התיירת המקרית

כבר לא מעט שבועות התרגלנו לטקס (תרתי משמע) שבו חוזרים כמה חטופים לארץ במהלך שבת בבוקר.

אמנם אני מניחה שלא נתגעגע לטקסים המבזים של החמאס במהלך כל שחרור כזה, אבל אני חושבת שהשגרה של השחרור כולל החדשות על מי ישוחרר, ההמתנה לשחרור ולחזרה של החטופים ארצה, והעדכונים על המפגשים המרגשים שלהם עם המשפחות ומצבם הבריאותי (למרות שהצלמים נוטים להדחף למפגשים האלו בצורה מוגזמת).

ישראל רשמית רוצה להמשיך כמה שאפשר את השלב הראשון של העסקה שכולל הפסקת אש זמנית ולא דורשת נסיגה מוחלטת של ישראל מעזה. אני מניחה שזה נובע מהרצון של ביבי מצד אחד לשחרר כמה שיותר חטופים – ומצד שני לא לעצבן את ה״חברים״ שלו לקואליציה שמצפים שהוא יחזור ללחימה לפני שנגיע למצב שבו יש נסיגה מוחלטת מעזה (שאז כנראה נראה להם שהסיכוי לחזרה ללחימה ירד בצורה משמעותית, ואפילו ייעלם לחלוטין).

אבל כמובן שאי אפשר לרקוד על שתי חתונות – במיוחד כשברור לביבי שהרוב המוחץ של הישראלים מעוניין בחזרה של כל החטופים, ושכנראה גם רובם לא רוצים להיכנס למלחמה בלתי נגמרת בעזה. וברור לו, ל״חברים״ שלו בקואליציה וגם לנו שלא הולך להיות ״נצחון מוחלט״ על החמאס. הרי ברור לכולנו שמה שה״חברים״ רוצים זה ליישב מחדש את רצועת עזה, ואם אפשר ״על הדרך״ גם להרוג או לגרש כמה שיותר פלסטינים (העיקר שהם יצאו מתחומי ״ארץ ישראל השלמה״ שלהם) – אז מה טוב.

נותר רק לקוות שלטראמפ יש אינטרס לשקט איזורי במזרח התיכון כדי לשמור על מחירי נפט נמוכים, ולא יאפשר לביבי להיכנס שוב למלחמה – בין אם מדובר על רצועת עזה או הצפון, ובין אם מדובר על מלחמה בחזית חדשה מול מצרים או טורקיה שביבי מנסה לעורר. ושמעבר לאי התחלת מלחמה – ישוחררו גם שאר החטופים בהקדם האפשרי.

אחד המסלולים הידועים בפארק שנמצא ממש לפני הנקודה שבה הכביש סגור לתנועת מכוניות נקרא Savage River.

מדובר על מסלול יחסית קל בפני עצמו (למרות שהוא מתחבר גם למסלולים אחרים ומאתגרים יותר שעוברים בהרים סביבו), והוא גם לא ארוך במיוחד.

אני ורבים אחרים בחרנו ללכת במסלול הזה ביום הראשון שבו הגענו לפארק, אחרי שביקרנו במכז המבקרים ואכלנו בסביבתו ארוחת צהרים. המסלול גם היה יחסית קרוב לאתר הקמפינג שלנו – שאליו היה אפשר ללכת ברגל, אבל גם יש שירות הסעות שעצר מחוץ לאתר הקמפינג שלנו.

כתבתי על שירות האוטובוסים שנכנס לפארק עצמו – אבל יש גם שירות של אוטובוסים שנוסע לאורך כביש הפארק שנגיש למכוניות ואוטובוסים חיצוניים. בניגוד לאוטובוסים שנכנסים לפארק שהם בתשלום (ובעבר התשלום היה בהתאם לנקודת הסיום של האוטובוס בתוך הפארק), האוטובוסים שנוסעים באיזורים המשותפים הם בחינם.

יש קו שמוביל לאורך הכביש עצמו עד נקודת הכניסה לאיזור המוגבל בפארק (שבו גם יש כניסה למסלול של הנהר), אבל יש גם כמה קווים נפרדים שמובילים לשלוש נקודות עקרוניות בתוך הפארק עצמו: מרכז המבקרים, האיזור שבו יש שירותי מכולת, כביסה ומקלחות – ו״תחנת האוטובוס״ של הפארק ממנו יוצאים לא מעט מהסיורים (למרות שחלקם גם עוצרים מחוץ לאתרי הקמפינג השונים, אבל לא בהכרח כולם).

אמו של החטוף מתן צנגאוקר, עינב, ידועה כאחת האמהות הלוחמות עבור החטופים, אבל קולו של ירון, אביו של מתן, לא נשמע עד לאחרונה כשירון טען שההתנהלות של עינב פוגעת בשחרור של מתן ושהיא ״מעלה את המחיר״ של השחרור שלו בכך שהיא נלחמת בצורה כזו בולטת ופומבית לשחרורו.

