טוב, יהיה קשה להגיד ש״גרתי״ שם כי הייתי שם רק לשלושה חודשים – וגם לא ממש גרתי בוושינגטון עצמה אלא באחד הפרוורים שלה במרילנד.
אני מודה – יש לי בעיקר זכרונות לא טובים מהתקופה הזו, כנראה בגלל איך שהיא הסתיימה, אבל כנראה לא רק בגלל זה.
בעקרון, נוצר מצב שלאחד מהלקוחות שלנו היה מתכנת שלקח חופש לחצי שנה בערך, והלקוח פשוט החליט לבקש מהחברה שלנו לשלוח מתכנת שלה כדי למלא את הפער הזה במקום לחפש מחליף זמני בעצמם. כנראה שהחברה שלנו לא רצתה להשקיע בהוצאת ויזת עבודה עבור עובד שלה לתקופה הזו – והיא החליטה לנצל עובדים שאפשר להוציא להם ויזת תייר כדי לנסוע ל״נסיעת עסקים״ במקום.
עקרונית אם מישהו פה הוציא אי פעם ויזת תייר לארה״ב, אז זו ויזה שבעצם מספקת גם כניסה כתיירים וגם כניסה לאנשי עסקים כדי לבקר בארה״ב למטרות של ביקורי עסקים קצרים. כדי באמת למנוע ממישהו להשתקע – הויזה מוגבלת לחצי שנה של ביקור רציף, ומבדיקה שלי ראיתי שלרוב ממליצים לחכות חצי שנה נוספת לפני שבאים לבקר שוב בארה״ב לביקור ארוך יחסית (למרות שאם יש סיבה טובה לביקורים הארוכים האלו אבל שהם עדיין יהיו זמניים – כנראה שאפשר יהיה לןןתר על המגבלה עם מסמכים מתאימים).
בכל אופן, כנראה בגלל המגבלות האלו וגם בגלל שלדרוש ממישהו לעבור למדינה אחרת לחצי שנה נשמע מוגזם – החברה שלנו החליטה לחלק את הביקור לשניים ובמקום לשלוח מתכנתת אחת לחצי שנה – היא שלחה שתיים, כל אחת לשלושה חודשים.
המתכנתת הראשונה שהם שלחו היתה נ. היא היתה לדעתי אחת המתכנתות המוכשרות יותר שהכרתי כשעבדתי בחברה, או לפחות זה מה שהסקתי מהתפקיד שלה באותה תקופה. אני חושבת שלכן הוחמאתי מהעובדה ששלחו אותי להחליף אותה בתפקיד הזה, כי אמרתי לעצמי שזה בטח תפקיד חשוב.
כשכתבתי בזמנו על הרילוקיישן שלי לאטלנטה, שקרה קצת פחות משנה אחרי הנסיעה הזו – כתבתי בין השאר שאחת הטעויות שלי היתה שעשיתי את הרילוקיישן הזה לפני שהייתי בשלה מבחינה מקצועית, אבל בעיקר מבחינה אישית במובן הזה שלא ידעתי להתנהל בצורה טובה ב״פוליטיקה הארגונית״ של החברה בארה״ב.
בין השאר למשל לא ידעתי להתנהל בצורה טובה מול מנהל בכיר יותר שחשב שאני לא מוכשרת מספיק, או כשמינו לי מנהל שלא ממש ידע לנהל. זה פגע בדימוי שלי בעיני המנהלים, מה שהוביל לחוסר הערכה מקצועית שלא הצלחתי לשבור – ובסופו של דבר הוביל בכמה דרכים לעובדה שחזרתי לארץ מוקדם מהצפוי בצורה גרועה.
אני חושבת שאותן בעיות גם צצו בביקור שלי בוושינגטון, והן אלו שהשאירו אצלי טעם רע לגבי הביקור – רק שלצערי לא ממש הבנתי את זה בזמנו ועדיין יצאתי לרילוקיישן.
אני מניחה שהיו לי בעצם שתי בעיות עיקריות: שלא התלבשתי בצורה שלדעתה של המנהלת היה מספיק רשמי, ושלא הצלחתי להתחבר עם אנשים.
הסיפור עם הלבוש הפך להיות בלגן שהשפיע עלי גם בהמשך, אפילו בהקשר של הרילוקיישן שלי.
