היחס לתגובות בבלוג

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני באופן כללי אוהבת שמגיבים לי לבלוג, ואפילו שמתפתחים דיונים ברשומות שלי. אני יודעת שחלק מהקוראים והמגיבים לא תמיד אוהבים להיכנס למה שהם רואים בתור ויכוחים, אבל בעיני דיונים ערניים הם דבר נחמד.

מצד שני, אני חושבת שפחות נעים לי לפעמים להיכנס לפינות שאנשים מנסים לייעץ לי על נושאים מסוימים. מצד אחד ברור לי שהם מאוד רוצים לעזור, אבל מצד שני לא פעם אני מכירה את הפתרון שהם מנסים להציע – אבל מסיבות כאלו או אחרות הם לא מתאימים לי. ואז נוצר מצב לא נעים שבו אני צריכה להסביר להם מדוע הפתרון לא מתאים לי.

בעצם גם אם הפתרונות לא מוכרים לי לא פעם ברור לי מיידית שהם לא מתאימים ויכולים אפילו לגרום לתגובה לא טובה, ועדיין קשה לי עם זה שלאנשים קשה לקבל את העובדה שהפתרון לא מתאים לי.

מעבר לזה, אני היתי שמחה אם אנשים לא היו מרגישים מחויבים להגיב על הרשומה רק כי הם קראו אותה, אלא באמת יגיבו רק אם יש להם משהו שהם מעוניינים לכתוב. אם אין, מבחינתי אם נהנו לקרוא אבל אין להם מה לכתוב – אז שיהיה להם לבריאות וייהנו מהקריאה בלבד בלי להרגיש מחויבים להגיב.

קצת עדכונים שוטפים (דירה, חיפושי עבודה, וכו׳)

כמו שכתבתי ברשומה הזו – הגשתי קורות חיים למשרה במקום העבודה הלפני האחרון שלי, כזו שחשבתי שהתאמתי לה.

אחרי בערך שבוע וחצי, קיבלתי תשובה אוטומאטית שלילית, בלי שאפילו מישהו התקשר אלי לשוחח איתי.

אין לי מושג אם המנהל/ת המגייס׳ת ידע/ה מי אני. סביר להניח שלמרות שהחרה עצמה היא יחסית יציבה, עזבו אותה אנשים וגויסו חדשים. אבל אולי כן ציפיתי שמישהו מהמנהלים שהכרתי (במיוחד אלו שהייתי איתם בקשר קרוב) יצור איתי קשר באופן אישי להגיד משהו אחרי שעבדתי בחברה כמעט 12 שנים.

מעבר לזה, אני יודעת שיש אנשים שעזבו את החברה ואז חזרו אליה בקלות. סיפרתי על עובד כזה ברשומה הקודמת שחזר לתפקיד שנפתח במחלקה שלי בדיוק כשעזבתי, וזכורים לי גם מקרים אחרים שבהם אנשים חזרו או לפחות נאמר להם באופן מפורש כשהם עזבו שהם יכולים לחזור לחברה במקרה הצורך. היה אפילו סיפור של בחור אחד שמצא עבודה אחרת, ואפילו ערכנו לו מסיבת פרידה יפה ואספנו לו כסף למתנה – ואז אחרי שהוא רשמית עזב הוא התחרט על העזיבה (אני לא זוכרת אם זה היה לפני שהוא התחיל את העבודה החדשה שלו או כמה ימים אחרי), והמנהל שלו כמובן קיבל אותו חזרה. אני כן זוכרת שהיו את אלו שירדו עליו על זה שהם שילמו על מתנת העיזבה שלו ואם הוא לא עזב אז הוא חייב להם את עשרת השקלים המסורתיים שהיינו משלמים למתנות האלו…

כך שמרגיש לי מאוד מוזר להיות זו שאפילו לא חזרו אליה כדי לקבוע איתה ראיון ראשוני לתפקיד. בעיני זה כנראה מעיד על חוות דעת מאוד גרועה שהיתה עלי, ולמרות שהייתי מודעת לזה ברמה כזו או אחרת כבר אז – זה מכעיס אותי, לא רק כי כבר אז היו לי יכולות שלא ניצלתי, אני חושבת שדווקא העזיבה וההתמודדות איתה ועם תפקיד שונה לחלוטין גם פיתח לי לא מעט יכולות מעבר לזה. כך שבעיני עצמי אני מועמדת טובה וחבל לי שאין לי אפשרות להוכיח את זה.

מצד שני, אני גם רגילה לזה שלרוב כשיש חוסר התאמה חברות גדולות חוזרות אלי עם סירוב אחרי יומיים שלושה – ולכן אין לי מושג עד כמה העובדה שלקח להם שבוע וחצי לחזור אלי נגרם מזה ששקלו את המועמדות שלי בצורה כזו או אחרת, או שפשוט רק הגיעו לקורות החיים שלי יחסית מאוחר כי היו להם הרבה מועמדים.

יש לי רק התלבטות אחרונה לגבי זה. יש עובדת בחברה שאני עדיין בקשר איתה – מדובר על מישהי שהתחילה לעבוד במקביל אלי, וישבנו תקופה די ארוכה באותו משרד כשעבדנו בהרצליה, והיינו גם יוצאות בהתחלה לא פעם לצהרים יחד. לקראת סוף התקופה שלי שם גם יצא לנו לעבוד יחד.

אנחנו לא בקשר יומיומי אבל כן מידי פעם מחליפות מיילים, ולאחרונה יצא לי לשוחח איתה במייל על זה שאני מחפשת עבודה. היא עצמה עודדה אותי להגיש מועמדות לתפקידים רלוונטיים בחברה – אבל אני קצת היססתי כי לא הייתי בטוחה לעד כמה היא היתה מודעת לזה שאחרי שהיה בחברה ארגון מחדש, לא העריכו אותי במחלקה החדשה כי אז הפסקנו לעבוד באופן צמוד עד החודשים האחרונים שלי בחברה.

בדיעבד אני שואלת את עצמי עד כמה אני רוצה לעדכן אותה שניסיתי להגיש מועמדות לתפקיד ללא הצלחה. אני לא רוצה ליצור מצב שבו היא תרגיש מחויבת לבדוק עבורי למה לא חזרו אלי, אבל אולי גם חשוב לי להראות לה שצדקתי בזה שאין לי לאן לחזור. לא בקטע של ״אמרתי לך״, אלא בגלל סיבה אישית אחרת.

הרי עזבתי את החברה בגלל פיטורים שנערכו בגלל קיצוצים, והיו סימנים לזה שמשהו הולך לקרות בערך חודש וחצי לפני שפוטרתי. אחד הסימנים שהיו בולטים עבורי היתה העובדה שהיתה אמורה לקרות בתקופה הזו לכולנו שיחת העלאת שכר עם מנהלי המחלקה שלנו – ולי היא לא קרתה. בדיעבד יצא לי לשוחח עם הקולגה הזו וקולגה נוספת, ששתיהן היו תחת מנהל מחלקה אחר – והקולגה שאני מדברת עליה סיפרה שם איתה לא שוחחו, אבל הקולגה השלישית סיפרה לי שכן שוחחו איתה, אבל היא קיבלה העלאה יחסית קטנה ו(והיתה חריגה בזה שהיא קיבלה העלאה בכלל).

