יאיר גולן דביל, אין לי שום דרך אחרת לנסח את זה

אני מניחה שכולנו שמענו על ההתבטאות של יאיר גולן בשבוע שעבר על כך שאף אומה שפויה לא רוצחת ילדים בתור תחביב.

לאלו מאיתנו שהצליחו להבין את המסר – כנראה שאנחנו מסכימים איתו. ברור לנו שאין לנו רצון להתעלל בפלסטינים רק לשם ההתעללות, מלבד אולי כמה עשבים שוטים מהימין הקיצוני שגם הם (לרוב) מטופלים (או לפחות טופלו בעבר) בצורה משפטית. אחרי השביעי באוקטובר המלחמה נגד החמאס היתה חיונית, גם אם היא עכשיו מתארכת ללא סיבה בטחונית אלא רק לשמר את הממשלה של נתניהו – ולאויב שאנחנו נלחמים נגדו אין שום בעיה מוסרית להשתמש באזרחים העזתים בתור מגן אנושי – בעצם מעבר לכך, הם רוצים שהאזרחים ייפגעו כדי להשתמש בסבל שלהם נגד ישראל במלחמה על התודעה של המלחמה.

כך שישראל צריכה לצעוד בגבול הדק בין לנהל את המלחמה בצורה כמה שיותר יעילה – לבין להגן על האוכלוסיה האזרחית בעזה. ורוב בחיילים והציבור (כמעט) מכל גווני הקשת הפוליטית – מבינים את זה.

גם חלקים משמעותיים מאוד מהציבור מתנגדים מלתחילה להמשך המלחמה כי הם מבינים שהלחימה הנוכחית לא תביא להישגים שלא הגענו אליהם עד היום בלמעלה משנה וחצי של לחימה – ושהמלחמה פוגעת באפשרות לשחרר את החטופים שעדיין נותרו בחיים, ומסכנת את חייהם של החיילים שנלחמים בצורה מיותרת ועלולים לההרג ולהפצע (ולהשאר נכים ברמה כזו או אחרת לכל החיים).

מעבר לזה – האירועים של השביעי באוקטובר הראו שהחמאס ורוב האוכלוסיה האזרחית בעזה (וכנראה גם בגדה) תומכים בחמאס.

הבעיה היתה בניסוח. ובואו נודה בזה: הניסוח עצמו רמז שהבעיה היא בישראל כולה, לא רק הממשלה שלה. אמנם גולן הבהיר אחר כך שהוא התכוון לממשלה – אבל הוא יכול היה לנסח את ההצהרה שלו גם בצורה שבה המסר הזה היה ברור מלכתחילה.

וזו לא הפעם הראשונה שבה גולן מסתבך בניסוחים שמכעיסים המון אנשים – לא רק כאלו שמתנגדים לדעות שלו, אלא גם לכאלו שמסכימים איתן, אם הוא היה מנסח אותן בצורה ראויה.

ייתכן שהוא חושב שהסערות שהוא מעורר בסופו של דבר מעלות לדיון נושאים שחשובים לו, אבל הנזק שהן גורמות לטווח הארוך הוא משמעותי יותר לגוש מאשר מחסור בדיונים.

אבל מה שיותר מחשיב הוא שייתכן שהוא בעצם מאמין שכל עם ישראל וחיילי צה״ל בפרט באמת מתנהלים בצורה לא מוסרית. זו הקצנה של משהו שחוויתי כמה פעמים מצד תומכי מר״צ או שאר מפלגות השמאל הקיצוני – שמבחינתם מי שלא מסכים עם הדעות שלהם הוא שווה ערך למתנחל, וזה למשל כולל גם בוחרים של מפלגת העבודה למשל. כלומר מבחינתם כל מי שלא מסכים איתם – הוא קיצוני מידי לצד השני.

לכן עצם הבחירה של דמות שנויה במחלוקת כמו יאיר גולן לראשות המפלגה שאמורה לייצג את מה שנשאר מהשמאל הישראלי מעידה על הקצנה מאוד גדולה במחנה, מה שכנראה הופל אותו ללא רלוונטי – ומושך בוחרים למפלגות מרכז, שבחלקן נוטות להיות לא איכותיות מספיק.

להיות אסרטיבית זה לא תמיד נעים

אני חברה בפייסבוק בכמה קבוצות של הייטק, ברובן קבוצות של נשים. ולפני בערך שנה, גיליתי באחת מהן יוזמה שנשמעה לי מעניינת – אלו הן היו קבוצות שבהן החברים בכל קבוצה שמעוניינים בכך מעבירים הרצאות על נושאים מקצועיים.

ליוזמה הזו היו בעצם כמה מטרות. הראשונה היתה מטרה מקצועית – גם כדי לעודד אנשים ללמוד נושא מסוים לעומק כדי להעביר עליו הרצאה, וגם כדי לאפשר למאזינים ללמוד על נושא חדש, וגם אם זה לא בהכרח חדש להם – הם יכולים למשל לגלות איך עובדים בחברות אחרות בצורה שונה עם כלים או מושגים שהם מכירים ממקום העבודה, ואולי לשפר את העבודה שלהם בעזרת הגילוי הזה.

המטרה השניה היתה לעודד אנשים ללמוד איך להעביר הרצאות בצורה טובה – ולהתנסות בהעברת הרצאה בצורה טובה. לא פעם אנשים חוששים להעביר הרצאות כי הם לא יודעים איך לארגן הרצאה, וחוששים להעביר הרצאה בצורה גרועה ואז להציג את עצמם בפורום ציבורי כלא מקצועיים.

וכמובן שהמסגרת גם עוזרת ליצור קשרים בתוך התעשייה – כשבשנים האחרונות לא פעם שמים דגש על יצירת קשרים במקרה של חיפוש עבודה למשל.


לצערי ראיתי את ההודעה על המחזור הראשון של התוכנית מאוחר מידי אחרי שהתוכנית כבר התמלאה. חשבתי שראיתי את ההודעה על המחזור השני בזמן, אבל התברר שבכל זאת ניגשתי מאוחר מידי והקבוצות היו כבר מלאות.

אבל כנראה שהיה עניין – ונפתחה קבוצה חדשה באיחור, ואני הצטרפתי אליה ושמחתי להציע רעיון להרצאה.

ובאמת יצא לי להעביר את ההרצאה ואפילו להקליט אותה – כי נאמר לנו שמי שמעוניין בכך יוכל להעלות את ההרצאה לערוץ של התוכנית ביוטיוב, ואז גם להפיץ את הסרטון ברשתות המקצועיות.

