טירוף הקניות?

פעם כשהייתי ילדה – גרנו כמשפחה שנתיים בארה״ב בשביל הפוסט דוקטורט של אבא שלי. אבל מכיוון שהתקיימנו אז ממלגת לימודים שנשמעה מפתה במושגים של ישראל אבל התבררה כעלובה מידי במושגים של מחיה בניו יורק – שופינג היה חלק לא משמעותי בחיים שלנו.

חמש עשרה שנים לאחר מכן, עברתי לארה״ב בעצמי, עם משכורת (קצת) יותר ראויה. בהחלט לא נמנעתי משופינג, אבל אני מודה שעדיין נדהמתי מהרצינות שבה האמריקנים לוקחים את השפוינג שלהם. את ה Black Friday הכרתי הרבה לפני שהמושג הגיע לישראל ואני מבינה גם את המשמעות הקורית שלו (הרבה לקוחות מחזירים מתנות לחנות אחרי חג ההודיה האמריקני שנופל בסופ״ש האחרון של נובמבר, ומבצע המכירות של ״יום שישי השחור״ מבחינת הרשתות האו הדרך הכי יעילה להתמודד עם מכת ההחזרות).

מעבר לזה, הכרתי מכירות ביום הזכרון שלהם, וב״יום הנשיאים״ שלהם, ובעצם בכל הזדמנות אחרת לעשות מכירה – החנויות האמריקניות כבר ימצאו אותה כדי לעשות עוד מבצע שיריץ את הקונים לחנויות.

הכי הפליא אותי אותי שאחת הקולגות שלי, נוצרית אדוקה שהולכת לכנסיה בכל יום ראשון גם נכנסה לסחרור הקניות של לפני הכריטמס, למרות שעבורה החג אמור להיות קודם כל חוויה רוחנית. אבל לזכותה יאמר שהיא תמיד הסבירה לי שזו בעיקר החוויה של הנתינה עבורה ולדעת שהמתנות יעניקו אושר לאלו שהיא מעניקה אותן להם.

אחרי ארה״ב (וההבנה שעבורם יום הזכרון הוא עוד יום לשופינג) – חשבתי שיהיה קשה להפתיע אותי בכל מה שקשור לשופינג, עד שהגעתי בקיץ 2017 לסין.

נסעתי לסין בטיול מאורגן די ארוך, ובלא מעט מהימים היינו אמורים לבקר בכל מיני שווקים למיניהם – משהו שנשמע כמו ביקור אותנטי בכל מיני שווקים מסורתיים בסין.

רק מסתבר שלמשל ״שוק המשי״ בבייג׳ינג הוא בעצם קניון רב קומות, שבכל קומה יש המון חנויות לסוג סחורה מסוים – אלקטרוניקה, בגדים, נעליים, ועוד. חובבי השופינג פשוט מתרוציים להם בין החנויות כדי לראות באיזו מהן הם יכולים להשיג את הדיל הכי טוב שאפשר עבור מה שהם רוצים (ואולי משהו שהם לא חשבו שהם רצו אבל גילו במקרה בחנות).

לא מעט שווקים אחרים הם בעצם מדרחובים שבהם יש דוכני אוכל מסורתי, חנויות של כל מיני פיצ׳יפקעס למזכרות, ו / או חנויות מערביות (לֹעיקר לאופנה אבל לא רק).

מעבר לשווקים שהופיעו לפחות בתוכנית הטיול, מידי פעם המדריכה היתה מודיעה לנו על ״הפתעה!!!!״ – ביקור במקום כזה או אחר שעל פניו נשמע מעניין, כמו למשל מפעל לייצור משי, מפעל לפנינים, או בית מרקחת סיני מסורתי. כל ביקור כזה היה מתחיל בהרצאה, אבל רק בחלק קטן מהם ההרצאה העניקה ידע מעניין – לרוב היה מדובר על הרצאה שהיתה ניסיון מכירה די ברור. למשל בבית המרקחת קיבלנו ״הרצאה״ על קרם שאמור היה להרגיע כאבים שבית המרקחת יסה בכל הכוח למכור לנו, וה״רוקח״ פשוט קרא לכמה מהמטיילים כדי למרוח עליהם דגימה של הקרם כדי להראות לנו כמה הוא יעיל.

במקרה אחר, מפעל הפנינים עשו לנו ממש ״תצוגת אופנה״ שבה ״דוגמניות״ מקומיות הצגו לנו את התכשיטים. אז נשלחנו לאולם גדול עם הרבה תכשיטים שהיו סגורים בארונות זכוכית והיינו צריכים לפנות למוכרות כדי לקנות אותם. בשלב מסוים הגיעה קבוצה אחרת – וברגע שהרונים ה״טריים״ נכנסו לאולם, הוכרות התעלמו מאיתנו ואפילו גערו בנו אם ניגשנו אליהן כי הן הניחו שמי מאיתנו שרצה לקנות משהו כבר קנה, וסביר להניח שאנחנו סתם ״מטרידים״ אותן לעומת החבר׳ה החדשים שהסיכוי שהם רוצים לקנות משהו גבוה יותר.

במקרה אחר, היינו במוזיאון מסוים שבו למדנו על אמנות הכתב הסיני, שאחרי הסדנא הקצרה שעברנו המדריכה הציגה לנו עבודות יפות של כל מיני אמנים מקומיים ותלמידים. המדריכה הישראלית והמדריך המקומי זירזו אותנו ונתנו לנו לכל היותר עשר דקות לקנות את העבודות האלו למרות שרוב המטיילים התלהבו מהן ורצו לרכוש מהן. כל זה נעשה כדי שהם יוכלו לקחת אותנו למפעל של מוצרים מאבני ירקן (ג׳ייד Jade) שבו קיבלנו חמש דקות הסבר על תהליך הייצור, הסבר של חמש דקות על כך שבשווקים מוכרים לרו ירקן מזויף שעשוי מאבקה ולא מהאבן עצמה – ואז היתה לנו כמעט שעה להסתובב בחנות ולקנות למרות שרובנו בכלל לא היינו מעוניינים במוצרי ירקן, ואלו שכן – רכשו מה שהם רצו תוך כמה דקות.

כמה שנים אחרי הטיול הזה, קולגה שלי סיפרה לנו על הטיול שלה בסין. היא סיפרה לנו שהיא ראתה פרסומת לטיול מאוד זול בסין באחד העיתונים, התקשרה וביררה – ומסתבר שהממשלה הסינית מוכנה לממן חלק משמעותי מעלות כרטיסי הטיסה והמלונות של מטיילים תמורת ביקורים של התיירים במפעלים שונים שהממשלה רוצה ביקרם.

