אני זוכרת את בלוג ההרזיה הראשון שיצא לי לגלות באינטרנט.
מדובר היה על תחילת מרץ 2009, והיתה לנו מסיבת פורים בעבודה. אני זוכרת שקניתי כובע של מכשפה ולק ציפורניים שחור שאני והשותפה שלי למשרד השתמשנו בו כדי להתחפש – ואז היו לנו משחקי חברה כאלו על הגג של הבניין שבו עבדנו.
ואיכשהו באחד מהאתרים שקראתי חדשות באנגלית – היתה הפניה לבלוג של בלוגרית אוסטרלית שגרה בסקוטלנד, ושתיארה את תהליך ההרזיה שלה בבלוג – החל ממשקל של כמעט 160 ק״ג למשקל של קצת פחות מ 80 ק״ג (כלומר ירידה של חצי ממשגל הגוף המקורי שלה). בערך באותה תקופה היא הוציאה ספר שהתבסס על הבלוג שלה אבל בעצם הפך את הסיפור לסיפור רציף וממשי במקום קצף של רשומות בלוג, עם לא מעט סיפור רקע, הרבה עליות וירידות (במשקל אבל גם בחיים של הסופרת) – וכמובן סוף טוב.
דרך הבלוג שלה, גיליתי לא מעט בלוגים אחרים שעסקו בירידה במשקל, פחות או יותר מכל העולם דובר האנגלית (בריטניה, ארה״ב, אוסטרליה וכו׳) והפכו במובן מסוים לקהילה. לרוב הקשר בין הבלוגריות היה דרך תגובות לפוסטים או קישורים לפוסטים שונים, אבל בדיעבד גיליתי שלא פעם היו כל מיני מפשגים (בעיקר בארה״ב) שהיו קשורי להרזיה או אורח חיים בריא שהן השתתפו בהן ונפגשו פנים מול פנים.
ואני חושבת שבמובן מסוים ה״קהילה״ הזו העניקה גם לי תמיכה בשנים שבהן היא היתה קיימת – לפעמים במקביל לשומרי משקל או קבוצות דומות, ולפעמים בתקופות שבהן רזיתי בליווי דיאטנית או שמרתי על אורח חיים בריא לבד.
ובמובן מסוים דווקא הקהילה הזו נתנה לי יותר השראה מכל קהילה אחרת – כי היה מדובר על נשים שכתבו בצורה יומיומית על התהליך שלהן, כולל על ימים פחות טובים או כשלונות. הן לא ניסו להיות בכוח ״סיפור השראה״ אלא רק לשתף במציאות שלהן שכללה רגעים טובים פחות או יותר. לפעמים גם על הדרך הן גם סיפרו על הרקע האמיתי של ההשמנה שלהן – על איך היחס של הסביבה שלהן למשקל שלהן כילדות או נערות או הרגלי האכילה שלהן שעוצבו באותה תקופה השפיעו על כך שהן רק המשיכו להשמין.
אבל בערך בתקופה שבה גיליתי את הבלוג – אותה בלוגרית התחילה לאט לאט לעלות במשקל, אחרי בערך שנתיים או שנתיים וחצי שהיא הצליחה לשמור על המשקל הנמוך ביותר שלה.
בדיעבד היא הסבירה שהבעיות שלה מול אכילה ומשקל נבעו כבר מגיל צעיר מלחץ להרזות גם כשהיא היתה במשקל תקין לחלוטין, והרבה מאוד מהדיאטות שהיא עשתה (כולל כאלו שנחשבו לבריאות כמו למשל שומרי משקל) גרמו לה להתייחס לאוכל בצורה לא בריאה. היא אמנם חשבה שההרזיה שלה נבעה מדרך אכילה בריאה, אבל עם השנים הבינה שבעצם זה לא ממש היה המצב: גם ניסיון ההרזיה המוצלח הזה, למרות שהוא היה הדרגתי והתבסס על אוכל בריא – נבע מלחץ לעמוד בסטנדרטים של משקל ובצורת אכילה שלא היתה מתאימה לה. מעבר לזה, עצם ההצלחה שלה והעובדה שהבלוג שלה הפך לפופולרי ואז היא גם זכתה באפשרות להפוך אותו לספר הפכו לעוד גורמי לחץ שאולי גרמו לה לטווח הקצר לשמור על המשקל – אבל בטווח הארוך דווקא פגעו ביכולת שלה פשוט למצוא דרך לאכול בצורה בריאה שמתאימה לה.