אבל התלבטתי האם להעלות את ההקלטה כי הרגשתי שהתגובות על ההרצאה ב״לייב״ היו פושרות. רק אחרי כמה שבועות החלטתי לבקש להעלות את ההקלטה לערוץ אחרי עריכה שלה, ואז לבקש אולי מחברה או שתיים מהתחום להקשיב להרצאה לפני שאני משתפת אותה הלאה כדי לחוות את דעתן.


ויש נקודה שחשוב להזכיר כאן – מי שמתפעלות את התוכנית הן מתנדבות. זה לא אומר שהן לא מקבלות ניסיון רלוונטי בניהול והובלה למשל, ומשהו שהן בהחלט יכולות להתגאות בו בקורות החיים שלהן לתפקידים עתידיים.

אבל זה כן אומר שהן משקיעות את הזמן הזה במקביל לעבודה, ולכן הזמינות שלהן מוגבלת – למרות שיש הרבה במה להשקיע, כמו למשל לעזור לאנשים עם המצגות, או עריכה של ההרצאות המוקלטות לפני שמעלים אותן לערוץ היוטיוב.

העריכה היא לרוב משהו שנועד להפוך אותן לזורמות יותר בלי כל מיני גמגומים או מריחות של מילים כך שהתוצר הסופי שעולה יראה ובעיקר ישמע מקצועי.

לכן בהתחלה כשלא היתה התייחסות להרצאה שלי והיא לא עלה לעמוד היוטיוב של התוכנית, אמרתי לעצמי שבטח כשהודעתי על הרצון שלי להעלות את ההרצאה מאוחר יחסית אולי יש סרטונים אחרים שהם בעדיפות, כולל של אנשים שאולי הציגו אחרי אבל דאגו לבקש להעלות את הסרטון מיד אחר כך.

אחרי בערך חודש, שאלתי את המובילה של הקבוצה הספציפית שבה השתתפתי (שהיא לא המנהלת של כלל התוכנית) מה קורה עם זה, והיא אמרה שזה מחכה לעריכה של המנהלת (של התוכנית) אבל הן מודעות לזה שאני רוצה להעלות את ההרצאה.

לא ממש חשבתי על זה גם אחרי שהמחזור הסתיים רשמית, וגם לא כמה שבועות נוספים אחר כך כשהתחילה ההרשמה למחזור החדש שאליו גם נרשמתי, עם רעיון חדש להרצאה נוספת שהפעם ידעתי שאבקש מראש שתעלה לערוץ.

עכשיו היה מדובר על המחזור השלישי של היוזמה הזו, שהלכה וגדלה – ויש לדעתי יותר מעשרים קבוצות שונות בתחומים שונים של ההיטק כולל מקצועות ניהוליים יותר.

כנראה בגלל הפופולריות של התוכנית, החליטו הפעם ליזום לנו מפגש מקדים במשרדים של חברת הייטק כזו או אחרת (חברות לא פעם אוהבות לארח אירועים כאלו בשביל חשיפה שלהן למועמדים, כשלרוב העניין הטכ), שכללה כמה הרצאות על איך להכין הרצאות ומצגות.

במקרה יצא לי לפגוש את המנהלת של התוכנית כשהגעתי למפגש, ואני ועוד שתיים או שלוש נשים לא הצלחנו להיכנס לחברה כי הדלת היתה סגורה ולא היה אף אחד בקבלה של החברה. המנהלת הגיעה וניסתה להשיג מישהו או מישהי שיפתחו לנו את הדלת, וכשהמתנו פשוט החלטתי לשאול אותה האם היא מודעת לזה שאני מעוניינת להעלות את ההרצאה שלי.

היא אמרה כן ושהיא תגיע לזה בקרוב.

אבל אז היא פתחה את ההרצאות של המפגש עם רקע על התוכנית, ואז העירה ״בהמשך של ההערה של עדי, אני רוצה להזכיר שאנחנו עובדות פה בהתנדבות ולכן הזמן שלנו מוגבל ולכן ייתכן שייקח זמן עד שנוכל להעלות דברים״.

אחרי ההרצאות ניגשתי אליה להתנצל ולהגיד שממש אין לחץ זמן מבחינתי ורק רציתי לוודא שלא נשכחתי, והיא אמרה שאין על מה להתנצל. אמרתי לעצמי שאין סיבה להיפגע מזה וכנראה האי השתמשה באמירה שלי כדי להסביר לאנשים אחרים שבטח גם ירגישו שהם נשכחו מה עומד מאחורי זה.

ואז במפגש של שבוע לאחר מכן, בקבוצה של ההרצאות שאליה הצטרפתי עליתי להרצאה כמה דקות לפני שהיא התחילה, ואותה עורכת העלתה את הנושא מיוזמתה והבטיחה לי שהיא עובדת על הסרטון – אבל שוב לא ראיתי שהוא עולה.

אבל במקרה נכנסתי לערוץ היוטיוב של התוכנית במהלך הסופ״ש, וראיתי בעמוד הראשי של הערוץ של התוכנית שהועלו כמה סרטים של הרצאות מהמחזור הנוכחי, והסרט שלי לא היה אחד מהם. וזה כבר התחיל להרגיש לי מוזר – כאילו אולי בעצם לא כל כך רוצים להעלות את הסרטון שלי לערוץ כי משהו בו מרגיש לא מקצועי.

אני פחות חושדת שהתוכן של ההרצאה לא מקצועי, אלא יותר העובדה שכנראה אני שמנה, מאוד לא פוטוגנית ומצטלמת רע (מעין אנטיתזה לדוגמניות שמצטלמות נפלא), וכמו שכתבתי פה בעבר – יש לי הפרעת דיבור מסוימת. יכול להיות שהשילוב של כל אלו גרמו לסרטון להראות שונה אסתטית מאחרים, ואולי יצר רושם פחות מקצועי. ובמצב כזה, לצוות היה אולי מאוד נחמד לעודד אותי להעביר הרצאות בתוך הקבוצה עצמה מתוך רצון להציג הכלה וגיוון – אבל כשזה מגיע לערוץ עצמו, הם מעדיפים לא להעלות סרטון כזה שייצור אולי רושם פחות מקצועי, במיוחד כשהיוזמה היא בשלביה הראשונים ויחסית רגישה לבעיות כאלו. ואני התרשמתי שיש פה רצון להפוך את הערוץ והיוזמה לגורם משמעותי בתעשייה, כך שיש חשיבות לכך שהסרטונים יראו מקצועיים.

אני התלבטתי מה לעשות הלאה עם זה, האם לשוחח באופן ישיר עם המנהלת במפגש הבא שלנו שהיה בשני בבוקר, או שפשוט לוותר על זה.


ואז בראשון בבוקר קיבלתי מאותה מנהלת הודעה שהסרטון שלי עלה לערוץ, והיא שלחה לי גם לינק אליו – וראיתי שהוא באמת היה חלק מהערוץ. אני שמחתי ואמרתי לעצמי שכנראה לא היה לי ממה לחשוש.