הטיול שלה באמת הכיל באופן יחסי הרבה יותר שופינג מאשר הטיול שלנו (יחסית לאורך שלו), אבל בדיעבד שאלתי את עצמי עד כמה החברה מאחורי הטיול המאורגן שלקחתי ניצלה ״קצת״ את ההטבות של הממשלה הסינית בלי ליידע אותנו כדי להפוך את הטיול הזה ליותר רווחי, למרות ששילמנו עליו מחיר שנשמע מחיר מלא והוגן לטיול באורך וברמה כזו.

הטיול הזה עשה לי קצת אנטי ל״טרפת הקניות״ בגלל השילוב של ה״פושריות״ של המדריכים לקניות מכוונות, לבין ההתלהבות המוגזמת של חלק מהמטיילים לקניות רק כי הכל היה כל כך זול. גם אני קניתי דברים, אבל רק מידי פעם ודברים שבאמת הייתי צריכה (כמו כרטיס זכרון למצלמה שלי).

אבל שנתיים אחר כך – אני נחשבתי למי שסובלת מ״טרפת קניות״. טיילתי לניו זילנד בטיול שמיועד היה בעיקר לתרמילאים בנשמתם, לא רק מבחינת סגנון טיול אלא גם ברמון שלהם לטייל בצורה כמה שיותר זולה וכמה שפחות צרכנית.

אני לא חושבת שקניתי יותר מזכרות ממה שקניתי בסין, אבל בשלב מסוים הצטברו לי לא מעט חפצים במזוודה, והמדריך של הקבוצה ״צחק״ כמה פעמים על כמה היא שוקלת כשהוא היה צריך להכניס ולהוציא אותה מהאוטובוס שבו טיילנו.

כך שאולי טיילת קניות היא משהו יחסי?

אוקלנד, התל אביב של ניו זילנד

אוקלנד Auckland (ולא Oakland שהיא עיר אמריקנית) היא העיר הגדולה של ניו זילנד, והיא המקבילה של תל אביב הישראלית ושל ניו יורק האמריקנית. היא נמצאת באי הצפוני והמפותח יותר של ניו זילנד, ומהווה את המרכז הכלכלי של המדינה, למרות שהיא לא עיר הבירה של ניו זילנד. בה נמצא שדה התעופה הבינלאומי הגדול של המדינה שסביר להניח שתנחתו בו – ומשם יש טיסות המשך לערים אחרות ברחבי ניו זילנד.

הייתי אמורה להיות בעיר יומיים וחצי לפני הטיול המאורגן שהצטרפתי אליו שהתקצרו ליום וחצי, שהינו בה לילה אחד במהלך הטיול עצמו – ואז היה לי עוד יום ובוקר בעיר אחרי הטיול.

אחרי הטיסה הקשה שעברה עלי, החלטתי לפנק את עצמי בנסיעה במונית משדה התעופה לעיר עצמה – נסיעה שהתבררה כארוכה ויקרה משמעותית ממה שציפיתי שתהיה. לכן כשחזרתי הביתה חמישה שבועות אחר כך – החלטתי להשתמש בשירותיו של מה שמכונה בעיר ה Sky Bus. מדובר על קו אוטובוס שעובר דרך מרכז העיר ואוסף אנשים מתחנות קבועות מראש פעם ברבע שעה או עשרים דקות ומגיע בסופו של דבר לשדה התעופה. המחיר של שירות כזה היה נמוך משמעותית מזה של מונית, ולהפתעתי גם הנסיעה לא היתה ארוכה משמעותית מזו של המונית, מה שגרם לי לחשוד קצת שאולי נהג המונית ניסה למרוח אותי קצת.

אבל יש בשימוש ב sky bus גם חסרון: אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לאוקלנד ״עיר הררית״, אבל בהחלט יש בה הרבה גבעות, והן יכולות להיות תלולות למדי. למזלי בדרך חזרה הביתה – הייתי צריכה רק לרדת בגבעה שליד האכסניה שבה שהיתי, אבל לעלות גבעות כאלו עם מזוודות או תיקים יכול להיות אתגר.

אזהרת / התרעת קורונה: לצערי ממה שראיתי באתר של ה sky bus – החל מספטמבר 2021 הוא כרגע לא פועל בגלל מדיניות הסגרים המחמירה של ניו זילנד שפחות או יותר סגרה את גבולות המדינה לתיירות בילאומית (שאור לסוף 2021 אמורה להתחדש עבור מחוסנים בלבד מסןף אפריל 2022). כשהגבלות הקורונה יאפשרו חזרה של תיירות בינלאומית לניו זילנד – יישקלו מחדש את ההפעלה שלו.

בעיר עצמה יש לא מעט מלונות – אבל גם לא מעט אכסניות. עבור משפחות הן כנראה אופציה פחות טובה – אבל עבור צעירים מדובר פשוט על אופציה זולה ונקיה, כשלא פעם ניתן להזמין חדר יחיד או זוגי במחיר שהוא יקר מזה של שהות בחדר משותף אבל עדיין זול משמעותית ממלון מקביל.ֿ

מעבר לזה, אכסניות לא פעם מאפשרות לקנות ולבשל אוכל במטבח שקיים בהן, ולרוב יש באיזור גם כמה סופרמרקטים שבהם ניתן לקנות מוצרים. מטיילים רבים בוחרים לאכול כך מהסיבה הפשוטה שניו זילנד היא מדינה לא זולה (למרות שהיא לא נחשבת לאחד המקומות היקרים בעולם), ואכילה במסעדות באופן יומיומי שלוש פעמים ביום מצטברת לסכום מאוד נכבד, במיוחד אם מדובר על טיול ארוך (ובואו נודה בזה – אם אנחנו נוסעים עד כדי כך רחוק זה הולך להיות טיול ארוך).

יש בעיר לא מעט דברים לעשות, וביום וחצי שלפני הטיול ביקרתי בשני אתרים שהיו פשוט זמינים לי כי הם היו במרחק הליכה מהאכסניה שבה שהיתי ולא הייתי צריכה להסתמך על תחבורה ציבורית.

Sky tower הוא מגדל שמאפשר תצפית על רחבי העיר. הבניה ברחבני ניו זילנד היא יחסית נמוכה כי יש במדינה רעידות אדמה תכופות ולא פעם חזקות, ולכן מגדל גבוה כמו ה sky tower מאפשר תצפית מאוד רחבה על הסביבה.

מומלץ להגיע למגדל בשעות אחה״צ המאוחרות כדי להנות מהשקיעה ואז מהעיר המוארת בלילה. יש במגדל קפיטריה אם תהיו מעוניינים לאכול משהו במהלך הביקור אם הוא מתארך. במקביל, בביקור של הקבוצה בעיר אחת המטיילות הגיעה למגדל מאוד מוקדם כדי להספיק לבקר בו – ומאוד נהנתה מהעובדה שהמגדל היה ריק והיא יכלה להסתובב בו בלי הפרעות מיותרות ולהספיק לבקר בו מהר.