כך שעצם העובדה שלא היתה לי שיחת שכר נראתה לי בדיעבד בתור סימן לכך שעמדו לפטר אותי, ובדיעבד אני שואלת את עצמי האם יכול להיות שגם את אותה קולגה שאני עדיין הקשר איתה גם שקלו האם לפטר או לא ולכן השיחה לא נערכה עבורה (או שכנראה פשוט נדחתה אחרי ההחלטה האם היא תפוטר או לא).

העניין הוא שבתור מישהי שפוטנציאלית כמעט פוטרה, יש סיכוי גבוה שהיא לא מודעת לזה, או ספציפית לא מודעת לאיך היא נתפסת בחברה בתור עובדת פחות טובה (כי אחרת לא היו שוקלים לפטר אותה). וחוסר המודעות הזה יכול לתפוס אותה בעוד כמה חודשים או שנים אם יהיה חלילה מצב שבו החברה תאלץ לערוך עוד סבב פיטורים כמו שקרה מולי.

השאלה אם לספר לך איך אני נתפסת יהיה משהו שיעזור לה ״להתעורר״ או לא?

מעבר לזה, אני שואלת את עצמי עד כמה כדאי לי ליצור קשר עם מנהלות שהכרתי בחברה ושהיה לי בזמנו קשר קרוב יותר איתן (למרות שהוא לא נשמר) כדי אולי לשאול אותן האם מבחינת החברה אני נחשבת למועמדת לא טובה בגלל ההיכרות שלהם איתי, או שבעתיד כן אוכל להגיש מועמדות לתפקידים רלוונטיים.


ויש לי עוד עדכון קטן, שקשור לקולגות שלי ממקום העבודה האחרון שלי.

שמתי לב שמה מהם בודקים ברשתות החברתיות את הסטטוס שלי מבחינת מציאת עבודה.

למרות שברור לי שזה נעשה כנראה משילוב של סקרנות (תמימה יותר או פחות) ואולי גם קצת אכפתיות – משהו במעשה הזה גורם לי חוסר נוחות, בעיקר כי באמת לא מצאתי עדיין עבודה.

אני יודעת שהמצב בשוק קשה וזו לא אשמתי, אבל עדיןי מרגיש לי נורא לא נעים שהם יודעים על זה שלא מצאתי עבודה וכנראה רואים אותי כגרועה מקצועית בגלל זה.


דווקא בחזית הדירה יש לי כנראה חדשות טובות.

הקוראים הותיקים יזכרו בטח שלפני שנה היתה לי מכת ג׳וקים נוראית בדירה, עד כדי כך שהשכנים בדירה לידי התלוננו על כך שהם רואים ג׳וקים יוצאים מהדירה שלי, ושנכנסים גם לדירה שלהם.

הזמנתי ניקיון מקצועי (פעמיים) לדירה, כשהסשן הראשון לווה בהרבה דרמה מהשכנה השלישית בקומה שממש דיווחה ב״לייב״ על כמה זבל היא רואה שיוצא מהדירה, וגם בשלב מסוים ניסה לסחוט מהצוות של המנקים מידע על מה מצב הדירה (וצרחה עלי כמה ימים אחר כך על זה ש״המנקים אמרו לה״ שהם מעולם לא ראו דירה במצב כזה קשה). סביר להניח שהם לא אמרו לה דבר כזה, אלא שהיא נעמדה בסביבתם כשהם לקחו הפסקה ושוחחו ביניהם באופן פרטי.

בין לבין גם הזמנתי ריסוס מקצועי, שאחריו כל בוקר במשך כמעט שבוע הייתי מוצאת ג׳וקים מתים על הרצפה, למרות בכמות הולכת ופוחתת.

כן היה אירוע בערך חודש או חודש וקצת אחרי הריסוס שגיליתי בפינה מסוימת של הסלון שנשכחו בה כמה בטטות, וכמה מהג׳וקים שאיכשהו הצליחו לשרוד את הריסוס הקימו שם קן.כמובן שהבטטות והקן נזרקו מיד לזבל, ושמתי שם בפינה גם רעל ביתי שהיה לי נגד ג׳וקים – ומאז במהלך כל הקיץ הג׳וקים באמת לא חזרו.

בחורף כידוע ג׳וקים לא פעילים, וכשהגיע האביב ומזג האוויר התחיל להתחמם – מאוד חששתי שיהיה גל נוסף של ג׳וקים בדירה ושאאלץ להזמין שוב ריסוס, שזה סיפור בגלל שיש לי בדירה חתולים שצריך להוציא ממנה לכמה ימים סביב הריסוס.

אבל למזלי, אין בדירה שום סימן לחזרתם של הג׳וקים. פעם בשבוע או שבועיים כשאני מתעוררת בלילה אני עושה סיבוב בדירה כדי לראות האם אני רואה ג׳וקים פעילים (כי הם באמת פעילים בלילות), אבל לפחות עד עכשיו לא ראיתי סימן שהם נמצאים בדירה חוץ מג׳וק מת אחד.

אני מקווה שזה ימשיך כך להמשך הקיץ, וכמובן גם לשנים הבאות.

על בריכה ועצבים

אני חושבת שכבר כתבתי על זה שאני שוחה בבריכה כמה פעמים בשבוע – ושיש שחיין אחר שלא פעם שוחה במקביל אלי – ולאחרונה הופך להיות יותר ויותר מפריע עבורי ועבור שחיינים אחרים במסלול האיטי של הבריכה.

מדובר על מישהו שכנראה סובל מפיגור קל, ולמרות שהוא מאוד ידידותי ומנסה להתחבר לכולם – יש איתו קושי מסוים: הוא לא ממש יודע לשחות אלא יותר משכשך במים, ומידי פעם הוא נעמד ועוצר בסוף המסלול לכמה דקות, אבל לפעמים גם באמצע המסלול כדי לשוחח עם הנשים שעושות ספורט במסלול שמיועד לכך – או לפעמים עם עצמו. הוא גם לא בהכרח מודע לזה שהוא מפריע לאנשים אחרים במסלול שכן באים לשחות בצורה יותר רצינית.

במקביל, בשנים האחרונות הוא גם עובד בחדר הכושר בתפקידי תחזוקה פשוטים, כמו למשל איסוף מגבות שניתנות כחלק מהשירות של חדר הכושר ושליחה שלהן לכביסה (ובכך למשל מקל על המנקים שיכולים להתרכז בניקיון עצמו ולא בטיפול במגבות).

מכיוון שכמו שכתבתי שהוא משכשך במים יותר מאשר שוחה – אקרא לו מעתה והלאה ״שכשכן״.


