התיירת המקרית

הציפור הרשמית של אלסקה היא שכווי השלג, ואחת הערים הקטנות באיזור רצתה לקרוא לעצמה על שם הציפור החמודה הזו – רק שהשם שלה הציפור באנגלית, Ptarmigan קשה לאיות כי לא מבטאים את האות פי בתחילת המילה. לן העיר קראה לעצמה ״תרנגולת״ כלומר Chicken, והסיפור הזה הפך להיות חלק מהאטרקציה התיירותית של העיר.

בעיר צ׳יקן יש כמה איזורים של חנויות, פסל של תרנגולת שלידה יש שלט שמראה מרחקים לערים שונות – ומעין ספינה שבה השתמשו בעבר כדי לכרות זהב בנהרות באיזור, ואפשר כמובן לערוך בספינה סיור שהוא מודרך ובתשלום. כמובן שהספינה והאיזור שלה ״ממותגים״ בפסלים של תרנגולת.

בטיול הקודם שלנו, הנהגים עצרו בשני מקומת בעיר: קודם כל בכמה חנויות למזכרות שיש בעיר, ואז לקחו אותנו לנקודה שבה היה את פסל התרנגולת והספינה החופרת.

הפעם הם פשוט ״זרקו״ אותנו ליד הפסל וליד הספינה – והרגשתי שבאופן כללי פחות אכפת להם מניצול זמן יעיל עבורנו אלא יותר לזמן מנוחה ופחות טרחה למדריכים.

לכן אני חושבת שרוב האנשים לא ממש התרחקו מנקודת ההורדה שלנו – היו כמה שהצטרפו לסיור בספינה לכריית זהב, אחרים ניגשו לאתר קמפינג קרוב כדי להתקלח בתשלום סמלי – והשאר פשוט נחו באיזור וזהו.

כולנו (או כך לפחות אני מקווה) מאושרים מכך שהחטופים והחטופות מתחילים להשתחרר, למרות שקצב הפעימות מאוד איטי.

אבל קשה מאוד לא לשים לב לכך שבני משפחת ביבס, ובמיוחד שירי והילדים אריאל וכפיר, לא השתחררו כבר בפעימות הראשונות – ואין תוכנית מוגדרת למתי ואיך הם ישתחררו.

לבני משפחת ביבס שנלחמו ועדיין נלחמים כדי לשחרר את בני המשפחה החטופים מאוד קשה עם הסיטואציה, והחל מסוף השבוע התחילו לדרוש בתוקפנות תשובות לגבי גורלם, ושהתקשורת והצבא יפסיקו לפעול מתוך הנחה ששירי והילדים נהרגו.

בעיני אין לצבא כרגע וודאות לגבי גורל משפחת ביבס (למרות שכנראה יש כמה הנחות עבודה לגביהם וגם לגבי שאר החטופים), אבל יש לי שתי תיאוריות לגבי העובדה שלא מדברים עליהם.

הראשונה היא אופטימית: החמאס יודע כמה המשפחה חשובה לציבור הישראלי מכיוון שמדובר על ילדים קטנים, ולכן מעכב את השחרור שלהם (ובנוסף גם לא משחרר אף פיסת מידע לגביהם) כדי להשתמש בהם בתור טרור פסיכולוגי נגדנו. במצב כזה, הממשלה, הצבא והתקשורת מעדיפים כנראה לא לדבר עליהם כדי להקטין את העיסוק בהם ובכך לבטל עד כמה שניתן את הטרור הפסיכולוגי של החמאס – ובכך אולי אפילו לשחרר אותם מוקדם יותר.

רבות דובר על כך שדווקא בגלל הידיעה ששירי והילדים חשובים לישראלים – לחמאס חשוב לשמור עליהם בחיים בתור קלף מיקוח (ואפילו דובר על כך שהם היו בסביבתו של סינוואר תקופה ארוכה בתור חומה אנושית שאמורה היתה להגן עליו מפני חיילי צה״ל). גם אם נניח שהם אינם בידי החמאס אלא שהם מוחזקים בידי ארגון אחר – לחמאס כנראה שיש מספיק כוח כדי לוודא שאף אחד אחר לא יפגע בהם בתור קלף מיקוח.

ויכול להיות שדווקא בגלל החשיבות שלהם – הם מוסתרים בצורה כזו יעילה וטובה שרק בגלל זה צה״ל לא מצליח להשיג מידע לגבי לא רק המיקום שלהם אלא גם לגבי השאלה אם הם בחיים או לא.

התיאוריה השניה היא לצערי פחות אופטימית – והיא שבני המשפחה (או לפחות שירי, אריאל וכפיר) אכן נהרגו במהלך השבי, וייתכן שלצה״ל יש כבר מידע בנושא. עצם האמירה בתקשורת ש״יש חששות לחייהם״ יכולה להעיד על כך ש״מכינים״ את הציבור באופן מדורג לחדשות – וייתכן שכך גם מאפשרים למשפחה את הזמן שלו הם זקוקים כדי להשלים עם הידיעה באופן פרטי.

עצם העובדה ששוחררו עכשיו כל הנשים האחרות כולל החיילות ועצם העובדה שגם צוותי המו״מ שמרו על שקט יחסי בכל מה שנוגע למשפחת ביבס לעומת הרעש שהיה סביב שחרורה העתידי של ארבל יהוד יכול להעיד על זה שיש להם מידע שהוא בסבירות גבוהה ודאי ששירי והילדים כבר אינם איתנו.

כל זה בשלב זה הוא כמובן ספקולציות. ואני מסכימה עם המשפחה שמגיע להם מידע ודאי, ומגיע להם להבין מדוע שירי והילדים לא שוחררו וכנראה שהם לא קיבלו את המידע הזה בצורה ישירה ולכן פנו כך לבליץ תקשורתי בימים האחרונים.

