(כמעט) יממה בלי חשמל, ואז הדירה שלי הפכה להיות בריכה

ביום ראשון בצהרים, התחילה לי בדירה הפסקת חשמל.

בהתחלה הנחתי ששוב מדובר על הפסקת חשמל איזורית שהשפיעה על כל הבניין ואפילו כנראה כמה מהם. יש לנו כאלו מידי פעם, והרבה מאוד פעמים אחת השכנות ה״יאכנעיות״ דואגת לדווח על זה לחברת החשמל, וכמובן לקטר על זה בקבוצת הווטסאפ של הבניין.

רק פתאום שמתי לב לזה שאין קיטורים בקבוצת הווטסאפ של הבניין. החלטתי לבדוק מה קורה במסדרון של הקומה, וראיתי שהוא מואר – וכשהזמנתי מעלית נשמע שהיא עובדת.- כלומר הבעיה כנראה רק בדירה שלי.

התקשרתי בכל מקרה לחברת השמל, וכשראיתי שהתור לקבלת מענה ארוך יחסית ניסיתי את שירות הווטסאפ שלהם. ענתה לי ״בוטית״ בו שנתנה לי כמה ״טיפים״ מה לבדוק (שבדיעבד התבררו ככאלו שלא היו מלאים, ואם הם היו מלאים זה היה חוסך לי כסף), וכשהם לא הובילו להחזרת החשמל בדירה – קיבלתי המלצה להתקשר לחשמלאי.

רק מה? הדירה שלי היתה מבולגנת והרגשתי שלא נעים לי להזמין טכנאי במצב כזה של הדירה. וכעסתי על עצמי – כי למרות שאחרי שהזמנתי ניקוי יסודי ומקצועי של הדירה ביוני האחרון, בהתחלה שמרתי על הסדר והניקיון בצורה מוקפדת, אבל בחודשים האחרונים זה קצת התדרדר.

מצד שני, בגלל שלא היה לי חשמל בבית – גם לא היו לי הסחות דעת, ותוך בערך שלוש וחצי או ארבע שעות (כולל ארוחת צהרים מהירה), הדירה היתה נקיה ומאורגנת מספיק כדי להזמין את החשמלאי.

הוא ציפה ל״אבחון״ שייקח בערך 30 – 40 דקות, והתפלא לראות שאף אחד מה״פיוזים״ שייצגו מכשירי חשמל בדירה לא קפץ בארון החשמל למרות שאלו שהתריעו על בעיה כללית (למשל אחד שהוא קרא לו ״מאסטר״) כן קפצו – אבל כשהוא ניתק וחיבר אותם מחדש, החשמל חזר.

הוא מיד ביקש שאדליק כל אור ומכשיר חשמל אפשרי בבית כדי לראות האם אחד מהם מקפיץ מחדש את הפיוזים הכלליים ההם, אבל הכל פעל בצורה מושלמת. הוא עזב, ואני התרווחתי מול המחשב כדי לצפות בנטפליקס ולהנות מהעובדה שיש לי שוב אינטרנט.

אבל אחרי הניקיון והמתח של היום הייתי די עייפה, אז החלטתי להיכנס למיטה ולנוח, ונרדמתי מוקדם מהצפוי – רק כדי להתעורר שעתיים או שלוש אחר כך ולגלות שהחשמל שוב התנתק. גיליתי את זה די בקלות כי בחדר השינה שלי יש טלוויזיה תלויה, ובנוסף גם נקודת הפעלה של המיזוג המרכזי של הדירה, ובשניהם יש נורה אדומה קטנה שמראה שהם פעילים – ובשניהם הנורה הזו היתה כבויה, סימן די אמין להפסקת חשמל.

לפי הוראות החשמלאי, הלכתי לארון החשמל שוב לראות מה קפץ, וכשראיתי שזה היה רק מפסק הפחת ושום פיוז אחר לא קפץ – הרמתי אותו, וידאתי שיש חשמל, ביליתי שוב קצת באינטרנט בזמן שהתחלתי להטעין מטען נייד ישן שגיליתי שיש לי (כדי שאם המצב ימשיך, אוכל לפחות להטעין בעזרתו את הנייד שלי לאורך היום), ואז חזרתי לישון בזמן שהטענתי במקביל את הנייד שלי.

ושוב – כמה שעות אחר כך התעוררתי באמצע הלילה להפסקת חשמל נוספת. הנוהל חזר שוב (פסק פחת קפץ, אף פיוז אחר לא קפץ), ואז החשמל חזר כרגיל ברגע שהעליתי אותו חזרה.

הפעם החלטתי לבדוק משהו: המכשירים היחידים שפעלו בזמן שהוא קפץ היו המכשירים במטבח (המקרר בעיקר, אבל גם השעון של התנור שלי), והמחשב והמודם בחדר העבודה. כך שלפני שהלכתי לישון החלטתי לכבות את המחשב והמודם כדי לראות אולי הם אלו שגורמים לבעיה, וחזרתי לישון.

התעוררתי מוקדם מאוד בבוקר, רק כדי לגלות שהפסקת החשמל חזרה – והפעם מפסק הפחת מסרב שוב לעלות אלא אם אני מורידה את המפסק של ה״מאסטר״ שמכבה את כל החשמל בבית.

החלטתי להמתין עד 9 בבוקר שזו שעת התחלת העבודה של החשמלאי, אבל אז החלטתי לעשות בדיקה עצמאית נוספת: הורדתי את כל הפיוזים של כל המכשירים בבית, וראיתי שאז פסק הפחת עולה. אז התחלתי להרים את הפיוזים חזרה אחד אחד – והשני מביניהם הקפיץ חזרה את פסק הפחת. ברגע שנמנעתי מלהרים אותו אבל הרמתי את כל שאר הפיוזים – החשמל חזר, ויישאר עד הפסקת החשמל או התקלה הבאים.

מסתבר שהמקרר משום מה קיצר את פסק הפחת. ממה שקראתי באינטרנט, מדובר על מצב שבו כנראה הפסק ״מזהה״ שיש בריחה של חשמל מהרשת, וכנראה סכנה של התחשמלות.

וזה מצער כי הייתי מעדיפה להחליף את המקרר אחרי שאמצא עבודה ולא עכשיו. אמרתי לעצמי שזה לא נורא, ושאוכל בקלות להסתדר בכך שאקפוץ פעם ביום למכולת לרכוש מה שאני צריכה לאותו יום (משהו קל כצמחונית), ואסתדר עד שאחשוב על דרך להשיג מקרר בזול.


עברו להם כמה ימים בשקט, עד היום בצהרים.

מתישהו בין שתיים עשרה לאחת הכנתי ארוחת צהרים, והכל היה בסדר במטבח.

ואז כמה דקות לפני שלוש, אני מקבלת ווטסאפ לחוץ מהשכנה מהקומה מתחתי. היא התלוננה שיש הצפה מהמטבח שלי למטבח שלה, כולל מים שנוזלים למרפסת שליד המטבח.

קמתי מהכיסא בחדר העבודה שלי, ואז חשכו עיני: כבר במסדרון שמחוץ לחדר ראיתי שהרצפה פשוט מוצפת מים. והחדר מאוד רחוק מהמטבח.

מיהרתי ככל שיכולתי למטבח, וכבר בדרך לשם התחלתי לשמוע מים זורמים. שאלתי את עצמי אולי איכשהו אחד החתולים שלי פתח בטעות את הברז של המטבח או משהו, אבל כשהגעתי לשם לא ראיתי זרימה של מים בכיור, אלא שמעתי אותם זורמים מתחתיו. הרצפה כמובן היתה מוצפת.