רק שבשעות הצהרים המאוחרות יותר נכנסתי לערוץ, וראיתי שהסרטון שלי לא מופיע בעמוד הראשי שלו – למרות שנראה ששאר הסרטונים שעלו כן נמצאים שם. בחיפוש מהיר גיליתי שיש לו סטטוס מסוים שבגללו הוא כנראה לא מופיע בעמוד הראשי וגם אי אפשר לחפש אותו בערוץ . לא ממש היה לי ברור אם הסטטוס הזה הוא משהו שחייבים לשים ידנית, או שאולי הסרטון עלה כך בטעות ואפשר לתקן את זה.

אבל בשל זה כל כך הייתי עצבנית על התהליך שהעדפתי לוותר על השיחה מול אותה מנהלת, כי כבר די נמאס לי מהעניין.

רק כמה שעות אחר כך, כשפתחתי במקרה את הסרטון מהלינק, פתאום שמתי לב לכך שיש כניסות לסרטון – מה שאמר שהוא הופיע בעמוד הראשי ואפשר לאנשים סוף סופ לצפות בו. אמנם לא מדובר על המון כניסות, ואין לי מושג כמה מהן באמת הקשיבו לסרטון עד הסוף או אפילו יותר מכמה דקות – אבל לפחות הנושא נשמע מעניין למישהו…

ואני לא יודעת עד כמה זה באמת היה קורה אם לא הייתי ״מנדנדת״ למי שצריך…

האם טראמפ "לא סופר" אותנו?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני חושבת שמאחורי היחסים של טראמפ וביבי יש הרבה ״פוליטיקה״.

אחרי שטראמפ ניצח בבחירות 2016, היתה כביכול חברות או שותפות בין טראמפ וביבי – אבל בעצם היה מאחורי היחסים ביניהם בעל אינטרסים. אני מניחה שוכלנו מכירים את שלדון אדלסון, אותו עשיר שהחליט להפיץ בישראל את ״ישראל היום״ בחינם לפני המון שנים, כדי שיהיה בארץ עיתון בעל דעות ימניות. עם השנים העיתון הפך להיות ה״ביביתון״ מכיוון שהוא החמיא מאוד לביבי – אבל בשלב מסוים עבר חתול שחור בין בני הזוג נתניהו לבין שלדון אדלסון ואישו מרים, לכאורה בגלל דרישותיה המוגזמות של שרה לגבי פרסומים לגביה בעיתון או דרישה למתנות שונות מבני הזוג אדלסון.

אבל לפני שזה קרה, שלדון היה מממן כבד גם של ביבי וגם של טראמפ וכנראה היה זה שעמד מאחורי הקשר הטוב ביניהם בכהונה הראשונה של טראמפ ולכן ביבי כנדרש פיאר את שמו של טראמפ, וטראמפ מצידו נתן לביבי יד חופשית בהשפעה שלו על מדיניות החוץ של ארה״ב.

הכל השתנה אחרי ששלדון ז״ל הלך לעולמו – ובמקביל טראמפ הפסיד בבחירות לנשיאות של 2020 – אבל סירב לקבל את התוצאות. ביבי אמנם ניסה לדחות ככל יכולתו את הברכה המסורתית שכל ראש מדינה נוהג לברך בה את הנשיא האמריקני הנבחר – אבל בסופו של דבר גם הוא נאלץ לברך את ביידן על הזכיה, מה שגרר לכעס רב מצידו של טראמפ כלפי מי שהוא תפס בתור תומך שלו.

במקביל, מרים אדלסון שמעולם לא הסתירה את תיעובה כלפי בני הזוג נתניהו לא רק שהפסיקה לכתוב עליהם בצורה מחמיאה ב״ישראל היום״ (למרות שהעיתון כמובן שמר על הקו הימני שלו), אלא גם התחילה לפעול מול טראמפ כדי לפעול למען ישראל מאחורי גבו של ביבי – וכמובן בלעדיו.

אני מניחה שבנוסף לזה, טראמפ עצמו רוצה לעשות סדר במזרח התיכון ואולי אפילו לזות בפרס נובל על זה (וכנראה מקנא אובמה שזכה בפרס הזה), ונתניהו מונע ממנו את זה בכך שהוא נכנע לימין הקיצוני ולא מפסיק את המלחמה. לכן אני מניחה שאין תיאום בין ביבי לטראמפ שבו טראמפ כופה על ביבי מעשים שביבי כן מעוניין לעשו אבל פוחד מסמוטריץ׳ ובן גביר. טראמפ פשוט מאיים על ביבי וכך משיג מה שהוא רוצה – וביבי מנצל את הכפיה הזו בתור תירוץ.

ההנחה שלי נובעת מזה שטראמפ הוא אדם רברבן ודברן, שהיה מגלה ״סוד״ שכזה די מהר בלי לחשוב על המשמעות של הגילוי. הוא פשוט מתעב את ההתנהלות של ביבי, ואת זה כותבים כל הפרשנים…

עוד מסיפורי חדר הכושר (ומישהי שכנראה זקוקה לעזרה)

אחרי שכתבתי על השכשכן בבריכה, חשבתי לכתוב על עוד מישהי שמתאמנת איתי בחדר הכושר.

מדובר על מישהי שהצטרפה לפני כמה שנים לחדר הכושר, ומקפידה להגיע לאימון כל בוקר – כשאמא שלה מלווה אותה. עם השנים גיליתי שהן מגיעות לקניון שבו נמצא חדר הכושר הרבה זמן לפני שחדר הכושר נפתח (ממה ששמעתי מאמנים ומתאמנים שונים בחדר הכושר – הן כנראה יוצאות מפתח תקווה בסביבות חמש, וחדר הכושר נפתח רק בשש), והן יושבות באיזור המזון המהיר של הקניון שנמצא קומה אחת מתחת לזו של חדר הכושר, שם האמא מוציאה קופסאות עם אוכל שלא ברור לי מי מהן אוכלת אותו, כי הבחורה מאוד רזה, ורזתה אפילו יותר מאז שהיא הצטרפה לחדר הכושר.

אולי בין השאר זה נובע מהעובדה שהיא מתאמנת במשך כמה שעות טובות על המכשיר האליפטי, ויש לה ממש ״מכשיר קבוע״ שעליו היא מתאמנת. משיחה שלי עם אחד המאמנים לפני כמה ימים גיליתי שהיא מתאמנת משהו בין 6 ל 8 שעות ביום על המכשיר, ורק אולי פעם בשבוע מבצעת אימון משקולות. היא כנראה לוקחת הפסקה מידי פעם כדי לנוח, אבל לא ברור אם היא אוכלת בין לבין – או רק למשל שותה קפה.

