בשיחה האחרונה שלי עם הקואצ׳רית שאני עובדת איתה עלה נושא שקצת הפריע לי.
היא רצתה שלפני שאתחיל לעבוד עם קואצ׳ר בתחום הטכני, שאגדיר לעצמי איזו חברה מתאים לי לעבוד בה. מסתבר שיש לה כלי אבחוני כקואצ׳רית שיכול לעזור לי להבין מה ה״ערכים״ שחשובים לי במקום העבודה.
״הערכים״ הם בעצם פרמטרים מסוימים של מקום העבודה – למשל היציבות שלו. נניח מישהו שמחפש יציבות יהיה מישהו שיעדיף לעבוד בחברות גדולות ומבוססות ולא בסטארטאפים, ומישהו אחר יכול להגיד שדווקא היציבות של החברות הגדולות מפריעה לו (כי בחברות גדולות יש הרבה נהלים) והוא מעדיף את חוסר הרשמיות של סטארטאפים.
אבל מן הסתם כל ערך כזה הוא משהו שנתון לפרשנות אישית. למשל אחד הערכים הוא הצורך לעבוד במקום שבו אנשים שומרים בצורה מאוד מוקפדת על כללים. אם מישהו עובד במקום שבו עוסקים בחומרים מסוכנים, אז המשמעות של שמירה על הערך הזה היא שמדובר על מקום מסודר עם כללי בטיחות שנכפים בצורה טובה – ומקום שבו זה לא קיים הוא מקום שבו הסיכוי לתאונה הוא גדול יותר ולכן זה מקום שהוא לא טוב מבחינה בטיחותית.
אבל במקום שבו יש אפשרות לגמישות מסוימת בכללים, מי שחייב להצמד אליהם בלי לותר וקשה לו שאחרים חורגים מהם – הוא מישהו שהוא כנראה מאוד נוקשה בהרגלים והאמונות שלו, אולי אוטיסט במובן מסוים, שלא מרגיש טוב עם חריגה רק בגלל שהיא חריגה ובגלל ש״כך צריך לעבוד״ – ולא בגלל שהתוצאה של החריגה היא כזו חמורה.
אי ההסמכה שלי עם הקואצ׳רית נבע בעצם מהפרשנות שלה לערך שבו היא טענה שאני זקוקה להערכה של המנהלים שלי.אומרת שאני צריכה עבודה שבה אני אוכל לבלוט בתור מישהו ותיקה ועם ״מעמד״ – כלומר מישהי שעוסקת במה שהיא כבר מכירה.
הבעיה עם האמירה הזו היא כפולה.
החלק הראשון הוא שהרגשתי שהיא מפרשנת את הרצון שלי בהערכה במין צורך להיות המובילה והבכירה, מה שיתאפשר רק עם הידע הקיים שלי שהוא כידוע למי שקורא לאורך זמן בבלוג מיושן.
אבל מבחינתי לא חשוב להיות מובילה או בכירה – יותר חשוב לי לעבוד בסביבה שבה פשוט יעריכו אותי ואת היכולות שאני מביאה מעבר לטכנולוגיה, גם אם יהיה מישהו מוביל אחר בסביבה. וזה מאוד הפריעה לי שהיא דחפה דווקא לקבלה של הפרשנות שלה ולא לזו שלי.
החלק השני נובע ממשהו שכבר כתבתי עליו פה בבלוג, וזו העובדה שבגלל שהידע שלי מיושן, זה מקשה עלי להגיע לתפקידים, וזה אפילו יותר קשה עכשיו בתקופה של משבר כלכלי. ואני מניחה שבשנים הבאות זה רק ילך ויחמיר. לכן בעיני להישאר באיזור הנוחות הזה הוא צעד מאוד בעייתי. לכן אני חושבת שהדחיפה הזו להישאר באיזור הזה היא מאוד בעייתית בעיני.
בעצם בהסתכלות אחורנית אני זוכרת כמה מקרים שבהם הקואצ׳רית ממש דחפה אותי להמשיך בתהליכי ראיונות לתפקידים שיותר מסתמכים על יכולות מיושנות, אפילו אם היה מדובר על חברות שלא רק שלא היו מקדמות אותי מבחינה מקצועית אלא אפילו מחמירות את הבעיה לאורך זמן. מבחינתה זה תמיד היה מסיבות של ״בריא לנסות להרחיב את החיפוש כמה שאפשר״ או ״שווה להתראיין עד הסוף כדי שתהיה האפשרות, גם אם תבחרי לא לקחת את התפקיד בסוף״.
יכול להיות שזו הדרך שלה להוביל אותי ״להבין לבד״ את המסר, אבל במקביל אני מרגישה שזה פשוט מסלול שלא מתאים לי – במיוחד כשמקבוצות מקצועיות אני מקבלת מסר שניתן להשלים לפחות חלקית את הפערים המקצועיים באופן עצמאי.
ברור שזה לא מצב פשוט, במיוחד במצב שבו השוק במצב כלכלי גרוע – במצב כלכלי סביר ואפילו טוב כנראה שחברות היו מוכנות להתפשר על ידע כזה או אחר. אבל לוותר מראש על יכולת להתקדם נשמעת לי טקטיקה בעייתית ממש כמו זו שתתעקש על תפקיד שיש לי בו חוסרי ידע רציניים רק כי לשם אני רוצה להתקדם – כי בשני המקרים אני לוקחת את הפתרון לקצה הכי קיצוני.