אבל מסתבר שהעניין הפך למעין אופרת סבון שבה אחותו של מתן, נטלי, מספרת על כך שירון לא תפקד כאבא לה ולמתן כבר המון שנים.

התגובות בפייסבוק על הכתבה? שנטלי ומתן כביכול סבלו מ״ניכור הורי״. שזה אומר מצב שבו אחד ההורים (האמא במקרה הזה) גורם לילדים להרתע מההורה השני כי ההורה הנוכח יותר ״מלכלך״ על ההורה השני בעזרת שקרים או הגזמות די גדולות של המציאות.

מה האמת פה? האם ירון הוא אב מזניח, או שעינב אמא מלכלכת שפגעה במערכת היחסים של הילדים עם ירון? כנראה שאי אפשר לדעת. במציאות כמו במציאות, כנראה שיש פה שילוב של כמה גורמים, והאמת מאוד תלויה בנקודת המבט של מי שמציג רותה.

התחושה שלי היא שמישהו מנצל את ירון (האבא) מסיבות פוליטיות כדי להתנגד לפעולות של עינב, וכך מתגלה מחוסר ברירה ״הכביסה המלוכלכת״ של המשפחה.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

או לפחות החלק הראשון של המשפט הוא הנושא של השרביט החם. החלק השני הוא תוספת שלי שקשורה למה שמוטי כתב בפוסט שהוא העלה כהצעה לכתיבה.

יש לדעתי בכל שפה שיבושי לשון משלה, שלא פעם מגיעים מסלנג או ״דיבור רחוב״, לעיתים קרובות של שפה של קבוצה תרבותית מסוימת. לא פעם, מה שמתחיל כשגיאה או שיבוש הופך בעצם לחלק מהשפה המדוברת ובסופו של דבר מאומץ באופן רשמי לשפה כדיבור ״נכון״.

בעיני (למרות שאריק כנראה לא יסכים עם האמירה), זה חלק מהיותה של השפה – שפה חיה ומדוברת. ושפה כזו היא שפה שמשתנה לאורך זמן ומתאימה את עצמה גם לתקופה שבה היא מדוברת (הרי שפת התנ״ך למשל לא בהכרח התאימה לדרישות השפה בתקופה שבה אליעזר בן יהודה החיה אותה, ממש כמו שהשפה שבן יהודה החיה לא עומדת בדרישות השפה כיום של עולם שהוא הרבה יותר טכנולוגי).

אולי במובן מסוים כל תקופה מביאה איתה ניב חדש של השפה, שאוצר המילים שלו, חוקי הדקדוק שלו, ואפילו המבטא שלו תלוי התקופה ודובר.

כפי שניתן להבין, אני יותר סלחנית מאשר מוטי או אריק לשיבושי לשון (וגם דקדוק) שונים, ואני חושבת שהם חלק בלתי נפרד משפה חיה ונושמת. שפה שבה אנשים לא היו משבשים מילים וביטויים – היתה שפה שכנראה לא נמצאת בשימוש יומיומי, ממש כמו העברית בתקופה שבה היהודים חיו בגולה ומבחינתם ״שפת הקודש״ דוברה רק במסגרת לימודי התורה או הגמרא, לא משהו שחלילה חושבים אותו חלילה בשירותים או משתמשים בו בסיטואציות אחרות של החיים.

אתמול בשעות הערב המאוחרות הועברה לישראל גופה נוספת של אישה, שהתברר שהפעם אכן היתה גופתה של שישי ביבס.

אנשי המכון לפתולוגיה רפואית עבדו במהלך הלילה (ועוד שישי בלילה) כדי להגיע לזיהוי ודאי של הגופה שלה. על זה הם ראויים לכל הכבוד שבעולם.

מעבר לזה, מהבדיקות שלהם עלתה מציאות איומה, שבה הפלסטינים רצחו את שלושתם באופן מכוון (הילדים נרצחו על ידי חניקה בידיים) ואז התעללו בגופות כדי שהן יראו כאילו הם נהרגו בהפצצת חיל האוויר.

לפי תארוך המוות של שירי, אריאל וכפיר – נראה שהם נרצחו בתקופת הסכם הפסקת האש הראשון בנובמבר 2023, למרות שאין כמובן דרך לדעת האם הם נרצחו יחד, או האם שירי נאלצה לצפות בזמן שילדיה נרצחו מולה. באותה תקופה כשהוחזרו לא מעט ילדים ונשים חטופים לארץ, רבים התפלאו למה שירי, כפיר ואריאל לא הוחזרו אפילו כחלק מהפעימה הראשונה של אותו הסכם. בדיעבד אני תוהה עד כמה החמאס עיכב את השחרור שלהם כלוחמה פסיכולוגית – ואז החליט לרצוח אותם כדי לדמות את המוות שלהם כאילו הוא נגרם מהפצצה, גם כלוחמה פסיכולוגית נגד ישראל אבל בעיקר בתור תעמולה אנטי ישראלית.

