יומולדת חמישים שאני לא הולכת לחגוג כמו שציפיתי

כמה חודשים לפני יום ההולדת ה 45 שלי, ב 10.11.2019, יצאתי לטיול בניו זילנד. מכיוון שיצאתי לטיול בנובמבר אבל כבר קבעתי אותו בפברואר, התחלתי לצאת מסוף השבוע אחרי ההזמנה להליכות ארוכות בסופי השבוע, בעיקר כדי להתכונן למסלולים הארוכים שצפויים לנו בניו זילנד.

ובעיקר היה מדובר על מסלול בשם Tongariro Alpine Crossing שהוא מסלול של 19 – 20 ק״מ שלרוב מבצעים אותו מצד אחד של המסלול שבו יש בהתחלה עליה מאוד רצינית (שחלק ממנה נקרא ״גרם המדרגות של השטן״), אז ירידה תלולה של גבעה שיש בה הרבה אבנים קטנות ומשוחררות – ולאחר מכן הליכה מאוד ארוכה בירידה יחסית קלה עד לסיום המסלול.

בתמורה לזה מקבלים כמובן נופים מהממים, ותחושת הישג בכך שסיימתם טרק מאוד מרשים ומאוד מאתגר.

בסופו של דבר לא היתה לי כוונה לנסות את המסלול (לרווחתו של המדריך שלנו) בגלל שהיה ברור שגם אחרי הוספת ההליכות הארוכות האלו – רמת הכושר שלי רחוקה מלהספיק כדי לשרוד את ההליכה בו, במיוחד בזמן המוגבל שהיה לנו למסלול בטיול עצמו בתור טיול מאורגן. הזמן עצמו היה גם קצר משמעותית מההערכות שקראתי שלוקח לעשות את המסלול (לדעתי נתנו לנו במסגרת הטיול בערך שבע שעות כשההערכה המקורית באתר עצמו למסלול היא לרוב תשע שעות בממוצע, כשיש כמובן אנשים שהוא לוקח להם יותר זמן), כנראה מתוך הנחה של החברה שמי שמגיע אליהם כנראה יהיה עם כושר יחסית גבוה ויהיה מסוגל לבצע את המסלול בזמן קצר יותר.

אבל אפילו המטיילים עצמם כנראה חששו שאנסה לצעוד במסלול ואגרום להם לעיכוב או אפילו שהם יאלצו לעזור לי לעבור אותו בשלום ובכך תפגע החוויה שלהם. אחת מהן, מטיילת הולנדית מבוגרת שהייתי ביחסים טובים אותה והיתה מאוד ישירה ״תפסה״ אותי בוקר אחד לשיחה ואמרה לי שלדעתה לא רק שבקושי אצליח לשרוד את המסלול, אלא הוא ״ישבית״ אותי עד סוף הטיול. אמרתי לה שאני מסכימה שלא אצליח לעשות את המסלול אבל גם שלדעתי רמת הכושר שלי גבוהה לעומת מה שהיא חושבת, לפחות במובן הזה שהייתי מתאוששת מהמסלול הרבה יותר מהר ממה שהיא חושבת וזה כנראה היה לוקח יומיים או שלושה לכל היותר.

לצערם של שאר המטיילים, המסלול לא היה זמין גם עבורם ביום שבו הוא תוכנן בגלל תנאי מזג אוויר גרועים. אבל משהו בחוויה גרם לי לקרוא יותר על המסלול, וגיליתי שלמרות הקושי שלו – יש אנשים בכל הגילאים שעשו אותו. סביר מאוד להניח שהמטיילים המבוגרים יותר התאמנו כדי להכנס לכושר לפני שהם ניסו לטייל בו, ויכול להיות שהם ביצעו אותו בליווי של מדריכים מקצועיים שעזרו להם והכווינו אותם, אבל קראתי גם על אנשים בני 94 שהצליחו לבצע אותו.

ואז קראתי את הפוסט הזה של יפה כפיר – מישהי בת חמישים פלוס עם ברך לא משהו שביצעה את המסלול, עם התנשפויות בעליות, והליכה יחסית איטית, וברך לא משהו. וזה נתן לי רעיון – אני רוצה להכנס לכושר ובסביבות יום ההולדת החמישים שלי אחזור לניו זילנד לחוויה מתקנת שבה אצעד במסלול הזה, וגם אשלים כמה מסלולים ואיזורים אחרים שלא הספקנו בטיול או אחזור על מסלולים אחרים וקלים יותר שעשיתי בטיול אבל לא הספקתי לעשות עד הסוף או בצורה יותר יסודית.


כהערת ביניים, אני מודה שיש משהו בניו זילנד שקצת הפריע לי, והוא שיש לא פעם טרקים כאלו שמוגדרים עם לוח זמנים מאוד לא גמיש שבו צריך להספיק ללכת לא מעט קילומטרים ביום כדי להגיע לנקודת הסיום של הטרק או לפחות לעצירה באמצע שבה יש בקתות שאפשר לישון בהן, והם דורשים כושר גופני גבוה לא בהכרח בגלל קטעים טכניים קשים שיש בטרק אלא נטו בגלל כמות ההליכה שיש בהם.

אולי זה כך בטרקים בהרבה מקומות בעולם ולא רק בניו זילנד, אבל אני חושבת שזה מונע מהרבה אנשים עם רמת כושר נמוכה לטייל בהם בגלל האתגר שבמרחקים. שוב, אני לא מדברת על טרקים שדורשים למשל עליות מטורפות או קטעים טכניים קשים של עליה על סלעים או דברים אחרים שהם לא הליכה נטו, אלא בעיקר כאלו שאני למשל הייתי מסוגלת להתמודד עם הליכה בהם אם רק לא הייתי נדרשת ללכת 20 ק״מ ביום כמה ימים רצוף אלא למשל רק 10 – 15 ק״מ.


אבל מאז שחזרתי מניו זילנד קרו החיים, ובמקום שאנצל את השנים מאז הטיול ההוא לניו זילנד לשפר את הכושר הגופני שלי – נוצר מצב שבו עליתי בצורה מאוד רצינית במשקל כמו שכתבתי ברשומה הזו, וגם הכושר הגופני שלי התדרדר בצורה מאוד קשה במקביל.

נכון, בחודשים האחרונים אני במגמה של ירידה במשקל, אבל גם ברור לי שזה תהליך שייקח זמן – ומניסיון אישי, מדובר לא פעם על איזון מאוד עדין בין קיצוץ קלורי לבין היכולת שלי להתמיד בו לאורך זמן, וקיצוץ קלורי או משמעותי מידי במה שאני אוכלת (כדי לזרז את התהליך) יכול להוביל לכך שאפסיק תוך כמה שבועות לשמור על אורח חיים בריא ואולי אפילו ״אפצה״ את עצמי על הסבל ובמקום לרדת במשקל – להתחיל להעלות שוב.

ואני לא יודעת מה הלאה.הייתי מאוד רוצה יום אחד אוכל לחזור לניו זילנד ולצעוד במסלול הזה, אבל קצת קשה לי לתת לעצמי לוחות זמנים לזה…

הטיול לאלסקה – היינס, העיר הכי משעממת באלסקה?

היעד הראשון בחלק השני של הטיול שלנו היתה העיר היינס Haines.

בניגוד לג׳ונו וסקאגווי שהיו הערים הקודמות שביקרנו בהן באלסקה (ולמען האמת גם לעומת עיר קארקוס הקנדית), העיר עצמה לא ממש מעניינת, ואין בה ממש הרבה אתרי תיירות.

האטרקציות העיקריות בעיר הן מסלולי הליכה סביב העיר – וכל מיני טיולי הרפתקאות, כמו למשל טייס במטוסים קטנים לפארק הלאומי Glacier Bay National Park.

בטיול המקורי שלי גם בילינו בהיינס. גם אז הציעו לנו טיסה במטוסים קטנים ובהתחלה לא רציתי, אבל כשהתחרטתי כבר היה מאוחר מידי וכבר לא היו מקומות על המטוס. כביכול הפעם יכולתי לטוס, ולא מעט מהמטיילים בחרו בפעילות הזו – אבל אני מודה שקצת חששתי שזה לא יהיה אפשרי בגלל המשקל או שהעלות עבורי תהיה גבוהה משמעותית בגללו ולכן ויתרתי מראש בלי לבדוק פרטים.

לכן מה שבעצם נשאר לי לעשות היה להשאר בעיר – ובפעם הקודמת, יצא לי לצאת לצעדה על החוף בחברת שני מטיילים ישראליים, שרה ומשה.

שרה היתה אישה מקסימה בת חמישים ומשהו, ומשה היה בעלה בן השמונים ומשהו. הם נהנו לטייל יחד, למרות ששרה היתה מטיילת מאוד חזקה, ומשה היה בן שמונים ומשהו ולא היה צעיר לגילו, והאט אותה משמעותית.

לשרה כן היה חשוב להשתתף בבישולים ובניקיונות יותר מאחרים כדי לכפר על כך שמשה לא יכול היה לעזור, למרות שרוב האנשים מאוד חיבבו את משה והיו סלחנים לגבי העובדה שהיה לו קשה לעזור.

