זו הכותרת של הכתבה הזו – ואפשר לסכם אותה במשפט: מצד אחד המדינה סגרה הרמטית את כל הגבולות שלה, אבל מצד שני כופה עלינו לחיות בחרדה מהטילים של האיראנים – בין השאר בכך שהיא גם כופה עלינו לקבל התראות מראש על התקפה שעומדת לבוא.
ויש כאן לדעתי כמה נקודות שראוי להתייחס אליהן.
עד כמה המידע המוקדם על ההתקפות מועיל – או שהוא אולי פוגע?
לרבים, היכולת לדעת מראש שעומדת להגיע מתקפת טילים מאפשרת התמודדות טובה יותר עם המצב. זה מאפשר להם להכנס יותר ברוגע למרחב הבטוח, אולי אפילו עם כוס מים או צעצוע אהוב של הילד, ועם הרבה פחות לחץ. יכול להיות שגם פרק הזמן הארוך יותר מאפשר לאנשים מסוימים תחושה של שליטה ולהכנס ללחץ של ההתקפה בצורה יותר מדורגת.
אבל ברור לי שיש אל אלו שזה שוחק ולא נעים להם. מבחינתם הם יודעים שמסוכן בחוץ מההודעות הכלליות של פיקוד העורף, הם יודעים לא להתרחק מהמרחבים המוגנים ולהשאר בקרבתם – ולהם מספיקה רק האזעקה או לכל היותר ההתרעה הקצרה לפניה שנותנות האפליקציות השונות – והם לא רוצים את ההתראות המפחידות עם הרעשים החזקים והלא נעימים, ומבחינתם אותן התראות בעצם רק מגבירות את הלחץ – שלהם או של האנשים מסביבם שהם צריכים לטפל בהם (כמו למשל ילדים, אנשים עם מוגבלות מנטלית, או הורים / סבים מבוגרים).
אבל בעצם אין לאנשים את האפשרות לבחור האם הם רוצים בהתראות או לא – והן נכפו עליהם.
ואני מסוגלת להבין למה הוחלטה ההחלטה הזו מצד פיקוד נעורף, במיוחד אחרי שתקופה ארוכה האזעקות שאנחנו שומעים הן על טיל בודד מתימן או דרום לבנון שמערכת היירוט מטפלת בו בקלות ואין לנו ממש סכנה ממנו. במצב כזה, ראוי שתהיה התראה על כמה הטילים מאיראן הם לא הטילים המצ׳וקמקים שהתרגלנו אליהם במלחמה עד כה.
אבל אולי אפשר באמת ליצור מצב שבו אנשים יכולים לבקש שהטלפונים שלהם ספציפית לא יהיו ברשימת השליחה אם יש להם סיבה טובה לכך?
למה לחסום את האפשרות של אנשים ״לברוח לחו״ל״?
אני מניחה שרשמית – יש פה בעיה בטיחותית מאוד קשה. במטח טילים כבד כמו שהיה לנו בלילות הראשונים (שעקרונית יכול גם היה לקרות בימים הראשונים) – יש סכנה מאוד גדולה לפגיעה במטוסים, וכנראה שבגלל זה נמנעו טיסות נכנסות ויוצאות מהארץ, ו״תקעו״ הרבה אנשים בארץ ובחו״ל.
יכול גם להיות שבגלל שישראל עצמה פוגעת בנמלי תעופה באיראן – נמל תעופה פעיל בישראל יכול למשוך אליו התקפות טילים. במצב כזה, ההרס שייגרם לשדה התעופה הגדול היחידי בישראל (בן גוריון) כנראה ילווה אותנו המון שנים ויפגע ביכולת שלנו לתפעל אותו במשך כמה שנים טובות.
אבל כמובן עולה השאלה כמה זמן הפסקת הטיסות הזו תימשך – ועד כמה באמת ראוי למנוע מאנשים לעזוב אם הם עד כדי כך מפחדים.
פעם באמת היתה אידאולוגיה די גורפת שבה האמינו שצריך להישאר בישראל בכל הכוח גם עם הסכנות והקשיים. מי שעבר לחו״ל לא היה מהגר אלא ״יורד״, ורבין בכבודו ובעצמו קרא להם ״מפולת של נמושות״.
אבל למזלנו ישראל התחזקה והתבססה, וכבר יש הרבה פחות סטיגמות על אותם אנשים שעושים ״רילוקיישן״. ולמרות שבהחלט היו אנשים שברחו לחו״ל בכל פעם שהיו שיגורי טילים לארץ בשנים האחרונות – כנראה שהמספר באמת היה לא משמעותי, במיוחד לא לאור העובדה שגם הרבה מאוד אנשים שאפו לחזור לארץ לאור המצב.
