לפני בערך 20 שנה, יצא לי לבקר עם אמא שלי במעין תצוגה חקלאית שבין השאר הציגו בה ירק בשם פרסניפ שהוא חלק ממשפחת הסוככיים ולכן הוא בעצם קרוב משפחה של הפטרוזיליה והגזר, ונראה כמו גזר לבן. הגזר הלבן הזה היה מאוד טעים – אבל משום מה מעולם לא נתקלתי בו שוב בישראל, למרות שראיתי אותו בארה״ב ובניו זילנד. לא רכשתי אותו כי ראיתי אותו מוקדם יחסית בשני הביקורים שלי במדינות האלו, בלי יכולת לבשל אותו בעצמי. חשבתי אולי לרכוז אותו לקראת סוף הביקור כדי להביא לארץ, אבל ראיתי אותו בסופרמרקטים רק בהתחלת הביקור שלי ולא רציתי לקחת סיכון שהוא יירקב – וגם הברחה של ירקות בין מדינות יכולה להיות בעייתית….
זו כנראה הגרסא הלא מתורבתת שלו.
ויש לי שאלה לקוראי הבלוג: האם אתם נהנים מהתמונות של הפרחים האלו? אם כן – האם יעניין אותכם שאפרסם תמונות של פרחים מהביקור הקודם שלי באלסקה?
אם האדם לא הגיע לתפקיד בכיר מבחינה מקצועית או ניהולית בהייטק אחרי כל כך הרבה שנים, אז אולי הוא לא ממש מוכשר, ולכן עדיף לוותר עליו
בהייטק יש יתרון מאוד גדול בכך שמסלול קידום לא בהכרח חייב לכלול קידום למשרות ניהול. זה לא נכון לכל חברה: יש לא מעט חברות ישראליות במקור, ובמיוחד הותיקות בהן, שיש בהן איזושהי מנטליות צה״לית מסוימת שקידום זה עניין של לנהל ובעצם אולי יותר נכון לפקד על אנשים – וכמה שאתה מפקד על יותר אנשים אתה יותר מוצלח.
אני יודעת שאמדוקס היתה כזו בתקופה שעברתי בה לפני המון שנים – הקידום הסטנדרטי היה קידום ניהולי, ורק מעטים הצליחו לעבור למסלול ייחודי שנקרא מסלול קידום מקצועי, וגם הם לרוב היו אנשים שהצליחו להתמקצע במוצר כזה או אחר של החברה ולא בהכרח בתחום טכנולוגי כזה או אחר.
מעבר לזה, באותה תקופה למשל היה מקובל של מנהל מקבל חדר יותר ״שווה״ ככל שהוא בכיר יותר. למשל אם ראשי צוותים היו יושבים שניים בחדר במקום שלושה עובדים כמו במשרדים של מתכנתים, אז המנהל מעליהם היה יושב לבדו בחדר. ואז כשיש קידומים מעבר לרמה הזו – הם למשל יכולים לקבל משרד פינתי שהוא שווה יותר מבחינת חלונות ונוף, או לקבל ריהוט יותר יפה למשרד כדי להראות את הסטטוס שלו.
יכול להיות שאמדוקס השתנתה מאז, אבל גם אם לא – הגישה הזו של קידום חייב להיות ניהולי היא יחסית נדירה, ובלא מעט חברות אפשר לקבל קידום גם בתחום המקצועי והטכנולוגי למי שהופך להיות מומחה טכנולוגי – בין אם מדובר על מומחיות בתחום שספציפי לחברה, או כזה שרלוונטי לשוק ההייטק בכללותו.
העניין הוא שלהגיע לקידום כזה, צריך להיות אדם מוכשר יחסית (בין השאר כי יש מיעוט תפקידים כאלו) – ורוב העובדים הם בסופו של דבר לא סופר מוכשרים באופן יחסי אלא ממוצעים. במצב כזה, עם השנים היכולת להשתפר הולכת וקטנה – ההבדל למשל בין עובד חדש לעובד עם שנתיים או שלוש ניסיון הוא הרבה יותר גדול מאשר עובד עם עשר שנות ניסיון לבין עובד עם עשרים שנות ניסיון.
במצב כזה, חברות יכולות לעקם את האף על מישהו עם עשרים שנות ניסיון שלא הפך למומחה בתחומו ולא להעסיק אותו למרות שאם הם היו מתעלמים לרקע ממספר שנות הניסיון – היכולות שלו בהחלט מתאימות להם.
העובד כן הפך למנהל, פוטר מסיבה כזו או אחרת – וגילה שקשה לו למצוא עבודה חילופית כמנהל במקום אחר, כי יש פחות היצע של תפקידים
חלק משמעותי מהאנשים שהתבגרו בהייטק הפכו עם השנים למנהלים. ויש כמה בעיות במציאת עבודה בתור מנהלים.
קודם כל, כל שהתפקיד בכיר יותר – כך יש פחות תפקידי ניהול כאלו. בכל חברה יש המון עבודה לעובדים ״פשוטים״, קצת פחות עבודה למנהלים הישירים שלהם, קצת פחות למנהלים שלהם – וכך הלאה.
מעבר לזה, בתפקידים שהם ממש ממש בכירים – המעברים בין תפקידים לא נעשה בהכרח בגיוס כמו שרובנו מכירים אותו, אלא לא פעם דרך קשרים או היכרויות. אני למשל זוכרת שבאחת מהחברות שעבדתי בהן אחד המנהלים הבירים גויס כי הוא רכב על אופניים יחד עם המנהל של החברה שלנו וההיכרות ביניהם הובילה לכך שהוא כויס במקום שאחד מהמנהלים בחברה יקודם לתפקיד.
לכן לא מעט מהמפוטרים המבוגרים שמחפשים עבודה הם מנהלים שפשוט לא מצליחים למצוא עבודה מקבילה בדרג שלהם.
קושי בשמירה על עדכון טכנולוגי
הטכנולוגיות בתחום ההייטק מתקדמות כל הזמן. לפעמים יש תחומים שכל חברה יש צורך להתעדכן בהן. למשל אם תחשבו על מערכות ההפעלה של מחשבים – רובנו נאלצים לקדם אותן מידי פעם כי פשוט מפסיקה התמיכה במערכות הפעלה ישנות יותר.
ךכן מה שאני כותבת פה יכול להיות רלוונטי רק לתחומים מאוד מסוימים בהייטק ולא בהכרח בכולם – ולכן אם אתם מכירים תחום אחר בהייטק שלא מתנהל כך, אז תרגישו חופשיים להתעלם מהסעיף הזה עבור עצמכם ולא להתווכח איתי ש״זה לא כך בהייטק״ רק בגלל מה שאתם מכירים.
אבל יש תחומים שבהם לחברות ותיקות קשה לקדם טכנולוגית. קחו למשל את נושא התכנות: כשכותבים תוכנה חדשה, לרוב משתמשים בה בטכנולוגיות הכי חדשניות שיש. אבל נניח שהחברה מצליחה לכתוב מוצר שמאוד מצליח בשוק, ועם הזמן הופך להיות מוצר מאוד גדול. במצב כזה, החברה לא תוכל לעדכן אותו טכנולוגית פשוט כי זה אומר לשנות מוצר קיים, וזה לא פרקטי. ואם מוצר כזה מצליח להיות פופולרי לאורך 10 – 15 שנים או אפילו יותר – הוא יישאר לא מעודכן טכנולוגית.
נכון, לא פעם גם חברות גדולות ומבוססות צריכות להמציא את עצמן מחדש ולכתוב מוצר חדש ועדכני שצריך להשתמש בטכנולוגיות חדשות. אבל גם לזה יש כמה מכשולים.
קודם כל, החברה לא יכולה פשוט להעביר את כל העובדים שלה לעבוד על המוצר החדש – רובם עדיין יצטרכו לתמוך במוצר הקיים שעדיין מכניס לחברה כסף עד שהמוצר החדש ייכתב וייכנס לשוק בצורה מספיק משמעותית כדי שהחברה תוכל להפסיק לתמוך במוצר הישן. ויש מקרים שבהם המוצר הישן יכול להמשיך להיות רלוונטי לעוד הרבה מאוד שנים (כולל כמה עשורים) כי יהיו לקוחות שלא ירצו לעבוד למוצר החדש, והחברה מבחינתה תשמח להמשיך לקבל הכנסה עליו.
יותר מזה – לא פעם גם תוכנה חדשה צריכה להיות מבוססת על לא מעט תשתיות שכבר קיימות בחברה והן מיושנות למדי – כלומר יש גבול לכמה אפשר להתחדש. למשל בנקים מתבססים על תוכנה בשפות תכנות שנוצרו בשנות החמישים והתוכנות שמבצעות את הליבה של העבודה בבנק נכתבו לכל המאוחר בשנות השמונים או התשעים. אבל זו תוכנה שעובדת באופן מושלם, וכל החלפה שלה יכולה פוטנציאלית רק לגרום לנזקים ולא לשפר אותה.