יצא לי לטייל איתם לא מעט, וכשביקרנו בהיינס – יצא לנו ללכת במסלול קל יחסית ליד החוף, וחשבתי לבקר בו שוב.

אבל הפעם פשוט לא יכולתי להגיע אליו. ביום וחצי שבו ביקרנו בעיר. ביום הראשון ירדנו במרכז העיר כדי לאפשר לרוב חברי הקבוצה לאכול משהו לפני שהם טסו במטוס הקטן, ומי שנשאר יכול היה לסייר בעיר או לצאת למסלול קצר סביבה. ביום לאחר מכן ירדנו שוב באותה נקודה כי המדריך הראשי רצה לאפשר למטיילים לצעוד במסלול שהוא מאוד אהב לראש גבעה באיזור שממנה יש תצפית יפה – משהו שלי אישית כנראה היה קשה מידי לעשות.

אבל הנקודה הזו היתה במרחק של בערך שלושה ק״מ מתחילת המסלול שאני רציתי לעשות – ולא ממש היתה לי דרך להגיע לשם. הליה לשם ברגל היתה מוסיפה לי בסה״כ שישה ק״מ של הליכה מה שאומר היה שלא ממש היה לי כוח ללכת במסלול עצמו. אוטובוס לשם לא היה, בעיר לא ממש היתה תחנת מוניות – והמדריכים לא ממש חשבו או רצו לחשוב על האופציה של לתת לאלו מאיתנו שאולי היו מעוניינים להגיע לתחילת אותו מסלול טרמפ של כמה דקות כדי לקרב אותנו לתחילת המסלול.

כך שבעצם אני ביליתי את היום וחצי שבילינו בהיינס בלהשתעמם. ואמנם המצב הזה שבו לא היה לי מה לעשות ולאן ללכת לא חזר על עצמו שוב מידי פעם, ואותה תחושה שלמדריכים לא ממש בא להשקיע בלהציע לי מה לעשות או לעזור לי להנות מהטיול כמה שיותר ברמה שתתאים לי – נשארה לכל אורך החלק הזה של הטיול. וזה בלט מאוד מול ההשקעה של המדריכים באותם מטיילים שכן מצאו חן בעיניהם.

יום שישי, את יודעת

זה הנושא של השרביט החם השבוע, ואנחנו אמורים לכתוב על שגרת השישי שלנו.

כשהייתי ילדה, למדנו בימי שישי יום קצר. גם בצבא עבדתי בתפקיד שבו עבדתי במשמרות כך שלא היו לנו ״חמשושים״.

אני מניחה שרק באוניברסיטה ״זכיתי״ לימי שישי שהיו ברובם חופשיים, למרות שמידי פעם מרצים היו קובעים בהם שיעורי חזרה לפני מבחנים אם הם רצו לעזור לנו להתכונן.

פעם בשבועיים או שלושה הייתי נוסעת לבקר בסוף השבוע את ההורים, אבל לרוב הייתי נשארת בבאר שבע ללמוד. לרוב בבוקר הייתי יוצאת לקניות, ובמהלך סוף השבוע גם הייתי מכינה אוכל שיספיק לי לכמה ימים במהלך השבוע.

כשהתחלתי לעבוד, ימי שישי היו חופשיים עבורי, ובהתחלה הייתי לא פעם מבקרת את ההורים שלי. גם אחי ואחותי היו מבקרים אותם בסופי השבוע בתדירות גבוהה כך שהיינו לא פעם מבלים בתור משפחה את הארוחות בסוף השבוע.

אבל עם הזמן, אני חושבת ששלושתנו מצאנו מסגרות אחרות במקום המגורים שלנו לחגוג את סופי השבוע בבית. אני לא חושבת שהייתי ״יוצאת״ בכל סוף שבוע, אבל למשל מנצלת את הזמן לניסיון וסדר יותר יסודיים בבית (כולל למשל סידור ארונות) שלא היה לי זמן אליהם במהלך השבוע. לא פעם זה גם אפשר לי לצאת לטייל באיזור הבית שלי, עם חברים או לפעמים לבד.

בדיעבד אני מבינה שלמרות שכשהיינו ילדים היתה לנו מסורת של ארוחות שישי וארוחות בשבת בצהריים (אחרי שבבוקר בילינו בבריכה שאליה היה לנו מנוי), לא שמרנו על המסגרת הזו כשאנחנו ה״ילדים״ התבגרנו. אולי חלקית זה נבע מהעובדה שההורים שלנו גרים בירושלים ואנחנו גרים באיזור המרכז, כך שהנסיעה הלוך וחזור היא קצת ארוכה מידי בשביל נסיעה הלוך וחזור רק לארוחת ערב.

אני מניחה שכשהאחיינים שלי היו צעירים מאוד אפשר היה להשאר לישון אצל ההורים שלי, אבל כיוןם הם גדולים יותר ובבית של ההורים שלי אין מספיק מקום כדי לאפשר לכולם לישון בנוחות.

וזה מצחיק, כשאחותי התחתנה היא סיפרה לאמא שלי שהיא מאוד מאוכזבת מכך שלא היינו משפחה מגובשת יותר, והיא מאוד שמחה שהמשפחה של גיסי היתה משפחה מאוד קרובה שתמיד היתה בה ארוחה משפחתית מלאה בשישי בערב או לפחות בשבת בצהרים.

מצד שני אחותי עצמה לא ממש פעלה כדי לנסות לגרום לנו להיות משפחה מגובשת יותר בכך שהיא יכלה למשל ליזום יותר ארוחות משפחתיות (אפילו אם היא היתה מעודדת אותנו לבקר אצל ההורים יחד ולא מזמינה את כל המשפחה אליה לארוחות). גם עם הזמן היא הבינה שמאחורי הגיבוש כביכול שהיא ראתה במשפחה של בעלה היתה גם הרבה מאוד פוליטיקה נסתרת, במיוחד בין הגיסות השונות במשפחה שחלקן בוחשות בכל מיני דרכים מאחורי הקלעים.

למען האמת בתקופות החגים האחרונות התחלתי לשים לב לזה שאחי ואחותי והמשפחות שלהם מגיעים הרבה פחות לחגוג עם ההורים שלי. אני בתור הבת הלא נשואה מקפידה להגיע אליהם בכל סיטואציה כזו, אבל מורגש שקשה להם שלא כל המשפחה מתאספת בחגים.

יכול להיות שהמתיחות הבטחונית בשנה וקצת אחרונות משפיעה לרעה על תדירות המפגשים האלו. הייתי אומרת משהו לאחי ואחותי אבל אני מבינה שההורים שלי מעדיפים שלא אגיד כלום ולכן אני נמנעת.

לבבות באטלנטיס

הספר ״לבבות באטלנטיס״ הוא אוף של שלוש נובלות ושני סיפורים קצרים שנכתב על ידי הסופר סטיבן קינג, שאמור לספר את סיפורו של הדור הבייבי בומרס שקינג הוא חלק ממנו – אות ודור שבארה״ב נולד אחרי מלחמת העולם השניה ובמיוחד אלו שנולדו בשנים מיד אחרי המלחמה – והשתתפו במלחמת ויאטנם או בהתנגדות למלחמה על ידי ״ילדי הפרחים״ שהשפעתם המשיכה גם חלקית לשנות השבעים.


הסיפור הראשון, שהוא הסיפור המרכזי והארוך ביותר בספר, מספר על ילד בן הדור הזה, בובי גרפילד, לקראת חופשת הקיץ שלו בגיל 11.

בובי גר עם אמא שלו, שהתאלמנה מבעלה, ויש לו שני חברים טובים בני גילו, בן ובת שבה הוא קצת מאוהב.

בתחילת הספר בובי חוגג את יום ההולדת שלו, ומבקש אופניים כמתנת יום הולדת. אמא שלו מזכירה לו את העובדה שאין להם ממש כסף למתנה כזו יקרה, ונותנת לו במקום כרטיס ספריה שהוא יוכל בעזרתו לקרוא ספרים מספריית המבוגרים ולא רק מספריית הילדים (עם אזהרה שהיא תדע אם הוא יוציא ספרים לא ראויים).

בובי בשלב זה כבר מרגיש שמשהו מוזר בהתנהלות של אמא שלו – ובעובדה שהיא כנראה מסתירה ממנו את מצבם הכלכלי האמיתי (שהוא לא גרוע כפי שהיא היתה רוצה שבובי יאמין). הוא גם מרגיש שאמא שלו לא ממש אוהבת אותו כפי שאפשר היה לצפות.

