התיירת המקרית

טוב, היא לא ממש זקנה, יותר מישהי בסביבות גיל שישים או שישים וקצת. היא עולה מברית המועצות שכנראה גרה באיזור שלי, כי יצא לי להתקל בה פעם או פעמיים כשיצאתי להליכות בחוץ בתקופת הקורונה כשחדרי הכושר היו סגורים.

בהתחלה היא היתה חביבה, וכשנפגשנו בחוץ בתקופת הקורונה נראה היה שהיא שמחה לראות שאני פעילה גופנית. בפגישה השניה שלנו ברחוב היא תהחילה לדבר על שיטת הרזיה שהיא התחילה אז, אבל נפנפתי אותה די מהר ואמרתי לה שאני ממהרת לסיים את ההליכה שלי.

אבל הרצון שלה לשתף לא הסתיים, ופעם פעמיים כשנפגשנו בחדר כושר היא ניסתה ״למכור״ לי את התוכנית, אבל הצלחתי להתחמק. אבל יום אחד היא ״תפסה״ אותי בג׳קוזי שיש לנו בחדר הכושר ופשוט אילצה אותי להקשיב לה.

בגדול היא החליטה לרזות בעזרת ״צום לסירוגין״ שבו היא אוכלת במסגרת של שמונה שעות ביום. לא פעם אנשים שבוחרים בצום כזה מוותרים על ארוחה, לרוב ארוחת בוקר, אבל היא בחרה שעות אכילה שבהן היא אכלה ארוחת בוקר מאוחרת, ארוחת בוקר מוקדמת – ואני מניחה ארוחת צהרים מתישהו ביניהן. אם אני זוכרת נכון היא היתה מתחילה לאכול בסביבות 10 וסיימה ב 18.

בין לבין היא גם ״זרקה״ שהיא מכינה מנות כמו עוף וירקות בתנור – כלומר פשוט החליטה להוריד פחמימות מהתפריט באופן כללי, וכנראה לא החליפה אותן בשום דבר אחר או לכל היותר בירקות שמכילים הרבה פחות קלוריות. לי זה נשמע משהו הרבה יותר משמעותי מהמגבלה של השעות, אבל לא יצא לי להגיד לה את זה, או את העובדה שהתפריט שלה לא מתאים לי כי אני צמחונית.

התחלתי בזה שניסיתי להסביר לה שהמגבלה של השעות פשוט לא מתאימה לסדר היום שלי.

נתחיל מזה שאני מתאמנת בשעות המוקדמות של הבוקר בגלל שזה נוח לי מבחינת שעות – אני יודעת שאחרי העבודה לרוב אני עייפה, ולפעמים קשה לי לצפות מתי יסתיים יום העבודה שלי, כך שיש סיכוי גבוה שאני לא אצליח להתמיד באימונים אחרי העבודה – ודווקא לפני העבודה יותר קל לי למרות שזה דורש שאתעורר יחסית מוקדם בבוקר.

וזה משהו שמסבך את העניין של ה״צום״ הזה בגלל שתי סיבות. הראשונה היא שאני אוכלת משהו קטן לפני האימון – מה שאומר לאכול משהו לפני שש בבוקר. ואז אם אני מגבילה את האכילה שלי לשמונה שעות ביום – אני אמורה להפסיק לאכול מתישהו לפני שתיים בצהרים, וזה לא ממש מציאותי להשאר רעבה במשך 8 שעות פלוס מינוס עד שאני הולכת לישון.

ניסיתי לוותר על אכילה לפני האימון, אבל אז גיליתי שהאימונים שלי הרבה פחות טובים. אני מתחילה אותם כרגיל – אבל בשלב מסוים אני מרגישה שנגמר לי הכוח ואני עייפה מותשת ועצבנית, ובשלב מסוים אני פשוט עייפה מידי מכדי לעשות את התרגילים או לשחות או ללכת. אני מניחה שאם הייתי מתאמנת בערב אחרי יום שבו אכלתי לאורך היום אי אכילה ישר לפני האימון לא היתה מפריעה לי – אבל אני יועת מניסיון אישי שבשעות הערב אני לא אצליח להתמיד בספורט. כן, ניסיתי בעבר לא פעם ואיכשהו לא הצלחתי להתמיד – ולעומת זאת כבר הרבה למעלה מעשור אני מצליחה להתמיד לאורך זמן באימונים בבוקר.

