״חומץ תפוחים״

אחד הירונות של להיות במוד של חיפוש עבודה הוא שיש לי קצת יותר זמן לבינג׳ים של סדרות נטפליקס (גם אם היה עדיף לי להתרכז בלימודים). ואם בתחילת החיפוש היה לי זמן לצפות ב״אייל קטן״ שהיא סדרה שמבוססת על החיים של מי שכתב אותה (והציג אותה בחוצפה רבה בתור נאמנה למציאות, מה שהוביל באיומים על תביעה של היוצר ונטפליקס מצד ה״רעה״ של הסדרה) – הפעם היתה לי הזדמנות לצפות בסדרה בשם ״חומץ תפוחים״ שמודה שהיא מבוססת בקווים כלליים אבל לא בצורה מדויקת על סיפור אמיתי, או יותר נכון על כמה סיפורים אמיתיים.

העלילה המרכזית של הסדרה מבוססת על סיפור אמיתי (למרות שבהתחלה של כל פרק מאוד מדגישים את זה שמדובר על ״מבוסס על״ ולא ״סיפור אמיתי מדויק״) של בחורה אוסטרלית צעירה בשם בל גיבסון שבנתה אימפריה כלכלית על סמך אורח חיים בריא בצורה קיצונית (טבעוני, אורגני, ללא גלוטן, מוצרי חלב, ושות׳) שכביכול ריפא אותה מסרטן במוח שאובחן בשלב מתקדם, כשלטענתה הרופאים אמרו שנותרו לה רק שישה שבועות עד ארבעה חודשים לחיות.

כמובן שדי ברור לנו שהיא לא ממש חולה או חלתה, אלא בעצם מדובר על שילוב של זיוף מצבים רפואיים כדי לקבל תשומת לב, ובמקביל גם קינאה במשפיענית אחרת עם סיפור חיים דומה על סרטן (אבל אמיתי) שהצליחה לקבל המון תשומת לב חיובית בעקבות האבחון שלה – וטענה דומה שהיא הבריאה בעזרת אורח חיים בריא מאוד מוקפד.

אותה דמות גם מופיעה בסדרה, והיא אישה צעירה בשם מילה – שמבוססת בקווים כלליים מאוד על צעירה אוסטרלית אחרת שאובחנה בסרטן נדיר, והיתה אמורה לעבור כריתת יד מלאה מהכתף כדי לעצור אותו. אבל היא סירבה – ולטענתה מצאה טיפול אלטרנטיבי בעזרת צומות מיצים אורגניים וחוקני קפה שכביכול ריפא אותה.

הטיפול כמובן לא מנע את החזרה של הסרטן, וגם לא הצליח להציל את חייה של האמא של אותה משפיענית שחלתה בחיים האמיתיים בסרטן השד (ובסדרה בסרטן המעי הגס) שגם ניסתה את אותו ״פרוטוקול ניקוי״ במקום את הטיפול הרפואי המקובל לסרטן, וכמובן שהיא הלכה לעולמה מוקדם מהצפוי.

בחיים ממש כמו בסדרה – לקראת סוף חייה ״מילה״ הודתה בטעות שלה בבחירה בטיפול אלטרנטיבי ורצתה לחזור לטיפול קונבנציונלי, אבל כבר היה מאוחר מידי עבורה – והיא מתה.

במקביל, צמד עיתונאים הצליח להפיל את אימפריית אורח החיים הבריא של בל גיבסון בכך שהם גילו שלמרות שהיא טענה שהיא העבירה כספים רבים לצדקה – זה לא קרה, כולל מקרה שבו היא גייסה כסף לילד ספציפי עם סרטן מוח, שההורים שלו היו זקוקים לכסף עבור ניתוח ניסיוני, והיא כמובן לא העבירה אותו להם.

בעקבות הגילוי הזה, רבים הבינו שהיא זייפה גם את האבחונים שלה, והמכירות של האפליקציה שלה ושל ספר הבישול שהיא פרסמה על סמך מתכונים בו הפסיקו.


הסדרה עצמה כתובה טוב, והשחקנים בה מעולים – ומאוד אהבתי את העובדה שליהקו בה שחקנים אוסטרליים בלבד, ולא שחקנים אמריקנים שמנסים לזייף מבטא אוסטרלי לא מוצלח במיוחד.

הקושי היחידי שאולי עולה מזה נובע מכך שאנשים לא ממש מבינים אולי ניואנסים שהיו ברורים לאוסטרלים, כמו למשל איפה נמצאים איזורים גיאוגרפיים שונים שעולים בסדרה והאם הם נחשבים לנחשקים פחות או יותר לגור בהם – ומה המשמעות למשל של לעבור מבריסביין למלבורן.

אבל החשיבות הגדולה של הסדרה היא חשיפה של משהו שקורה כבר כמה עשורים ״מתחת לרדר״ אבל משפיע מאוד בריאותית: יש באמת אנשים שפונים לטיפולים אלטרנטיביים לסרטן, כשרבים מהם, כמו למשל צום המיצים והחוקנים שעשתה הדמות של מילה, לא רק מזיקים בריאותית אלא גם אוסרים על טיפולים של הרפואה הקונבנציונלית. כלומר לא מדובר על מצב שבו אפשר לשתות את המיצים במקביל לטיפול כימותרפיה, אלא חייבים לוותר על הכימותרפיה כליל – ולא פעם גם לא להבדק לאורך זמן כי לא פעם הסריקות של מכונות סי טי ודומיהן נחשב למזיק לטיפול הטבעי.

רבים מאותם אנשים שפנו לטיפולים האלטרנטיביים גילו מאוחר מידי את הנזק של הטיפולים, אבל ממש כמו הדמות של מילה – כבר היה מאוחר מידי בשבילם לקבל את הטיפול הנכון במחלה, גם אם הם היו בוחרים בו במקור הם היו חיים שנים הרבה יותר רבות באיכות חיים טובה לצד המחלה – או מצליחים אפילו להגיע למה שמכונה נסיגה מלאה שלה ובעצם להבריא.

ובעידן האינטרנט שהמידע הזה הרבה יותר זמין – גם הרבה יותר אנשים נופלים לפח הזה של ההבטחות שאורח חיים בריא קפדני מספיק אמור לפתור כל בעיה בריאותית.

ונכון, גם רופאים יגידו שאורח חיים בריא מוביל להפחתה משמעותית בסיכון לחלות בסוגי סרטן מסוימים – ברגע שהסרטן מופיע, אין שם דרך שבה אורח חיים בלבד ירפא אותו לחלוטין. אם אכן יש מקרים כאלו – ייתכן שמדובר על נסיגה טבעית של המחלה שנגרמת מסיבות לא ברורות אצל אנשים מסוימים באופן ספונטני, אבל הם לא הוכחה לכך שהטיפול שהם מציעים עובד.

ויש המון כסף באורח חיים בריא בימינו – ולכן סכנה הרבה יותר גדולה שמישהו ייפול למלכודת ההבטחות הזו שרק תזיק לו.

לכן אני מקווה שאחרי שיימאס לאנשים לרכל על מה קרה לדמויות – גם הנושא החשוב הזה של רמאות בתחומי הריפוי תעלה לדיון קציני ותמנע מכמה שיותר אנשים ליפול למלכודת ההבטחות הזו.

איך ״מוכרים״ ניתוח פלסטי?

כשקראתי את הכתבה הזו, צלצלו לי באוזניים הרבה פעמוני אזהרה.

מי שכתב את הכתבה הוא מנתח שמתמחה בנושא, ולכן יש לו אינטרס ״למכור״ את הניתוח: הכתבה כביכול מציגה ״עובדות״, אבל בתכלס מי שכתב אותה הוא מישהו שיש לו אינטרס שתחשבו שהניתוח שהוא כמנתח פלסטי עם טייטל מנופח הוא ניתוח חיוני שבלעדיו נשים לא ירגישו טוב, יהיו מכוערות, ובאופן כללי הרבה פחות מוצלחות ממה שהן יכלו להיות אם הן רק היו משלמות לו המון כסף…

הכתבה מנסה להציג חזה קטן יותר כ״יפה החדש״ במקום חזה גדול שנחשב ליפה ״פעם״: כבר בכותרת כתוב ש״הגודל לא קובע״. מיד אחר כך בתחילת הכתבה חזה קטן יותר מקושר לנוחות ואיכות חיים – ואת ״תפיסת היופי החדשה״ שמקושרת ל״אורח חיים בריא״ (כאילו נשים עם חזה גדול לא יכולות להתאמן).

לכל אורך הכתבה, מפוזרות אמירות על כך שהניתוח הופך את הגוף שלכן ליפה יותר: למשל ההתאמה ל״מודל היופי החדש״ שבו הגוף שלכן יותר ״פרופורציונלי״. המילה ״פרופורציה״ חוזרת על עצמה לאורך הכתבה עם אמירות על ״פרופורציה טבעית יותר״ של הגוף, ועצם העובדה שזו האופנה וזה ה״מראה״ המקובל שלאורך זמן בחברה הופך להיות של חזה ״קטן יותר״.

לא ממש מפורט פה מה הפרופורציות של חזה גדול או קטן, וזה נתון לפרשנות אישית: הכתבה מדברת הרבה על ״תופעות הלוואי״ הלא רצויות של חזה גדול ועל אלו המאוד רצויות של חזה קטן. אבל לא ממש מציינים את העובדה שהקשיים היותר קשות של חזה גדול מגיע לרוב רק במידות מאוד גדולות, ולרוב בגודל די חריג של חזה – וגם אז לא לכולן.

אבל בכתבה לא מציינים את זה, כנראה מתוך ידיעה שנשים עם חזה גדול אבל לא מפריע גם עלולות להשתכנע להתנתח בגלל שהן חוששות מתופעות הלוואי האלו.