מצידו של קינג, הדמות של האמא היא אכן דמות מורכבת שעל פניה היא אכן אמא לא ממש טובה ואכפתית אלא אגואיסטית, אבל בין השורות היא מעוררת אמפתיה (לפחות עבור אנשים מבוגרים). מדובר על אישה שנותרה כאם יחידנית לבן בתקופה שבה נשים היו אמורות להיות נשואות ועקרות בית שהבעלים שלהן מפרנסים אותן, ומצב שבו אלמנה צעירה נאלצת לפרנס את הבן הקטן שלה נחשב מאוד חריג. עד כדי כך חריג שלא ממש מפליא שהקוראים מבינים במהלך הסיפור שהמעסיק שלה מנצל אותה מינית, אבל היא נאלצת לסבול את זה ולשתוק רק כדי שתהיה לה עבודה שבעזרתה היא תוכל לפרנס את עצמה ואת בובי.

ביום ההולדת של בובי עובר לבניין שבו הוא ואמא שלו גרים שכן חדש – גבר זקן שאוהב לקרוא ובובי מתחבר אליו מיד, ואמא של בובי מיד מתעבת, כשברור שחלק מזה נובע מקנאה שלה בגלל הקשר הטוב שנוצר במהירות בין השכן לבובי.

בתחילת הסיפור מתוארת ילדות די אידילית של משחקי בייסבול ובילוי בלונה פארק ליד החוף. הדבר היחידי שחורג מהאידיליה הזו היא החשדנות של השכן החדש, שטוען שאנשים במעילים צהובים רודפים אחריו, ומבקש מבובי לשים לב לכל מיני סימנים מוזרים כמו ציורים על המדרכה או מודעות על בעלי חיים שהלכו לאיבוד שיעידו על זה שאותם אנשים מתקרבים אליו.

במהלך חופשת הקרץ, בובי רואה יותר ויותר מהסימנים האלו – ומבין שכנראה השכן צודק בכך שמישהו רודף אחריו, והשכן עומד לעזוב בקרוב. במקביל במהלך התהליך הזה הוא מגלה מה אמיתות לגבי האבא שלו, שלא היה אדם בזבזן וחסר אחריות כפי שהאמא של בובי ניסתה לתאר אותו.

הפיצוץ בספר קורה כשאמא של בובי מסגירה את השכן לאלו שרודפים אחריו תמורת שוחד – ובובי מחליט לברוח מהבית כדי להצטרף לשכן, אבל ברגע האחרון מבין שאותם אנשים שתפסו את השכן הם יצורים על טבעיים ומפחד להצטרף אליהם.

תחושת הכשלון שלו בהגנה על החבר החדש שלו מובילה את בובי להפוך מילד טוב ותלמיד טוב – לילד אלים ומופרע שבמהלך השנים הבאות מגיע למצבים שבהם הוא נאסר ונשלח להסגר יעודי לבני נוער כאלו. עד שיום אחד, אחרי שהוא מקבל הודעה מרגיעה מהשכן שלו לשעבר על כך שהוא הצליח לברוח שוב – והוא מחליט לפתוח דף חדש.


אחד הספרים שבובי והשכן דנים בו מהלך החלק הזה של הסיפור הוא הספר ״בעל זבוב״.

הספר הוא סיפור בדוי על חבורת נערים בריטיים צעירים שמוצאים את עצמם בעל כורחם על אי בודד. הם מתחילים להקים באי חברה מסודרת – אבל החברה מתדרדרת מהר מאוד לאלימות, ורק הגעה מקרית של משחתת בריטית עם מבוגרים עליה מונעת ברגע האחרון את הרצח של הגיבור של הסיפור.

השכן בשלב מסוים שואל את בובי על כך שאם בספר המבוגרים הצילו את הילדים מהבעיות שהם יצרו – אבל במציאות, מי מציל את המבוגרים?

השאלה הזו רלוונטית בעיקר לשאר הספר, שדן במלחמה ויאטנם שאולי נחשבה מאוד חיונית כחלק מהמלחמה בקומוניזם, אבל בדיעבד נחשבת להסתבכות מיותרת של ארה״ב במקום שבו היא לא היתה רצויה, וגרמה לא רק למותם של עשרות אלפים של חיילים אמריקנים אלא גם לסבל לאזרחים הויאטנמים עצמם.


הסיפור השני מתאר את חווית הלימודים במכללות בארה״ב בתקופת מלחמת ויאטנם. הגיוסים באותה תקופה נערכו בבחירה אקראית של תאריכי לידה – אבל תלמידים מכללות קיבלו פטור מהגיוס.

הסיפור מתאר חבורה של סטודנטים צעירים שרובם באו מבתים עניים למדי והצליחו להתקבל למכללה בעזרת מלגות ממלגות שונות. עצם קבלת המלגה דרשה מהם לשמור על ממוצע ציונים מסוים – שאם הציונים שלהם ירדו מתחתיו הם יאבדו את המלגה, יפסיקו ללמוד – והסיכוי שהם יגויסו למלחמה גבוה.

ואז איכשהו הנערים מתחילים לשחק במעונות את משחק הקלפים ״לבבות״, מה שהופך לטורניר ממכר שלא נפסק במשך ימים ואז שבועות, מונע להם ללמוד בצורה מסודרת – וכמובן שמסכן את הציונים ואת המלגות שלהם. אבל הם המשיכו לשחק, למרות שהיה להם ברור שהמשחק עלול להוביל מאוד בקלות לגיוס שלהם למלחמה ואפילו למוות או פציעה חמורה.

הסיפור מסופר מנקודת מבטו של אחד הסטודנטים, שהוא והחבר שלו הצליחו ברגע האחרון לשפר את הציונים שלהם כדי לשרוד, למרות שחלק משמעותי מהחברים שלהם לקומה בסופו של דבר מועפים מהלימודים ולפחות אחד מופיע בהמשך הספר בתור מישהו שגויס ונשלח לויאטנם.

אבל מעבר לנושא הגיוס, הסיפור בעצם מציג את תחילתה של ההתנגדות למלחמה שהתחילה לא פעם בקמפוסים של האוניברסיטאות השונות. הסטודנטים שברובם לא היו מודעים לנושא כשהם התחילו ללמוד, הפכו במהלך הסמסטר הראשון הזה לפעילים מאוד בתנועה בהמשך הלימודים שלהם, לא מעט בזכות חלק מהדברים שהם למדו כחלק מאותה שנה.

שמו של הסיפור הוא ״לבבות באטלנטיס״ – לבבות מן הסתם על שם המשחק, ואטלנטיס מייצגת את האידיליה של העולם התמים של לפני המלחמה.


שלושת הסיפורים היחסית קצרים בהמשך הספר בעצם מספר על בוגרי המלחמה השונים בשנים אחרי המלחמה, כשהם ברובם דמויות מהסיפורים הקודמים בספר שהשתתפו בסדרת של קרבות בויאטנם שהובילו לטבח והרג של אזרחים חפים מפשע בדומה לטבח במי ליי. הסיפור כן מנסה להביא את נקודת המבט של החיילים שכנראה סבלו מטראומות קשות לאור הלחימה הקשה מול הויאטקונג ומתאונת התרסקות מסוק שהם נאלצו לחזות בה, וכמה מהם התחילו לנקום באזרחים.

חלק גדול מהסיפורים והשיחות סובב סביב העובדה שהדור הזה של מלחמת ויאטנם יכול היה לשנות את העולם, אבל כשהם התבגרו הם בעצם ויתרו על המהפכה שהם הובילו לטובת בטחון כלכלי ואפילו עושר.

בספר יש השוואה מעניינה בין בוגרי מלחמת ויאטנם לבין הדור האבוד של אחרי מלחמת העולם הראשונה, אותם צעירים שנשלחו למלחמה והבינו מהר מאוד עד כמה היא מיותרת – ובמקביל לאיזה נזק חריף היא גורמת, בין השאר להרג ולפציעות ונכויות במימדים עצומים. אך למרות הזעם הרב של שני הדורות האלו על מלחמות שהיו מיותרות לחלוטין – המחאות שלהם לא הביאו לשינוי חברתי משמעותי מספיק.


הספר מסתיים בסיפור קצר שבו בובי פוגש את מי שהיתה החברה שלו בסיפור הראשון בספר, אחרי בערך 40 שנה שבהן הם לא התראו, בלוויה של החבר השלישי שנפטר מהתקף לב.

השיחה ביניהם בעצם מתרכזת בעובדה שהבטחות הילדות שלהם לא התקיימו. בובי למשל היה אמור להפוך לסופר כי הוא מאוד אהב קריאה וספרים, אבל כמבוגר הוא הפך להיות נגר. בהתחשב בעובדה שהוא היה פושע צעיר, הגורל הזה לא נשמע נוראי, אבל כן יש בו פוטנציאל מבוזבז.

ובעצם המסקנה הזו אמורה להיות המסקנה על כל הדור של קינג, לפחות בארה״ב שהתחיל עם כל כך הרבה פוטנציאל וסיים בתור דור שלא בהכרח שונה מדור ההורים שלו, אותו דור הורים שהוביל למלחמת ויאטנם שבני דורו של קינג מחו נגדם…

אולי קצת הבהרה של ההתלבטויות שלי? חלק שני

קישור לחלק הראשון


אחד השיקולים שהעליתי בנושא החלפת המקצוע לקואצ׳רית שלי הוא העובדה שהמשכורת שלי היא בעצם משכורת יחידה.