אבל אני כן חושבת שצריך לקוות שכולם בחיים – אבל במקביל להבין ולהתחיל להתמודד עם המחשבה שחלקם כבר לא איתנו.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

רבים לא האמינו שטראמפ ייבחר לקדנציה הראשונה שלו ב 2016 – וכשהתחילו הפריימריז למפלגה הרפובליקנית לפני הבחירות הללו רבים אפילו היו בטוחים שטראמפ לא ייבחר כמועמד של המפלגה.

אחד היחידים שניבא את עלייתו של טראמפ כבר משלב מוקדם מאוד היה הבמאי השמאלני קיצוני (במושגים של ארה״ב) מייקל מור. הוא טען שבעצם העליה של טראמפ הוא קונטרה להצלחה של ברק אובמה והאידאולוגיה השמאלנית שהובילה אותו לנשיאות בין השנים 2008 – 2016. מור טען שיש בארה״ב מספיק אוכלוסיה שמרנית שנעלבה ונפגעה מהעובדה שהיה בארה״ב נשיא שחור ועוד ליברלי, והם רוצים להחזיר אחורה את החוקים וההשפעות של אובמה על הממשל והחברה האמריקנית.

מעבר לזה, רובם התנגדו לעובדה שהמועמדת של הדמוקרטים היא אישה – בגלל השמרנות שלהם.

כך שהטיעון של מייקל מור היא שהבחירה בטראמפ היתה בחירת מחאה – נגד הליברליות, וגם נגד הממסדיות של המועמדים של שתי המפלגות שלרוב לא ממש שונים אחד מהשני ובעיקר מייצגים את מי שמממן להם את הקמפיין (שעלותו היא הרבה מאוד מיליונים של דולרים).

ובעיני מור המחאה הזו הפכה להיות מספיק חזקה כדי לקדם מועמד בלתי סביר בעליל כמו דונלד טראמפ לא רק למועמדות לנשיאות אלא ממש לתפקיד עצמו. והוא צדק.

מצד שני לקראת בחירות 2024 מייקל מור ניבא שטראמפ יפסיד (והוא קיווה שטראמפ יפסיד בגדול), ועובדה שהפעם הוא טעה…

---

יש רשומה של תמר בן יוסף על טראמפ שבה לדעתה לטראמפ יש קלף מאוד ״חזק״ שבו הוא פועל לפי האינטואיציות שלו, ולא לפי איזושהי השכלה רשמית. וההבנה האינטואיטיבית הזו נשמעת מוצדקת – כי בעצם פה במזרח התיכון רק כוח עובד, או שהגלובליזציה לא בהכרח טובה לארה״ב כמדינה (וגם לאזרח הקטן מהרחוב) מבחינה כלכלית.

ואכן, לפחות מנקודת המבט שלנו בישראל – טראמפ היה היחידי שבבריונות שלו הצליח להפחיד את ביבי יותר מאשר סמרטוטריץ׳ ובן גביר יחד ולגרום לביבי להגיע לעסקה – וטראמפ ממשיך ומבהיר שהוא יתעקש שהיא תתבצע, ומבחינתו שני הצדדים לא יצליחו להתחמק מכך.

אבל מבחינת מדיניות הפנים של ארה״ב – עולים לא מעט חששות. יש כמובן את הנטיה האנטי דמוקרטית שלו שבאה לידי ביטוי כבר בקדנציה הקודמת שלו – הוא ניסה לדחות את הבחירות בגלל מגיפת הקורונה, ואז כשהוא הפסיד – הוא ניסה לגרום להפיכה.

בהקשר הזה אמריקנים רבים (מן הסתם אלו שלא אוהבים אותו ואת דעותיו) חוששים מכך שטראמפ ינסה לבטל את החוק שמגביל כל נשיא אמריקני לשתי כהונות (מה שימנע ממנו לרוץ שוב), או שינסה לבטל את הבחירות הבאות כדי להשאר בבית הלבן.

ויש גם נושאים אחרים כמו הגירה שהיחס שלו כלפיהם הוא מאוד מתנגד ובכוונתו להתנהל גם בהם בצורה מאוד ביריונית שעלולה לפגוע בלא מעט אנשים.

אבל קשה להכחיש שחלק גדול מהנושאים האלו מטרידים גם את האדם הקטן מהרחוב הראשי של העיירה הקטנה אי שם באמריקה – ובעצם האמריקנים עצמם בחרו בטראמפ ברוב די גדול כדי שהוא יטפל בעניינים האלו בדיוק כפי שהם יודעים שהוא יעשה – ואם זה הרצון שלהם, מי אנחנו שנתנגד לכך?

כפי שכתבתי בפוסט הזה, ההורים שלי התעקשו לחגוג את יום ההולדת שלי במלון – שבו אכלנו את ארוחת הערב של שישי ואז את ארוחת הבוקר בשבת במזנון של המלון.

אני מודה שבביקורים במלונות אחרים בעבר, במיוחד באיזור ים המלח – הארוחות האלו במזנון היו אחד החלקים שהכי אהבתי בביקור. השפע של האוכל והעובדה שהיה מבחר מאוד גדול של אוכל שאהבתי היה כמובן חלק משמעותי מההנאה הזו.

אבל איכשהו זה לא ״עבד״ הפעם.