הניתוח ״נותן איכות חיים״: בהקשר של הנקודה הקודמת – יש מצבים שבהם חזה גדול יכול להכביד ולגרום לכאבי גב או בעיות יציבה (למרות שיהיו מי שיגידו שחיזוק שרירי הגב בספורט יכול לפתור את הבעיה). אבל אז נותנים עוד רשימה של נקודות שמשפיעות כביכול ברמה מאוד משמעותית על איכות החיים של הנשים שבחרו להתנתח כמו למשל היכולת לקנות בגדים יותר בקלות.

אבל האם הניתוח פה הוא הפתרון – או שאולי צריך פשוט לאפשר לנשים עם חזה גדול לקנות בגדים מחמיאים?

בכתבה לא מוזכרים בכלל סיבוכים או סיכונים של הניתוח: לכל אורך הכתבה מוצגים רק הצדדים הטובים של הניתוח, אבל אין שום רמז לסיבוכים או לקשיים. ״כל״ המנותחות מרוצות כביכול.

אבל לניתוח כמו לכל ניתוח יש סיכוי לסיבוכים, החל מסיבוכים של ההרדמה וכלה מעצם החתכים שבהם יכול להיווצר זיהום. ולניתוח הזה יש השפעות אחרות – כמו למשל היכולת לאבד חלק מהתחושה בשד, וספציפית בפטמות. זה לא פעם קורה כי כדי ״לעצב מחדש את השד״ בצורה שתראה צעירה וטבעית יותר שבה הפטמה גבוהה יחסית (כדי למנוע מראה נפול של החזה) צריך למקם מחדש את הפטמה והעטרה בצורה ששונה דרסטית מהמיקום שלהן בשד שלפני הניתוח, וזה לעיתים דורש ממש לנתק את הפטמה מהעצב שגורם לתחושות שבה.

בעבר הגישה היתה שמי שעוברת את הניתוח תרגיש הרבה יותר סקסית אחריו וזה יפצה על כך שהיא תאבד את התחושה בפטמות, בעיקר כי בחזה גדול הפטמות פחות רגישות מאשר בחזה קטן מלכתחילה.

ייתכן שכיום מנתחים מבינים ש״פחות רגישות״ שונה מאוד מ״לא רגישות בכלל״, ושהתחושה בפטמות חשובה לנשים ולכן הם מצאו טכניקות ניתוחיות טובות יותר כדי לשמר אותה. אבל האם הייתם סומכים על זה?

הכתבה מציגה בעצם את המסלול הטוב והחיובי ביותר: לא רק שלפי הכתבה אין סיבוכים ואין איבוד תחושה בפטמות – אלא גם די ברור שתקבלו החזר מקופת החולים על ההקטנה כי זה ״צורך רפואי״, ושברור שתהיו מרוצות מהתוצאות כי ״כל״ הנשים שהתנתחו הרגישו כך (ואפילו הצטערו על זה שהן לא התנתחו קודם) – ובאופן כללי הכל יעבור בקלות וחלק, וההתאוששות תהיה מהירה, ולא תסבלו מכאבים שאקמול או לכל היותר אופטלגין לא יוכלו להתמודד איתם (דרך אגב, רק לידיעה – אופטלגין היא לא תרופה שמאושרת לשימוש בארה״ב).

אבל ברור לכולנו שזה לא המצב שכולן עוברות. יש נשים שעבורן הניתוח כן גורם לאיבוד תחושה. אחרות מצטלקות פחות טוב ומרגישות שהחזה החדש שלהן פחות יפה בגלל זה (או שהן החליפו חזה גדול מידי בחזה קטן מידי לטעמן ולטעמה של הסביבה). אחרות סובלות מכאבים קשים יותר, או חלילה מסיבוכים שעלולים לדרוש אשפוז או ניתוח מחודש שמשנה (לרעה) את התוצאות.

הקטנת חזה היא לא דבר רע, ככל עוד היא נעשית כדי לענות על צורך אמיתי: בסופו של דבר יש נשים שניתוח הקטנת חזה באמת מתאים להן. יש נשים שהחזה הגדול גורם להן חוסר נוחות (ובמיוחד יחסית לשאר הגוף שלהן) וזה לגיטימי.

וככל עוד הן מבינות את ההשלכות לטובה ולרעה של הניתוח ומבצעות אותו מתוך הבנה מלאה שלהן, ומתאמות את התוצאה הסופית עם המנתח – זה דבר טוב.

מה שרע זה הניסיון למשוך נשים להתנתח בהבטחות שווא ובלי תיאום אמיתי מראש.

קצר בתקשורת?

היום היתה לי שיחה עם המאמנת שלי שגרמה לי להתעצבן קשות. יכול להיות שזה הורמונלי (כן, אני בתקופה הזו של החודש) – אבל חלק מזה נובע מזה שאני מרגישה שהיא לא מקשיבה לי.

באופן עקרוני אני כרגע בהתלבטות בגלל חוסר ודאות די גדול.

מצד אחד, אני מחפשת עבודה כבר לא מעט זמן אחרי פיטורים, ופשוט לא מצליחה. נכון שיש משבר כלכלי קשה שמסביר בחלקו הגדול את הקושי, ובהחלט היו בתקופה הזו תקופות קצרות שבהן לא השקעתי זמן ומאמצים בחיפוש – אבל בשורה התחתונה עדיין אין ל עבודה. וזה רע גם מבחינה כספית וגם ברמה האישית – בסופו של דבר קשה לי לשבת לבד כל היום בבית, גם אם בהתחלה היה לי כיף לעשות בינג׳ים בנטפליקס.

מצד שני, יש בערך בחודשיים האחרונים תחושה של שינוי לטובה בשוק. אולי בחלקה היא נובעת מזה שהמצב הכלכלי לפחות בארה״ב וכנראה בשאר העולם מתחיל להראות סימני התאוששות מתקדמים (מה שיכול להשפיע גם עלינו ככל עוד המלחמה לא תחזור בצורה מלאה) – וגם כי פתאום שמתי לב לזה שלאחרונה יש לי קצת יותר זימונים לראיונות, וגם בהם אני מרגישה שאני לאט לאט מתחילה להתקדם יותר בתהליכים עצמם, גם אם אני לא מגיעה לחוזה בהצלחה.


אבל בדיוק בגלל שמתחיל שיפור – זה מכניס אותי למצב של חוסר וודאות די גדול.

כי למרות שברור לי שבשוק עבודה שהמצב בו טוב וישי ביקוש גבוה לעובדים אוכל הרבה יותר בקלות למצוא עבודה – שיפור כזה לא לוקח ימים או אפילו שבועות. מדובר על טווח זמן של חודשים, ואפילו לא מעט חודשים.

בשלב הראשוני, צריכות להגיע הרבה יותר השקעות לשוק, במיוחד מטעם קרנות בחו״ל שנמנעו מהשקעות בשוק הישראלי בגלל חוסר היציבות שגרמו המהפכה המשטרית ואז המלחמה. זה יוביל לכך שיפתחו עוד תפקידים בשוק – ולכן עם הזמן יותר ויותר מובטלים שפוטרו בקיצוצים ימצאו עבודות, ובמקביל גם יפתחו יותר תפקידים – וכך יהיה יותר קל להתראיין כי יהיה ביקוש גדול יותר לעובדים. וכל אלו תהליכים שלוקחים זמן להתפתח, וכל צעד צריך להתפתח בצורה די רצינית כדי שהצעד שנובע ממנו יוכל גם הוא להתחיל.

נכון שכנראה מי שמגיע כמוני עם שונות או פיגור טכני כנראה יתקשה יותר למצוא עבודה (וזה מה שקרה לי גם בפיטורים הקודמים בתקופת הקורונה) – אבל עובדתית הצלחתי למצוא אז עבודה, ואני מקווה שזה יקרה גם הפעם.

אבל אין לי אפשרות לדעת מתי זה יקרה. יכול להיות שעוד כמה שבועות תהיה לי עבודה, ויכול להיות שזה ייקח עוד משהו בין חצי שנה לשנה.

ובשלב מסוים כבר לא בריא לי להמשיך ולשבת בבית – גם מבחינה כלכלית, וגם ברמה האישית שבה בקושי יש לי אינטראקציה עם אנשים ברמה היומיומית.

ולכן אני רוצה למצוא עבודה כמתכנתת, כי אני נהנית מהעבודה ומהשכר וגם מהעבודה עצמה בהייטק כי היא מאתגרת – וקשה לי בשלב זה לוותר בידיעה שאולי בטווח זמן קצר הבעיות שלי למצוא עבודה יפתרו, ואני סתם מוותרת על זה לטובת עבודה אחרת.


אני הגעתי לקואצ׳רית שלי היום עם הגישה הזו, והתחלנו לשוחח על משהו שכבר העליתי פה בבלוג בעבר – כלומר העובדה שאני רוצה אולי למצוא משרה חלקית של יום או יומיים בשבוע כדי להרוויח קצת כסף כדי למתן את הקצב שבו אני מבזבזת את החסכונות שלי בזמן שאני מחפשת עבודה.

ובהתחלה היא נשמעה מתלהבת מהרעיון – אבל אז התחילה להעלות הצעות של ״הרחבת החיפוש״ גם לתפקידי בדיקות עד שאמצא עבודה אחרת בתכנות.

הבעיה היא שברגע שמתכנת עובר לתפקידי בדיקות – יהיה לו קשה למצוא תפקיד אחר כמתכנת. שמעתי את זה בזמנו בהרצאה על חיפוש עבודה כשנשים מסוימות התלבטו האם שווה להן להיכנס לתחום כבודקות כדי שתהיה להן דריסת רגל בתחום או לפחות יכולת להתפרנס עד שהמצב ישתפר. היום אחרי הפגישה שלי עם הקואצ׳רית שאלתי מכרה שלי שהיא יועצת קריירה – וגם היא הסכימה עם הגישה שלי שבה מעבר לתפקידי בדיקות ברוב המכריע של המקרים מסתיים בחוסר יכולת לחזור לתפקידי תכנות.