מעבר לזה, בשעות הערב הסבירות יחסית – חדרי הכושר עמוסים מאוד ואלו השעות הכי פופולריות שלהן. זה יכפוך כל אימון ללא יעיל כי אצטרך להמין המון זמן למכשירים או הליכונים, והפריכה מפוצצת באנשים וקשה לשחות בה בקצב נורמלי בלי לעקוף או שמישהו יעקוף אותי. נכון יכול להיות שאחרי תשע או עשר בלילה דברים נרגעים, אבל אלו שעות שאני אישית כבר לא מתפקדת בהן גם אם אני לא צריכה להתעורר מוקדם בבוקר לאימון.

הסיבה השניה לבעייתיות בצום היא שלרוב אני רעבה אחרי האימון, שזו תחושה טבעית לחלוטין שרבים שותפים לה, בעיקר כי הגוף רוצה אוכל כדי להתאושש אחרי האימון. ואם אני מסיימת את האימון מתישהו בין שבע וחצי לשמונה – להמתין עד עשר בערך לאכול זה לא ממש מציאותי, כי מעבר לתחושה הלא נעימה של הרעב והחולשה שמתלווה לזה, אני צריכה בשלב מסוים להתחיל לעבוד ולהתרכז בעבודה שלי, מה שלא מתאפשר כשאני ״מתה מרעב״.

מעבר לזה – בעשר בבוקר בעבודה שלי היתה לי ישיבה שיכלה בקלות להמשיך עד עשר וחצי ואפילו יותר, שאחריה לא פעם הייתי צריכה להחזיר תשובות לכל מיני דברים. זה אומר שלא בהכרח הייתי פנויה לאכול ארוחת בוקר גם אחריה.

ואז יש את נושא ארוחת הערב. אני יודעת שברוב העבודות לרוב מסיימים לעבוד בסביבות 4 או 5 אחה״צ, אבל בהייטק עובדים לרוב עד 18:00 או קצת יותר גם בתקופות רגועות (ובתקופות פחות רגועות – גם מאוחר יותר). כך שאין לי בהכרח זמן להכין או לאכול ארוחת ערב בדיוק ב 18:00 או קצת מוקדם יותר

ניסיתי להסביר את הנקודות האלו לאותה אישה בחדר הכושר, אבל היא פשוט לא הקשיבה וניסתה ״לפתור״ אותן. אחת הדוגמאות שאני זוכרת עד היום היא שהיא טענה שאני צריכה ״לדרוש״ ממקום העבודה לתת לי הפסקה כדי לאכול את הארוחות שלי מתי שמתאים לי, ולהסביר להם שאני ״הולכת למות״ אם אני לא אוכל כשהיא קובעת לי מתי לאכול.

ופה האמירה של ״תגידי להם שאת הולכת למות״ עיצבן אותי. הרבה מאוד רופאים מהדור הישן אוהבים להשתמש באמירות כאלו כלפי אנשים שמנים מתוך הנחה שה״הפחדות״ האלו הן הדרך הכי יעילה לגרום לאנשים שמנים לרזות מתוך פחד. מחקרים מראים שהשיטה הזו ממש לא עובדת, והלחץ הזה אולי מוביל לחלק מהאנשים לפעול בטווח הקצר, אבל לא ממש מביא תוצאות בטווח הארוך ואנשים לא ממש מרזים מאמירות כאלו לטווח הארוך.

