אני חושבת שהחתונה הראשונה שנחשפתי אליה כשכבר הייתי בגיל שבו בני הדור שלי התחילו להתחתן היתה כשלמדתי לתואר, ולמדתי בסמסטר הקיץ שכתבתי עליו ברשומה הזו. הייתי אז בת 22, אף אחד מהסביבה הקרובה שלי עדיין לא התחתן (החברות שלי היו צעירות כמוני, ואני בת הדודה המבוגרת ביותר מצד אמא שלי, והשניה בהפרש לא גדול מצד אבא), ואחת החברות הטובות מהתואר של מי שנשארה ללמוד איתי באותו סמסטר קיץ התחתנה.
כמובן שרק החברה המשותפת הזו הוזמנה לחתונה ולא אני. אבל עדיין שמעתי דרכה לא מעט על ההכנות וגם על החתונה עצמה שקרתה באותו קיץ, ואני זוכרת כמה הייתי מרותקת לפרטים הקטנים של איך הכלה החליטה ללבוש שמלה שנתפרה במיוחד עבורה, ואיך החתן כל כך התרגש שנראה היה שהוא עומד להתעלף לפני החופה.
אני לא חושבת שהפן הכספי של החתונה או של המתנות שצריך היה לתת בכלל עלו בדעתי.
כמה שנים אחר כך, כשכבר הוזמנתי לכמה חתונות של חברים או בני דודים אחרים, ידיד טוב שלי (לפחות באותה תקופה) מהתואר הודיע לי שהוא מתחתן.
הידיד הספציפי הזה תמיד היה קריזיונר. הוא למשל למד לתארים מתקדמים באוניברסיטת באר שבע, ובשלב מסוים הוא החליט שהוא ובת זוגו יעברו לערד בגלל שיש שם אווירה קהילתית, ומכיוון ששניהם היו סטודנטים לתארים מתקדמים ויכלו לעבוד מהבית ברוב הזמן – הנסיעות מערד לבאר שבע לכל היום פעמיים בשבוע (אולי שלוש פעמים בשבועות עמוסים במיוחד) לא יפריעו להם.
אני חושבת שהם חיו שם שנה עד שבת זוגו הכריחה אותו לחזור לבאר שבע. באופן כללי אני חושבת שלמרות שאני ובת זוגו לא בקשר אישי טוב, אני מאוד מעריכה אותה על זה שהיא מצד אחד משתפת איתו פעולה עם הרעיונות המקוריים שלו (והאמת היא שאני מודעת לעוד כמה מהם שהוא רצה לנסות עם השנים) שאותי היו מחרפנים לגמרי – אבל מצד שני גם יודעת לשים לו גבול כשזה מתברר כמוגזם.
אבל גם עם כל הקריזות האלו – הם רצו לערוך חתונה סטנדרטית, כזו שאפשר להזמין אליה הרבה חברים, וגם ההורים עצמם משני הצדדים רצו להזמין חברים ובני משפחה מורחבת לאירוע כמקובל. וזה כמובן כפה עליהם לעשות חתונה סטנדרטית למדי באולם אירועים נגיש (כלומר באיזור המרכז שבו התגוררו רוב החברים ורוב בני המשפחה של החתן, למרות שהמשפחה של הכלה גרה קצת צפונית לאיזור הזה).
ולמזלם הרב לפחות בפן הכספי – שניהם היו זוג עם ראש על הכתפיים, והבינו שהם לא רוצים להשתגע.
אז במגבלות הזמן שלהם – הם הצליחו למשל למצוא אולם אירועים חדש שהיה בהרצה ולכן זול יותר, וגם קבעו את החתונה אחרי סוכות בתקופה שכבר נחשבת ל״אחרי העונה״ וזה הוזיל את המחיר עוד יותר. אני מניחה שדחייה נוספת אולי היתה גורמת גם להוזלה נוספת (כי אז גולשים כבר לחורף), אבל הם לא יכלו לדחות את החתונה עוד בגלל שאחד האחים של החתן עמד לעשות רילוקיישן לאנשהו ואז הוא לא היה זמין להגיע לארץ לחתונה.