בדיעבד הבנתי שהמנהלת שלי בארה״ב ניסתה לרמוז לי כמה פעמים שהלבוש שלי לא מתאים בכך שהיא הפנתה אותי לחנויות בגדים מתאימות, לצערה (ובדיעבד כמובן גם לצערי) ללא הצלחה – פשוט כי לא הבנתי את הרמז. במקום לשוחח איתי ישירות – היא פנתה למי שהיתה מנהלת די בכירה במחלקה שבה עבדתי בישראל. אותה מנהלת בישראל היתה מישהי שבשלב זה עדיין לא היתה מנהלת המחלקה (למרות שהיא קודמה לתפקיד בערך שנתיים אחר כך), אבל התנהלה בתור כזו בנושאים מסוימים בברכתו של מי שהיה מנהל המחלקה, במיוחד בכל מה שקשור לנושאי משאבי אנוש.
כחלק מהביקור הזה בארה״ב הייתי זכאית לקבל כרטיס טיסה לבן זוג (אם היה לי) לביקור קצר בארה״ב. זה מה שעשתה למשל קודמתי לתפקיד. אבל בגלל שלא היה לי בן זוג, חשבתי לנצל את הכרטיס הזה לטיסה משלי – הייתי שם בתקופת פסח, ולכן רציתי לבקר בארץ כדי להיות בליל הסדר עם המשפחה שלי, והתכנון כנראה היה שבאותה חופשה אותה מנהלת ישראלית תתפוס אותי לשיחה על הנושא מה שהיה מאפשר לי לרכוש בגדים מתאימים בישראל.
אבל כנראה שהיה לי מזל במובן מסוים והפגישה הזו שכנראה היתה אמורה להיות מאוד לא נעימה עבורי לא ממש התקיימה. מסתבר שאותה מנהלת היתה בביקור קצר אצל לקוח בארה״ב בשבועות שלפני פסח, ואם אני זוכרת נכון היא אפילו היתה אמורה להיות על אותה טיסה שבה אני הייתי מניו יורק חזרה לישראל – אבל משום מה פספסה אותה, וזה כנראה גרם לכך שהיא לא חזרה למשרד בזמן כדי לשוחח איתי כמתוכנן על נושא הלבוש. יכול להיות שזה נבע מהעובדה שבגלל שהיא פספסה את הטיסה, היא לא הצליחה לחזור לארץ לפני החג, והיתה בחופש בחג עצמו כך שהיא לא היתה במשרד כדי להעיר לי. אולי היא במקור תכננה לשוחח איתי בטיסה עצמה או כשהגעתי עצמאית למשרד לאסוף את כרטיסי הטיסה שלי לחלק השני של הביקור, אבל בגלל שהיא לא היתה בטיסה או במשרד כשהגעתי היא החליטה לא לטרטר אותי ולגרום לי לנסוע שוב למשרדים.
בכל מקרה, חזרתי בסופו של דבר לוושינגטון לחצי השני של הביקור, חזרתי סופית לארץ – והדבר היחידי ששמעתי על הנושא היה הערה שנשמעה די אגבית ממי שהיה המנהל הישיר שלי במסגרת ההערכה החצי שנתית שלי זמן קצר אחרי הביקור הלא מוצלח הזה, והוא אמר משהו בסגנון שהוא שמע שמועות שלא היו מרוצים מאיך שהתלבשתי שם.
למזלי הוא אמר את זה בצורה שהיתה מצד אחד עדינה אבל מצד שני מספיק ישירה כדי שאבין את הרמז, וכשכמה חודשים אחר כך טסתי לנסיעות עבודה לספרד, כבר תיקנתי את מה שהיה ראוי לתיקון. בנסיעה הראשונה שלי לשם טסתי עם עוד קולגה שנסעה ללקוח אחר, והיא אמרה לי שהלבוש שלי נראה לה טוב ומקצועי ואין איתו בעיה ולכן לא חשבתי על הנושא עד הרילוקיישן שלי.
במקרה יצא לי לשוחח עם אותה כמעט מנהלת מחלקה לפני הרילוקיישן, ואז היא עשתה משהו שלדעתי היה מכוער למדי. היה לה חשוב לשוחח איתי על נושא הלבוש, וזה טבעי – אבל במהלך השיחה היא אמרה משהו לגבי זה שאחרי שחזרתי לארה״ב המנהלת שלי שם היתה אמורה לדבר איתי על זה אבל ״מסתבר״ שהיא לא עשתה את זה.
אני מניחה שלאותה מנהלת היו השיקולים שלה. אולי היא חששה שאגיב פחות טוב להערה כזו כו למשל שאיעלב ואולי אפילו אגיב בבכי או בהתנהלות בולטת דומה לעלבון הזה, ותגובה כזו תיתפס בצורה גרועה יותר אצל הלקוח מאשר הלבוש שלי. או אולי היא חשבה שהיא כבר אמרה לי ולא הקשבתי לה ולכן היא רצתה שהמנהלת שלי בארץ תדבר איתי, בלי להבין שפשוט לא הבנתי את הרמזים שלה ושהיא צריכה להגיד לי את זה באופן מפורש. או אולי פשוט לא בא לה להתעסק עם זה ממגוון גדול אחר של סיבות במיוחד כשהייתי עובדת זמנית (ואולי היה לה רושם גרוע עלי מסיבות נוספות לאלו של הלבוש), והיא הניחה בחלק השני של הביקור שלי שבטח כבר ״התרגלו״ אלי וזה יעבור בשקט לעוד כמה שבועות בודדים.