כן אולי שווה להסביר שבבריכה יש ארבעה מסלולי שחיה רגילים, שבהם שוחים אנשים לפי קצב השחיה שלהם. יש מסלול איטי, בינוני, מהיר – ועוד מסלול שמשמש ללימודי שחיה קבוצתיים, אבל מוקדם בבוקר (ואלו השעות שאני שוחה בהן) אין עדיין שיעורי שחיה ונכנסים אליו אנשים אקראיים, לרוב גם שחיינים יחסית איטיים – אבל לפעמים גם שחיינים מהירים יותר, כנראה כתלות ביום ובשעה (ובכמה ״קבועים״ מגיעים לשחות בו).

יש למסלול הזה גם חסרון מבחינתי, כי הוא צמוד לקיר – ואני לא אוהבת לשחות בו בגלל זה, כי אני עלולה להתקע בקיר עם היד כשאני שוחה גב, ואם אני דוחפת חזק, אני יכולה להכאיב לעצמי ואולי אפילו פוטנציאלית להפצע.

אין את הבעיה הזו במסלול האיטי שנמצא בצד הנגדי של הבריכה, כי יש לצידו גם מעין מסלול נוסף: מסלול שהוא לא מסלול מלא כי קצה הבריכה הוא אלכסונית. המסלול מתחיל כמסלול רחב בכניסה לבריכה, אבל הוא הולך ונעשה צר לאורכו ולא ממש מגיע עד סוף הבריכה.

המסלול הספציפי הזה לרוב משמש את מי שמגיעים (ולרוב מגיעות) לעשות תרגילים במים כספורט או פיזיותרפיה, או אנשים שלא ממש יודעים לשחות (או שקשה להם לשחות בריכה שלמה באופן רציף) אבל רוצים למשל לצוף עם לוח כזה ולבעוט קצת ברגליים, או שחיינים ממש ממש מתחילים ששוחים ממש לאט או מתקשים לסיים בשחיה בריכה מלאה, וקל להם לתרגל שם בלי שיעקפו אותם (שזו חוויה לא נעימה במיוחד למי שמתקשה לשחות), ובנוסף גם לא להפריע לשחיינים האיטיים שכן ״מפתחים קצב״ ומסוגלים לסיים בקלות לשחות בריכה מלאה ולרוב גם לשחות כמה בריכות ברציפות.


אני חושבת שבזמנו השכשכן לא ממש הפריע לי יותר מידי, בין השאר כי היא לא היה מגיע לשחות ברמה יומיומית, לפחות לא במסלול שבו אני הייתי שוחה. יכול להיות שהוא באמת לא היה מגיע אז כל בוקר, או שהוא היה שוחה גם במסלולים אחרים, אבל לדעתי זה גם נבע מזה שהוא היה מגיע בשעה מאוחרת יותר ושוחה לזמן קצר יותר (כי הוא תמיד צריך לצאת מהמים בערך באותה שעה כדי להתחיל לעבוד).

באופן עקרוני אם אנחנו רק שנינו במסלול, אנחנו יכולים כל אחד לשחות בצד משלו במסלול ואז הוא לא מפריע לי. הבעיה קורית כשמגיעים עוד אנשים למסלול ואז אנחנו צריכים להתחיל לשחות במעגל, ואז הוא מפריע. כי מעבר לזה שהוא שוחה נורא לאט וגם עוצר באמצע המסלול ובכך חוסם אנשים שחשוב להם לשחות ברצף – הוא גם לא תמיד מודע לזה שהוא מפריע ולכן יכול למשל להתחיל לשחות מהקיר ממש כמה שניות לפני ששחיין אחר ומהיר יותר מסיים לשחות את הבריכה ונוגע בקיר – כך שהוא בעצם כופה על השחיין לעקוף אותו. בהתחלה שמתי לב לזה שהוא עושה לי את זה, אבל לאחרונה יצא לי לראות אותו גם עושה את זה לשחיין אחר.

וזה לא תמיד נוח או אפילו אפשרי לעקוף את השכשכן כשיש עוד אנשים במסלול, כי העקיפה דורשת לעבור ללא מעט זמן למסלול הנגדי, והבריכה מספיק קצרה שאין בהכרח הזדמנות כזו בתדירות גבוהה.

מעבר לזה, שמתי לב שאפילו לשחות איתו לבד באותו מסלול גורם לי לחץ במובן מסוים, כי אני חוששת מה יקרה אם וכשיגיע שחיין אחר למסלול והשכשכן יפריע.

אבל לאחרונה שמתי לב לזה שלמרות שכשהמסלול האיטי ריק השכשכן אכן שוחה בו, אבל כשהמסלול עמוס – הוא עבר לשחות במסלול החלקי של המתעמלות, אבל נראה היה שאם אותו מסלול לא ריק לחלוטין והוא צריך לחלוק אותו זה מפריע לו.

לדעתי זה קרה כשהוא התבקש (אני מקווה שבנימוס) מהמציל או ממישהו אחר מהצוות של חדר הכושר או הבריכה לעבור לשם כשהמסלול עמוס. לדעתי זה לא היה המציל, בטח שלא ב״זמן אמיתי״, כי שמתי לב שעם הזמן הבחור פחות מקפיד על זה, ואף אחד מהמצילים לא מעיר לו על זה.

לכן אני חושבת שכבר כמה חודשים השכשכן התחיל להגיע מוקדם במיוחד בבוקר כדי לשחות – אני מניחה כדי להגיע כשהמסלול האיטי עדיין ריק או כמעט ריק, ואז הוא יכול להשתלב בו. אני מניחה שהוא מקווה שהנוכחות שלו תגרום לשחיינים אחרים לא להיכנס למסלול ולאפשר לו להישאר בו.

אבל זה כמובן לא עובד – רבים מאלו ששוחים במסלול האיטי לא יכולים להשתלב במסלולים המהירים יותר, שגם הם לא פעם עמוסים אפילו יותר מהמסלול האיטי. ורבים מהם כמוני לא רוצים לשחות במסלול שמשמש ללימודי שחיה בגלל הקרבה לקיר – ולכן בעצם אין להם לאן לעבור.

יש מידי פעם כאלו שעוברים מהמסלול האיטי למסלול מהיר יותר, ולפעמים כשאין עומס במסלולים המהירים, זה לא ממש מפריע. אבל לא פעם כשיש עומס, אותם אנשים כן מפריעים – ולמרות שלרוב לא יעירו מתוך נימוס, הם די יכולים להפריע לשחיינים המהירים יותר (שמתעצבנים עליהם ממש כמו שאנחנו מתעצבנים על השכשכן).

הבעיה היא שלמרות הכל, לא פעם השכשכן מנסה לא פעם בכל מחיר להשאר במסלול האיטי ולא לעבור למסלול הצידי. יכול להיות שהוא ״בונה״ על זה שהשחיינים לא יתלוננו מתוך נימוס או חוסר נעימות לגבי מצבו, או שהמציל לא ממש ישים לב אליו או יעיר לו. אני לא בטוחה שזה משהו שהוא עושה בצורה מודעת לחלוטין – ייתכן שהוא רגיל לכך שאנשים מנומסים כלפיו כי רוב האנשים באמת מתייחסים אליו ברגישות בגלל מצבו, ואז הוא רגיל לכך שלא מעירים לו והוא לוקח את זה כמשהו ברור מאליו.