הפעם הצלחתי למצוא בעצמי את הברז לסגירת המים, אבל מן הסתם בכל מקרה החלטתי להזמין אינסטלטור שעבדתי מולו בעבר כדי לבדוק מה גרם לדליפה הזו. במיוחד כשמשהו פה הרגיש לי מאוד מוזר – הרי שעתיים וחצי לפני כן הייתי במטבח כדי להכין צהרים, ולא היה סימן לפיצוץ. אז איך יכול להיות שפיצוץ צינור שקרה תוך פחות מפרק הזמן הזה בעצם הוביל לזרימת מים כזו קיצונית שהיא גרמה לדליפת מים בדירה מתחתי?

בדיעבד שאלתי את האינסטלטור לגבי זה – והוא אישר שזה יכול לקרות במצב שבו הצינור שהתפוצץ ״שופך״ הרבה מים ונותנים לו לזרום לאורך זמן. הוא גם עבר אצל השכנה והסביר לה שהמים ימשיכו לדלוף עד שהחומר בין הקומות יפסיק להיות ספוג מים.

היא עצמה מאוד חוששת שהמים האלו יגרמו לה לנזקים במוצרי חשמל שונים – וגם שאם היא לא תהיה בבית ולא תוכל לגרוף או לנגב את המים, אז המים לא רק יצטברו אצלה בדירה אלא גם ידלפו לשכנה מהקומה שמתחתיה.

והחשש שלה מוצדק, אבל בעצם מדובר על משהו שאף אחד מאיתנו לא יכול לשלוט בו. בסופו של דבר אני לא גרמתי לנזק אצלה בדירה בכוונה, וכמובן שטיפלתי בו ברגע שהיא דיווחה עליו, כך שאני לא יכולתי לעשות יותר ממה שכבר עשיתי. בעצם זה היה מזל גדול שהייתי בבית ויכולתי לטפל בבעיה מיידית ולא נאלצנו לחכות עד שאני אחזור הביתה כדי לסגור את ברז המים. ולצערי אין דרך שבה אפשר לספוג את המים שחילחלו בין הקומות וצריך לתת להם לנזול.

העניין הוא שלא היה לי מה להגיד כדי להרגיע אותה, ומצד שני הרגשתי קצת מתגוננת כי אני מצידי עשיתי את המקסימום כדי לטפל בבעיה כמה שיותר מהר, ולא היה משהו שיכולתי לעשות טוב יותר… לכן יצאתי קצת עצבנית מהשיחה איתה.

חשוב לציין שאני התחלתי מיד לגרוף את המים שהיו על הרצפה, וכשראיתי שאני מתקשה להשתלט על הכמות – התקשרתי לגיסתי כדי שהיא תבוא לעזור לי לגרוף אותם. יצא שעבדתי לבד עד שהגיע האינסטלטור, ליוויתי אותו לבדיקה שבה הוא אמר שהוא ראה את הצינור שהתפוצץ ומדובר על צינור גלוי שיהיה קל לתקן אותו – וכשליוויתי אותו למטה, גיסתי בדיוק הגיעה ואז התחלנו לגרוף יחד את המים.

לקח לנו קצת יותר משעה, אבל לפחות יכולתי לראות יחסית מהר שיש פחות מים במטבח ולכן כנראה שהשתלטנו על ההצפה.

שהרצפה היתה פחות או יותר לא מוצפת אלא בעיקר לחה – גיסתי עזבה, ואני הלכתי לנוח. מסתבר שגם היא היתה צריכה לתאם ביקור של אינסטלטור, ולכן היא כבר תיאמה שהאינסטלטור שיגיע אליה, יגיע גם אלי אבל זה יקרה רק אחרי סוף השבוע.

עוד נקודה שמטרידה אותי היתה דרישה חריגה של השכנה.

באופן עקרוני, כששיפצתי בזמנו את האמבטיות שלי – השיפוצניקים שמו על הרצפה חומר אוטם, כנראה בגלל הנטיה של חדרי אמבטיה להיות רטובים ולנזילות. אבל לפי האינסטלטור שהזמנתי, מסתבר שמבחינה חוקית צריך לאטום חדרי אמבטיה ומרפסות – אבל לא חדרים אחרים.

אבל השכנה דורשת שאשפץ את המטבח כך שאוסיף איטום לרצפה – וזה כסף, בלגן, וכאב ראש שאין לי זמן או כסף עבורו עכשיו, ואני לא בטוחה שיש צורך בו, כי הרי זה לא שצינורות מתפוצצים אצלי במטבח על ימין ועל שמאל.

ושוב, אני ממש מרגישה רע עבור השכנה שלי. היא מבחינתה למשל חוששת שאם הדליפה תמשיך והיא לא תהיה בבית כדי לנגב את הנזילה באופן שוטף, אז לא רק שגם הבית שלה יוצף וייגרם לו נזק, אלא גם שהדליפה תחלחל לשכנה מהקומה מתחתיה.

אני גם מבינה שהיא קצת בטראומה מזה שזו לא התקלה הראשונה שקורית מהדירה שלי – כי לפני 4 שנים היתה נזילה מהאמבטיה שלי.

אבל זה עדיין לא מצדיק שאוציא כסף, במיוחד כרגע, כדי להרגיע אותה.

פוסט פריקה על חיפוש העבודה

אני מבטיחה שיש פוסט רציני יותר בדרך על הנושא, אבל רציתי לפרוק.

החל מדצמבר, התחילו שמועות שמצב השוק מתחיל לאט לאט להשתפר. מכרה שלי שהיא קואצ׳רית בתחום טוענת שמעצם מעמדה ותפקידה היא חשופה לא פעם לנתונים שלא זמינים לציבור הרחב (היא עוסקת גם בקואצ׳ינג לניהול ויש לה לא מעט קשרים בתחום), והיא רואה שיותר ויותר סטארטאפים מתחילים לקבל מימון ויותר חברות נפתחות.

היו לאחרונה כמה סבבי פיטורים בהייטק – אבל מלבד הפיטורים (שוב) באינטל שנובעים ממצוקה מתמשכת של החברה, נשמע שרוב הפיטורים נעשים מתוך שיקולים של יעילות ולא בגלל מצוקה כלכלית נטו.


במקביל לכל זה, גם אני התחלתי להרגיש שיש שיפור מסוים בחיפוש העבודה שלי.

לא, אין לי עדיין עבודה – אבל עדיין נראה היה שיותר חברות התחילו ליצור איתי קשר, ובשלושה תהליכים התקדמתי לשלבים יותר מתקדמים בתהליכי החיפוש ולא נפסלתי על ידי המגייסת או בראיון הטכני הראשון.

בשבועות האחרונים גם התחלתי לשים לב לזה שיש יותר תפקידים שנפתחים בחברות – לא הרבה, ועדיין יש סינון די רציני של מועמדים (כי עדיין יש המון מהם), אבל נראה שמתחיל שינוי.

ואז היה שבוע שבה היו לי שתי שיחות ראשוניות עם חברות שונות (אחת עם מגייס ואחרת עם מתכנת), שתיהן חברות מאוד ״נחשבות״ וטובות, פלוס ראיון עבודה, פלוס שיחה עם מנהל בתעשייה האווירית שהתברר שלא התאמתי לו לתפקיד. אמנם לא הצלחתי להתקדם באף אחד מהתהליכים הללו (בשתי החברות שבהן היתה לי שיחה ראשונית םלוס התעשיה האווירית היה לי פער טכנולוגי, ובראיון המקצועי עצמו היתה ממש חוסר כימיה בולטת עם המראיין, למרות שהוא היה מאוד נחמד והיא פשוט לא זרמה ולא הצלחתי לבטא את היכולות שלי (לצד המראיין שלא הצליח לעלות על משהו רלוונטי).