אבל לי כל האירוע הזה השאיר טעם די רע בפה מהביקור.
והיה עוד משהו, הפן החברתי.
חשוב לי להגיד – האנשים שעבדתי איתם שם היו אנשים נחמדים, ולא היה מדובר על אנשים אנטיפתיים, אבל משום מה לא הצלחתי ליצור איתם קשר חברתי טוב.
זה היה עד כדי כך בולט שביום שבו עזבתי את המשרד, המתנתי בתחנת האוטובוס ליד הכניסה של המשרדים לאוטובוס שיוביל אותי הביתה. ובמרחק של 10 – 20 מטרים עמדו שני עובדים ישראליים מהאתר, אז חשבתי לשוחח איתם או להפרד מהם שוב – אבל הם פשוט התעלמו לחלוטין מקיומי.
בדיעבד אני בעצם חושבת שאולי חלק מהעובדים היו שותפים במודע או שלא במודע לתסכולים של המנהלת שלהם לגבי. או שאולי פשוט באמת נפלתי על אתר שבו לא הסתדרתי, כי ברילוקיישן שלי באטלנטה היחס כלפי היה הרבה יותר חם מצד רוב העובדים האחרים.
אני כן זוכרת שבערך שנתיים אחרי הביקור הזה, כשאני הייתי ״עמוק״ ברילוקיישן שלי באטלנטה, יצא לי לבקר בניו יורק. באחד המוזיאונים חשבתי שראיתי את אחת הקולגות שלי מוושינגטון מסתובבת באותו איזור. לא הייתי בטוחה – אבל כן התרשמתי שאחרי מבט אחד לכיוון שלי היא פנתה לכיוון אחר מזה שהיא הלכה בו כדי שלא ניתקל אחת בשניה.
כמובן שלא יכולתי להיות בטוחה שזו היא, וגם אם כן – היה ברור לי כבר אז שהבריחה הזו היתה בעיה שלה ולא שלי. אני אישית לא ששתי לפגוש אותה בעצמי ואם בכל זאת היינו נפגשות – אני חושבת שאני הייתי מתעלמת ממנה, או אם לא היתה לי אפשרות להתעלם ממנה לכל היותר הייתי אומרת לה שלום מנומס וממשיכה הלאה כך שבאמת לא היה לה ממה לפחד.
והיה את היום שבו עזבתי את וושינגטון.
זה התחיל מהערב לפני, שהיה הערב של היום האחרון שלי בעבודה שם – זה שבו עמדתי בתחנת האוטובוס והמתנתי לאוטובוס וזוג הקולגות לשעבר התעלמו ממני.
ואז הגיע האוטובוס, נסעתי הביתה – ואחרי ביקור בחנות הכלבו המקומית לרכישת מזוודה חדשה כי הייתי צריכה מקום לכל השופינג שעשיתי, התחלתי לארוז. רק כדי לגלות שהאריזה לקחה המון זמן ולכן נגררה גם לבוקר שאחרי, היתה מאמץ פיזי לא מבוטל – והמזוודה והתיק שהיו לי היו מפוצצים וכבדים מאוד ברמה שהתקשיתי לסחוב את המזוודה.
הייתי צריכה לצאת לשדה התעופה לקראת הצהרים, אחרי שאיכשהו גררתי את כל הציוד שלי ללובי והמתנתי שם למונית שלקחה אותי לשדה התעופה.
היום התחיל בתור יום שמשי ומאוד חם – אבל בערך בשעה שבה התחלתי לחכות למונית, התחילו להצטבר עננים שהפכו מהר מאוד לסופות רעמים די חזקות, שגרמו לדחיה או ביטול של הטיסה שלנו מוושינגטון לניו יורק. ואני הייתי חייבת להגיע לניו יורק כדי לעלות לטיסה שלי לישראל, ולכן מאוד נלחצתי מזה.
בשלב מסוים התחילו שמועות על טיסה קטנה שהיתה אמורה לצאת באיחור משמעותי מאוד מכיוון וושינגטון לניו יורק, והיו בה אנשים משתיים או אפילו שלוש טיסות שבוטלו, מה שגורם לי לתהות עד כמה היה לי באמת מזל שהצלחתי לעלות עליה.