אני לא חלילה אומרת שקל כיום להסתדר כמשפחה אפילו עם שתי משכורות, כי זה לא המצב. התשלומים עבור מזון, מגורים, חינוך לילדים (לגנים או לצהרונים) ולעוד הרבה דברים אחרים הוא מטורף גם כששני ההורים מרוויחים יפה.

אבל לפעמים במצב שבו שני ההורים מרוויחים יפה ומבוססים כלכלית בגיל מאוחר יותר, עצם העובדה שיש שתי משכורות יכולה לאפשר גמישות מסוימת אם אחד מבני הזוג מעוניין או צריך לבצע הסבה מקצועית.

באחד התפקידים הקודמים שלי הכרתי מנהלת שבשלב מסוים החליטה בתור תחביב לקחת כמה קורסים בנושא הורות, וגילתה שהיא מאוד מתחברת לנושא ורצתה להפוך לקואצ׳רית בו. היא כמובן לא מיד התפטרה מהעבודה שלה אלא המשיכה ללמוד בצורה רצינית במקביל אליה, ואז התחילה לנסות בשעות הפנאי שלה ואז במשרה חלקית לראות עד כמה היא באמת מצליחה לבנות לעצמה בסיס של לקוחות.

עם הזמן היא התחילה לרדת באחוזי המשרה שלה בתור מנהלת בהייטק כדי לאפשר לעצמה לעבוד יותר כעצמאית, ורק כשהגיעה נקודת הזמן שהיא הרגישה שהיא מבוססת בתחום היא התפטרה ועזבה לחלוטין את ההייטק. אבל בעצם במובן מסוים היא לא עזבה את התחום לחלוטין – בתור עובדת מוערכת היא ידעה שהיא תוכל לחזור לחברה הקודמת בטווח של כמה שנים טובות אם משהו לא יסתדר לה כעצמאית.

אבל חשוב להביו שבתור עצמאית, במיוחד בשלבים הראשונים, המשכורת שלה כנראה היתה נמוכה משמעותית מהמשכורת של מנהלת מוערכת בהייטק. יכול מאוד להיות שהרווחים שלה בתור עצמאית לעולם לא ישתוו למשכורת שלה בהייטק – וזה משהו שדורש מחשבה מראש, תיאום מראש עם בעלה, ותכנון כלכלי טוב.

אבל לה היתה גמישות שלי אין, כי לי אין בעצם משכורת שניה בתור ״גיבוי״. מה שאני מרוויחה משפיע ישירות לא רק על רמת החיים שלי, אלא גם על הפנסיה העתידית שלי ועל היכולת שלי לחסוך כסף לעתיד. תיאורטית יכול להיות שזה לא יהיה המצב לתמיד, אבל אני לא יכולה לסמוך על זה.

לכן מבחינתי לעבור לתפקיד שבו השכר שלי יהיה נמוך משמעותית לאורך זמן זה צעד מאוד בעייתי עם השלכות כלכליות כבדות לאורך שאר החיים שלי, במיוחד בגילאים מבוגרים שבהם יכול להיות שאצטרך להסתמך על הפנסיה בלבד ולא אוכל לעבוד בכלל.


ויש את נושא רמת החיים.

אני חושבת שבאופן בסיסי, אני אדם חסכני. יש סיבה לכך שהדירה שבה אני גרה היא בבעלותי בלי משכנתא, בין השאר כי הצלחתי לחסוך לא מעט כסף לאורך השנים גם כששכרתי דירות לאורך השנים.

אבל לאחרונה יצא לי לחשוב על זה שעם השנים רמת החיים שלי עלתה באופן הדרגתי, כזה שלא בהכרח שמתי לב אליו.

דווקא האבטלה והרצון לחסוך בהוצאות הראה לי כמה מקומות שבהם הפכתי להיות בזבזנית מידי בשנים האחרונות, כמו למשל בהזמנה של אוכל במשלוחים. אם יש בעיה שנולדה בקורונה וממשיכה ללוות אותנו – זו העובדה שהרבה מאפיות, גלידריות, ומקומות אחרים שמעולם לא חשבו לעשות משלוחים ללקוחות, פתאום מצאו דרך לעשות אותם. אל ודברים שמן הסתם נעלמו כמעט לחלוטין מרשימת ההוצאות שלי, ואני מתכוונת שהם יישארו בחוץ גם כשאמצע עבודה.

תוסיפו לזה סיבות שונות לאכילה רגשית, ומצאתם שילוב קטלני במיוחד בכמה מובנים.

מצד שני, יש דברים שגם אם הם קשורים ל״רמת חיים גבוהה״, אני עדיין רוצה אותם בחיים שלי.

לדוגמא מנוי לחדר כושר. אני יודעת שכביכול יש חלופות זולות יותר או אפילו חינמיות לחדרי כושר, אבל אין להן עבורי את אותה השפעה מבחינה פיזית – ומעולם לא הצלחתי להתמיד בהן כמו שאני מתמידה באימונים בחדר כושר ובבריכה.

אני גם לא מישהי ש״חייבת״ לטוס לחו״ל לפחות פעם פעמיים בשנה, וגם לא חובבת של חופשות יוקרתיות או ספורט אתגרי כמו סקי או סוגים אחרים של נופש שעולים הרבה כסף. אבל אני כן נהנית לטוס פעם בכמה שנים ליעד רחוק יותר ולחופש ארוך יותר.

וקשה לי עם המחשבה שלעולם לא יצא לי עוד לבקר בניו יורק או בסן פרנסיסקו, או לטייל במקומות מרוחקים כמו אוסטרליה או דרום אמריקה.


ברור שאי אפשר לדעת מה יקרה הלאה. יכול להיות שעוד חודשיים או שלושה כבר אמצא עבודה, ויכול להיות שעוד שמונה או תשעה חודשים אמצא את עצמי מחפשת הסבה מקצועית.

החלופות עצמן הן לא בהכרח פשוטות.

אפשר כמובן לחפש עבודה כמתכנתת מחוץ להייטק ויותר בגופים שונים כמו בנקים או חברות ביטוח למיניהן שמחפשות מתכנתים גם כן. קיבלתי לא מזמן הצעה להתראיין בחברה שכזו – אבל לא רק שהשכר בה היה נמוך משמעותית ממה שאני מבקשת בהייטק (והשכר שאני מבקשת בהייטק נמוך משמעותית ממה שמישהי ברמת הותק שלי לרוב מבקשת) – אלא שהתפקיד הוא דרך חברת קבלן (מה שיכול להסביר את השכר הנמוך – חלק משמעותי ממנו הולך לחברת הקבלן).

ברמה העקרונית אחרי תקופה מסויימת, לדעתי שלוש שנים, החברה המעסיקה אמורה להפסיק את ההעסקה דרך חברת הקבלן ולהעסיק את העובד באופן ישיר. הנושא הזה מעוגן בחוק ונועד למנוע העסקה ארוכת טווח דרך חברת קבלן (שהיא פחות טובה לעובד) ולאפשר לעובדים עצמם להרוויח משכורת ראויה יותר ולקבל תנאים טובים יותר. אבל משיחה עם הנציגה של חברת הקבלן עצמה העלתה שכנראה החברה המעסיקה פשוט מפטרת את המתכנתים בדיוק בנקודת הזמן הזו ומעסיקה במקומם אחרים. יש לפעמים כאלו ששורדים את המעבר, אבל הרוב המכריע כנראה שלא.

אני כמובן החלטתי לא להיות בררנית והסכמתי להתראיין, אבל החברה מעולם לא חזרה אלי. כמה שבועות אחר כך המגייסת אמרה שכבר גייסו לתפקיד – אבל מאז יצא לי לשמוע על אותה ״הזדמנות״ באותה חברה לבדיוק אותו תפקיד משתי חברות קבלן אחרות…

הטיול לאלסקה – התחלה מוקדמת לחצי השני של הטיול (ונסיעה במעבורת)

החלק השני של הטיול התחיל מוקדם בבוקר, ויש את אלו שיגידו שאפילו מדובר על ״עדיין בלילה״. היינו אמורים להפגש עם הקבוצה והמדריכים בערך בחמש או חמש וחצי לפנות בוקר באותה נקודה שבה הורידו אותנו יומיים לפני כן שהיתה קצת רחוקה מאיזור המלונות.

כזכור כשירדנו מהאוטובוס בסוף החלק הראשון של הטיול – נסעתי למלון שלי באוטובוס. אבל יום לפני כן, אחרי שגיליתי שאבד לי כרטיס האשראי, התחלתי לחפש כספומט שיהיה מוכן לקבל גוגל פיי (מסתבר שבארה״ב אמורים להיות כאלו), שמתי לב שהלכתי כמעט עד נקודת המפגש וחזרה – ולכן החלטתי לחסוך כסף וללכת ברגל גם בבוקר, למרות שהייתי צריכה לחזור לאוטובוס עם תיק גדול ומלא בבגדים שהיתי אמורה לכבס ערב לפני אבל לא הספקתי, ושאר ציוד על הגב.