ולכולנו ברור שבמערכת הבנקאית – טעויות הן קריטיות ברמה הכי גבוהה שאפשר, חוץ מאולי ענייני חיים ומוות. לכן יש סיבות טובות לצורך הזה בהמשך השימוש בתוכנה שהוכיחה את עצמה כאמינה.
ובסופו של דבר גם חברות תוכנה ותיקות עובדות כך, גם אם העיסוק שלהן הוא פחות קריטי – פשוט כי לא משתלם לקחת סיכון בהחלפה של הבסיס שעליו הן עובדות.
מתכנתים צעירים בתחילת דרכם באמת מנסים לעבוד תפקיד פעם בין שלוש לארבע שנים, וכך מצליחים להיות תמיד במקום מעודכן טכנולוגית. אבל עם הגיל, שהמחויבות למשפחה הולכת וגדלה (כמו למשל להורים לילדים) – הרבה אנשים מחפשים מקומות עבודה יציבים יחסית ולא להחליף עבודה בתדירות גבוהה.
אני למשל מכירה לא מעט נשים שאחרי לידה או כשכבר היו להן כמה ילדים קטנים, רצו לרדת ל 80% משרה או שתהיה להן גמישות בשעות כדי שהן יוכלו להיות עם הילדים – ותנאים כאלו אפשר לקבל רק כשמישהי מבוססת מספיק במקום העבודה, אחרי שהיא כבר הוכיחה את עצמה כעובדת טובה. אני מניחה שכיום גם גברים שרבים מהם רוצים להיות אבות מעורבים מעוניינים בלפחות חלק מהתנאים האלו – ולכן מעבר מקום עבודה פחות רלוונטי.
וכך נוצר מצב שבו בבחירה במקום עבודה יציב – עובדים מבוגרים יגלו שקשה להם לעבור למקומות עבודה אחרים בגלל פער טכנולוגי. אבל זה קשור לידע שיש או אין להם (או יותר על ניסיון שיש או אין להם) – ולא לגיל.
מצד אחד, אני מסכימה עם אמפי שרשמה ברשומה שלה שהיא ובעלה טי אוהבים לגוון את המקומות שבהם הם מבקרים, גם אם הם נוסעים לאותו סוג חופשה.
גם אני אוהבת לבקר במקומות שונים, ויש לי כמה איזורים בעולם שהייתי רוצה לבקר בהם – כמו למשל בפטגוניה שהיא האיזור הדרומי ביותר של דרום אמריקה ושוכן בארגנטינה וצ׳ילה. הייתי רוצה גם לבקר באוסטרליה, ובאותה הזדמנות לבקר שוב בניו זילנד כדי להשלים כמה דברים שלא הספקתי לראות או לעשות בפעם הקודמת.
כמובן שהייתי שמחה לטיול כולל יותר בספרד, ולבקר בדרום איטליה שמעולם לא ביקרתי בה, ולבקר שוב ברוסיה לטיול מקיף ויסודי במוסקבה וגם לבקר בסנט פטרסבורג שמעולם לא ביקרתי בה.
הייתי שמחה לבקר באנטארקטיקה, אבל בגלל עלות הטיולים לשם כנראה אצטרך לזכות בלוטו קודם.
מצד שני, יש מקומות בעולם שביקרתי בהם והייתי שמחה לבקר שוב. קצת קשה לי להגדיר למה – אני מניחה שזה שילוב של זכרונות טובים, אתרים שמאוד נהניתי לבקר בהם, רצון אולי לבקר באתרים שלא הספקתי עדיין לבקר בהם – ואולי גם רצון לראות איך מקום שאהבתי משתנה ומתפתח לאורך השנים.
כך שאני חושבת שאני רוצה את שני הדברים – גם ביקור במקומות חדשים וגם חופשות במקומות מוכרים.
כמו שכתבתי, יש לי הפרעת דיבור מסוימת, שנובעת מקושי פיזי מסוים. הקושי הזה התבטא גם למשל בקושי יחסי בשיעורי ספורט – זה לא שלא יכולתי לרוץ, אבל רצתי יחסית לאט, ממש כמו שפשוט לקח לי יחסית יותר זמן ללמוד איך לעשות גלגול.
באותה מידה, השתתפתי בטיולים השנתיים, אפילו באלו שהמדריכים התלהבו מזה שיש בכיתה כמה חבר׳ה חובבי חוגי סיירים שאוהבים אתגר ולא פעם בחרו חלקים מהמסלול שיהיו מאתגרים יותר.
בנוסף לזה כתב היד שלי גם היה נוראי, אבל עם השנים הוא השתפר. באותה מידה גם היה לי למשל קשה יותר לגזור נייר עם מספריים בקו ישר, אבל עם תרגול גם היכולת הזו השתפרה לי.
לכן התחושה שלי תמיד היתה שלא מדובר על נכות, אלא לכל היותר מגבלה יחסית קטנה שעם קצת יותר תרגול אני יכולה להתגבר עליה ולתפקד בצורה די רגילה.
ורוב הכישורים האלו הם כישורים שכבר שנים לא ממש השתמשתי בהם, ואין לי צורך למשל לרוץ מהר שישים מטר או לגזור ישר ומהר ערימה של ניירות. אני חושבת שההשמנה החריגה שלי משפיעה עלי הרבה יותר בחיי היום יום מאשר אותה הפרעה שגורמת לי לדבר קצת פחות ברור.
מעבר לזה, בפן ההתנהגותי הייתי ילדה טובה בכיתה ובבית – בפן הלימודי תמיד הייתי תלמידה טובה. הדבר היחידי שכנראה הפריע לי להפוך לתלמידה מצטיינת העובדה היתה שלא למדתי, וייתן שזה קשור לכן שייתכן שיש לי הפרעת קשב וריכוז – אבל אני מניחה שגם אם היא קיימת היא לא כזו חמורה אחרת היא היתה בולטת הרבה יותר כשלמדתי.
היה חשוב לי להבהיר שוב את הנושא בגלל משהו שקרה מול הקואצ׳ריות שעליהן כתבתי שגרם לי לשקול עד כמה אני רוצה לעבוד מולן.
השיחה ההתחלתית נראתה מבטיחה: שוחחתי בצ׳ט עם אחת מהן, היא נשמעה נחמדה ושהיא מבינה את הסיטואציה. מתברר שהן תמיד עובדות כצוות ואי אפשר לבקש לעבוד רק עם אחת מהן, אבל נשמע שהיא הבינה שאני מעוניינת רק במספר מוגבל של פגישות כך שההבדל במחיר בינן לבין הקואצ׳רית הקודמת שלי לא היה מאוד משמעותי (למרות שהוא היה קיים).
לאורך השיחה שלנו היא ציינה שאצטרך לחתום לפני הפגישה הראשונה שלנו על טופס ויתור סודיות ולמלא טופס היכרות שנוכל לקצר תהליכים. טופס ההיכרות נשמע כמו רעיון טוב, ולמרות שמעולם לא מילאתי טופס ויתור סודיות מול אף קואצ׳רית או כל מטפלת אחרת שעבדתי מולה – הנחתי שכנראה מדובר על טופס שבו אסכים לשתף במידע בסיסי על עצמי בצורה מלאה, ולהוריד מהן אחריות לטיב העבודה המשותפת במקרה שבו לא אתן להן תמונה מלאה או נכונה של המצב.
אבל לא ציפיתי לטופס שקיבלתי מהן כמה שעות אחר כך: טופס שדרש ממני לאפשר להן גישה מלאה לתיק הרפואי שלי מקופת החולים ומבתי חולים שונים, ולמידע מגופים כמו ביטוח לאומי וקרן הפנסיה שלי למידע עלי – בעיקר כזה שקשור לכל נכות או מגבלה פיזית, נפשית וקוגניטיבית שיש לי, וכל קצבה או תשלום שקיבלתי עבור הנכות / מגבלה האלו.
במקביל הטופס גם מאפשר לקואצ׳ריות או לכל אחד מטעמן לשתף את המידע שהן מקבלות עם חברות ששוקלות להעסיק אותי או אפילו שוקלות לראיין אותי.
אחרי שנבהלתי מהטופס והחופש הבילתי מוגבל שהוא העניק להן, אמרתי שלצערי אעדיף לוותר על השירות כי אני לא מוכנה לחתום על טופס כזה מקיף. מבחינתי גם חששתי מהעובדה שהקואצ׳רית כתבה לי בתגובה לשאלות (כנראה כדי להרגיע אותי) שהן דיסקרטיות, כי עובדה שעורך הדין שלהן (שהוא כנראה עזר להן לנסח את מסמך ויתור הסודיות) אפילו המליץ להן לבדוק את המידע ״באופן אקטיבי״ (אני מניחה שמדובר על מצב שבו הן פשוט יבקשו מיד את המידע מכל הגופים האלו כבר ביצירת הקשר הראשוני כדי לקבל תמונה כוללת על הלקוח שלהן), אבל הן מעדיפות לעשות את זה רק במקרה הצורך ובקבלת הסכמה של הלקוח.