גם הכלה עצמה בחרה שמלה להשכרה שהיתה קיימת, וגם אותה לא התאימו לה אישית למידות ולכל היותר שמו לה מין פס בד קשיח כזה בגב באיזור שהשמלה נסגרה בעזרת חוט כדי להסתיר פער מסוים במחוך. אז נכון שראו שהשמלה לא ממש מותאמת לה אישית, אבל זו עדיין היתה שמלה יפה ומכובדת. ודרך אגב יש סיכוי סביר שהיא עצמה חשבה שהשמלה יפה אבל לא ראתה בה את שמלת החלומות שלה, ואם היה לה את הכסף לתפור שמלה באופן אישי היא היתה בוחרת שמלה קצת שונה – אבל מבחינתה זה לא היה עקרוני.
גם את הספקים שהם בחרו. הם בחרו לא כאלו שעבדו במרכז ועלו יותר, אלא כאלו שגרו באיזור שבו התגוררה חלק מהמשפחה של הכלה, ושבני המשפחה יכלו לתת להם טרמפ וכך בעצם הם הוזילו את העלות של ספקים כמו הצלם או המאפרת.
אני חושבת שהדבר ה״יוקרתי״ או ה״מפנק״ שבני הזוג רצו לחתונה היה להזמין סקסופוניסט שינגן בקבלת הפנים של החתונה.
והם הצליחו להפיק כך חתונה שהיתה חתונה סטנדרטית לחלוטין לתקופה – ושעלתה בערך חצי ממה שעלתה אז חתונה כזו. זה עדיין הגיע לסכום של כמה עשרות אלפי ש״ח למה שאפשר לכנות ״מסיבה לערב אחד״, אבל מדובר על אירוע שהוא די מקובל ואפילו חובה למי שמתחתן, והם בהחלט הצליחו להפיק אירוע שאי אפשר היה להבחין בינו לבין חתונה אחרת – רק בחצי מחיר.ֿ
ואז אני קוראת כתבות כמו הכתבה הזו, ונדהמת מאיך ״תעשיית החתונות״ הופכת להיות יותר ויותר יקרה עם השנים. ולא רק בגלל עליית המחירים שקורית באופן טבעי (למרות שזה כנראה חלק מהעניין), אלא כי נראה שלאורך זמן – חתונה בצם מתחילה לכלול יותר ויותר מרכיבים שפעם אף אחד לא חשב בכלל לצרף לחתונה (וכיום נחשבים לחובה).
למשל מגנטים. מתי בפעם האחרונה הייתם באירוע, החל מחתונה וכלה בבת מצווש שלא היה בו צלם מגנטים? אפילו באירועים וכנסים מקצועיים יש מידי פעם צלמי מגנטים.
אבל בחתונות האלו שתיארתי בתחילת הרשומה – אף אחד לא חשב בכלל על להזמין צלם מגנטים, או לתת מתנות לאורחים בסוף החתונה. אבל אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הייתי בחתונה שבה לא היה צלם מגנטים (למרות שבמקרה שלי – גם צלם המגנטים וגם הצלם הרשמי לא ניסו להתחמק ממני כי אני שמנה ולא יפה, ולכן הם כנראה לא רצו ש״אהרוס״ להם את התמונות). וגם לא זכור לי מתי בפעם האחרונה יצאתי מהחתונה שבה לא קיבלתי בסופה עציץ, או נניח חלה אם מדובר על חתונה של שישי בצהרים.
ומשם לקחת את זה ״קצת״ הלאה כדי למשל לחלק לאורחים פסלים עם תמונה שלהם במקום ״סתם״ מגנטים – לא נשמע כזה רחוק והזוי, וזה גם לא כזה הרבה יותר יקר מלהזמין מגנטים. אבל אף אחד לא חושב שהעלות הכוללת של זה (לא ביחס למגנטים אלא לעומת לא להזמין את זה בכלל) היא אולי הוצאה מיותרת, וגם אם לא מדובר על ההוצאה הכי גדולה או משמעותית בחתונה – הסעיפים הקטנים האלו של הצילומים והאלבום והמגנטים והשדרוג של האוכל או האלכוהול או של הסאונד או העיצוב או ווטאבר – מצטברים לסכומים גדולים מאוד בסוף תכנון החתונה.
קחו לדוגמא את נושא הצלמים של החתונה. אלו הסטנדרטיים שמתעדים את האירוע ושדי מקובל לשכור את שירותיהם כבר המון עשורים.