אבל מאז אותו שבוע שיא – פתאום היה לי שקט מידי כבר, בערך שבועיים. אף חברה לא התקשרה או חזרה אלי, קיבלתי רק מיילים של דחיה, ולאט לאט התחלתי להרגיש כאילו אין כבר יותר משרות חדשות שאפשר להגיש אליהן מועמדות – ומה בעצם יקרה איתי הלאה, כי יש גבול לכמה זמן החסכונות שלי יספיקו לי כשאני לא עובדת.

וכבר כמה לילות נוצר מצב שבו אני מתעוררת באמצע הלילה ולא מצילחה לחזור להרדם בקלות, והלילה היה אחד מאותם לילות. וזה היה חמור במיוחד כי הלכתי לישון יחסית מאוחר. היתה לי פעילות במסגרת קבוצה מקצועית שבה פעם בשבוע אחד המשתתפים מעביר הרצאה, ואתמול היה תורי – ובואו נגיד שהיה מאכזב, ומעט מאוד אנשים הצטרפו. סביר להניח כי זה נשמע שהנושא שבחרתי משעמם ואנשים אולי פחות התחברו אליו, אבל זה הרגיש קצת פחות נעים.

היום בבוקר התלבטתי אם בכלל לקום מוקדם כרגיל כדי ללכת לבריכה, והחלטתי שכן – אמרתי לעצמי שאלך לשחות, ומקסימום אשחה קצת פחות מהרגיל ואז אחזור לנוח בבית לפני שאמשיך ללמוד קורס אונליין שאני עושה.

בסוף שחיתי כרגיל, אבל היו בערך עשרים דקות מעצבנות למדי שבהן שחיין שלישי מאוד ספציפי הצטרף למסלול שלי ושל השחיין הנוסף ש״קבועים״ בו. השחיין הזה הוא אדם שכנראה סובל או מפיגור שכלי קל או מאוטיזם משמעותי מספיק כדי לגרום לו קשיים בהבנה כמה הוא מפריע – כי הוא שוחה לאט באופן מאוד חריג, ולפעמים אפילו עוצר ונעמד באמצע המסלול. בעצם ברגע שהוא הצטרף אני והשחיין השני נאלצנו כל הזמן לעקוף אותו – והוא בתגובה לעקיפות פשוט נעמד ונתקע באמצע המסלול ולא פעם גרם לזה שגם אני או השחיין האחר שלא עקפנו אותו כמעט נתקענו בו.

ואז כשחזרתי הביתה, בית הספר שלידו אני גרה החליט לעשות מסיבת פורים שבה מפעיל כזה או אחר הפעיל מוזיקה רועשצ וצער למיקרופון במשך ארבע שעות ברמה בלתי נסבלת – כנראה כי הכיתות השונות יצאו ליהנות מהמתקנים בזמנים שונים (למרות שלא ברור לי איך הכיתות האחרות הצליחו ללמוד ברעש הזה. אלא אם בתי הספר מכוונים את הרמקולים של המפעילים לכיוון השכונה הסובבת וכך הרעש לא מגיע לכיתות עצמן אבל כן לבניינים בסביבה).


אבל דווקא העצבים האלו נתנו לי זמן להרגע ולחשוב.

קודם כל, ברור לי שהשיפור שאני מחכה לו בשוק העבודה בהייטק לא יקרה תוך ימים, שבועות, ואפילו לא חודשים ספורים. בהתחלה צריכה לחזור פעילות עסקית שהיא נמרצת יותר – כלומר פתיחה של יותר סטארטאפים, גיוס כספים על ידי כאלו שכבר קיימים, וגדילה של חברות גדולות יותר שהן כבר מונפקות בבורסה. הפעילות הזו מובילה בסופו של דבר לצורך בעובדים – וכשיש יותר משרות מעובדים זמינים, אז קל משמעותית להתקבל לעבודה.

אבל תהליך גדילת מספר המשרות לא קורה בבת אחת אלא הוא הדרגתי, ולכו תדעו כמה זמן זה יקרה, ואם השיפור במצב השוק ישתפר (למרות שמכתבות כלכליות שקראתי – הכלכלנים ברובם כן מרגישים שהשוק הישראלי מאוד שואף להתחזק שוב אחרי המלחמה).

וכמובן שלא מובטח שאמצא עבודה גם שמצב השוק יהיה טוב. אבל מצד שני, עובדה שלפני כמה שנים ספורות כן הצלחתי למצוא עבודה (ובמהלך החיפוש גם להגיע לכמה מצבים של ״כמעט״), ואני חושבת שעם רמת הניסיון שלי הכמה שנים הספורות האלו פחות קריטיות.

וזה בעצם מה שהופך את הסיטואציה למורכבת יותר.

כי אם המצב הכלכלי היה נשאר גרוע, בשלב מסוים הייתי נאלצת להגיע למצב שבו אני נאלצת לעבור לעבוד הסבה מקצועית, בצער רב אבל עדיין קיים. כנ״ל לבי מצב שבו שוק העבודה היה במצב טוב ולא הייתי מוצאת עבודה, דרך אגב.

אבל במצב הנוכחי – קשה לי לוותר על התקווה שאצליח למצוא תפקיד אחר. כי הרי לא מזמן הצלחתי למצוא עבודה, וגם היו לי כמה ראיונות טובים לאחרונה גם בסבב החיפוש הזה. מעבר לזה, חלק מהפניות שקיבלתי גם בסבב הזה וגם בסבב הקודם היו מחברות שנחשבות למאוד מבוקשות בשוק ולא פונות לכל מועמד – כך שמשהו ברקע ובניסיון שלי הצליח להרשים אותן, גם אם בסופו של דבר לא עברתי את הראיונות בגלל חוסר בניסיון רלוונטי.


אבל בסופו של דבר יש גבול לכמה זמן אני יכולה להסתדר בלי הכנסה. יש לי חסכונות, צפוי לי החזר מס מסוים לאור העובדה שעבדתי רק 4 חודשים בשנה שעברה, ויש לי גם מניות של החברה בסכום נאה שאני יכולה למכור במקרה הצורך – כך שאני לא הולכת לרעוב בקרוב, גם אם לא אמצא עבודה.

אבל אני לא רוצה לבזבז את החסכונות האלו אם אני לא צריכה. חשוב לי שיישארו לי החסכונות האלו למקרה חירום עתידי או לצרכים אחרים.

והשאלה היא מה אני יכולה לעשות באופן זמני כדי להרוויח כסף כדי לפחות חלקית פחות להסתמך על החסכונות שלי (וכמה שפחות – יותר טוב).

כשהעליתי את הנושא מול הקואצ׳רית שעבדתי איתה (מאז לא שוחחנו שוב) – התחושה שלי היא שהיא דחפה אותי מאוד להרחיב את מעגל החיפוש שלי לתפקידים שהם לא תכנותיים, ואולי שווה להסביר קצת יותר בהרחבה מה מפריע לי בזה.

חשוב לי להגיד שברמה העקרונית אין לי בעיה לעסוק בבדיקות תוכנה כדי להרוויח כסף עד שאמצא עבודה בתכנות. יש לי חלקית ניסיון כמתכנתת שמתאים לתחומים מסוימים בבדיקת תוכנה. ברמה העקרונית זה יכול להיות תפקיד הרבה יותר נחמד ונעים עבורי מעבודות מזכירות או הוראה למשל, וגם המשכורת בו תהיה גבוהה יחסית אליהן. ואפילו אם בשלב מסוים ארגיש שהתכנות כבר לא אופציה – כנראה שאוכל להמשיך לעבוד בתחום במקום בעבודה אחרת.