במגדל עצמו ישנן אפשרויות לפעילות נוספת חוץ מההליכה בראשו: יש אפשרות לטייל מבחוץ – וכמובן לבצע קפיצות בסגנון באנג׳י מראשו, כי זו בכל זאת ניו זילנד חובבת האתגרים.

ביקרתי במגדל באחר הצהרים הראשון שלי בעיר, והוא באמת לא דורש יותר שמן מזה, אלא אם כן אתם מעוניינים לקפוץ מהמגדל.

Waiheke Island הוא אי שנמצא במרחק 30 – 40 דקות שייט מאוקלנד. בהרבה מובנים הוא פרוור של העיר למי שמעוניין לגור באיזור קצת יותר פסטורלי – אבל במקביל הוא אתר תיירותי מאוד מרכזי של העיר. האי ידוע בחופים היפים שלו, אבל יש בו גם לא מעט כרמים וייצרני יין – וכמובן מסלולי הליכה יפים באי.

לאי מגיעה מעבורת שלוקח ממרכז אוקלנד, וזמן הנסיעה הוא בערך 40 דקות לכל כיוון. המעבורת מגיעה למרכז תיירים שבו אפשר לבדו אופציות לפעילויות באי, וממנו יוצאים קווי אוטובוס שונים לרחבי האי – כשלרוב המסלול של כל קו מסתיים בחוף כזה או אחר.

אני בחרתי ללכת לאחד החופים המומלצים של האי, ומסתבר שאיתי על האוטובוס היתה תיירת סינית. היא לא היתה דוברת אנגלית, אבל היתה לה על הסמארטפון אפליקציה שידעה לתרגם מסינית לאנגלית וחזרה על פי דיבור, וכך היא הצליחה לתקשר עם הנהג – וגם איתי כשבחרנו ללכת לטייל יחד על החוף. לצערי בשלב מסויים הגיעו אליה כמה שיחות שמן הסתם היו בסינית, והיא נשמעה מאוד עסוקה בהן – ולכן כשרציתי לחזור לאיור מרכז האי, חזרתי לבד כי לא הצלחתי לשוחח איתה, ואני מקווה שהיא הצליחה להסתדר.

משם המשכתי לעיירה או כפר קטן באי שנקרא Oneroa שבו יש לא מעט חנויות ומסעדות שניתן לאכול בהן צהריים. יש באי גם חוף מאוד נחמד – שהכניסה אליו קצת נסתרת.

הביקור באי לקח לי יום שלם.

ניו זילנד – טיסות

ניו זילנד היא אחת המדינות הכי רחוקות שניתן להגיע אליהן מישראל. המשמעות של זה היא שהטיסה לשם ארוכה במיוחד – ולא רק שהיא יחסית יקרה, אלא גם שהיא מורכבת מכמה טיסות שיש ביניהן המתנה, וכוללות לרוב עצירה במזרח הרחוק.

בתקופה שבה נסעתי עדיין לא היו הסכמי שלום עם איחוד האמירויות ולכן לא יכולתי לטוס עם חברת הטיסה הלאומית שלהם, למרות שרבים מהמטיילים האירופאיים כן טסו איתם – לכן אם הסכם השלום עדיין בתוקף בהחלט מומלץ לבדוק את האפשרות ועד כמה היא משתלמת כלכלית (יש סיכוי שכן).

חשוב לזכור שאם יש מישהו שקשה לו לטוס ברצף הרבה שעות – שווה לפצל את הטיסה כך שתשנו לילה אחד (או אפילו יותר) באתר ״שווה״ באמצע הדרך. החברות שהן לא האמירויות עוצרות במזרח הרחוק בערים גדולות (אני טסתי דרך בנגקוק, יש טיסות דרך הונג קונג) ובהחלט ניתן לתכנן את הטיסות עם עצירה ללילה או שניים בכל אחת מהן. דוגמא למצב זה היתה אחת הקולגות שלי בעבודה שטסה לניו זילנד כמה שבועות אחרי ואחד הילדים שלה מאוד התקשה בטיסות – והם בהחלט ניצלו את ההזדמנות לבקר גם בהונג קונג.

אני הזמנתי טיסה דרך טורקיש איירליינס שחלק ממנה (קו בנגקוק – ניו זילנד) הופעל על ידי תאי איירליינס. ואני רוצה לציין שטיסת החזור מניו זילנד לישראל היתה אחת הטיסות הכי קלות שעברתי בחיי – ואני אישית טסתי לא מעט כולל בטיסות ארוכות ומורכבות. חשוב לי להזכיר שמדובר היה על נסיעה שהזמן הכולל שלה היה 31 שעות וכלל 3 מקטעי טיסות (ניו זילנד – בנגקוק, בנגקוק – איסטנבול, איסטנבול – תל אביב) שתופעלו על ידי שתי חברות תעופה שונות. מעבר לעובדה שהטיסות עצמן היו עם המתנה מינימלית בין טיסה לטיסה (בערך שעתיים), הייתי צריכה ללכת לא מעט בשדות תעופה מאוד גדולים כדי להגיע מהשער שבו נחתנו לשער שבו יצאנו בטיסה הבאה. ואיכשהו תמיד הספקתי להגיע לשער היציאה בזמן (ובאיסטנבול יצא לי אפילו לקנות משקפי שמש בדיוטי פרי), והטיסות יצאו בזמן ולדעתי אפילו הקדימו קצת.

טיסת ההלוך לעומת זאת היתה הטיסה הכי מסוייטת שהיתה לי בחיים, יותר אפילו מהטיסה שבה חזרתי מאלסקה ואיבדתי את התיק בשדה התעופה של פאריז לשעה או שעתיים (בסוף הוא היה בדלפק הצ'ק אין ומצאתי אותו שם כשכל התכולה שלו בתוכו, כולל כרטיסי אשראי וכסף).

עליתי על הטיסה בישראל לכיוון איסנטבול בלי שתהיה אזהרה מיוחדת לגבי עיכובים או משהו דומה. מראש תכננתי את הטיסות כך שיהיה ביניהן הפרש של בערך 3.5 – 4 שעות, כדי שאם יהיה עיכוב (ומניסיוני עד אותה תקופה לרוב עיכובים הסתכמו בשעה שעתיים בערך) – לא אפספס אף טיסת המשך. כמובן שלפי מיטב חוקי מרפי – זהירות כזו גוררת בעיות, וכשנחתנו באיסטנבול גיליתי שהטיסה הבאה שאמורה להביא אותי לבנגקוק מאחרת בארבע שעות – מה שכמובן היה גורם לי לאחר לטיסת ההמשך לניו זילנד.