ואז השבוע שמתי לב שהשכשכן שוב חזר לשחות יותר במסלול החלקי, כנראה כי רעננו לו את הבקשה לשחות שם. אבל באחד הימים הוא פשוט ״חרפן״ אותי: בשלב מסוים הוא שחה במסלול האיטי, ואז הגיע שחיין שלישי.

שמתי לב שהשכשכן עבר למסלול הצידי ולכן המשכתי לשחות בצד של המסלול האיטי שבו אני הייתי שהיה מרוחק מהמסלול הצידי, אבל פתאום שמתי לב שכל כמה דקות – השכשכן נכנס למסלול האיטי ומפריע לשחיין הנוסף, אבל כשהגעתי לסוף המסלול, השכשכן חזר למסלול הצידי. ממש כל כמה דקות הוא התחיל לעבור שוב ושוב ושוב בין המסלולים בצורה שאי אפשר היה ממש להבין איפה הוא מתכוון לשחות, ואני מניחה שזה שיגע גם את השחיין האחר במסלול.

בסופו של דבר – למזלי ולמזלו של השחיין הנוסף, השכשכן בסופו של דבר היה צריך לצאת מהבריכה ולהתחיל להתכונן לעבודה, כך שהוא הפסיק להטריד אותנו. בשלב מסוים הצטרף עוד שחיין למסלול, ולמרות שגם הוא היה יחסית איטי והיינו צריכים מידי פעם לעקוף אותו, הוא הצליח להשתלב במסלול בצורה טובה יותר.


אני לא אומרת שהשכשכן הוא השחיין היחידי שמפריע במסלול. יש למשל גברת מבוגרת שנשמע שהיא עולה מברית המועצות לשעבר שמגיעה מידי פעם, שוחה נורא לאט שחיית חזה, ומתעקשת לשחות רצוף בלי לאפשר לשחיינים מהירים יותר (שזה שאר השחיינים במסלול מלבד השכשכן) לעקוף אותה אם היא רואה שאנחנו מתקרבים אליה כשהיא מגיעה לסוף המסלול. זה כמובן מאלץ אותנו לעקוף אותה ״בכוחֿ״ שכמו שכתבתי למעלה – זה לא תמיד אפשרי או נוח.

יש לפעמים גם שחיינים מהירים שמעדיפים להיכנס למסלול האיטי, למשל במצב שבו המסלולים המהירים מלאים מאוד והמסלול האיטי יחסית ריק. במצב כזה, הם יכולים מאוד להפריע כי הם כל הזמן עוקפים, ומובילים לא פעם ל״כמעט תאונות״ או ״כמעט התנגשויות״ כשהם מתעקשים לעקוף בכל מחיר – עד שהם מבינים שהם במסלול הלא נכון ועוברים למסלול מהיר יותר.

אבל הם לא מפריעים באופן קבוע כמו שכשכן. השחיינים המהירים לרוב יעדיפו לשחות במסלול המהיר מלכתחילה, והגברת האיטית מגיעה בשעות הבוקר המוקדמות בתדירות מאוד נמוכה ולא ברמה היומיומית – לעומת השכשכן שמגיע כל בוקר להשתכשך.


מעבר להפרעה האמיתית שהשכשכן גורם לכל השחיינים, אני לפעמים חוששת שהצורך שלי להתמודד עם ההפרעות שלו והעובדה שדי ברור שהוא מפריע לי מאוד בסופו של דבר יפגעו בי.

למשל כשהוא התחיל לעשות את ה״יו יו״ הזה של המעברים בין המסלול האיטי למסלול החלקי – קיוויתי שאף אחד לא יחשוב שהוא עושה את זה כי אני לא מתחשבת בו ולא ״מאפשרת״ לו להצטרף למסלול האיטי, במקום להבין שמנקודת המבט שלי שההתנהלות שלו היתה בעיקר מבלבלת.

במצב כזה אני חוששת שאני עלולה להיות זו שישוחחו אותה על לשחות בצורה יותר מתחשבת, במקום לראות ב״שכשכן״ את הגורם המפריע…

כשפרסום בימינו משמעותו רק לעורר רעש בכל מחיר (גם של חשיפה גרועה)

אני מניחה שהשם אליהו יוסיאן כנראה מוכר ללא מעט מהקוראים שלי.

מדובר על אדם שנולד באיראן והוא ומשפחתו הצליחו לברוח משם, למרות שבכמה גלים ולא בבת אחת (יוסיאן ואביו הגיעו לארץ כמה שנים לפני הנשים של המשפחה). כשכל המשפחה עלתה לארץ יוסיאן הצטרף לטענתו ל 8200 והיה פעיל מאוד שם ברמה שבה הוא טען שהוא זכה בפרס יוקרתי כזה או אחר של היחידה, למרות שבדיעבד חקירה בנושא העלתה שהוא מעולם לא זכה בפרס כמתמודד ראשי ולכל היותר ייתכן שהוא קיבל קרדיט בזכיה בשנה כזו או אחרת כחלק מצוות שבו הוא עבד אבל לא היה בהכרח דמות דומיננטית שם.

יוסיאן עלה לכותרות בארץ בתחילת מלחמת ״חרבות ברזל״ בתור מומחה לאיראן, למרות שיש מי שיטען שהוא לא כזה מומחה גדול מבחינה אקדמית אלא יותר מסמך על הניסיון האישי שלו כמי שהתגורר בעבר במדינה. הגישה שלו היתה שאנחנו בארץ הפכנו למפונקים מידי ומנותקים מידי מהמציאות במזרח התיכון. מבחינתו בתור ״אוכלי סושי״ שגרים באיזור שבו כולם אוכלים חומוס – אנחנו לא בהכרח מבינים את המנטליות הערבית מוסלמית שמבינה רק כוח, כוח ועוד כוח.

בשלב מסוים הוא הפך להיות פרשן בערוץ 14 המזוהה עם ביבי, למרות שייתכן שהוא כבר לא מפרשן שם יותר. אבל עם הפרסום – עלו כל מיני הערות שלו בעבר ובהווה שבעצם הוא רוצה להשכין פה דיקטטורה דתית סטייל איראן. מבחינתו החילונים הליברלים הם בעצם ״סרטן״ שהורס את ״מדינת היהודים״, שלא לדבר על שלל דעות מיזגניות שמעידות על זה שמבחינתו של יוסיאן נשים בכלל לא צריכות לצאת מהבית או המטבח.

זה הפך את יוסיאן מהר מאוד ל״פרסונה נון גרטה״ בהרבה ערוצים שבהתחלה נתנו לו הזדמנות לדבר בהם (בין אם מדובר על ערוצי תקשורת שונים ובים אם מדובר למשל על להרצות בפני צה״ל), מלבד כמובן ערוץ 14 שבו השמרנות הקיצונית שלו נתפסה דווקא בתור יתרון מאוד גדול בפניה ל״בייס״ של הערוץ.

טוב, אולי זה קרה אחרי שארץ נהדרת גם השתמשה בדמותו בגלל המבטא הפרסי הבולט שלו והגבות האופייניות שהפכו את הפרצוף שלו לליצני.