הבעיה היא שאם הניסיון הזה יופיע בקורות החיים שלי – זה יפגע משמעותית ביכולת שלי להתקבל לתפקידי תכנות. זה קשור מאוד לסנוביות מסויימת שקיימת בתחום ההייטק לגבי כל מיני דברים (ונראה לי שארחיב על הנושא ברשומה הארוכה יותר שאני כותבת על הנושא), אבל בואו ונגיד שאם יראו שפניתי לתחום הבדיקות יגידו שאני בטח פחות טובה ולכן לא ירצו להעסיק אותי בתפקידי תכנות.

נכון שתמיד אוכל להגיד שזה נבע מצרכי התקופה הכלכלית הקשה, ובאמת במצב כזה יש לעיתים סלחנות יותר גדולה (למשל לתקופת אבטלה ארוכה יותר או להתפשרות על תפקידים בתור מתכנתת ככל עוד לא נתקעתי בהם למשך יותר מידי זמן אחרי המשבר), אבל מעבר לתפקידי בדיקות כנראה ייתפס בתור מוגזם.

באוםן עקרוני אם אני אעבוד בתחום כמה חודשים ואז אתפטר – אני יכולה בקלות פשוט לא לכתוב את זה בקורות החיים שלי. אבל זה גם מעלה את השאלה עד כמה ירצו להעסיק אותי בתור בודקת בידיעה שיש סיכוי גבוה שאני רוצה את המשרה לתקופה מוגבלת עד שאמצא תפקיד אחר. אם יש מצב של חברות שמחפשות מישהו זמני לתפקיד הזה (נניח חברות קטנות שאין להן תקן למישהו במשרה מלאה, והן ירצו מישהו זמני ליומיים שלושה בשבוע) זה יכול להיות אידאלי – אבל אין לי באמת מושג אם האפשרות הזו קיימת.

כנ״ל כמובן לכל תפקיד אחר בהייטק, ולא רק לתחום הבדיקות.

לכן החלטתי שאני רוצה לעשות ״סיעור מוחות״ לגבי זה, וקבעתי בראשון סשן רשמי עם אותה מכרה קואצ׳רית. לזכותה יאמר שהיא מראש ניסתה לראות אם היא יכולה לעזור לי באופן לא רשמי, וגם כשהיה ברור שזה משהו שדורש שיחה רשמית יותר, היא מראש הגבילה את זה למפגש אחד.


בדיעבד אני גם מזכירה לעצמי שפחד במובנים מסוימים הוא דבר טוב – כי הוא דוחף אותנו לפעולה, ומעלה לנו את המודעות למצב שאנחנו רוצים לתקן, ולשפר אותו.

הפארק הלאומי דנאלי – סיורים מודרכים ולא מודרכים

כפי שכבר סיפרתי, כדי להכנס למעמקי הפארק (או בשנים האחרונות – למעמקי הפארק עד החסימה בכביש), אי אפשר להכנס ברכב פרטי אלא יש אוטובוסים מיחדים שנכנסים לפארק פעם בחצי שעה בערך. הנהגים הם לרוב כאלו שעובדים בפארק כבר שנים, מכירים את ההיסטוריה של הפארק אבל גם את הרכילות הכי עסיסית – ובאופן כללי רבים מהם מאוד אוהבים לדבר על הנושא במהלך הנסיעה.

אבל בשנים האחרונות יש גם מה שמכונה ״סיורים מודרכים״ בפארק, שאמורים להיות מודרכים בצרוה מקצועית, וגם לוקחים שעה וחצי עד שעתיים יותר מאשר הסיורים ה״רגילים״.

אבל עם רמת הידע של הנהגים ה״רגילים״ – האם הסיורים המודרכים ״שווים״ את המחיר הגבוה יותר (פי שלוש בערך מכרטיס רגיל)?


כמי שנסעה בשני סוגי הסיורים, יש מה פרמטרים

רמת ידע ושיתוף בו: כשנוסעים עם הנהגים ה״רגילים״, רמת ההדרכה מאוד תלויה בהג עצמו. ביום הראשון שלי בפארק, הנהג הראשון שאיתו נסענו היה פטפטן ועם חוש הומור, מה שהפך את הנסיעה לקרובה מאוד ברמה שלה לסיור המודרך. לעומת זאת הנהג שאיתו נסעתי באותו היום רק בשעות אחה״צ היה אדם הרבה יותר שקט שדיבר בעיקר רק כשהנוסעים עצמם שאלו שאלות. רמת הידע שלו היתה גבוהה ממש כמו של הנהג של הבוקר – אבל הוא פשוט לא היה מישהו שנהנה מהפטפטת.

המדריכה שהיתה לנו בסיור המודרך חום לאחר מכן כנראה נבחרה על סמך העובדה שהיא היתה דומה באישיות והאופי שלה למדריך הראשון – או לפחות בכל מה שקשור ליכולת וההנאה שלה מהשיחה על הפארק.

ואני חושבת שכן היה תוכן מודרך שהיא העבירה שהיה קשור יותר להיסטוריה, לגאולוגיה ולטבע של הפארק שלא הועבר בסיור רגיל, ובנוסף היא כמובן שילבה את הידע שלה כנהגת כפי שקורה גם בסיור רגיל.

אפשר לשאול עד כמה הידע הספציפי על ההיסטוריה והגיאולוגיה של הפארק מעניינים אותכם, אבל כן יש יתרון קטן בכך שהמדריכה היתה מהסוג ה״דברני״ ולא מהסוג השקט.

נוחות: האוטובוסים שמיועדים לסיורים המודרכים הם בצבע שונה – אבל הם גם קצת יותר מרווחים, והחברה גם מספקת שתיה וחטיפים במהלך הנסיעה, משהו שאנשים צריכים לדאוג לעצמם במהלך הנסיעה באוטובוס ״רגיל״.

אמנם כיום הנסיעות עצמן קצרות יותר – אבל ההבדל בנוחות והחטיפים יכול להיות מאוד משמעותי בנסיעות עצמן.

מצלמת וידאו ומסכים: אחד הדברים המיוחדים שקיים באוטובוס המודרך הוא שלנהג/ת יש מצלמת וידאו שמאפשרת הגדלה של נקודות רחוקות – משהו שהוא מאוד פרקטי במצב שבו רואים בעלי חיים – שנוטים להיות רחוקים יחסית מהאוטובוס במיוחד בתקופה הזו שהכביש הרבה יותר צפוף.

נכון – זה לא פרקטי למי שרוצה לצלם את בעלי החיים ולא רק ״לראות״ אותם. אבל לשאר האנשים הפתרון מאוד פרקטי כי לא רק שהמסים והמצלמה ״מקרבים״ את בעלי החיים, אלא מאפשרים לכל האוטובוס לצפות בהם גם אם בעלי החיים נמצאים בצד אחד של האוטובוס.

אם יש יתרון משמעותי של הסיור – אז זו המצלמה הזו.

האם אכן ״הייטק בטחוני״?

התעשיות הבטחוניות צברו מוניטין מאוד גבוה במהלך מלחמת ״חרבות ברזל״. בתקופה שבה שוק ההייטק סבל ממשבר כלכלי קשה ומתמשך – התעשיות הבטחוניות דווקא פרחו, ומשכו אליהן עובדי הייטק רבים לא רק בגלל מגוון התפקידים היחסית גדול שהיה פתוח בהן, אלא גם מתוך תחושת פטריוטיות ורצון לתרום למאמץ המלחמתי.