אם הייתי פשוט ממתינה בשקט, כנראה שהייתי חוסכת לעצמי המון לחץ וכאבי ראש. אבל הייתי קצת לחוצה להבין מה הלאה – ונשמע לי הכי טבעי לפנות לשירות הלקוחות של טורקיש כדי לשאול מה לעשות, ממש כמו כמה נוסעים אחרים. פניתי לפקידה שהיתה מאוד חביבה, והיא אמרה ש"יטפלו בי" בלי לפרט יותר מידי. כשניסיתי להבין את הפרטים של ה"טיפול", היא פתאום הציעה לי אפשרות של למצוא לי טיסה חליפית, ואני כמובן הסכמתי. מהר מאוד היא מצאה טיסה כזו, אבל הסתבכה בניסיון להעביר אותי אליה. היא ניסתה להעזר בכמה מהפקידות האחרות, אבל זה לא ממש עבד להן. לכן הן הציעו לי ללכת לאכול ארוחת ערב, ולחזור תוך שעה.

אכן עשיתי את זה, אבל כשחזרתי שעה אחר כך התברר שהגעתי בדיוק להחלפת המשמרות בעמדת שירות הלקוחות – ואיכשהו מי שפנה אלי היה מנהל המשמרת ושאל אותי בצורה קצת תוקפנית למה אני מפריעה. למזלי הפקידה שאיתה שוחחתי קודם שמה לב למה שקורה ומיד קראה לי – והציגה אותי בפני הפקיד שהחליף אותה ואמור היה לעדכן אותי במה שקורה. הוא אמר שעדיין לא הצליחו להחליף לי את הטיסה, ושפשוט אשאר באיזור והם יעדכנו אותי. אז נשארתי באיזור שבו הוא יכול היה ליצור איתי קשר עין – ובמקביל כבר התחלתי לנסות ליצור קשר עם המלון שהזמנתי כדי שההזמנה שלי תישמר ל 24 שעות נוספות ולא תבוטל כשלא אגיע בזמן, לעדכן את המשפחה והחברים בווטסאפ שאני מתעכבת ולכן לא אגיע לניו זילנד בזמן כדי שהם לא ידאגו – וככל עוד שמועד הטיסה החלופית הלך והתקרב ניסיתי כמה פעמים ליצור ביוזמתי קשר עם הפקיד כדי לראות מה קורה.

בסופו של דבר, בערך חצי שעה לפני שידעתי שהטיסה החלופית אמורה לצאת כבר פניתי לפקיד באופן אישי כבר די לחוצה ועצבנית. רק אז הוא הודיע לי שלא הצליחו להחליף לי את הטיסה כי ביטול הטיסה השלישית באחריות תאי איירליינס היה גורם לזה שהטיסה חזרה גם היתה מתבטלת ולכן הם לא עשו את זה, ולכן הם לא יכלו להחליף לי את הטיסה. ורק אז הם אמרו לי שיש דלפק אחר שבעצם אחראי לטפל במצבים שבהם יש עיכוב כזה בטיסות שהייתי אמורה לפנות אליו ולא אליהם – והוא שלח אותי לשם כדי שהם ישלחו אותי לישון במלון באותו הלילה, וימצאו לי מקום בטיסה הבאה לבנגקוק שיוצאת בבוקר.

הלכתי לי לעמדה השניה, ששם היה תור מבולגן והרבה צעקות ולחץ – והנציג שם פשוט שלח אותי חזרה לאיזור השערים (שממנו בדיוק הגעתי) להמתין לטיסה המקורית שלי. כששאלתי אותו מה יקרה איתי הלאה בבנגקוק ולמי לפנות לגבי טיסת ההמשך שלי – הוא אמר לי לשאול את דיילות הקרקע לפני הטיסה.

חזרתי לאיזור השערים, והחלטתי לחזור לרגע לעמדת שירות הלקוחות כדי להודות שוב לאנשי הצוות שטיפלו בי ביוזמתם, ואפילו חשבתי לעצמי להגיד מילה טובה למנהל המשמרת או לשלוח הודעה מפרגנת על אנשי השירות שטיפלו בי דרך האתר של טורקיש. רק כשהגעתי לעמדה – הנציג שחשבתי שעזר לי ושאיתו שוחחתי כמה פעמים אמר לי שהוא לא זוכר אותי ושכנראה בלבלתי אותו עם נציג אחר.

יש סיכוי שאולי מדובר היה על שני נציגים שונים שהיו בני בערך אותו גיל ועם תספורת מאוד דומה, במיוחד כשבאותה שעה כבר הייתי כבר מאוד עייפה ומתוסכלת. באותו רגע לא ממש שאלתי שאלות או ניסיתי להתווכח, אלא רק אמרתי לו ולקולגה שעמדה לידו שפשוט רציתי להודות לנציג שעזר לי מאוד וחבל שהוא לא שם.

אבל בדיעבד (ואחרי כמה שעות שינה טובות במיטה מסודרת), יצאתי עם טעם מר מהיחס של שירות הלקוחות – לא רק בגלל שהתחושה שלי היתה שהנציג שאיתו דיברתי החליט להתחמק ממני, אלא מהיחס הכולל שלו. בדיעבד אני מבינה שהוא והנציגה הראשונה שאיתה שוחחתי ניסו לעזור לי כלקוחה בצורה טובה, אבל בדיעבד אני חושבת שייתכן שלשלוח אותי לדלפק הנכון יכול היה לחסוך לי לחץ, חוסר ודאות וחוסר נעימות, וגם כשלא נשלחתי לשם – העובדה שהיחס אלי היה כאל נודניקית כשבעצם הם יצרו מצב שבו אני מחכה לתשובות מהם מאוד הפריע לי.

חלק מהעניין נבע גם מזה שאף אחד לא ניסה לברר עד כמה הצורך שלי להגיע לניו זילנד היה דחוף. למזלי העיכוב (שהסתכם ב 24 שעות!) לא גרם לי יותר מידי נזק כי מראש תכננתי להגיע לניו זילנד יומיים וחצי לפני שיצא הטיול המאורגן שלי, בעיקר כדי באמת להתמודד עם עיכובים או עם מצב שבו יאבדו לי את המזוודה, שמן הסתם יהיה יותר קשה לקבל אותה כשאני כבר בטיול. אבל מה אם לא הייתי כ״כ זהירה, או שהעיכוב היה גדול יותר, או שהייתי נוסעת מסיבות אישיות או עסקיות שהן יותר קריטיות?

מעבר לזה, בסופו של דבר הייתי פשוט צריכה מידע: מה יקרה איתי הלאה כשאפספס את טיסת ההמשך, ובעיקר כמה זמן אתעכב כדי שאוכל לעדכן את מי שצריך לגבי זה, כמו למשל את הזמנת המלון שלי שמן הסתם לא הייתי מגיעה אליה בזמן. אם הייתי מקבלת תשובה לגבי זה בדלפק כי אנשי שירות הלקוחות היו יודעים איך לברר אותו – אני מניחה שהייתי יכולה לקבל תשובה יחסית מהירה (עניין של כמה דקות עד חצי שעה) והייתי אפילו מרגישה מרוצה משירות הלקוחות שקיבלתי.