ורק להבהיר: תפקידי בדיקה הם לא תפקידים מיותרים או לא חשובים. אבל המשכורת בהם היא כן נמוכה יותר, ורמת האתגר מהתפקיד גם. לכן אני לא מעוניינת לעבור לתפקיד בדיקות אם יש לי ברירה אחרת.

כך שבמקום לדון באיך אני יכולה למצוא עבודה זמנית בתפקיד של משרה חלקית – התפתח ממש דיון על למה כן או לא כדאי לי לעבור לתפקידי בדיקות. הקואצ׳רית טענה שהיא לא מנסה לגרום לי לעשות שינוי בקריירה אלא כביכול ״להרחיב״ את החיפוש שלי, אבל לא הסכימה להקשיב כשאמרתי לה שנאמר לי שאם אני עוברת לתפקיד בדיקות אז זה אוטומטית מקטין את הסיכוי שלי לחזור לתחומי התכנות באופן כמעט מוחלט.


וזה נשמע לי מוזר שהיא לא מודעת לעובדה הזו כששמעתי אותה מלא מעט נשים שעוסקות בתחום הקריירה בהייטק טוענות שזה המצב. והיא עצמה עוסקת בגיוס כבר לא מעט שנים, ולרוב המגייסות מטעם משאבי אנוש כמוה יש לא פעם ״דעות קדומות״ לגבי פרטים מסוימים בקורות החיים של המועמדים.

כי מעבר ממשרת תכנות למשרת בדיקות תעלה את השאלה – למה התפשרתי על משרת בדיקות? ההנחה תהיה תמיד שהתפשרתי כי לא הייתי מספיק טובה כדי להתקבל למשרת תכנות, וכמעט אף חברה לא תרצה לקחת סיכון לגייס אותי בתור מתכנתת כי זה סיכון גבוה מידי שלא אהיה טובה. וזה קורה גם כשיש משברים כלכליים כמו שיש כיום, למרות שתיאורטית אמורה להיות הבנה לזה שמצב השוק היה לא טוב.

זה כמובן יוצר מצב שהוא מעוות שבו עדיף לי להישאר מובטלת – למרות שיכול להיות שאפילו בתור בודקת תוכנה אוכל לקבל ניסיון מסוים שיקדם אותי מקצועית כמו למשל הבנה של עוד מוצר שקיים בשוק או עוד גישה של עוד חברה לפיתוח תוכנה.

אבל כשחברות הייטק משלמות משכורות גבוהות יחסית, הסיכון של גיוס מישהו שלא מתאים הוא גדול גם מבחינת כלות וגם מבחינת בזבוז זמן.


וזה ממש מתיש לעבוד כך מול הקואצ׳רית כשהיא כל הזמן מושכת לכיוונים שלא מתאימים לי.

יש פה נקודה חשובה שלא פעם יש חשיבות לקבלת פידבק מאנשים אחרים כדי לקבל הסתכלות רחבה יותר על המצב. כי אם הייתי למשל נשארת מובטלת ברמה שבה אני ״מחסלת״ את כל החסכונות שלי ואז לוקחת הלוואות ועדיין מתעקשת לחפש עבודה ולא מתקבלת לאף תפקיד – זו בעיה. וזו גם תהיה בעיה מן הסתם הרבה לפני שאני גומרת את החסכונות שלי, וגם במקרים הרבה פחות קיצוניים.

הקושי שלי לקבל פרספקטיבה מהקואצ׳רית נובעת מזה שאני מרגישה שכבר מתחילת התהליך – היא מאוד דוחפת לכיוונים של לוותר, אבל לא מודה בזה שהיא דוחפת לכיוונים האלו. ואני מרגישה שאני לא יכולה לסמוך עליה כדי לבחון את המצב בצורה אובייקטיבית.

אני מניחה גם שחלק מהתסכול נובע מזה שמן הסתם כחלק מהאבטלה הורדתי את רמת החיים שלי כדי לחסוך כסף. חלק מהמודעות הזו טובה, והייתי רוצה שהיא תשאר איתי גם הלאה – אבל אני מתגעגעת למשל ליכולת לקפוץ לירקן מידי פעם ולקנות פירות או ירקות שהם קצת יותר אקזוטיים ולא ממש זולים כמו למשל אפונת שלג או בצלצלי שאלוט.


המסקנה מהתור הזה היא שכנראה שיש סיבות לאופטימיות, ואני חושבת שאכתוב רשומת המשך לגבי למה יש את הסיבות האלו – אבל גם קצת קונטרה.

הטיול לאלסקה – על קמפינג, אוהלים וגשם

במהלך החצי הראשון של הטיול, היתה לנו הזדמנות כל כמה ימים לישון באכסניה במקום לישון באתרי קמפינג באוהלים. לפעמים זו היתה חובה (כי לא היו אתרי קמפינג סביב הערים שביקרנו בהן), ולפעמים זה נעשה מבחירה (למשל במצב שבו היה מלון בנוסף לאתר קמפינג, או שהיו חדרים להשכרה).

אבל האפשרות הזו לא עלתה במהלך החצי השני של הטיול.

ברמה העקרונית, מי שבאמת נמאס לו מקמפינג יכול היה לישון באוטובוס, ובדיעבד באתר הקמפינג שלנו ליד דוסון סיטי אפשר היה לשכור חדרים פרטיים (למרות שבמצב הגרוע של האתר עצמו, לכו תדעו באיזה מצב יהיו החדרים עצמם). אבל לי לא היתה ממש אפשרות לישון באוטובוס, מכיוון שהתבקשתי כבר בחלק הראשון של הטיול לישון באוהל, וחששתי ששינה באוטובוס תוביל לסנקציות נגדי גם בחלק השני של הטיול.

באופן עקרוני לא היתה לי בעיה לישון באוהל, במיוחד כשלמזלנו הרב – בקושי ירד גשם במהלך הטיול, למרות שהאיזורים שבהם טיולנו הם לרוב מאוד גשומים. אבל עם הזמן הרגשתי שזה שוחק ונמאס לי לזחול כל יום לתוך האוהל או כדי לצאת ממנו (במיוחד כשאני מתעוררת פעם או פעמיים בלילה ללכת לשירותים), ולאורך זמן זה הפך לפחות ופחות נעים.

ואז אחרי היום שבו בילינו בפיירבנקס קרה לנו ״נס״ קטן: אחד המטיילים גילה באתר הקמפינג שבו בילינו את הלילה מאין מבנה זמני שנראה כמו אוהל אבל קבוע, שבו היו שתי מיטות שדה – והוא הציע לי שבמקום ששנינו נישן באוהלים, נישן במבנה הזה.

היה מאוד נחמד להיות במצב שבו לא היינו צריכים להקים ולפרק את האוהלים, לפחות לערב אחד – וגם לישון על מיטה, גם אם ישנו בשק שינה. במיוחד כשבבוקר ירד גשם לפני שיצאנו לדרך, ושאר המטיילים היו צריכים להזדרז ולארוז את האוהלים שלהם בגשם.

זכר ונקבה ברא אותם

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

רבים מתייחסים לנושא מהזווית הפוליטית של לטעון האם הם בעד או נגד התופעה על סמך הדעות האישיות שלהם בנושא (שאותן תוכלו לקרוא בפוסטים אחרים של השרביט החם השבוע), בלי לדבר על בעיות פוטנציאליות עם הנושא.

קחו לדוגמא את נושא השימוש בשירותים. בחברה המערבית לרוב יש הפרדה מגדרית בשירותים, ונשים טרנסג׳נדריות כמובן רוצות להשתמש בשירותי הנשים כי הן נשים. הבעיה היא שחלקן עדיין פיזית גברים – וקשה להפריד בין אלו שבאמת נשים טרנסג׳נדריות לבין גברים שיתחזו לנשים טרנסג׳נדריות כדי להיכנס לשירותי הנשים.

ולמה שגברים ייכנסו לשירותי נשים?

מסתבר שלמשל יש גברים שמתגרים מינית מלשמוע נשים מטילות את מימיהן. וגברים כאלו עלולים להיכנס לשירותי נשים ציבוריים כדי להתגרות מצלילי הטלת המים של נשים זרות שכמובן אינן מעוניינות להוות מקור הנאה לסוטים שעלולים אפילו להטריד אותן לאחר מעשה.

באותה מידה – מוטי צירף לפוסט המקורי בשרביט החם כתבה על השחיינית ליה תומפסון שהיא טרנדג׳נדרית. שימו לב שלאורך הכתבה מצויין שהיא ״ירדה במסת השריר שלה״ במהלך הטיפולים שהיא עברה, ושהיא ירדה ברמת הכושר שלה כדי כביכול להצדיק את השתתפותה בתחרויות מול נשים כאילו היא כבר אינה מספיק שרירית וחזקה להיות גבר. זה נובע מכך שגברים הם באופן טבעי שריריים יותר מנשים, בדיוק בגלל הורמוני המין השונים.

אבל תהליך ההתבגרות המינית שקורה מוביל לא פעם לשינויים האלו, כשבהן גברים באמת הופכים להיות שריריים יותר – אבל לא פעם גם לגבוהים יותר מנשים, ולגובה יש משמעות מאוד גדולה בשחיה, כי זה משפיע למשל על אורך הידיים שבתורן הופכות את תנועות הגריפה של השחיה ליעילות יותר.

ולפי עמוד הוויקיפדיה שלה – ליה תומאס היא בגובה של 1.85 מטר, שהוא גובה פחות או יותר ממוצע לשחיין גבר, אבל גבוה יחסית לנשים. לפי הכתבה הבאה – באולימפיאדת טוקיו הגובה הממוצע של שחיין גבר היה 1.89 מטר לגברים, ו1.76 מטר לנשים. ליה נופלת קצת מתחת לממוצע הגברי, אבל יחסית מאוד גבוהה באופן הרבה יותר משמעותי לעומת הממוצע הנשי.