בזמנו אמא שלה היתה מלווה אותה עד הכניסה לחדר כושר, אליו היא נכנסת לבד – אבל עם הזמן שמתי לב שהאמא התחילה להיפרד ממנה בקומה שמתחת לחדר הכושר והיא עולה בעצמה. היא היתה אז ממהרת להכנס לחדר הכושר – ולוקחת כמות עצומה של מגבות, כנראה כדי להחליף ביניהן בין ״סשנים״ שלה על המכשיר, או כי היא מתקלחת בין לבין. אין לי מושג כי אני יוצאת לרוב לפני שהיא בכלל לוקחת את ההפסקה הראשונה שלה מהמכשיר.

מידי פעם רואים אותה מתווכחת בקולי קולות עם מישהו, בין אם זה מתאמן אחר או אחד מאנשי הצוות של חדר הכושר, למרות שלדעתי זה פחת לאחרונה – כנראה כי המתאמנים והצוות ברובם קבועים ומכירים אותה. ממה שהבנתי בעבר היו לה ויכוחים שבהם היא צרחה ואפילו קיללה את אנשי הצוות, אבל כנראה שמאז ומתמיד היתה הבנה למצבה המיוחד, ולכן הצוות עצמו מאוד סלחן כלפיה כשהיא מתנהלת בצורה חריגה.

רבים יודעים שהיא ״טיפוס״ כזה שמתלונן לא מעט. היא אחד האנשים הרעשניים ביותר כשנוצרים מצבים שבהם חלילה מי שאמור לפתוח את המכון מאחר לפתוח אותו, גם אם היא צודקת בכך שיש אנשי צוות ספציפיים שבאמת היו מאחרים כרוניים. היא גם עדיין מאוד כועסת על זה שלפני כמה חודשים התחילו להגביל את כל קהל המתאמנים לקחת רק שתי מגבות בכל אימון, בין השאר בגלל שאנשים כמוה היו לוקחים בקלות 6 ואפילו 8 מגבות בכל אימון כזה. והיא קולנית מאוד בכל מה שקשור לתלונות שלה – ומאמנים ששוחחתי איתם מספרים שבכל ביקור שלה יש לה תלונות, כולל על אנשי הצוות.


לי אישית בקושי יש מגע איתה – אנחנו נפגשות לרוב לכמה דקות ספורות בכניסה לחדר הכושר ובחדר ההלבשה שאנחנו שמות את החפצים שלנו במלתחות. כך שבניגוד לשכשכן, היא ממש לא מפריעה לי.

אבל משהו בכל הסיטואציה נראה לי מוזר. למשל העובדה שהיא מגיעה לחדר הכושר בעלות חודשית לא קטנה רק כדי ללכת על מכשיר שהיא יכלה לרכוש הביתה במחיר הרבה יותר זול מאשר מנוי לטווח ארוך לחדר הכושר. בשיחה שלי עם אחד המאמנים עלתה הסברה שהיא מגיעה כי יש לה בעיה כזו או אחרת (בין אם בעיה נפשית, פיגור שכלי קל כמו במקרה של השכשכן – או אוטיזם) והיא כנראה זקוקה למשהו שיגרום לה לצאת מהבית ולתקשר עם אנשים.

אחת השמועות ששמעתי ממי ששוחחו עם האמא שלה היא שכנראה גם האמא סובלת מבעיה דומה לזו של הבת (מישהו ששוחחתי איתו הגדיר את זה כ״אוטיזם חמור״), למרות שהיא נראית הרבה יותר רגועה. אבל נשמע שהאמא מחכה לבת כל יום כמעט כל היום לסיום האימון שלה, מה שייתכן שמעיד על כך שאין לשתיהן עבודה או תעסוקה אחרת לבלות בה את היום. ייתכן שגם האבא במצב דומה (לפחות ממה שאנשים ששמעתי שוחחו עליו) , אבל זו נשמעת לי כבר הערכה.

יכול מאוד להיות שמכון הכושר באמת מנסה לעזור פה למשפחה בכלל ולבחורה הצעירה בפרט שהיא במצוקה רצינית – ולכן לא רק שההנהלה סלחנית להתנהלות החריגה של הבחורה אלא גם מאפשרת לה להיות מנויה בעלות מינימלית או אפילו כמעט לא קיימת. ואם זה באמת המצב – זה באמת נחמד מצידם.

אבל מצד שני, לא בריא להתאמן כל כך הרבה שעות כל יום ברמה יומיומית. מעבר לזה, אפשר אמנם להתעלם מהקללות והמריבות והצעקות שלה – אבל אם היא אכן נמצאת בחדר הכושר כדי לשפר את היכולות החברתיות שלה, היא זקוקה כנראה גם ללמוד שזו לא דרך לתקשר.

יצא לי לשוחח על זה לפני כמה ימים גם עם מתאמנת אחרת שמתלבשת לידי אבל במיוחד ליד אותה בחורה. מדובר על אישה מבוגרת יותר, שמבחינתה כנראה מעריצה את הבחורה על ההתמדה ואורך האימון שלה – ולכן קשה לה לראות אותו בתור בעייתי. וזה לא מחוסר אכפתיות – היא עצמה סיפרה לי פעם שהיא העירה למאמנת ומתעמל שריכלו על הבחורה שזה לא במקום.

אני לא יודעת אם יש דרך לעזור לה אם הסביבה הקרובה שלה לא פתוחה לזה, ואין לי מושג לגיב הסביבה הקרובה שלה בין השאר כי אני מכירה במרוחק רק את האמא שלה וזהו. אבל משהו שם נשמע לי כאילו אפשר לעזור וחבל לי שזה לא קורה עבור הבחורה המסכנה הזו.

האם ישראל מוכנה לעליה עולמית?

מייקל אורן טוען שלא – ושחבל.

אבל האם באמת זה חבל?

התשתיות בישראל גם כך לא מספיקות למי שכבר גר כאן, והמשבר בדיוק ומחירי הדירות המאמירים מעידים על החוסר הגדול שקיים בתחום גם בהרכב האוכלוסיה הנוכחי. ״לזרוק״ למשוואה עוד עולים חדשים רק יחמיר מצב שהוא עגום מידי מלכתחילה.

שלא להזכיר כמובן את משבר המים, שנובע אולי חלקית מהבצורת – אבל גם מכך שהאוכלוסיה גדלה וצורכת יותר ויותר מים, והטבע לא עומד בקצב, ואני מניחה שהעליה המאסיבית של עולים ממדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר בשנות התשעים רק הגבירה את המגמה הזו.

אמנם מדינת ישראל נועדה להיות ביתם של היהודים, במיוחד בזמני צרה – אבל אולי הגיע הזמן שבמקום לעודד עליה לאור כל גל אנטישמיות, ננסה אולי ללמוד להתמודד איתו בצורה יעילה יותר?