ועכשיו התעשיות הבטחוניות שואפות לגייס אליהן באופן שוטף את הבוגרים האיכותיים ביותר של התארים במחשבים ובהנדסת חשמל, כאלו שמסיימים תואר בהצטיינות באוניברסיטאות שנחשבות לטובות ביותר בישראל כמו למשל הטכניון או אוניברסיטת תל אביב (למרות שלמען האמת גם האוניברסיטה העברית נחשבת לאחת הטובות ומוזר שהיא לא הוזכרה בכתבה ככזו).

האם זה יכול לקרות? זו שאלה מעניינת. אםהפטריוטיות והסקרנות לגבי התחום יישארו גבוהות, והחשיפה של הפיתוחים שנעשים בתעשיות הבטחוניות תשאר גבוהה – כנראה יהיו מי שבעבר חשבו רק על ההיטק כאופציה שיהיו עכשיו פתוחים לחשוב גם על התעשיות הבטחוניות.

אבל האם המנהלים בחברות האלו יודעים מה מונע מאלו ששואפים לעבוד בהייטק לראות בהן שוות ערך להייטק? אני לא בטוחה.


יש את הפן הכספי. אין מה לעשות וחברות הייטק שלא מוגבלות על ידי כל מיני רגולציות ממשלתיות בקביעת השכר או התקנים שלהן – יכולות לא רק לשלם הרבה יותר לאנשי המקצוע, אלא גם לתת להם מוטיבציה כלכלית בצורות אחרות כמו למשל מניות של החברות עצמן.

נשמע שהמרואיין בכתבה, מזכיר ארגון עובדי התעשייה האווירית יאיר כץ – מודע לפחות חלקית לנושא השכר, והעובדה שהרגולציה הממשלתית מונעת את היכולת הזו לשלם לעובדים בצורה טובה, ועצם ההנפקה וההפרטה של החברות יכולה בהחלט לאפשר לתת לעובדים טובים מניות שימשכו אותם לעבוד בתעשיות הבטחוניות.

מצד שני – יש סיבות לכך שבהייטק אין ארגוני עובדים. זה מאפשר לתעשיה לתת לכל עובד חוזה אישי, וכך בעצם לשלם לכל עובד לפי היכולות שלו. זה לא שחברות ההייטק משלמות מעט לעובדים שנחשבים ליותר חלשים בתעשייה ולכן עובדים בתפקידים היותר אפורים ופחות ״נחשבים״ בה – אלא שלאלו שמראים את היכולות הגבוהות יותר משלמים הרבה יותר.

אבל כשיש ארגון עובדים שמתיימר לייצג את כל העובדים – הסיטואציה הזו של שוני כזה גדול ביחס לעובדים לא מתקבל, ולכן בעצם הרצון ״להשוות״ בין העובדים והתמיכה כביכול בחלשים מביניהם ורמת לכך שהטובים לא יוכלו לקבל את מה שהם מקבלים בחברות הטובות יותר.

יש דרך כביכול לעקוב את זה – וזו עבודה דרך מיקור חוץ, שיאיר כץ מציין כחלק מאוד טבעי מההעסקה בתעשיה האווירית. וזה משהו שגם קיים בחברות הייטק, לא פעם גם בכאלו מאוד ״נחשבות״ כמו למשל מיקרוסופט, אינטל ופייסבוק (ואני מכירה מישהי שעבדה בהן בצורה כזו) – אבל כנראה לא ברמה שזה קיים בתעשיות הבטחוניות.

הבעיה היא שחלק מה״פיצוי״ בתעשיה האווירית ניתן לא רק כחלק מהמשכורת, אלא כמה שמישהו ששוחחתי איתו לאחרונה תיאר בתור ״מעטפת״ מסוימת – למשל יש נופש שמאורגן לעובדים פעם בשנה, ויש סעיפים של ״דמי ביגוד״ ושאר תוספות לשכר שהן לא רשמיות. ומי שמגיע לעבוד בתור עובד קבלן לא מקבל את כל התנאים הנוספים האלו – וגם לא שכר משמעותית יותר גבוה, כי הרי אחוז מסוים מהמשכורת שלו הולך לחברת ההשמה שדרכה הוא עובד.

כך שכנראה התעשיות הבטחוניות צריכות לעבור שינוי מנטליות מסוים כדי להתגבר על הפער הזה.


יאיר כץ טוען שהחברות הבטחוניות הן בחזית הטכנולוגיה בתחומן, וזה כנראה נכון. אבל ״חזית הטכנולוגיה״ זה נושא מורכב מאוד בתחום ההייטק.

קודם כל, עולה השאלה עד כמה הידע והטכנולוגיה שהעובדים צוברים רלוונטיים לשוק שמחוץ לתעשיה הבטחונית, ואני נוטה להאמין שכן – יש כנראה גם חברות שעוסקות בתחומים שהם קרובים לתחום הבטחוני או שהאתגרים שבתחום העיסוק שלהן דומים מבחינה בטחונית, ולכן הידע שהעובדים צוברים בתעשיות הבטחוניות יכול להיות רלוונטי אם וכשהם ירצו לעבור לתפקיד אחר מחוץ אליהן.

אבל מעבר לפן הטכנולוגי שקשור רק למוצרים שהתעשיה הזו מייצרת, יש גם את הכלים שמשמשים את החברות הבטחוניות כשהן באות לממש את התחום הטכנולוגי, שגם הם היבט טכנולוגי בפני עצמם. התחום הזה יכול להתקדם בקצב מאוד מהיר כשלא מעט חברות הייטק (ובעיקר סטארטאפים) ממש ״רודפים״ אחרי הקידום הזה בקצב מהר – אבל חברות בטחוניות לא ממש עוסקות בזה.

ופה יכול להיווצר פער טכנולוגי די גדו – כי ההייטק נמצא בחוד החנית לא רק בתחום ההנדסי ״נטו״, אלא גם בכלים שמשמשים כדי לפתח את התחום ההנדסי הזה. התעשיות הבטחוניות פחות נוטות לאמץ את הכלים האלו בצורה גורפת, מה שכן עלול ליצור לעובדים קושי לעבור לתפקידים בהייטק אם הם ירצו.

אנחנו חיים בעולם שבו הצעירים לפחות עוברים עבודות בצורה תדירה. בשנים הראשונות לקריירה בהייטק מעבר לתפקיד אחר הוא הדרך הכי יעילה וטובה לקבל שכר גבוה יותר או קידום טכנולוגי משמעותי, וההתנהלות הזו לא תעבור מהעולם. התעשיות הבטחוניות יצטרכו להתרגל לעובדה שהעובדים (ובמיוחד הצעירים שבהם) ישאפו לעבור כך עבודות – והם לא רק שלא יהיו ״נאמנים״ למקום העבודה כמו העובדים הותיקים שכיום עובדים שם, אלא גם יבחנו את התפקידים שמציעים להם בתעשיה לראות האם התפקידים האלו יאפשרו להם את הקידום הזה.


השאלה היא עד כמה התעשיות הבטחוניות מוכנות להתמודד עם המשמעות של ההבדלים התרבותיים בשוק העבודה בין ההייטק החדשני לתעשיות הבטחוניות השמרניות יותר, ועם העובדה שלא מספיק לגייס את המתכנתים הטובים ביותר כביכול – אלא גם לדעת איך לשמר אותם בשוק עבודה תחרותי.

ולדעתי התשובה היא שלילית, ואין הבנה אמיתית על מה מושך עובדים בהייטק חוץ ממשכורת ראשונית גבוהה.

ואולי עדיף להם לגייס אנשים ש״על הנייר״ הם פחות מבוקשים, אבל יהיו כאלו שבאמת מאמינים בעשיה ויישארו בתעשייה הבטחונית לאורך זמן?