אני חושבת שההיבט הראשון של מה שהשפיע על זה היה שבעצם במלון הזה היה פחות מבחר של מאכלים – שזה בעיני דבר טוב, כי לדעתי זה מוביל להרבה פחות בזבוז של אוכל כי כשיש מבחר גדול מידי אנשים עם ״עיניים גדולות״ לוקחים המון מהכל ואז לא אוכלים הכל, וזה נזרק. נתקלתי בארוחות האלו רק במקרה אחד של לקיחת יתר כזו בארוחת הערב כשהיה גבר שמילא צלחת גדולה שהיתה מיועדת למנות עיקריות ולא לקינוחיםֿ, וייתכן שהוא בעצם מילא את הצלחת עבור כל המשפחה ולא רק עבור עצמו.

אבל חוסר המבחר הזה גם הפך חלק משמעותי של האוכל ללא מפתה עבורי. קחו לדוגמא את ארוחת הבוקר: היתה שם פינה שלמה של כל מיני ג׳חנונים וקובנות ושאר מאפים תימניים שמעולם לא הבנתי למה אנשים נהנים מהם. ואני באופן עקרוני מאוד אוהבת פחמימות ולחמים ובצקים, וגם חובבת של מטוגנים בטיגון עמוק בין אם זה פלאפל או אגרול – אבל מעולם לא הבנתי מה אנשים אוהבים בג׳חנון.

אבל למשל זה קרה גם בארוחת הערב: ארוחת הערב היתה בשרית וכשרה, בין השאר כי חלק משמעותי מהאורחים במלון היו דתיים. אז חלק משמעותי מהמקום המוגבל במזנון הוקדש לבשר – מבושל, לא מבושל, עוף, בקר, דגים, קציצות, צלוי, וול דאן או מדיום רייר – הכל היה שם.

אבל בתור מישהי שלא ממש חובבת בשר, מבחינתי הרוב המכריע של המאכלים האלו פשוט היה לא אכיל. לקחתי קצת בקר, אבל הנתח שהטבח חתך לי היה בערך חצי בשר וחצי שומן.

סביר להניח שעבור רוב קהל האורחים, ה״בצקים״ בארוחת הבוקר והבשר בארוחת הערב היו בדיוק ה״שפע״ שהם אוהבים לאכול – והמלון פשוט התאים את עצמו לתרבות האכילה הישראלית ונותן לקהל מה שהוא רוצה. אבל במקביל – היו הרבה דברים שהיו חסרים לי במתכונת הזו.

למשל לא היו מנות צמחוניות – מלבד התוספות. פעם באמת הגישה היתה שצמחונים וטבעונים הם אנשים שפשוט אוכלים את התוספות שמגישים בארוחות – אבל כיום יש כל כך הרבה מידע על מנות עיקריות ומתכונים לחלבון מהצומח שאפשר להכין שזו פשוט בושה שמה שמגישים לצמחונים זה אורז, תפוחי אדמה, ונודלס שמנוניים ולא מפתים במיוחד.

מעבר לזה, אני מודה שקצת התאכזבתי מכמות הסלטים הקטנה שהגישו, במיוחד בארוחת הבוקר (שבה היה סלט ישראלי שזה עגבניות ומלפפונים חתוכים, וסלט יווני שזה הנ״ל רק עם גבינה בולגרית או פטה, ואולי קצת זיתים).

אבל אולי במובן מסוים היה לי מזל שכל כך מעט מהאוכל היה מפתה עבורי – כי שמתי לב לזה שאני גם מסוגלת לאכול הרבה פחות ממה שהייתי מסוגלת לאכול פעם. למרות שהגעתי לארוחות מאוד רעבה – אחרי צלחת או שתיים כבר הרגשתי מאוד מלאה.

בשנים האחרונות עבדתי עם כמה דיאטניות שלשתיהן היו ״טכניקות״ שבעזרתן אפשר ללמוד לאכול פחות ולשבוע – ונשמע שעבורי הן עבדו לא רע. למרות שזה כישור שלא בהכרח טוב או יעיל כשיש הרבה פיתויים במצבים כמו למשל כשאתם שוהים במלון שבו יש מזנון לארוחת בוקר…

אבל למזלי אני חושבת שהדבר היחידי שבאמת הרגשתי שאולי פספסתי היה בארוחת הבוקר לאכול מאפים כמו רוגעלך וכאלו שלא הספקתי, ובינינו זה לא כזה אסון ובתכל׳ס מדובר על משהו שאני תמיד יכולה לרכוש במאפיה ליד הבית (וכנראה שיש סיבה שזה אף פעם לא קורה).

בתקופה שבה עדיין עבדתי, התחלתי לקחת כמה קורסי צילום.

כמו שהקוראים הקבועים יודעים, אני אוהבת לצלם. ולפני כמה שנים, קיבלתי מייל מהחברה הגיאוגרפית (שאיתה טיילתי ב 2016 ברכבת הטרנס סיבירית) הודעה על קורס צילום שנפתח בשיתוף פעולה איתם.

הרקע של המייל היה קצת מורכב: הצלם זיו קורן וכמה צלמים שהוא מכיר ומעריך מוציאים כבר לא מעט שנים טיולי צילום שמודרכים על ידים בכל רחבי העולם. אבל עם השנים הם גילו שמגיעים להם לטיולים לא מעט צלמים חובבים שאין להם בכלל רקע טכני טוב בצילום – הם אולי מגיעים עם מצלמות מפוארות ומתקדמות, אבל משתמשים בהן בצורה אוטומאטית בשיטה של ״הצבע וצלם״ בלי לנצל את היכולות המלאות של המצלמות כדי לקבל צילומים טובים יותר מבחינה טכנית, הרבה לפני שהם בכלל מגיעים לצד היצירתי של הצילום.