הטיול לאלסקה – אשוחית שחורה, Black Spruce

האשוחית השחורהֿ, לצד אחותה האשוחית הירוקה, הם עצים מאוד נפוצים באלסקה, במיוחד במרכז אלסקה. פה אפשר לראות את המחטים שלה מקרוב (ובגשם).

חשוב לזכור שמרכז אלסקה נמצא באיזור גיאוגרפי בשם טייגה Taiga שהיא סביבה גיאודרפית שמתאפיינת ביערות עצי מחת, בעיקר אורנים ואשוחיות. היא נמצאת דרומית לאיזור שכנראה מוכר לכולנו שמכונה טונדרה Tundra – שמאפיין איזורים מאוד צפוניים או דרומיים שבהם עונת הגדילה קצרה (וגם האדמה ברובה קפואה כל השנה) שבה גדלים בעיקר שיחים ולא גדלים בה עצים בגלל (שדורשים שורשים עמוקים יותר).

ישנה עקרונית טונדרה בצפון אלסקה, אבל עם ההתחממות הגלובלית היא כנראה הולכת ונעלמת, וכך גם הטייגה.

חשוב לי לכתוב ששם העץ באנגלית, spruce – הוא כשלון מסוים של מערכת החינוך הישראלית ושיעורי האנגלית בה, שתמיד תרגמו ״ברוש״ ל spruce, כאשר בבירור העץ עצמו הוא לא ברוש אלא אשוחית – והברוש המוכר לנו שנקרא באנגלית בעצם cypress.

זה מאוד דומה לכך שלפחות בדור שלי לימדו אותנו שהמילה לקיפוד באנגלית היא porcupine – כשבעצם ה porcupine הוא דורבן, ולעומת זאת הקיפוד מכונה באנגלית hedgehog…

האם אכלני יתר אנונימיים היא שיטה יעילה או בריאה לירידה במשקל? רקע על הקבוצות

אי שן באמצע שנות השלושים של המאה העשרים, אמריקני בשם ביל וילסון נגמל מאלכוהול בעזרת תוכנית דתית. הוא חשב לשפר את השיטה ולהפוך אותה למדעית יותר, ובכך בעצם הוא הקים תוכנית גמילה בשם ״אלכוהוליסטים אנונימיים״. הקבוצות גדלו לאט, ביל עצמו כתב בשלב מסוים לא מעט ספרות – אבל התוכנית הפכה להיות פופולרית בכל העולם, ונפוצה עד היום.

הגישה היתה חדשנית לזמנה בגלל שהיא לא ראתה באלכוהוליזם (או בעצם בכל התמכרות אחרת) ככשלון מוסרי או רוחני, אלא ממש בתור מחלה פיזית שהפתרון עבורה צריך להיות גמילה פיזית מוחלטת מהחומר הממכר, בשילוב של תוכנית החלמה נפשית או רוחנית ש״תתקן״ את מה שהוביל להתמכרות, וגם את חייו של המכור לשעבר בכך שהיא תתקן את ההתנהלות שלו בעולם ואת מערכות היחסים שלו עם הסביבה.

ולא רק שהתוכנית לגמילה מאלכוהול הפכה להיות פופולרית, אלא השיטה מאחורי הגמילה הזו שמבוססת על 12 צעדים ו 12 ״מסורות״ לניהול הקבוצות – הפכה עם השנים לתוכנית גמילה מכל דבר אחר, פחות או יותר. אם אתם מכורים לסמים, או לסקס, או להימורים, או לאוכל, או אפילו למערכות יחסים שהן תלותיות יותר מידי – כנראה שתצליחו למצוא (לפחות בארה״ב עצמה) קבוצת גמילה שמבוססת על שיטת הגמילה הזו שהומצאה במקור עבור אלכוהוליסטים אנונימיים, שמבוססת על אותם צעדים ומסורות – שכולן מותאמות לצרכי הגמילה הספציפיים של ההתמכרות הנבחרת.

לא פעם כשאתם רואים מוסדות גמילה בסרטים – תראו שיטת גמילה שמבוססת על קבוצת אנונימיים כזו או אחרת, החל מתפילה כביכול על היכולת לקבל דברים שאי אפשר לשנות, דרך טיפולים משפחתיים בפורמט מאוד מסוים – וכלה בצורך להגיע למפגשים פיזיים ברמה היומיומית כדי ״לתחזק״ את תהליך הגמילה במיוחד אחרי השחרור.

אני מניחה שחלק מהקסם של השיטה הוא לא רק יחסי ציבור טובים שיש לה, אלא גם העובדה שההשתתפות בקבוצות עצמן מחוץ למוסדות הגמילה היא חינמית או כמעט חינמית (במפגשים אפשר לתרום סכום כסף כזה או אחר לקבוצה כדי שהיא תוכל להמשיך לשכור את האולם שבו המפגשים נערכים פעם או פעמיים בשבוע, אבל אין חובה לתרום או קביעה של איזה סכום לתרום). העובדה שהתוכנית יחסית זמינה מבחינה כלכלית כנראה הופכת אותה לכזו שזמינה לכל אחד כמעט, ולכן ייתכן שיש נטיה להמליץ עליה כדי לוודא שאנשים ימשיכו בטיפול במסגרת גם אחרי השהות שלהם ב״מכון גמילה״ כזה או אחר.


השאלה עד כמה הקבוצות יעילות היא שאלה מאוד חמקמקה. קודם כל, בגלל האנונימיות: אי אפשר לעקוב אחרי המשתתפים בקבוצות לאורך זמן דווקא בגלל שההשתתפות היא אנונימית. לאנונימיות הזו במסגרת השיטה יש חשיבות מאוד גדולה מכיוון שהיא כנראה מעודדת אנשים להשתתף בקבוצות בלי בושה או בלי חשש שההשתתפות שלהם תתגלה ולכן תבייש אותם, אבל היא גם לא מאפשרת לעקוב אחריהם לאורך זמן כדי לבדוק מי מהם הפסיק את ההתמכרות שלו.

אבל גם לקבוצות עצמן חשוב להראות שהן יעילות מאוד, בין השאר כי הגישה של לא מעט מהן היא ״מי שנכשל הוא מי שלא מוכן לבצע את הויתורים הנחוצים כדי לעמוד בתוכנית״. במצב כזה, כל ביקורת על השיטה או חוסר היעילות שלה מיד נתפסת בתור פגם של המבקר – ולא של השיטה. ולכן בעצם השיטה עצמה כביכול מושלמת – והמשתתפים (ובמיוחד אלו שנכשלים בתוכנית) הם הפגומים, ולכן אפשר בקלות לטעון לאחוזי הצלחה גבוהים מאוד שלא תואמים את המציאות.

