ימציאו משחק שבו הם מושכים בחלקים מהרסן, במיוחד מאחורנית. ייתכן שלפחות בהתחלה הם היו עושים את זה בצורה עדינה יחסית – אבל יש סיכוי שעם הזמן וההתגרויות ההדדיות שלהם מישהו היה מגיע למצב שהוא מושך מספיק חזק כדי ממש להכאיב לי או לגרום לנזק לי או למכשיר (כנראה לשניהם).

ובתור מבוגרת אני מרגישה שאני לא יכולה לשלול את האפשרות הזו בתור פרנויה מיותרת שהיתה לי אז.

אבל בתור מבוגרת אני גם מבינה שמה שהכי פגע בי היה היחס של המבוגרים – כלומר של צוות בית הספר. התלוננתי המון למחנכת שלנו בכיתה ח׳, שלא ברור לי איך היא לא היתה מודעת לדינאמיקה החברתית של הגילאים האלו, ושחשבה שהדרך הכי טובה להתמודד עם זה תהיה לשוחח עם אלו שדיווחתי שהכי מציקים לי. זה כמובן רק החמיר את המצב כי אז נחשבתי כבר ל״מלשינה״. בכיתה ט׳ המחנכת שלנו היתה טובה משמעותית בנושאי משמעת ויכול להיות ששיחות איתה היו עוזרות יותר כי היא כנראה הבינה יותר את ההתנהלות של שכבות הגיל האלו – אבל בשלב זה בבר די ויתרתי על האופציה שמישהו יעשה משהו ולכן לא שוחחתי איתה.

לפי מיטב זכרוני לא סיפרתי מיוזמתי על הנושא להורים שלי. חלקית זה נבע מכך שהם כנראה ציפו שבתור הבת הבכורה אהיה עצמאית ואסתדר לבד ושאהיה ״ילדה טובה״ שלא אדאיג אותם, אבל אני מניחה שחלק משמעותי מזה מבע מזה שהתביישתי במה שקורה וחשבתי במובן מסוים שזו אשמתי כי משהו בי לא היה בסדר.


הרבה שנים אחר כך הבנתי מאמא שלי בשיחה שהיתה לנו כשהייתי כבר מבוגרת שבשלב מסוים בילדות שלי היא לפחות רצתה לשלוח אותי לטיפול פסיכולוגי, אבל אבא שלי התנגד כי הוא חשב שזה יכול לפגוע יותר מאשר לעזור – מבחינת דימוי עצמי או איך שזה ייתפס על ידי חברים לכיתה או מסגרות אחרות אם הם היו מגלים.

כמבוגרת אני חושבת שאבא שלי צודק – כדי שטיפול פסיכולוגי יעזור, צריך שיתוף פעולה של המטופל ורצון שלו להתמודד עם הבעיות, ואני לא בטוחה שבגיל צעיר יחסית הייתי מוכנה לזה. כמו הרבה מסגרות שההורים שלי ניסו לכפות עלי (כמו למשל בתחום ההרזיה) – יכול מאוד להיות שהניסיון הזה לשלוח אותי לטיפול פסיכולוגי היה רק פוגע בי ולא עוזר לי.

יש לי ידיד די רחוק שהיינו קרובים בתקופת התואר שלי שבאופן די ברור יש לו הפרעות קשב וריכוז (ובדיעבד אני שואלת את עצמי עד כמה אולי גם אוטיזם ברמה כזו או אחרת), שנשלח בכוח לטיפול על ידי ההורים שלו כי הוא היה הילד ה״רע״ וה״טיפש״ של המשפחה.

לא רק שהטיפול לא הצליח, אלא הוא גם הפך את הידיד שלי לתקופה מאוד ארוכה לאנטי פסיכולוגים – ויצר אצלו בעיות מאוד קשות בדימוי העצמי כי הוא הרגיש מההורים שלו בעיקר את הבעיות שהם ראו ולא את הרצון לקדם אותו מתוכן.