ניסיתי להסביר לה שבעבודה מהסוג שבו אני עוסקת – זה לא ממש עובד כך(בניגוד לתפקיד שלה שנשמע כמו תפקיד פקידותי באחד מאותן חברות בסגנון ממשלתי במשק שידועות בעצלנות ובריבוי ההפסקות שהעובדים מרשים לעצמן בהן כדי לתת שירות כמה שיותר גרוע).

היא סירבה להקשיב וניסתה לטעון שאני סתם מתעצלת. המחשבה שהדיאטה שלה וסדר היום שלה לא מתאימים לי פשוט לא נקלטה אצלה. אני חושבת שחלק מזה נבע מהעובדה שלא פעם אנשים שמבצעים דיאטה מאוד נוקשה מרגישים חובה לנסות לשכנע אחרים בצדקת דרכם, ולהלחם בכל סיבה לגיטימית נגד השיטה מתוך הפחד שאולי יש צדק בדברים שלי ולכן יום אחד הדיאטה שלה תכשל בדיוק בגלל הסיבות שציינתי.

יצא לי להתקל בה עוד כמה פעמים אחרי אימונים שלי, ואחרי פעם פעמיים נוספות שבהן עניתי לה בעצבים שאני לא רוצה לשמוע – היא הפסיקה לנג׳ס, אבל התחילה להטפל לדברים אחרים. ברוב המקרים לענות לה חזרה עזר.

בשלב מסוים היא נעלמה מחדר הכושר ואני נשמתי לרווחה שנפטרתי ממנה. היתה לי תחושה שהיא לא ויתרה על הניג׳וס שלה.

לצערי היא חזרה ביום ראשון, ועוד ירדה אחרי במדרגות כשהתקשיתי לרדת בהן בכלל שיש לי פציעה בברך ולכן ירדתי בצורה זהירה שיכולה היתה להתפס בתור קושי לרדת בגלל המשקל.

היא לא אמרה כלום, ולמזלי היא הלכה לבריכה כך שלמזלי יכולתי להתקלח בשקט ולצאת לפני שהיא חזרה ואל נאלצתי לסבול את ההערות שלה. אבל כל כך אין לי כוח להתמודד עכשיו עם השטויות שלה שוב.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

חשוב לי קודם כל לכתוב שבנושאים שעומדים מאחורי אי ההסכמות השונות הם נושאים שהם עצמם מאוד מורכבים. קחו לדוגמא את נושא מצעדי הגאווה שקורים בלא מעט ערים: מעבר לעובדה שמצעד מתקיים בירושלים שהיא עיר דתית ומסורתית בפני עצמה לא פחות מאשר בני ברק או יישובים דתיים אחרים, רבים לא מודעים לכך שהתחפושות המוגזמות מאוד (ויש שיגידו הגרוטסקיות) של נשים יכולות במובנים מסוימים להחשב למיזגניות כי הן מעוותות את גופן של נשים רק כי חברי הקהילה לא רואים בהן מושכות מינית.

ומעבר לעובדה שיש בעייתיות מסוימת בחלק מהייצוגים שעולים במצעד הגאווה – מה בעצם ישיג מצעד כזה במרכזן של שכונות או ערים דתיות? האם המצעד יעזור לבני נוער או צעירים דתיים לקבל את בני הקהילה הגאה? האם זה יאפשר לאלו מתוכם שמתלבטים לגבי הזהות המנית שלהם לבחור בזהות הלהט״בית? או שֿאולי זה בעצם נועד רק להתגרות בחברה הדתית והחרדית השמרניות?

ואולי עצם ההתגרות הזו הוא חלק מהבעיה של שני הצדדים ולא רק של הצד החרדי?