ואז הבעלים של חברת ״טורנדו״ שמייצגת מזגנים – החליטו להשתמש בדמותו כחלק מפרסומת חדשה שלהם.

אני מניחה שהם היו מודעים לכך שכל אותם חילונים ליברלים שיוסיאן בז ולגלג להם יתנגדו לקנות מחברה שמפרסמת את עצמה בדמותו – והם כנראה היו מרוצים מכך שהודעות גינוי וחרם על המותג התחילו להתפרסם מכל עבר כלפי החברה.

אני מניחה שלמרות שרגע הם ביכול עדיין מרוצים מההחלטה לשכור אותו, עוד יום או יומיים הם יורידו אותו מהמסכים כי הם פתאום יגלו הבנה לרגשות הציבור בכל מה שקשור בשימוש בדמותו.

גם אליהו יוסיאין יהיה מרוצה, כי מלבד השכר שהוא כבר כנראה קיבל מראש – הוא זכה לעוד במה(גם אם לזמן יחסית קצר) שעליה הוא יוכל שוב ללרלר את הדעות שלו על סושי, חומוס, ונשים למטבח למה דקות נוספות.

אבל למרות שכל אלו שמתנגדים לפרסומת הם בעצם בעדנו – בסופו של דבר הם אלו שגרמו להנהלת טורנדו לשכור את יוסיאן בתור נציג בדיוק כי המנהלים ידעו שיווצר סביבו רעש, והרעש הזה יגרום לכולנו לזכור את המותג ״טורנדו״, ולכן כנראה לרכוש מזגנים של החברה בעתיד הקרוב או הרחוק יותר (אחרי ששערוריה אחרת תגרום לנו לשכוח כמה כעסנו לגבי יוסיאן).

הטיול לאלסקה – Alaska saxifrage

בביקור בקודם שלי באלסקה, צילמתי לא מעט פרחים, וגם התמונות שלהם עוררו לא מעט עניין (במיוחד מצד עננת), למרות שאז התקשיתי מאוד לזהות את הפרחים. אבל כיום יש הרבה יותר אמצעי זיהוי, כולל תוכנות שממש מזהות את הפרחים בתמונה – וכן אני מקווה שעשיתי עבודה טובה בזיהוי שלהם.

את הפרח הזה צילמתי באיזור ה Carcross Desert ביוקון, אלסקה. ברור לי שהוא סוג מסוים של saxifrage – וזה האלסקני נראה לי הכי דומה לפרח שצילמתי.

חשוב לציין שה״מדבר״ הוא בעצם לא ממש מדבר. מדובר על איזור שיש בו כמה דיונות חול ולכן כנראה הזכירו למישהו מדבר, אבל באיזור יש מספיק משקעים כדי להפוך אותו להכי רחוק ממדבר שאפשר, והדיונות עצמן מלאות בפרחים ועצים שבהחלט מעידים על כך שזה לא מדבר.

הקיץ למעשה כבר כאן

זה הנושא של השרביט החם השבוע, שבעצם עוסק בסוגי החופשות שאנחנו אוהבים (כי כנראה שאנשים נוטים לצאת לחופשות בקיץ?).

אני כידוע אוהבת לצאת למקומות שבהם אפשר לטייל בטבע, ופחות חשוב לי תנאים של חמישה כוכבים או חופשת ״בטן גב״. להיפך – מבחינתי אני יכולה לישון גם באוהל ושק שינה, וטכן עשיתי את זה כמה פעמים – למרות שאחת הסיבות הכי טובות לזה מבחינתי היא שאחרי שינה באוהל לתקופה כזו או אחרת היא שלומדים מאוד להעריך כמה נוח לישון במיטה…

הטיולים האלו גם כוללים באופן טבעי לא מעט הליכה, ולא פעם זה חלק מהעניין – האתגר של לבצע מסלול כזה או אחר, ולא פשוט להגיע לסיום של המסלול ולהנות מהמפל או מהאטרקציה שאליה המסלול מוביל.

אני יודעת שלא פעם עם הגיל אנשים נוטים פחות לצאת לטיולים מאומצים כאלו, אבל אני הכרתי לא מעט אנשים בני שישים פלוס ושבעים פלוס שהצטרפו לטיולים כאלו ומאוד נהנו מהם. כשטיילתי עם החברה הגיאוגרפית ברכבת הטרנס סיבירית, היו איתנו בטיול בני זוג בני שמונים או שמונים וקצת שמאוד נהנו מהטיול גם אם הם לא השתתפו בכולו בצורה מלאה.

אני חושבת שהיכולת ליהנות מטיולים כאלו תלויה לא בהכרח בגיל הפיזי של הגוף אלא יותר בגיל המנטלי, ויש אנשים שבהחלט נשארים מספיק ״צעירים בנפשם״ כדי ליהנות מטיולים כאלו, ולא ירצו לבלות רק בנופש של ״בטן גב״ או כזה שאפשר להגיע לכל יעד ברכב ואז הליכה של כמה מטרים לכל היותר.

עוד חוויה מחיפושי העבודה…

בסוף שבוע שעבר קיבלתי פניה ממגייסת של חברת ״מיקור חוץ״ (שם יפה לחברת קבלן) לגבי תפקיד שנשמע לה רלוונטי לי, שגיליתי במהלך השיחה איתה מדובר על תפקיד בתעשייה האווירית.

משהו בתיאור נשמע לי מאוד מוזר, ולא הייתי בטוחה שמדובר על תפקיד שבכלל מיועד למתכנתים. בגדול, התעשיה האווירית רכשה תוכנה מהחברה שבה עבדתי עד תחילת 2020, והחברה תתאים לתעשיה האווירית את התוכנה הזו – והתעשיה האווירית זקוקה למישהו שיוודא שהתוכנה באמת הותאמה לה לפי ההגדרות שלה, ואז כנראה לפתח כל מיני אפליקציות מעל התוכנה הזו.

מעבר לעובדה שאני אישית לא ממש מפתחת אפליקציות ולא ממש משתמשת בטכנולוגיות שבהם משתמשים כדי לפתח אותן. מבחינה מסוימת אם היתה איזושהי התאמה בשאר התפקיד יכול להיות שזה היה משהו שהיה נחמד לי ללמוד – אבל סביר להניח שהתעשיה האווירית משתמשת בגרסאות כאלו ישנות של הכלים האלו שזה לא בהכרח יהיה ניסיון שימושי.

אבל עדיין לא היה ממש ברור לי עד כמה התפקיד הזה היה באמת כזה שמתאים למתכנתת, כי למשל להבין שהתוכנה מתאימה להגדרות של החברה לא ממש נשמע לי כמו משהו שמתכנתים עושים, וחשבתי שאולי מדובר על תפקיד שמערב הרבה דברים ויש בו קצת תכנות, ולכן מגייסים מישהו שיתאים לפינה של התכנות כי הוא יהיה מסוגל להכנס לכל השאר, ומי שייכנס לרוב לכל השאר לא יוכל להכנס לתכנות.