יכול להיות שחלק מהבעיה שלו (ושל כל טיפול פסיכולוגי בגיל הילדות) נובע מכך שלילדים לא פעם יש פחות שליטה על התהליך. חלק משמעותי מהיעילות של הטיפול נובעת מההתאמה האישית של המטפל/ת למטופל/ת, וכילדים לא פעם ההורים הם אלו שבוחרים את המטפל/ת ולא הם לפי מה שמתאים להורים.

אבל אני חשובת שלמרות שלא נשלחתי לטיפול, בסופו של דבר בכל זאת הצלחתי לקלוט שההורים רואים בי ילדה בעייתית, ולכן כנראה לא רציתי להוסיף שמן למדורה בדיווח על הבעיות שחוויתי בבית הספר כדי לא להחריף את הבעיה.

כמובן שבתור מבוגרת ברור לי שאם ההורים שלי היו מבינים את גודל הבעיה, הם כנראה היו דואגים שאעבור לכיתה אחרת. סביר להניח שגם לצוות בית הספר היה נוח להסתתר תחת ההנחה ש״אם ההורים לא מעורבים אז נראה שהמצב לא כזה נורא״ כשהם לא העבירו אותי כיתה.


כמבוגרת קל לי לראות עד כמה החוויה הזו השפיעה עלי כל השנים.

אני לא יודעת איך עובדות מערכות החינוך כיום או בערים אחרות לאורך השנים, אבל כשאני גדלתי בירושלים היינו צריכים ללמוד בבית הספר השכונתי עד סוף כיתה ט׳, אבל אז יכולנו לבחור לעבור לבית ספר אחר – ככל עוד התקבלנו אליו מה שכלל למשל צורך להשיג ציונים טובים בתעודה או במבחנים פסיכומטריים שעשינו במהלך כיתה ט׳.

למזלי הציונים שלי היו מספיק טובים כדי להתקבל לבית ספר טוב, ולכן הסיבה הרשמית למעבר שלי היה כי רציתי לעבור לבית ספר טוב יותר. אבל כמו שאמרה לי החברה הכי טובה שלי באותה תקופה, עברתי כי מבחינה חברתית לא יכולתי להמשיך ללמוד כך.

ורק שתבינו – אותה חברה למדה בכיתה המקבילה ולא בכיתה שלי, ואני לא חושבת שדיברתי איתה בשוטף על מה שעברתי. אבל היא ידעה, וכנראה גם כל השכבה ידעה על ההצקות האלו ועל הרמה שהן הגיעו אליה.

אבל אני חושבת שההשפעות של זה נשארו איתי גם בתיכון – והלאה.

אני מניחה שזה קשור לזה שתמיד חשדתי שמישהו רוצה ללעוג לי או להציק לי, ואני מניחה שעד היום יש לי נטיה לפרשן מצבים או התנהגות של אנשים בצורה שלילית מתוך חשדנות לגבי הכוונות והמוטיבציה שלהם. ואני מניחה שזה הוביל להתנהלות שהיתה מוזרה בתיכון – מה שכנראה הפך במובן מסוים לנבואה שהגשימה את עצמה ובאמת נחשבתי למישהי חריגה ומוזרה (למרות שחיבבו אותי).

מצד שני, אני חושבת שלא בהכרח הייתי חריגה במובן הזה של להיות מישהי קצת ביישנית ומוזרה. כן התחברתי עם נערה בכיתה המקבילה (שבדיעבד אין לי מושג איך נפגשנו ואיך הפכנו להיות חברות) שגם היא לדעתי היתה דומה לי באופי ובביישנות ובחוסר המקובלות שלה.

הקשר שלי איתה נותק אחרי התיכון מסיבות שלא ברורות לי, אבל לפני כמה חודשים יצאתי איתה קשר בפייסבוק בעקבות פגישת מחזור של השכבה בתיכון שהיתה לנו חודש או חודשיים לפני כן.

