התיירת המקרית

פעם, כשהייתי מאוד צעירה (החל מהתיכון וכלה בתקופה שבה עשיתי תואר) הצלחתי לאבד את הארנק שלי בתדירות שהיתה פשוט מביכה. זה תמיד היה בלגן די גדול (בעיקר שחזור תעודת הזהות), ועם הגיל וכרטיסי האשראי זה הפך למסובך יותר ומעיק יותר.

אפילו זכור לי אירוע שבו בכיתה י״א או י״ב שבו ימים ספורים אחרי שאיבדתי את הארנק, נפל לי מהתיק באיזור משותף בבית נספר הארנק החדש שרכשתי שבו היתה גם תעודת הזהות שהוצאתי מחדש – וכמה תלמידים מהכיתה שלי שמצאו את הארנק פשוט הוציאו ממנו את תעודת הזהות וזרקו כל אחד מהם בפח זבל אחר באיזור. השרת של בית הספר כמובן מצא את התעודה והארנק ומאוד כעס עלי שאיבדתי אותם.

אני חושבת שמאז סוף האוניברסיטה התחלתי פחות ופחות לאבד דברים, והאובדן התרכז בלאבד מידי פעם כרטיס אשראי בלבד – אבל בתדירות מאוד נמוכה יחסית. עם הטכנולוגיה שאפשרה לדווח על האובדן טלפונית ואפילו באינטרנט ובכך גם לשחזר אותו ואז לקבל אותו בדואר (ולא בסניף הבנק) מאוד הקל על הטיפול.

---

לטיול הגעתי עם כרטיס אשראי אחד ולא מעט מזומן – אבל איכשהו נוצר מצב שבו השתמשתי במזומן די מהר. למשל היה יום שבו שכחתי את כרטיס האשראי באוטובוס אבל הייתי צריכה לרכוש כמה דברים – אז מיסי שילמה עבורי, וברגע שחזרנו לאוטובוס החזרתי לה כסף במזומן למרות שבקניות בסכומים אלו די ציפיתי מראש לשלם עליהן אשראי.

הייתי צריכה לזכור להוציא מזומן מכספומט מוקדם יותר, אבל חיכיתי לביקור שלנו בג׳ונו. כפי שסיפרתי ברשומה הקודמת, ביום הבודד שלנו בג׳ונו בילינו בשייט. בבוקר יצאתי לאכול ארוחת בוקר בבית קפה, שבו שילמתי בכרטיס אשראי, ואני לא זוכרת איפה שמתי אותו אבל כנראה שלא שמתי אותו במקום חריג לעומת שלושת השבועות הקודמים.

ואז יצאנו לשייט, ומאוד נהנינו. אבל בשעות אחרי הצהרים התחלתי להרגיש מאוד רעבה.  ארוחת הצהרים שהגישו לנו היתה כריכים של בשר הודו שאני מאוד לא אוהבת (אני לא אוהבת נקניקים בכלל, ולא מתחברת לבשר הודו בפרט) ולכן וויתרתי עליה – אבל רציתי לרכוש משהו לאכול עד שנגיע לעיר שם אוכל לאכול ארוחת ערב מסודרת, אחרי שאסתובב קצת בעיר ואעבור דרך חנות של צלם מקצועי שממש אהבתי בביקור הקודם שלי.

התחלתי לחפש את כרטיס האשראי שלי, ולא הצלחתי למצוא אותו באף אחת מהנקודות ה״קבועות״ שלי (ארנק, כיסים פנימיים בתיק, כיסים של המכנסיים או המעיל). חיפוש מעמיק ויסודי יותר גילה שהוא באמת נעלם לי – אלא אם שכחתי אתו במלון או בבית הקפה.

כשירדנו מהספינה, מיד מיהרתי לבית הקפה ואז למלון כדי לשאול  אם במקרה מצאו אותו – הניבו תשובות שליליות. חיפוש יסודי בחדר שלי גם לא עזר.

למזלי בגלל הפרשי שעות, הצלחתי לתפוס בערב את הבנק וחברת האשראי, לחסום את הכרטיס – ולהזמין כרטיס חדש. אבל כמובן שאני ״תקועה״ באיזורים נידחים של אלסקה וקנדה אין לי אפשרות לגשת לבנק כדי לאסוף אותו…

---

באותה נקודה תהחלתי לחשוש על מה הלאה: האם בכלל יתאפשר לי להמשיך בטיול? הרי התכוונתי להוציא מזומן מחדש בזמן הביקור שלנו בג׳ונו כי נשארו עלי בקושי 20$ – 30$, אבל עם ההגעה המאוחרת ערב לפני והיציאה המוקדמת לטיול עדיין לא הספקתי.

הבנק כן מצא פתרון: כשהוצאתי כרטיס חדש דרך האפליקציה של הבנק שהיתה מותקנת לי בנייד, הכרטיס החדש הוסף מיד לגוגל פיי שלי. הדבר היחידי שהייתי צריכה לעשות היה להתקין את התוכנה של ״ארנק גוגל״ על הנייד שלי כדי לאפשר לי להשתמש בנייד שלי כתחליף לכרטיס אשראי.

התוצאות היו מעורבות. ברוב המכריע של המקומות הצלחתי לשלם בגוגל פיי, אבל היו מצבים בודדים שהתשלום לא הצליח (מה שגרם לי להמון אי נעימות). בנוסף, רציתי שיהיה לי עוד מזומן, ועקרונית יש בארה״ב כספומטים שבתיאוריה הייתי אמורה להיות להוציא מהם כסף גם עם גוגל פיי, אבל איכשהו זה אף פעם לא עבד.

לכן שאר הטיול שלי עבר במתיחות מסויימת. חלק מהבעיה נבע מכך שהייתי צריכה להיות מחושבת על כל הוצאה, במיוחד במצבים שבהם חששתי שלא יקבלו את התשלום מגוגל פיי. חלק אחר מהבעיה נבע מכך שכשגיליתי על הספינה שהכרטיס נעלם – גיליתי את זה במקרה ובלי לחשוב על זה יותר מידי לאחד המטיילים מהחלק הראשון של הטיול שבמקרה ישב לידי – והוא הפיץ את השמועה לשאר המטיילים, כולל כמה מהם שהמשיכו איתי בטיול, ואני חושבת שזה יצר מתיחות נוספת כי אולי הם חששו שאני אבקש מהם כסף ולא אחזיר אותו.

במקביל ניסיתי לבדוק את האפשרות שהמשפחה שלי תעביר לי כסף דרך חברות כמו ווסטרן יוניון לאחת הערים שהיינו אמורים לעבור דרכן, אבל הן היו כאלו קטנות שלא ממש היה בהן ווסטרן יוניון.

בדיעבד שרדתי את הטיול. וזו היתה בדיוק התחושה – שהטיול הפך בעיקר באתגר לשרוד בלי עודפי כסף. אולי זה מנע ממני לבזבז יותר מידי כסף, אבל הלחץ והמתח סביב הנושא מנעו ממני להנות מהטיול – למרות שבחלק הראשון של הטיול כל כך התאמצתי כדי שיאפשרו לי להשאר בו.

האם אולי הייתי צריכה להשאר בג׳ונו, ולא להצטרף לטיול? גם החזרה לארץ היתה יכולה להיות מסובכת בלי כרטיס אשראי, ואפילו צעדים בסיסיים כמו להמשיך לשלם על המלון יכולים היו להיות בלתי אפשריים, שלא לדבר על שינוי כרטיס הטיסה שלי לחזרה מוקדמת יותר לארץ מעיר שונה (כי הטיול הסתיים בעיר בשם אנקורג׳ – והייתי צריכה איכשהו להגיע אליה או לשנות את הטיסה כך שהיא תצא מג׳ונו).