מעבר לזה, הקביעה של קבוצות האנונימיים השונות ש״גמילה״ היא משהו שמחייב המנעות מוחלטת מגורם ההתמכרות היא קביעה שאנשי מקצוע רבים בתחום ההתמכרויות שואלים את עצמם האם היא נכונה או לא. כנראה שיש אנשים שזה נכון עבורם – אבל מסתבר שעבור הרבה אנשים, לעיתים מעבר לצריכה של כמות קטנה של ״החומר הממכר״ מקלה עליהם על ההתמדה לאורך זמן הרבה יותר מאשר המנעות מוחלטת.

ומסתבר שכיום יש גם תרופות שיכולות לעזור לגמילה, ואין צורך להסתמך רק על ״כוח רצון״ או מושגים דומים.


כפי שכתבתי, התוכנית של ״אלכוהוליסטים אנונימיים״ בארה״ב התרחבה לתחומים אחרים שבהם אנשים חשו צורך בגמילה, ועם עליית ההשמנה בארה״ב – גם אכילה מוגזמת התחילה להיות מוגדרת כ״התמכרות״.

וכך נוצרה ב 1960 קבוצת ״אכלני יתר אנונימיים״ בארה״ב, קבוצה שכיום יש לה גם סניפים בישראל.

הקבוצה עצמה מתבססת על אותם עקרונות ומסורות שעליהן התבססו קבוצות אלכוהוליסטים אנונימיים, והיו פתוחות לכל אדם שהרגיש שיש לו קשיים או בעיות עם אוכל – החל מאנשים שסובלים מהפרעות אכילה, וכלה באנשים שמנים. אבל ההגדרה של הקבוצה לגבי מהי ״גמילה מאוכל״ היא מאוד כללית, ומתייחסת בעיקר להתנהגות ״כפייתית״ סביב אוכל, בלי להגדיר בדיוק מהי כפייתיות במצב שכזה.

אבל יש אנשים שהגמישות לא תועיל להם – ובגלל שבתוכנית לא פעם עובדים מול מדריך או מנחה שהוא חבר בקבוצה – יהיה שוני משמעותי בחוויה כתלות בזהות של אותו מדריך (או מנחה), כי החניכה לא פעם תלויה בגישה של אותו אדם.

לכן עם השנים התחילו להתפתח תוכניות שהתבססו על אותם עקרונות – אבל עם מסגרת הרבה יותר קשיחה לגבי ההגדרה של ההתנהלות מול אוכל שמוגדרת בתור ״גמילה״ מאכילה כפייתית. למשל יש קבוצה בשם Food Addicts in Recovery Anonymous (FA) שממש מגדירה תוכנית אילה ללא סוכר וקמח כחומרים ממכרים – אבל גם אומרת שלכל אחד יש מאכלים שגורמים לאכילת יתר שהם אישיים וגם הם אסורים לאכילה אחרי ה״גמילה״. בנוסף לכך כמויות האוכל של כל משתתף בכל ארוחה חייבות להיות במשקל ובכמות מסוימת.

עבור רבים, המסגרת המאוד קשיחה מאוד עוזרת לשמור עליה – אבל עבור רבים אחרים, דווקא עודף הקשיחות של המסגרת יכול להקשות עליהם לשמור על ״גמילה״.

לכן עם הזמן נוצרו קבוצות אחרות שמתבססות על אותם עקרונות של אכלני יתר אנונימיים, אבל כאלו שהם פחות מחמירים מאלו של הקבוצה הנ״ל. קבוצה כזו היא Food Addicts Anonymous (FAA) שגם בה יש מגבלות על אכילת סוכר וקמח, ומגדירה אכילה נכונה כשלוש ארוחות ביום בלי ארוחות ביניים או חטיפים בין שלושת הארוחות האלו, אבל למשל לא מגבילה את כמויות האוכל אלא מאפשרת לאנשים לבחור את כמות האוכל שמתאימה להם אישית.

שתי התוכניות נותנות תמיכה קבוצתית מלאה (למרות ש FAA פחות מוכרת ולכן יש פחות קבוצות תמיכה שלה אפילו בארה״ב), אבל רבים שואלים עד כמה כללים כל כך מחמירים ובמיוחד הוצאה של קבוצות מזון שלמות מהתפריט אכן בריאה או תורמת להקלה באכילה כפייתית.

הביקורת הזו קיימת בעיקר לגבי קבוצה בשם GraySheeters Anonymous (GSA) שגם קיימת בישראל – שבה אוכלים כמויות מוגדרות מראש של מאכלים מאוד מוגדרים מראש בזמנים מאוד מוגדרים מראש (שוב – שלוש ארוחות ביום, בלי שום אכילה של ארוחות ביניים ביניהן). המסגרת מוגדרת כקשיחה במיוחד, אפילו יותר מזו של FA. יש אנשים שעבורם מסגרת הקשיחה מאוד חשובה – אבל אחרים יראו בה ככזו שהופכת להיות אובססיבית ממש כמו האובססיה לאוכל לפני ה״גמילה״.

עם הזמן התפתחו גם עוד כמה קבוצות קטנות, כל אחת עם הכללים הספציפיים שלה והשינויים שכנראה התאימו לקבוצה קטנה – והפכו להיות שיטה חדשה, כולל קבוצות שונות שמתמקדות בהפרעות אכילה יותר מאשר הרזיה.

אם כבר תגובות בפוסטים, למה פתחתם בלוג?

זה הנושא בשרביט החם השבוע.

למען האמת, זה משהו שכבר כתבתנו עליו בעבר במסגרת השרביט החם.

בגדול, אני כותבת בלוג כי מה שיש לי לכתוב לרוב ארוך מידי בשביל לכתוב כפוסטים ברשתות החברתיות, וגם אני רוצה שהוא יקבל חשיפה לאורך יותר זמן מפוסטים ברשתות החברתיות. עצם העובדה שיש לי רשומות ישנות שעדיין יש להן קוראים מידי פעם גם היום כנראה מעידה על זה שזה עובד.

וכמובן שעם השרביט החם וקהילת פרפרים – נוצרה פה באמת קהילה של בלוגרים, משהו שלא קיים ברשתות החברתיות, לפחות לא ברמה שקיימת פה בקהילה.

עונת החתונות בפתח, חשבון הבנק של הצעירים במתח?

אני חושבת שהחתונה הראשונה שנחשפתי אליה כשכבר הייתי בגיל שבו בני הדור שלי התחילו להתחתן היתה כשלמדתי לתואר, ולמדתי בסמסטר הקיץ שכתבתי עליו ברשומה הזו. הייתי אז בת 22, אף אחד מהסביבה הקרובה שלי עדיין לא התחתן (החברות שלי היו צעירות כמוני, ואני בת הדודה המבוגרת ביותר מצד אמא שלי, והשניה בהפרש לא גדול מצד אבא), ואחת החברות הטובות מהתואר של מי שנשארה ללמוד איתי באותו סמסטר קיץ התחתנה.