מצד שני, על פניו נשמע שאני מכירה את המערכת שהתעשייה האווירית עומדת לקבל וגם עבדתי מולה בצורה שנשמעה על פניה דומה למה שהתעשיה האווירית עומדת לעבוד מולה. וזה נשמע כמו יתרון מאוד גדול.

מעבר לזה, המגייסת מטעם חברת ההשמה ניסתה למכור את התפקיד הזה יותר מידי.

לרוב בתפקידים כאלו יש שיחה ראשונית עם מגייסת ששואלת מתאים או לא מתאים וזהו. יש מגייסות שאפילו עושות את זה בווטסאפ או אס אם אס ולא שיחת טלפון אפילו. מדובר על משהו של כמה דקות וזהו.

אבל לא התפקיד הזה.

זה התחיל בשיחה בצ׳ט של לינקדאין עם מגייסת מחו״ל. ואז שיחת טלפון ארוכה עם מגייסת בארץ שחזרה על הרבה מהנקודות של השיחה עם המגייסת מחו״ל, ואז ניסיון ״להדריך״ אותי מה להגיד ואיך לשכנע את המגייסת של התעשיה האווירית לגייס אותי בגלל ההיכרות שלי עם המערכת.

השיחה היתה ארוכה מאוד ונשמע שהמגייסת רוצה לשוחח איתי שוב בהמשך, אבל אחרי ששלחתי לה קורות חיים היא הגישה אותם הלאה ואז חזרה אלי בהודעה שנשמע שיש התאמה ושהמגייסת מהתעשיה האווירית תיצור איתי קשר, ותיארתי לעצמי שמעכשיו אעבוד מול המגייסת מהתעשיה האווירית ישירות.

אבל לא – לפני שהמגייסת של התעשיה האווירית התקשרה אלי, שוב יצרה איתי קשר המגייסת מחברת ההשמה לעוד שיחה להשלמת פרטים, ועל הדרך להדריך אותי במה להגיד בכמה נקודות שלא מצאו חן בעיניה. למשל בשלב מסוים היא שאלה אותי למה אני מחפשת עבודה כל כך הרבה זמן – ועניתי לה די בכנות שזה נובע מכך שמצב השוק ממש גרוע ובקושי יש לי ראיונות. היא התעצבנה על התשובה הזו כותבה שלקחתי חופש כחלק מהתקופה כדי לנוח, וכמובן דרשה שאחזור על הסיבה הזו כשהמגייסת של התעשיה האווירית תתקשר.

בשלב זה כבר הייתי חולה, וגם כששוחחתי עם מכרה מהתחום על התפקיד, הוא נשמע הרבה פחות מפתה או רלוונטי עבורי, והרגשתי שאני משקיעה הרבה אנרגיה שאין לי בתפקיד שנמצא במקרה הטוב בעדיפות מאוד נמוכה עבורי.

ואז בוקר אחרי התקשרה אלי סוף סוף המגייסת מהתעשייה האווירית, מישהי שהיא בעצם המנהלת הטכנית כך שיכולנו לשוחח על התפקיד עצמו בצורה יותר מדויקת – רק כדי לגלות שהם מתכוונים לעבוד מול המערכת המדוברת בצורה שהיא מאוד שונה מהדרך שבה עבדתי מולה בעבר. ובגלל שההתאמה שלי כביכול לתפקיד נבעה מההיכרות שלי עם המערכת (ובשאר התחומים היו לי אפילו פערים מקצועיים די גדולים), היה ברור משיחה של כמה דקות שאני כנראה לא מתאימה, אבל בגלל שהיה מדובר על שעות הערב המנהלת רצתה לחשוב על זה אז סיכמנו שנשוחח בוקר אחרי, אבל נראה היה שהיא שקלה לחיוב לפחות לראיין אותי את הראיון הראשוני.

עדכנתי את המגייסת מחברת ההשמה שהודתה לי רק בוקר אחרי. המתנתי לשיחה מהמגייסת של התעשייה האווירית, אבל קיבלתי במקומה עוד שיחה מהמגייסת של חברת ההשמה. בגלל שהייתי רחוקה מהטלפון לא הספקתי לענות לשיחה, אבל כשניסיתי להתקשר חזרה פחות מדקה אחר כך, הטלםון כבר היה תפוס. כתבתי הודעה למגייסת שאמרה שהיא מיד חוזרת אלי, אבל כשעברו כמה דקות וזה לא קרה – התעצבנתי. בשלב זה כבר הייתי עייפה ורציתי רק להכנס למיטה ולנמנם קצת, וידעתי שיש לי בהמשך היום שיחה עם מגייסת מחברה לגמרי אחרת לתפקיד אחר ורציתי להגיע לשיחה רעננה, ועיצבן אותי שאני צריכה לדחות את המנוחה שלי ואולי אפילו לקצר אותה לטובת מגייסת לתפקיד לא רלוונטי שמתעקשת לבצע את ההתאמה כשהיא לא קיימת.

אז בשלב מסוים פשוט שמתי את הטלפון על שקט, עצמתי עיניים, ונמנמתי לבערך חצי שעה. פספסתי שיחה של המגייסת מחברת ההשמה, שכנראה שמעה מהמגייסת של התעשייה האווירית יותר פרטים לגבי זה שאני לא מתאימה להם, ורצתה להדריך אותי איך לשכנע את המנהלת שאני כן מתאימה. אבל מסיבה לא ממש ברורה התעוררתי בדיוק לשיחה עם המגייסת של התעשייה האווירית, ועניתי עליה כשעדיין הייתי קצת רדומה.

אם יש משהו שאני מצטערת עליו, זו העובדה שעניתי כך לטלפון ובגלל זה נשמעתי מאוד חסרת סבלנות וחסרת מוטיבציה. אם היה מדובר על המגייסת של חברת ההשמה זה לא היה מפריע לי, כי כנראה חוסר הסבלנות שלי נבע מההתנהלות שלה לכל אורך התהליך. אבל בשלב זה די אמרתי למגייסת מהתעשייה האווירית שכנראה שאין בינינו התאמה ולכן שווה לוותר על ראיון.

היא הסכימה שכנראה אין פה התאמה ונפרדנו. עדכנתי את המגייסת מחברת ההשמה, שרק שאלה למה זה לא יצא לפועל, וכתבתי בקצרה שבסופו של דבר היה פה פער מקצועי גדול מידי.

יש לי רושם שחברת ההשמה הספציפית הזו כנראה לא תחזור אלי בעתיד, אבל אני חושבת שלאור הניסיון שלי איתם זה כנראה בסדר גם מבחינתי.

אני שונאת להיות חולה

אמא שלי סיפרה לי שבתור תינוקת, היתה לי אנגינה בערך פעם בשבועיים שלושה – עד שבשלב מסוים גילו שזו היתה דלקת במערכת השתן וכשטיפלו בזה בצורה נכונה ויסודית, הבעיה עברה והפסקתי להיות חולה בתדירות כזו גבוהה.