ושימו לב שבכתבה דיברו על ירידה במסת השריר וירידה בכושר הגופני של ליה – אבל לא השוו את מסת השריר של ליה למסת השריר של שחייניות אחרות, כך שאי אפשר בעצם לקבוע האם מסת השריר שלה עדיין גבוהה משמעותית מזו שלהן והושפעה מכך שהיא עברה תהליך התבגרות כגבר.


כמובן שהבעיות שהעליתי הן לא בעיות שנגרמות בגלל עצם קבלת העובדה שישנם בעולם אנשים טרנסג׳נדרים.

הבעיות שעולות בשירותים למשל הן בעיות שנובעות מהתנהגות גברית קלוקלת. וייתכן שכדי לאפשר לספורטאים וספורטאיות טרנסג׳נדריות להמשיך ולהתחרות – ניתן אולי לאפשר להם ולהן להתחרות בקטגוריה משלהן כדי לא להכנס להגדרות של באיזה שלב בחיים אותו אדם החליט לעבור טיפול הורמונלי שיהפוך אותו או אותה לאישה או גבר.

הבעיה היא שהצד הליברלי של המפה לא מוכן לשמוע על דיונים בנושאים האלו – כי בעיניו כל חריגה כזו כביכול פוגעת בקבלה של קהל הטרנסג׳נדרים והזכויות שלהן, לא משנה עד כמה זה פוגע בזכויות של אוכלוסיות מוחלשות אחרות כמו נשים למשל.

וייתכן מאוד שחוסר הגמישות הזו שלא מאפשר דיון הוא זה שגורר את תגובת הנגד החזקה של הצד השמרני במפה הפוליטית – אבל בסופו של דבר גם מונע את היכולת לקיים דיון שבו כל הנקודות הרגישות האלו ייפתרו.

אני רוצה לחיות עם שוקולד בבית בלי לשאוף לאכול אותו כל הזמן – חלק ראשון

פעם מזמן בתקופה שבה גרתי בהרצליה – היתה לי בבית ״קופסת ממתקים״.

כחלק מהדיאטה של שומרי משקל, היה מותר לנו לאכול פעם היום חטיף. עקרונית היה מדובר על חטיף מיני, אבל אני תמיד אכלתי חטיפים רגילים, ולמרות ההבדל הקלורי בינהם – עדיין הצלחתי לרזות לא רע (כששמרתי על מסגרת).

באותה תקופה, היה לי מין סידור עם עצמי שבן הייתי אוכלת את החטיף הזה בסוף היום, אחרי שיום שלם שמרתי על מסגרת אכילה בריאה – וזה בעצם היה הפרס שלי על זה ששמרתי על המסגרת כל היום.

קופסת הממתקים הזו היתה בעצם קופסת נעליים שהיו בה חטיפים מחטיפים שונים ונועדה לזה שיהיה לי מבחר מסוים של ממתקים בבית כדי שאוכל לבחור כל ערב ממתק שבא לי – ובלי שאצטרך לבזבז זמן בערב לקפוץ למכולת או לפיצוציה הקרובה לעבודה כדי לקנות אותו. במיוחד אחרי שערב אחד רציתי לקנות מוצר חלב כזה או אחר בפיצוציה בדרך הביתה, והמוכר שהכיר אותי מנע ממני ואז הבנתי שהוא מחזיק שם לא פעם מוצרים שעבר התוקף שלהם.

ואיכשהו בקושי היו לי ״תקלות״ שבהן אכלתי יותר מממתק אחד ביום. אולי זה קשור לעובדה שבקושי ביליתי בבית – במהלך השבוע הייתי בחדר הכושר ואז בעבודה רוב היום, וגם בימי שישי לא פעם היו לי סידורים – והייתי מבקרת אצל ההורים שלי כל סופ״ש שני בערך כך שבקושי ביליתי בדירה בשבתות (וגם בשבתות שבהן הייתי בדירה הייתי למשל יוצאת להליכה על הבוקר).

אבל משהו בשגרה הזו השתבש כשעברתי לרמת גן. זה היה כנראה חלק משיבוש גדול יותר – כי גם במקביל למעבר לרמת גן עליתי במשקל כמה פעמים, ולמרות שבשלב מסוים גם ירדתי אותם חלקית, לא ממש הצלחתי להתניע מחדש את ההרזיה שלי לאורך זמן או לרדת מהמשקל שהייתי בו כשעברתי לעיר. וכפי שכבר כתבתי לא מעט בשנים האחרונות – החל מתקופת הקורונה עליתי המון במשקל ולמרות שבחודשים האחרונים התחלתי לרדת שוב – הירידה שלי מדשדשת.

כמובן שיש קשר בין הדברים.

וחלק מהגורמים לזה לא בהכרח גרועים. למשל בתקופה שבה התגוררתי בהרצליה עדיין הייתי רוב הזמן בשומרי משקל, וגם כשעזבתי אבל עדיין שמרתי על מסגרת, עכלתי לא פעם לפי העקרונות שלמדתי שם (ובינינו כיום כשאני שוב מרזה – אני שוב סופרת נקודות של שומרי משקל כדי לשמור על מסגרת קלורית). אבל בתקופה האחרונה שלי בשומרי משקל התוכנית שלהם של ״אל תחשבו על זה כעל הפחתת פחמימות, תחשבו על זה בתור אכילת יותר חלבונים״.

מבחינתי הפחתת הפחמימות הזו פשוט לא התאימה, ולכן לא פלא שהייתי צריכה את ה״פרס״ של הממתק בסוף היום כדי לשרוד את השיטה. וברור לי שבהרבה מובנים זה לא בריא לרזות כך, במיוחד לא מבחינה פסיכולוגית או רגשית. אני לא אמורה להסתמך על זה שאני מקבלת ״פרס״ בסוף היום כדי להיות ״טובה״ כדי לרזות. במקום זה הייתי צריכה למצוא דרך שבה אני אוכלת בצורה שאני לא סובלת ממנה ואפילו נהנית (לפחות מידי פעם) כדי לרזות.

אבל עדיין אי אפשר להכחיש שבאותה תקופה שקלתי הרבה פחות מאשר היום, וירדתי במשקל. וגם הייתי בכושר גבוה יותר, לפחות בכל מה שקשור להליכות (למרות שכיום אני מרימה משקולות כבדות הרבה יותר ושוחה הרבה יותר מהר).

וכמובן שהצלחתי לאכול שוקולד במידה – בניגוד לעכשיו שסביר להניח שאם יש לי שוקולד בבית, איכשהו הוא יאכל תוך כמה שעות. למרות שאני מרשה לעצמי לאכול שוקולד או כל ממתק אחד פעם ביום, כדי לא לפתח חסכים. אבל אני למשל לא יכולה לקנות כמות גדולה במבצעים שמידי פעם יש כדי שישאר לי לאורך זמן.

אני שואלת את עצמי מה עומד מאחורי הקושי הזה, וקשה לי להגיד. יש את הסיבות הברורות של הלחץ והמתח בגלל חיפושי העבודה שלי, אבל אני לא בטוחה שזה רק זה.

אני חושבת שזה במובן מסוים עניין של גיל – במובן שכצעירה כנראה מאוד האמנתי שהרזיה תשפר לי את החיים בצורה משמעותית. אני אמנם יודעת גם בגילי המתקדם שהרזיה תהיה לי מאוד בריאה, ותשפר לי את היכולת לתפקד ביום יום, וגם תקל עלי לצאת לטיולים ולקנות בגדים ועוד הרבה דברים קטנים אחרים.

אבל עדיין אני לא בהכרח מרגישה שההרזיה תשפר לי את החיים מעבר לזה, למשל לא מבחינה חברתית שזה כנראה היה משהו שציפיתי לו בתור מישהי צעירה יותר. חלק מזה כנראה נבע מזה שכצעירה יותר – היו לי מסגרות חברתיות שהיו חלק מתהליך ההרזיה שלי.

למשל הייתי כמה שנים טובות באותה קבוצת שומרי משקל בכפר סבא, שההרכב שלה היה די קבוע. אני לא חושבת שאף אחת מהמשתתפות האחרות היתה חברה של האחרות מחוץ לקבוצה, אבל כן היינו משוחחות לא מעט במסגרת הקבוצה, על הרזיה אבל לא רק. אני זוכרת שיחות על איזה מבנה של משקפי שמש מתאימות לכל אחת, או שיחות מקצועיות עם עובדת אחרת מהחברה שבה עבדתי אבל שעבדה בסניף וחטיבה אחרת.

או בתקופה שבה גרתי בהרצליה והיה לי בלוג לגבי הרזיה בתפוז – היו לא מעט בלוגריות הרזיה אחרות בפלטפורמה. היתה למשל מישהי בשם ״טופיפי״ שסיפרה על תהליך ההרזיה שלה מול דיאטנית שהיא לא התחברה איתה. אבל במקביל היו לה סיפורים על חתונה של חברה שלה מהצבא – ועל האינטראקציה עם ידיד ועוד חברה מהצבא, שאותה חברה החליטה ללבוש שמלת כלה ממעצב של שמלות כלה אבל בצבע ״ניוד״ כדי כביכול לא להתחרות בכלה, אבל בעצם כן.

אבל אחרי שנגמרו הסיפורים על החתונה, היא די נעלמה מהבלוג – למרות שבשלב מסוים ניסיתי לגשש מה שלומה בתגובה לפוסט שלה, אבל היא לא חזרה אלי.

אבל די מהר גם גיליתי שבמדינות דוברות אנגלית, במיוחד בבריטניה וארה״ב, היו באותה תקופה המון בלוגים של מרזות. אחד מהם היה של אישה אוסטרלית שהתחילה לרזות כמה שנים לפני כן ממשקל של כמעט 160 ק״ג. במשקל כזה גבוה היא היתה מדוכאת, נשארה כל היום בבית והתביישה להפגש עם חברים.