בסופו של דבר המתנתי עוד כמה שעות בשדה התעופה כשרובו היה כבר סגור ולא פעיל. זו כבר היתה שעת לילה מאוחרת, ובשעות שביליתי בהתרוצצויות ושיחות עם כל מיני נציגי שירות – רוב המקומות שאפשר היה למתרווח בהם קצת כדי לנמנם נתפסו. היה רק מקום אחד ליד גבר זקן שנראה נלהב מידי להזמין אותי להתיישב לידו.

ואז סוף סוף התחיל להגיע צוות לשער ממנו היתה אמורה לצאת הטיסה שלנו – ומיד שאלתי את אחת מדיילות הקרקע מה לעשות אחרי הנחיתה. כמובן שעם המזל שלי מסתבר ששאלתי מישהי חדשה שלא היה לה מושג, והיא אמרה שהיא תשאל דיילת ותיקה ותחזור אלי. כשראיתי שהיא שכחה ממני (או מתעלמת מהבקשה) – פניתי פשוט לדיילת אחרת. היא היתה הראשונה בשרשרת אנשי השירות שנתנה לי עצה פרקטית: היא אמרה לי פשוט לפנות לדלפק של חברת התעופה בנמל התעופה של בנגקוק ולשאול שם מה לעשות, וכשהסברתי לה שלא ברור לי האם אני צריכה לפנות לדלפק של טורקיש (שהפעילה את הטיסה עד בנגקוק) או של תאי איירליינס (שתיפעלה את הטיסה מבנגקוק לניו זילנד) – היא הציעה שאפנה לטורקיש כי האיחור היה בגללם.

סוף סוף קיבלתי תשובה מסודרת וניתנת ליישום לגבי ״מה הלאה״, אבל בדיעבד לא היה לי בה צורך. המטוס נחת בשעות הערב בבנגקוק, וכשירדתי מהמטוס עמדו ליד השער כמה נציגות של תאי איירליינס, וכשהסתכלתי לכיוונה של הראשונה היא אמרה לי שהן ממתינות לנוסעים שפספסו טיסות המשך. מיד הבנתי שכדאי לי להסתכל בשמות על השלטים שהוחזקו על ידי הנציגות, והשם שלי אכן הופיע על השלט השני או השלישי.

אותן נציגות מצאו לנו את התור הכי קצר לביקורת הדרכונים כדי להכנס לתאילנד, עזרו לנו למצוא את המסוע שאליו היו אמורות להגיע המזוודות שלנו, וכשהצ׳ימידן שלי לא הגיע (ייתכן שבגלל שניסו להחליף לי טיסות, ואני מקווה שבלי קשר לעובדה שאנשי שירות הלקוחות התעצבנו עלי) – הנציגה שליוותה אותי לקחה אותי באופן אישי לדוכן האבידות ושוחחה עם הנציג שם שמהר מאוד גילה שהתיק יגיע למחרת בשבע בבוקר, והנציגה דאגה שהוא יישלח למלון שבו חברת התעופה שיכנה אותנו. משם נלקחנו להסעה למלון, כשבדרך הנציגות נתנו לכל אחד מהנוסעים דף מודפס עם פרטי טיסת ההמשך החדשה שלנו (כשאני לצערי גיליתי ששלי יצאה 24 שעות אחרי הטיסה המקורית).

אני חייבת לציין שהמלון היה מעולה – החדרים היו יפים ונקיים, והאירוח כמובן כלל שלוש ארוחות וגם הסעה לשדה התעופה שתיאמנו כשעשינו צ׳ק אין למלון. אני ביליתי את הבוקר במלון (הייתי צריכה לצאת ב 14:00 לשדה התעופה) ורק היה לי חבל שבגלל שהתיק לי הגיע אלי רק לקראת הצהרים לא היה לי בגד ים ולא יכולתי להכנס לבריכה.

בסופו של דבר הגעתי לניו זילנד ב 24 שעות איחור, וכדי שלא אסיים את הטיסה ביותר מידי כיף – התור לכניסה לניו זילנד היה ארוך, והצ׳ימידן שלי היה כנראה המזוודה האחרונה שיצאה על המסוע, מה שלא בדיוק גרם לי להיות רגועה מהמחשבה שחברות התעופה הצליחו לאבד לי את המזוודה פעמיים בטיסה אחת.

טיול לניו זילנד – רקע

קצת לפני הקורונה, מאמצע נובמבר עד אמצע דצמבר 2019, יצא לי לטוס לחמישה שבועות לניו זילנד.

למה טיול מאורגן, ועוד כזה מקומי?

ניו זילנד היא מדינה שמאוד נוח לטייל בה לבד – התושבים כמובן דוברי אנגלית (גם אם המבטא והסלנג שלהם פחות מוכרים לנו מהאנגלית הבריטית או האמריקנית), ובמדינה יש המון רצון והכנה לתיירות – החל מהתשתיות וכלה בתושבים שמאוד ידידותיים למבקרים במדינה.

ישנם בהחלט מצבים שבהם קל ונוח יותר לתכנן את הטיול לבד. למשל מי שאוהב לטייל בקצב שלו, לתכנן לבד הכל (או פשוט לזרום בטיול לא מתוכנן אלא איך שמתגלגל בשטח) פחות יהנה מטיול מאורגן. גם תרמילאים שמעוניינים לעשות את הטרקים הידועים של ניו זילנד יוכלו לתכנן אותם בצורה יותר יעילה לבד – בין השאר כי היציאה לטרקים לא פעם תלויה במזג אוויר מתאים, ומזג האוויר של ניו זילנד הוא הפכפך לכל אורך השנה ולכן אי אפשר לצפות מראש מתי הם יהיו זמינים, וטיול מאורגן הוא מאוד קשיח בלו״ז שלו.

מצד שני, עבור מי שלא אוהב לתכנן ולחקור, ו / או מי שלא אוהב לנהוג בעצמו – טיול מאורגן הוא ברכה מאוד גדולה. נושא הנהיגה הוא קריטי ספציפית בניו זילנד כי הנהיגה נעשית בצד ההפוך של הכביש שאליו אנחנו לא רגילים, ולא פעם הכבישים הם הרריים וצרים (ולעיתים קרובות גשומים) לכן היא יכולה להיות קשה יותר עבור הנהגים שלא רגילים לתנאים האלו.

יש כמובן טיולים מאורגנים מישראל, אבל ממה שהתרשמתי – מדובר על טיולים קצרים שבהם בעיקר ״רצים״ מנקודה לנקודה ולא מטיילים ברוגע. טיול לדוגמא שראיתי באחת החברות הרציניות יותר היה טיול של 23 ימים שכלל גם את הטיסות הלוך וחזור מהארץ, עצירה ללילה בהונג קונג בשני הכיוונים, וֿכמה ימים של ביקור באוסטרליה – כשאני טיילתי 28 ימים רק בניו זילנד (לא כולל טיסות, הונג קונג, או אוסטרליה), וגם אז הרגשתי שהטיול לא היה ממצה אלא רק ״טעימה״ מהאתרים השונים. לכן הבחירה בטיול מקומי נשמעה לי טובה.