כשעדיין הבעתי חוסר נוחות מהמצב ורצון לוותר על העבודה המשותפת, קיבלתי במהירות טופס משלים שבו הקואצ׳ריות מתחייבות לבקש ממני הסכמה בכתב לפני שהן מעבירות את הפרטים האלו למעסיקים.
ממה שהצלחתי להבין מההמשך הקצר של השיחה שלי איתן – כנראה שיש הצדקה לבקשה הזו מצידן. הן כנראה רגילות כשהן עובדות עם אנשים עם שונות מגבלה כזו או אחרת להיות מעורבות יותר בתהליך הראיונות והקבלה לעבודה. ומעבר לזה, יש להן כנראה קשרים בחברות שונות שבהן יש סובלנות לאנשים במצבים כאלו, שהן עצמן לא פעם יוצרות את הקשרים בין המועמדים לבין מקומות העבודה.
במצב כזה, ברור לי עד כמה הצורך שלהן להיות אמינות כלפי מקומות העבודה הוא קריטי כדי לאפשר להן להמשיך לעבוד מולם עבור כלל הלקוחות שלהם. לכן הן חייבות להיות בטוחות בכל הפרמטרים שקשורים למצב הלקוח שלהן – החל מהפן הבריאותי (הן הנפשי והן הפיזי) ואיך הוא משפיע על ההתנהלות שלהם במקום העבודה, וכלה בפן הכלכלי / סוציאלי לגבי אחוזי נכות ותשלומים שמתקבלים לאור המצב של הלקוח.
וגם ברור לי שהלקוחות עצמם לא בהכרח יהיו תמיד אמינים מולן – החל מכאלו שירצו להציג את עצמם ככמה שיותר קרובים לנורמה כדי לא להפחיד אותן או מעסיקים פוטנציאליים, וכלה בכאלו שינסו להציג את עצמם ככמה שיותר מסכנים כדי לקבל כמה שיותר הטבות כלכליות או אחרות.
אבל העניין הוא שאצלי באמת שאין מגבלה כזו. ואני בטוחה שאם היה צורך בכך – ההורים שלי כן היו לוקחים אותי לאבחון, שלפיו הם או מערכת בית הספר כנראה שלא היו מאפשרים לי לפעול במרחב כמו תלמידה רגילה.
מצד שני, ברור שאני לא ממש ״רגילה״ – כן יש לי הפרעה מסוימת בדיבור, ואני כן מאוד שמנה שיכול להיות גורם שירתיע מעסיקים שונים.
בנוסף לזה גם היו דברים שאני והקואצ׳רית הקודמת שלי עבדנו עליהם גם בתקופה שבה עבדנו יחד במקביל לעבודה הקודמת שלי – למשל שאני לא אסרטיבית, או לפעמים מתקשה לגרום לעובדים אחרים לעבוד מולי בצורה מוצלחת כשאני זקוקה לעזרה או מחויבות מסוימת מהם.
אבל בעבודה מול הקואצ׳רית זה מעולם לא עלה כמגבלה או כמשהו שיש מאחוריו גורם שיכול להיות מגבלה כללית יותר, אלא פשוט כישורים שאני צריכה לשפר.
ממה שנשמע לי גם אחרי האינטראקציה שלי עם הקואצ׳ריות, הן כנראה נשות מקצוע מעולות – בתחומן.
אבל אני פחות ופחות מרגישה שאני חלק מהתחום הזה, וחוששת שחלק משמעותי מהעבודה שלי מולן תהיה לשכנע אותן שאין לי מגבלה או נכות.
מעבר לזה, שמתי לב לעובדה שגם בהסכם החדש שלי מולן, הן יימנעו מלהעביר למעסיקים מידע עלי ללא הסכמה בכתב ממני – אבל אני עדיין אאלץ לאפשר להן גישה מלאה לתיק הרפואי וה״סוציאלי״ שלי בלי שהן יצטרכו לבקש רשות לגשת אליהם. הן אמנם אומרות ״בפרטי״ שהן יבקשו רשות, אבל ברגע שניתנת להם האפשרות לגשת למידע עלי באופן חופשי – אין לי דרך למנוע מהן לגשת אליו אם הן מתעקשות.
ברמה העקרונית אין לי מה לחשוש – מכיוון שבאמת שאין לי הגדרת נכות כזו או אחרת, אין לי אבחונים מלבד זה שאני שמנה – ואני כמובן לא מקבלת אף קצבה או תשלום על מצב כזה.
אבל אני מרגישה שאולי בעצם אין להן מה להציע לי במצבי, ודווקא הפניה אליהן תהפוך את התפיסה של המצב שלי לחמורה יותר ממה שהיא במציאות.
לפני כמה חודשים כתבתי את הרשומות האלו (ראשונהושניה) כשחשבתי שאצטרך לקבוע טיפול לרופא שיניים. בסוף החששות שלי התבדו ולא קבעתי תור – עד שלפני כמה שבועות שמתי לב לזה שנשברה לי שן בצורה די רצינית.
לא ברור לי למה זה קרה, כי לא הרגשתי כאבים או משהו אחר שהעיד על זה שבשן יש בעיה. הדבר היחידי שיכולתי לחשוב עליו הוא שלפני כמה חודשים קפץ עלי כלב ודפק לי מכה וליקוק רציני באיזור הפה – אבל לא משהו שחשבתי שיכול להוביל לשבירה של שן בריאה.
אז בשלב זה כמובן לא היתה לי ברירה אלא לקבוע תור לרופא שיניים – והרגשתי הקלה כשקבעו לי לרופאת שיניים עם שם משפחה רוסי במקום לרופא הקודם שלי.
חשוב לי להגיד שאחד השינויים שקרו במרפאת השיניים שלי בשנים האחרונות היא שאי אפשר להתקשר אליהם ישירות כדי לקבוע תור, אלא המספר מעביר אותי ישירות למוקד של קופת החולים שרק דרכם אפשר לקבוע תורים ומשהו כזה. פעם זה לא היה כך – הייתי יכולה להתקשר ישירות למרפאה והם היו קובעים לי תור לרופא הרלוונטי.
אין לי מושג אם זה כך במרפאות אחרות של קופת החולים או רק אצלנו.
לכן כנראה קרתה פאשלה שבה קבעו לי תור לרופאה שעוסקת בעיקר בשיקום ולא בטיפול סטנדרטי, אבל המרפאה עצמה שמה לב לזה רק כשהנציגה שם התקשרה אלי לוודא שאני מגיעה לתור יום או יומיים לפני התור עצמו.
אבל נתנו לי להגיע אליה לתור בערך באמצע מאי, והיא עשתה רושם של רופאה נחמדה ודי שמחתי על זה. היא שלחה אותי לצילומים שאחריהם היא אמרה שנקבע לי תוכנית טיפול.
בגלל שמכון צילום הרנטגן נמצא במרחק כמה דקות הליכה מהמרפאה, בביקורים הקודמים שלי הייתי רגילה ללכת לצילומים מיד, ואז אותו רופא או רופאה ששלחו אותי אליהם היו מקבלים אותי אחרי שחזרתי עם הצילומים לכמה דקות כדי לבנות תוכנית טיפול. אבל הפעם כשפקידת הקבלה נתנה לי הפניה לצילומים – היא גם אמרה לי שהיא תצטרך לקבוע לי תור רשמי לעבור עליהם, והתור היה אתמול. נכון שזה האט קצת את ההכנה של תוכנית הטיפולים – אבל מצד שני זה נשמע הגיוני לא לעשות לרופאה בלגן בזה שנכנסים לה אנשים בין התורים.
במקור הוא נקבע לשעות הערב, אבל יום או יומיים אחר כך הקדימו לי אותו לשעות הצהרים, ואתמול כשוידאו שאני מגיעה – הקדימו לי אותו בעוד חצי שעה.
אני דאגתי לצאת מוקדם מהבית כי רציתי להקדים קצת במקרה שהרופאה תתפנה קצת לפני הזמן, אבל בסוף היה אליה קצת תור אז נכנסתי אליה פחות או יותר בזמן.
מסרתי לה את הצילומים, התיישבתי בכיסא – וציפיתי לשיחה בוגרת על מצב הפה שלי ומה נצטרך לעשות, וקיוויתי שלא הרבה מעבר לטיפול בשן השבורה.
ואז התגובה שלה היממה אותי: היא אמרה שבאמת אין מה לעשות עם השן שנשברה חוץ מלעקור אותה, ושיש כנראה תרים שצריך להחליף ודברים כאלו אבל היא לא רוצה לקבוע לי תוכנית כי ״אני לא מצחצחת שיניים״.
וזה משהו שנשמע לי מוזר.
כשרק הגעתי למרפאה הזו של קופת חולים בפעם הראשונה לפני בערך 12 – 13 שנים או קצת יותר, באמת שהייתי מצחצחת שיניים בצורה לא טובה.