למשל ברור לרובנו שיש צורך לשלב את החרדים בחיים פה במדינה – החל מהשירות הצבאי וכלה בעולם העבודה. כלכלנים רבים אפילו מעניקים חשיבות יותר גדולה להשתלבות של החרדים בעולם העבודה כדי שיתרמו למשק, ובהרבה מובנים אפשר להניח ששילובם בעולם העבודה יהיה קל יותר מהגיוס שלהם. למען האמת יש כיום ניצנים לזה בכך שנשים חרדיות לא פעם משתלבות בהייטק, וגם אלו מהן שלא רוצות להחשף לעולם החילוני מצליחות להשתלב בחברות שמעסיקות לא מעט נשים חרדיות ויכולות לספק להן למשל סביבת עבודה שבה הן עובדות עם נשים חרדיות בלבד, ומקבלות משכורות לא רעות.

אבל רבים שרוצים ללבות את הריב מול החרדים מתעסק בעיקר בנושא הגיוס, כי זה מאוד פופוליסטי – אבל מעורר גם התנגדות כלפי החילונים. אפשר היה להבין את הרצון הזה כי מאז השביעי באוקטובר בהחלט יש צורך בגיוס נרחב יותר של כלל החברה הישראלית כולל החרדים – אבל אותם פוליטיקאים שרוצים להרוויח בוחרים על סמך ההתגרות שלהם בחרדים עוסקים בגיוס כבר הרבה שנים לפני השביעי באוקטובר כדי להרוויח את הקולות הללו.

אני לא חלילה אומרת שאין לציבור החרדי חלק במצב. הנוחות שבה הם מעזים לדרוש תקציבים מהמדינה שלה הם לא תורמים היא חוצפה במידה לא רגילה, וראויה לכל גינוי. אבל לפוליטיקאים מסוימים מהמגזר החילוני בהחלט יש חלק בהתגרות ההדדית הזו למען האינטרס הצר שלהם – אבל לא זה שלנו.

אני כותבת כי אני פשוט רוצה לעשות לעצמי סדר לגבי דברים שאני רוצה לשוחח עליהם עם הקואצ׳רית שלי במפגש הבא שלנו, לפני שאני פונה לעזרה מקצועית טכנית, ולפעמים הפידבק שאני מקבלת מכם באמת עוזר לי לסדר את המחשבות (גם אם אני לא תמיד מסכימה איתו).

כמו שכתבתי בפוסטים קודמים שלי בנושא, תחום התוכנה השתנה מאוד מאז שהתחלתי לעבוד בו – ואני המשכתי במשך שנים לעסוק בתחומים שהפכו עם הזמן להיות יותר ויותר מיושנים.

רק כשפוטרתי קצת לפני הקורונה מתפקיד מיושן כזה, הבנתי את גודל הפער (למרות שהייתי מודעת אליו ברמה כזו או אחרת לפני כן). אבל כל מי שהתייעצתי איתו בנושא הציע שאשקיע את הזמן למצוא תפקיד לפי היכולות, הכישורים, והידע הקיימים שלי – ואז אשקיע את הזמן לקדם את הידע שלי במקביל לעבודה.

אבל מסיבות שלא היה ברורות לי, איכשהו קיבלתי הזדמנות להתחיל בתפקיד שבו הייתי יכולה להשלים את הפערים האלו דרך העבודה עצמה. אני כמובן שמחתי מאוד על ההזדמנות, לא רק להתחיל להשלים את הפערים אלא גם למצוא סוף סוף עבודה אחרי תקופה מאוד ארוכה שבה לא עבדתי. אבל בדיעבד אני מבינה שבעצם במקביל מאוד חששתי מהתפקיד – קודם כל כי אחרי שכל כך הרבה פעמים לא קיבלו אותי לתפקידים אחרים בגלל פערים טכנולוגיים הרבה יותר קטנים, שאלתי את עצמי עד כמה הפער היחסית גדול הזה הוא לא בהכרח משהו שיהיה לי קשה להשלים אותו.