איך מתמודדים עם המצב?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

בדיוק חשבתי על זה ביום שישי בבוקר בדרך לחדר הכושר, שעתיים או שלוש לפני שזכיתי לראות את הנושא של השרביט החם השבוע. וחשבתי על זה שבסה״כ באיזור המרכז לפחות חזרנו לשגרה די רגילה, אותה שגרה שהיתה לנו לפני אירועי השביעי באוקטובר.

אני חושבת שבתחילת המלחמה זה לא היה כך. מעבר לעובדה שהיו אז שיגורי טילים למרכז בתדירות מאוד גבוהה, אני חושבת שהיה חשש מאוד גדול שאירועי פריצת גדר יקרו גם באיזורים אחרים שבהם יש ריכוזי אוכלוסיה ערבית, החל מאיזור הגדה וכלה באיזורי ירושלים או ואדי ערה שריכוזי האוכלוסיה הערבית – מוסלמית בהם גבוהה גם בתוך שטח ישראל. והאיזורים האלו לא פעם קרובים מאוד למרכז – ובמיוחד לערי השרון כמו כפר סבא (למרות שגם המרחק מתל אביב הוא קטן יחסית).

אבל עם הזמן והעובדה שלא רק שפריצה נוספת כזו לא קרתה, אלא גם שכמות ותדירות הטילים פחתה משמעותית עם הזמן – בעצם רוב ישראל חזרה לשגרה. החריגים היחידים היו תשובי עוטף עזה וגבול הצפון – וכמובן בני המשפחה והקרובים של החטופים והחיילים שנהרגו במלחמה.

בדיעבד אני חושבת על כך שהאירוע המשמעותי האחרון שקרה שבאמת היה מספיק גדול ומרשים כדי להיות ״משמעותי״ היתה מתקפת הטילים האיראנית השניה שקרתה לפני חמישה חודשים.

אני אישית לא יודעת אם השגרה הזו היא אירוע משמח (כי אנחנו מצליחים להמשיך לחיות לצד המתיחות הבטחונית) או עצוב (בכך שאולי לא השקענו מספיק בלהתמודד עם הקושי שעלה בכולנו לאור אירועי השביעי באוקטובר).

אולי חלק מזה גם נובע מהעובדה שאנחנו אולי ״רשמית״ במלחמה, אבל בשטח המלחמה עצמה קורית בעצימות מאוד נמוכה. עם הזמן הטילים שנורו לכיוון ישראל פחתו ואפילו הפסיקו בכמעט חודשיים האחרונים, ואנחנו גם שומעים הרבה פחות על חיילים שנהרגו, מה שמעיד על עצימות מאוד נמוכה של לחימה גם עם נוכחות מאסיבית של צה״ל בגדה וברצועה.

ברור לי שעדיין יש פה חוסר יציבות מסוים בכך שדברים לא ״סגורים״ והלחימה תוכל להתחדש בקרוב. אבל כנראה שיש מי שמבין שה״עם״ כבר לא רוצה מלחמה, ושגם יש לחץ חיצוני משמעותי (קרי טראמפ) שלא רוצה בה, וזה כנראה משפיע.

שניה, מישהו באמת מאמין שהשידוכים ב״חתונמי״ לא נועדו כדי ליצור דרמה יותר מאשר זוגיות אמיתית?

״חתונה ממבט ראשון״ (או ״חתונמי״ בקיצור) היא תוכנית ריאליטי פופולרית שבה ״מחתנים״ זוגות שמחפשים זוגיות על סמך התאמה של פסיכולוגים מקצועיים. בחו״ל שבה קיימת אפשרות לחתונה אזרחית הזוגות ממש מתחתנים ואז מתגרשים בקלות במקרה הצורך, בארץ בגלל שחייבים להתחתן בחתונה דתית ויש משמעות לחתונה וגירושים אז הטקס שמתבצע הוא לא חתונה דתית. הצוות הפסיכולוגי מלווה את הזוגות בטיפול זוגי במשך תקופת התוכנית כדי לעזור להם לגרום לזוגיות הזו לעבוד – או לפחות להבין את עצמם באופן טוב יותר.

וכצפוי – יש הרבה מאוד דרמה במערכות היחסים האלו, ורק מעטות מאוד מהן מובילות לנישואים אמיתיים. לפי הכתבה הזו – בישראל רק בערך ארבעה זוגות התחתנו במשך שש עונות, וזה טוב יחסית לעומת תוכניות אחרות בפורמט דומה בכל העולם.

אבל האם זה באמת מפתיע?

הרי ברור לכולנו שמדובר על תוכנית טלוויזיה, וכדי שהיא תהיה מעניינת צריך להיות מתח וצריכה להיות דרמה משמעותית כדי למשוך אליה אנשים. הצופים אולי באמת מעוניינים לראות סיפורי הצלחה בתוכנית, אבל לא כשהם הופכים להיות מצליחים בכך שהם מסתדרים טוב כבר מתחילת התהליך והכל הולך על מי מנוחות. זה פשוט יהיה משעמם מידי.

אנשי צוות ההפקה והפסיכולוגים שמלווים את התוכנית מבטיחים לנו שהכל נעשה כדי להבטיח זוגיות כביכול טובה. אבל גם הם מודים שהסינון הראשוני שנעשה למשתתפים הוא ״כמה טוב הם עוברים טלוויזיה״ – כלומר המשתתפים מלכתחילה הם אנשים מטיפוס מאוד מסוים. כלומר אנשים ״יפים״, רזים ומטופחים עם מקצועות חופשיים, כאלו שנחשבים ל״מוצלחים״ ולבני זוג ״מבוקשים״, לפחות לפי הסטנדרטים השטחיים של החברה הישראלית ובעיקר הטלוויזיה שלה. אין פה אנשים מבוגרים מידי (כלומר אלו שהעזו לעבור יותר מידי את גיל שלושים ועדיין מחפשים זוגיות) או אנשים שמנים (היתה אולי אחת שנחשבה ל״שמנה״ בתוכנית, אבל בעצם היתה אישה במידה די ממוצעת במציאות הישראלית, ופשוט לא כחושה מספיק כדי להחשב לרזה מספיק כדי להופיע בטלוויזיה).

אין פה התרכזות בסיפורים אנושיים שעלולים לבוא חלילה על חשבון הנראות של בני הזוג – כך שהדרמה חייבת להגיע רק ממערכות היחסים עצמן.

לכן אני תוהה למה אנשים רואים בתוכנית הזו משהו שהוא מעבר לתוכנית מבדרת למדי ומסיקים מסקנות על מערכות היחסים שלהם ובכלל לאור מה שהם רואים בתוכנית. כביכול יש לתוכנית תווית של ״פסיכולוגים מנהלים אותה״ כביכול כדי להראות שהיא רצינית, אבל זה מרגיש כאילו הפסיכולוגים הם כיסוי לתוכנית שהיא בעצם די שטחית ולא מעמיקה, וככזו שלא הייתי רוצה שאנשים יצאו ממנה עם תובנות לגבי מערכות יחסים – פשוט כי היא לא מספקת אותן…

הזמנה לחתונה

ביום שני בערב קיבלתי ווטסאפ מפתיע.

מדובר היה על ווטסאפ מאחת החברות שקיימות כיום בשוק ונותנות לזוגות שמתחתנים שירות שבו הן אלו ש״רודפות״ אחרי האורחים כדי לקבל מהם אישורי הגעה (או אי הגעה) לחתונה.