ההרזיה שלה לא היתה ״קסם״. ההתחלה היתה מהירה, אבל אחרי שנה ויידה של בערך שליש מעודף המשקל היא סבלה מדיכאון שהוביל לעליה משמעותית במשקל, ואז כשהיא כבר רזתה מספיק כדי להרגיש טוב כדי לצאת עם חברות – עצם העובדה שהיא ״חזרה לחיים״ עיכבה את ההרזיה שלה.

אחרי שנתיים של הרזיה, למרות שהיא לא היתה במשקל היעד שלה (ולא ממש קרובה), אחותה הצעירה ״גררה״ אותה לעבור לשנתיים לסקוטלנד, על סמך ויזת עבודה שאזרחי אוסטרליה יכולים לקבל בבריטניה. זה הוביל לשנתיים של טיולים בכל אירופה – והתאהבות בבחור מקומי שהובילה לחתונה כדי לאפשר לבלוגרית להשאר בבריטניה.ֿ

אחרי בערך שש שנים של הרזיה שהפכה לאיטית יותר ככל שהחיים שלה התרחבו – היא הגיעה למשקל שהיה גבוה בעשרה ק״ג ממשקל היעד המקורי שלה, והבינה שזה המשקל שנוח לה בו והחליטה להגדיר את עצמה כ״כבר לא בדיאטה״ אלא כמישהי שעובדת עכשיו על לשמור על המשקל – ופשוט לחיות.

ובאמת המסר של התהליך שהיא עברה בעצם היה שההרזיה עצמה היתה שולית, אלא העובדה שהיא אזרה אומץ פשוט ״לצאת לחיים״ גם כשהיא היתה מאוד רחוקה ממשקל היעד שלה, החל מלהשתתף בשיעורים בחדר הכושר שלה יחד עם ״אנשים רזים״, דרך האפשרות לטייל באירופה ובעולם בכלל בתור ״שמנה״ – וכלה בלצאת עם מי שהפך לבעלה ב 2005 למרות שהיא לא ציפתה למצוא זוגיות כשהיא עדיין היתה במרחק של בערך 30 ק״ג ממשקל היעד המקורי שלה.


וזה אולי מה שציפיתי לו במקור, האפשרות הזו להרחיב את החיים שלי.

ואני חושבת שבדיעבד גם אני באמת הרחבתי את החיים שלי במקביל להרזיה, בין אם היה מדובר על לצאת לטיולים אתגריים יותר, או להרשם לחדר כושר ולהתחיל לשחות מחדש ואפילו ללמוד לשחות בסגנונות חדשים כמו חתירה או גב.

אבל יש תחום אחד שאני מרגישה שפספסתי במובן מסוים – והוא התחום החברתי יותר, בין אם זה היה לרכוש חברות חדשות (או ידידים חדשים) או התחום הזוגי.

במאי 2024 היה לנו ״כנס מחזור״ שנדחה ערב המלחמה מאוקטובר, וכחלק ממנו גם שלחו לנו ״דף קשר״ של התלמידים שלמדו איתנו בשכבה, ואיכשהו הצלחתי למצוא את השם המלא שלה אחרי הנישואים שםֿ וכתבתי למישהי באותו שם שהיו לה כמה תמונות שחשבתי שהיו דומות לאיך שזכרתי די במעומעם שהחברה שלי נראתה.

ובאמת היה מדובר עליה, וביוני האחרון היא באמת חזרה אלי ושוחחנו שיחה מאוד קצרה.

בין השאר דיברנו על זה ששתינו כבר כמעט בנות 50, ואמרתי לה שאני ממש לא מרגישה כל כך מבוגרת. היא ענתה שכן, כי בין השאר ההורים שלה הלכו לעולמם בשנים שקדמו לשיחה שלנו, והתברר שבעלה חולה במחלה כרונית כזו או אחרת שהיא לא כתבה מה היא, אבל אני מניחה שמדובר על אחת מתוך לא מעט מחלות שכנראה מקושרות לגיל מבוגר.

עניתי לה שלמזלי ההורים שלי עדיין בחיים ורק לפני שנתיים וחצי הסבתא האחרונה שנשארה לי הלכה לעולמה, כך שאני עדיין מרגישה בגלל זה יחסית צעירה.

אבל בדיעבד אני חושבת שזה משהו שהוא מעבר לזה.

קחו לדוגמא את ההורים שלי. שניהם חלו בגילאים יחסית מוקדמים: אמא שלי חלתה בסרטן השד בגיל 47, לעומת אבא שלי שלקראת סוף שנות החמישים שלו (בגיל 57 – 58) סבל מהתקף לב מאוד קל.

אמא שלי טופלה בצורה טובה, ומאז במשך 30 השנה שעברו – הסרטן לא חזר, גם לא אותם סוגי סרטן שהכימותרפיה לפעמים גורמת לו (למשל לוקמיה). גם אבא שלי למזלו סבל באמת מהתקף קל וזכה לטיפול מהיר כך שלא היו עבורו הרבה תופעות לוואי שנשארו איתו במשך זמן, וההתקף בגיל שהוא יחסית די צעיר אפילו עזר לו לשפר את אורח החיים שלו ולהיות במעקב שכנראה מנע התקף לב חמור יותר בשלב מאוחר יותר של החיים.

וכנראה השילוב הזה של הגיל היחסית צעיר שבו ההורים שלי חלו והעובדה שההתאוששות שלהם היתה כזו טובה, פלוס העובדה ששניהם סבלו ממיחושים כמו כאבי גם בגילאים יחסית צעירים הקשתה עלי לראות שהם בעצם מבוגרים וכבר לא ממש במיטבם.

זה משהו שאולי עלה רק בעקבות ההערות של אותה חברה לשעבר – פלוס אירועי פסח בשנה שעברה וייתכן שהפסח הקרוב.

אבל אני רואה שהרשומה הזו הופכת להיות ארוכה מידי אז אפסיק כאן ואמשיך בחלק הבא.

אין לי מושג מה הלאה

אי שם ב 2008, כשהייתי בת 33, אהבתי לצפות בתוכנית ״אמריקן איידול״.

לא צפיתי בעונות הראשונות שלה כשעוד גרתי בארה״ב וגם לא בשנתיים או השלוש מיד אחר כך כשחזרתי לארץ. רק ב 2007 במקרה פתחתי את הטלוויזיה כששודר אחד הפרקים ביום שישי אחה״צ או בערב כשנשארתי לסופ״ש בדירה שלי בהוד השרון, והתחלתי לצפות בתוכנית ברקע בזמן שניקיתי את הבית בשישי בערב.

אבל איכשהו בעונה של 2008 ממש ״התמכרתי״ אליה.

אני חושבת שחלק מהעניין היה שהיה לי ״קראש״ מסוים על אחד המתחרים.

אני לא הייתי היחידה – למרות שבהרבה מובנים התוכנית ניסתה למתג את עצמה כתוכנית לבני נוער וצעירים בני עשרים וקצת, היו המון אנשים בגילאים מבוגרים יותר שצפו בה (במיוחד בארה״ב אבל לא רק) – או יותר נכון המון נשים בגילאים מבוגרים יותר שצפו בה, ובעיקר במתמודדים הגברים שבה.

אני מניחה (או לפחות מקווה) שכשהיה מדובר על המתמודדים הצעירים יותר (היו מידי פעם מתמודדים בני 16 – 17) אותן נשים התחברו אליהם ברמה יותר הורית ולא רומנטית או מינית.

כי עבור המתמודדים שהיו בני עשרים פלוס – בהחלט היה מדובר על מצב שהנשים האלו, שבחלקן הגדול היו מבוגרות ממני בקצת או בהרבה (35 – 40) והיה ברור שהיחס שלהן למתמודדים בהחלט היה רומנטי ובמיוחד מיני.

והיה משהו מאוד הגיוני בזה. לא פעם, החבר׳ה שהגיעו לתוכנית, גם אם היה להם כשרון שירה כזה או אחר – הגיעו אליה לא מלוטשים בעליל. לא פעם בחור שנראה מוזנח עם תספורת מזעזעת ותלבושת מחרידה היה מגיע לאודישמים עם יכולת שירה טובה – ואז כמובן אם הוא היה שורד כמה שלבים בתחרות, המפיקים לא פעם היו דואגים לעשות לו ״מייקאובר״ שהיה גורם לו להפוך לנאה למדי מה שהיה מושך את תשומת הלב הזו.

כך שלא הייתי חריגה בנוף הזה של ה״מעריצות״ של המשתתפים והידיעה הזו בהחלט נתנה לי תחושה טובה, במיוחד בתקופה שלא היתה טובה ברמה האישית. הייתי תקועה אז בעבודה שהרגשתי בה לא מוערכת (ובאמת באמצע שידור התוכנית פוטרתי ממנה בגלל קיצוצים שנעשו בחברה), אבל כמה חודשים לפני שידור התוכנית כשניסיתי לחפש עבודה אחרת לא הצלחתי לעבור אף ראיון מקצועי ראשוני, וזה היה ממש מפחיד בעיני.

בדיעבד ברור לי שהעניין בתחרות וה״קראש״ הזה, שלרוב מאפיין באמת גילאים צעירים יותר, כנראה הווה הסחה מסוימת מכמה מתח ולחץ היה לי בחיים באותה תקופה.


אבל במקביל אני מניחה שהיה משהו שקרה בתוכנית שידעתי שהוא לא ממש מציאותי אבל עדיין רציתי שיקרה לי.

כי תוכניות ריאליטי הן מעין ״קסם״ כזה. אנשים נכנסים אליהן בתור אנשים פשוטים ורגילים כמונו, אבל בתהליך של כמה שבועות הם מגשימים את החלומות שלהם והופכים להיות ״מפורסמים״.