אלו ימים קשים לכולנו, שגם החזרה המשמחת של שישה חטופים חיים היום לא יכולה לחלוטין לבטל את הקושי שלה. ועומדים לעבור עלינו עוד ימים קשים שבהם יוחזרו לנו עו חטופים שנרצחו במהלך השבי שלהם בעזה. וחשוב לי לכתוב שהמוות שלהם עצוב וקשה ממש כמו זה של בני משפחת ביבס.

וכמובן שיש את חוסר הוודאות האם ישוחררו עוד חטופים, במיוחד אלו שעדיין חיים – בהמשך הדרך, או שממשלה תדרוש לחזור ללחימה ותשתמש במותם האכזרי של בני משפחת ביבס בתור התירוץ לכך.

התעוררתי במקרה בארבע לפנות בוקר רק כדי לראות את החדשות: הגופה של עודד ליפשיץ זוהתה תוך כמה שעות אתמות, וגם הגופות של פיר ואריאל זוהו והם נרצחו בשבי של החמאס – אבל הגופה הרביעית שנשלחה היא לא של שירי, וגם לא של אף חטופ/ה מוכר/ת אחרת.

במקביל, אתמול בערב התפוצצו כמה מטעני חבלה באוטובוסים באיזור חולון ובת ים. מתסבר שהם היו אמורים להתפוצץ היום בבוקר בשעות העומס של התחבורה הציבורית, אי שם סביב 9 או 10 בבוקר – אבל איכשהו שניים מהם התפוצצו בטעות בערב, וזה גרם לגילוי מוקדם של עוד כמה מטענים באוטובוסים.

במקביל, קראתי כמה שמועות ברשתות החברתיות – החל מהעובדה שהארון שכביכול הכיל את גופתה של שירי ביבס נמסר נעול ועם מפתח לא נכון, ובמקביל על כך שנמצא מטען חבלה נוסף בפארק המים ימית 2000, מקום בילוי אהוב של ילדים (למרות שזה באמת נשמע קצת מוזר עם גל הקור הצפוי בסופ״שׁ הקרוב).

והיה לי ברור שמשהו מוזר קורה כשאתמול בערב כשנאמר שראש המכון לרפואה משפטית היה אמור לצאת בהצהרה ב 19:00 שנדחתה ברבע שעה – ואז בהצהרה עצמה הוא סיפר רק על הזיהוי של עודד ליפשיץ. אני חושבת שלא הייתי הישראלית היחידה שחשבה שהוא כינס את מסיבת העיתונאים כדי להוציא הודעה רשמית על בני משפחת ביבס, ולכן כבר היה מורגש שמשהו חריג קורה – רק לא היה ממש ברור מה.

קשה לי בשלב זה להאמין שכל זה היה טעות מצד החמאס שפשוט התבלבל בין גופות, ורק במקרה שלח גופה לא נכונה.

וזה מפחיד. גם בגלל חוסר הודאות לגבי גורלה של שירי. גם כי העובדה שנאמר שהילדים ״נרצחו״, כלומר סתירה לכך שהם נהרגו בהפצצות של ישראל. אבל זה בעיקר מפחיד אותי כי זה כנראה ישפיע על המשך העיסקה – כשיש בעזה עדיין חטופים שהם בחיים, וסובלים מכל רגע במנהרות, וחייהם בסכנה מכך שהם נשארים שם עוד ועוד.

ואני חושבת על המשפחות – גם של החטופים שהיו אמורים להשתחרר בפעימה השניה, אבל במיוחד אלו שרשמית עדיין אמורים להשתחרר מחר (בשבת), וכמה הם חוששים שאחרי שניתנה להם התקווה שבני המשפחה שלהם ישוחררו, והתקווה הזו נגזלת מהם שעות ספורות לפני שזה קורה.

אין לי מושג מה יקרה הלאה, ואיך זה ישפיע על המשך העסקה או אפילו המשך הפסקת האש. אני לא רוצה לחשוב על מה עובר על המשפחה המורחבת של שירי ושל הילדים לאור החדשות המזעזעות.

אתמול (שלישי) בערב פורסמה הכתבה הבאה על כך שמחר (חמישי) במסגרת פעימת החללים שיחזרו לארץ – החמאס טוען שיוחזרו גופותיהם של שירי, אריאל, וכפיר ביבס. כתבות דומות התפרסמו במעריב ובהארץ.

בשלב זה בני המשפחה אומרים שהם לא קיבלו שום הודעה רשמית על כך, וכנראה שהודעה כזו יכולה רק להתקבל אחרי שהגופות יוחזרו לארץ ותערך בדיקה יסודית שבה יוודאו את זהותן של הגופות. ובדיקה כזו מן הסתם תתבצע כדי לוודא שבאמת נקבל גופות של חטופים ולא של הרוג פלסטיני כזה או אחר.

אבל למרות שכמובן אי אפשר לדעת שום דבר בוודאות עד שלא נקבל הוכחה רשמית לאמירות הללו – יש לי תחושה שכנראה בסבירות גבוהה שיש אמת בדברים.