מעבר לזה, אחד הדברים שהכי ציפיתי להם בג׳ונו הוא היכולת להנות מהעובדה שישנתי במלון עם מיטה נוחה. בשבועיים הבאים בילינו רק באתרי קמפינג שבהם היינו צריכים להקים אוהלים ולישון בשקי שינה, ולכן מיטה ומקלחת ושירותים צמודים במבנה סגור היו פינוק. אבל השילוב של המטח מהמצב ושל הטלפונים לבנק ולחברת האשראי והמשפחה שלי שרצו לעזור וכל הזמן התקשרו או שלחו לי ווטסאפים לא אפשרו לי לישון בצורה טובה, ואני חשובת שישנתי לכל היותר 3 – 4 שעות באותו לילה.

וחבל לי כי מצד אחד ביליתי את הקטע השני של החלק הראשון של הטיול במתח האם יאפשרו לי להשאר בו, והיו לי אולי יום או יומיים להנות מהידיעה שאני יכולה להרגע מהכניין הזה לפני שאיבדתי את כרטיס האשראי ונכנסתי למתח נוסף…

---

במהלך היום של השייט לפיורד, שבו איבדתי את הכרטיס, היה לי קטע מוזר.

אחד המטיילים מהחלק הראשון של הטיול שנשאר גם לחלק השני החליט בשלב מסוים ״לעבוד״ עלי ולהוציא את הטלפון שלי מהכיס של המעיל בלי שאשים לב. הוא כמובן החזיר לי את הטלפון – אבל אני שואלת את עצמי האם יכול להיות שכרטיס האשראי גם היה באותו כיס ונפל כשהוא הוציא את הטלפון – או גרוע מכך, שהוא לקח את הכרטיס בעצמו ולא החזיר אותו.

מה שתומך מאוד בתיאוריה שכרטיס האשראי אבד לי בספינה ומישהו מהשיט לקח אותו היא העובדה שרק בערב זמן קצר אחרי שהגענו חזרה לג׳ונו אחרי השייט מישהו חייב את הכרטיס, ובחנות אלכוהול. אם החיובים היו מגיעים מוקדם יותר ביום הייתי יכולה להניח שמישהו כייס אותי או שהכרטיס נפל לי ברחוב ואיזשהו תייר אחר או הומלס אסף אותו.

---

כשנחתתי בישראל, חיכו לי בדואר תחליף לכרטיס האשראי שלי, וכרטיס אשראי נוסף מסוג חדש שהזמנתי כדי שהוא יחובר לי לגוגל פיי.

בשלב זה אני ממשיכה להחזיק בשני הכרטיסים, למקרה שאחד ילך לאיבוד…

בסוף ספטמבר נבהלתי לגלות שאני ״רשמית״ בחיפושי עבודה במשך חצי שנה בערך, אבל כלום לא ממש מתקדם בנושא.

חלק גדול מזה נבע מכך שאני בעצם לא פעלתי כדי לחפש עבודה באופן מאומץ במיוחד, למרות שאולי במובן מסוים חלק מזה היה מוצדק – לפחות בהתחלה.

כי כמו שכתבתי בפוסטים קודמים על חיפוש העבודה שלי, מקום העבודה הקודם שלי היה מנקודת המבט שלי מקום עבודה רעיל. וחשוב לי להדגיש – הבעיה לא נבעה מזה שאנשים ספציפיים היו ״רעילים״ או רעים, וכמובן לא החברה עצמה – אלא דברים שנבעו מהמצב הספציפי שלי.

אבל זה כמובן הוביל לסטרס, בעיקר כי עם הזמן כחלק מהניסיון שלי להצליח יותר בעבודה – התחלתי לעבוד המון שעות כדי לנסות להתגבר על הקשיים שלי ולהשלים כאילו את הפער. וזה אמר שלא פעם כשעבדתי מהבית – עבדתי ממש עד שהלכתי לישון, או שעבדתי גם בסופי השבוע לא מעט, כל זה על חשבון שעות שהיו אמורות להיות שעות המנוחה שלי.

כמובן שהבעיות שעלו מול השכנים שלי בסוף מאי הוסיפו לכל הבלגן הזה – וגרמו כנראה גם לחלק מהעייפות הנפשית הזו.

אז היה הגיוני שאקח תקופה מסוימת למנוחה, גם אם היה לי ברור שייקח לי זמן למצוא עבודה ואוכל לנוח במקביל לראיונות. הבעיה שנוצרה היא שבהרבה מובנים המנוחה הזו הפכה להיות מעין שגרה להרבה מאוד חודשים, ושגרה לא ממש בריאה כי בעצם היא לא קידמה אותי.

ברקע למדתי קצת ופתרתי קצת תרגילים – אבל הקצת הזה בהחלט היה קצת מידי, ולא ממש עזר לי בראיונות.

---

בתקופת החגים התחלתי ״לקחת את עצמי בידיים״ בשני מובנים – קודם כל התחלתי להגיש יותר מועמדויות לתפקידים. ובהתחלה נראה היה שזה באמת מוביל ליותר שיחות לגבי תפקידים במשך כמה שבועות, אבל לאחרונה נראה שזה הפסיק.

ברור לי שזה יכול להיות משהו זמני, ושעוד תקופה מסוימת יתחילו לחזור אלי יותר.

אבל מצד שני, קרה משהו בהקשר הזה מול הקואצ׳רית שלי שהפריע לי. משום מה היה לה רושם שיש לי יותר ראיונות ממה שיש לי במציאות, כנראה כי לאחרונה היו לי המון שיחות עם מגייסות שקורות החיים שלי נראו להן רלוונטיים, רק כדי לגלות אחרי שיחה ראשונית שחסר לי משהו בקורות החיים וזה לא התפתח לתהליך ראיונות.

גם לזה יש עקרונית פתרון. בזמנו שמעתי על מישהו שהוא מומחה בהכנות לראיונות מהפן הטכני שלהם. הליווי שלו הוא פחות ליווי רציף אלא כנראה יותר ייעוץ מרוכז, ובגלל הכישורים שלו שהם כנראה טובים אבל גם נדירים, העלות של כל מפגש היא מאוד יקרה.

כמובן שאם הוא יכול לעזור לי להשתפר בראיונות, לעזור לי לקדם את הכישורים שלי, ו / או למצוא יותר תפקידים רלוונטיים , זה שווה את הכסף והמאמץ.

אבל אולי במובן מסוים אני לא מאמינה בעצמי מספיק ואני שואלת את עצמי אם אני לא במצב שהוא קשה מידי אפילו בשביל העזרה של המומחה, ואולי במצב כזה חבל על הכסף ואני צריכה לחפש משהו אחר לעשות בחיים.

אני חושבת שהוא יכול היה הרבה יותר לתרום לי בתחילת החיפוש הקודם שלי בתקופת הקורונה, כי אז לא היה לי מושג בכלל איך להתכונן לראיונות. אבל עכשיו כשאני יודעת, אני שואלת את עצמי מה הערך המוסף של המדריך הזה, ואולי בעצם הקשיים שיש לי הם כאלו שהם לא בהכרח פתירים אם אני מתרגלת ודברים לא עובדים.

אני לא אומרת שזה מיותר, וברור לי שיש כמה דברים נקודתיים שברור לי שהוא יוכל מאוד לעזור לי בהם. כמו למשל איך לתאר פרוייקטים שעבדתי עליהם שעל פניהם לא נשמעים מרשימים אבל כן היו בהם אתגרים, או איך לתעדף לימודים ואיך לרכוש אולי כישורים שיפתחו לי עוד משרות.

אבל אני מרגישה שאולי במובן מסוים אני במצב כזה גרוע שאני ממש צריכה נס, וברור לי שגם הקואצ׳ר הכי מדהים בעולם לא מסוגל לחולל ניסים.

ויש עוד משהו: כדי ללמוד צריך להשקיע זמן, והחלק הבעייתי של השגרה הבעייתית שדיברתי עליה זה שהתרגלתי לבטלה. אני כמובן לא מבלה את היום בלא לעשות כלום – אבל אני איכשהו מוצאת את עצמי עושה דברים אחרים. פעם יצא לי לעשות עם הקואצ׳רית שלי מעין מבחן לא רשמי להפרעות קשב וריכוז, ונראה שייתכן שיש לי הפרעות קשב וריכוז כאלו.