ובמקרה של אמריקן איידול, לפחות, הפרסום לא נועד להיות בשביל סטטוס של ״להיות מפורסם״ (כמו בוגרים של תוכניות כמו ״הפח הגדול״ או ״השרדות״) אלא באמת כדי לבנות קריירה מוזיקלית לאורך זמן, כזו שאפשר להתפרנס ממנה או אפילו להפוך למספיק מפורסמ/ת כדי לשפר את המצב הכלכלי האישי לרמה גבוהה משמעותית.

רק בוגרים מעטים של התוכנית באמת הצליחו להפוך ל״מפורסמים באמת״, במיוחד בעונות הממש ראשונות של התוכנית (והרבה לפני העונה ששודרה ב 2008), אבל בשלב זה של התוכנית הבוגרים היותר מוכשרים לרוב הצליחו לפצוח בקריירה מוזיקלית צנועה יותר, אבל כזו שמאפשרת להם להמשיך לנגן ולהוציא אלבומים ולהופיע (רק לא באצטדיונים אלא במקומות קטנים שיכולים לארח כמה עשרות או מאות בודדות של אנשים).


כמובן שקל לראות פה את ההקבלה לחיפוש העבודה שלי אז – וגם לזה של היום. כאילו אני רוצה גם אני למצוא את נוסחת הקסם הזו שבעזרתה אמצא עבודה ויהיה לי בטחון תעסוקתי עד הפנסיה ומעבר לה (אם ארצה).

וב 2008 חשבתי שהגעתי לזה.

כפי שסיפרתי, במהלך שידורי התוכנית פוטרתי. לא ממש פוטרתי מיד – החברה שבה עבדתי היתה חברה מאוד גדולה שהיו בה כמה חטיבות שמקבילות בגודלן לחברה ממוצעת אחרת. לכן לפעמים החברה נטתה לתת לעובדים שהיו מפוטרים הזדמנות לחפש תפקיד פנימית בחברה לתקופה מסוימת (עבורי היה מדובר על חודש) במקום לפטר אותם.

אני לא יודעת אם זה כך תמיד, אבל לפחות במקרה שלי מנהל המחלקה ומשאבי אנוש היו מעורבים בחיפוש וממש ממש ניסו למצוא לי תפקיד – רק ללא הצלחה.

כן הגעתי בתחילת התהליך הראיון עם מנהלים שנשמע שמאוד רצו לעזור לי ולקדם אותי, אבל בסופו של דבר הם בחרו לגייס מישהו אחר. אני מניחה שאני לא הייתי המפוטרת היחידה שהגיעה אליהם אז יש סיכוי שהם בחרו בעובד אחר באותו מצב שהתאים להם יותר.

ממש בסוף התהליך, כמה שעות לפני שהודיעו לי שנגמרה תקופת החיפושים ועכשיו עמדתי להיות מפוטרת – שלחו אותי לעוד ראיון. אבל בראיון הזה אפשר היה לראות שהמראיין לא ממש רוצה לראיין אותי אלא ממש כפו אותי עליו, ובמשך כל. הראיון הוא היה עסוק בניסיונות למצוא סיבה לפסול אותי.

אבל בסופו של דבר זה יצא לטובה. התחלתי לחפש עבודה בחוץ – ומצאתי אחת שנשמעה טוב באופן די מיידי. ובאותה עבודה הצלחתי תוך פחות משנה להשתתף בפרוייקט שבו הצלחתי להראות יכולות מאוד גבוהות – ולזכות בהערכה.

הייתי בטוחה שהצלחתי למצוא מקום יציב שמעריך את היכולות שלי, אבל אחרי כמה שנים בתפקיד גיליתי שלמרות שהמנהלת הישירה שלי כל הזמן שידרה לי שההערכה הזו ממשיכה וקיימת – זה כנראה לא היה המצב מול המנהלים מעליה.

נשארתי בחברה הזו עוד לא מעט שנים עד שפוטרתי קצת לפני הקורונה.

זה כמובן היה משבר, אבל אז מצאתי עבודה אחרת, אבל גם היא לא ממש עבדה טוב, ועכשיו אני מחפשת כבר כמעט שנה את התפקיד הבא שלי.

ובכל אחד מהתפקידים האלו, ניסיתי לתקן את הבעיות שהיו בתפקידים הקודמים כדי להקל על עצמי בחיפוש העבודה הבא, אבל איכשהו אני מוצאת את עצמי בכל סבב מתקשה יותר ויותר למצוא את התפקיד הבא שלי.

וברור לי שאין פתרונות קסם. בסופו של דבר זה דורש עבודה, התמדה – וכנראה שגם קצת מזל.

יש מי שאומרים שהשוק מתחיל לאט לאט להתאושש. אני לא יודעת עד כמה זה נכון – מצד אחד ידוע על שתי חברות שביצעו פיטורים לאחרונה, אבל מצד שני יש יותר תפקידים שאני מצליחה להגיש אליהם קורות חיים, גם אם הסינון כרגע הוא עדיין סינון מאוד קשה בגלל שכנראה יש דיין המון מועמדים שמחפשים עבודה.

ואתמול בלילה פשוט לא הצלחתי להרדם מהלחץ והמחשבות לגבי זה שאולי המצב הכלכלי הקשה יישאר איתנו עוד המון זמן ואני סתם מבזבזת זמן בלהתעקש להמשיך לחפש עבודה.

בסביבות אחת בלילה, החלטתי לצאת מהמיטה, וכדי להעסיק את עצמי פתחתי מייל עם משרות שקיבלתי לפני יומיים והתחלתי לחפש משרות רלוונטיות – ולהפתעתי גיליתי שהיו יותר משרות ממה שציפיתי שעניתי על רוב הדרישות שלהן (אם לא על כולן) והגשתי קורות חיים לדעתי לבערך עשרים משרות, אם לא יותר.

אמנם מחברה אחת קיבלתי סירוב תוך כמה דקות מההגשה, אבל במהלך היום נקבעה לי שיחה עם המגייסת של חברה אחרת לתפקיד שכנראה יש לי אליו התאמה מסויימת ליום ראשון. ואני לרוב יודעת שיכול לקחת לחברות השונות כמה ימים לראות את ההגשות האלו ולחזור אלי.

במהלך הזמן שהגשתי מועמדות, פתאום חשבתי על עוד נקודה אופטימית – בחודש האחרון כן היו לי שני תהליכים, שבשניהם התקדמתי יחסית טוב – באחד מהם הגעתי לשלבים הממש אחרונים של התהליך רק כדי ליפול בשיחה עם מנהלת המחלקה שהיתה אנטיפתית ברמות מטורפות. בשני קיבלתי תרגיל בית שהמראיינת פסלה מסיבות סגנוניות שהן דווקא דברים שמנהלים וקולגות אחרים שלי בעבר ראו בתור דברים טובים. בעיני זה העיד בעיקר על צורת עבודה מאוד ספציפית שאני לא רוצה לקרוא לה גרועה אלא אולי יותר כזו שנהוגה בצוות הזה אבל לא במקומות אחרים, אז אולי זה יצא לטובה, כי כך לא ארכוש הרגלים גרועים לעתיד. אבל בסופו של דבר לא היתה לה שום הערה ברמה המקצועית על שגיאה קריטית שעשיתי בכך שלא כיסיתי בפתרון חלק כזה או אחר שנדרש או שכתבתי את הפתרון במקום הלא נכון (בשיחה מול המנהלת היא אמרה משהו שגרם לי לחשוד שהיו מועמדים שכן נפלו בנקודה הזו).

עוד מסקנה שהגעתי אליה היתה שאני מרגישה שהגישה של הקואצ׳רית כנראה מגבירה לי לאחרונה את רמת הלחץ, ולכן אני שוקלת לבקש קצת הפסקה לכמה שבועות כדי לראות אם זה יקל עלי לפני שאני ממשיכה לעבוד איתה.

בשלוש לפנות בוקר התחלתי לפהק והבנתי שהגיע הזמן לנסות ללכת לישון. כשהתחלתי להתחמם קצת מתחת לפוך וכמעט להרדם, פתאום התחלתי לשמוע ציפצופים טורדניים – מסתבר שהרוחות והסופה הפעילו איכשהו את האזעקה בבית הספר ליד הבית שלי. בגלל שהיה אמצע הלילה, לקח למי שיכול היה לכבות אותה זמן להגיע כדי לעשות את זה.

רק לקראת ארבע הצלחתי באמת להרדם, ואז החתול שלי התעקש להעיר אותי בשש וקצת כי הוא רגיל לקבל קצת שימורים על הבוקר ונמאס לו לחכות לזה.

כן חשוב לי לציין לסיכום שעדיין יש לי כמה חודשים טובים של דמי אבטלה, יש לי חסכונות – ובנוסף גם צפוי לי החזר מס מאוד משמעותי כי עבדתי ב 2024 רק ארבעה חודשים ואולצתי למכור מניות ולקבל תשלום על ימי חופש במשכורת האחרונה שלי, שעליה ירד לי המון מס שכנראה אקבל חזרה חלק משמעותי מאוד ממנו. כך שאני לא לחוצה מאוד בזמן, אלא יותר מדובר על מצב שנמאס לי מהמצב – ומהעובדה שהוא לא משתפר למרות שבחודשיים האחרונים מתחילים לדבר על זה שהוא מתחיל להשתפר… כל זה למרות שברור לי ששיפור כזה לא לוקח יום או יומיים אלא ייקח כמה חודשים טובים.

אבל אני כן ארצה שאם עד נניח אמצע או סוף מאי לא תהיה לי עבודה – שכן יהיה לי כיוון כללי של מה אני רוצה הלאה, בין אם זו מציאה של עבודה זמנית במזכירות או דברים דומים, או החלפת קריירה. זה כמובן תלוי במה יהיה מצב השוק ועד כמה נראה שהוא משתפר – בשילוב של איך אני מרגישה לגבי היכולת שלי להשיג ראיונות ולעבור אותם.