אבל התגובה של הרופא שבדק אותי אז לא היה להעיף אותי מהמרפאה – אלא בין השאר לקבוע לי תור למה שמכונה ״קצאת שורשים״ שזה בעצם טיפול יסודי של שיננית. ובמקרה ״נפלתי״ על שיננית מאוד מקצועית שעשתה עבודה מאוד יסודית לא רק בלנקות לי את השיניים – אלא גם בלייעץ לי איך לטפל בהן, וגם בלקבוע לי המשך טיפול יסודי שבו היא ממש דרשה שאגיע אליה פעם בשלושה חודשים כי יש לי נטיה לצבור אבנית על השיניים.
ומאז בכל פעם שהייתי מגיעה אליה לטיפול – היא היתה רואה שיפור במצב הפה שלי. בהתחלה היה מדובר על שינויים כנראה משמעותיים יותר, אבל עד לפני שנה בערך כבר הגענו למצב שבו היא אמרה שהיא מאוד מרוצה ממצב שיניים והחניכיים שלי ומבחינתה אני יכולה להתחיל להגיע אליה רק פעם בארבעה חודשים במקום פעם בשלושה.
במהלך הזמן שאני מטופלת במרפאה היתה רק תקופה אחת (לדעתי לפני חמש שנים) בערך שבה איכשהו נקטע לי רצף הביקורים אצלה. כי מה שלרוב היה קורה זה שהייתי מבקרת אצלה לטיפול, ואז אחריו שומעת ממנה המלצה מתי להגיע לטיפול הבא – ומיד קובעת אותו עם אחת הנציגות בקבלה. אבל איכשהו יום אחד הטיפול שלי אצלה בוטל בלי שקבעו לי אחד חדש, ושכחתי מלקבוע אחד כזה במשך בערך תשעה חודשים. אבל אז חזרתי אליה, והיא כמובן עזרה לי לחזור לשגרה של טיפולים.
אבל ממש לפני התור שלי אליה לפני בערך תשעה או עשרה חודשים היא נפצעה בכתף, וממה שנראה שהיא לא תוכל לחזור לעבוד בגלל מצב הכתף שלה – או לפחות זה מה שאומרים במרפאה (כלומר יכול להיות שהיא החליטה להחליף עבודה או לצאת לעצמאות ולא רוצים לספר לנו).
מאז המשכתי ברצף של הטיפולים, עד התור הראשון שלי אצל השיננית החדשה – ואז התחיל הבלגן. אני חושבת שהוא נבע מזה שכשהלכתי לקבלה בסוף הטיפול אצל השיננית טיפלה בי נציגה צעירה, וכשביקשתי תור לשלושה חודשים אחר כך – במקום לקבל תור לסוף פברואר, קיבלתי תור לאמצע מאי כי ״זה מה שיש״.
ואז בסוף אפריל כשרציתי לקבוע תור לרופא שיניים – התברר שמה שאותה נציגה בקבלה קבעה לי היה בכלל תור לרופא שיניים ולא לשיננית, ואז הטיפול של השיננית נדחה לאוגוסט.
כך כשהגעתי הפעם לרופאה – הגעתי אחרי הרבה זמן שלא הייתי אצל שיננית, והנחתי שזה מה שגרם לה לרושם גרוע. ניסיתי להסביר לה שפשוט יש לי המון אבנית בגלל שמזמן לא הייתי אצל שיננית כי היה לי בלגן עם התורים שנקבעו בצורה לא טובה ולכן בוטלו. אבל איכשהו הרגשתי שזה עיצבן אותה אפילו יותר, והיא אמרה לי שאם אני רצינית – אז שאקבע תור אצל השיננית ורק אז אחזור אליה.
החלטתי לא להתווכח איתה אלא ללכת לקבלה, והסברתי לנציגה מה הרופאה ביקשה – ואז פתאום קלטתי מה כנראה היתה הבעיה.
שכחתי לצחצח שיניים לפני שיצאתי מהבית לתור.
זה לא שהפה שלי לא צוחתח במשך ימים: צחצחתי שיניים בבוקר לפני שיצאתי לחדר כושר, ואפילו השתמשתי במי פה. אבל התור היה לקראת הצהרים ואחרי שאכלתי שעתיים או שלוש לפני כן ארוחת בוקר, ולמרות שעברו כמה שעות מהארוחה כנראה שהיה די ברור שלא צחצחתי מאז שיניים, גם אם הפה שלי לא היה מטונף.
עכשיו הבנתי את ההנחה של הרופאה שאני לא מצחצחת שיניים באופן סדיר ואת העובדה שהיא התעצבנה על זה שהאשמתי את מה שקורה לי בפה בכך שהיה בלגן בקביעה של תורים לשיננית..
ובדיעבד שאלתי את עצמי עד כמה הגישה שלה היא בעצם הדרך שבה היא גוערת / גורמת לאנשים לפעול בצורה שהיא רוצה. כי אני מבינה את התסכול של כל רופא טוב שמשקיע במטופלים שלו והם מזלזלים .
אבל עדיין, למרות שמדובר פה על בעיה שנבעה מהצד שלי וכנראה שהניעור הזה עשה לי גם טוב – מפריע לי שהיא התייחסה אלי כך. וזה במצב שאנחנו מניחים שהדרמה שהיא עשתה היתה כדי לעורר אותי, ולא כי היא פשוט החליטה שלא בא לה עלי ולא בא לה לטפל בי מעבר לבסיס של הבסיס שהיא מחויבת אליו.
כי למשל כשניסו לקבוע לי תור לעקירה – כנראה שהיא עצמה מידי פעם עושה עקירות אבל אם היא היתה מוכנה לבצע את העקירה עבורי, היא היתה אומרת את זה, ובגלל זה כנראה הפנו אותי לתור אצל רופא אחר, שנקבע לי לעוד חודש. קבעו לי גם תור לשיננית באותו בוקר, שעה לפני העקירה. ואז נקבע לי תור לרופאה שהזו שבוע אחר כך.
באותה מידה, אני מניחה שהטיפולים שהיא דחתה היו טיפולים שלא היו דחופים – אם היא היתה רואה משהו מאוד דחוף היא היתה ממליצה לי לטפל גם בו מיד. אבל עדיין גם טיפולים פחות דחופים כדאי לעשות כדי למנוע בעיות בעתיד שיהפכו לטיפולים דחופים.
אבל יש עוד משהו שיכול להיות בעייתי אצלי, וזה משהו שנבע מטעות שלי לפני חמש שנים.
כשעבדתי אז עם הרופא הקודם שלי, הוא שזחר לי את השיניים הקדמיות בצורה מזעזעת. אפילו השיננית שהייתי אצלה די מהר אחרי הביקור אצלו היתה בטוחה שהם נשברו או משהו מרוב שזה נראה לא טוב.
ביקשתי ממנו בתור או שניים הבאים שלי לטפל בזה, וכשהוא לא נענה – החלטתי להתלונן דרך המוקד של הקופה בהנחה שזה יגיע להנהלה של הסניף לטיפול, פשוט כי לא ידעתי איך ליצור קשר עם ההנהלה של הסניף בעצמי, בין השאר כי הנציגות בקבלה לא מאפשרות ללקוחות ליצור את הקשר הזה.
וזה אכן הגיע להנהלה, אבל כנראה גם יש מעקב אחרי הטיפול מטעם הקופה – כך שהמנהלת היתה עצבנית מאוד עלי בגלל התלונה הזו. ובדיעבד אני שואלת את עצמי האם זה הפך אוי למישהי שמסומנת כ״מטופלת בעייתית״ במרפאה?
בשלב זה אני מעדיפה להשאר במרפאה הזו בגלל הקרבה שלה אלי הביתה, העובדה שהיא יחסית זולה לעומת רופאים פרטיים, ולרוב הטיפולים שאני קיבלתי בה היו איכותיים. ויש לי שם יתרה מסוימת – וזה חשוב לי בשלב זה כדי להגביל את ההוצאה הכספית שלי.
אם הרופאה תחליט להיות קריזיונרית גם בביקור הבא שלי – אני אראה מה לעשות הלאה.
כן חשוב לי להתחיל את הפוסט בלהגיד שאני גרה בדירה שהיא בבעלותי, שאליה הגעתי עם הרבה חסכונות, קרנות השתלמות שונות – ועזרה מאוד רצינית מההורים.
ושימו לב שלא כתבתי פה ״משכנתא״, כי העזרה מההורים אפשרה לי לרכוש את הדירה בלעדיה. לכן אני מניחה שאמסטרדמסקי לא התכוון לייעץ לאנשים כמוני, למרות שייתכן שהוא היה ממליץ לי דווקא לרכוש דירה להשקעה במקום למגורים בה.