אז למשל אני יכולה למצוא את עצמי כותבת באמצע היום רשומות לבלוג פשוט כי עלה לי רעיון, או שאני פותחת את יוטיוב כדי לשמוע מוזיקה במקביל לזה שאני מסכמת משהו – ואז מציעים לי סרטון תוכן שנשמע מעניין ואני מקשיבה לו כדי להתרכז בו כי אני לא יכולה לסכם חומר לימודי ולהקשיב כמו שצריך במקביל.

בימים האחרונים אני מתחילה לתרגל קצת יותר, אבל ברור לי שאני צריכה שגרה מבוססת יותר לפני שאני פונה למאמן.

למי שעוקבים אחרי הפוסטים שלו ולתגובות של n_lee לחלקם – כנראה שמתם לב לזה ששתינו משוחחות לא מעט על אושיית רשת מסויימת. בעצם מדובר על מישהי שעם השנים הפכה להיות מה שמכונה כיום ״משפיענית״, מישהי שמעצם שיתוף החיים שלה הפכה למישהי שהרבה עוקבות אחריה – והיא ניתבה את זה למקום כלכלי שבו היא ממליצה על מוצרים שונים תמורת הנחה שהעוקבות אחריה מקבלות – והיא מקבלת תמורה מסויימת מהחברה על כל הפניה כזו כשההנחה שמקבלות העוקבות מקושרת לקוד ספציפי שלה וכך אפשר לעקוב אחרי המכירות שהיא ״מייצרת״.

אותה אושיה החליטה לפני תקופה כזו או אחרת לרזות בעזרת תרופת הרזיה מהדור החדש. היא החליטה לא לכתוב על הנושא עד שההרזיה ממש בלטה, כי היא הרגישה שלא במקום שהיא תחשוף את השימוש בתרופות הרזיה כדי שהעוקבות שלה לא יחליטו לקחת את התרופה בעצמן רק על סמך העובדה שהיא רזתה יפה בעזרתה.

אבל בשלב מסוים היא כבר לא יכלה להסתיר את ההרזיה, היא החליטה לספר על כך שהיא לקחה את התרופה – אבל כמשפענית אחראית היא החליטה להציג את הנושא בשיחה משותפת שלה עם הדיאטנית שליוותה אותה בתהליך כדי שאשת מקצוע תדבר על הנושא – אבל כמו שכתבתי בזמנו על הפודקסט הזה, התחושה היתה שבעצם הפודקאסט נועד להסביר לנו שמעל למשקל מסוים – אנשים שמנים פשוט חייבים טיפול רפואי כמו תרופות הרזיה ואפילו ניתוחים כדי לרזות.

---

האמירה הזו קשורה (לדעתי האישית לפחות) לדעה שקיימת בממסד הרפואי לגבי השמנה, והיא מבוססת על הרבה מאוד מחקרים וניסיון כי לאנשים שמנים, ובמיוחד אנשים שמנים מאוד – קשה מאוד להרזות ובמיוחד קשה להם לשמור על המשקל אחרי ההרזיה.

אדם שמגיע להשמנת יתר חולנית הוא ברוב המכריע של המקרים בן אדם שעשה בחייו המון דיאטות שבהן הוא הרזה, ובהן הוא גם פגע בחילוף החומרים שלו. לכן לאורך השנים יותר ויותר קשה לאנשים לרזות בגלל חילוף החומרים האיטי יותר שלהם שדורש מהם לאכול הרבה פחות – ובמקביל יש אנשים שמנים שבאמת נוטים להיות רעבים יותר, ולאורך זמן אי אפשר לחיות כל הזמן בתחושת רעב חזקה ולהתעלם ממנה.

בנוסף, הגוף האנושי היה רגיל במשך מיליוני שנים להתמודד עם תקופות של רעב, אבל לא עם תקופות של שפע כמו שיש לנו במאה או מאתיים השנים האחרונות – ובגלל שהתקופה הזו של השפע היא ממש קצרה מבחינה אבולוציונית, הגוף האנושי עדיין מגיב לניסיון הרזיה שאמור להיות לו בריא בתור מחסור חריף באוכל ומתגונן מפני הרעב הזה בהפחתה של חילוף החומרים שלו ובהגברת תחושת הרעב. אלו דברים שכמובן מחריפים ככל שההרזיה (קרי ההרעבה) גדולה יותר וחריפה יותר, ובהרזיה של כמה עשרות ק״ג זה הופך למצב שלאדם הממוצע פשוט אין דרך להתמודד איתו.

ופה באים טיפולים רפואיים בהשמנה שעוזרים בצורה כזו או אחרת להתמודד עם תחושת הרעב הזו – וגם עם השאיפה של הגוף להשמין שוב. התרופות החדישות להרזיה באמת מפחיתות את התיאבון בצורה דרסטית, וכך גם הניתוחים שלא רק שמקטינים מאוד את נפח הקיבה של המנותחים אלא גם לא פעם מנסים לשלוט ברעב בכך שהם משפיעים בצורה כזו או אחרת על המנגנונים ההורמונליים שאחראים על ההשמנה. בשני המקרים כנראה גם יש השפעה על השאיפה של הגוף לחזור למשקל השיא שלו.

ויש אנשים שהתרופות והניתוחים הם הצלה עבורם. קראתי על לא מעט אנשים שנותחו בניתוח ״קיצור קיבה״ – ובפעם הראשונה מאז שהם זוכרים את עצמם, הם היו מסוגלים להגיע לתחושת שובע מכמות אוכל שיכולה לאפשר להם לרזות, או אפילו כמות אוכל שלא תגרום להם להמשיך להשמין.

אבל יש אנשים שהבעיה שהובילה להשמנה שלהם לא קשורה לאכילה של יותר מידי אוכל בארוחה אחת. לעודף קלוריות (ואפילו גדול) אפשר להגיע בדרכים אחרות – למשל בזה שפשוט מנשנשים לאורך כל היום, או בבחירה בעיקר באוכל משמין, בין אם מדובר על ג׳אנק פוד, ממתקים, או סתם להכין אוכל עתיר קלוריות בבית בכך שמכינים אותו עם המון שמן.

יש דוגמא שבדיוק נתתי ל n_lee בתגובה: אם יש לי בבית קילו גלידה של גולדה, אז אם לפני הטיפול הרפואי אני אוכל חצי חבילה או אפילו את כל החבילה בבת אחת, אז התרופות או הניתוח ימנעו ממני לעשות את זה.

אבל אם אני למשל אוכלת רק קצת בכל פעם, אבל אוכלת את הקצת הזה בתדירות גבוהה של פעם בשעתיים – אני עדיין אוכל ״לחסל״ את קילו הגלידה ביום אחד, אבל המנגנון של הניתוח או התרופות לא ימנע ממני את זה כי אני אוכלת קצת מידי בשבילם.

במצבים כאלו היכולת של טיפולים רפואיים כמו ניתוחים או תרופות הרבה יותר מוגבל (או אפילו לא יעיל), אבל לא פעם לרופאים קשה להבין את זה. מבחינתם תמיד קיים הדימוי הזה של השמן הזללן שאוכל ובולס כמויות ללא הגבלה, וקשה להם להבין שיש כאלו שהשמינו בדרכים אחרות. במיוחד כשלא פעם ה״נשנשת״ שתיארתי היא אכילה שמאפיינת אכילה מסיבות רגשיות, ואז מעבר לחוסר היכולת הפיזיולוגית של הטיפולים לעבוד – הם גם לא ממש מטפלים בשורש הבעיה.

---

אפשר היה לראות שהאושיה הזו והדיאטנית שלה מאמינות מאוד בגישה הרפואית השגויה הזו כי לכל אורך הפודקאסט הן דיברו על זה שאנשים שמנים רעבים יותר. זה ממש הפך למנטרה לכל אורך הפודקאסט – שאנשים שמנים בהכרח רעבים יותר ולכן הם אוכלים יותר, ולכן הם חייבים לטפל קודם כל בתיאבון הזה.

עם תרופות כמובן. או ניתוחי קיצור קיבה למצבים חמורים במיוחד.