בדרך לשם פגשתי כמה בנות שגם הן היו באופן ברור חלק מהטיול, אבל הן הלכו מהר יותר ממני אז אמרנו שנתראה כשנגיע לנקודת המפגש.


כפי שניתן להבין, בכל חלק מהטיול היו מטיילים שונים. היינו שישה אנשים שהצטרפו לטיול לכל אורכו – אני, רופא צעיר מאוסטרליה, סטודנטית מגרמניה שבדיוק סיימה תואר בארה״ב ועמדה לחזור הביתה, מיסי שכבר הזכרתי בכמה מהרשומות הקודמות שלי שהיתה כימאית באוניברסיטה באיזור ניו אורלינס, מי שהפך להיות בן הזוג שלה במהלך הטיול – וחבר שלו שהוא ספרדי במקור אבל גר בארה״ב.

אבל כל שאר החבר׳ה שטיילו איתנו בשבועיים הקודמים סיימו את הטיול שלהם כשהגענו לג׳ונו – ובאותו בוקר הצטרפו אלינו המון חבר׳ה חדשים.

כמובן שהם היו צריכים לקבל את התדריך שאנחנו קיבלנו בתחילת הטיול, אבל בגלל שאנחנו כבר שמענו אותו אז בזמן הזה אנחנו קישקשנו בינינו לבין עצמינו, ואז הם עלו לאוטובוס. אנחנו ה״ותיקים״ נאלצנו לחכות בחוץ ועלינו רק אחריהם.

למדריכים היתה תיאוריה שבה מטיילים שנשארים יחד מקבוצות קודמות נוטים להצמד יחד ופחות נפתחים למטיילים חדשים, ולכן כדי ״להקל״ עלינו להתחבר איתם, עלינו לאוטובוס רק אחריהם כדי שלא נשב יחד אלא נאלץ למצוא מקומות ישיבה נפרדים וכך להתחיל לשוחח איתם ולהכיר אותם.

אני אישית הרגשתי שההתייחסות הזו אלינו קצת ילדותית, וזו לא היתה ההזדמנות היחידה שהרגשתי כך. למשל כשבישלנו אוכל, הרגשת שהמדריכה מתייחסת אלינו כמו לבני נוער צעירים – וכשהיא רצתה להסביר לנו על איך להתנהל באיורים שבהם היתה סכנת דובים, היא התלבשה בתלבושת של דוב.

חשוב לציין שהחברה כם מוציאה טיולים לתלמידים בחטיבות ביניים, והיחס של המדריכה והטקטיקות שלה הרגישו לי כאילו הם מתאימים בול לקבוצת הגילאים הזו, ושהיא קצת שכחה שבטיולים של המבוגרים היחס שלה קצת פחות מתאים.


הסיבה לכך שהיינו צריכים להגיע מוקדם מאוד לנקודת המפגש היתה כי היינו צריכים להגיע למעבורת מאוד מוקדמת שתוביל אותנו לעיר היינס, שלדעתי יצאה בערך בשבע בבוקר. היתה לנו כמובן נסיעה לא קצרה לנקודת היציאה של המעבורת, וכמובן שהיינו צריכים להגיע אליה זמן מסוים מראש כדי להספיק לעלות עליה.

נסענו במעבורת דומה במסלול ההפוך כמה ימים לפני כן כשנסענו מסקאגווי לג׳ונו, כשהיינס נמצאת מאוד קרוב לסקאגווי.

בטיול הקודם שלי לאלסקה, ב 2011, נסענו לא מעט במעבורות, אבל רוב הנסיעות היו בשעות הלילה. לפעמים זו היתה חוויה נחמדה, למשל כשהגענו במעבורת לג׳ונו בשעת הזריחה. אבל אני חושבת שהפעם רצו לתת לנו לנסוע במעבורות במהלך היום כדי שנוכל להנות מהנופים.

החוויה של לנסוע במעבורות בלילות היו מאוד קרות, בין השאר כי נאלצנו לישון בחוץ – כי שכירת חדרים עלתה כסף. בטיול הנוכחי היינו אמורים במקור גם לישון על הספינה, אבל הבעלים הודיע שהוא הולך לשכור לנו חדר משותף כדי שנוכל לישון בלילה, אבל בסופו של דבר זה בוטל כי לוחות הזמנים של הטיול השתנו ובסוף הנסיעה מסקאגווי לג׳ונו בחלק הראשון לטיול ואז הנסיעה חזרה להיינס היו שתי הנסיעות היחידות שלנו במעבורות, שכל אחת לקחה בערך שלוש שעות.

רק בדיעבד קלטתי שהבית הלבן על האי מוכר לי, ושכבר צילמתי אותו בטיול שלי ב 2011. רק שאז היה מאחורי הבית והאי היו על ההרים הרבה יותר שלג (ומזג האוויר היה קצת יותר ערפילי וחורפי).

חשוב לציין שהטיול הפעם היה ב״איחור״ של שבועיים פלוס מינוס לעומת הטיול הקודם ולכן זה יכול להסביר למה היה הרבה פחות שלג מאחורי הבית (וכמובן עם וריאציות על כמות השלג שיורדות כל שנה), אבל עולה השאלה עד כמה זה קשור גם להתחממות הגלובאלית.

החורף מתקרב?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

קודם כל, בישראל אין ממש חורף קשה, במיוחד לא בשנים האחרונות. החורף האחרון שבאמת אפשר היה לקרוא לו קשה ומשמעותי היה חורף 1991 – 1992 שבו בגלל כמה אירועים של התפרצויות חזקות של הרי געש בשילוב תופעת ״אל ניניו״ – ממוצע הטמפרטורות שבחצי הצפוני של כדור הארץ ירד, ולכן חווינו חורף קשה בישראל.

אני חושבת שהקושי היחידי של החורפים בישראל הוא שהתשתיות לא מסוגלות לעמוד בגשם הלא ממש חזק שיש בישראל, ולרוב יש הצפות וסתימות ובלגנים ברגע שמתחיל לרדת גשם שהוא אפילו יחסית קל.

אני זוכרת שפעם אחת ירד גשם כשהיתי בדרך לעבודה והיתה שלולית ענקית בדרך, ומכונית עברה בה והתיזה עלי כמות עצומה של מים – אבל בגלל שגרתי רחוק מאוד מהעבודה לא יכולתי לחזור הביתה כדי להחליף בגדים, ונאלצתי פשוט להתייבש בעבודה, והיה לי רטוב וקר לכמה שעות.

מצד שני, כשלא צריך לצאת מהבית, למשל בסופי שבוע, דווקא כיף להתכרבל במיטה עם ספר, ואולי אפילו עם חיית מחמד מכורבלת. אולי חוץ מהחתול שלי תומאס הקטון שנכנס ללחץ בכל פעם שמתחיל לרדת גשם בחורף, למרות שהוא כבר בן 6 ועבר כמה חורפים בשלום.

ההורים שלי וההייטק

ההורים שלי הם פנסיונרים כיום, אבל כשהם עבדו ובמיוחד כשהם היו בתחילת ובשיא הקריירה שלהם – שוק העבודה היה כזה שרוב התפקידים בו היו תפקידים עם קביעות, ולרוב העובדים היו גם חברים בועד עובדים שייצג אותם.

מעבר לזה, כחלק ממקום העבודה – מי שנחשב לטוב קודם, וקידום תמיד היה לתפקיד ניהולי. כלומר מי שלא הפך למנהל בעצם לא נחשב לעובד טוב.

בהייטק הגישה מאוד שונה, והיא שעובדים חתומים על חוזים אישיים ללא קביעות, מי שגרוע מפוטר – וכשיש צורך בקיצוצים לא פעם זה מתבטא גם בפיטורים של עובדים. ואין בהייטק ועדי עובדים, כי זה סוג התפקידים שבו היכולת להרוויח הרבה תלויה לא פעם ביכולת המיקוח של העובד עצמו וביכולת שלו לתרום לחברה שבה הוא עובד, ולרובנו זה עובד לא רע.

ובלא מעט חברות הייטק די מקובל שאנשים יכולים להחשב מקצוענים בלי להפוך למנהלים. זה לא כך בכל מקום – בתקופה שבה עבדתי באמדוקס בסביבות שנת 2000 מסלול הקידום היחידי היה מסלול ניהולי, ומי שרצה להפוך למומחה מקצועי היה צריך למלא קודם כל תפקיד ניהולי (לרוב יותר מאחד) כדי לעבור למסלול קידום מקצועי בלבד, גם לאנשים שהיו חסרי כל יכולת ניהולית אבל היו מעולים מבחינה מקצועית.

במובן הזה אמדוקס מייצגת חברה שרואים שהתחילה לפעול לפני שתחום ההייטק פרץ בצורה גדולה, כי היא עבדה לפי סטנדרטים כאלו שהגיעו מצורת עבודה מיושנת של לקדם אנשים לניהול ודרגות מקצועיות, ועם הזמן החברה היתה צריכה להתעדכן ולהיפטר מהם כדי להתאים את עצמה לסביבת ההייטק.