אני לא הגעתי כי מן הסתם אני לא זוכרת את התקופה בתור טובה במיוחד, וגם לא רציתי להתקע שם לבד בלי מישהו לשוחח איתו. אבל להפתעתי גיליתי שלא רק שהיא הגיעה והרגישה מאוד נוח עם זה, אלא גם היתה מאוד מעודכנת במה שקרה לחלק מהחברים שלנו לשכבה לאורך השנים.

ואולי ההבדל הזה בינינו נובע מהרקע שלי?

איך הייתם מגיבים אם הייתם מוזמנים בהפתעה לחתונה טבעונית לחלוטין?

זה מה שקרה לאורחים האלו בארה״ב. הכלה והחתן החליטו לתכנן בעזרת שף ״ארוחת גורמה״ טבעונית שתהיה טעימה לכלל האורחים שלהם. כדי לא לגרום לאורחים להרתע מהחתונה, בני הזוג לא אמרו להם מראש על הכוונה להגיש ארוחה טבעונית וחשבו (או לפחות הם טוענים שהם חשבו) שבכך הם יראו לאורחים שאוכל טבעוני יכול להיות מדהים וטעים ממש כמו אוכל לא טבעוני.

רק שמסתבר שהאח של הכלה וכמה מבני הדודים שלה לא התרשמו מהצהרת הכוונות המרשימה הזו, ואחרי שהם ראו את האוכל שעומד להיות מוגש בחתונה – הם הזמינו פיצות לכל האורחים שרצו ״אוכל אמיתי״ ולא ״אוכל לארנבות״. הם סולקו מהחתונה אחרי שהכלה בכתה בשירותים על כך שהאורחים סירבו לאכול את האוכל הטבעוני הגורמה שהם סיפקו לאורחים אחרי תכנון תפריט מאוד יסודי, בעלות מאוד גבוהה.

ברור לי שאוכל טבעוני יכול להיות מאוד טעים. בסופו של דבר חלק גדול מהאוכל שרובנו אוכלים הוא טבעוני – כמו למשל תוספות או סלטים למיניהם. ואני מניחה שטבעונים רבים שהם לא מיליטנטים מבינים שרוב האנשים שהם לא טבעונים (ובמיוחד אלו שהם גם לא צמחונים) לא ירגישו מסופקים מארוחה שהיא עבורם רק ארוחה של תוספות.

כך שיש לי תחושה שהאול בחתונה לא היה ״רק״ כיבוד שמתאים לאידאולוגיה של החתן והכלה, אלא גם ניסיון ״להראות בכוח״ לאנשים שטבעונות היא ״טובה יותר״ והם ״סתם״ נרתעים מאוכל טבעוני. והכוחניות הזו כנראה היתה זו שהרתיעה אנשים ובסופו של דבר מנעה מהם אפילו לנסות לאכול את האוכל הטבעוני ולתת לו בעצם צ׳אנס.

הטיול לאלסקה – זכרונות והשוואות

התמונה הימנית ביום המעונן מאוד והגשום  שבה הכביש שבור צולמה אי שם בתחילת יולי 2011, בטיול הראשון שלי לאלסקה. התמונה השמאלית ביום הבהיר והלא גשום עם הכביש המתוקן צולמה בערך מאותה נקודה – 12 שנים לאחר מכן, ביולי 2023, בערך באותה שעה מוקדמת מאוד בבוקר, לפני שעליתי על אוטובוס שנכנס לפארק.

בהרבה מובנים, הטיול הראשון שלי לאלסקה ב 2011 היה הטיול הכי מהנה וכיפי שלי עם חברת הטיולים שבה נסעתי לשני הטיולים, למרות שגם בטיולים האחרים שלי בה לפניו ואחריו גם היה לי כיף. אני חושבת שזה נבע משילוב של כמה גורמים: מדריכים נחמדים מאוד, חבר׳ה שהיו מאוד נחמדים (למרות שבאופן טבעי בטיול כזה ארוך שבו חיים בקרבה מאוד גדולה תמיד יהיו חיכוכים ומריבות), נופים יפים – ואני הייתי אז אחרי הרזיה משמעותית וכמה חודשים שבהם שיפרתי את הכושר שלי, וכל אלו הפכו את הטיול לנעים מתמיד.