העניין הוא שדירה להשקעה היא הרבה יותר מסך הכסף שכביכול נרוויח ממנה. אמנם לא האזנתי לכתבה, אבל יש לי רושם שאדון אמסטרדמסקי למשל לא התייחס לכמה סיכונים כלכליים במודל הזה של ״דירה להשקעה״ – החל מצורך לתקן ואפילו לשפץ את הדירה מידי פעם, וכלה בכך שלא כל דייר הוא ״דייר טוב״ שמשלם בזמן (ויש כאלו שיסרבו לצאת מהדירה גם אם הם לא משלמים, וקשה להוציא אותם), ולא כל דייר בהכרח ישמור על הדירה במצב טוב. וכמובן שלעיתים חיפוש וסינון טוב של מועמדים לשכירת הדירה יכול לקחת כמה חודשים אחרי שהדיירים הקודמים עזבו – מה שגורם להפסד של כמה חודשי שכירות.
וזה לפני שהתחלנו לדבר על כך שעבודה מול שוכרים דורשת אסרטיביות ויחסי אנוש טובים, במיוחד כשהם אנשים שיכולים לדרוש הרבה מאוד או לבדוק מה הגבולות של כל אחד מבעלי הדירה מבחינת תנאים.
אפשר כמובן למצוא עוד הרבה נקודות קצה שבהן נדל״ן להשכרה הוא לא רק לקנות דירה ולקבל כסף פעם בחודש בלי צורך להתעסק בזה יותר – הן בסיכונים הכלכליים של המודל הזה, והן ברמה האישית שבה הבעלים של הדירה נאלצים להתמודד בפן האנושי עם אנשים שקשה להתמודד איתם.
ואל תשכחו גם שבסיטואציה שאמסטרדמסקי מציע – בצד השני שלה אתם עדיין שוכרים דירה, עם כל הקשיים והבעיות של להיות שוכר מול בעל דירה שמעלה את שכר הדירה לפי ראות עיניו, לא מתקן דברים בזמן או בבצורה טובה – או יכול כמובן בכל שלב למכור את הדירה או להחליט שהוא רוצה להפסיק להשכיר אותה ולתת לאחד הילדים שלו לגור בה.
פעם אני מניחה שהבעיות האלו היו פחו אקוטיות, בתקופה שבאמת כמו שטליק מתאר בנושא של השרביט החם – אנשים היו גרים בשכירות עד שהם היו קונים דירה בעצמם כי זה היה ״הדבר הנכון לעשות״.
ובאמת יש שיקולים שהם לא בהכרח כלכליים נטו בעד קנית דירה – כמו למשל יציבות. הרי בשכירת דירה יש תמיד סיכוי מסוים שזו לא תהיה השכרה לטווח הארוך – כי למשל בעל הדירה יכול פתאום להעלות את שכר הדירה באופן מוגזם, למכור את הדירה למישהו אחר (ואז לכו תדעו מי תקבלו בתור בעלי דירה ומה יהיו הדרישות שלהם), או למשל בעל הדירה יכול פתאום לדרוש שתפנו את הדירה כי הוא רוצה שאחד מהילדים שלו יגור שם. יכול גם בתיאוריה להיות מצב שהוא ירצה שהדירה תתפנה עוד הרבה לפני סוף החוזה שלכם, וגם אם חוקית הוא לא יכול לפנות אותכם, הוא ינסה ללחוץ עליכם בדרכים אחרות (ולא בהכרח חוקיות) לפנות את הדירה מוקדם.
ותחשבו על הלחץ למצוא דירה חלופית, ומה יקרה אם לא תמצאו דירה באותה סביבה והילדים למשל יאלצו לעבור לבית ספר ארח או לשכונה אחרת שבה אין להם חברים?
אני למשל זוכרת שכשבין סוף 2004 לסוף 200 שכרתי דירה בהוד השרון, שכרתי יחידת דיור שהיתה אחת משתיים שבעלי בית פרטי הקימו. אני גרתי ביחידה שהם בנו כקומה שניה לבית הפרטי שלהם, והיתה גם עוד יחידה (שבדיעבד גיליתי שהיתה בלתי חוקית) בחצר.
כשרק עברתי לשם, הדייר ששכר את היחידה בחצר היה טיפוס לא נעים שבעלת הדירה פחדה ממנו כי הוא צעק עליה כמה פעמים, והיא עד כדי כך תיעבה אותו שרק בעלה עבד מולו. מבחינתם אני הייתי אז הדיירת הטובה והנחמדה, זו ששניהם יכולים לדבר איתה יפה, ולקש בנימוס לבקר ביחידה פעמים ספורות בשנה בתיאום מראש כדי לבדוק מה מצבה.
ואז לקראת סוף השכירות שלי, אותו דייר עזב והם מצאו דיירת אחרת ליחידה בחצר, והיא היתה מישהי שפתאום בעלת הבית התאהבה בה, מישהי שהיתה ״בלבוסטה״ כמוה, והיתה מתייעצת איתה לע איזה וילונות לבחור ליחידה או איך לשפר בה את הריהוט (הכל על חשבון הדיירת כמובן). פתאום אני הפכתי להיות מהדיירת הנחמדה לזו ש״לא מטפחת את הדירה כמו הדיירת החדשה״, והם היו פחות מרוצים ממני.
במקביל הם עשו שיפוץ בבית, ואיכשהו השיפוץ התגלה על ידי העיריה שהחליטה להגיע לביקור, ובין השאר גילתה חריגות בניה בבית עצמו אבל גם את היחידה הלא מדווחת בחצר, ולא רק שהעלתה את הארנונה אלא גם חייבה את בעלי הבית לשלם קנס ענקי על שנים אחורה שבהן הם לא שילמו ארנונה.
ובעלי הדירה פתאום החליטו שהם מפילים גם עלי באמצע חוזה את התשלום של הארנונה שלא היה קיים עד אז.
כמה חודשים אחר כך החלפתי מקום עבודה ולכן עברתי לגור בהרצליה, כך שלא המשכתי לשכור את היחידה בגלל גורמים אחרים, אבל אני מניחה שהייתי חושבת על מעבר גם מהסיבות האלו.
מעבר לזה חשוב לזכור שיש לפעמים נסיבות חיים שבהם מקורות ההכנסה שלנו משתנים בצורה דרסטית. אני לא מדברת רק על פיטורים או אבטלה – אלא בעיקר על הפרישה לפנסיה שלפעמים נעשית מבחירה בתזמון המתאים לאדם, אבל לפעמים עלולה להיות נכפית עליו אם מקום העבודה שלו לא מוכן להמשיך להעסיק אותו, והוא עלול להתקשות למצוא עבודה אחרת.
במצב כזה עלולה להיות ירידה משמעותית בהכנסות, ותשלום שכר דירה שעם משכורת קבועה עוד היה סביר יכול מאוד להכביד פתאום.
אבל קשה להכחיש שבקניה הרוב המכריע של הציבור זקוק למשכנתא, שגם עליה יש תשלומים חודשיים. יש מי שיגיד שזה מקביל לתשלום שכירות רק במקום לשלם לבעלי הדירה אנחנו משלמים לבנק – ונשארים בסוף עם דירה. אני מניחה שיש גם טיעוני נגד לגבי עלויות שונות וגמישות שיש לשכירות שאין לדירה משלכם עם משכנתא.
הבעיה שקיימת כיום שלא היתה קיימת בעבר היא שילוב של יוקר מחיה שהעלה את מחיר הדירות לקניה ממש כמו שהוא העלה הרבה מוצרים אחרים – ובמקביל לאנשים יש פחות כסף לחסוך לסכום ראשוני לקניית דירה בגלל שהמשכורות לא עומדות בקצב העליה של יוקר המחיה. ולכן מי שרוצה לקנות דירה נאלץ לקחת משכנתא יותר גדולה משמעותית (הדירות יקרות יותר ויש לו פחות חסכונות) מה שאומר שהוא יאלץ לשלם יותר ברמה החודשית כהחזר למשכנתא, וגם יצטרך לקחת משכנתא להרבה יותר שנים, ויתקשה גם אולי להגיע לנקודות שבהן הוא יוכל לנסות לסגור את המשכנתא בעזרת סכומים חד פעמיים שמידי פעם מגיעים.
ואז כמובן בשנתיים שלוש האחרונות יש עליה בריבית שהיתה במשך המון שנים אפסית, מה שהעלה לרבים שלקחו משכנתא את המשכנתא עצמה – ואת התשלום החודשי שלה באופן בלתי צפוי.
ובמובן מסוים – העלייה הזו הראתה בעיה מאוד קשה בשוק השכירות דווקא בדיוק במודל שאמסטרדמסקי מעודד.
בעבר לא פעם בעלי דירות להשכרה היו בעלי הדירה של עצמם שהיתה להם דירה נוספת אחת לפחות. ייתכן שהם רכשו דירה נוספת אחת (או יותר) להשקעה, או שהם פשוט קיבלו את דירה בירושה מההורים או הסבים. במצב כזה, אמנם ייתכן שהיתה להם משכנתא שהם לקחו וקיוו שהשכירות תכסה, אבל גם אם הם היו צריכים להעלות את השכירות כדי לכסות את העליה בתשלום המשכנתא בגלל שהריבית עלתה – העליה היתה יחסית מתונה.