אבל ברוב חברות ההייטק מתכנת ותיק הוא בעל מעמד, וכאלו שהם באמת טובים יכולים לעבוד לתפקידים של הובלה טכנית.


המחשב הראשון שעבדתי מולו היה מחשב של בית הספר היהודי שלמדתי בו בתקופה שבה גרנו בניו יורק עבור פוסט הדוקטורט של אבא שלי. המורה שלנו לעברית גם ידעה קצת מחשבים, והיא לימדה אותנו תכנות מאוד בסיסי ואיך להשתמש במחשב.

אני זוכרת למשל שעל המחשב הזה היתה מותקנת תוכנה שבעזרתה יכולנו לעצב שלטים ואז להדפיס אותם, למרות שאחרי שהנהלת בית הספר קלטה שאנחנו מדפיסות לא מעט שלטים שחלקם היו די ארוכים וצרכו לא מעט נייר ואילצו אותנו להפסיק.

מאותו רגע שבו התחלנו לעבוד עם מחשבים, מאוד אהבתי את זה. אם זה היה תלוי בי הייתי לומדת מחשבים כמגמה בתיכון – רק שאמא שלי לא ממש אפשרה את זה והכווינה אותי ללכת ללמוד במגמת כימיה. היא טענה שכימיה כמקצוע ייתן לי יותר אפשרויות בעתיד, אבל לדעתי זה נבע יותר מהחשש שמחשבים זה ״מקצוע של בנים״.

היא גם דחפה אותי לא ללמוד מחשבים לתואר וניסתה לדחוף אותי יותר לכיוון של ללמוד לתואר ברוקחות או מה שכונה מדעי הרפואה (שזה החלק התיאורטי בלבד של לימודי הרפואה בלי טיפול בחולים). אלו מקצועות שעניינו אותי, ובאותה תקופה היתה הרבה פחות מודעות להייטק ולמשכורות הגבוהות מאוד שעומדות להיות בו בקרוב.


אבל בסופו של דבר הלכתי ללמוד לתואר במחשבים, ועבדתי בהייטק באופן רציף למדי מסוף 1999 עד תחילת 2020. היה אירוע ב 2008 שבו פוטרתי, אבל בגלל שהיתה לי התראה מראש שעומד להיות גל פיטורים – ידעתי שכדאי לי לחפש עבודה חלופית ומצאתי אחת בדיוק בשלב שבו פיטרו אותי.

אבל בפיטורים של 2020 לא היה לי קל למצוא תפקיד חלופי, וכיום במשבר זה אפילו יותר קשה. וברור לי שתקופות כאלו של אבטלה מאוד מפחידות – במיוחד הורים כמו שלי שחיו בעולם שבו יש קביעות, שבו המשמעות של פיטורים היתה לרוב בעיה מאוד קשה בביצועים של מישהו.

אמא שלי ניסתה לשכנע אותי לעבור למקום שבו יש יציבות כמו עבודה בבנקים, קופות חולים, משרדי ממשלה וכו׳. הבעיה עם מקומות כאלו שדווקא היציבות שלהם גורמת לכך שהם לא שוכרים עובדים חדשים בקלות – אלא מעסיקים אותם כעובדי קבלן. אמנם עובדי קבלן אמורים להקלט כעובדי חברה בשלב מסוים – אבל בבדיקה קצרה מסתבר שהחוק לא חל על עובדי מחשוב, ולרוב הגופים שמעסיקים כך אנשים מפטרים את עובדי הקבלן תוך כמה שנים ורק מעטים מאוד מצליחים להשתלב כעובדים מן המניין בגופים האלו.


אחי לעומת זאת תמיד התקשה בלימודים, וזה יצר מצב שבו אמא שלי מצד אחד דחפה אותו להתקבל לתיכון מאוד טוב רק כי הוא היה התיכון הכי קרוב לבית שלנו ונמצא במרחק הליכה – אבל מצד שני נאלצה לעשות איתו שיעורי בית וללמוד איתו למבחנים כולל הבגרויות.

הוא למד לתואר, אבל בקולנוע – ואז החליט שלעבוד בתחום לא מתאים לו כי הוא לא מרגיש טוב עם ביקורת, ומצא שרשרת של תפקידים פקידותיים, שמהאחרון בהם הוא פוטר כשהתקן שלו הסתיים.

בזמן האבטלה הוא החליט לעבור קורס בודקי תוכנה שמציע גוף כזה או אחר. מדובר על קורס שלא בהכרח מוביל בסופו של דבר לתעסוקה, ולא פעם זה מאוד תלוי במצב השוק. במצב שבו יש דרישה לעובדים יש סיכוי לא רע להתקבל, ולמזלו של אחי הוא עשה את הקורס בתקופה כזו והצליח למצוא עבודה.

אחרי שהוא צבר ניסיון היה לו יותר קל למצוא את התפקיד הבא, לקבל משכורת גבוהה יותר, ועם הזמן לעבור לניהול. ואז בשלב מסוים הוא קיבל הזדמנות לעבור לפתח תוכנה ולא רק לבדוק אותה, וגם פה הוא בחר לעבור יחסית מהר לניהול.

ולמזלו, הוא לא הושפע מהמשברים האחרונים – לא בזה הנוכחי ולא בזה הקודם שקרה בתחילת הקורונה.

אבל מבחינת ההורים שלי זה לא היה עניין של מזל, אלא עניין של יכולת – כי זה משהו שמאוד תואם את תפיסת העולם שלהם בעולם עם ועדי עובדים וקביעות. במיוחד כשאחי קודם להיות מנהל ואני לא – בלי שום קשר לזה שאני אישית בחרתי לא להיות מנהלת כי זה לא מתאים לזה (ואני לא מתאימה להיות מנהלת).

וזה מעצבן שההורים שלי לא מבינים את המציאות שבה אנחנו חיים מבחינה מקצועית.

אני מכירה הרבה הייטקיסטים שפוטרו יותר מפעם אחת בקיצוצים. ובשיחות שעולות בקבוצות שונות בפייסבוק שקשורות להייטק עולים המון סיפורים על מנהלים גרועים ואפילו רעילים שמובילים לפיטורים. זה חלק מהתעשייה.

וברור לי שההורים שלי לא ממש מבינים את עולם העבודה המודרני, ואת העובדה שכבר כמעט ואין תפקידים שהם עם קביעות – וגם הקביעות הזו מגיעה לא פעם במחיר של משכורת נמוכה יותר וחוסר התקדמות טכנית שמונעת (או לפחות מאוד מקשה) על חזרה להייטק במקרה שרוצים לבצע את הצעד הזה.

אבל זו עדיין תחושה מאוד מתסכלת לתקשר כך מולם, וזו אחת הסיבות שאני כנראה מתקשה לספר להם שפוטרתי.

להרגיש ״אשת מקצוע״ ליומיים

לפני בערך שבועיים, ראיתי הודעה באחת מהקבוצות המקצועיות שאני חברה בהן (שמשום מה חלק מאוד משמעותי מהן הן קבוצות של נשים) שבה מישהי הציעה כרטיסים מוזלים לכנס מקצועי. מדובר היה על מצב שבו אנשים או חברות תרמו כמה כרטיסים עבור מי שלא יכול להרשות לעצמו לרכוש כרטיסים לבד (או לשכנע את החברה שלו לרכוש לו כרטיסים). היה באופן עקרוני צריך למלא טופס עם פרטים אישיים – פלוס הסבר למה אני ״ראויה״ לקבל כרטיס בהנחה משמעותית (150 ש״ח במקום 850 ש״ח, ברובן לכיסוי עלויות של שכירת מקום וכיבוד קל).

מדובר היה על תחום שבו עבדתי עד הקורונה, ואני מודה שבאופן אישי אני לא ממש מתה עליו – אבל בגלל המצב הכלכלי הגרוע בשוק מדובר על משהו שיכול להיות שימושי גם אם לא אטרקטיבי במיוחד.

את ההודעה ראיתי רק כמה שעות לפני הדד ליין שבו אפשר היה להירשם כדי לנסות לקבל כרטיסים, ולמען האמת גם לא הייתי בטוחה שאני עומדת בדד ליין, אבל החלטתי בכל זאת לנסות להירשם – ולהסביר שאני כרגע מחפשת עבודה אחרי פיטורים ולכן חשוב לי להשתתף בכנס כדי לרענן את הידע שלי.

למזלי הצלחתי לבקש את הכרטיס בזמן, או שפשוט האריכו את הזמן כי נשארו כרטיסים – ואישרו לי כרטיס במחיר סמלי.

למרות שביום או היומיים שלפני הכנס, אמרתי לעצמי שאולי זו היתה טעות. כבר יש לי את השגרה שלי של לצאת בבוקר לחדר הכושר ואז לחזור הביתה ולנוח קצת לפני שאני מבלה את כל היום ליד המחשב, בתקווה שבין עיסוק בבלוגים וצפיה בסרטונים גם אצליח להשקיע זמן בלימודים לקראת ראיונות או בהגשת מועמדות למשרות שונות. מעבר לזה, כשאני בכנס לא אוכל לענות על שיחות של מגייסות אם הן יחזרו אלי, וזה נשמע לי מסוכן.