ויכול להיות שלאושיה עצמה ולמטופלים אחרים של אותה דיאטנית, הקביעה הזו נכונה. אבל אם יש משהו שלמדתי אחרי המון שנים של להיות ״שמנה מקצועית״ ו״מרזה מקצועית״ זה שכל אדם שמן הוא שונה. כל אחד מאיתנו השמין מסיבות שונות ובגלל הרגלים שונים – וכל הרזיה גם היא הגיעה בדרכים שונות.

יש למשל מרזים שהחליטו לוותר על מתוקים לחלוטין, ובטוחים שאם הם יאכלו אפילו ביס אחד מעוגת שוקולד הם יתדרדרו להרגלים הקודמים שלהם. לעומתם יש מרזים אחרים שטוענים שאם לא היו נותנים להם לאכול שורה שוקולד ביום ו / או קינוח שבועי – הם היו נשברים מזמן וחוזרים לזלול מתוקים ללא הגבלה.

אני מסתכלת על עצמי, ואני זוכרת את עצמי בתור ילדה רזה – אבל כזו שתמיד היה לה תיאבון בריא מאוד ואהבה למתוקים ולאוכל טעים בכלל.

נכון שגם היום יש לי תיאבון בריא – אבל אני לא חושבת שהוא גבוה משמעותית גם כשהיום אני שמנה מאוד.

אני חושבת שמה שהוביל להשמנה שלי לא היה קשור בכלל לתיאבון – אלא יותר המשיכה הזו לאוכל, שהלכה והחמירה עם השנים. כי במקביל לכך שהתבגרתי והתחלתי להיות יותר עצמאית, גם סביבת האוכל שלנו הפכה להיות רעילה יותר. אני מניחה שגם הניסיון של ההורים שלי ושאר המשפחה למנוע ממני לאכול אוכל משמין כדי שלא אשמין ואפילו ארזה הפך את הבעיה לקשה יותר.

לכן עבורי אישית – תרופה או ניתוח לא יהיו פתרון.

זה כמובן לא שולל את העובדה שנשמע שהתרופה כן היתה פתרון לאושיה וכנראה גם להרבה אנשים אחרים. אבל חייבים לזכור שאי אפשר להשליך תמיד מהסיפור האישי לסיפור הכללי.

ולכן ביקורת על הדברים שהאושיה אומרת הן לא ״צייד מכשפות״ על ידי נשים שמנות שמקנאות בה על ההרזיה – אלא נובעים בלא מעט מקרים מחוויה אישית שונה בכל מה שנוגע להשמנה, להרזיה, ולמה שביניהן.

לא מזמן הבעלים של הדירה לידי שוב ניסה לגרום לי לקחת עוזרת בית, והחלטתי להודות בזה שכרגע יש לי בעייה לתקצב לזה כסף כי אני לא עובדת ונראה שחיפוש העבודה שלי ייקח זמן.

הוא קיבל את זה הרבה יותר טוב ממה שחשבתי, ולא התווכח איתי אלא רק ביקש שאקפיד על ניקיון.

אבל יש לי תחושה שהוא אמר משהו לשכנים לגבי זה, כי אלו מהם שנפגשתי איתם בימים האחרונים (או בעצם נפגשתי איתן, כי היה מדובר על שכנות) פתאום היו מאוד נחמדות ונעימות אלי בצורה שאני לא רגילה אליה. השכנה מהדירה מתחתי שכל הזמן משוחחת איתי על זה שיש לה אולי נזילה שנובעת ממני או שכשניקיתי את הדירה ביוני המנקים הלא ממש חכמים השפריצו למרפסת שלה קקי של יונים – פשוט אמרה לי שלום וזהו ולא התלוננה על משהו שיעלה לי המון כסף.

והיום בבוקר במקרה פגשתי את השכנה מהדירה מולי, ופשוט אמרנו אחת לשניה בוקר טוב כשהיא יצאה מהבניין ואני בדיוק נכנסתי.

בעצם זה קרה כי חזרתי הביתה מחדר הכושר מוקדם מהרגיל. לרוב אני ״גוררת רגליים״ שם כדי לא לחזור הביתה בדיוק כשהשכנים שלי יוצאים מהבית – השכנים לידי הם הורים לילדות קטנות אז הם לוקחים אותן לבית הספר ויוצאים כל בוקר, לעומת השכנה השלישית שיוצאת רק פעם או פעמיים בשבוע מהבית בבוקר בין שמונה ורבע ושמונה וחצי – ואני לאחרונה ״איכשהו תמיד פספסתי״ את האוטובוס מחדר הכושר הביתה שמביא אותי בשעות האלו. אבל היום הוא כנראה איחר בדקה או שתיים ואני הקדמתי בדקה או שתיים – והחלטתי לעלות עליו כי זה לא נורמלי שאתעכב עוד לפחות עשרים דקות בתחנה רק כי אני פוחדת להפגש עם השכנה הזו.

מצד שני, אולי זה היה קל יחסית כי נפגשנו בכניסה לבניין – אני מניחה שאם היינו נפגשות בקומה אולי היא היתה מנסה לנצל את ההזדמנות להציץ פנימה לדירה שלי או היתה מריחה משהו שהיא היתה מתלוננת עליו.

---

יש לנו עכשיו בבניין את הועד הממונה, והיא בסה״כ עושה עבודה טובה.

היום למשל היא הביאה מהנדס של הועד לתרבות הדיור לבדוק נזילות (היא ביקרה בכמה דירות בקומות העליונות, שעם הדיירים היא כנראה תיאמה מראש שהיא תגיע), וגם לגבי בעיה של קקי של יונים שקיימת בבניין בכמה איזורים אחרים ומסתבר שלא רק במרפסת שלי (למרות שאצלי זה ״לשעבר״ מאז שהתקנתי את הרשת במרפסת).

בכל מקרה היא הודיעה כבר אתמול בקבוצת הווטסאפ של בעלי הדירות על זמני הביקור אם מישהו רוצה להצטרף, והיום כשהיא הגיעה היא הודיעה על זה שוב. השכנה מהדירה מולי משום מה כתבה שהיא לא בבית, והנציגה של הועד הסבירה לה שאין צורך כי היא כבר תיאמה עם בעלי הדירות הרלוונטיים ביקור.

ואז כמה שעות אחר כך, פתאום אותה שכנה כתבה בקבוצת הווטסאפ של דיירי הבניין על זה שהיא דורשת שלא ישתמשו בשם שלה בכל ההתכתבות בקבוצה כי היא לא זו שכתבה בקבוצה.

הקטע הוא שמדובר על קבוצה אחרת שבה אף אחד לא כתב כבר כמה ימים – וגם בקבוצה השניה, של בעלי הדירות, אף אחד לא הזכיר אותה. בשתי הקבוצות לא היה שום דיון ולא נראה שאף אחד מחק הודעות.

נראה שהיא פשוט כתבה את ההודעה בקבוצה הזו בטעות – אבל הקטע המוזר הוא שזו לא פעם ראשונה שנראה שהיא כותבת הודעה בטעות באחת הקבוצות של הבניין – לפני שבועיים או שלושה זה קרה לה גם כן, ואז היא מחקה את ההודעה תוך כמה דקות כי היא הבינה שהיא כתבה משהו בטעות.

אני שואלת את עצמי אם יכול להיות שיש בבניין תת קבוצה כזו או אחרת שבגללה היא התבלבלה ביניהן בקלות. כבר יצא לי לשוחח על העניין עם כמה אנשים שבעצם העלו את הסברה שיש בבניין מעין ״חונטה״ של דיירים ותיקים שאני לא חלק ממנה – ואולי להם יש תת קבוצה כזו או אחרת של הבניין לפי הצרכים והרצונות שלהם כחבורת מכרים, שבה הם דנים בכל מה שהם רוצים בדיסקרטיות?