התשובה למה אני כן יכולה לעשות ולצפות יכולה להגיע לי מהדרכה בפן המקצועי, משהו שהקואצ׳רית שלי לא יכולה לספק, ובדיוק עמדתי לפנות למישהו שכן יכול לתת לי את הייעוץ הזה – אבל לבקשתה של הקואצ׳רית שלי עיכבתי את הפניה אליו כדי לעבור איתה את ההדרכה הזו של הערכים. אבל במהלך המפגש בגלל שהדיון הפך להיות דווקא על הנושא הטכני, והרגשתי שאני זקוקה למידע מהקואצ׳ר המקצועי כדי שהדיון יהיה משמעותי.
בסוף הדיון הרגשתי ממש עצבנית וכועסת, ואני חושבת שזה היה מאוד מורגש.
בדיעבד אני חושהת שהכעס הזה נבע מכמה סיבות – כשהברורה מאליה היא העובדה שכנראה אני מתחברת פחות לנושא הזה של ה״ערכים״. כלומר ברור לי שיש פרמטרים שלפיהם נמדדת התאמה בין העובד למקום העבודה – אבל הכימות הזה של כל דבר למשהו שהוא אבסולוטי והפרשנות שהיא כפתה עליה מרגישה לי פחות מתאימה. מעבר לזה, אני לא חושבת שאפשר כרגע לבחון מקום עבודה בלי שאני פותרת את הבעיות שיש לי בפן המקצועי.
ויש גם כמה דברים מסביב שמתחילים להרגיש לי לא נעימים. למשל עכשיו כשאני לא עובדת לוח הזמנים שלי גמיש יותר, אז נוח לי יחסית להעביר את הפגישה במקרה שהקואצ׳רית צריכה להעביר אותה – אם למשל מעבירים לה את הימים שבהם היא עובדת במשרד, או שיש לאחד מהלקוחות האחרים שלה ראיון דחוף או בלת״ם. והוא צריך להפגש איתה.
אבל לאחרונה אני מרגישה שמרוב גמישות כבר הפגישות בינינו הפכו למשהו שברור מאליו שאפשר להזיז, לא משהו שאפשר לבקש להזיז כי אין ברירה אחרת. לא זכור לי מתי בפעם האחרונה קבענו פגישה והיא התקיימה בזמן שקבענו בלי בקשה לגמישות או הזזות.
וגם היה במפגש עוד האירוע שהפריע לי: המבדק שעשינו היה אמור להיות מבדק ליכולות והרצונות שלי, אבל באחת השאלות הקואצ׳רית לקחה את זה לכיוון של ״איך את מציגה את הדברים למעסיק״ באופן לא צפוי.
ברור שיש דברים שלא נאמרים בראיון – ממש כמו שאני עובדת בשביל משכורת (ובשביל ללמוד ולהתפתח כדי שתהיה לי משכורת לאורך זמן), גם המעביד בסה״כ רוצה מישהו או מישהי שיתנו לו תפוקה כמה שיותר גדולה. אבל כמו שהעובד יגיד תמיד איך הוא יכול ואפילו רוצה לתרום לחברה, גם המעביד יגיד איך הוא מתייחס יפה לעובדים שלו.
אבל בסופו של דבר אני צריכה קודם כל להבין מה סדרי העדיפויות שלי בחיפוש עבודה לפני שאני משכנעת את החברה כמה שווה לה לגייס אותי. וגם אם ייקח לי יותר זמן למצוא כך תפקיד , בעיני הפן הטכני מספיק חשוב כדי לא ללכת למקום שיהיה מבחינתי מאוד גרוע מבחינה מקצועית ויחמיר את המצב שלי. ושימו לב שאני לא אומרת שאני מחפשת שיפור אלא שמה דגש על לא להחמיר את הבעיה, ולא מחפשת לשפר אותה באופן מוחלט כאן ועכשיו.
כלומר אני לא מחפשת את התפקיד המושלם מוכנה להתפשר – אבל עד כ=גבול מסוים, ואני מרגישה שאולי הקואצ׳רית לא מכבדת את הגבול הזה.
מעבר לזה, אני גם לא מרגישה בנוח לבזבז את זמנם של המראיינים אם התפקיד באמת לא רלוונטי עבורי. זה לא רק עניין של ״קארמה״ – אלא גם העובדה שברור לי שמישהי שמתראיינת ואז פוסלת את התפקיד רק בגלל המהות שלו יכולה להיתפס מאוד רע על ידי החברה והצוות שראיין אותה, ואי אפשר לדעת אם ומתי אתקל שוב באותם אנשים שהיו חלק מהתהליך.
זה מזכיר לי שכשסיימתי את התואר, מצאתי דירה במרכז עם מישהי מהלימודים שהסתדרנו טוב יחד בעבודה על תרגילים, אבל פחות בתור שותפות לדירה. אחרי המגורים איתה עברתי לארה״ב לכמה שנים והקשר בינינו התנתק, אבל כמה שנים אחרי שחזרתי חיפשתי שוב עבודה – והתפקיד שמצאתי היה במחלקה שבה היא עבדה, והיינו צריכות לפעמים לעבוד יחד. למזלנו היחסים בינינו לא הסתיימו בפיצוץ ולא היו אפילו קרובים לכך אז יכולנו לחזור ולעבוד יחד בצורה טובה, אבל זה מעיד על עד כמה העולם לפעמים קטן ועד כמה אי אפשר לדעת איפה תפגשו שוב אנשים.
התיירת המקרית 