קודם כל, עצם העובדה שמקדמים במקביל לשחרור החטופים החיים את החזרת הגופות ואפילו מקדימים את החזרה של מי שנהרגו על פני חטופים שעדיין בחיים שהם חלק מהפעימה הנוכחית – מעיד כנראה על החשיבות של מי שמוחזר כשהוא כבר לא בין החיים. נכון שכל החטופים חשובים – אבל אני חושבת שבני משפחת ביבס נגעו בכולנו וזה נושא שחשוב לסגור במהרה, במיוחד עבור המשפחה בכלל וירדן ביבס בפרט – אבל גם עבור הציבור.

גם עצם העובדה שהתקשורת יוצאת בהכרזות מאוד מפורטת (גם אם באמת חשוב לכולם לציין שבשלב זה ההכרזה היא מטעם החמאס ולא עובדה ודאית) כנראה נועדה לעזור להכין את הציבור לבשורה. ויש פה חשיבות להשלמה הדרגתית עם המציאות כדי לא לקבל ״בום״ גדול של הלם אם וכשהגופות יזוהו מחר.

ליבי כמובן עם המשפחה שהשעות והימים הקרובים כנראה יהיו לה קשים. ואי אפשר להכחיש את העובדה שייתכן מאוד שעדיין מדובר על טרור פסיכולוגי מטעם החמאס שמנסה ״לשחק משחקים״ ובבדיקת הזהות של הגופות – נגלה שהחמאס שוב משקר לגבי מה קרה לשירי ולילדים.

אבל יש סיכוי משמעותי שבני המשפחה באמת נהרגו ויוחזרו כגופות, ואני מקווה שעצם העובדה שבני המשפחה עדיין נצמדים לכל שבב תקווה אפשרי לא יפגע ביכולת שלהם להשלים עם החדשות, אם וכשהן יגיעו במהלך היום מחר.

הפארק הלאומי דנאלי הוא אחד הפארקים הלאומיים הידועים והפופולריים באלסקה – עד כדי כך פופולרי שאפילו חברות השייט ששטות סביב החופים של אלסקה מארגנות טיולים משלהן לפארק שהו המשך טבעי (גם אם יקר יחסית) של השייט שלהן.

הפארק עצמו הוא גם שמורה שבה בעלי החיים בטוחים מציד ומלכודות דומות – וכחלק מהגישה הזו, הגישה לפארק ברכבים מוגבלת. יש בפארק רק כביש אחד (למרות שהשטח של הפארק עצום), ולכן כדי למנוע פקקים או בעיות, מלבד מקרים חריגים – רק אוטובוסים רשמיים של הפארק או של חברות השיט יכולים להכנס ולנסוע בכביש הזה מעבר למייל ה 15 (מתוך בערך 90 מייל). מקרים חריגים יכולים להיות למשל רכבים של תחזוקה – או של צלמים מקצועיים שמקבלים אישורים מיוחדים ומוגבלים בזמן כדי להיכנס לאיזור המוגבל, מכיוון שהם זקוקים לו כחלק מהעבודה שלהם.

הפארק נמצא באיזור מאוד צפוני – זה שאמורה להיות בו קפאת עד או מה שמכונה באנגלית permafrost, מדובר על מצב שבןו האדמה נמצאת בטמפאטורה מתחת לנקודת הקפיאה לאורך כל השנה, כל שנה. אבל בדנאלי הטמפרטורה של האדמה היתה קרובה מאוד לנקודת הקפיאה – וההתחממות הגלובאלית גרמה לכך שלאורך זמן טמפרטורת האדמה עלתה מעל לנקודת הקפיאה.

וזה גרם לחוסר יציבות בכביש בנקודה שבה הכביש עובר מעל כמה גבעות – ולאורך זמן תיקונים של הכביש התגלו כלא יעילים.

לכן הכביש כיום סגור איפשה בין מייל 42 למייל 43 – מתוך כזכור קצת יותר מ 90 מייל, כשהרוב המכריע של נקודות העניין בפארק נמצאות אחרי הנקודה הזו.

חשוב לציין שיש עדיין מה לעשות בפארק – ישנם לא מעט מסלולי הליכה רשמיים באיזור שעדיין פתוח, והפארק מאוד חריג בכך שהוא באופן עקרוני מעודד הליכה מחוץ למסלולים הרשמיים, כדי כביכול לא להרוס את תנאי השטח (כשמסלול רשמי נחשב להרס שכזה).

אבל עדיין מדובר על מגבלה – בין השאר כי באיזורים הלא נגישים ישנן לא מעט נקודות מדהימות מבחינת נוף, כמו למשל אגם שבימים בהירים משתקף בו הר דנאלי, אבל שהוא יפה גם בימים שלא רואים את ההר.