בביקור הקודם שלי באלסקה דרך החברה שטיילתי איתה אי שם ב 2011, בילינו שלושה ימים בעיר ג׳ונו. הגענו לעיר מוקדם מאוד בבוקר, אחרי נסיעה די קפואה בלילה במעבורת לעיר, רק כדי לראות אמא דובה עם כמה גורים מסתובבת לה בעיר.

ביום הראשון בילינו בביקור בקרחון שנמצא ליד העיר ובהליכה במסלולים לידו. ביום נוסף בילינו בשייט בקיאקים בחברה של חבר של אחד המדריכים שלנו שפשוט ראה ב;דמנות נהדרת לתת לנו חוויה של שיט במפרץ ליד העיר ולחבר שלו פרנסה כך שכולנו נהנינו.

אבל אחת המטיילות עשתה מחקר לפני שהענו לעיר וסיפרה לנו על עוד פעילות שנשמעה לה מעניינת: שייט לפיורד ליד העיר בשם tracy arm fjord שבסופו יש קרחון שמאוד מתקרבים אליו. היה קצת בלגן בארגון של הפעילות, והמטיילת המארגנת היתה בטוחה שההזמנה שלנו לא התקבלה ולכן כולנו הגענו למשרדים כדי להזמין אותה מחדש רק כדי לגלות בסופו של דבר שההזמנה כן התקבלה. כך שבסופו של דבר הדברים הסתדרו, ובילינו יום שלם בכיף. האיזור של הפיורד היה מאוד יפה עם המון קרחונים, המון כלבי ים – ונופים מהממים, והאווירה היתה כיפית כי כבר נוצר קשר טוב בין המטיילים אבל הטיול עדיין לא הסתיים אז עדיין היינו מגובשים.

כנראה שהשמועה על ההצלחה של השיט עברה למדריכים שלנו באותה שנה (הם לא הצטרפו אלינו וכנראה שהעדיפו לנוח באותו היום), והם היו אלו שהדריכו את הטיול לפחות לעוד שנה אחת או יותר. לכן הם כנראה המליצו על הפעילות למטיילים בשנים הבאות – והשמועה על אותו השייט ועל העובדה שהוא היה כל כך מוצלח כנראה התפשטה עד כדי כך שכשהגיע זמננו להגיע לג׳ונו – גם לנו הומלץ להצטרף לשייט הזה, ואני שמחתי לספר לכולם שהחוויה שלי בזמנו היתה טובה.

---

איכשהו בגלל השינויים בטיול ושינויים במסלול שלו – הפעם בילינו רק שני לילות ויום אחד בג׳ונו – והטיול תפס את היום השלם הזה. אני מניחה שלאלו שעזבו את הטילו אחרי השבועיים הראשונים יכלו להישאר בעיר כמה ימים ולהנות ממנה ומפעילויות שונות בה. אבל לאלו מאיתנו שהמשיכו לחצי השני של הטיול (אני ועוד חמישה מטיילים) זה לא השאיר זמן לפעילויות אחרות בעיר. אני למשל הייתי שמחה שוב לטייל ליד הקרחון שליד העיר, או לבקר בחנות של צלם שגיליתי בביקור הקודם שלי בעיר שבדקתי שהוא עדיין פעיל ולרכוש כמה צילומים שלו.

מעבר לזה, כזכור הגענו לעיר בשעה מאוד מאוחרת, וגם היה לנו עיכוב רציני בצ׳ק אין – ואחרי מקלחת ושות׳ הלכנו לישון מאוד מאוחר אבל היינו צריכים להתעורר מוקדם כדי להגיע לשייט בזמן – אחרי שאכלנו ארוחת בוקר.

אני גיליתי בית קפה ליד המלון שלי שנראה נחמד, אבל ההליכה אליו היתה קצת עצובה כי היו בעיר לא מעט הומלסים, כולל אחד עם כלב מאוד עצוב למראה. אין לי מושג מה קורה איתם בחורף של העיר.

(הערת ביניים: אני יודעת שלא פעם הכלבים האלו מאוד עוזרים למחוסרי הבית לשמור על שפיות, וברוב המכריע של המקרים אותם אנשים ידאגו לכלבים שלהם לאוכל ושאר הצרכים שלהם לפני שהם ידאגו לעצמם, ולא פעם לכלבים עצמם האהבה והקשר האלו עם בני האדם שלהם חשובים יותר מאשר עוד ״פינוק״ פיזי. אבל עדיין הייתי מעדיפה לא לראות אותם ואת בני האדם שלהם נאלצים לישון ברחוב).

הזמנתי קפה ומאפה, התיישבתי לאכול – ותוך כמה דקות הצטרפו אלי כמה חבר׳ה מהטיול שישנו במחון או אכסניה אחרים – אבל לצערי בשלב מסוים הייתי צריכה לעזוב אותם כדי לחזור למלון ולאסוף מטיילת אחרת.

הלכנן יחד לנקודת היציאה של הספינה, שם פגשנו את שאר המטיילים מהטיול שהחליטו להצטרף לשייט הזה.

בטיול הקודם שלי, הספינה בה שטנו היתה יחסית קטנה – ואם אנחנו כקבוצה לא היינו המטיילים היחידים בה אז כנראה שהיינו הרוב המכריע של המטיילים. אבל הפעם – הספינה היתה גדולה משמעותית ומלאה בהמון מטיילים אחרים. מצד אחד, נחמד לראות שהחברה מצליחה – מצד שני לא פעם הצפיפות הקשתה מאוד להינות ובמיוחד להתקרב מספיק למעקה של הספינה כדי לצלם בצורה נוחה כשהגענו לנקודות עניין כמו הקרחונים שבסוף הפיורד או מפלים בדרך.

---

אני מודה שהחוויה הפעם היתה פחות מרשימה מהחוויה הקודמת (למרות שיכול להיות שזה נבע מזה שהגעתי עם הרבה זכרונות טובים ולכן גם עם ציפיות מאוד גבוהות).

איכשהו לא זכרתי למשל שהדרך לכיוון הפיורד וחזרה ממנו היתה כל כך ארוכה.

אבל זה היה משהו מעבר לזה – למשל ראינו הרבה פחות קרחונים במובן של אלו הקטנים המשייטים מהסוג שנתקע בטיטניק. יכול להיות שזה נבע מהעובדה שהגענו לפיורד מאוחר יותר בעונה – בערך שבוע וחצי או שבועיים מאוחר יותר, ולכן מזג האוויר החם יותר גרם לזה שהיו פחות קרחונים. אבל גם יכול להיות שלהתחממות הלובאלית היה חלק בזה.

והחסרון בקרחונים השפיע גם על בעלי החיים שלא ראינו – בטיול הראשון שלי ראינו המון כלבי ים צפים להם על הקרחונים, וגם קרחונים שלמשל שימשו נשרים כנקודת מנוחה בזמן שהם צדו דגים. הפעם בקושי ראינו כלבי ים – ולא ראינו נשרים בכלל. ושוב עולה השאלה עד כמה ההתחממות הגלובאלית או העובדה שהפיורד הפך להיות נקודת תיירות הרבה יותר ידועה שמושכת יורת תיירים ויותר ספינות משפיעה גם על ירידה בנוכחות של בעלי החיים.

מצד שני, כן זכינו לראות עזים הרריות מקרוב, משהו שלא זכינו בכלל לראות בביקור הקודם שלנו בפיורד:

וכמובן שהיו גם נופים מדהימים בפיורד עצמו:

והיו כמובן גם מטיילים אחרים שנסעו בספינות גומי כתומות זוהרות:

וכמובן שזכינו גם מאוד להתקרב לאחד המפלים שבפיורד:

עוד יתרון מסוים למצב שבו היו פחות קרחונים במים היתה העובדה שהספינה יכלה לנסוע מהר יותר ופחות להיזהר מהם, ולכן יצא לנו לבקר בשני הקרחונים שיש בפיורד, ולא רק בדרומי מביניהם.