אבל במודל שמציע אמסטרדמסקי של רכישת דירה להשקעה בזמן שהרוכשים עדיין גרים בשכירות בעצמם – הפגיעה בבעלי הדירות להשקעה היא כפולה: הם נאלצים לשלם יות בגלל העליה במחירי תשלומי המשכנתא, אבל הם לא פעם גם סופגים עליה בשכירות שהם עצמם משלמים כי בעלי הדירה שלהם לקחו משכנתא לרכישת הדירה שהם שוכרים ולכן בעלי הדירה שלהם גם נאלצו להעלות את שכר הדירה. ואם בעלי הדירה שלהם גם שוכרים דירה וסופגים קנס על זה – אפשר ממש לראות בזה שרשרת אנושית של העלאת שכר הדירה של בעל הדירה של בעל הדירה של בעל הדירה וכך הלאה ממש כמו בפרסומת הישנה הזו לגבי העלאת המודעות לסקס בטוח.
כך שבעצם השיטה של אמסטרדמסקי מעודדת עליה פראית במחירי הדיור בשכירות, שגם במצב שבו לאנשים קשה להתחייב למשכנתא ארוכת טווח לרכישה נאלצים לשלם הון תועפות על שכירות שהיא האלטרנטיבה.
כך ששתי האופציות בימינו – גם של שכירות וגם של קניית דירה, הן קשות כלכלית. אני מניחה שבשלב מסוים השוק כשלעצמו יגיע לפיצוץ שהוא כנראה יהיה הדבר היחידי שימתן את הסיטואציה לרמות סבירות.
עד בערך אמצע פברואר עבדתי עם קואצ׳רית לאורך תקופה ארוכה, שהיא מישהי שהתחלתי לעבוד איתה עוד לפני הפיטורים שלי. מדובר על מישהי שהיא מנהלת משאבי אנוש בחברות הייטק אחרי שנים שבהן היא עבדה בתור עובדת משאבי אנוש ולא כמנהלת.
וכן חשוב לי לכתוב שלמרות שכנראה פה בבלוג שמעתם אותי בעיקר מקטרת עליה – היא תרמה לי לא מעט, גם בתקופה שבה עדיין עבדתי, וגם אחרי שפוטרתי. בתור מישהי עם הרבה מאוד שנות ניסיון בתחום, באמת שיש לה ניסיון וידע שרוב הזמן באמת עזרו לי, גם מבחינה פרקטית של איך לכתוב את קורות החיים שלי ואיך להציג את עצמי בראיונות – וגם שהראיה שלה בתור מישהי עם ידע במשאבי אנוש אישרה לי שחלק משמעותי בבעיה במקום העבודה הקודם שלי נבעו מבעיות של מקום העבודה ולא ממני.
בסופו של דבר הרגשתי במקביל שני דברים: קודם כל שדי מיציתי את העבודה מולה, ושהמפגשים שלנו לא תורמים לי הרבה. אבל במקביל הרגשתי שהיא ניסתה לגרום לי לעשות דברים שלא בהכרח הסכמתי איתם – במקום לדון איתי עליהם.
קחו לדוגמא את הנושא של עבודה בחברות בטחוניות. כמו שכתבתי לא מזמן – למרות שהחברות הבטחוניות רוצות להחשב ל״הייטק בטחוני״, הן לא נחשבות לכאלו, ויש עדיין הייטקיסטים שמתלבטים האם לעבוד בהן, כי הניסיון שהן נותנות לא איכותי במיוחד, יש ללא מעט עובדי הייטק דעות קדומות לגבי התפקידים האלו – ולכן ייתכן שיהיו לא מעט חברות הייטק שלא ירצו להעסיק אותם בעתיד בגלל רמת הניסיון הזו.
ואז יש את הפן המוסרי (כי לכו תדעו למי הנשק שמפותח שם יימכר), אבל מעבר לכך – לאחרונה גיליתי שזה יכול להיות משהו שיכול לפגוע בסיכוי של אנשים לעשות רילוקיישן בעתיד. שמעתי על זה ממישהו שעשה רילוקיישן לארה״ב, אבל סביר מאוד להניח שזה יכול להשפיע על היכולת לעשות רילוקיישן להרבה מדינות בעולם (ובעיקר למדינות מערביות באירופה או אוסטרליה).
דרך אגב, הנושא הזה רלוונטי לא רק לחברות הבטחוניות אלא גם לחברות אחרות שחלקן נחשבות להייטק – אבל נחשבות ללא מוסריות כמו חברות שעוסקות בהימורים, ובמיוחד לחברות שעוסקות במה שמכונה ״סייבר התקפי״, כלומר לא תוכנות סייבר שאמורות להגן עלינו כמשתמשים, אלא כאלו שלמשל עוסקות בפריצה לטלפונים של אנשים בצורה לא חוקית ועוד מעשים דומים, שלא פעם נעשה בהן שימוש לא מוסרי ברחבי העולם.
כשעבדתי מול הקואצ׳רית, התלבטתי האם להגיש קורות חיים למשרות בטחוניות, ובסופו של דבר כן הגשתי קורות חיים לכמה מהן (אבל נפסלתי מראש בגלל פערים טכניים או כי היתה הצפה של קורות חיים ולא הגיעו לאלו שלי).
אבל לא ערכנו שיחה מסודרת על למה כן או לא: היא מבחינתה החליטה שאני צריכה להתגמש ולכן להגיש קורות חיים לכל משרה אפשרית, ולאורך זמן היא כל הזמן ניסתה לגרום לי כמעט בכוח להגיש קורות חיים. אבל היא לא אמרה את זה במפורש – היא ניסתה לעשות את זה בצורה עקיפה, כמו למשל לספר לי על לקוח אחר שלה שחיפש ולא מצא עבודה בחברת הייטק מסורתית, ואז התקבל לעבודה בחברה בטחונית וממש ממש שמח על זה.
ופסיביות אגרסיביות זו היא אחד הדברים שהכי מעצבנים אותי.
במיוחד כשזה משהו שקרה לא רק בהקשר הזה, אלא גם בהקשרים אחרים. היא למשל כבר מינואר או פברואר דחפה אותי ״להרחיב את החיפוש״ שלי לתפקידים בהייטק שהם לא תכנות, בלי להודות בעובדה שמעבר לתפקיד שהוא לא תכנות יקשה עלי בעתיד לחזור לתכנות למרות שזה משהו ששמעתי מכל מקור אחר שעוסק בגיוס. אמרתי לה את זה, אבל היא עצמה התעקשה להגיד לי שזה לא המצב, ובשלב מסוים פשוט נמאס לי להמשיך להתווכח איתה כי הבנתי שהיא לא מקשיבה.
לכן בשלב זה בחרתי שלא להמשיך לעבוד איתה, אבל אני מרגישה שחסר לי מישהו שאפשר יהיה לדון איתו במה האפשרויות שלי הלאה בצורה אובייקטיבית.
השאלה היא כמובן האם יש אפשרות לקואצ׳ינג שיתרום לי יותר – כזה שיעזור לי להבין איך לקדם את עצמי בצורה הכי טובה להמשך עבודה בהייטק, או למצוא אלטרנטיבה לזה.
לקראת סוף מאי, נתקלתי בהרצאה חינמית של שתי קואצ׳ריות שמובילות יוזמה לעזור לאנשים להתקבל לעבודה – אבל עם טוויסט: עזרה לאנשים עם מוגבלות.
עכשיו כדי להבהיר מה זו מבחינתן מוגבלות, חשוב לציין שהן למשל רואות באנשים מבוגרים החל מאמצע שנות הארבעים שלהם כבעלי מגבלה בגלל שהשוק לא ידידותי כלפיהם. יש לי תיאוריה שהבעיה במצבים האלו היא לא בהכרח קשורה לגיל (אבל זה נושא כבר לרשומה נוספת שאפרסם כנראה בעתיד).
אבל בין השאר אחת הקואצ׳ריות דיברה גם על מוגבלויות קלאסיות יותר כמו אוטיזם, שיתוק מוחין – או הפרעות קשב וריכוז.
אני מודה שכבר לא מעט שנים אני חושבת שאני סובלת מרמה כזו או אחרת של הפרעות קשב וריכוז. מעבר לזה, אני חושבת שכבר כתבתי בבלוג בזמנו על כך שיש לי בעיה רפואית מסוימת שבה אני מתקשה פיזית קצת יותר במאמץ וגורמת לי להפרעה בדיבור (כתבתי על זה את הרשומה הזו ואת רשומת ההמשך אליה). וייתכן כמובן שיש קשר בין שני הדברים.
לכן אני שואלת את עצמי עד כמה זה משהו שאפשר להגדיר כמוגבלות. כי מצד אחד, זה משהו שמאוד בולט ואי אפשר להתעלם ממנו – וזה משהו שלא פעם נתקלתי במצבים שבהם אנשים שפטו אותי עליו.
אני חושבת שבאחת הרשומות למעלה סיפרתי על כך שביום הראשון של כיתה ח׳ התיישבה לידי תלמידה אבל החליטה לעבור למקום אחר בגלל שהיא חשבה שאני מפגרת או משהו בגלל הדיבור שלי.