בלי לשעמם בפרטים, זה הוביל בסופו של דבר לדינמיקה לא בריאה עבורי לכל אורך התקופה שבה עבדתי בחברה. וזה התבטא בכך שבניגוד לתפקידים הקודמים שלי שבהם תוך כמה חודשים התחלתי להרגיש שאני בתחום הנוחות שלי בתפקיד – פה מעולם לא הצלחתי להרגיש בנוח, והרגשתי כל הזמן שאני מחוץ לאיזור הנוחות שלי – וכמובן שהיה לזה מחיר בסטרס.

בדיעבד ברור לי שהייתי צריכה אולי מנטורינג או הדרכה כדי להכווין אותי גם איך להתגבר על הפער הטכנולוגי, וגם לאיך לעמוד בציפיות ממני, אבל ממגוון של סיבות שכללו חוסר זמן ואז מנהלת שהיתה מאוד ״אנטי״ לא הצלחתי לקבל אותו. אבל בסופו של דבר ביליתי כמה שנים טובות בלהיות בסטרס מהתפקיד, ובחלקים ארוכים מהתקופה הזו גם חששתי מפיטורים. וכל זה לא תרם לתפקוד טוב יותר שלי אלא להיפך – ובמובן מסוים הוא הפך לנבואה שהגשימה את עצמה.

---

אבל בעצם במחשבה אחורנית, גם לפני שהתחלתי לעבוד בתפקיד הייתי במצב שבו הייתי בלחץ. פיטורים הם חוויה לא נעימה, וכשתקופת חיפוש העבודה מתארכת וכוללת לא מעט תקוות ונפילות, ובמקביל מתחילה מגיפת הקורונה עם הסגרים ושאר המגבלות שלה ומשפיעה משמעותית על אורח החיים שלנו – זה הופך את התקופה להרבה יותר לחוצה, גם אם בתקופה הזו כן הצלחתי לפתח שגרה כזו או אחרת שכבר הרגישה כמו ״איזור נוחות״ משלה.

אבל בעצם הלחץ שלי לא התחיל רק כשפוטרתי, אלא כמה שבועות לפני כן. שישה שבועות לפני הפיטורים חזרתי מטיול בניו זילנד, וכבר מהיום הראשון שלי חזרה התחילו סימנים לכך שהפיטורים עומדים להגיע, ובעצם ביליתי את כל התקופה הזו בין החזרה מהטיול לבין הפיטורים במתח ממה שעומד לקרות.

כך שבעצם אם אני מסתכלת אחורנית – מאז בערך אמצע דצמבר 2019 אני בלחץ. חלק מהלחץ כמובן נובע מהאירועים שקרו בשנים האחרונות – הקורונה, המלחמה, והמצב הכללי במדינה כמובן. אבל בנוסף לכל אלו עלי יש את הלחץ התמידי בתחום המקצועי.

---

בפעם הקודמת שחיפשתי עבודה – לקחתי בערך שבועיים של חופש להרגע, ואז רציתי להתחיל לחפש עבודה ב״איזי״ – אבל נגררתי באופן די מיידי לחיפוש די אינטנסיבי. מדובר היה על התקופה שלפני הקורונה שבה השוק היה במצב מצוין – וכמעט כל יום היה לי ראיון כזה או אחר, בין אם פיזי במשרדים של החברה ובין אם היה מדובר על שיחת טלפון.

וכשהתחילה הקורונה – התהליך עצמו כבר היה ״מותנע״ במובן הזה שהייתי רשומה בכל חברת השמה אפשרית, והכרתי כמה ערוצים אחרים למציאת תפקידים. אבל עצם העובדה שהייתי רשומה בחברת השמה הפכה את התהליך למשהו שמניע את עצמו בלי צורך ביותר מידי מאמץ ממני.

בחיפוש הפעם הנחתי שיקרה משהו דומה – אקח שבועיים שלושה של חופש שאותם גם אנצל להתכונן קצת לראיונות. אבל תקופת המנוחה הזו נמתחה לבערך חודש שאחריו כבר שמתי לב לזה שאני ״גוררת רגליים״ בכל מה שקשור לחיפוש – ובעצם בכל מה שקשור ליוזמה מצידי בנושא.