מעבר לזה, חוסר הגישה גרם לכך שהכביש שמוביל עד הנקודה הסגורה כיו הרבה יותר צפוף ויש בו הרבה יותר תנועה – מה שמוביל לכך שיש פחות בעלי חיים שנמצאים בחלק הראשון של הכביש, ורבים מהם העדיפו לאורך זמן לעבור לחלקים בפארק אחרי החסימה, שבהם אין תנועת רכבים, ויש תנועה מאוד דלילה של תיירים – רק כאלו שמוכנים להיכנס לפארק רגלית או על אופניים.

בעלי החיים לצד הכביש שניתן היה לצפות בהם מקרוב תמיד היתה אחת האטרקציות העיקריות בפארק, ולכן גם היא נפגעה קשות בעקבות המצב.

הפארק עצמו עושה מאמצים כדי לתקן את הבעיה ומנסה טכניקות שונות כדי לתקן את הכביש – או לבנות גשר שיעקוף אותו. העבודה מתוכננת לשנתיים שלוש הבאות, והפארק מנסה להביע בטחון שזה יקרה – אבל כששוחחתי עם אחת מנהגות האוטובוס, היא היתה סקפטית שימצא פתרון.

לפני חצי שנה בערך היתה הערכה שהכביש ייפתח מתישהו בקיץ 2026, אבל בבדיקה בימים האחרונים ראיתי שהכביש יישאר סגור עד סוף קיץ 2026 לפחות.

השם הוא על בסיס שם הסרט ״איך להיפטר מבחור תוך עשרה ימים״.

היה לי בשבוע שעבר ראיון עבודה לתפקיד שאני מודה שלא התלהבתי ממנו, אבל מכיוון שאני מחפשת הרבה זמן עבודה ללא הצלחה אמרתי לעצמי שאין לי מה להפסיד בלהתראיין לתפקיד – מקסימום אשתפשף עוד קצת בראיונות.

בגדול היו לתפקיד יתרונות וחסרונות. מבחינת יתרונות התפקיד באמת יכול היה לקדם אותי בכמה תחומים מקצועיים, ונשמע שזה תפקיד מאוד יציב.

אבל היו בו לא מעט חסרונות – התפקיד הוא מחוץ להייטק, והעבודה היתה דרך חברת קבלן, כנראה לטווח הארוך. מה שלרוב אומר משכורת נמוכה יותר ממה שהייתי מקבלת בהעסקה ישירה, אבל גם תנאים פחות טובים באופן כללי, כמו למשל אי קבלת מתנות לחג מהמקום בו עובדים (למרות שחברת הקבלן לעיתים שולחת מתנה קטנה), ולפעמים למשל זה גם אומר שאני לא משתתפת באירועי חברה או לא זכאית לאכול בחדר האוכל.

ואז יצא לי לשוחח עם המגייסת של חברת כוח האדם שדרכה הייתי אמורה לעבוד, וכמה דברים נשמעו לי מוזר. קודם כל, הכותרת של הזימון לפגישה שלי עם הלקוח נשמע קשורה לתחום הבדיקות. שאלתי את הנציגה מראש על מה מדובר והיא אמרה שזה תפקיד שלא קשור לתחום הבדיקות.

נקודה נוספת מולה היתה שמאוד חשוב להם לשכור עובד/ת שישאר איתם לאורך זמן. ובאופן עקרוני לא תפריע לי עבודה יחסית יציבה אם דרישות המשכורת שלי נענות, אבל הרגשתי לא נוח עם העובדה שאני אמורה אולי להתחייב למשהו שאולי לא ארצה לעסוק בו לאורך זמן, במיוחד אם כשמצב השוק ישתפר תוך כמה חודשים ארצה אולי לחזור ולמצוא תפקיד בהייטק.

---

כן חשוב לי להסביר כרקע למה התפקיד נשמע לי קשור לתחום הבדיקות ולא לתחום התוכנה, כי זה נשמע לי מאוד חשוב להבנת המשך הפוסט.

באופן עקרוני יש בחברות תוכנה מתכנתים – ובודקי תוכנה שבודקים את מה שהמתכנתים תיכנתו. אבל בעשור וקצת האחרון יש נטיה שהחלק הבסיסי והקל (שלרוב חוזר על עצמו) של הבדיקות יתבצע בעצם על ידי תוכנה שיכולה להריץ בדיקות.

השאלה ״מי כותב את הבדיקות״ היא חשובה פה – כי מצד אחד מדובר על תכנות, אבל מצד שני מדובר לרוב על תוכנה בסיסית מאוד שאפשר בקלות לכתוב ללא צורך לדעת לתכנת ברמה גבוהה.

אני כותבת ״לרוב״ כי מעבר לעובדה שלפעמים בדיקות באמת יכולות להיות מסובכות – בעצם אפשר להפריד פה בין שני גורמים: הבדיקות עצמן, והתשתיות שמאפשרות להן לרוץ. כי התשתיות האלו יכולות להיות תוכנה יחסית יותר מורכבת כדי לאפשר לבדיקות לרוץ בצורה נכונה עבור התוכנה שהחברה כותבת. והתשתיות נוטות להיות שונות מחברה לחברה, לכן הכלים המסחריים שקיימים כבסיס לכתיבת בדיקות הם לרוב די בסיסיים כדי להתאים למחנה המשותף הגדול יותר של כמה שיותר חברות.