אני לא זוכרת שהייתי ילדה חולנית במיוחד אחרי זה – עד שעברתי בקיץ בין כיתות ו׳ וז׳ מעין ניתוח קוסמטי בגרון לתיקון הפרעת הדיבור שיש לי, שעד היום לא ברור לי עד כמה באמת עזר, ובכך מקרה ברור שהוא לא נתן פתרון מלא לבעיה.

אבל מה שהניתוח בהחלט גרם לו באופן ישיר הוא שנדבקתי באופן קשה בל חיידק או וירוס שגורם למחלות בדרכי הנשימה, ובצורה קשה. זה היה מתחיל בכאבי גרון מאוד קשים שאפילו תרופות ייעודיות כמו סטרפסילס לא היו עוזרות להם, עובר לאף סתום לגמרי, וכמובן גם חום ושאר תופעות לוואי.

השנים הראשונות של זה היו קשות, ואני זוכרת שבצבא גם הייתי פעם או פעמיים חולה כך – אבל אני חושבת שבשנים אחרי זה, זה הפסיק. יכול להיות שבשלב זה בחיי הייתי פחות חשופה למחלות, או שפשוט מערכת החיסון שלי התחזקה והתרגלה להתמודד עם הוירוסים שגורמים את המחלות האלו במערכת הנשימה. כנראה שהיה מדובר על שילוב של שני הגורמים האלו, שהוביל לכך שאני בקושי חולה.

אבל מידי פעם ״נופל״ עלי משהו. לרוב זו הצטננות או וירוס דמוי שפעת שעובר תוך כמה ימים, אבל לפעמים מדובר על וירוס בטן שעובר יחסית מהר.

אבל החל מיום שישי אני מרגישה תחת ״מתקפה משולבת״ של אלוהים יודע מה.

זה התחיל בתחושה רעה בשישי בבוקר שבהתחלה לא קישרתי בכלל למחלה כזו או אחרת. נסעתי מוקדם בבוקר לחדר הכושר, ואיכשהו הכביש שהוביל לשם היה חסום, ומצאתי את עצמי צריכה ללכת בערך ק״מ ברגל כדי להגיע לחדר הכושר. זה לא אסון – רק שבשישי בבוקר שכחתי לאכול משהו לפני האימון, משהו שכנראה לא היה מפריע לי אם הייתי עושה רק אימון משקולות – אבל הרגשתי חולשה, והנחתי שההליכה פשוט גרמה לי לנפילת סוכר.

אבל גם כששתיית שייק לא ממש אוששה אותי – התחלתי להרגיש שמשהו אולי קורה פה, ובאמת בשעות אחה״צ התחלתי לפתח תסמינים של שפעת כולל כאבי מפרקים.

הם עברו די מהר במהלך הלילה – אבל נשארתי עם בעיות בבטן שעדיין ממשיכות כמה ימים, ורק ביום שני התחילה איזושהי הקלה. וזה מוזר, כי למרות שכמובן שסבלתי מידי פעם מקלקולי קיבה (לפני כמה שנים זה קרה לי פעמיים בחנוכה, בבוקר שאחרי שאכלתי סופגניות מסניף ספציפי של רשת גדולה) ומידי פעם מוירוס – אבל אני לא חושבת שאי פעם היה לי מצב שבו הקיבה נשארה רגישה יותר מיום או יומיים. במקרה של הסופגניות אחרי שעה או שעתיים הבלגן הפסיק.

פעם כשגרתי בהרצליה וחטפתי עוד וירוס כזה, הלכתי פעם לרופא המשפחה שלי שם. הוא אמר משהו שנשמע לי מאוד הגיוני: מבחינה פיזיולוגית, התסמינים של קלקול קיבה נועדו לאפשר לגוף ״להיפטר״ מחומר שמזיק לו או פוגע בו. לכן במצב כזה כל עוד מדובר על אדם מבוגר (אבל לא זקן) ובריא, וככל עוד התסמינים עצמם לא גורמים נזק משמעותי או אי נעימות חריגה, לא מלווים בתופעות כמו חום מאוד גבוה או סחרחורות, ומשתפרים משמעותית תוך שלושה עד חמישה ימים – עדיף לתת לגוף ״לנקות״ את עצמו ובכך לאפשר למחלה או ההרעלה עצמה לעבור כמה שיותר מהר. דווקא התרופות שמקלות על התסמינים (קרי תרופות מונעות שלשול) לפחות במקרה הזה פוגעות ביכולת של הגוף להתמודד עם המחלה.

לכן השתדלתי לבלות את הימים האחרונים בלאכול אוכל קל לעיכול – עד כדי כך שנראה לי שבזמן הקרוב אני לא ארצה בכלל להסתכל על לחם.

אני מודה שאני מאלו שמעולם לא הבינו את הקריזה ללחם. זה לא שאני נמנעת מלאכול לחם – אני אוהבת לחם טוב, במיוחד עם חמאה. אבל אני מעולם לא הבנתי את האנשים ש״מכורים״ ללחם.

זה מזכיר לי שפעם היתה לנו בשומרי משקל מדריכה מחליפה ש״חיה״ על לחם, או יותר נכון על כריכים. היא ממש העבירה לנו הרצאה על אילו לחמים היא ממליצה, איזה רטבים היא ממליצה לשים בכריכים, ואיזה חלבון וירקות היא שמה בהם. היא התרכזה בעיקר בכריכים שהיא יכלה לקחת איתה לאכול ״על הדרך״ שהיא נוסעת בין קבוצות שונות.

זה לא שאני לא אוכלת כריכים. אני בהחלט אוכלת כריכים, גם בבית וגם למשל לפעמים בארומה או בבתי קפה אחרים. אבל זה ממש לא ברמה יומיומית, ואני חושבת שהימים האחרונים הוכיחו את זה – והעובדה שכנראה לא ממש יבוא לי לאכול עכשיו לחם אחרי יומיים או שלושה שזה היה המזון העיקרי שלי…

הטיול לאלסקה – American Saw-Wort

בפעם הקודמת שטסתי לאלסקה ב 2011, צילמתי המון פרחים, ופרסמתי רשומות עליהם בבלוג.

אני לא יודעת אם הפעם פשוט פגשנו פחות פריחה, או שהיא היתה פחות מרשימה או מעניינת (לפחות עבורי) מאשר הפעם הקודמת – כנראה שילוב של שני הגורמים. אבל עדיין צילמתי פרחים, ואני יודעת שהיו בעבר קוראים שמאוד נהנו מזה.

הפעם גם ניסיתי לזהות אותם בעזרת ספר זיהוי פרחים שרכשתי פלוס חיפוש גוגל, אני מקווה שהצלחתי לזהות בהצלחה, אבל אם מישהו חושב אחרת – אשמח לשמו ולתקן.

הקוץ הזה הזכיר לי מאוד לא מעט קוצים שיש לנו בארץ…

״הפסיון של ישו״

הפסיון של ישו הוא סרט בבימויו והפקתו של השחקן, הבמאי והמפיק מל גיבסון, ומספר על שעותיו האחרונות של ישו.