בהתחלה, הצלמים היו מגיעים רק לחתונה עצמה כדי לצלם את הזוג והאורחים. אבל עוד לפני התקופה שבה אני הייתי בגיל המתאים לחתונות וכולם מסביבי התחתנו – צלמים התחילו לתעד את ההתארגנות של הזוג לפני החתונה. איך הכלה מתלבשת, מתאפרת ומסתרקת (לא בהכרח בסדר הזה), ואז איך הזוג נפגש בבגדי החתונה. אז הם יוצאים יחד לאיזשהו ״לוקיישן״ ומצטלמים יחד בכל מיני פוזות עוד לפני שהם מגיעים בכלל לאולם החתונות, שבו הם גם מצטלמים יחד עם בני המשפחה לפני תחילת האירוע.
אבל בתקופה שלי או רצת אחריה נוסף לטקס הזה טרנד חדש שנקרא ״צילומי זוגיות״. כלומר הזוג הולך להצטלם עוד לפני החתונה עם הצלם, כדי להתרגל להיות מול מצלמה ולהרגיש נוח כדי שביום עצמו – הם יצטלמו יותר טוב ויותר בנוחות. התשלום הנוסף? לא ממש עקרוני, ולא הרבה יותר מאשר התשלום על הצילומים בחתונה עצמה. וגם יהיו לכם זכרונות מהזוגיות של לפני החתונה!
ועכשיו נראה שהצלמים גם מגיעים לרגע הצעת הנישואים כדי לתעד את הרגע הזה לנצח, בתשלום לפי שעה. וכמובן שאם אפשר לשווק את עצמם מזווית אחרת – אז למה לא להגיע במיוחד כצלמי רשתות חברתיות שמצלמים את אותם רגעים שיראו טוב ברשתות, ואז לקחת כמה שניות לכתוב קצת טקסט קיטשי ולפרסם את התמונות?
ברור לי שרוב הזוגות לא שותפים לטירוף הזה, ורובם לא חורגים מהנורמה או מנסים להיות מיוחדים בכל הכוח. אבל בסופו של דבר כל מה שנחשב למיוחד או מוגזם היום – לא פעם הופך להיות הנורמה של מחר, ועלול להפוך אפילו למשהו שנחשב למיושן או זול מחרתיים (או לכל היותר בשבוע הבא).
למשל הסיפור עם החלפת השמלות בחתונה. פעם כלות היו מסתפקות בשמלה אחת. כיום כבר די ״ברור מאליו״ שצריך שמחה אחת מפוארת לחופה ועוד שמלה שתהיה נוחה לריקודים, ויש כלות שאפילו יחליפו יותר שמלות. וחשוב גם לזכור שהשכרה של שמלה, אפילו הכי בסיסית וכזו שלא נתפרת לכלה באופן אישי עולה כמה אלפי שקלים. וזה לפני זה שאולי נשים רוצות שמלה שתיתפר להן באופן אישי, ואולי חלקן אפילו רוצות לשמור אותה בתור מזכרת.
אז תכפילו את זה בשתיים או שלוש – וקיבלתן הוצאה מטורפת.
מה קשה לי עם זה? שעם השנים – נוצר מצב שבו האורחים מצופים לעזור לממן את זה.
נשמע לכם הגיוני שאדם צעיר עם עבודה לא משהו יצטרך לתת מתנה של אלף ש״ח לחתונה של חברים, אחרת החברים יכעסו עליו (שלא לדבר על מצב שבו הוא פשוט יוותר על הגעה לחתונה כי אין לו כסף למתנה)?
יש לי זוג חברים שהתחתן די מזמן שעדיין מידי פעם מזכירים לי בסיפור את החברה שלהם שהיתה מובטלת בתקופה שבה הם התחתנו, ועדיין נתנה להם מתנה יפה, פי שניים ממה שאני נתתי. הם לא חלילה מקטרים על כמה אני הבאתי, אבל הם כן דואגים לספר לי עליה שוב ושוב ושוב…
הפתרון לזה? כנראה שההורים ילמדו את הילדים תכנון כלכלי טוב מגיל צעיר – אבל שגם ישימו גבולות בתכנון החתונה. כך הספקים עצמם לא יוכלו לעבוד על הזוג הצעיר בהצעות מוגזמות ומיותרות מלכתחילה.
התיירת המקרית 