אבל לרוב כשחברה צריכה לכתוב כלי שיגשר בין הבסיס הבסיסי שקיים לצורך המלא של החברה – לרוב מדובר על פרוייקט שהוא חד פעמי שלוקח לכל היותר כמה שבועות או כמה חודשים ספורים לכתוב אותו, וייתכן מאוד שמתכנת יהיה זה שיכתוב את התשתיות האלו. אבל לפעמים מי שכותבים אותם הם אנשים אחרים, שקשורים לבדיקות או לבניית סביבת העבודה, במיוחד אם הם רוצים להתפתח לכיוון של תכנות וזה יכול להיות פרוייקט נחמד בשבילם כדי ללמוד את התחום.

אבל כפי שכתבתי קודם, הבדיקות עצמן הן לרוב יותר פשוטות, ובחברות שונות יש שתי אופציות מי יכתוב אותן: לעיתים המתכנתים עצמם כותבים את הבדיקות שרלוונטיות לשינויים שהם הוסיפו או ביצעו בתוכנה, אבל עם הזמן יותר ויותר חברות עוברות למצב שבו אנשי הבדיקות הם אלו שכותבים אותן.

כך שזו לא בעיה שמתכנת כותב בדיקות כחלק מהתפקיד שלו – אלא יותר הנקודה שם התפקיד הכולל עוסק רק בכתיבה של בדיקות, זה נחשב לניסיון מאוד לא טוב מבחינה מקצועית, ומיד מתייג את מי שעושה את זה כבודק תוכנה ולא מתכנת.

---

בתחלת הראיון גיליתי שבאמת מדובר על תשתיות של בדיקות ולא של הבדיקות עצמן, ולכן על פניו נשמע הגיוני שהם ירצו עבורו מתכנת/ת ולא בודק/ת. אבל פה יש משהו מוזר, כי זה משהו שלא חשבתי עליו במהלך הראיון אבל רק אחריו שמתי לב לזה שהם כותבים עושה הכל ״מאפס״ – ולא משתמשים בכלים מסחריים שעושים חלק מהדברים שהם צריכים לתחזק או לבדוק.

יכולות להיות נסיבות שבהן יש להם באמת צורך לכתוב דברים בעצמם, כמו למשל מצבים שמשהו חריג מאוד בתהליכים או בתוכנות שלהם – וזה משהו שבאמת חבל שלא שאלתי במהלך הראיון (אבל שוב זה לא עלה כי לא חשבתי על זה אז). אבל יכולות להיות גם סיבות אחרות – כמו למשל חוסר ידע טכני, או שהתוכנה שלהם מיושנת יחסית ולכן הכלים שמשמשים בהייטק לא מתאימים להם כי הם מיועדים לתוכנה מתקדמת יותר.

וזה גם גורם לכך שיש להם צוות שצריך לתחזק את הכלי הזה – אבל זו עדיין בעיה מקצועית עבורי. כי מצד אחד התוכנה מספיק מורכבת כדי לדרוש מתכנת שיעבוד עליה – אבל מצד שני מבחינת הניסיון המקצועי שהמתכנת מקבל פה יש אולי כמה יכולות טובות, אבל בעיקר חסרים בפן הטכני.

החסרים נוגעים לזה שהלקוחות של התשתיות האלו הם בעצם אנשי הבדיקות של המוסד שבו הן קיימות, שאלו יחסית מעט משתמשים. בחברות שכותבות תוכנה שבה ישתמשו מחוץ לחברה – התוכנות הן לרוב בשימוש של המון משתמשים, ולכן יש המון דברים שצריך לחשוב עליהם כדי לגרום לתוכנה לעבוד מהר גם כשיש לה המון משתמשים וגם כשיש המון מידע שצריך לעבוד מולו בתוכנה, וזה משהו שלא עולה כשיקול כשיש משמעותית פחות משתמשים לתוכנה. מעבר לזה – השימוש בתוכנה הוא מוגבל ולכן פחות צריך לחשוב במושגים של ״איך האדם הממוצע ישתמש בתוכנה המורכבת״ כדי למנוע בעיות פוטנציאליות שלא יהיו קיימות בכלי הזה.

ואולי במובן מסוים זה מסביר את החשש שלהם ממישהו או מישהי יעזבו את התפקיד יחסית מהר – כי ברור להם שבמצב הכלכלי הנוכחי יהיו לא מעט אנשי הייטק שיסכימו להיכנס לתפקיד כזה למרות שהוא פחות טוב יחסית למה שהם מחפשים, אבל כשמצב השוק ישתפר הם ״יברחו״ להם אחרי ההכשרה שלטענת המנהל לוקחת כמה חודשים (מה שנשמע לי קצת מוגזם לעומת גודל המערכת, אבל יכול להיות שמבחינתו ההכשרה היא לא רק נטו לימודים אלא גם תחילת העבודה שבה עדיין מידי פעם עולות שאלות ולא עובדים בצורה עצמאית לחלוטין).