לכן הם החליטו לפתוח בית ספר לצילום כדי לתת לצלמים המתחילים את הרקע התיאורטי הזה לפני הטיולים, ובנוסף אולי לפרסם את המסעות לאותם אנשים שיגיעו לקורסים בלי קשר או ידע מוקדם לגבי המסעות. אני מניחה שהחיבור לחברה הגיאוגרפית נבע מכך שכנראה גם המסעות שלהם מתבצעים בשיתוף פעולה עם החברה.

הקורס הבסיסי היה מעניין ומסתבר שהייתי לא רעה בכלל בקטע הטכני של הקורס – אבל הרגשתי שמבחינה יצירתית פשוט לא באתי לידי ביטוי. אני מניחה שחלק מזה נבע מהעובדה שלא פעם בתרגילים צילמתי כדי להשיג את הטכניקה הנדרשת בלי לחשוב על הפן היצירתי של הנושא והצילום.

וחלק אחר של ה״בעיה״ נבע מזה שאני מצלמת צילומים בטבע – לעומת הצלמים שהעבירו לנו את הקורס שעסקו ברובם המכריע בתחומים שקשורים ל״צילום אנשים״ כמו צילום חדשות, צילום לכתבות (שלא פעם דורש לדעת איך לצלם פורטרטים), צילום דוקומנטרי – ומה שקרוי צילום רחוב.

ולמי שמתעניין, אלו ההבדלים בין צילום רחוב לצילום דוקומנטרי.

החלטתי להמשיך עם כמה קורסים וסדנאות ששילבו לפעמים טכניקה – אבל ברובם עסקו בצילום רחוב או צילום דוקומנטרי. באופן רשמי רציתי להרחיב את האופקים שלי בכל מה שקשור לצילום מסוגות שונות – אבל חלק מזה גם נבע ממעין צורך תחרותי להוכיח שאני צלמת טובה כמו שאמרו לי כל השנים.

ומידי פעם באמת יצאו לי תמונות טובות, אבל לרוב הייתי בין התלמידים היותר חלשים בקבוצה. וזה בלט במיוחד בשתי סדנאות קצרות שעשיתי – שכללו יציאה לשטח לצילומים ואז ביקורת עבודות יום לאחר מכן.

באחת מהן פשוט לא הבנתי את המטרה של התרגיל – והגשתי תמונות שבכלל לא היו קשורות למטרה שלו. בקורס המשך שעשיתי בחברה אחד המדריכים העיר הערה שנשמעה כאילו השמועות על ה״קלולסיות״ שלי באותה סדנה רצה בתור בדיחה משעשעת למדי בין המדריכים.

בסדנה השניה זיו קורן הצטרף למפגש שבו ערכנו ביקורת עבודות, ובמקרה הוא עלה למפגש (בזום) בדיוק כשאני הצגתי את הצילומים הלא ממש מוצלחים שוב שלי – והוא נאם איזשהו נאום שבין השאר היה לו חשוב לציין ש״לא לכל אחד יש כשרון לצילום״. איכשהו התזמון של הנאום בדיוק בזמן הביקורת עלי פלוס העובדה שהוא החמיא לכמה מהצלמים אחרי הרגיש כאילו הוא דיבר עלי ספציפית.

אמנם המשכתי בעוד קורס או שניים אחרי האירוע הזה – אבל אז קרה ״המקרה״.

בשלב מסוים, נפתח בבית הספר קורס חדש לטכניקות צילום מתקדמות – ואני מיד נרשמתי אליו ואפילו שילמתי את דמי הלימוד.

אבל אז שאלתי את עצמי: האם אני באמת רוצה ללמוד את הקורס הזה? הרי שניים מהמדריכים הם זיו קורן והצלם שהעביר את הקורס שבו זיו לכאורה העביר עלי את הביקורת על חוסר הכשרון – האם אני באמת רוצה ללמוד שוב עם מורים שלא ממש מאמינים ביכולת שלי ולכן אולי גם לא ממש ישקיעו בלקדם אותי אלא יעדיפו לעבוד עם צלמים שיש להם בעיניהם פוטנציאל?

הבעיה היא שבשלב זה – כבר לא יכולתי לבטל את ההרשמה אלא רק לדחות אותה לסבב הבא של הקורס (או להשתמש בדמי הלימוד לקורס אחר). אבל אני כל הזמן דוחה את זה כי נמאס לי להיות התלמידה החלשה בכיתה באופן די קבוע – וכמובן שאני גם חוששת שאני מושא לבדיחות בין המדריכים.

מצד שני, התשלום שלי עדיין לא הוחזר לי, ואני מניחה שיש גבול לכמה אני יכולה לצפות שהחברה ״תזכור״ שיש לי יתרה.

ובנוסף, אני מרגישה שיש כמה קורסים שעל פניהם נשמעים לי מעניינים. למשל לפני כמה ימים קיבלנו הודעה על זה שיש קורס שמשלב את היכולת לכתוב טקסט משולב עם צילום – ואת הקורס מעבירים צלם עיתונות ועיתונאי והוא למשל יכול להיות מאוד רלוונטי לכתיבת פוסטים בבלוג או ברשתות חברתיות.

אבל כל תוכנית העבודה של הקורס סובבת סביב צילום דוקומנטרי – ובסביבה עירונית, כלומר צילום דוקומנטרי של אנשים, שזה משהו שאני כנראה ממש לא מוצלחת בו, מה שכמובן יכול להיות לא רק מתסכל אלא גם יפגע ביכולת שלי ללמוד בקורס…

ביום שבו עזבנו את Dawson City, גם עזבנו את קנדה בפעם האחרונה בטיול הזה, ועברנו את הגבול חזרה לארה״ב – וספציפית לאלסקה.

כדי להגיע לעיר הבאה בטיול שלנו, היינו צריכים לנסוע בכביש בשם Top of the world highway – אחד מהכבישים עם הנופים היותר יפים בטיול.