זה הקרחון הדרומי, שבו ביקרנו גם בביקור הראשון שלי בפיורד:

וזה הקרחון הצפוני, שהוא קטן יותר ומרשים פחות (ולכן מעדיפים כנראה להביא אנשים קודם כל לדרומי), אבל גם היה נחמד לראות אותו:

וכמובן שראינו גם כמות מסוימת של קרחונים ״קטנים״, גם מרחוק (גם אם הם היו בודדים יותר וקטנים משמעותית מאלו שראינו בטיול הקודם):ֿ

וגם מקרוב:

---

השייט עצמו לוקח יום שלם – החל מ 8 או 9 בבוקר ועד 16 או 17 אחה״צ. בניגוד לשייט הראשוני שלי בו היינו צריכים לדאוג בעצמנו לארוחת צהרים, מוגשת בספינה ארוחת צהרים – אבל היא אמריקנית טיפוסית עם הכריך הודו האהוב עליהם אבל לא על אחרים.

יש בספינה מזנון קטן שיש בו שתיה חמה חופשית, אבל אפשר לרכוש בו גם חטיפים שונים למי שמעוניין (או למי שארוחת הצהרים לא ממש הספיקה לו).

הספינה בנויה משתי קומות – בראשונה יש איזור סגור עם כסאות שבו נמצאת גם הקפיטריה, וקצת איזורי סיפון – כשלמעלה יש מרפסת פתוחה לחלוטין.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני אישית לא ממש עוקבת אחרי ספורט מקצועי, וזה לא מעניין אותי במיוחד.

בזמנו ישבתי במשרד עם בחור חובב טניס שהיה מתלהב מכל משחק שבו הוא יכול היה לצפות. אמרתי לו בצחוק שבעיני טניס הוא המשחק האידאלי כדי להפנט את הצופים רק מצפיה בכדור נחבט מצד לצד.

הוא לא נעלב והבין את הבדיחה, אבל ענה לי משהו מאוד חכם לגבי זה – שכדי שהמשחק באמת יהיה מעניין, לרוב צריך להבין את הטכניקה מאחורי המשחק. מן הסתם שחקני טניס מקצועיים לא סתם חובטים בכדור באופן מקרי ומשתדלים שהמזל יהיה לצידם והם יוכלו לחבוט בכדור במקרה – אלא לומדים להתמודד עם חבטות מסוגים שונים שהשחקן מולם מסוגל לחבוט, לדעת לצפות את הזווית שבה הכדור יחבט לכיוונם, ואז לרוץ לכיוונה כדי לחבוט בכדור חזרה. ואז כמובן לומדים גם איך לחבוט חזרה את הכדור בדרך שבה המתחרה יתקשה לחזות את החבטה, לענות עליה, או להגיע אליה בכלל אם אפשר.

הוא עצמו כמי ששיחק (וכנראה עדיין משחק) טניס בצורה רצינית מכיר את הטכניקות האלו ולכן גם מעניין אותו לראות את השחקנים המקצוענים מיישמים אותן – ואולי גם ללמוד דרכם טכניקות חדשות או דרכים מעניינות לשחק בצורה טובה. ולכן בשבילו לא מדובר על שני אנשים שרצים על המגרש וביניהם כדור מהפנט, אלא משחק מעניין.

הכלל הזה רלוונטי לרוב משחקי הקבוצה, גם כאלו שנחשבים ל״פושטיים״ כמו כדורגל או כדורסל למשל. עבור מי שלא מבין במשחק מדובר על חבורה של חולגנים עארסים או ענקיים שרצים עם כדור בצורה כזו או אחרת, אבל אוהדי המשחק רואים גם טכניקה הרבה מעבר לנצחון של קבוצה כזו או אחרת.

כמובן שיש סוגי ספורט שהם אין צורך בהבנת הטכניקה כדי להנות מצפיה בו – למשל מירוצים שבהם המטרה הוא להגיע ראשון (למרות שכמובן גם מאחוריהם לא פעם יש הרבה טכניקה). אבל בסופו של דבר מעבר לאדרנלין של לראות מי מנצח – אין בהכרח הרבה עניין, ולכן לרוב אנחנו צופים בהם רק פעם בכמה שנים באולימפיאדה.

באותה מידה יש את ענפי הספורט כמו התעמלות קרקע ומכשירים (בעיקר של נשים) או התעמלות אומנותית שהם בעיקר אסתטיים, אבל גם בהם כנראה העניין לא בהכרח גבוה אם אנחנו מסתפקים לרוב בצפיה בהם פעם בארבע שנים…

כתבת הדעה הבאה בעיתון הארץ מתחילה בתיאור של סרט שמתאר את חייה של משפחת הס הנאצית בביתם שהיה צמוד למחנה ההשמדה אושוויץ. הכותב מספר על הסרט:

אזור כלשהו הוא "אזור העניין" כאשר יש לו שלושה מאפיינים: הוא קרוב למקום שבו מתרחשים מעשים מחרידים; הוא נושא באחריות ישירה או עקיפה למעשים המחרידים שמתרחשים באותו מקום; והוא מנהל חיים רגילים פחות או יותר בעזרת התעלמות מהמתרחש באותו מקום. "אזורי העניין" נמצאים על הספקטרום: ביתה של משפחת הס הסמוך למחנה ההשמדה אושוויץ נמצא בקצה הספקטרום, ולאורכו נמצאים "אזורי עניין" מתונים יותר.

וכמובן שהמצב הזה הופך לדימוי של ישראל שחיה על הגבול עם רצועת עזה חיים שהם כביכול חיים כמעט נורמליים לחלוטין (כולל אנשים שטסים לחו״ל, ותלמידים שלומדים בבתי הספר כרגיל!) – שבה המלחמה פוגעת קשות באוכלוסיה האזרחית בעזה בהרבה מובנים – הרג של מספר גדול של אזרחים, הרס של תשתיות עירוניות, וכמובן מחסור נוראי באוכל.

אין ממש אזכור של השביעי באוקטובר, מלבד אזכור של ״רחל מאופקים״ (הגרשיים במקור) שלה כביכול יש תרבות משותפת עם הפולשים העזתיים לביתה כי המחבל שר לה שירים של ליאור נרקיס, והיא שרה לו שירים בערבית. אין אזכור לכך שבעלה נפטר כמה חודשים אחרי השביעי באוקטובר אחרי שאירועי אותו יום גרמו לו טראומה קשה מאוד. אין אזכור כמובן לזוועות שאירעו באותו היום, לישראלים שעדיין סובלים ממפגעי המלחמה, או כל רמיזה שיש צורך (או לפחות היה באופן ראשוני צורך) במלחמה בעזה.

הכתבה הזו לעומתה, כן מזכירה את התקיפה של השביעי באוקטובר ומכירה בחומרתה:

אין טעם לבוא בהאשמות למי שמהססים ומתבלבלים. ההאשמות רק מביאות להתבצרות בעמדה, מעצימות את הטריפ של זעם פרנואידי. יש סיבות טובות להיות מבולבלים. אבל משום כך חשוב לעשות הבחנות. המערבולת שבתוכה אנחנו מצויים כבר יותר משנה כללה וכוללת כמה מרכיבים, והחפיפה ביניהם מערפלת את השיפוט. היא התחילה מהטבח של 7 באוקטובר, שבעצמו היה ג'נוסיידי. אחרי הטבח באו רגעים של חרדה קיומית, מוצדקת פחות או יותר. ויש את הפקרת החטופים, והשאלה אם ישראל מנצחת במלחמה או מפסידה בה. ויש ההפגנות האנטי־ישראליות ברחבי העולם, שבתוכן יש מי שמציגים את הציונות מתחילתה כפשע קולוניאלי בל יכופר. ויש את ההפיכה המשטרית והמאבק בין קבוצות בחברה הישראלית. אנו חיים בתקופה של קיטוב אידיאולוגי, ולכן מי שמתנגד למלחמת ההחרבה בעזה עלול להסיק שמתחייבת מכך בהכרח עמדה אנטי־ישראלית בכל החזיתות. אך למרות שהשאלות קשורות זו בזו, כל שאלה כזו גם עומדת בפני עצמה. ובנקודת הזמן הנוכחית, "האירוע" המהותי ביותר הוא זה: ההחרבה, ההרג וההרעבה של עזה.

