הרשומה הזו היא המשך לרשומה הזו ולתגובות של n_lee לגביה, ובמובן מסוים גם לרשומה הזו.
n_lee כתבה משהו מאוד נכון בתגובה שלה לרשומה הראשונה, והיא שבגיל מבוגר אנשים הרבה יותר בררניים במציאת זוגיות כי הרבה יותר ברור להם מה הם מחפשים – ומה מפריע להם.
אבל במציאת זוגיות ראשונה, ובמיוחד בגיל צעיר, בררנות כזו נחשבת למוגזמת, ולא פעם אומרים שבזוגיות צריך להתפשר – ומשום מה האמירה הזו מופנית בעיקר כלפי נשים, וגם להן מפנים את ההערות האלו בגילאים הרבה יותר צעירים, כנראה בגלל ה"שעון הביולוגי המתקתק" שלהן ללידת ילדים.
ועולה פה השאלה – מתי הדרישה הזו מוצדקת, ומתי לא?
ברשומה השניה שצירפתי למעלה סיפרתי על ספר שקראתי בתור נערה, שהיה ספר לא אופייני לגילאים האלו. מדובר על ספר שבו נערה פשוטה ורגילה מתאהבת בנער הכי חתיך בבית ספר. באופן שאופייני בעיקר לספרים וסרטים ובקושי קורה בחיים האמיתיים – הנער שם אליה לב חזרה וכביכול מתחיל איתה מערכת יחסים כזו או אחרת. ולרוב בספרים, סרטים וסדרות שמיועדות לטווח הגילאים הזה – נוצר פה זוג חדש שאמור להראות שכולנו בסופו של דבר שווים, גם המקובלים יותר וגם המקובלים פחות.
אבל הספר הספציפי הזה הראה סיום מציאותי יותר – הגיבורה בסופו של דבר נאלצת להסתפק בנער אחר – כזה שהוא הרבה פחות נאה (ואולי אפילו קצת כעור), כזה שהוא לא פופולרי מבחינה חברתית – ואפילו בז להרבה צורות בילוי של התלמידים הפופולריים בבית הספר.
כך גם נראית הזוגיות של אחותה הגדולה – היא מתחילה לצאת עם נער שבעבר נחשב למוזר ואפילו דוחה כי הוא התעניין בחרקים, ובמהלך גיל ההתבגרות שלו סבל מפצעי בגרות בצורה קשה שהותירה בו צלקות. אבל היא מעריכה אותו בגלל האישיות שלו ובגלל שהוא מתייחס אליה יפה.
הסופרת ניסתה להציג את התכונות האלו בתור תכונות חיוביות ואפילו בתור מודעות עצמית של הגיבורות שמצאו בני זוג שמתאימים להן מבחינה חברתית ונראותית, שזו ראיית עולם מאוד בוגרת. אבל רוב המתבגרות לא ממש תופסות כך את העולם, והמסר עבורן היה שהעתיד הרומנטי שלהן הוא עם לוזרים….
כמובן שבמציאות, ההתאהבות ומשיכה ההדדית לא קורה רק בין שני אנשים יפים ומוצלחים חברתית, אלא בעצם קורה לרובנו גם אם אנחנו לא הכי חתיכים או חברתיים בעולם, וזה קורה לנו עם אנשים שהם בעצמם לרוב דומים לנו במובן הזה. אם זה לא היה המצב, אז רק אנשים יפים היו מתאהבים ומולידים ילדים, ואז כולם בעולם היו יפים תוך כמה דורות.
אבל מסתבר שיש עדיין לא פעם אנשים שלא בהכרח מוכנים להתפשר – כפי שלמשל מסופר בכתבה הזו על ניסיונן של כמה שדכניות ״מקצועיות״ שפועלות בציבור החילוני (או לפחות הלא החרדי).
הן מספרות על לקוחות שהיו כאלו ״קשים״ ולא מתפשרים שהן נאלצו להפרד מהם – או לפחות להזהיר אותם בצורה חמורה שאם אותם גברים לא ישתפרו מבחינת ״התנהגות״ – אז זה מה שיקרה.
בכתבה יש כמה סיפורים שבלטו בעיני. הראשון הוא על גבר שראה את עצמו כגבר נדיב, אבל שתי נשים ראו בו קמצן. אחת התלוננה שהוא למשל הגיע לדייט ואמר שהוא לא רעב אלא רק רוצה לשתות. השדכנית אמרה לעצמה שזה אולי מקרי ושלחה אותו לדייט נוסף – שבו האישה התלוננה שהיא קנתה להם כרטיסי קולנוע וציפתה שהוא יקנה לה שתיה ופופקורן, אבל הוא לא קנה לה. היא לא ביקשה ישירות אלא פשוט ציפתה, ונעלבה כשזה לא קרה.
נכון, יש ״כללים״ לדייטים שלפיהם הגבר צריך ״להראות נדיבות״ בכך שהוא מזמין את האישה, ובהחלט יש נטיה ״לפרשן״ התנהגות לא מקובלת בתור תכונה גרועה – בלי להבין שלפעמים מדובר לכל היותר על חוסר מודעות, ולאורך זמן למשל אותן נשים היו מגלות פנים נדיבות של אותו גבר בהיבטים אחרים של מערכת היחסים (אם וכשהיא היתה הופכת להיות רצינית) גם אם הוא לא הזמין להן פופקורן בדייט הראשון.