גם לא הייתי בטוחה שאחרי כל כך הרבה זמן בלי מסגרת, תהיה לי את היכולת להתרכז בהרצאות במשך יום שלם. זכרתי כמה קשה זה היה לי בעבודה הקודמת שלי בימים הראשונים אחרי שהתחלתי לעבוד אחרי חצי שנה חופשה.

ויש את העובדה שהייתי צריכה להגיע לשם לבד. בעבר הגעתי לכנסים כאלו עם חברים לעבודה, ולרוב היינו מסתובבים בכנס יחד בקבוצות כאלו של אנשים שמכירים אחד את השני. במצב כזה היה ברור לי שאהיה חריגה בנוף – ושיהיה לי ״קשה״ להשתלב בקבוצות הקיימות האלו.

עקרונית אני אחת מאותם אנשים שאין להם בעיה להעסיק את עצמם עם ספר או משהו דומה, אבל יותר הטרידה אותי המחשבה שמישהו ישים לב לזה שאני בודדה וזה יראה מאוד מוזר או חריג וייצור רושם גרוע. ולא רציתי ליצור רושם גרוע כי לכו תדעו מי מהם עוד אפגוש בתהליך חיפוש העבודה שלי.

אבל לא היה לי נעים להבריז. מעבר לעובדה ששילמתי על הכרטיסים סכום כסף מסוים, מישהו אחר שילם כנראה את הסכום שהשלים את העלות של הכרטיס שלי לעלות המקורית שלו, ולא היה לי נעים על זה שמישהו אחר ״בזבז״ כסף כדי שאני לא אגיע לכנס.

ובאמת נוצר מצב שבו קיבלתי כמה שיחות ממגייסות. כשהן לא הצליחו להשיג אותי כי הטלפון שלי היה על שקט או כבוי, הן פשוט שלחו לי הודעה באימייל או בווטסאפ וחזרתי אליהן באחת ההפסקות.

וכן, זה היה מוזר להסתובב לבד בקהל שבו רוב האנשים הגיעו בקבוצות. ביום השני של הכנס גיליתי שהיו כמה חבר׳ה שהגיעו אליו מהחברה הקודמת שבה עבדתי. בבוקר כשנכנסתי למרכז שבו נערך הכנס נתקלתי במקרה באחד מהם וישבתי לידו כדי לשוחח איתו בזמן שהוא המתין לחברים שלו. אבל כשהם הגיעו הוא נפרד ממני והלך להצטרף אליהם לקפה, והרגשתי שהוא רומז לי שהוא לא מעוניין שאצטרף. גם כשבמקרה עברתי לידם בדרך לעמדת הקפה הרגשתי חוסר נעימות.

אבל לא הייתי היחידה שהיתה שם לבד, וביום שני בצהרים ניגשה אלי מישהי והציגה את עצמה, כנראה בניסיון ליצור קשרים כי מישהו אמר לה שזה חשוב לעשות את זה בכנסים. אפשר היה לראות שהיא מישהי שהיכולת לשוחח עם זרים קצת קשה לה, אבל היא באמת ניסתה ליצור קשרים. אני נתתי לה כמה טיפים לגבי קבוצות שבהן היא תוכל למצוא משרות לחיפוש עבודה והמלצה על קואצ׳ר שיכול לעזור לה להשתפר בראיונות. היא ניסתה לעזור לי בדברים אחרים.

בסופו של דבר היה כיף לצאת מהבית לכמה ימים, למרות שבסופו של דבר אני צריכה לחזור למציאות שבה אני חוזרת הביתה לחיפוש עבודה, וצריכה להתכונן לקראת השיחה הראשונה שלי עם הקואצ׳ר הטכני ולהמשיך לשלוח קורות חיים.

החתולים שלי יהיו מרוצים, כי נראה לי שהם מאוד התגעגעו אלי ביומיים האלו.

הטיול לאלסקה – קצת על דינמיקה חברתית (ועל חברויות בפייסבוק)

מן הסתם כשאתם לוקחים חבורה של אנשים וגורמים להם לשהות יחד במקום צפוף במשך כמה שבועות – יהיו לכם חיכוכים.

אני חושבת שכבר סיפרתי למשל על זוג האוסטרלים המבוגר שהיה בטיול. יצא לי לפגוש בעבר לא מעט מטיילים אוסטרליים בטיולים שלי (לרוב עם החברה הזו) ולרוב חיבבתי אותם, אבל משהו בהתנהלות של הזוג הזה היתה פחות נעימה.

לרוב המדריכים מעודדים אנשים לשבת במקומות שונים באוטובוס, כדי שזה יאפשר להם להיר כמה שיותר אנשים. אבל הזוג הזה, ובעיקר האישה, התעקשו לשבת במקום מאוד ספציפי – וזה היה מגיע לרמה שבה היא היתה מזיזה או מעבירה חפצים של אנשים אחרים אם לא היה לה מקום או שהיא העדיפה לשבת בנקודה שבה ישבו אחרים.

ה״פינוק״ הזה התבטא גם בדברים אחרים. אני חושבת שכבר סיפרתי בפוסט שלי על השהות שלנו בסיאטל שהבעל מהזוג הזה ״עקף״ די בכוח ובצורה גסה זוג אחר (ג׳ולי ולארי) כשהם ניסו לעשות צ׳ק אין לאכסניה בסיאטל ומשהו הסתבך בהזמנה. לאישה פשוט ״לא היתה סבלנות״ להמתין ולכן הבעל פשוט עקף בכוח את ג׳ולי ולארי בתור…


ואם אנחנו כבר משוחחים על ג׳ולי ולארי, הרגשתי שמערכת היחסים שלי מולם היתה ״מעניינת״.

קודם כל, בבוקר הראשון של הטיול שמחתי לראות אותם, כי זו הפעם הראשונה שבה ראיתי מטיילים שמנים אחרים בטיול. הם אמנם היו פחות שמנים ממני, והיו בכושר קצת יותר גבוה והלכו יותר מהר – אבל לא פעם שמתי לב שגם הם הלכו לרוב במסלולים יותר קלים (לא פעם גם בכאלו שאני הלכתי בהם, רק יותר מהר ממני), והיה בזה משהו מעודד גם אם אני הייתי איטית יותר מהם. אני חושבת שהם היו ברמת כושר די דומה לזו שאני הייתי לפני הקורונה וההשמנה הנלווית אליה.

אבל היתה לי גם אי נעימות מסויימת איתם: לג׳ולי היתה בת עם מגבלה גנטית מסויימת. לא היה מדובר על מצב שבו היא היתה במוסד, ומסתבר שמצבה היה מספיק טוב כדי להוציא רשיון נהיגה למשל. עד כמה שהצלחתי להבין, הבת שלה סובלת מתסמונת שמכונה תסמונת פראדר ווילי – הפרעה שהיא לרוב גנטית. רובנו מכירים את התסמונת הזו בכך שהסובלים ממנה לא מסוגלים להפסיק לאכול ופשוט דורשים אוכל כל הזמן, למרות שהם שמנים מאוד ולא זקוקים לו. אבל בנוסף לכך יש להפרעה הזו השפעות אחרות, החל מטונוס שרירים נמוך וכלה בפיגור שכלי ברמה משתנה, כשלרוב מדובר על פיגור קל עד בינוני.

במקרה של הבת של ג׳ולי ולארי, כנראה היה מדובר על מצב שלפחות מבחינת תסמינים, מצבה היה קל יחסית. עד כמה שהבנתי היה מדובר על מצב שבו היא סובלת רק מפיגור קל וממעט מגבלות פיזיות ולכן למשל היא באמת היתה יכולה להוציא רשיון נהיגה וההורים מרגישים מספיק בנוח כדי לאפשר לה לנהוג לבד בלי ליווי שלהם.

ולכל אורך החלק הראשון של הטיול שבו ג׳ולי ולארי נכחו, ג׳ולי סיפרה לי שוב ושוב על הבת שלה, ואמרה לי כמה אני מזכירה לה אותה. לי אישית זה הפריע, כי הרגשתי שמלבד אולי דימיון חיצוני בזה שגם אני שמנה מאוד (למרות שהבנתי שגם במשקל הגבוה שלי בטיול שקלתי כמה עשרות ק״ג פחות מהבת של ג׳ולי) – אני לא סובלת מפיגור או שאר תופעות הלוואי של ההפרעה הגנטית של הבת שלה.

אמרתי לג׳ולי שוב ושוב שאני לא סובלת מהפרעה גנטית כזו או אחרת, אבל אני לא חושבת שהיא באמת הפנימה את זה. יכול להיות שזה אחד המקרים שבהם אנשים שמכירים לעומק בעיה מסוימת כמו מחלה או הפרעה פשוט ״מאבחנים״ אחרים על סמך התסמינים שהם מכירים.