כשהגעתי לניו יורק, הייתי צריכה לעבור לטרמינל אחר שממנו יצאה טיסה של אל על לישראל. ובגלל שהגעתי לטיסה בטיסה של חברת תעופה אמריקנית, היה לאל על נוהל בטיחות מיוחד: במצב כזה, הייתי צריכה להמתין עד שהמזוודה תועבר לאל על מחברת התעופה האמריקנית, ואז להיות נוכחת בחדר בזמן שהמזוודה עוברת שיקוף רנטגן כדי לראות שאין בה שום דבר חריג.
זה נוהל לגיטימי לחלוטין, אבל בגלל שהטיסה שלי מוושינגטון לניו יורק יצאה בכזה איחור – לא היה לי זמו להמתין למזוודה לפני ששמתי לב שהטיסה עומדת לצאת בקרוב, למרות שאף אחד מצד אל על לא טרח להגיד לאף אחד מהממתינים שהגיע הזמן לצאת לכיוון המטוס.
אני לא יודעת מה היה קורה אם הייתי מפספסת את הטיסה רק כי המתנתי למזוודה שלי. יכול להיות שמבחינת אל על זה היה בסדר, אבל יכול להיות שלא. כך שהיה לי המון מזל ששמתי לב עצמאית לעובדה שאני צריכה למהר לטיסה.
הספקתי אליה, למרות שהייתי מאוכזבת מהעובדה ש״תקעו״ אותי במושב האמצעי מתוך שלושה מושבים. רק שכשעליתי לטיסה גיליתי שמישהי כבר ישבה במושב האמצעי שהיה שלי – מסתבר שמשני הצדדים שלי ישבו אמא ובת, ובגלל שיטת הכרטוס הדפוקה של אל על, איכשהו נתנו לשתיהן עדיפות לקבל את המושבים ליד החלון והמעבר, ואותי תקעו ביניהן. אבל הן רצו לשבת יחד ולכן ישבו יחד ליד החלון ובמושב האמצעי – והשאירו לי את המושב ליד המעבר, שהיה למזלי גם המושב שרציתי.
בהתחלה שמחתי, אבל בעצם העובדה שהן רבו כל הזמן במהלך הטיסה זה הרגיש קצת פחות נחמד.
ואז נחתנו בארץ – ואף אחד מאנשי צוות האוויר או הקרקע לא אמר לי דבר מאוד בסיסי לגבי המזוודות: אם קודם כתבתי על כך שמי שמועברת לו מזוודה מחברת תעופה זרה לאל על, הוא היה חייב בזמנו להיות נוכח בזמן שיקוף שלה. אבל אם זה לא קורה, למשל במצב כמו שקרה לי שהמזוודה לא מגיעה בזמן לטיסה מחברת התעופה הזרה – אז מעכבים אותה ל 24 שעות בשדה התעופה, ורק אז מטיסים אותה לישראל.
במצב כזה יכולתי פשוט לרדת מהטיסה ולצאת משדה התעופה, ולהמתין לאל על שישלחו לי את המזוודה הביתה. אבל כולן, כולל דיילות האוויר והקרקע, אמרו לי להמתין ולראות אם אולי המזוודה בכל זאת הגיעה.
היא כמובן לא הגיעה, אבל נאלצתי להמתין יותר משעה עד שכל המזוודות של המטוס הענקי והמפוצץ יצאו כדי לגלות את זה, ואז לעמוד המון זמן בתור לאבידות והמציאות כי איכשהו נתקעתי בתור שעמד בו מישהו שכחלר מהטיסה של ועבר דרך מדינה עויינת ולכן היה קשה יותר לבדוק מה קורה עם המזוודות שלו, או שהן נתקעו יותר בגלל הסיכון הבטחוני.
נתקעתי שם כל כך הרבה זמן שההורים שלי ביקשו משירות הלקוחות להתחיל לכרוז לי להגיע כי הם היו מודאגים שאולי קרה לי משהו. אבל לא יכולתי לצאת מהתור כדי לפגוש אותם כי אז לא הייתי יכולה לדווח על המזוודה שלא הגיעה…
אחרי כל הסיפורים האלו, שמחתי לחזור הביתה ולא להגיע שוב לאתר הזה.
בדיעבד הבנתי שכשנתחיל המשבר הכלכלי של פיצוץ הבועה בערך שנה אחר כך, כנראה שסגרו לחלוטין את האתר או צמצמו אותו קשות, כולל את מי שהיתה המנהלת שלי שם שחששה להעיר לי על הבגדים, למרות שבתקופה שבה הייתי שם היו מרוצים ממנה ואפילו קידמו אותה.
התיירת המקרית 