לפחות פה יש הכרה בכך בכך שהתחושות של הישראלים מוצדקות לאור המלחמה, הסיבה היחידה שעולה להפסקת המלחמה הוא הסבל הפלסטיני.ֿ

ויש את הכתבה הזו בווינט על האזרח השמאלני האידאלי שהוא טייס שהוא בסך הכל אדם טוב – אבל מעז לא להרגיש אשם על זה שההפצצות שלו הרגו פלסטינים שרובם ״חפים מפשע״.

---

אני אישית לא תומכת בפגיעה באזרחים פלסטינים או בתשתיות העירוניות ברצועה. אני בהחלט תומכת במזעור הפגיעה באזרחים ובתשתיות, וכך גם להרעבה יזומה של האוכלוסיה – כמובן מסיבות מוסריות אבל גם ממניעים פרקטיים של פגיעה תדמיתית בישראל בכל העולם, וגם כי לאורך זמן הם לא יובילו לפתרון אמיתי של הבעיה (למרות האמונה של בן גביר ודומיו).

אני גם מסכימה עם שהמלחמה הפעילה בעזה כבר נגררת הרבה מאוד זמן למרות חוסר יעילות שלה, ושהיה עדיף כבר להפסיק אותה מהרבה מאוד סיבות.

אבל משהו פה מפריע לי – התחושה שאין פה הבנה של המורכבות של הסיטואציה. אין פה שום תזכורת למשל לכך שהחמאס בנה את תשתיות הטרור שלו באופן מכוון מתחת לתשתיות אזרחיות, ואת הרצון שלו לפגיעה באזרחים הפלסטינים וכמובן גם בתשתיות הנ״ל כחלק מהלוחמה הדיפלומטית שלו נגד ישראל.

זה כמובן לא מצדיק פגיעה מיותרת באזרחים, וצריך למצוא לאורך זמן פתרון לפעילות הזו של החמאס – הן ברמת ההסברה והן ברמת היכולת למנוע מהם או לפגוע בתשתיות שלהם בלי פגיעה באזרחים.

אבל עדיין הכתבות האלו מתעלמות מהמורכבות מהמצב, ולכן לדעתי הן לא מצליחות לשכנע את מי שכביכול הוא קהל היעד שלה לפעול. לא בגלל שהתוכן שלהן לא נכון – אלא גי הן לא נצמדות למציאות המלאה ולא מגלות אמפתיה.

כשהייתי בצבא, שירתתי במבצעים של בסיס של חיל האוויר אי שם. בתור מבצעים היו מגיעים אלינו לא מעט חומרים מסווגים שאנחנו פקידות המבצעים (ובכל מחזור פקיד מבצעים אחד או שניים) היינו צריכות מידי פעם לגרוס.

זו לא היתה מטלה גרועה במיוחד – היתה לנו מכונת גריסה די מרשימה ששירתה כנראה לא מעט יחידות בבסיס שאליה היה צריך להזין את העמודים המודפסים אחד אחד, והיא היתה גורסת אותם. ובאותה תקופה מדפסות מחשב היו עובדות עם ניירות מיוחדים שהיו בעצם מחוברים אחד לשני – כך שאם היה מסמך של יותר מעמוד אחד יכולנו פשוט להזין את העמוד הראשון של המסמך למכונה והיא היתה כבר שואבץ בעצמה את כל שאר העמודים שהיו מחוברים אחריו.

עד שיום אחד מכונת הגריסה שלנו החליטה להפסיק לעבוד. המתנו לא מעט זמן עם הגריסה שהצטברה, אבל משום מה המכונה לא תוקנה – ובשלב מסוים כנראה בגלל שילוב של רצון לסדר והעובדה שזה לא בהכרח בטוח מבחינת בטחון שדה לשמור כל כך הרבה מסמכים לכל כך הרבה זמן – אחת מפקידות המבצעים החדשות יחסית אולצה ללכת ולשרוף אותם.

וזו כבר היתה מטלה ממש לא נעימה בגלל המאמץ והריח הנלווה שגם כמובן נספג למדים שלהם. לכן הפקידה שנבחרה החליטה לקחת יוזמה – ולגייס לעזרתה את שאר הפקידות החדשות יחסית כדי שכולנו נוכל להשתתף במטלה, ״כל אחת תשרוף רק קצת״. אחראי המשמרת (שהיה מן הסתם אחד החיילים הותיקים יותר ולא אולץ להשתתף בתורנות הזו) מיד קרא לה לסדר ואמר לה שהיא צריכה לבצע את המשימה בעצמה ואין שום סיבה שכל שאר הפקידות יאלצו גם הן להשתתף בשריפת המסמכים רק כי היא לא ממש אהבה את הרעיון של לבצע את המשימה. היא כמובן לא אהבה את הגזירה אבל אחראי המשמרת היה בעצם המפקד שלה אז היא נאלצה לספוג את זה ולשרוף את המסמכים לבד. אני מניחה שהיא התנחמה קצת בעובדה שאותו אחראי משמרת הבטיח לה שמאותו רגע – השמדת המסמכים תעשה בתדירות הרגילה, ובפעמים הבאות הפקידות הרלוונטיות יאלצו גם הן לצאת לשרוף את המסמכים אם מכונת הגריסה לא תתוקן.

למזלנו הרב (או לפחות למזלן של שאר הפקידות) – המכונה תוקנה די מהר אחר כך, והיא היתה הפקידה היחידה שנאלצה לשרוף מסמכים במקום לגרוס אותם.

---

נזכרתי בילדותיות הזו של אותה פקידה שרצתה שאם היא נדפקת אז כולנו נדפק כשקראתי את הכתבה הזו.

הכותב הוא יאיר קראוס, אדם שנשמע שגר בצפון – ורוצה שהאנשים במרכז ״ייקחו אחריות״. איך? בכך שמעבר לעובדה שהם יורידו את אפליקציית פיקוד העורף וישימו אותה במצב של רטט להתראות בכל פעם שיש מטח טילים בצפון – הוא גם מצפה ש:

זה הזמן ליזום שיחת טלפון לחבר או חברה צפוניים, לקרוב משפחה או מכר ותיק, לשאול לשלומם ואולי גם להזמין לביקור ולהפוגה מהציפייה הדרוכה לאזעקה המקפיצה. בשונה מהסלמות ביטחוניות בעבר, המדינה כבר לא מציעה לתושביה לצאת להפוגה ולהתרענן הרחק מקו המטחים. במקום שבו אין מדינה, תהיו אתם המדינה. האחריות משותפת לכולם.

קודם כל, הרוב המכריע של תושבי המרכז הורידו כבר מזמן את האפליקציות הרלוונטיות להתראות – בין השאר כי גם במרכז יש אזעקות. לא רק זה – רבים כבר הגדירו התראות שהן ״ברטט בלבד״ עבור איזורים שבהם גרים קרובי משפחה או מכרים אחרים שלהם, כמו למשל בני משפחה.

מעבר לזה, האנשים במרכז כבר מודעים לכך שהמצב בצפון גרוע מבחינה בטחונית ולכמות האזעקות. אנחנו רואים את החדשות על כל אזעקה ונפילה, לרבים מאיתנו יש קרובי משפחה שגרים בצפון – ולאחרים יש גם קרובי משפחה שמשרתים בלבנון או בעזה. אני חושבת שלרוב המכריע של תושבי המרכז אין צורך לתזכר שיש מלחמה ושיש מי שמשלם עליה מחיר.

ומדוע בעצם הטענות לא באות לממשלה? מדוע צריך לקבל ש״אין מדינה״ אבל לדרוש מאזרחים פרטיים לקחת אחריות על מה שהמדינה אמורה לקחת אחריות עליו? מדוע לקבל את העובדה שהלחימה והמחיר שלה חיוניים – אבל לדרוש מאזרחים אחרים לטפל בבעיה כי המחיר שלה לא נוח ליאיר?