הבעיה פה היא שחלק מהלחימה מול איראן היא לחימה פסיכולוגית של מי עומד בלחץ הכי טוב. הבעיה היא שהלחץ בצד הישראלי חמור הרבה יותר מאשר הלחץ במבצעים קודמים בגלל הדיוק והחוזק של הטילים האיראניים שלא הורגלנו אליו ממבצעים מול החמאס או אפילו מול חיזבאללה. אם את הטילים של ארגוני הטרור יכולנו ליירט ברובם, ואלו שבכל זאת הצליחו להשתחל היו יחסית חלשים – הפעם אנחנו נאלצים להתמודד עם מטחים שבהם כמות הטילים תמיד תגרום לכך שחלק מהם יפגעו במטרה, והנזק שהם יגרמו יהיה קשה משמעותית ממה שהכרנו עד כה.
במצב כזה, כנראה היה חשש לבריחה המונית של תושבים, מה שהיה מוביל כמובן להפסד ברמה התפיסתית, ומשהו שהאיראנים עצמם היו מציגים כנצחון שלהם בכך שהם הצליחו להבריח אותנו מישראל – מה שהיה מעודד אותם להמשיך ולא להכנע כדי להפסיק את הלחימה.
לכן כנראה היה לממשלה חשוב לא לאפשר לאנשים לצאת מהארץ, ואולי גם בגלל סיבה נוספת: הרצון להצדיק את המשך המלחמה בכך שנפגעים אצלנו אזרחים. אולי זו בעצם מסקנה מהמלחמה הנמשכת בעזה: עצם העובדה שהפלסטינים נפגעים ונתפסים כמסכנים לעומת העובדה שבעיני מדינות העולם אין הצדקה להמשך המלחמה בגלל שישראל לא נפגעת כנראה שכנעה את הממשלה שפגיעה בעורף הישראלי היא אפילו חיונית כדי להצדיק את המשך המבצע מול איראן – ואולי אפילו כדי לשכנע את ארה״ב (ואולי גם בנות ברית אחרות) להצטרף אלינו ללחימה כדי לקצר אותה כמה שאפשר (במיוחד כשלא מעט אזרחים ישראליים הם גם בעלי אזרחות אמריקנית או אירופאית).
וזה בעצם מוביל לנקודה הבאה, שהיא…
חוסר אמון בסיסי במטרות של המבצע, בנחיצות שלו – וביכולת לסיים אותו בצורה אפקטיבית ולא למרוח אותו לאורך שנים
בשנתיים האחרונות היו לנו שתי חזיתות מאוד קריטיות, שבכל אחת מהן התמודדנו בצורה מאוד שונה.
יש לנו את החזית בדרום מול הפלסטינים בעזה: בהתחלה המבצע שם היה יעיל, אבל המלחמה שם נגררת בלי שום מטרה כבר הרבה זמן, מלבד אולי להשאיר אותנו במצב מלחמה קבוע, ולאפשר לימין הקיצוני את הפנטזיה שנוכל לסלק משם את הפלסטינים וליישב את עזה מחדש במנתחלים.
ויש את חזית הצפון: אחרי כמה חודשים של טפטוף בלתי נסבל של טילים מדרום לבנון ליישובי הצפון שלנו – ישראל פצחה במבצע משמעותי מול החיזבאללה, שכלל מבצע ביפרים ולחימה עצימה לבערך חודשיים או שלושה – שאחריהם הגענו להסכם הפסקת אש זמני ולא מוחלט. אבל עדיין, החזית בצפון פחות או יותר נסגרה ברגע שנחתם ההסכם הזה.
בתכלס, בכל ממשלה ״נורמלית״ ומתפקדת, כל סכסוך היה סכסוך סטייל חזבאללה – אנחנו יוצאים לסבב לחימה קצר של של כמה שבועות, כדי לפגוע בתשתיות של "הצד השני״ כדי להחזיר את ההרתעה שלנו, ואז חותמים על הסכם הפסקת אש ששורד אי אילו שנים עד הסבב הבא. לפעמים באמת נוצר מצב שבו המבצע או המלחמה (או איך שלא בוחרים לקרוא להם) נמשכים קצת יותר (כמו למשל צוק איתן ב 2014 שלקח בערך חודש וחצי), אבל בסופו של דבר העניין מסתיים תוך כמה שבועות לחימה.
אבל ברגע שה״מבצע״ בעזה לא מסתיים, אז בעצם עולה השאלה כמה זמן המבצע באיראן ייקח – ואנחנו לא סומכים על הממשלה לסיים אותו בזמן סביר שבו נשיג מטרות שטובות למדינה ולאזרחים – אלא שהממשלה תפעל בצורה שטובה לביבי. ויש מי שחושדים שמה שטוב לביבי זה להמשיך את המלחמה הרבה אחרי שהיא תשיג מטרות צבאיות רלוונטיות – כדי לשמור עלינו מפוחדים ומוחלשים, ואולי אפילו כדי לבטל את הבחירות הבאות בגלל המלחמה.