איך בחרתי טיול מאורגן?

בתחילת שנות ה 2000 גרתי בארה"ב, ויום אחד חברה ישראלית צעירה ורווקה כמוני סיפרה לי שהיא יצאה לטיול מאורגן בכל מיני פארקים בדרום מערב ארה"ב בחברה שמיועדת לצעירים בגופם ונפשם שמעוניינים בטיול שהוא יותר זול ובאוריינטציה של תרמילאות. ישנים בטיול הזה לרוב בשקי שינה על האוטובוס עצמו או באתרי קמפינג, מבשלים יחד על גזיות את רוב הארוחות – ובמהלך היום יורדים מהאוטובוס ומטיילים באופן עצמאי (לבד או עם חברים שיצרתם במהלך הטיול) בפארק שהגעתם אליו.

שנה שנתיים אחר כך הצטרפתי לטיול כזה של החברה עם הרבה חששות מהסגנון – והתאהבתי. כנראה שיום אחד אכתוב קצת גם על טיולים הללו, אבל אפשר להגיד שהצטרפתי לעוד כמה טיולים כאלו של החברה במשך השנים – האחרון שבהם היה בשנת 2014 והיה טיול חוצה ארה"ב הלוך וחזור.

באותו טיול התכנסנו בערב בנקודת היציאה של הטיול בניו יורק, וכשהגעתי לשם עם עוד כמה מטיילןות התחיל להסתובב בינינו בחור עם מבטא מוזר שהתחיל לקבל את פנינו בזמן שהמדריך שפגשנו בהתחלה התחיל לרשום אותנו ולהעמיס את התיקים שלנו על האוטובוס. הייתי בטוחה שהבחור שקיבל את פנינו היה המדריך השני של הקבוצה, וכן התפלאתי פתאום לראות מישהו אחר מתיישב במושב הנהג של האוטובוס, ופניתי לבחור בשאלה מה בדיוק קורה פה והאם אולי זכינו לטיול שיש בו שלושה מדריכים במקום שניים?

מסתבר שבעצם היה מדובר על אחד המטיילים ולא על מדריך – אלא בחור מניו זילנד שבעצם עבד בתור מדריך תיירים ״בבית״, ולכן סיגל לעצמו התנהגות כזו של מדריך כשהוא פוגש אנשים חדשים, במיוחד בקבוצה גדולה או בטיול. הוא סיפר לכולנו שהחברה שבה הוא עובד נקראת Flying Kiwi – והיא פועלת פחות או יותר כמו החברה שבה כולנו נסענו.

לכן כשרציתי לטייל בניו זילנד – חשבתי מיד על החברה הזו כאופציה, וכשראיתי שהמסלול והמחיר נשמעים לי טוב, מיד נרשמתי. חשוב לציין שישנן חברות שונות שפועלות בניו זילנד באופן דומה, רק עם שוני בפרטים שונים בטיול – החל מהמסלול, דרך הלינה (בין אם שינה באוהלים או בחדרים פשוטים שזמינים לרוב באתרי קמפינג) וכלה במחיר וכמות הארוחות שמספקת כל חברה.

לא חשבתי הרבה על הבחירה כי מה שהרשים אותי קודם כל היה שירות הלקוחות המדהים של החברה. מכיוון שהזמן בניו זילנד הוא 11 שעות לפני זמן ישראל – היום והלילה שלנו הפוך מזה שלהם ורוב הקשר שלי מולם התנהל באימיילים, במיוחד כשנרשמתי לטיול כמה חודשים מראש. אבל כן שמתי לב לכך שתמיד קיבלתי תשובה בערב של אותו היום שבו כתבתי את המייל ותמיד סביב השעה 8 – 9 בבוקר של ניו זילנד. הרושם שלי היה שיש מישהו (או מישהי) שהדבר הראשון שהוא עושה על הבוקר זה לבדוק אימיילים מלקוחות ולטפל בהם בהקדם.

מעבר לזה, המעקב אחרי הפרטים הקטנים נעשתה על ידם. אני למשל הזמנתי את הטיול כמה חודשים מראש, ובאותה תקופה לא היה צורך להוציא ויזה לניו זילנד. אבל מסתבר שבאוקטובר 2019 (חודש לפני הטיול שלי) ניו שילנד החליטה לחייב את כל הנכנסים אליה בויזה אלקטרונית – והחברה מייד שלחה אימייל לכל המטיילים עם הודעה על הדרישה החדשה כדי לוודא שנוכל להוציא את הויזה הזו מראש. דוגמא נוספת היא שהחברה למשל המליצה על אכסניה באיזור נקודת האיסוף של הטיול – אבל כשהנקודה השתנתה כי נעשו שיפוצים באיזור של הנקודה המקורית, הם כמובן הודיעו לנו והמליצו על אכסניה קרובה יותר למקום.

השירות היה כמובן מעולה גם במהלך הטיול עצמו – המדריכים נבחרו על סמך הניסיון שלהם והיכולת הגבוהה שלהם בעבודה מול אנשים. חלק מהמדריכים שעבדנו מולם היו חדשים יחסית בתפקיד וזה היה המחזור הראשון או השני שלהם בחברה, ועדיין הם היו מעולים. מעבר לזה, הבנתי שהחברה בוחנת לא רק את המדריכים עצמם אלא גם את שיתוף הפעולה ביניהם, ומצוותים את אלו שעובדים טוב יחד.

ומה שהכי חשוב הוא תכנון המסלול – רואים שהוא תוכנן על סמך המון שנות ניסיון ופידבק של לקוחות, והם עדיין ממשיכים לחפש את הפידבק הזה כדי לראות האם יכול להיות שיש עדיין מקום לשיפור המסלול ולדגשים שונים בו. עקרונית יש לחברה מסלול סיבובי כולל בשני האיים של ניו זילנד – ואפשר להצטרף אליו בנקודות שונות לפי הזמינות של המטיילים, ולהצטרף לחלקים ממנו. אמנם החברה משווקת מסלולים חלקיים "רשמיים" שהם כנראה הפופולריים ביותר (למשל טיול סיבובי באי אחד), אבל אפשר כנראה לתאם מול החברה מסלולים חלופיים לפי הרצון. ובינינו – המדריכים היו מוכנים באופן לא רשמי גם לתת טיפים לאלו שהמשיכו לטייל עצמאית אחרי הטיול .