הטיול הפעם היה כמובן ההיפך הגמור, בהרבה מאוד מובנים. המדריכים היו הבעלים של החברה – ולמרות שהמדריכה היתה יחסית נחמדה וידידותית, המדריך עצמו היה נוראי בכל מה שקשור ליחסי אנוש. הייתי בכושר נמוך ובמשקל יחסית גבוה – ולכן היה לי קשה יותר לצעוד.

ואז היתה את החברה. האנשים עצמם היו נחמדים, אבל לא ממש יצרתי קשרי חברות כפי שיצרתי בטיול הקודם. מיסי, אחת המטיילות, אמרה לי משהו שנשמע לי מאוד נכון: היא טענה שלא פעם הקשרים החברתיים הקרובים במהלך הטיולים הללו נוצרים במהלך ההליכה המשותפת במסלולים השונים. ומכיוון שהייתי איטית באופן משמעותי משאר המטיילים, לא זכיתי לטייל איתם.

בדיעבד אני מסתכלת על הטיולים הקודמים שלי, ובאמת חלק משמעותי מהקשרים החברתיים שיצרתי במהלך הטיול היו עם אנשים שהלכו בקצב שהתאים לי. בכמה מהרשומות על הטיול לאלסקה הזכרתי זוג ישראלים בשם שרה ומשה שהלכתי איתם הרבה כי קצב ההליכה שלהם, או ספציפית של משה שהיה מבוגר יותר, התאים לי (ואפילו היה איטי יותר משלי במקרים מסוימים). באותה מידה היו שתי בנות זוג גרמניות שלא פעם הלכו באותם מסלולים כמונו ולמרות שהן לא פעם הלכו מהר יותר, יצא לנו לפגוש בהן הרבה כך שגם איתן היה לי קשר מסוים.

אבל זה גם משהו מעבר לזה, וזה משהו שהשפיע בעיקר על החלק השני של הטיול עבורי. לא פעם הקשרים גם נוצרים בפעילויות שהן מחוץ לשגרת הטיול – כמו למשל לא מעט ביקורים שהיו לנו בעיקר בחלק השני של הטיול במעיינות חמים שונים, או בפעילויות נוספות.

אבל ברגע שאיבדתי את כרטיס האשראי שלי – לא פעם היה לי קשה להשתתף בפעילויות הללו בגלל הקושי לשלם עליהן. בחלק מהמקרים הצלחתי לשלם בעזרת גוגל פיי – אבל זכור לי ביקור אחד שמאוד ציפיתי לו למעיינות חמים שפשוט לא קיבל את התשלום בגוגל פיי, ולכן נאלצתי לוותר עליו למרות שכל שאר החבר׳ה ננסו פנימה ונהנו מאוד יחד.


אני חושבת שהחלק השני של הטיול היה הפעם מאתגר דווקא כי הוא היה כל כך דומה לטיול הראשון שלי באלסקה – לא רק באתרים שבהם ביקרנו, אלא אפילו ברמה שבה שהינו לא פעם באותם אתרי קמפינג. וכמובן שהיה קשה לא להעלות זכרונות ולהשוות כל דבר – החל מהקושי היחסי שלי הפעם במסלולים השונים, וכלה בחברה הטובה יותר שהיתה לי בטיול הראשון.

למרות שבהרבה מובנים, הטיול הנוכחי היה מספיק שונה כדי להרחיב את החוויה שלי. מזג האוויר היה למשל טוב בהרבה – ובזכות מזג האוויר הטוב הזה יחסית, זכינו ברובנו לראות את הר דנאלי בביקור שלנו בפארק (משהו שלא הצלחנו לראות בביקור הקודם שלי בפארק).

ואולי במובן מסוים הצטרפתי לטיול כי רציתי לחזור במובן מסוים לאותה תקופה שהיתה לי טובה בחיים, בלי לחשוב על העובדה שאין לי מכונת זמן שתחזיר אותי לשם, והיה טבעי שהחברה והטיול יהיו שונים לחלוטין…