אני כילדה גרתי בירושלים בתקופה שבה היו פיגועים מכל סוג בעיר, וכצעירה חייתי במדינה שבה היו פיגועי התאבדות באוטובוסים כשאני השתמשתי בתחבורה ציבורית בצורה ״כבדה״.

היה לי מנהל שניצל בנס משני הפיגועים בקו 18 בירושלים בשנת 1996, רק כי הוא התעורר מוקדם ומאוחר ולכן במקרה לא עלה על הקו הקבוע שלו בשעה הקבועה שהיה הקו ששימש לשני פיגועים באותו איזור ובאותה שעה תוך שבוע. וכמובן שאי אפשר שלא להזכיר שגם בתל אביב היו פיגועים נוראיים באותה תקופה.

כך שתושבי המרכז לא צריכים לקחת אחריות על מה שהמדינה לא לוקחת עליו אחריות. תושבי המרכז לא צריכים להרגיש אשמים על כך שהשגרה שלהם נשמרת רק כי הממשלה לא מאפשרת את זה לאיזורים אחרים במדינה.

ואולי הגיע הזמן שתושבי המרכז יפסיקו להיות שק החבטות של כל מי שמתוסכל מהתנהלות הממשלה באיזורים אחרים במדינה, ובמקומם הממשלה כולל מי שעומד בראשה יהיה שק החבטות הזה. להם הרבה יותר מגיע את זה.

את הדרך בין סקאגווי וג׳ונו בילינו במעבורת, בנסיעה שאכתוב עליה במשותף עם הנסיעה שאיתה יצאנו מג׳ונו לעיר בשם היינס.

לפני שהטיול בכלל יצא, התבקשנו להזמין מראש מקום לישון בו בג׳ונו, כי הגענו לעיר רק בשעות הערב המאוחרות. תוסיפו לזה את העובדה שכשהגענו היינו אמורים לקחת איתנו את כל הציוד שלנו, ועוד לוודא שלא שכחנו שום דבר באוטובוס (מה שהיה כרוך בכך שהמדריכים הורידו כל דבר אפשרי מהאוטובוס) – וכפי שאתם מבינים, יכולנו להתחיל ללכת לכיוון המלון רק לקראת 10 בלילה.

או לפחות רבים התחילו ללכת לכיוון המלון. אני קצת חששתי מההליכה, ולכן ניסיתי לגשש אם מישהו ירצה לנסוע איתי במונית. אבל רבים העדיפו ללכת ברגל, ובדיעבד מסתבר שהיה קשה להשיג מוניות בשעות הלילה המאוחרות.

אבל אחד הנוסעים גילה שיש אפשרות לנסוע למלונות השונים באוטובוס ואפילו בירר מה הקווים הרלוונטיים – ולכן אחרי המתנה ארוכה, אני ועוד כמה חבר׳ה עלינו על האוטובוס הרלוונטי והגענו למלונות שלנו.

אני ציפיתי שכשאגיע למלון כל שאר המטיילים מהטיול שבחרו במלון שבו אני בחרתי כבר יסיימו את תהליך הצ׳ק אין שלהם, ואני לא אראה אותם. אבל כשנכנסתי למלון – יעליתי תור אימים לקבלה – לא רק המטיילים מהטיול שלי (שני מטיילים בודדים ועוד זוג אוסטרלים מעצבן) – אלא גם נוסע או שניים אחרים.

הבעיה התבררה מהר אוד: אחד מהמטיילים מהטיול שלי, רופא צעיר מאוסטרליה, הזמיו מקום מראש אבל בקבלה לא מצאו את ההזמנה שלו. הא התעקש שימצאו לו חדר במלון כי היו לו הוכחות שהוא הזמין חדר.

אחרי המתנה ארוכה איכשהו הצליחו למצוא לו חדר, אבל הוא לא היה מרוצה ממנו.

המלון הוא בעצם חלק מקומפלקס של מלון ובר – ואמור להיות אחד המלונות המפורסמים ביותר בעיר. אנחנו שהינו בו בביקור הקודם שלי בעיר, ולא היה זכור לי שהוא היה רועש במיוחד. אבל הפעם היו אזהרות שהמלון רועש בגלל הבר, ואני חושבת שהבחור מאוד חשש מהרעש ולכן התעצבן שהוא קיבל חדר בקומה נמוכה יותר ממה הוא רצה להזמין מראש.

אחרי שהוא סיים את הצ׳ק אין שלו, תהליך הצ׳ק אין של שאר האנשים היה מהיר מאוד. היה כאן גם קטע קצת לא נעים – שאר המטיילים מהטיול חיכו אחד לשני כדי לעלות יחד לחדרים, חלקית לפחות כדי לעזור אחד לשני במקרה שגם להם תהיה בעיה עם ההזמנה (למרות ששאר ההזמנות היו כמובן בסדר) – אבל עזבו בדיוק לפני שאני עשיתי צ׳ק אין. כן זרקתי לעברם הערה על זה שאני מקווה שההזמנה שלי בסדר ושלא העבירו אותה בטעות למטייל השני בגלל השעה המאוחרת (כי אולי חשבו שלא הגעתי), אבל לכל היות קיבלתי הערה מזלזלת מבן הזוג האוסטרלי.

למזלי אכן לא היתה בעיה, ואני אישית גם שמחתי לגלות שהחבילה שנשלחה לי עם המטענים לבטריות של המצלמה שלי חיכו לי בקבלה, ויכולתי סוף סוף להטעין את הבטריות של המצלמה שלי.

החדר היה נוח, ולמרות ששמעתי את הרעש מהבר, הוא לא ממש הפריע לי להרדם. אולי כי הייתי עייפה – ובמקביל קיבלתי מהמדריכים במהלך השייט לג׳ונו הודעה רשמית על כך שהם מוכנים שאשאר לשאר הטיול (למרות שידעתי יום או יומיים מראש באופן לא רשמי שזה היה הכיוון), ויכולתי להרגע.

זה הנושא של השרביט החם השבוע ובו מוטי שאל אותנו מה דחינו לתקופה הזו של אחרי החגים.

במובן מסוים אני חושבת שהתכוננתי להרבה דברים אחרי החגים, אבל בגלל שהתנעתי אותם במהלך החגים, אבל עצם ההתנעה כבר גרם להם להתחיל במהלך החגים עצמם.

למשל הגשתי במהלך החגים המון מועמדויות לעבודות – אבל הרבה חברות חזרו אלי לחיוב ולשלילה כבר במהלך החגים, וחלק מהראיונות נקבעו בתקופת החגים או אפילו נערכו בה. לצערי הם לא עברו בהצלחה, אבל יש עוד משהו בקנה שאולי יצליח.

באותה מידה, הקפדתי דווקא בתקופת החגים לעקוב אחרי מה שאני אוכלת כדי שאוכל להמשיך להרזות – ונוצר מצב שבו באמת רזיתי יפה דווקא בתקופה החגים. לצערי חלק מזה יכול להיות קשור לזה שלא ממש חגגנו הרבה בתקופת החגים הזו: היתה לנו ארוחת חג משפחתית מלאה בערב ראש השנה אצל ההורים שלי, אבל בגלל סיטואציה שנוצרה חשבתי שיהיה לי הכי יעיל לחזור הביתה מיד אחרי ארוחת החג ברביעי בלילה, למרות שבדיעבד גיליתי שיכולתי להישאר אצל ההורים עד חמישי בצהרים ועדיין היה לי טרמפ. לכן בעצם אכלתי רק ארוחת חג בערב החג, שגם היא היתה יחסית בריאה, ובאורח פלא גם אכלתי מעט מאוד מהקינוחים שהו בה.

ואז הייתי אצל ההורים שלי בערב הראשון של סוכות, ובכלל שהיינו שלושתנו בעצם הכנו אוכל די רגיל לארוחות בחג כי כולנו שומרים על המשקל ולכן גם לא היתה לי בעיה לשמור על מסגרת אכילה בריאה.

כך שבעצם התקדמתי בלימודים לראיונות, בראיונות, ובשמירה על המשקל במהלך החגים. אז בעצם הצלחתי השנה בלעשות את מה שהתכוונתי לעשות אחרי החגים?