מעבר הגבול שבו עברנו בין המדינות שנקרא Poker Creek – שהוא מעבר הגבול הצפוני ביותר ביבשה בין קנדה לארה״ב (למרות שאין לי מושג איפה עובד מעבר גבול שהוא לא יבשתי צפונית לנקודה הזו). מדובר על מעבר גבול יחסית קטן – כזה קטן שבו האמריקנים והקנדים יושבים יחד במרחב משותף, למרות שבדיוק בגבול יש שינוי שעות: אלסקה שהיא מערבית יותר נמצאת שעה אחת אחורנית מאשר קנדה.

גם הפעם מעבר הגבול שלנו היה קל יחסית – המדריכים אספו את הדרכונים שלנו, העבירו אותם לנציגים הרשמיים – ואז החזירו אותם אלינו, ורק רצו לפגוש פנים מול פנים שניים או שלושה מטיילים ועלו על האוטובוס כדי לראות על מי מדובר, כנראה כבדיקה מקרית כדי לוודא שבאמת האשימה שהעבירו להם אמיתית.

כאן היתה לנו בדיחה קצת משעשעת: אחד המטיילים בקבוצה היה מדריך יוגה מספרד, שהציג את עצמו בשם הודי. אבל מן הסתם בדרכון הופיע השם המקורי שלו – ובמקרה הוא היה אחד האנשים שנבחרו על ידי הצוות במעבר הגבול לעבור יחד על הדרכון שלו, ולאף אחד לא היה מושג למי הם מתכוונים כשהם קראו לו בשם המקורי שלו…

בנקודה הזו אפשר גם להחתים את הדרכון עם תמונה של אייל הצפון – משהו קצת מגניב שרובנו רצינו. בפעם הקודמת שעברנו במעבר הגבול הזה המדריכים כבר דאגו מראש שהדרכונים שלנו יוחתמו, אבל הפעם המדריכה אמרה את זה כבדרך אגב, כנראה בהנחה שזה לא יעניין אותנו – ולהפתעתה רובנו, אם לא כולנו, רצינו את התמונה בדרכון.

כדי לחגוג את יום ההולדת העגול שלי, ההורים שלי התעקשו להזמין את כל המשפחה למלון לשישי שבת. אני מודה שאני פחות מתחברת לנופשונים כאלו, אבל להורים שלי היה חשוב לחגוג ולכן ״זרמתי״ עם זה.

כפי שניתן להבין כבר בילינו בעבר בנופשונים שכאלו – לא פעם בים המלח (שאבא שלי מאוד אוהב) אבל בשנים האחרונות גם באיזור החוף (תל אביב ונתניה) שהיו מאוד מוצלחים.

הפעם בחרנו בתל אביב מלון שהיה אמור להיות איכותי ומעולה – ולמרות כל זה פשוט כולנו הצלחנו להתעצבן על ימין ועל שמאל.

קחו לדוגמא את ארוחת שישי בערב.

חיפשנו בנרות מסעדה שתהיה במרחק הליכה סביר מהמלון, כי בכל זאת אנחנו עם ארבעה ילדים בגילאים משתנים ונטיה לאהוב רק מאכלים מסוימים (ששונים מילד לילד) כשאחת מהן רגישה לגלוטן. היתה גם חשיבות לנושא ההליכה ברגל כי חניה בתל אביב היא סיוט ולכן אחרי שמצאנו חניה ליד המלון לא רצינו לוותר עליה בקלות.

אבל לא היתה מסעדה במרחק הליכה סביר עם תפריט שהתאים לכולנו (במיוחד לילדים), ואבא שלי החליט שיהיה הכי יעיל להזמין פשוט ארוחת ערב ב״מסעדת השף״ במלון שבה יש בופה בשרי עשיר שאמור היה להיות כולל הכל, ועלה קצת יותר (לפחות לפי מה שאבא שלי אמר) לאדם מארוחה של מנה ראשונה, עיקרית ושתיה במסעדה טובה. ולאכילה במסעדה של המלון גם יש יתרון נוסף שבו אנחנו לא צריכים לצאת בכלל מהמלון, לא צריכים להזיז את הרכבים – ויכולים לחזור יחסית בקלות לחדר כשבא לנו.

בשלב מסוים בתחילת הארוחה הגיע מלצר והתחיל לשאול בעיקר את הילדים אם הם רוצים שתיה קלה. עדיין היו כמה מבוגרים ליד השולחן, אבל שמתי לב למשל שאלי המלצר לא פנה – ואמרתי לעצמי שאולי כי ישבתי יחסית עמוק בשולחן די ארוך ולא הייתי הכי נגישה.

אבל כמה דקות אחר כך, כשאני לא הייתי ליד השולחן – התברר לכמה מהמבוגרים האחרים שבחבורה שהמשקאות הקלים שהמלצר הציע היו בתשלום נוסף, והוא לא ממש טרח להגיד את זה, והיתה תחושה שהוא מלכתחילה פנה לילדים כדי לקחת הזמנה כי הוא ידע או חשב שהם לא ישאלו לגבי העלות של המשקאות אלא יניחו שהם חלק מהעלות של הארוחה.

ברור ששילמנו עליהם כפי הנדרש, אבל התחושה היתה שבמיוחד בגלל העלות הגבוהה של הארוחה לאדם – לא היה ברור האם המשקאות הם חלק מהחבילה או לא, והיינו מצפים שהמלצר יתאם איתנו מראש את העובדה שהם בתשלום.