מעבר לזה, החברה מנסה להעניק חוויה כמה שיותר כוללת של ניו זילנד. מעבר למסלולי הליכה, ישנם גם מסלולי רכיבה על אופניים על בסיס יומיומי כי החברה יודעת שרבים מהמטיילים נהנים מכך – ואפשר לשכור גם אופניים מהחברה כדי לטייל כך. אבל מה שחשוב זו האופציה להוסיף לטיול פעילויות אתגריות יותר למי שמעוניין בכך, בעיקר כי ניו זילנד ידועה כבירת הפעילויות האתגריות האלו (ולמשל בה הומצאו קפיצות הבאנג'י). החברה שולחת מראש את רשימת הפעילויות האפשריות (והמחירים שלהן) שכוללת מגוון מאוד רחב של פעילויות – החל מפעילויות אתגריות באמת כמו צניחה חופשית, קפיצות באנג'י, או קפיצה בעזרת נדנדה מעל עמקים שונים – וכלה בשחייה עם דולפינים ידידותיים, שייט או טיסה לצפיה בלוויתנים בים. כמובן שמדובר על ספקים רציניים שהחברה בדקה מראש, ולא פעם גילינו שגם המחיר שקיבלנו היה זול קצת יותר מזה של מטייל שהיה מגיע אל החברה עצמאית.

חשוב לציין שלא מדובר רק על פעילונות ״מסוכנות״, אלא שיש גם פעילויות פופולריות אחרות. למשל סיורים באתרים שבהם הוסרטו סצנות משר הטבעות הם מאוד פופולריים ויש אפשרויות להצטרף אליהם בנקודות שונות בטיול. בנוסף, יש כמה נקודות שבהן אפשר להצטרף לביקור בכפר מאורי (האוכלוסיה המקורית של האי) לחוויה תרבותית שכוללת בסופה ארוחת ערב מסורתית.

למה כן חשוב לשים לב?

עבורי אישית היה פער מסויים שחשוב לי לכתוב עליו. בגדול הרגשתי שהטיולים בארה"ב התאימו יותר למגוון רחב של אוכלוסיות עם מגוון רחב של יכולת גופנית ולא הרגשתי באף טיול חוסר התאמה או חוסר יכולת לטייל באף אתר בגלל כושר גופני נמוך יחסית (ולא פעם היו מטיילת או שניים שהלכו בקצב דומה). אבל כבר מהמסלול הראשון הרגשתי שהטיול בניו זילנד היה הרבה יותר מכוון לאנשים ברמת כושר גבוהה יותר משלי. חשוב לי לציין שהיו מטיילים אחרים (שלא מהקבוצה) במסלולים השונים שהלכו בקצב דומה לזה שלי ושרמת המסלולים לא היתה קשה מידי בשבילי – אלא שהמטיילים האחרים בקבוצה היו מהירים משמעותית ממני, ולא פעם הזמן שהוקצב לנו למסלולים השונים היה קצר מידי עבורי. קצב ההליכה שלי כנראה נתפס ככזה חריג שהגעתי למצב שבו אחת המטיילות בקבוצה היתה כל כך מודאגת מקצב ההליכה שלי שהיא הלכה ושוחחה עם המדריכים לגבי זה, ולדעתי זה הוביל לדאגה גם מצידם ברמה שבימים הראשונים לטיול מאוד חששתי שאתבקש לוותר מקומי בטיול.

ייתכן שהדאגה לא היתה מוצדקת כי בסופו של דבר סיימתי את הטיול כמתוכנן, ומאוד נהניתי ממנו. יצא לי גם לשוחח לקראת סוף הטיול עם המדריך שהכרתי בארה"ב, והוא אמר שייתכן מאוד שהמדריך של הקבוצה באותו חלק מהמסלול היה מודאג ממקום שבו הוא חשב שלא אהנה אם לא אספיק את המסלולים. אבל בדיעבד אני חושבת שאולי הייתי צריכה להתייעץ עם החברה בכלל או עם המדריך שהכרתי בפרט עד כמה הטיול מתאים לי.

חשוב לי לכתוב שאין כאן דיס המלצה על החברה, אלא עניין של העדפה אישית שקשורה אלי ספציפית, וגם למטיילים אחרים היו מצבים שבהם הציפיות שלהם היו שונות משמעותית ממה שקרה ״בשטח״.

דוגמא לכך היתה מטיילת ספרדית בשם לידיה, שנרשמה לטיול על סמך מידע שהיא קיבלה מסוכנות נסיעות כזו או אחרת – אבל ״בשטח״ היו כמה היבטים שמאוד הפריעו לה. היא אמנם הרגישה טוב עם רמת המסלולים – אבל הרגישה שדווקא מסלולי האופניים והפעילויות הנוספות פגמו בהנאה שלה כי לדעתה הם באו על חשבון הזמן או אפילו הזמינות של הטיולים הרגליים, ועל העובדה שכדי להנות מרכיבה על אופניים מידי פעם היא היתה נאלצת להשכיר אופניים מהחברה למשך כל הטיול שלה ולא עם בסיס יומי לפי הרצון שלה. היא גם הרגישה לא פעם שהמדריכים היו עסוקים מידי ב"לשווק פעילויות" שונות ופחות בטיול עצמו, ושהמסלול של הטיול הכולל הושפע מידי מהרצון לאפשר פעילויות מאתגרות ולכן סטינו מהמסלול שהיה מוביל למקומות הכי יפים, ולא פעם הקדשנו יותר מידי זמן כדי לבלות במקומות שבהם יש פעילויות בתשלום נוסף על חשבון מסלולי הליכה.

רכיב נוסף שהפריע ללידיה היו סידורי השינה. עקרונית הטיול מתוכנן לכך שהלינה תהיה ברובה אוהלים (מלבד לילות שבילינו בערים שבהן ישנו באכסניות), והחברה מחלקת את המטיילים לזוגות שישנים באוהלים שמיועדים רשמית לשלושה מטיילים. מי שרוצה באמת להתפנק (או להמנע מלישון עם הנחרן התורן) יכול לשלם קצת יותר כדי לישון לבד באוהל. אני בחרתי לישון כך, וזה אכן היה פינוק למרות שזה דרש ממני לבנות ולפרק את האוהל לבד.

אבל חלק מהפרסום של החברה היה שמידי פעם אפשר יהיה להשתדרג לחדר בסיסי באתרי הקמפינג שבהם לרוב ישנו באוהלים. מדובר היה על משהו שאמור היה להיות משהו שקורה אולי פעמיים שלוש במהלך הטיול – כי מדובר על משהו בעלות נוספת. לידיה משום מה קיבלה את הרושם שתהיה לה זמינות גבוהה של חדרים כאלו בעלות סימלית – והתאכזבה לגלות שחדרים פרטיים עלו לא מעט, ולמרות שחדרים משותפים עלו מחיר סביר יותר, לידיה היתה רגישה לרעשים ולכן היתה מוגבלת במי שהיא היתה מוכנה לישון איתו בחדר (נשים שלא נוחרות), ומאותם אנשים בודדים לא פעם הם העדיפו לוותר על חדר בגלל העלות.

לכן חשוב מאוד לתאם ציפיות מראש אם זו הפעם הראשונה שאתם נוסעים על חברה כלשהי, במיוחד אם מדובר על חברה מחו״ל שהסגנון שלה יהיה מן הסתם שונה מזה של חברת טיולים מאורגנים ישראלית.