---

אני מודה שבשלב זה התפקיד כבר נשמע לי ממש רע, ופה ״יריתי לעצמי ברגל״, בשתי שאלות באופן לא מודע.

הראשונה היתה קשורה לקטע טכני. יש יכולת שהתעסקתי בה בעיקר בתפקיד הראשון שלי וקצת בשני, אבל לא יצא לי כבר לא מעט שנים להתעסק בזה, כך שהידע שלי לא ממש רענן.

ומסתבר שזה כישור שמאוד חשוב להם כחלק מהעבודה שלהם – אז יצא שאמרתי לו באופן די מפורש שכבר כמה שנים לא התעסקתי בזה. מאוחר יותר ניסיתי לתקן את הרושם הזה בזה שהזכרתי שכן עבדתי בזה לא מעט בעבר, ושאני לומדת מהר כך שיקח לי יחסית מעט זמן להיכנס לזה מחדש. בדיעבד בדקתי את הנושא, והוא יחסית לא מורכב כך שעם קצת לימוד ותרגול יכולתי כנראה להתמודד איתו בראיון או מבחן טכני בצורה לא רעה.

אבל הרושם הגרוע כנראה נוצר – ואני שואלת את עצמי עד כמה באופן תת מודע ניסיתי לגרום למראיין לפסול אותי כדי שלא אצטרך להחליט אם לקחת את התפקיד או לא – או שאולי בעצם הייתי ״בסדר״ בזה שאמרתי לו מראש שאני לא מתאימה, ושהוא לא יפסול מועמד אחר שאולי התראיין פחות טוב מול המנהל ממני אבל יש לו יותר ידע ממני בתחום (גם אם זה ידע שיחסית קל לרכוש).

ואז היתה השאלה השניה – הממליצים. כי ברור לי שיהיה לי קשה להביא ממליצים ממקום העבודה האחרון שלי (כי פוטרתי מסיבות מקצועיות), והייתי רוצה להגיע לזה רק אם אין לי ברירה, וגם אז – הייתי מעדיפה שזה יקרה אחרי שיצרתי רושם מקצועי יחסית טוב ולכן מקום העבודה ירצה אותי ולכן (אני מקווה) ייטה להקשיב יותר להמלצות הטובות.

אבל הם רצו ממליצים כבר עכשיו, ואמרתי למראיין שהייתי מעדיפה לא להטריד אותם ללא צורך. הוא התעקש, ובסופו של דבר אמרתי לו שאני אצור קשר עם הממליצים כדי להתריע בפניהם שמישהו אולי יתקשר, אבל אתן לו את השמות רק במצב שבו אעבור את השלב הראשוני ואגיע לראיון הטכני המעמיק יותר.

יש לי רושם שגם הסירוב הזה גרם לרושם רע עלי, למרות שאם אני צודקת – אני חושבת שפה זה לא מפריע לי. לא הייתי ששה לתת את השמות של הממליצים שלי בלי התראה מראש, וגם הלחץ לספק את השמות של הממליצים לפני שאני עצמי משוחחת איתם נשמע לי מאוד בעייתי.

אולי בדיעבד זה היה סימן טוב שכנראה היו דברים שמצאו חן בעיני המנהל אם היה לו אכפת לשוחח בכלל עם ממליצים, אבל עדיין בסופו של דבר הם ויתרו עלי.

---

והיה גם עוד משהו – אמירה של המנהל שיכול להיות שהמשמעות שלה שהמתכנת הבכיר יותר שכבר קיים בצוות הוא פרימדונה עם קריזות.

בכל חברה שעוסקת בתחום התוכנה, יהיו כמעט תמיד כמה אנשים מאוד חזקים, גם במקומות שנחשבים לפחות טובים או מושכים, כי בכל תוכנה יש לפעמים בעיות מורכבות שדורשות טיפול של מתכנת מומחה.

ויש לפעמים מתכנתים טובים או טובים מאוד שנמשכים דווקא לתפקידים האלו – יכול להיות שהם לא אוהבים את סביבת העבודה בהייטק, או רוצים איזון עבודה בית טוב יותר – או את היציבות שתפקיד כזה יכול לתת, במיוחד לאדם שהוא מוכשר ואז גם יכול ליצור לעצמו תדמית של מומחה בלתי ניתן להחלפה.

כל מומחה כזה שפגשתי מביא איתו המון ידע וניסיון – אבל לא פעם גם לא מעט מקובעות. זה קיים במידה מסויימת גם במובילים בחברות הייטק, אבל שמתי לב לזה יותר אצל אלו שעובדים בחברות שהן לא הייטק. ייתכן שזה נובע מהעובדה שהחברות עצמן פחות עוסקות בקידום טכנולוגי ולכן קל להתקבע על מודל עבודה מסוים – או שאולי בגלל שהחברות האלו ״פחות נחשבות״ הן מושכות אליהן בעיקר מתכנתים פחות טובים ולכן הפער המקצועי בין המומחה לעובד הממוצע הוא גדול יותר וגורם למומחה להרגיש ״החכם באדם״ (או לפחות החכם בתכנות).