והיו כמה וכמה ״תקלות״ קטנות כאלו לאורך הסופ״ש. למשל צוות המלון סיפר שיש חניה בתשלום מתחת למלון – אבל לא סיפרו שהמקום בחניה מוגבל, כך שכשאנחנו הגענו יחסית מאוחר כבר לא נשאר בחניון מקום, והיינו צריכים למצוא חניה אחרת באיזור, שגם בחניונים שם תמחור החניה עקום (למשל התשלום נעשה משבע בבוקר ביום אחד לשבע בבוקר ביום השני, כך שעל 24 שעות שהן לא בדיוק משבע לשבע – משלמים על יומיים. והחניון צמוד למלון ששעות הצ׳ק אין והצ׳ק אאוט שלו כמובן שונות מאוד משעות הבוקר היחסית מוקדמות).

או למשל בשישי בצהרים ההורים שלי ירדו ללובי כדי לאכול משהו לצהרים כי הם לא הספיקו לאכול בבית לפני שהם נסעו לתל אביב – ומשום מה המלצרית שהושיבה אותנו באיזור הספות הניחה או קבעה שאנחנו רק רוצים לשתות משהו – ולכן אף אחד לא ניגש אלינו כדי לקבל הזמנה לאוכל במשך המון זמן, גם כשהם ניגשו כבר לשולחנות אחרים שבהם היו אורחים שהגיעו אחרינו.

עוד נקודה שמאוד הפריעה לנו היתה העובדה שלא היתה במלון בריכה, למרות שתיאור שלו באתר תיירות כזה או אחר העיד שיש בו שתי בריכות – אחת שפתוחה לחוף (וכנראה פתוחה רק בקיץ) ועוד בריכה פנימית מחוממת. אבל מסתבר שהבריכה הפנימית המחוממת כבר לא קיימת או לפחות לא פעילה. יש במלון ספא שיש בו למשל סאונות, אבל הוא בתשלום – ואני מניחה שעלות טיפולים שם גם לא זולה במיוחד. מעבר לזה, אין במלון שום ״פסיליטיז״ אחרים.

המלון עצמו לא היה נוראי בשום מובן – התקלות האלו היו כשלעצמן תקלות קטנות ופתירות בסופו של דבר. גם החדרים היו מעוצבים מאוד יפה (למרות שהם היו על הצד הקטן), והמלון היה נגיש מאוד לטיילת ולחוף. גם האוכל בחדר האוכל גם בארוחת הערב וגם בארוחת הבוקר היה איכותי ומגוון, והתחלף בתדירות גבוהה – ואם יש משהו שאהבתי זו היתה העובדה שלא היה שפע מוגזם מידי כפי שלעיתים יש במזנונים של מלונות, מה שעודד את רוב האנשים לא לאכול יותר מידי, וגם לא לבזבז אוכל יותר מידי.

בסופו של דבר כולנו נהנינו מעצם המפגש למרות כל התקלות – במיוחד האחיינים ששמחו לבלות יחד שלרוב לא יוצא להם לבלות יחד במהלך השגרה.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני חושבת שיש לשאלה הזו כמה פנים.

קודם כל – מבחינת שחרור החטופים, שגם פה יש לדעתי כמה תתי פנים שחשוב מאוד להתייחס אליהם.

קודם כל עולה השאלה עד כמה ישוחררו כל החטופים – או שאחד מהצדדים יחליט בשלב מסוים לפוצץ את העסקה. אמנם לביבי יש אינטרסים לעשות את זה (לא סתם סמוטריץ׳ ניסה לבנות על הסכם מול ביבי שבו יהיה שחרור חלקי של חטופים ואז חזרה למלחמה), אבל גם החמאס הוא לא שיה תמימה בכל מה שקשור לפיצוץ העסקה.

מעבר לזה עולה השאלה מי מהחטופים עדיין בחיים ומי לא. יש רבים שפשוט אנחנו לא יודעים מה גורלם, ולכן לדעתי רבים עלולים לחוות קושי בקבלת חדשות על חטופים ספציפיים שהם קיוו לראות חוזרים בחיים, אבל הם כבר נהרגו, והתגובה של אזרחים רבים (גם כאלו שהם לא בני משפחה של אותם חטופים) יכולה להיות מאוד קשה ברמה שבה הם יזדקקו לתמיכה נפשית.

חשוב לי לציין שחלק משמעותי מזה נובע מערבות הדדית גבוהה שיש לנו בישראל והערבות הזו כשלעצמה היא דבר נפלא, אבל במקרה כזה התוצאה היא לא בהכרח חיובית.

עד כמה שידוע לי גם כמה מהמשפחות ביקשו להפסיק להפיץ שמועות שרצות ברשתות החברתיות (וכנראה בעיקר בטלגרם), ואחרות ביקשו לא ליצור איתם קשר עם מידע חשוב או כל תגובה אחרת בגלל הלחץ העצום שבו הן נמצאות בתקופה המורכבת הזו.

---

פן נוסף הוא כמובן תגובת ארה״ב למצב.

נראה שטראמפ הביריון הצליח לגרום לשני הצדדים, כולל ביבי, להכנע לדרישות שלו. ואם טראמפ הצליח להפחיד את ביבי יותר מאשר בן גביר וסמוטריץ׳ הצליחו, זה הישג מאוד מרשים שלו. בתקווה כמובן שהוא ימשיך ללחוץ על ביבי לסיים את המלחמה ולא ייתן לביבי להתחמק מהמשך ההסכם.

וחבל לי במובן מסוים שביין לא הצליח להיות זה שמפעיל על ביבי את הלחץ הזה, ובכך לגרום למלחמה להסתיים הרבה יותר מוקדם, עם פחות חטופים הרוגים, ופחות חיילים מתים או נכים.

מצד שני, ברור גם שיש את החששות מכך שהחמאס יתאושש (וכך גם החיזבאללה והאירנים) וינסה שוב לבצע פלישות דומות בעתיד – או למצוא עוד דרכים מקוריות לפגוע בנו. זו שאלה שבהחלט צריכה להטריד אותנו.