מעבר לחסכון בזמן, יש גישה שאומרת שלא פעם לאנשים ״לא נעים״ לסרב ישירות לבני הזוג או בני משפחותיהם כשהם מתקשרים לאורחים כדי לשאול האם הם מתכוונים להגיע, אבל עצם העובדה שהם מקבלים הודעה או שיחה מחברה אנונימית כנראה מקלה על האורחים לתת תשובה שלילית כנה.

מכיוון שלא הייתי מודעת למישהו קרוב אלי שעומד להתחתן, הופתעתי לקבל את ההודעה, ולקח לי כמה שניות כדי להבין שמדובר על חתונה של קולגה שלי לשעבר ממקום העבודה שכזכור עזבתי לפני כמעט שנה.

וזה הרגיש לי מוזר. כי לא ממש שמרתי על קשר איתו או עם אף קולגה אחר – ומעבר לזה גם לא קיבלתי שום הזמנה או הודעה מוקדמת בסגנון של save the date שמקובלת במקומותינו כדי להתריע בפני המוזמנים על החתונה מראש כדי שהם יוכלו לשריין את התאריך עבור האירוע (או למצוא תירוץ סביר למה הם מבריזים מהחתונה).

בדיעבד אני גם חושדת שייתכן שההודעה נשלחה אלי בטעות – כאילו אותו קולגה הרכיב רשימה של עובדים מהעבודה בזמנו ולא הוריד אותי ממנה, ואז שלח את המספר שלי בטעות לחברה כחלק מרשימה של ״חברים לעבודה״. עצם העובדה שההודעה המקורית הופיעה לי רק בווטסאפ בטלפון ולא הסתנכרנה לווטסאפ שפתוח לי בדפדפן במחשב גרמה לי לחשוד שייתכן שאחרי השליחה מישהו ״עלה״ על הבעיה והוריד את ההודעה אלי, אבל היא נמחקה רק חלקית כי כבר קראתי אותה בטלפון.

מצד שני, אם השליחה היתה מכוונת – אני שואלת את עצמי למה בעצם? האם מדובר על סיטואציה שבה בני הזוג שולחים הזמנות לכל העולם ואישתו כדי ״לכסות כספית את החתונה״ כי כביכול חתונה כמה שיותר גדולה מכסה חלק גדול יותר מההוצאות שלה? אמנם מדובר על עובד הייטק, אבל זו לא הפעם הראשונה שקיבלתי הזמנה בסיטואציה דומה. אז היה מדובר על עובד שעזב את החברה מיוזמתו כמה חודשים לפני החונה, ואפילו לא הזמין אותי למסיבת הפרידה שלו מהעבודה (ושמעתי עליה בגלל שהחבר׳ה שעבדו בצמוד אלי השתתפו בה והם דיברו עליה לפני ואחרי), אבל לחתונה שקרתה כמה חודשים אחר כך הוא בהחלט לא שכח להזמין אותי בשביל הצ׳ק.

והאם נראה לו שיהיה נעים לי להגיע, במיוחד לאור העובדה שפוטרתי בגלל יחסים מעורערים עם המנהלת המשותפת שלנו? העזיבה כביכול הוצגה לבקשתה של המנהלת כאילו סיטואציה שבה אני רציתי לעזוב, אבל יש לי רושם שהעובדים ידעו טוב מאוד מה בדיוק קרה, ומה רמת היחסים שלי עם המנהלת.

כמובן ששלחתי תשובה שלילית. אין לי רצון לשלם ״קנס״ על להשתתף בחתונה של מישהו שאין לי קשר אישי איתו. אבל אני עדיין מתבלטת האם לשלוח לו איחולי מזל טוב בווטסאפ או לא.

הטיול לאלסקה – בעלי חיים בערבון מוגבל

בביקור הקודם שלי בפארק דנאלי בשנת 2011, ראינו כמות עצומה של בעלי חיים, ומקרוב. כבר על הערב הראשון שלנו בפארק – אני, שרה, ומשה (זוג מטיילים ישראלים שבמקרה גם היו בטיול) רצינו להישאר בנקודה מסוימת לצפות בנוף של הרים מרובי צבעים, אבל כמה דקות לפני שהגענו לנקודה הזו, חצה את הכביש דוב גריזלי ממש מטרים ספורים לפני האוטובוס , והנהג סירב להשאיר אותנו באיזור מחשש שהדוב יחזור ויתקוף אותנו.

לאורך הטיול ראינו המון בעלי חיים – דובים, כמה סוגים של איילים (כולל המון איילי צפון אבל לא רק), ואפילו זאבים ושועל.

הפעם ראינו הרבה פחות בעלי חיים – כנראה כי התנועה הכבדה יותר באיזור המוגבל של הפארק שבו עדיין יש פעילות של אוטובוסים הבריחה אותם – והם כנראה העדיפו לעבור לאיזורים שבהם הכביש לא פעיל. אבל עדיין הצלחנו לראות קצת בעלי חיים.

קריבו Caribou הוא האייל שהגרסא המבוייתת שלו הם האיילים שמושכים את המזחלה של סנטה קלאוס כשהוא מחלק לילדים את מתנות חג המולד. אנחנו ראינו לא מעט איילים כאלו (שאני מודה – לא ראינו בביקור הקודם שלנו)..

Moose אייל הצפון הוא אייל שרואים לא מעט בפארק, לפעמים אפילו מקרוב. הפעם ראינו משום מה בעיקר נקבות, שלהן אין קרניים.

אמנם אי אפשר לראות את זה בתמונות, אבל האיילים האלו גבוהים יותר מבני אדם – ומסתבר שהם גם מאוד תוקפניים ולכן צריך להתרחק מהם ולשמור על מרחק מהם די שהם לא יתקפו אותכם. יש את אלו שטענים שהם מסוכנים יותר מאשר אפילו דובים בגלל התוקפנות הזו.

שכווי השלג Willow Ptarmigan היא הציפור הרשמית של אלסקה. בחורף היא לבנה ומסתתרת בשלג, אבל בקיץ היא חומה – ואנחנו זכינו לראות אותה עם כמה גוזלים כשהם רצו לחצות את הכביש:

סנאי אדמה Ground squirrel הוא אולי בעל החיים שעדיין נפוץ מאוד מאוד בכל הפארק וגם מעז להתקרב לאנשים, כנראה בגלל הפוטנציאל שלנו לאוכל. הם עד כדי כך רגועים שהסנאי שעומד בתמונות למטה עמד במרחק פחות ממטר ממני במסלול של הנהר הפראי, אבל ראינו עוד כמה בתוך הפארק עצמו.

על ימי הולדת והתייבשות מדאיגה

בשבת חגגנו לאבא שלי יום הולדת שמונים. אמא שלי הזמינה מקום במסעדה נחמדה ברעננה בשם ״מקום בלב״ שבה היה חדר פרטי כדי שנוכל לחגוג בשקט. החדר היה שלנו לשלוש שעות, היתה בו טלוויזיה שעליה הקרנו מצגות, כולנו הקראנו ברכות, ה״נכדים״ סיפרו בדיחות קרש על סבים, והאוכל היה טוב והוגש בנדיבות רבה.

באמצע המסיבה התחלתי להרגיש כאב ראש שהתברר בתור מיגרנה, שמשום מה החמירה ברגע שהגעתי הביתה ונכנסתי למיטה, למרות שלרוב המיגרנות שלי לא כאלו חמורות או ארוכות.

הסבר קצר: יש לי מיגרנות בתדירות יחסית נמוכה, והן לרוב לא קשות וקצרות ועוברות תוך כמה שעות, ולא פעם אם אני מצליחה לשנ״צ שעה או שעתיים, המיגרנה עוברת.