כמי שהתראיינה מול כמה מומחים כאלו, לא פעם נתקלתי בכך שהם מאוד מאמינים בזה שהדעה שלהם מה נכון ולא נכון מבחינה תכנותית, עד פרטי פרטים – הופכת להיות מעין אמת אבסולוטית. זה לא עניין של גישות שונות שהוא כמומחה מאמין שזו שהוא בחר בה היא זו שהכי נכונה לחברה, אבל ברור לו שמישהו שמגיע מחברה אחרת יכול להגיע עם רקע שונה ודעה שונה – וכמובן ניסיון שונה (אבל בסופו של דבר הם כמובן יצטרכו לפעול לפי ההחלטות שלו ובהתאמה למה שהחברה דורשת). זה ממש עניין של כל מי שלא פועל בדיוק בדרך שהוא מאמין בה לפרטי פרטים – הוא מישהו שלא יודע בכלל לתכנת.

וההבדל הדק הזה, בין להבין שיש כמה גישות שיכולות להיות נכונות לבין זה שהגישה שלו היא היחידה שנכונה – מאוד׳ מפריע לי לעבוד מול אנשים כאלו.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני מעולם לא גרתי בתל אביב, למרות שמאז סוף שנות התשעים גרתי קרוב אליה (חוץ מאותן כמעט ארבע שנים שגרתי בארה״ב). בסופו של דבר האיזור של תל אביב וערי הלווין שלה לא סתם מכונה ״איזור המרכז״, ורוב העבודות נמצאות סביב העיר למרות ניסיונות של הממשלה גם להעביר פעילות לערי פריפריה שונות.

אני אישית זוכרת שבתור ילדה, לא פעם אנשים שגרו בירושלים ובחיפה בעיקר (אבל לא רק) היו גאים בזה שהם לא גרים בתל אביב. מבחינתם תל אביב היא עיר סתמים ואין לה את הייחודיות שיש לחיפה, ירושלים, או האיזור שבו הם גרו או עדיין גרים.

ויש בזה צדק מסוים משני כיוונים – החל מזה שתל אביב היא באמת בהרבה מובנים עיר מודרנית בינלאומית, שבהרבה מאוד מאפיינים שלה דומה לערים גדולות אחרות בעולם כמו לונדון וניו יורק. בכולן יש סובלנות רבה לאוכלוסיות שונות, סצנת אוכל ותרבות ״מגניבה״ שמובילה קולינרית את המדינה שבה הן נמצאות, וחלק משמעותי מהתרבות המובילה במדינות נוצרת בהן.

אבל מצד שני, לא פעם הערים הגדולות האלו גורמות לכך שאנשים לא פעם לא מודעים ואפילו מזלזלים בערים גדולות אחרות במדינה שהן פחות מרכזיות או בינלאומיות – למרות שגם בהן יש תרבות, אוכל מעניין, או כל אטרקציה תיירותית אחרת שהופכת את הביקור בהן (ולא פעם את החיים בהן) למהנה.

מעבר לזה – לערים האלו יש לעיתים אופי מיוחד יותר מאשר לתל אביב שהופך אותן למעניינות יותר למגורים – וכמובן גם לביקור.

לכן יש רבים שלא אוהבים את תל אביב (ובמיוחד את התל אביבים) בגלל הסנוביות הזו שלהם, גם אם היא קיימת רק בתפיסה של החיפאים או הירושלמים הגאים.

אבל עצם העובדה שתל אביב היא עיר מרכזית ומושכת גורמת כמובן לתופעות לוואי מסוימות כמו הרבה פקקים סביבה ובתוכה – וכמובן עלות מחיה גדולה למשל בכך שהשכירות בעיר עצמה גבוהה יחסית. מצד שני, גם יש בה הרבה יותר מקומות עבודה מסוגים שונים והרבה יותר אפשרויות בילוי ותרבות בגלל המשיכה שלה.

יש סביב תל אביב לא מעט ערי לווין, שבחלקן הן ערים מאוד נעימות למגורים בפני עצמן, זולות יחסית לתל אביב לפחות בכל מה שקשור לשכירות (למרות שגבעתיים ידועה למשל שהארנונה בה יחסית גבוהה) – ועדיין מאפשרות גישה יחסית קלה לתל אביב ולתרבות שהיא מציעה – כמו למשל רמת גן או גבעתיים.

צעירים רבים מעדיפים לוותר עליהן כדי לגור במרכז תל אביב בשביל החוויה שהעיר מעניקה, אבל רבים מהם מבינים אחרי שנה או שנתיים שזה לא שווה את המחיר ולכן עוברים לאחת מערי הלווין, במיוחד כדי לגדל את המשפחה.