כי בסופו של דבר, גם אם נלמד את כל הלקחים מהפאשלות שהובילו לשביעי באוקטובר, מוד העבודה של טרוריסטים הוא תמיד לנסות ולהפתיע את היריב שלהם – ולא תמיד מצליחים למנוע את ההפתעות האלו, בין אם מדובר על השביעי באוקטובר או באחד עשר בספטמבר או כל אירוע טרור משמעותי אחר.

כך שאי אפשר תמיד להסתמך על המודיעין שידע לעלות על מזימות נגד ישראל, וצריך להתמודד עם חוסר הודאות הזה של מה נקבל מהמשך הלחימה ומה נקבל מהפסקה שלה.

---

וכמובן שכחלק מחוסר הודאות הזה, יש את אלו שבאמת מאמינים שהמשך הלחימה הוא זה שיבטיח לנו בטחון לטווח הארוך.

אני חושבת שרבים לא מסכימים עם הגישה הזו, שאת החמאס אי אפשר לחסל לחלוטין, וששנאת היהודים תמשיך לגרום לטרור גם אם החמאס רשמית ״מרוסק״.

אבל כחלק מהחיים בדמוקרטיה, זכותם של אנשים להביע את הדעה הזו נגד העסקה ככל עוד זה נעשה במסגרת השיח הדמוקרטי ולא באלימות או כפייה, בין אם הם בני משפחה של חטופים (כמו למשל מפורום תקווה), חיילים שלחמו בכל אחת מהגזרות, בני משפחה של חיילים שנהרגו – וכמובן אזרחים שאין להם קשר ללחימה או לחטופים.

דווקא כחלק מהשיח הדמוקרטי חשוב לאפשר את היכולת הזו להביע את הדעה ולנסות לשכנע את שאר הציבור בצדקת דרכם.

אחרי אירועי יום שני בבוקר, ידעתי שהשכנים כנראה יגיבו.

וזה אכן קרה היום בבוקר – בעודי יוצאת לאימון בחדר כושר, ראיתי בכניסה לדירה שלי שקית זבל ענקית שעומדת צמוד לדלת שלי – אבל מהצד שרחוק מהדירה שלהם.

הנחתי שזו הדרך שלהם לרמוז שהם לא מרוצים, אבל עדיין היה לי חשש מסוים שאולי זה צעד פאסיבי אגרסיבי של שכן אחר.

בכל מקרה מיהרתי לצאת לאוטובוס, כך שלא היה לי זמן להתעסק עם זה, ואמרתי לעצמי שאם אני רואה שכשאני חוזרת בסביבות 9 הזבל עדיין שם, אכתוב הודעה בקבוצת הווטסאפ של הבניין לגבי מי השאיר שקית זבל ליד הדלת שלי.

הגעתי הביתה קצת יותר מאוחר ממה שציפיתי, ובכניסה עמדו שלוש שכנות: השכנה השלישית מהקומה שלי, ועוד שתי שכנות מהקומה מתחת ושוחחו שיחה ערה.

אמרתי להן הנימוס בוקר טוב, הן ענו לי בנימוס – ואני פניתי לפתוח את דלת הבניין.

בדיוק כשאני פותחת אותה – מי יוצאת מהמעלית אם לא השכנה מהדירה לידי, כשהיא עם שתי הבנות שלה כשאחת מהן בעגלה, כמה תיקים (כנראה התיק שלה ועוד תיק ציוד לילדות) – וכמובן שקית זבל ענקית.

החלטתי להיות הכי פאסיבית אגרסיבית שאפשר – במובן הזה שכמובן שפתחתי לה את הדלת והחזקתי אותה כדי שהיא תוכל לצאת מהבניין בקלות עם כל מה שהיא החזיקה, ואפילו שאלתי אם היא צריכה עזרה.

היא כמובן מלמלה שלא ומיהרה לצאת.

אז עליתי למעלית וראיתי שיש במעלית נוזל על הרצפה שכנראה נשאר מהזבל שלה. כמובן שכשהגעתי לקומה היה ממש שביל של נוזל – משהו שלרוב לא קורה לשכנים האלו, אבל כמובן שאם זה קורה זה איכשהו חייב לקרות ביום שבו הם ״מתנקמים״ בי בזה שהם שמים את הזבל שלהם ליד הדלת שלי.

החלטתי בשלב זה פשוט לנקות את השביל של הנוזלים שהם השאירו במסדרון ובמעלית, בעיקר כי כביכול הם יצרו סיטואציה שבה נראה שהנוזל הזה בכלל מגיע מהדירה שלי.

ובדיוק כשאני יוצאת למסדרון עם המגב והסמרטוט – מגיעה לקומה השכנה מהדירה השלישית. שאלתי אותה כביכול בתמימות היא זרקה זבל, והיא ענתה שלא ולקח לה זמן לראות את הנוזלים שטפטפו מהזבל לרצפה. אמרתי לה שזה לא יכול להיות ממני כי אני יצאתי מהבית שלוש שעות לפני כן, אבל שחשוב לי לנקות. היא ענתה לי שזה באמת לא חשוב מי עשה את זה – מה שהכי חשוב זו ״שכנות טובה״, ואני כמובן הסכמתי איתה והיא נכנסה לדירה שלה.

בין לבין, אותה שכנה שאלה אותי אם אני יודעת מה כל הארגזים והדברים שיש בחדר המדרגות בקומה שלנו – ואני אמרתי שאלו לא דברים שלי. היא אמרה משהו לגבי זה שאלו דברים ״שלהם״, ואמרתי לה שכנראה שכן.