עד להפקת הסרט, גיבסון נחשב לשחקן אקשן מוצלח במיוחד, וכנראה שרבים לא היו מודעים לכך שהוא נוצרי קתולי אדוק וקיצוני במיוחד, ושהוא משתייך לזרם בכנסיה הקתולית ששולל שינויים רבים שנעשו בכנסיה בעשורים האחרונים, בין השאר כאלו שהפכו את הדת הקתולית ליותר ידידותית כלפי יהודים.

הסרט היה בהרבה מובנים הסנונית הראשונה שהציגה את מל גיבסון כאנטישמי בפוטנציה, כשהרבה אירועים שקרו בשנים לאחר מכן (כמו למשל כמה אמירות אנטישמיות נגד שוטרים כשהוא נתפס נוהג בשכרות, או אמירה אנטישמית שלו כלפי השחקנית היהודיה ווינונה ריידר) רק חיזקו את הרושם שהוא אכן אנטישמי, והפכו אותו לפרסונה נון גרטה בהוליווד. אני מניחה גם שהעובדה שבעקבות הסרט התגלה שאביו של מל הוא מכחיש שואה לא עזרה בדיוק לדימוי של מל עצמו כידידותי ליהודים.

שרשרת האירועים האלו גרמו לכך שמל נדחה מהוליווד בצורה כמעט מוחלטת, ורק בשנים האחרונות הוא מתחיל לאט לאט לחזור לתחום המשחק, הבימוי וההפקה בהוליווד, ולא פעם בשקט ובקטן.


מה שהפך את הסרט לבעל דימוי אנטישמי לא היה בהכרח התוכן שלו.

הסיפור על מה שמכונה ה״פסיון״ של ישו, קרי הסבל שהוא עבר ביממה האחרונה לחייו, ידוע. ישו כביכול ידע שהוא עומד לסבול כדי לגרום לאלוהים למחול לכל חטאי האנושות, ונאלץ לקבל על עצמו את המשימה. במקביל לכך הסנהדרין היהודי החליט להסגיר אותו לידי הרומאים כי ההנהגה הדתית היהודית ראו בו איום, מה שגרם לכך שישו הוצא להורג כשהוא צלוב וסובל מאלימות קשה של הרומאים. הוא מת לאחר מספר שעות – אבל לפי המיתוס לפחות הוא חזר לחיים – ואז עלה ישירות לגן עדן די לשבת לצד אלוהים.

הדרך שבה ישו עבר כשהוא על הצלב נקראת ה״ויה דלורוזה״ והיא מסלול מוכר ואפילו מסומן בעיר העתיקה של ירושלים, ותיירים נוצרים רבים מגיעים אליה כדי לצעוד בה.

כך שהסיפור שמסופר בסרט (בקווים כללים לפחות) מוכר ומקובל אפילו על היהודים – אבל הקושי הוא בפרטים. איכשהו הסרט מצליח להציג את היהודים באור גרוע במיוחד. הם כולם מכוערים (לעומת הנוצרים שלוהקו כשחקנים יפים), ומתוארים כמושחתים וסוטים. כל אלו הם דברים שגורמים נוצריים רשמיים יותר כבר שנים מנסים להמנע מהם בתיאור היהודים בסיפורים דתיים, מתוך הבנה שתיאורים כאלו הם אחת הסיבות העיקריות לכך שהאנטישמיות התפתחה בכל העמים הנוצריים הדתיים, ומנסים עם השנים להראות יהודים באור חיובי יותר ולכל היותר לזהות את ה״רעים״ בסיפור של ישו פשוט כאנשים רעים ולא כמייצגים של היהדות כולה.

אבל לא כך מל גיבסון, שלטענתו ניסה פשוט להציג את הסיפור בצורה הכי אמיתית ומדויקת שאפשר על סמך מה שמופיע בכתבי הקודש הנוצריים, והוא לא רצה לוותר על האמינות של הסיפור (לפחות לא מבחינה דתית). הוא ניסה לטעון שהסיפור לא מעודד אנטישמיות, והיו כאלו שהסכימו איתו (כולל כמה רבנים אורתודוקסיים אמריקנים) לצד הרבה מאוד אחרים (נוצרים ויהודים כאחד) שלא הסכימו איתו ועם מה שהם תפסו כהיתממות מצידו.

וחשוב לזכור שבאמת ישנם מיליוני מאמינים נוצרים בעולם שרואים בסיפור של ישו סיפור אמיתי, ולמרות שבעבר הוא באמת שימש כסיבה להצדקת אנטישמיות, עבור רבים מהנוצרים כיום הוא לא כזה, והסרט לא יהיה כנראה מה שיהפוך אותם לכאלו. מצד שני, אלו מהם שמשתמשים בסיפור בפרט ובדת בכלל כסיבה להצדקת האנטישמיות שלהם – לא זקוקים לסרט כדי להפוך לאנטישמים.

מצד שלישי, סרט שכזה, במיוחד כשהוא משתמש במרכיבים שהם לא בהכרח מודעים כדי להציג יהודים באור גרוע – בהחלט יכול להשפיע על כל אותם אנשים שנוטים להיות מושפעים, וגם אם כיום הם לא בהכרח אנטישמים אלא יותר ״על הגדר״ בכל מה שקשור ליחס שלהם ליהודים – ייתכן שהוא בהחלט יכול לעודד אותם להפוך לאנטישמים בזכות הייצוג השלילי של יהודים בסרט. הם אמנם מיעוט, אבל הם בהחלט קיימים.

גיבסון עצמו עדיין טוען שלא היו מניעים אנטישמיים מאחורי הרצון שלו להפיק את הסרט, וניסה אפילו להפיק סרט על יהודה המכבי כפיצוי ליהודים על המהומה שהתעוררה בגלל ״הפסיון של ישו״, אבל הסרט בסופו של דבר לא יצא לפועל.


עצם העובדה שסרט כזה שנוי במחלוקת זמין דרך נטפליקס, ועוד זמין בישראל, מעלה תהיות לגבי הערך שלו מבחינה תרבותית ומוסרית.

קשה לא לתהות עד כמה זה קשור לעובדה שגיבסון מפיק בימים אלו סרט המשך על הקימה מהמתים של ישו (בתקווה שהוא יהיה פחות אנטישמי).

מצד שני, הסרט עלה לנטפליקס לקראת יום השואה – תזמון שאולי לא היה מכוון אבל בהחלט היה מאוד סמלי. קשה להכחיש שהאנטישמיות שהובילה בסופו של דבר לשואה היתה מבוססת על האנטישמיות הקלאסית שנבעה מהנצרות ומהקישור של היהודים כמי שהובילו למותו של ישו בכך שהסנהדרין והכוהנים היו אלו שמסרו אותו לידי הרומאים.

אני מודה שמעניין אותי למה הנושא לא עלה לדיון בעיתונות, במיוחד לאור התגברות האנטישמיות בעולם בתקופה האחרונה. למרות שמעולם לא נאסר על שידור הסרט בארץ, זה קרה ״בשטח״ בין השאר כי אף אחד לא הסכים להפיץ אותו. לכן זו כנראה הפעם הראשונה שבה הסרט הפך לכל כך נגיש לקהל הישראלי.