למה בלוג?

אי שם בסוף מאי 2008, הייתי בתקופה די מעניינת בחיים שלי.

התהליך שהוביל אות לשם התחיל כמה שנים לפני זה: בסוף 1999 סיימתי תואר ראשון במדעי המחשב ומצאתי עבודה שבהתחלה הרגשתי מאוד מוערכת בה. אחרי שנה ומשהו בתפקיד גם הגשמתי חלום ועשיתי רילוקיישן לארה״ב – החוזה הראשוני היה לשנתיים, אבל אני קיוויתי שהמעבר יהיה קבוע.

אבל הוא לא היה (וזה משהו שכנראה אכתוב עליו מתישהו בעתיד), וחזרתי לארץ בסוף 2004 עם חוות דעת לא משהו מהמנהל של המנהל שלי. ואז ביליתי שלוש שנים וחצי בלנסות לחזור למקום שבו הייתי לפני הרילוקיישן מבחינה מקצועית לפחות – להיות עובדת מוערכת, ועל הדרך להשתלב במוצרים החדשים שנכתבו במחלקה שעבדתי בה. ובהתחלה נראה היה שאני הולכת לכיוון הנכון – אבל לאורך זמן די דישדשתי, עד שבתחילת מאי 2008 מצאתי את עצמי משוחחת עם מנהל המחלקה שלי על זה שכדאי לי לחפש ולמצוא תפקיד אחר בחברה כי יש קיצוצים במחלקה שלנו. לקראת סוף החודש המנהל מתחתיו כבר המליץ לי להתחיל לחפש תפקידים מחוץ לחברה.

בואו ונגיד שלא הייתי אופטימית כי כמה חודשים לפני כן כבר התחלתי לחפש עבודה כי הבנתי לאן נושבת הרוח – ואיכשהו לא הצלחתי באף ראיון, כך שהמחשבה של ללכת לחפש עבודה בחוץ לא היה מעודד מבחינתי. מעבר לזה, גרתי אז ביחידת דיור שהיתה בעצם הקומה השניה של הבית הפרטי של בעלי הדירה, כך שהם היו בהחלט מגלים מהר מאוד שאני לא עובדת והיו יכולים לעשות לי בעיות מתוך חשש שלא יהיה לי כסף לשכר דירה.

מתוך המקום הזה, עלו לי לא מעט מחשבות על ״מה אני רוצה לעשות הלאה בחיים ומה עשיתי עד עכשיו כדי להגיע למקום שאני לא ממש מרוצה ממנו״. ולכן פתחתי בלוג בתפוז וכתבתי בו רשומה עם השאלות האלו – ואז שכחתי ממנו לגמרי לשנה וקצת.

השכחה נבעה מזה ששבועיים שלושה אחר כך מצאתי עבודה חדשה (ועוד בחברה הראשונה שהתראיינתי בה!), יצאתי לטיול קצר בחו״ל, התחלתי לעבוד (וגם להצליח לא רע בעבודה החדשה), ועברתי לדירה חדשה שתהיה קרובה יותר לעבודה החדשה שלי – כך שהייתי מאוד עסוקה.

אבל עם הזמן הרגשתי שוב את הצורך לכתוב על דברים שונים, ושנה וקצת אחרי הרשומה המקורית התחלתי לכתוב – והפעם התמדתי. הבלוג היה בפלטפורמה של תפוז שבאותה תקופה היתה בעצם קהילה גדולה ופעילה של בלוגרים – שכללה גם מפגשים רשמיים יותר או פחות, אבל בעיקר חשיפה טובה של בלוגים שונים לכלל הקהילה בעמוד הראשי של תפוז או של מה שהיה מכונה ״הבלוגיה״. לא פעם היה מדובר על פוסטים שהיוו נקודת עניין, אבל בהחלט היה ניסיון גם לתת לבלוגים חדשים חשיפה בתחילת דרכם כדי לאפשר להם לצבור קהל קוראים פנימי.

עם הזמן כתבתי בתדירות גבוהה יותר ויותר, הבלוג תפס כיוון מסוים – ועם הזמן הרגשתי צורך לפתוח שני בלוגים נוספים לנושאים שונים. והכל היה נחמד וחביב – אבל עם הזמן התפתחו שתי בעיות.

הראשונה היתה שבעצם הכתיבה הפכה להיות מטלה – במקום להיות כיף. איכשהו הרגשתי לחץ לפרסם בתדירות גבוהה, ולֿחפש חומרים במקום פשוט להגיב לדברים שעניינו אותי כמו בתחילת תהליך הכתיבה. זה בלט במיוחד בבלוג הצילום שלי: מתישהו יצאתי לטיול קצת ארוך, אז העליתי לא מעט פוסטים לגביו, מה שנתן לי מרווח נשימה לתקופה שבה לא הייתי צריכה ״להשקיע״ זמן ביצירה של פוסטים חדשים. אבל באותה תקופה צילמתי לא מעט, זה נוצר מצב שהיה לי חומר להרבה רשומות, שאת כולן העלתי בבת אחת – מה ששוב גרם להצטברות של הרבה צילומים שצולמו בתקופה שבה פרסמתי אותן. עם הזמן היו לי צילומים שהספיקו בכל פעם לתקופה יותר ויותר ארוכה, מה שגרם לכך שהייתי צריכה להשקיע המון זמן בהעלאה שלהן כדי לקבל תקופה רגועה שוב – מה שהוביל כמובן להחמרה של הבעיה.

הבעיה השניה בעצם היתה שהבלוגיה התחילה להעלם מסיבות שונות – בלוגים הפכו להיות פחות פופולריים, ובמקביל היו כמה החלפות בעלות על אתר תפוז. השמות המוכרים מניהול הבלוגיה נעלמו (לא פעם בלי להפרד), היחס לבלוגים הלך והתדרדר מבחינת השקעה וטיפול בבעיות, ובלוגרים התחילו להיעלם. עם הזמן הבעיה החמירה מאוד – עד שלפני בערך שנה היתה החלטה לסגור את תחום הבלוגים בתפוז לחלוטין.

אמנם איבדתי אי אלו רשומות, אבל במובן מסוים הרגשתי איזושהי הקלה. הלחץ לספק תוכן בצורה רציפה ירד ממני, ודווקא נהניתי מהשקט.

אבל עם הזמן התחלתי להתגעגע לכתיבה, או לפחות לזו שחוויתי בתחילת הדרך. חלק גדול ממה שהפך את הכתיבה אז לכיפית ואפשרית נעלם – כיום אין מאחורי בלוגיה שתקדם רשומות שלי, ואני צריכה לקדם את הבלוג בעצמי, גם אם בעצם אני רוצה שהבלוג יישאר אנונימי.

אבל שווה לפחות לנסות, לא?