כמובן שרק החברה המשותפת הזו הוזמנה לחתונה ולא אני. אבל עדיין שמעתי דרכה לא מעט על ההכנות וגם על החתונה עצמה שקרתה באותו קיץ, ואני זוכרת כמה הייתי מרותקת לפרטים הקטנים של איך הכלה החליטה ללבוש שמלה שנתפרה במיוחד עבורה, ואיך החתן כל כך התרגש שנראה היה שהוא עומד להתעלף לפני החופה.

אני לא חושבת שהפן הכספי של החתונה או של המתנות שצריך היה לתת בכלל עלו בדעתי.


כמה שנים אחר כך, כשכבר הוזמנתי לכמה חתונות של חברים או בני דודים אחרים, ידיד טוב שלי (לפחות באותה תקופה) מהתואר הודיע לי שהוא מתחתן.

הידיד הספציפי הזה תמיד היה קריזיונר. הוא למשל למד לתארים מתקדמים באוניברסיטת באר שבע, ובשלב מסוים הוא החליט שהוא ובת זוגו יעברו לערד בגלל שיש שם אווירה קהילתית, ומכיוון ששניהם היו סטודנטים לתארים מתקדמים ויכלו לעבוד מהבית ברוב הזמן – הנסיעות מערד לבאר שבע לכל היום פעמיים בשבוע (אולי שלוש פעמים בשבועות עמוסים במיוחד) לא יפריעו להם.

אני חושבת שהם חיו שם שנה עד שבת זוגו הכריחה אותו לחזור לבאר שבע. באופן כללי אני חושבת שלמרות שאני ובת זוגו לא בקשר אישי טוב, אני מאוד מעריכה אותה על זה שהיא מצד אחד משתפת איתו פעולה עם הרעיונות המקוריים שלו (והאמת היא שאני מודעת לעוד כמה מהם שהוא רצה לנסות עם השנים) שאותי היו מחרפנים לגמרי – אבל מצד שני גם יודעת לשים לו גבול כשזה מתברר כמוגזם.

אבל גם עם כל הקריזות האלו – הם רצו לערוך חתונה סטנדרטית, כזו שאפשר להזמין אליה הרבה חברים, וגם ההורים עצמם משני הצדדים רצו להזמין חברים ובני משפחה מורחבת לאירוע כמקובל. וזה כמובן כפה עליהם לעשות חתונה סטנדרטית למדי באולם אירועים נגיש (כלומר באיזור המרכז שבו התגוררו רוב החברים ורוב בני המשפחה של החתן, למרות שהמשפחה של הכלה גרה קצת צפונית לאיזור הזה).

ולמזלם הרב לפחות בפן הכספי – שניהם היו זוג עם ראש על הכתפיים, והבינו שהם לא רוצים להשתגע.

אז במגבלות הזמן שלהם – הם הצליחו למשל למצוא אולם אירועים חדש שהיה בהרצה ולכן זול יותר, וגם קבעו את החתונה אחרי סוכות בתקופה שכבר נחשבת ל״אחרי העונה״ וזה הוזיל את המחיר עוד יותר. אני מניחה שדחייה נוספת אולי היתה גורמת גם להוזלה נוספת (כי אז גולשים כבר לחורף), אבל הם לא יכלו לדחות את החתונה עוד בגלל שאחד האחים של החתן עמד לעשות רילוקיישן לאנשהו ואז הוא לא היה זמין להגיע לארץ לחתונה.

גם הכלה עצמה בחרה שמלה להשכרה שהיתה קיימת, וגם אותה לא התאימו לה אישית למידות ולכל היותר שמו לה מין פס בד קשיח כזה בגב באיזור שהשמלה נסגרה בעזרת חוט כדי להסתיר פער מסוים במחוך. אז נכון שראו שהשמלה לא ממש מותאמת לה אישית, אבל זו עדיין היתה שמלה יפה ומכובדת. ודרך אגב יש סיכוי סביר שהיא עצמה חשבה שהשמלה יפה אבל לא ראתה בה את שמלת החלומות שלה, ואם היה לה את הכסף לתפור שמלה באופן אישי היא היתה בוחרת שמלה קצת שונה – אבל מבחינתה זה לא היה עקרוני.

גם את הספקים שהם בחרו. הם בחרו לא כאלו שעבדו במרכז ועלו יותר, אלא כאלו שגרו באיזור שבו התגוררה חלק מהמשפחה של הכלה, ושבני המשפחה יכלו לתת להם טרמפ וכך בעצם הם הוזילו את העלות של ספקים כמו הצלם או המאפרת.

אני חושבת שהדבר ה״יוקרתי״ או ה״מפנק״ שבני הזוג רצו לחתונה היה להזמין סקסופוניסט שינגן בקבלת הפנים של החתונה.

והם הצליחו להפיק כך חתונה שהיתה חתונה סטנדרטית לחלוטין לתקופה – ושעלתה בערך חצי ממה שעלתה אז חתונה כזו. זה עדיין הגיע לסכום של כמה עשרות אלפי ש״ח למה שאפשר לכנות ״מסיבה לערב אחד״, אבל מדובר על אירוע שהוא די מקובל ואפילו חובה למי שמתחתן, והם בהחלט הצליחו להפיק אירוע שאי אפשר היה להבחין בינו לבין חתונה אחרת – רק בחצי מחיר.ֿ


ואז אני קוראת כתבות כמו הכתבה הזו, ונדהמת מאיך ״תעשיית החתונות״ הופכת להיות יותר ויותר יקרה עם השנים. ולא רק בגלל עליית המחירים שקורית באופן טבעי (למרות שזה כנראה חלק מהעניין), אלא כי נראה שלאורך זמן – חתונה בצם מתחילה לכלול יותר ויותר מרכיבים שפעם אף אחד לא חשב בכלל לצרף לחתונה (וכיום נחשבים לחובה).

למשל מגנטים. מתי בפעם האחרונה הייתם באירוע, החל מחתונה וכלה בבת מצווש שלא היה בו צלם מגנטים? אפילו באירועים וכנסים מקצועיים יש מידי פעם צלמי מגנטים.