הקיצר, אני לא יודעת עד כמה הם ישמעו או יהיו מודעים לזה שאני ניקיתי אחריהם את המסדרון ואת המעלית. אבל אני מניחה שאפילו הקטע שבו הייתי נחמדה לשכנה הזו גם אחרי שבאופן ברור הם ניסו ״להתנקם״ בי בכך שהם השאירו את הזבל שלהם ליד הדלת שלי גרם לה חוסר נעימות מסוים. או כך לפחות אני מקווה.

ואני מקווה שבזה סיימנו עם ה״נקמה״ שלהם אחרי שהם הציצו בדירה שלי ביום שני.

א טור הדעה הזה כתבה יפעת קלדרון, בת דודו של החטוף עופר קלדרון, שכותרתו היא ״מי שאין לו קרוב או קרובה בעזה עכשיו, אין לו זכות לדבר״.

העניין שלכל אזרח יש את הזכות לדבר.

כי קודם כל, חופש הביטוי הוא זכות בסיסית בדמוקרטיה. ממש כמו שקולם של בני משפחות החטופים חייב להשמע – כך גם קולם של האזרחים לגבי כל מה שקורה בה, פשוט כי זה משפיע עליהם.

שחרור מאסיבי של מחבלים עבור חטופים הוא צעד שההשפעה שלו על חיי היום יום שלנו הוא מאוד משמעותיֿ וכך גם נסיגה מעזה. כל מחבל משוחרר יכול להיות המחבל הבא שמבצע פיגוע דקירה או להרכיב טילים חדשים עבור החמאס או להיות זה שישגר אותם.

באותה מידה, נסיגה מעזה כנראה תאפשר לחמאס להתחיל להתאושש – ולהתחיל להתכונן לאירועי השביעי באוקטובר הבא. ובואו נודה בזה: מה שהפך את השביעי באוקטובר לאירוע כה חמור היה גורם ההפתעה, וסביר להניח שהחמאס יחפש לשחזר את ההפתעה הזו בעתיד – ולא תמיד גורמי המודיעין מסוגלים לנבא מראש מה עומדת להיות ההפתעה הבאה הזו – בין אם זה השביעי באוקטובר, או האחד עשר בספטמבר, או כל הזדמנות אחרת שבה הטרוריסטים הצליחו להפתיע את כוחות הבטחון.

יש אפילו סיפור על צעיר שהצליח שלושה וקצת חודשים אחרי האחד עשר בספטמבר להבריח חומר נפץ בנעליים שלו למטוס אמריקני, וזה כשהיתה ערנות שיא סביב טיסות, במיוחד טיסות של חברות אמריקניות וכאלו שטסו לארה״ב או מארה״ב. לנוסעי המטוס היה מזל גדול שבגלל שמזג האוויר היה גשום והמחבל הזיע הרבה בכפות הרגליים ושהוא נעל אותן הרבה שעות לפני הניסיון לפוצץ אותן גרם לכך שהמטען לא הצליח להתפוצץ בגלל חוט רטוב…

אני מניחה שרובנו נגיד שמהפן האנושי – הסיכון בפיגועים שונים ובניסיון הבא של החמאס לפגוע בישראל הם מחיר שאנחנו מסכימים בלב כבד לשלם על שחרור החטופים, וששחרורם הוא מטרה שמצדיקה את זה.

בסופו של דבר כפי שהדמות של בן אפלק אומרת בגדול בסרט ארגו: אין פה ברירות טובות, יש פה רק את הברירה הכי פחות נוראית מבין כמה אפשרויות גרועות מאוד.

אבל זכותם של כלל אזרחי ישראל להביע את דעתם. אפילו מבין משפחות החטופים ישנן משפחות המאוגדות בקבוצה בשם פורום תקווה שתומכים בהמשך הלחץ הצבאי על החמאס ומתנגדים לעסקת החטופים.

ובאותה מידה – יש לנו במדינה לא מעט חיילים סדירים ומילואמיניקים ששירתו חודשים ארוכים בצה״ל במהלך המלחמה, וחלקם נהרגו או נפצעו באופן שהפך אותם לנכים או כאלו שיסבלו מפגיעה מתמשכת בתפקוד שלהם. מדוע הם או בני המשפחות שלהם נחשבים ללא ראויים לדבר?

בסופו של דבר בני המשפחות צריכים להבין שלגיטימי שיהיו אנשים שלא יתמכו בהם באופן אוטומאטי, וזה לא נובע מ״חוסר ערכים״ אלא מראיית עולם שונה, וראיית עולם שונה היא לא באופן אוטומאטי לא לגיטימית.

ואני רוצה גם לכתוב משהו על הקישור הכביכול אוטומאטי בהשתתפות בהפגנות לשחרור החטופים לבין ערכיות.

ההפגנות האלו הפכו מזמן לפוליטיות – בין אם כהתנגדות פוליטית לביבי, בין אם אפשרות לשמאל ההזוי להתעקש ש״הכיבוש״ הוא הבעיה, ובין אם לפוליטיקאים בגרוש נהגו להגיע באופן סדיר לנאום שם כדי לנכס לעצמם את הקרדיט ואולי אפילו בעלות על נושא ההפגנות והחטופים.

ואלו לא ערכים, אלא פוליטיקה.

באותה מידה, לא מעט מהמתנגדים באים מעולם ערכי מאוד – אלא כזה שהערכים בו שונים מאלו שמנהיגי ההפגנות מאמינים בהם. ואפשר שלא להסכים עם הערכים הללו – אבל לזלזל בהם ולא לקבל אותם כערכים זה פוגעני באותה מידה שבה חוסר קבלת נקודות מבטם של משפחות החטופים היא פוגענית.