גם לפני כמה שנים במקרה יצא לי לתת קצת אוכל לחתולי הרחוב שאוכלים ליד הבניין שלנו הזמן שעברה ברחוב אישה לא מוכרת עם הכלב שלה שהשתולל למראה החתולים. היא מיד תקפה אותי על זה בעצבים (למרות שהיא יכלה לבקש בנימוס ואז התגובה שלי היתה אחרת). שעניתי לה בעצבים הוא פשוט אמרה לי משהו בסגנון של ״טוב, ברור שמשהו לא בסדר איתך לפי איך שאת מדברת״.
ויכול להיות באמת שיש איזושהי צורת דיבור או שפת גוף שמעידים על מצבים כמו פיגור שכלי שגורמת לנו באופן אוטומאטי (ולא בהכרח מודע) להבין שמי שעומד מולנו סובל מפיגור, אוטיזם או משהו דומה. ממש כמו שאנשים מבינים מיד שיש משהו לא בסדר עם השכשכן בבריכה.
מצד שני – השאלה היא עד כמה זו באמת מגבלה, או שלפעמים ההתייחסות למשהו כמגבלה גורמת לויתורים שיפגעו בי לאורך זמן, בין אם בדברים שאני כן מסוגלת לעשות אבל יניחו שאני לא מסוגלת רק כי יש לי בעיה – ובין אם מדובר על בעיות שבעצם נובעות (לפחות באופן חלקי) בכלל מגורמים אחרים שבהם אני כן יכולה להשתפר – כמו למשל מצבים שבהם אני נמנעת מלדבר לא בהכרח נובעים רק מזה שאני מתביישת באיך שאני נשמעת, אלא לרוב נובעים מחוסר בטחון עצמי או חוסר אסרטיביות שאלו דברים שאני כן יכולה לשפר.
לכן אני שואלת את עצמי עד כמה עבודה מול אחת מהקואצ׳ריות האלו תגרום לי להתבסס בתחושה של חוסר יכולת – או שדווקא תאפשר לי להתמודד עם הבעיה בצורה מאוזנת יותר מאשר כיום.
וכמובן שיש את השאלה של העלות. ברור לי שלקואצ׳ינג איכותי יש מחיר ובצדק – אבל בגלל שכבר עברתי ק׳ואצ׳ינג אני חוששת שיהיה פה למשל ניסיון לתקן דברים שכבר עשיתי מול הקואצ׳רית הקודמת שאין צורך לתקן אותם – או יותר מכך, לנסות לגרור אותי לליווי לכל אורך התהליך, משהו שאני לא מרגישה צורך או רצון בו.
נכון, יש תועלת בניתוח כל ראיון שאני עוברת כדי לנסות להשתפר – וניתוח עם אשת מקצוע טובה כמו קואצ׳רית למשל יהיה יעיל יותר. אבל אחד הדברים שהפריעו לי בעבודה עם הקואצ׳רית הקודמת שלי היא לשאורך זמן התחלתי להרגיש שהתועלת שאני מקבלת תמורת העלות הופכת עם הזמן לקטנה יותר ויותר.
ובבחירת קואצ׳רית חדשה – אני לוקחת שוב סיכון בכך שכן יהיה פה ניסיון להפוך את הרצון שלי בכמה פגישות ממוקדות לליווי לאורך זמן, ובעיה פיזית שצריך להסביר למגבלה שיכולה לצייר אותי כמישהי עם צרכים מיוחדים – כשאני לא כזאת.
כן חשוב לי לכתוב כבר מההתחלה: אני לא מחפשת הצעות מה לעשות או איך לחפש עבודה. קיבלתי כבר יעוץ מקצועי ועדכני לכל הנקודות שיעלו בפוסט הזה. וכמי שעבדה בהייטק המון שנים, וגם עם קואצ׳רית שעובדת בתחום גם כן המון שנים בתור נציגה ומנהלת של משאבי אנוש במגוון חברות – אני מכירה באופן אישי את כל הטיפים שאתם מכירים (או שחושבים שמכירים), וכנראה שאפילו גם כמה עדכניים יותר.
לדוגמא: אני בהחלט יודעת שקורות חיים עוברים קודם כל במערכת ממוחשבת ועוברים על מילות מפתח. כן, ניסחתי את קורות החיים שלי כדי שהן יעברו את המערכת הזו. אין צורך להסביר לי את זה שוב.
כך שאלא אם אני מבקשת פידבק – בבקשה אל תתנו לי עצות, הצעות או כל דבר אחר.
כשפוטרתי בסוף מרץ 2024, חשבתי שבשלב זה בחיי כבר אהיה בתפקיד הבא שלי. לא תיארתי לעצמי שעדיין אהיה מבולבלת לחלוטין מה הלאה.
הבלבול הזה נןבע מסיבות טובות ורעות בו זמנית.
מצד אחד, יש את הסיבות הרעות: כבר מחיפוש העבודה הקודם שלי בתקופת הקורונה אני יודעת שיש לי פער מקצועי שמוביל לזה שיש פחות תפקידים שזמינים לי. למשל כשהתחלתי אז לחפש עבודה בערך חודש לפני שהתחילו כל הסגרים של הקורונה, כשהשוק היה במצב טוב – היו לי כנראה 3 – 4 ראיונות בשבוע למשך תקופה של בערך חודש. אבל מקריאה בבלוג של מישהי עם ידע טכני יותר רלוונטי שחיפשה עבודה כמה חודשים לפני (כשהשוק היה בערך באותו מצב), גיליתי למשל שהיא הגיעה בקלות למצב שבו במשך בערך שלושה שבועות היו לה שניים או שלושה ראיונות באותו יום. וגם היא קיבלה בערך חמש הצעות עבודה שמהם היא יכלה לבחור את זו שהכי מתאימה לה – כשהשיא שאני הצלחתי להגיע אליו באותה תקופה היה להתקדם במקביל לשלבים האחרונים של שלושה תהליכי ראיונות בתקווה שמאחד מהם יצא חוזה (ולא יצא).
בנוסף, תמיד היתה לי תחושה שאני מתראיינת מאוד גרוע. לקח לי כמה שנים להבין שלמשל לא מעט מתכנתים שמחפשים עבודה רואים בראיונות הראשונים שהם עושים בכל סבב חיפוש ״ראיונות תרגול״ כדי לתרגל ולהתרגל למה נדרש מהתהליך, במיוחד כשבראיונות עבודה למתכנתים בהייטק כל הזמן ״משנים את הפורמט״ של הראיון . ולמשל לא ידעתי שבשנים האחרונות יש אתרים שעוזרים להתכונן לראיונות עבודה.
בנוסף, לקח לי המון זמן להבין את מה שכתב האורח בבלוג הנ״ל לגבי תהליך ראיונות שהיה לו – שלא פעם צריך להתאים למה שהמעסיק מחפש, ושאפשר להיות עובד מעולה ולא להתאים לצורת החשיבה שמחפשים לתפקיד, או פשוט לא להיות באותו ראש של המראיין.
ובמקרה של החיפוש הקודם שלי, גם הגעתי אליו לא מתורגלת בעליל, וכך פספסתי הרבה הזדמנויות לתפקידים שהיתה לי התאמה מסוימת אליהם, כולל אחד שנמצא ממש קרוב לאיקאה בנתניה.
קצת קשה לי בדיעבד לקבוע עד כמה הקשיים שלי בלהתראיין נובעים מהסיבות האלו – או שלי יש קושי יותר גדול שיכול לנבוע מהרבה גורמים אחרים, החל מלחץ או לחילופין חוסר תשומת לב לפרטים שנובע כנראה מהפרעות קשב וריכוז שכנראה יש לי שלדעתי מעולם לא אובחנו – וכלה בכך שאני שמנה ויש לי הפרעת דיבור מסוימת, מה שיכול אולי ליצור רושם ראשוני פחות טוב.
לכן עד היום תמיד פשוט קיבלתי את הצעת העבודה הראשונה שהציעו לי, מחשש שלא אקבל בקרוב אף הצעת עבודה אחרת. ולמען האמת, בקורונה באמת נוצר מצב שבו הייתי על סף קבלת הצעת עבודה שנכשלה מסיבות כאלו ואחרות באמצע מרץ – ואת הצעת העבודה הבאה שלי קיבלתי רק בסוף יולי, כלומר ארבע וחצי חודשים כמעט אחרי ההצעה הקודמת, מה שדי הוכיח שהחששות האלו לא פעם מוצדקים. למזלי בקורונה דמי אבטלה לא היו מוגבלים בזמן ולכן יכולתי אולי להרשות לעצמי להיות מובטלת קצת יותר זמן, אבל זה בהחלט היה עניין של מזל.
ואולי זה בעצם הפך להיות מעגל שבו החששות האלו הפכו לנבואה שמגשימה את עצמה – כי לא תרגלתי ראיונות, לא למדתי איך להתכונן אליהם כמו שצריך, וזה לא פעם רק הגביר את הפערים המקצועיים שלי כי קפצתי לא פעם לתפקידים שהם פחות איכותיים רק כדי שתהיה לי עבודה.