אבל הפעם לא הצלחתי להרדם ובמקביל המיגרנה החמירה – אז בשלב מסוים לקחתי כדור נגד כאבים, ואחרי שעה הם פחתו מספיק כדי שאוכל להרדם מוקדם, וחשבתי שהבעיה נפתרה.


ביום ראשון התעוררתי בלי כאב ראש – אבל עם תופעה מדאיגה אחרת: הלב שלי התחיל לדפוק בקצב מדאיג. זה היה קל כשקמתי כי להתחיל להתארגן, אבל זה הפך להיות חריף במיוחד כשיצאתי מהבית לכיוון חדר הכושר והייתי צריכה ללכת לתחנת האוטובוס – ואז להיכנס לחדר הכושר מתחנת האוטובוס.

אבל מה שבאמת גרם לי הבין שלא יהיה אימון היום היו המדרגות בחדר הכושר – קומה אחת שלאחרונה התחלתי להרגיש שנעשית לי קלה יותר ויותר לעלות בה, אבל הפעם פשוט גרמה ללב שלי לדפוק ברמה שכבר התחלתי לחשוד שאולי קורה פה משהו לא תקין ברמה שבה אני צריכה ללכת לראות רופא.

הרבה מאוד רופאים לא אוהבים שהפציינטים שלהם מתייעצים עם ״דוקטור גוגל״, אבל לפעמים האינטרנט יכול בהחלט לתת פתרונות, במיוחד צ׳טים שונים – שבכל שאלה רפואית ששאלתי אותם עד כה נתנו כמה אפשרויות למה כל מחלה יכולה להיות – וגם שמה דגש על לתת לא מעט סימנים על מתי, ראוי, ואפילו מומלץ לפנות לרופא.

במקרה הזה אחת האפשרויות שהצ׳ט הציע היה באמת התייבשות – ולי זה הסתדר עם כמה דברים, כמו למשל העובדה שבאמת לאחרונה שמתי לב לזה שאני לא שותה כמו בעבר. או למשל שהעור בגב והרגליים שלי יבש ומגרד המון לאחרונה מיובש, משהו שלא קרה לי בשנים קודמות (והצ׳ט אושש שיכול מאוד להיות קשור לכך שאני לא שותה מספיק). וכמובן שגם המיגרנה כנראה היתה סימן לכך, כי היו לי בעבר מיגרנות כשלא שתיתי מספיק, והחומרה שלהן לא פעם היתה מקבילה לרמת החומרה של ההתייבשות.

אחרי שתיה של משהו בין ליטר וחצי לשניים אחר כך, כבר הרגשתי כרגיל לחלוטין כשקמתי מהמקום, למרות שכמובן שהמשכתי לשתות יותר לאורך כל היום, ואני חושבת ששתיתי משהו בין 4 – 5 ליטר מיל בסה״כ (פלוס גם שני משקאות חלבון של 350 מ״ל כל אחד, שהפעם בחרתי לא לשתות בטעם קפה כי קפה משתן).

היום אני כבר מרגישה בסדר לחלוטין, לפחות פיזית. נפשית כן מפריע לי משהו מאוד ספציפי: העובדה שהעדפתי להתייעץ עם האינטרנט במקום לשוחח עם רופא. אני מניחה שגם רוב הרופאים באופן עקרוני היו מעדיפים שהמטופלים שלהם היו מגיעים אליהם במקום לחפש פתרון באינטרנט, במיוחד במצב שיכול היה להיות מצב חירום רפואי.

אבל פשוט לא בא לי להתמודד עם התגובות של הרופאים להשמנה שלי. כן, הם צודקים שהשמנה מסוכנת (ולכן אני עובדת לאט לאט על לרזות) אבל חלקם גם מנסים להפחיד יותר מידי ו / או לשלוח אוטומטית לניתוחי קיצור קיבה שלא בא לי להתווכח איתם לגבי ההתאמה שלהם עבורי.

רפואה קונבנציונלית או רפואה אלטרנטיבית

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני מקווה שטליק יסלח לי על כך שהכותרת שלי לא תואמת את זו של הטור בלוג השרביט החם – בין השאר כי מאוד מפריע לי השימוש בשם ״רפואה טבעית״ כתחליף לרפואה האלטרנטיבית. הרפואה הקונבנציונלית היא לא בהכרח פחות טבעית לגוף שלנו מאשר הרפואה האלטרנטיבית.

אנשים נוטים למשל לשכוח שאנטיביוטיקה למשל היא תרופה לחלוטין טבעית – היא התחילה מחומרים שפטריות ייצרו נגד חיידקים. הנ״ל לגבי הרבה תרופות אחרות שמשרתות אותנו בימינו.

ההבדל המשמעותי בין שני סוגי הרפואה נובע מכך שהרפואה הקונבנציונלית היא רפואה מבוססת מחקר. המחקרים מאחורי כל תרופה הם לפחות בתיאוריה מקיפים מאוד – בודקים את היעילות שלה לעומת תכשירים שלא מכילים חומר פעיל, משווים את הטיפול לטיפולים קיימים – וכמובן בודקים את התכשיר מבחינת בטיחות. הבדיקות האלו נעשות בהיקפים גדולים ומתחילות על בעלי חיים ורק בשלב מאוחר יותר לבני אדם.

הרפואה האלטרנטיבית לעומת זאת מבססת את התיאוריות שלה על רעיונות שלא בהכרח נבדקו בסדר גודל גדול, אלא על משהו שבמקרה הטוב נבדק על קומץ אנשים, אם בכלל. זה פשוט רעיון שלמישהו איפשהו נשמע ״הגיוני״ והפך לתורה רפואית שלמה.

לא פעם טיפולים כאלו נחקרים, והיו כבר מקרים שבהם טיפולים אלטרנטיביים הוכחו כיעילים במקרים מסוימים – והם הפכו לטיפולים שמקובלים גם ברפואה הקונבנציונלית. לא פעם הרפואה הקונבנציונלית תקבל גם טיפולים שהם לא יעילים בהכרח אבל גם לא מזיקים, מתוך הבנה שלעיתים יש לטיפול גם אפקט פסיכולוגי מסוים שמקל על החולים.

הבעיה היא כמובן שלא פעם לא רק שהטיפולים שהרפואה האלטרנטיבית מציעה לא יעילים – אלא הם עלולים להזיק, בין אם הם מפריעים לטיפולים של הרפואה הקונבנציונלית לעבוד, ובין אם הם גורמים לנזקים בפני עצמם.

יש למשל אנשים שמוותרים על טיפול קונבנציונלי בגלל הבטחות של על מיני שרלטנים שעוסקים ברפואה אלטרנטיבית ומבטיחים להם ריפוי שלא הולך לקרות. ממש כמו שלמשל כל מיני ״ניקויים״ תזונתיים כמו למשל צום מיצים או חוקנים יכולים לפגוע בתהליך העיכול של הגוף, או לגרום למחסור באלקטרוליטים וחומרים מזינים אחרים, במיוחד אם ממשיכים איתם לאורך זמן.

אני אישית לא מאמינה ברפואה אלטרנטיבית, אבל חושבת שטיפולים שאין בצידם נזק יכולים בהחלט לשמש לצד טיפולים קונבנציונליים אם הם עוזרים למטופלים מבחינה פסיכולוגית להתמודד עם מצבם הרפואי.


כמבוגרת אני מבינה שרופא המשפחה שלנו כשהייתי ילדה היה כנראה מאמין גדול ב״רפואה טבעית״ שכזו, ולמשל נתן פעם לאבא שלי מתון למשקה מוזר להורדת חום במקרה של מחלות שונות. מצד שני, כשהיה צריך הוא כן נתן לנו אנטיביוטיקה או טיפולים דומים.