הבעיה היא כמובן שיש סיכוי גם שהמבצע היה באמת נחוץ, שאיראן באמת שואפת לפצצה – וייתכן שהיא היתה קרובה מספיק כדי להגיע לפצצה בקרוב, או עמדה להפוך את האתרים שבהם היא פיתחה אותם ללא חדירים. כלומר יש סיכוי שלא היתה ברירה אלא לפעול כאן ועכשיו.
האם אנחנו מצליחים לפגוע במתקנים הגרעיניים, או שהמלחמה הזו סתם מיותרת וחסרת תועלת?
הרבה כתבות מוקדשות לנושא הזה בימים האחרונים – והתשובה לשאלה הזו תלויה כנראה בדעתו הפוליטית של הפרשן. פרשנים מהימין נוטים להגיד שנצליח תוך שבועיים גג לפגוע בכל המתקנים הגרעיניים בצורה שתמנע מאיראן לפתח נשק גרעיני פחות או יותר לנצח. פרשנים משמאל נוטים להגיד שלא ממש הצלחנו לגרום לנזק (ולכל היותר מוכנים להודות בזה שאולי נגרם איזשהו נזק חיצוני שטחי לכמה מהמתקנים, אבל זה רק נזק למבנים ולא לתשתיות).
האמת היא כנראה איפשהו באמצע – ישראל כנראה כן הצליחה לפגוע באתרים שונים ולגרום לנזק שכנראה יעכב את התוכנית האיראנית בכמה שנים. אבל זה לא טיפול יסודי או עמוק, וכזה שהאיראנים יוכלו להתחיל להשלים מהר מאוד אחרי סיום המבצע, ובעוד כמה שנים נמצא את עצמינו במצב דומה.
כמובן שפה עולה השאלה עד כמה הצטרפות של ארה״ב ללחימה עם פצצות חזקות במיוחד (שהיא וידאה שרק היא תוכל לתפעל, ולכן ישראל למשל לא יכולה פשוט לקנות פצצה וזהו) אפשרית.
יכול מאוד להיות שהיה פה הימור מצד ישראל שברגע שהמבצע יתחיל וישראל תציב עובדות בשטח – יהיה קל יותר לשכנע את ארה״ב בפרט והעולם בכלל בנחיצות המבצע, ותקל על הצטרפותה של ארה״ב למבצע כי הוא כבר התחיל. במיוחד אחרי שישראל עשתה את העבודה ה״מלוכלכת״ של הסרת האיומים של ההכנה האווירית האיראנית, כך שארה״ב תוכל פשוט להגיע, להפציץ – ולגמור עם העניינים תוך שעות.
כמובן שזה לא משהו כזה פשוט. למעורבות בינלאומית יש סיכונים – החל מהעובדה שבסיסים של ארה״ב באיזור המפרץ יותקפו על ידי איראן או בנות בריתה (מיליציות בעיראק או החות׳ים למשל), חסימה של מצר הורמוז שמחבר בין המפרץ הפרסי והאוקיינוס ההודי, שחסימה שלו תקשה על משלוחי נפט תגרום לפגיעה כלכלית די רצינית בכל העולם.
ויכול להיות שכל נפנוף החרבות הזה של הצטרפות ארה״ב נועד להפחיד את איראן כדי שהיא תחזור לשיחות הגרעין מעמדה חלשה יותר. יכול להיות שגם זה הימור שלא יעבוד כי השפלה מוגזמת של איראן יכולה לדחוף אותה דווקא למלחמת אין ברירה ואפילו לניסיון להפחיד את העולם בפיצוץ גרעיני.
אבל בשורה התחתונה – יש לישראל הישגים מסוימים, וכנראה שאנחנו רק צריכים לחכות ולראות מה יקרה איתם.
אז אם נחזור לכתבה…
המגבלה על היציאה לחו״ל היא אכן בעייתית מבחינה חוקית ואנושית, במיוחד אם היא תמשך לאורך יותר משבוע או שבועיים. ויש אנשים שעבורם היציאה מהארץ והחזרה אליה הם קריטיים ולכן צריך למצוא להם פתרון, גם אם מבחינה בטחונית קשה כרגע לאבטח את המטוסים או את שלומם של ישראלים בחו״ל.
אבל עם כל הכבוד, יש לי תחושה שהכותב קצת יללן. נכון, לשמוע את ההתראות של אפליקציית פיקוד העורף זה מפחיד ולא נעים – אבל בהסתכלות כללית, אפשר לראות שיש לה הרבה מאוד יתרונות עבור אוכלוסיה שחוששת מהמצב, שעבורה היכולת להיכנס יותר ברוגע למרחב המוגן היא קריטית (לא סתם רבים מהנפגעים של הטילים של החות׳ים הם אנשים שנפלו בדרך לממ״ד). וזה גם חשוב במיוחד עבור אלו שאין להם ממ״ד או ממ״ק וזקוקים לעוד זמן כדי להגיע למקלט או למרחב מוגן שקצת רחוק להם מהבית.
עכשיו רק צריך לוודא שהמבצע הזה מסתיים עם כמה שיותר הצלחה, אבל גם בפרק זמן סביר.
התיירת המקרית 