לכן לאט לאט ההרגלים שלה השתנו שוב – הפעם לרעה. ואיתם התחיל לעלות גם המשקל שוב – בהתחלה לאט, ועם השנים יותר מהר. אחרי בערך עשור, נראה שהיא חזרה שוב למשקל גבוה יחסית.
אחרי כמה שנים שבהן היא לא רזתה (ועלתה קצת במשקל), היא החליטה להפסיק לכתוב בלוג על המשקל שלה, אבל המשיכה לכתוב בלוג על נושאים אחרים. ואז היא בחרה למחוק את בלוג ההרזיה שלה. בסופו של דבר היא כתבה פחות ופחות בבלוג ה״רגיל״ שלה, ולפני שנה וקצת נראה שהיא הפסיקה לכתוב לחלוטין.
ובמקביל אליה, גם רוב הבלוגריות האחרות הפסיקו לכתוב על המשקל שלהן בפרט ועל החיים שלהן באופן כללי. לרוב הפסקת הכתיבה על המשקל נבעה מכך שבסופו של דבר גם הן התחילו לעלות שוב במשקל (למרות שמאז אחת מהן רזתה שוב, הפעם לאט יותר ולמשקל יעד גבוה יותר מאשר ההרזיה המקורית שלה). והכתיבה הכללית פחתה בין השאר כי הן טענו שה״אינטרנט של היום״ הוא לא האינטרנט שהיה פעם. מעבר לעובדה שעם השנים בלוגים הפכו להיות פחות פופולריים – גם האינטרנט עצמו הפך להיות יותר ציני וחשדני ופחות תמים ממה שהוא היה בתקופה שבה הבלוגים שלהן פרחו, ולכן הן לא רוצות לכתוב יותר.
אבל אני מרגישה שבמובן מסוים, עד כמה שההעלמות הזו מוצדקת ונכונה (וגם אני חושבת הרבה שנים אחר כך על עד כמה דיאטות מאורגנות מהסוג שכולנו עשינו לפני 15 שנה לא יעילות ולא בהכרח בריאות) – משהו בתחושת הקהילה הזו חסר לי. אולי במובן מסוים דווקא הנשים האלו היו עבורי השראה הרבה יותר יעילה מאשר גופים אחרים שניסו לתת לי השראה, כי רובם היו מסחריים שרצו במקביל להשראה למכור לי משהו – או שדימוי העצמי של מי שניסתה לתת את ההשראה התבסס יותר מידי על זה שהערך העצמי שלה מבוסס על כך שהיא מוצלחת יותר כאישה רזה (ולוזרית כאישה שמנה).
אבל אולי במובן מסוים אני מתגעגעת בעצם למי שאני הייתי בזמנו – מישהי שהמעבר לאורח חיים בריא היה לה יחסית קל כי היא היתה יחסית צעירה ועם חילוף חומרים טוב, והתחילה לרזות במשקל מספיק גבוה שאורח החיים הבריא לא היה מאוד מגביל עבורה.
וכיום זה לא המצב, וזה מקשה עלי לחזור שוב למסגרת שהיתה עבורי די ברורה מאליה לפני קצת יותר מחמש שנים.
ואולי חלק מהבעיה היא שהעולם עצמו השתנה – לא רק התמימות של האינטרנט אלא גם בהרבה היבטים אחרים. איכשהו יש לי תחושה שבאותה תקופה בכל זאת עדיין היו לנו הרבה פחות פיתויים – ובמקביל גם הם היו הרבה פחות זמינים בעזרת שירותי משלוחים. או שאולי באותה תקופה החיים שלי היו מספקים הרבה יותר ממה שהם היום, וזה גרם לי לחפש הרבה פחות נחמה באוכל.
הערה ממש ממש חשובה: אני לא מחפשת הצעות לפתרונות או כל דבר אחר, אלא סתם לפרוק קצת מחשבות. אם ארצה פתרון אני יכולה בקלות לחפש אותו עצמאית ואין לי צורך שמישהו אחר יחפש לי אותו.
התיירת המקרית 