זה קרה לי למשל פעם עם מישהי שאני מכירה שסבלה מ״מיגרנה של העין״ שבה תופעות המיגרנה משפיעות על הראיה, כשלא פעם הכאב בכלל לא בא לידי ביטוי. מצד שני, לאחרים שיש להם מיגרנה ״סטנדרטית״ יכולה להיות תופעה בשם אאורה שבה יש הפרעה קלה בראיה לפני התקף כאב הראש שמאפיין מיגרנות, כך שלא כל הפרעת ראיה שקשורה למיגרנה היא בהכרח ״מיגרנה של העין״. אבל בגלל שאותה מכרה אובחנה עם מיגרנה של העין, היא לקחה את התסמין או השניים שהיו משותפים לשתינו ו״אבחנה״ אותי כך.


אבל בסיטואציה שנוצרה מול ג׳ולי – מילא אם היתה מתבטאה רק בעובדה שג׳ולי חושבת עלי דברים לא טובים ומנסה לגשש האם אני סובלת מהם – הבעיה היתה שהיא לא פעם פעלה כדי ״לעזור לי״ מאחורי הגב שלי בתור מישהי שהיא במצב לא תקין, בתוצאות מעורבות.

למשל בתחילת הטיול ביקשתי לישון בנקודה מסויימת באוטובוס שתהיה לי נוחה כי אני מתעוררת כמה פעמים בלילה כדי ללכת לשירותים. זה נבע תכלס רק מתוך רצון לנוחות ולא מקושי, אבל ג׳ולי תפסה את זה בתור קושי. כי מסתבר שבדיוק באותו יום או יום לפני כן מטייל אחר חשק בדיוק באותה נקודה, וג׳ולי החליטה לעזור בכך שהיא ביקשה מהמדריכה לאפשר לי לישון בנקודה אחרת באוטובוס שנראה היה לה שתהיה לי נוחה אבל שהתבקשנו לא לישון בה.

אני לא יודעת איך היא ניסחה את זה, אבל אני חושבת שלא רק עצם הבקשה אלא איך שהיא ניסחה אותה היווה חלק מהחשדנות של המדריכים כלפי ועל רמת התפקוד הפוטנציאלית שלי בטיול, כי ג׳ולי כנראה באמת רמזה או אפילו אמרה מפורשות שהיא ״אבחנה״ אותי עם בעיה שדומה לזו של הבת שלה. מצד שני, כשהמדריכים לקראת סוף החלק הראשון של הטיול התלבטו מה הלאה – ג׳ולי היתה אחת מהאנשים שהם התייעצו איתם, והיא אמרה עלי גם דברים טובים.


אותו בחור שהיה לי איתו ״סכסוך״ על מקום השינה היה בחור ניו יורקי ממוצא טייוואני בשם יי Yi.

ה״פגישה״ הראשונה שלנו היתה בעצם ערב לפני הטיול, כששמתי לב אליו באכסניה בסן פרנסיסקו כשהוא הגיע לעיר ערב לפני כדי לא לפספס את הטיול. משהו בשילוב של החזות שלו ושל שפת הגוף שלו שנראתה קצת תוקפנית ועצבנית משכה את תשומת הלב שלי.

אבל גם כשיצאנו לטיול – משהו בהתנהלות שלו תמיד הרגיש לי כאילו הוא מאוד מאוד רוצה להרשים. הוא מאוד התגאה בעבודה שלו ועשה ממנה ״ביג דיל״, וגם כל הזמן סיפר על כמה תארים הוא עשה ועל אילו נושאים הוא למד, ובין לבין הוא כל הזן שאל שאלות כביכול רטוריות על כל מיני פרטי טריוויה שהוא ציפה להיות היחידי שמכיר אותן.

והיה את הסיפור עם המטבח והקפה על הבוקר. לרוב היינו מבשלים יחד ארוחות בוקר וערב, ובבוקר תמיד היה מישהו שמכין קפה. התפקיד היה אמור להיות של המדריכה שהיתה מתעוררת יחסית מוקדם – אבל יי תמיד היה מתעורר לפניה, ואיכשהו נוצר מצב שבו היא איפשרה לו להיות זה שמקים את המטבח הזמני שלנו כל בוקר ואז מתחיל להרתיח מים לקפה ותה באופן עצמאי.

אבל יותר מזה – הוא התנהל כאילו הוא חלק מהצוות כשזה הגיע להכנת הארוחות. הוא פחות היה מעורב ו״מוריד פקודות״ בכל מה שהיה קשור לבישול עצמו (שזה היה משהו שהמדריכה היתה אחראית עליו), אבל הוא היה מעורב קשות ובהחלט ״מוריד פקודות״ בכל מה שקשור להרכבה והפירוק של המטבח, ובמיוחד בשלב של שטיפת הכלים. אפשר היה לראות שהוא ״מפקח״ על העבודה – בין אם הוא היה שוטף כלים בעצמו או שמישהו אחר היה שוטף, והוא בהחלט העביר מסרים אם הוא לא היה מרוצה או שהוא היה מעדיף שאדם כזה או אחר לא ישתתף במאמץ. התחושה היתה שהוא בא במעין גישה של ״אם אני לא אעשה את העבודה (או לפחות אפקח עליה) היא לא תעשה כמו שצריך״, מה שגרם לחוסר נעימות אצל חלק משמעותי מהמטיילים האחרים.

פעם יצא לי לשוחח עם המדריכה על זה, והיא אמרה שזו בחירה שלו להיות כל כך מעורב בעניינים, ושהוא יכול היה לוותר על זה כי היא אמורה לדאוג לדברים האלו אבל כנראה שהתחושה שהוא חיוני נתנה לו תחושה טובה.

אבל ההתנהלות שלו במטבח ובמיוחד ההתנהלות שלו מולי שבה הוא סירב לוותר על המקום הנוח לישון בו לא היתה ההתנהלות היחידה שגרמה לאנשים לכעוס עליו.

קודם כל, הוא ישן כל הזמן על האוטובוס למרות שעודדו אותנו לישון באוהלים, וגם אם אנשים אחרים היו ישנים באוטובוס – הם לא היו עושים את זה באופן קבוע כמו יי. אני מניחה שהוא הצדיק את זה בעובדה שזה פינה לו את הזמן לעבוד בצורה מלאה במטבח ששם הוא ראה את עצמו כ״חיוני״, אבל הגישה שלו בהחלט גרמה להרמת גבות אצל כמה מהאנשים, במיוחד מול אלו שידעו שבשלב מסוים אני נדרשתי לישון באוהל.

אבל הוא היה הולך לישון מאוד מוקדם – וזה היה מקשה על אנשים להשתמש באיזורים המשותפים באוטובוס לבלות יחד במשחקי קלפים או דברים דומים. זה היה איכשהו מתקבל על הדעת אם הוא פשוט היה תופס פינה מרוחקת ומנסה לנוח בדיסקרטיות – אבל ממש כמו שבמטבח הוא היה מראה כשהוא לא מרוצה, אז גם הפעם הוא היה הולך לישון בפינה הקבועה והמרכזית שלו – ורומז לנו בגסות שאנחנו עושים יותר מידי רעש ושהגיע הזמן שנרד מהאוטובוס וניתן לו לישון בשקט.

אני חושבת שבגלל השילוב של כל הסיבות הללו (כולל העובדה שההתנהלות שלו גרמה לי צרות) הוא היה מאוד לא מקובל חברתית בקבוצה. לא פעם כשהיינו יוצאים לאכול יחד במסעדה, או משחקים יחד קלפים – הוא מעולם לא הצטרף אבל גם אף אחד לא ממש טרח להזמין אותו להצטרף, גם כשלא פעם הוא היה מגיע לאכול לבדו באותה מסעדה.

בדיעבד אני תוהה האם יש לו גם בשוטף בעיות חברתיות, שבגללן הוא התקשה להתחבר לאנשים – אבל מצד שני גםכל כך מנסה להרשים בהשכלה שלו ובתפקיד שלו ובידע שלו, במקום להבין מה שורש הבעיה?


בטיול הראשון שלי, הרגשתי שהביישנות שלי מנעה ממני להכיר את המטיילים האחרים, למרות שרובם היו מאוד נחמדים.

דווקא הפעם היום הראשון שלי בטיול עבר נהדר – שוחחתי שיחות ארוכות למדי עם לא מעט מהמטיילים, אפילו אם היה מדובר על סמול טוק בסיסי למדי. לאורך זמן גם הרגשתי שאני ״מקובלת חברתית״ במובן הזה שהיה טבעי לאנשים להזמין אותי לבילויים משותפים או למשחקי קלפים.

אבל מה שמצחיק הוא שבטיולים קודמים, לקראת סוף הטיול נוצר מצב שבו כולנו ביקשנו כמעט מכולם חברות בפייסבוק. הפעם זה פשוט לא קרה, למרות שיש לי תחושה שהיו בקשות ״חברות״ בין אנשים אחרים, כולל מצד המדריכה עצמה…

זה לא עקרוני לי, בין השאר כי ברור לי שהקשרים האלו הופכים די מהר להיות רופפים מאוד ולא מעידים על קשרי חברות אמיתיים. אבל זו בהחלט היתה תחושה מוזרה לא לקבל המון בקשות חברות בפייסבוק אחרי הטיול…