הקטע שלי עם הקואצ׳רית הוא שאני מרגישה שהיא דוחפת מאוד חזק לכיוון של שינוי קריירה, ולמרות שאני מנסה להסיט את הדיונים לכיוונים אחרים אני מרגישה שהקול שלי לא ממש נשמע.

הטיול לאלסקה – פיירבנקס

לאלסקה יש שני חלקים: החלק הדרום מזרחי שלה הוא בעצם סדרה של איים שצמודים למערב קנדה – וחלק שנמצא צפונית מערבית לשם והוא בעצם ״רוב״ אלסקה.

האיזור התיירותי נמצע בעיקר באיזור האיים הדרום מזרחי של המדינה, ושם נמצאת עיר הבירה ג׳ונו. אבל בחלק המרכזי והצפוני יותר יש גם לא מעט דברים לראות – ושתי הערים הגדולות של המדינה: אנקורג׳ (שממנה חזרתי הביתה) – והעיר פיירבנקס שהיתה הנקודה הצפונית ביותר שלנו בטיול.

העיר עצמה כל כך צפונית שגם לקראת אמצע יולי, היה לנו אור 24 שעות ביממה, כפי אפשר לראות מהתמונה הבאה שצולמה בערך ב 2 או 3 בלילה באתר הקמפינג שבו שהינו:

בעיר עצמה יש מוזיאון מאוד נחמד, שביקרנו בו גם בביקור הקודם שלנו, ובו יש קולנוע שמושדרים בו סרטים על אלסקה:

אחרי הביקור במוזיאון, הגענו בסופו של דבר לפארק בשם Pioneer Park שבו יש הפעלות וכל מיני מתקני שעשועים לילדים, והרבה חנויות ומסעדות. הפארק היה די ריק ובקושי היו בו מבקרים, אבל אולי יש בו יותר מבקרים בסופ״ש כי הוא הרגיש הרבה יותר כמו פארק שמיועד לתושבי העיר מאשר לתיירים.

החזרת החטופים והנדסת תודעה

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני מסכימה עם טליק לגבי זה שיש פה ניסיון להנדסת תועדה.

במובן מסוים – כחלק מהלוחמה הפסיכולוגית של החמאס, הם עצמם מנסים להנדס את התודעה העולמית וגם את זו שלנו בטקסים המגוכחים שהם עורכים לשחרור כל החטופים, כולל תעודות רשמיות על השחרור ותמונות שלהם עם הרבה כלי נשק.

אני מניחה שבאותה מידה ישראל מנסה להשיג אפקט דומה – גם פנימית במדינה שבה נזכור שהחיילות שלנו הן גיבורות ולא "נכנעו" לטקס של החמאס, וגם חיצונית כדי לבטל את הרושם הכביכול מנצח שהחמאס עלול היה ליצור.

אבל בעיני הבעיה האמיתית פה היא כפי שאריק כתב עליה והיא החדירה הזו לפרטיותם של החטופים ובני משפחותיהם ברגעי המפגש. אין להם אפשרות לקבל קצת פרטיות כדי להגיד שלום ולהתחבק.

אמנם בשלב מסוים התקשורת (תודה לאל) מסולקת מהאיזור (אחרת כנראה גם היינו כנראה ״זוכים״ לראות גם את הבדיקות הרפואיות שהחטופים עוברים ואת התוצאות שלהן), ונאלצת לשדר שוב ושוב ושוב את הצילומים הראשוניים.

חלק מזה כנראה נובע מאכפתיות – אותה אכפתיות שגורמת לרבים להזדהות עם המשפחות ולרצות לעזור להן, אבל עכשיו גם מרגישים שהם ״חלק מהמשפחה״ ושיש להם את הזכות להיות חלק מטקס קבלת הפנים של החטופים ״שלהם״.

מצד שני, סביר להניח שרבים יחזרו תוך כמה שעות לחדשות ה״חשובות״ של היום סטייל שערוריית מאמן הכושר מיבנה, ככל עוד הפרשה תיתן להם את האקשן שהם מעוניינים בו מהחדשות.


מצד שני, בראשון בבוקר קצת לפני שרציתי לפרסם את הרשומה. נתקלתי ברשתות החברתיות בסרטון שאני לא יודעת אם הוא היה יותר מנותק או יותר הזוי.

יש אושיית רשת שאני ו n_lee מידי פעם משוחחות עליה. היא בזמנו סיפרה שבתור ילדה היא ״הותקפה מינית״ במשך כמה שנים על בסיס יומיומי, בלי לפרט על מה היא בדיוק עברה. הפרטים עצמם שוליים יחסית ועצם זה שהיא הרגישה מותקפת זה כמובן מה שחשוב פה – וברור שחוויה כזו היא חוויה קשה שיוצרת תופעות פוסט טראומה מורכבות שנשארות לאורך זמן.

אבל היא עצמה החליטה להשוות בין החוויה שלה – לחוויה של החטופים, שגם להם צפויה התמודדות קשה עם הטראומה האיומה שהם עברו בעקבות השבי – וכמובן גם אירועי השביעי באוקטובר, כשחלקם כנראה לא מודעים (לפחות לא באופן מלא) למה קרה באותו יום באופן מלא, או מה קרה מאז בכל הארץ.

בעקבות חשיפה לדברים שנאמרו על ירדן ביבס במהלך השחרור שלו מהשבי – היא טענה שצריך להפסיק לרחם עליו ולהגיד שהוא מסכן, ושמעכשיו אין לו חיים ושאולי אפילו היה עדיף לו לא לחזור בחיים. היא מדברת על זה שאנשים עוברים חוויות קשות בחיים שאי אפשר להבין איך אנשים עוברים אותן (ומזכירה באופן ספציפי את התקיפה המינית שלכאורה קרתה לה) – ולמרות שאנשים ״מספידים״ אנשים כמוה, הנה היא חיה חיים מאוד טובים, גם אם היא סובלת מפוסט טראומה מורכבת.

משם היא גם ממשיכה לדבר על ״זה שמי שיש לו ״חוסן נפשי״ (במה שנשמע כמו רמז אל עצמה כמי שיש לה את החוסן הזה) יעבור הלאה בחיים.

לדעתה אנשים ״לא צריכים את הרחמים״ אלא ״מילים טובות״ ותקווה כי אף אחד לא יכול לדעת מי מהם יתאושש או לא.

אני מודה שהדברים האלו זעזעו אותי.

קודם כל – כשהיא חושבת שהיא מבינה מה עובר על החטופים מתוך הניסיון האישי שלה. זה לא שאני חלילה מקטינה תקיפה מינית, גם אם היה מדובר מבחינתה על אדם מבוגר שפשוט נגע בה בצורה לא נעימה (אני לא אומרת שזה היה המצב הספציפי אצלה, אבל גם מצב של נגיעות לא נעימות שאי אפשר להתנגד אליהן הוא מצב שיכול לגרום לטראומה).

מדובר פה על אנשים שעברו את הנורא מכל בשביעי באוקטובר – בין אם ביישובים בעוטף עזה או בפסטיבל הנובה. הם חוו את התקיפה באופן הכי אישי שאפשר, ויכול להיות שהם ראו אנשים סביבם (כולל שכנים או מכרים אחרים) נהרגים, שמעו את הצלילים של הירי ושל העינויים והאונס, והריחו באופן אישי את ריח העשן של הבתים והרכבים שנשרפו, לא בהכרח ריקים.

ואז הם נחטפו לא פעם באלימות פיזית קשה למנהרות חשוכות ולא מאווררות, לא פעם בכלובים או מקומות אחרים שבהם לא היה להם מרחב. לא פעם הם היו בבידוד לאורך זמן – כשהקשר האנושי היחידי שלהם לאורך זמן היה עם טרוריסטים של החמאס, שלא פעם ניצלו תא ההזדמנות להתעלל בהם נפשית ופיזית. שלא לדבר על העובדה שהם סבלו מהרעבה שיטתית לאורך כל התקופה הזו.

וכמובן כולם ידעו שהם בסכנת חיים מיידית בכל רגע ורגע. הרי ידועים לנו מקרים שבהם חטופים ששרדו בשבי במשך חודשים נורו למוות רק כי צה״ל התקרב או בתור נקמה על תקיפה של חיל האוויר.

ואני חושבת ספציפית על ירדן ביבס – שלפי הסיפורים יצא מהבית לחוליית המחבלים שעמדה להכנס לבית והציע שהוא ייחטף כדי להציל את שירי, אריאל וכפיר. ואז אחרי שהוא נחטף באלימות – חולייה אחרת של ארגון אחר נכנסה לבית וחטפה את אישתו והילדים שהוא מבחינתו היה מוכן לסבול שבי או מוות אלימים רק כדי להציל אותם.

וסביר להניח שהחמאס השתמש טוב מאוד במידע הזה עליו כדי להתעלל בו פסיכולוגית במהלך השבי – ואז לחזור לארץ רק כדי לגלות שהחמאס ושאר הארגונים עדיין מנסים להתעלל בו בעזרת הסתרת המידע על גורלם של שירי, אריאל וכפיר.

אז עם כל הכבוד לטראומה שלה – איך בכלל אפשר להשוות את זה למה שעברו ירדן ושאר החטופים במשך כמעט 500 ימים? איך היא יכולה לדבר בבטחון כזה על מה הם צריכים או על מה הם עוברים על סמך הניסיון שלה?

אני לא חלילה אומרת שלחוזרים לעולם לא יהיו שוב רגעים מאושרים, או חיים מאושרים בגלל. סביר מאוד להניח שגם עכשיו רבים מהם שמחים לחזור לישראל (קשה לי לכתוב ״הביתה״ כי לרבים מהם אין בית לחזור אליו בשלב זה) ומאושרים לפגוש מחדש את בני המשפחה והחברים שלהם, וגם מהעובדה שהם מגלים עד כמה הציבור הישראלי מקיף אותם באהבה.