אבל בסופו של דבר – בתקופות שבהן השוק היה במצב טוב, גם אם לא עברתי חלק משמעותי מהראיונות שאליהם ניגשתי – אם לא קיבלתי הצעת עבודה די מהר, אז לפחות הייתי קרובה לקבל הצעת עבודה בשלבים די מוקדמים של החיפוש שלי. וגם כשהיה משבר כלכלי מסוים בתקופת הקורונה והיו באמת פחות גיוסים בהייטק בחודשים הראשונים שלה – לא רק שהיו לי יותר ראיונות עבודה מאשר יש לי כיום, אלא גם באחוז יפה מהם הגעתי לשלבים מתקדמים של התהליך.
אבל הפעם, לכל אורך השנה האחרונה, יש לי הרבה פחות הזדמנויות לראיונות – וגם כאלו שהרגישו לי טובים יחסית לא הובילו להמשך תהליכים למרות שלדעתי ראיונות פחות טובים בתקופת הקורונה כנראה שהיו כן מובילים לזה (גם אם בסופו של דבר לא הייתי המועמדת המועדפת).
ובסופו של דבר פוטרתי לפני שנה וקצת, והתחלתי להתראיין במאי שעבר אחרי בערך חודש של חופש – אבל לא רק שלא קיבלתי עדיין הצעת עבודה, אלא גם הראיונות שהיו לי ברובם לא הגיעו לשלבים הסופיים, בניגוד ללא מעט תהליכים שהיו לי לפני חמש שנים…
וזה מדאיג – ובשלב מסוים אני אצטרך לחזור לשוק העבודה by hook or by crook, גם אם זה אומר שזה יהיה במקצוע אחר וגם לא בהייטק.
מצד שני, יש את הצד הטוב של הבלבול: החל מאמצע או סוף דצמבר יש שמועות שמצב השוק הולך ומשתפר. בהתחלה אלו היו שמועות על קצת יותר השקעות שנכנסות לשוק שאפשרו לסטארטאפים לשרוד קצת יותר זמן במקום להסגר, ואולי לכמה סטארטאפים (בעיקר בתחום הבטחוני) להיפתח. אז היו גם בכמה חברות תהליכי ייעול שלא נבעו ממגבלה כלכלית, אלא יותר ממקום שבו הן ציפו להשקעות האלו ורצו להראות למשקיעים יעילות – או במקרים אחרים להכין את החברה לקראת רכישה או התמזגות עם חברה אחרת.
ועם הזמן, יש תחושה שיותר תפקידים נפתחים – ואני אישית מרגישה שלאט לאט אני מגיעה ליותר ראיונות, ושאני מצליחה ביותר מהם להתקדם לשלבים מתקדמים יותר של התהליכים. גם לא פעם הראיונות שהלכו לי פחות טוב לאחרונה באמת הרגשתי שהקושי היה אצלי בעיקר.
מעבר לזה, אני רואה שעם הזמן יש לי יותר כניסות לפרופיל הלינקדין שלי, במיוחד של מגייסות:
אני גם רואה למשל שחברות השמה שונות (כולל כאלו שמתמחות בעיקר הייטק) מתחילות לפרסם את עצמן כדי למשוך אליהן מועמדים, שזה סימן לכך שיש להן יותר משרות.
כחלק מהכתיבה של הרשומה, החלטתי לכתוב באחת מקבוצות הנשים בהייטק שאני חברה בה את השאלה הם מצ השוק משתפר או לא – והיתה מישהי שטענה שהוא לא משתפר, אלא סתם מידי פעם יש קפיצה בגיוסים, ולדעתה עם המצב הפוליטי והמדיני יחד עם התמשכות המלחמה יגרמו לזה שבשנה הקרובה לפחות המצב לא ישתפר.
היא גם ניסתה לטעון שתחום ה AI שקיבל קפיצה רצינית לאחרונה יחליף עובדים בהייטק, נושא שהוא קצת יותר מורכב מזה (ואולי אכתוב עליו רשומה נפרדת).
אני כן יודעת שיש לפחות מכרה אחת שלי שמכירה את התחום ודווקא רואה את השיפור במצב השוק כך שכנראה זה עניין של דעה.
אבל עדיין – גם אם יש שיפור כפי שאני מרגישה ושגם אחרים אומרים לי לפעמים (ואפילו כזה שתופס תאוצה ומתחיל להראות משמעותי יותר ויותר) לא אומר שהמצב אובייקטיבית טוב, במיוחד לאור העובדה שהמשבר הזה היה ארוך וקשה מאוד. עדיין רוב האנשים שאני משוחחת איתם מסכימים שהמצב בשוק העבודה רע, עדיין יש המוני מועמדים שמחפשים עבודה כמובטלים, עדיין יש מעט מידי תפקידים (גם אם יש יותר תפקידים ממה שהיו לפני כמה חודשים) – כלומר יש עדיין תחרות די גדולה על כל תפקיד, ואפילו על הזכות להתראיין מלכתחילה.
כששמעתי שמצב השוק מתחיל להשתפר אי שם בדצמבר, ובמקביל הרגשתי שאני באמת מתחילה להתראיין טוב יותר – אמרתי לעצמי שאם לא תהיה לי עבודה עד יוני, אז אעשה חושבים מה הלאה, בעיקר כדי לראות עד כמה יהיה שיפור בתנאי השוק. חצי שנה נשמעה לי זמן סביר לאפשר לשוק להתאושש בצורה משמעותית מספיק כדי להגיע להחלטה מה הלאה במקרה שלא אמצא עבודה (ואני יכולה לחשוב על לפחות שני תהליכים שקרו בתקופה הזו שנראו מבטיחים מבחינה מקצועית ומבחינת ראיונות שיכלו במצב נורמלי להגיע להצעת עבודה).
ואני מודה שדי קיוויתי שהחצי שנה הזו תוביל את השוק להיות במצב טוב מספיק כדי להקל יותר על חיפוש העבודה שלי ושל אחרים. אבל אני מרגישה שדווקא הסיטואציה הנוכחית שבה זה לא קרה אבל עושה רושם שזה מתקדם לכיוון הזה נותן הרגשה שאם רק אמתין מספיק, זה יקרה.
ועקרונית יכול להיות שאחד התהליכים שהתחילו לי בשבוע וקצת האחרונים (ויש שניים בשלבים התחלתיים שונים שקורים לי כרגע, או אחרים שאולי יתחילו בקרוב) יוביל להצעת עבודה, ועוד שבועיים או שלושה אכתוב פוסט שמבשר שהתחלתי לעבוד שוב.
אבל יכול להיות שעוד חצי שנה שוב אכתוב פוסט כזה על מה הלאה בחיפוש העבודה שלי, כי השוק עדיין לא הפך להיות טוב כמו שקיוויתי בתקופה הזו. פשוט כי אי אפשר לדעת מה יהיה קצב ההתאוששות של השוק וכמה מהר או לאט הוא יהפוך משוק נוראי לשוק טוב.
(וכמובן שיכול להיות שאכתוב כל דבר באמצע)
לפני שלושה חודשים, במפגשים האחרונים שלי עם הקואצ׳רית שעבדתי איתה – היא דחפה אותי כבר אז להתחיל לחפש תפקידים אחרים בהייטק של למשל בדיקות או עבודה בתחומי הדאטה. היא ניסחה את זה בתור משהו תמים כביכול שבו אני לא מוותרת על התכנות אלא מוצאת משהו שאוכל יותר בקלות להתקבל אליו בשלב זה עד שהמצב בשוק ישתפר. אני אפרט את זה אולי ברשומה אחרת שבה אפרט על הרבה היבטים של הרשומה הזו שאני לא רוצה שיפריעו לשטף של הרשומה הזו, אבל בתכלס היא דחפה אותי להסבה מקצועית.
אני חושבת שאז באמת לא הייתי מוכנה עדיין מבחינתי לחשוב על זה – אבל השאלה באמת עולה לי עכשיו, ובעיקר התלבטות עד כמה להמשיך לחיות על החסכונות שלי – או למצוא עבודה זמנית עד שמצב השוק ישתפר, או למצוא עבודה קבועה אחרת, בין אם במקצוע אחר או מחוץ להייטק.
לכן בשלב זה אני לא בטוחה מה הלאה, מהסיבה הפשוטה שפשוט אי אפשר לנבא לאיזה כיוון השוק ילך, ומה הסיכוי שלי למצוא עבודה כשהוא ישתפר.
אני כן יודעת שחוזרים אלי מעסיקים, ושבתהליכים שיש לי כבר ידע וניסיון בפתרון השאלות ושאני לא לחוצה – אני מצליחה לעבור אותם. ובר עברתי ראיונות מסוגים שונים, החל מראיונות טכניים וכלה בראיונות מול מנהלות משאבי אנוש.
השאלה מתי זה יהיה מספיק, והאם שווה לי להמתין לזה שזה יקרה?
התיירת המקרית 