אבל בחתונות האלו שתיארתי בתחילת הרשומה – אף אחד לא חשב בכלל על להזמין צלם מגנטים, או לתת מתנות לאורחים בסוף החתונה. אבל אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הייתי בחתונה שבה לא היה צלם מגנטים (למרות שבמקרה שלי – גם צלם המגנטים וגם הצלם הרשמי לא ניסו להתחמק ממני כי אני שמנה ולא יפה, ולכן הם כנראה לא רצו ש״אהרוס״ להם את התמונות). וגם לא זכור לי מתי בפעם האחרונה יצאתי מהחתונה שבה לא קיבלתי בסופה עציץ, או נניח חלה אם מדובר על חתונה של שישי בצהרים.

ומשם לקחת את זה ״קצת״ הלאה כדי למשל לחלק לאורחים פסלים עם תמונה שלהם במקום ״סתם״ מגנטים – לא נשמע כזה רחוק והזוי, וזה גם לא כזה הרבה יותר יקר מלהזמין מגנטים. אבל אף אחד לא חושב שהעלות הכוללת של זה (לא ביחס למגנטים אלא לעומת לא להזמין את זה בכלל) היא אולי הוצאה מיותרת, וגם אם לא מדובר על ההוצאה הכי גדולה או משמעותית בחתונה – הסעיפים הקטנים האלו של הצילומים והאלבום והמגנטים והשדרוג של האוכל או האלכוהול או של הסאונד או העיצוב או ווטאבר – מצטברים לסכומים גדולים מאוד בסוף תכנון החתונה.

קחו לדוגמא את נושא הצלמים של החתונה. אלו הסטנדרטיים שמתעדים את האירוע ושדי מקובל לשכור את שירותיהם כבר המון עשורים.

בהתחלה, הצלמים היו מגיעים רק לחתונה עצמה כדי לצלם את הזוג והאורחים. אבל עוד לפני התקופה שבה אני הייתי בגיל המתאים לחתונות וכולם מסביבי התחתנו – צלמים התחילו לתעד את ההתארגנות של הזוג לפני החתונה. איך הכלה מתלבשת, מתאפרת ומסתרקת (לא בהכרח בסדר הזה), ואז איך הזוג נפגש בבגדי החתונה. אז הם יוצאים יחד לאיזשהו ״לוקיישן״ ומצטלמים יחד בכל מיני פוזות עוד לפני שהם מגיעים בכלל לאולם החתונות, שבו הם גם מצטלמים יחד עם בני המשפחה לפני תחילת האירוע.

אבל בתקופה שלי או רצת אחריה נוסף לטקס הזה טרנד חדש שנקרא ״צילומי זוגיות״. כלומר הזוג הולך להצטלם עוד לפני החתונה עם הצלם, כדי להתרגל להיות מול מצלמה ולהרגיש נוח כדי שביום עצמו – הם יצטלמו יותר טוב ויותר בנוחות. התשלום הנוסף? לא ממש עקרוני, ולא הרבה יותר מאשר התשלום על הצילומים בחתונה עצמה. וגם יהיו לכם זכרונות מהזוגיות של לפני החתונה!

ועכשיו נראה שהצלמים גם מגיעים לרגע הצעת הנישואים כדי לתעד את הרגע הזה לנצח, בתשלום לפי שעה. וכמובן שאם אפשר לשווק את עצמם מזווית אחרת – אז למה לא להגיע במיוחד כצלמי רשתות חברתיות שמצלמים את אותם רגעים שיראו טוב ברשתות, ואז לקחת כמה שניות לכתוב קצת טקסט קיטשי ולפרסם את התמונות?


ברור לי שרוב הזוגות לא שותפים לטירוף הזה, ורובם לא חורגים מהנורמה או מנסים להיות מיוחדים בכל הכוח. אבל בסופו של דבר כל מה שנחשב למיוחד או מוגזם היום – לא פעם הופך להיות הנורמה של מחר, ועלול להפוך אפילו למשהו שנחשב למיושן או זול מחרתיים (או לכל היותר בשבוע הבא).

למשל הסיפור עם החלפת השמלות בחתונה. פעם כלות היו מסתפקות בשמלה אחת. כיום כבר די ״ברור מאליו״ שצריך שמחה אחת מפוארת לחופה ועוד שמלה שתהיה נוחה לריקודים, ויש כלות שאפילו יחליפו יותר שמלות. וחשוב גם לזכור שהשכרה של שמלה, אפילו הכי בסיסית וכזו שלא נתפרת לכלה באופן אישי עולה כמה אלפי שקלים. וזה לפני זה שאולי נשים רוצות שמלה שתיתפר להן באופן אישי, ואולי חלקן אפילו רוצות לשמור אותה בתור מזכרת.

אז תכפילו את זה בשתיים או שלוש – וקיבלתן הוצאה מטורפת.

מה קשה לי עם זה? שעם השנים – נוצר מצב שבו האורחים מצופים לעזור לממן את זה.

נשמע לכם הגיוני שאדם צעיר עם עבודה לא משהו יצטרך לתת מתנה של אלף ש״ח לחתונה של חברים, אחרת החברים יכעסו עליו (שלא לדבר על מצב שבו הוא פשוט יוותר על הגעה לחתונה כי אין לו כסף למתנה)?

יש לי זוג חברים שהתחתן די מזמן שעדיין מידי פעם מזכירים לי בסיפור את החברה שלהם שהיתה מובטלת בתקופה שבה הם התחתנו, ועדיין נתנה להם מתנה יפה, פי שניים ממה שאני נתתי. הם לא חלילה מקטרים על כמה אני הבאתי, אבל הם כן דואגים לספר לי עליה שוב ושוב ושוב…

הפתרון לזה? כנראה שההורים ילמדו את הילדים תכנון כלכלי טוב מגיל צעיר – אבל שגם ישימו גבולות בתכנון החתונה. כך הספקים עצמם לא יוכלו לעבוד על הזוג הצעיר בהצעות מוגזמות ומיותרות מלכתחילה.

הטיול לאלסקה – הפטוניה

במהלך הטיול, ראינו פטוניות בלא מעט מקומות – לא פעם כעציצים שקישטו רחובות ובניינים. ייתכן שמזג האוויר באביב ובמיוחד בקיץ באיזורים של מערב קנדה ואלסקה (שכולל מזג אוויר יחסית קריר והרבה לחות) תורם לפריחה יפה וצפופה שלהן, לכן הן משמשות לקישוט הרחובות באדניות תלויות שונות.

אני יודעת שפטוניות הן לא בהכרח פרח מקומי באלסקה וקנדה, או מעניין במיוחד – אךו היו ה-פרחים שאמא שלי תמיד היתה מגדלת באדניות מחוץ לבית כשהיינו ילדים, במקביל לגרניומים שלא פרחו כמו שהיא רצתה (לטענתה כי היא לא השקתה אותם באופן רציף כדי לא לבזבז יותר מידי מים). אבל הפרח הזה פשוט היה בדוגמא מאוד מיוחדת בעיני ולכן צילמתי אותו…