אני לא יודעת אם אפשר או צריך לקרוא לזה ״רחמים״, אבל כן צריך להכיר בעובדה שהם עברו חוויה לא אנושית שתשפיע עליהם עמוק מבחינה פסיכולוגית בדרכים שאנחנו כנראה לעולם לא נוכל להבין.

גם אם רובם של החוזרים יחזרו לחיים שיהיה בהם גם הרבה טוב – התהליך שלהם יהיה מאוד מורכב וכנראה שהשהות בשבי תשפיע להם לכל אורך החיים. וזה לא עניין של בחירה או ״חוסן נפשי״ אלא המציאות. יש חוויות בחיים שהן מספיק נוראיות כדי שאי אפשר יהיה ״להשתחרר״ מהן, אלא לכל היותר אפשר ללמוד עם הזמן לחיות איתן וללמוד להיות מידי פעם מאושרים למרות שהן קרו.


במובן מסוים זה מזכיר לי את אחת הדודות של אמא שלי, שהיתה נשואה לאחד האחים של סבתא שלי. היא ואחותה היו נערות מאוד צעירות בתקופת השואה והצליחו להישאר יחד וכנראה בגלל זה הצליחו להנצל למרות מעברים תכופים בין מחנות עבודה שונים ושהות בתת תנאים איומים.

ובזמן שהיא ואחותה שהו במחנה מעבר, האח של סבתא שלי הגיע לשם כדי לעזור לניצולי שואה לעלות לארץ, התאהב בה אפילו שהם לא דיברו את אותה שפה – והביא אותה ואת אחותה לארץ. הפעם הראשונה שבה הם יכלו סוף סוף לשוחח באופן לא ישיר היה כשהוא הביא אותה למושב שבו הוא אמור היה לרשת את המושב של ההורים שלו, והאמא שלו שידעה קצת יידיש יכלה לתרגם ביניהם את מה שהם רצו להגיד.

הם התחתנו, הוא היה בעל נהדר, והיו להם שני ילדים ושישה נכדים. אבל למרות שהיו לה חיים מלאים והיא נראתה כמו מישהי שהצליחה להמשיך הלאה בחיים אחרי השואה (וכולנו מודעים לכך שהיו רבים שלא הצליחו בכך), היא מעולם לא התאוששה לחלוטין מהשואה.

אני זוכרת שערב אחד, כשהיא כבר היתה כמעט בת שמונים, במקרה יצאתי לארוחת ערב במסעדה עם הבת שלה ואחד הנכדים שלה. הערב היה גשום, ובמהלך ארוחת הערב – היא התקשרה לבת שלה שלוש פעמים לפחות כדי לשאול אם היא לבושה חם ויש לה מטריה, ואם היא בטוחה שגם הילדים לבושים חם ולקחו מטריה לפני שהם יצאו מהבית.

והבת שלה סיפרה לי שכשהיא היתה ילדה צעירה, דאגנות היתר הזו היתה חמורה וחונקת אפילו יותר, וממש הפריעה לה ולאחיה לחיים.


לאור סיפורים כאלו, אני לא מתפלאת שישנם מחקרים פסיכולוגיים על תסמונת הדור השני לשואה, ואפילו השפעה מסוימת על הדור השלישי (דור הנכדים של הניצולים).

ולא אתפלא אם לאירועי השביעי באוקטובר תהיה השפעה דומה.

זה לא עניין של משקל, אלא עניין של דימוי עצמי

כשהייתי בכיתה י״ב, חברה לכיתה שגרה לידי הציעה לי טרמפ הביתה עם אמא שלה.

אחרי שנכנסנו למכונית ואמא שלה רצתה להתחיל לנסוע, יצאה מבית הספר אחת התלמידות מהכיתה המקבילה שאני כבר לא זוכרת איך קוראים לה. מה שאני כן זוכרת שכבר בתור תלמידת תיכון היא התלבשה בצורה שבדיעבד אני מבינה שהיא מאוד סקסית, למרות שאז לא הבנתי את זה כך.

אבל האמא של החברה כן הבינה את זה, ואמרה לי ולבת שלה ששתינו עדיין נערות – אבל שאותה תלמידה היא כבר אישה.

אני מניחה שרבות מאיתנו כן התחלנו להתלבש בצורה שדומה לאותה בחורה – רק בערך חמש או שש שנים אחר כך, כשהפכנו להיות בנות עשרים ומשהו. אולי הלבוש היה קצת פחות צמוד או סקסי מאשר של אותה תלמידה – אבל רוב הנשים בנות גילי נפטרו מה״מדים״ של הג׳ינס והטי שירט שאפיינו אותנו בתור נערות, והתחילו להתלבש בצורה יותר אלגנטית.

אבל בדיעבד אני מבינה שאני לא ממש התקדמתי מה״מדים״ האלו עד היום – אבל זה משהו שבלט במיוחד בגילאים צעירים יותר עבורי.


אני זוכרת שבתור ילדה צעירה, כשעדיין הייתי רזה – לבשתי טריינינגים לילדים כמו כולם סביבי, אבל אני כן זוכרת שיהו לי כמה שמלות שאהבתי ללבוש (כמו למשל השמלה הורודה בתמונה למטה), וגם אהבתי להתאפר ו״להתגנדר״ כשהיתה לי הזדמנות.

אבל אני חושבת שמשהו השתנה כשהפכתי למתבגרת, והתחלתי להתמלא קצת.

זה הגיל שאני חושבת שהרבה נערות מתחילות להתמלא רצת – אבל גם לפתח ״חוש אופנה״ וללמוד להתלבש יפה ולטפח את עצמן באופן כללי. וגם אני בהחלט הייתי ״בעניין״ בהיבטים מסוימים של זה – אני זוכרת שהייתי הולכת פעם בכמה שבועות לספרית השכונתית להסתפר ולעשות פן, וגם הייתי עושה פן בבית.

מה שכן זכור לי שמאוד שנאתי אז לעשות ולכן לקח לי שנים להתחיל לעשות באופן קבוע היה לסדר גבות – פשוט כי זה כאב, או לפחות זה כאב כשאמא שלי היתה מתעקשת לעשות לי את זה. רק כשאני הגעתי למצב שבו התחלתי לסדר גבות לבד הרבה יותר מידי שנים אחר כך – זה הפך להרבה יותר נסבל. ועד היום יש לי קו מסוים של איזור מתחת לגבות שרואים שהוא יחסית הרבה פחות שזוף משאר הפנים כי לקח לי שנים לסדר את הגבות (למרות שעברו מאז המון שנים). מה שכן, זה כנראה חסך ממני ״הרס״ מסוים של הגבות – היתה תקופה שבה היה מאוד אופנתי להסתובב עם גבות כמה שיותר דקות, ומכיוון שנשים בנות גילי פלוס מינוס דאגו לשמר את הגבות שלהן דקות לפי צו האופנה במשך כל כך הרבה שנים – השיער כבר לא ממש גדל חזרה בגבות שלהן מאז, ויש להן גבות דקות מידי ודלילות מידי.

אבל מה שלא קרה עבורי היה העניין בבגדים – בעיקר כי אמא שלי מגיל מאוד צעיר יחסית ״דרשה״ שאלבש בגדים ש״יסתירו״ את ה״שומן״ שלי – גם כשעודף המשקל שלי היה רחוק מלהיות חריג אלא היה של שניים או שלושה ק״ג בלבד.

אני למשל זוכרת את בת המצווה של אחותי, כשהייתי בת 15 – התלבושת שרציתי לקנות היתה כזו שכביכול לא היתה מחמיאה לי מבחינת גזרה, אבל בהסתכלות אחורנית – אני לא חושבת שזה היה משהו מחריד במיוחד עבור נערה די רזה בגיל יחסית צעיר. אני התעקשתי בכל זאת לקנות את מה שרציתי – אבל זו היתה אחת הפעמים היחידות שבהן הצלחתי לעשות את זה.

כך שלרוב אמא שלי היתה זו שקבעה מה אלבש – ואלו היו בגדים גדולים, רפויים, בצבעים כהים. ובאופן עקרוני זה תמיד היה ג׳ינס וטי שירט – ושום בגדים יפים או כאלו שיש בהם איזשהו ערך אסתטי.

אני מניחה שבשלב זה פשוט די וויתרתי על בגדים. מבחינתי ככל עוד אני יוצאת מהבית לא ערומה – זה בסדר, ולא ממש משנה איך אני נראית מעבר לזה. לא משנים הבגדים שאני לובשת, או התספורת שלי, או להתאפר או לצבוע ציפורניים או כל דבר אחר שנחשב לנשי או יפה.

וזה קרה הרבה לפני שהשמנתי מספיק כדי שיהיה לי קשה למצוא בגדים יפים…

אני מכירה לא מעט נשים שמנות שאוהבות להתלבש יפה, כנראה כי מגיל צעיר עודדו אותן לזה למרות המשקל, או לפחות לא אסרו עליהן להתלבש בצורה שהן אהבו או נהנו ממנה. כך שזה לא בהכרח קשור למשקל – אלא לעובדה שאמא שלי מנעה ממני את הכיף שבחוויה שבקניית בגדים.

המצב עד כדי כך חמור שכשלאחרונה הלכתי לקנות חולצות יפות לראיונות עבודה – פשוט בחרתי משהו במידה שלי והלכתי לקופה כי די מיהרתי הביתה וידעתי שהמידה של החולצות מתאימה לי. המוכרת לא הבינה מה אני עושה שם – כי היא לקחה את החולצות לחדר ההלבשה כי היא היתה בטוחה שארצה לראות איך הן נראות עלי.

כנראה שבשלב זה בחיי לא יהיה משהו שיגרום לי ליהנות מלהתלבש יפה או אלגנטי יותר, אבל תמיד תעלה לי השאלה אם אמא שלי היתה מעודדת אותי בגיל צעיר יותר להתלבש יפה ולא מדכאת אותי כשניסיתי – משהו היה שונה?