או שהן יכלו כמובן לבקש ולראות איך הוא יגיב לבקשה.
ודרך אגב, אני אישית לא אוכלת פופקורן בקולנוע בגלל כמות השומן שיש בו והכמות הגדולה שמגישים גם במנה הכי קטנה בקולנוע (שהיא עדיין עצומה מבחינה קלורית), כך שאני הייתי דווקא נפגעת אם גבר היה רוכש לי פופקורן על דעת עצמו. שלא לדבר על המלכודת של לקנות שתיה ממותקת והאם קונים משקה דיאט או לא דיאט שקל מאוד ליפול בה עבור אישה שיש לה דעות מוצקות בנושא אל לא מוכנה חלילה לחשוף אותן מראש…
השדכניות עצמן מדברות על תהליך שלוקח זמן ושלוקח להן זמן להכיר את הנפשות הפועלות ולדייק את ההתאמות שלהן, אבל בהחלט מסוגלות מהר מאוד לקלוט את אלו שהופכים להיות לקוחות שקשה לספק – כאלו שדורשים שידוכים כאן ועכשיו, אבל במיוחד כאלו שהם ״בברנים מידי״. הכתבה מתחילה בתיאור של בררן שכזה – בחור ממוצע למדי שפוסל כל אישה שמציעים לו כי הוא רוצה מישהי ״טובה״ יותר.
באותה מידה יש את הבחורה שרוצה רק בחור בגובה 1.85 ולוחם בשלדג, ולא מוכנה בכלל להפגש עם בחור שהוא 1.75 ולא בשלדג. הכתבה אמורה לשכנע אותנו שהיא בררנית מידי, אבל בעצם אין לנו הרבה פרטים עליה – האם למשל היא עצמה גבוהה ולא מעוניינת בבחור שנמוך ממנה? האם הבחור שהציעו לה הוא לוחם אבל לא ביחידה מובחרת – או שהציעו לה מישהו שלמשל לא שירת בכלל בצבא או החליט להוריד פרופיל לתפקיד ג׳ובניקי, ולה דווקא השירות הקרבי חשוב?
מצד שני, יכול להיות בהחלט להיות שהבחורה ״תופסת״ את עצמה כמאוד ״איכותית״ בשוק הפנויים פנויות – כשהיא לא ממש כזו. ובהחלט יש תכונות שנתפסות בתור ״איכותיות״ בשוק הבשר הזה – למשל רמת השכלה, סוג העבודה (קרי לפי משכורת), ומה לעשות- גם מראה.
כמו למשל אותו גבר ״גדל מימדים״ שמעוניין רק באישה רזה ולא מוכן להתפשר. וכידוע, השמנת יתר לא נחשבת לתכונה של מועמד ״איכותי״ לשידוך, ולכן הוא צריך להתפשר על מישהי ״לא איכותית״ כמוהו, קרי מישהי שמנה.
אבל מה קורה אם גבר לא נמשך לנשים שמנות, גם אם הוא עצמו שמן (וכמובן שגם אישה שמנה לא בהכרח נמשכת לגברים שמנים)? האם הוא צריך להתפשר על אישה שהוא לא נמשך אליה רק כדי להיות בזוגיות?
אבל הסיפור שהכי הפריע לי היה הסיפור האחרון שבכתבה, דווקא כי היה מדובר בו על גבר כביכול מאוד ״איכותי״ – גבר שעובד בהייטק ונראה טוב, והשדכנית שידכה לו מישהי איכותית כמוהו – יפה, אקדמאית, צעירה ממנו בשנתיים. ומה הפריע לו? היא היתה בעיניו ״קופה שעירה״ כי כשהוא רצה לנשק אותה היתה לה שערה על הסנטר.
כאילו היא יפה, ובמקרה יש לה שערה קטנה על הסנטר שהיא לא הספיקה או ראתה כדי להוריד. השערה כזו קטנה שבעצם הבחור לא שם לב אליה עד שהוא הגיע לנשק אותה, וחוץ מזה היא בחורה יפה לפי השדכנית וכנראה גם לפי הבחור אם הוא נישק אותה בסוף הערב.
ולנשים לפעמים יש שיער פנים, שהן לרוב מסירות. זה אנושי וזה נורמלי, ואם בעיני בחור זה מעיד על זה שהיא קוף שעיר – הוא מנותק לחלוטין מהמציאות, ובטח גם חושב שאישה לא משתמשת בשירותים או עושה גרפסים או חלילה נופחת. מבחינתו אישה זו בעצם כנראה בובת ברבי.
אבל נראה שמה שהפריע לשדכנית זו לא הניתוק הזה של הבחור מהמציאות – אלא העובדה שהוא השתמש בשפה לא יפה כמו ״קופה שעירה״.
אולי כי הוא בחור איכותי ולכן מותר לו לפסול נשים על שטויות?
התיירת המקרית 