וכמו שכבר ציינתי בעבר, בגלל שחברות עובדות הרבה פחות עם חברות השמה, התהליך דורש הפעם הרבה יותר יוזמה מצידי, כי הרבה חברות הפסיקו לעבוד עם חברות השמה – ואני צריכה למצוא את התפקידים הרלוונטיים בעצמי.

בתחילת מאי התחלתי לחפש בצורה יותר רצינית – אבל אז התחילו הבעיות עם השכנים שלי, ולמרות שזה בסופו של דבר לא דרש יותר מידי התעסקות – זה די קטע את החיפושים שלי.

ומאז אני מרגישה שאני לא מצליחה ״להתניע״ את התהליך מחדש בצורה מספיק רצינית, וקשה לי להבין למה. אבל במחשבה אחורנית אני רואה פה שילוב של כמה דברים.

קודם כל, אני באמת מרגישה שאני זקוקה לתקופה של מנוחה מכל הלחץ שהיה עלי במהלך העבודה וקצת לפניה – ובמובן מסוים אני מתקשה להשיג אותה כבר תקופה די ארוכה בגלל השילוב של המצב הבטחוני והבעיות מול השכנים שלי שמרגישות כאילו יש סיכוי שהן לעולם לא יסתיימו (למרות שבאמת יש לי שקט מהם לאחרונה). על פניו אני מתמודדת עם הדברים – אני לא היסטרית סביב המצב הבטחוני וממשיכה בשגרה שלי בלי להתעסק עם האיום נון סטופ, ואפילו מתבדחת עליו מידי פעם. אני כמובן גם מנסה לא להגיע למצבי קצה עם השכנים שלי, ומנקה ומסדרת את הדירה וזוכרת לזרוק זבל בזמן ועושה כל דבר אפשרי כדי לא לטפטף אותו במסדרון.

אבל אני לא ממש מצליחה להרגע. בימי שישי האחרונים למשל קלטתי שבשעות הבוקר אני ממש ממתינה לראות אם הבעלים של הדירה יכתוב לי על עוד תלונות של הדיירים שלו ושל הדיירת השלישית בקומה שהיא חברה שלו – כי אלו השעות שבהן הוא פונה אלי לאחרונה. ואני מוצאת את עצמי בודקת את החדשות באמצע הלילה כדי לראות אם קורה משהו ואולי היו אזעקות שלא התעוררתי מהן או שהן היו באיזורים אחרים והמתקפה התחילה רק לא באיזור שלנו במרכז.

---

הנקודה השניה היא שאני מרגישה שתמיד הייתי מישהי שיש לה קושי לקחת יוזמה ופשוט מעדיפה לתת לאחרים להוביל. מן הסתם השתפרתי בזה משמעותית עם השנים, אבל עדיין היה לי נוח פשוט לשלוח לחברות השמה את קורות החיים שלי, ואז לתת להן לצוד לי תפקידים.

עכשיו אני צריכה לחפש את התפקידים לבד, ולמצוא את הדרך להגיש קורות חיים בצורה שהם יקבלו תשומת לב, וזה הרבה פחות טבעי ונוח לי – ובעצם גם הרבה פחות יעיל, כי אין לי מושג איך להגיע לאותם תפקידים שבעבר חברות ההשמה היו מודעות אליהן ומחברות ביני לבין החברות שחיפשו עובדים.

---

ובדיעבד אני גם חושבת שיש מאחורי העיכוב הזה לא מעט פחד.

קודם כל, מדובר על פחד להסביר למה פוטרתי, ומה יגידו הממליצים שלי. המנהלת האחרונה שלי היתה טיפוס לא בוגר שלדעתי באופן לא ממש מודע היא ״החליטה״ שאני לא מתאימה, ולמרות שרשמית היא כל הזמן רצתה לאפשר לי להצליח – הרגשתי שהיא כל הזמן מחפשת סיבות ללמה אני לא מתאימה. במצב כזה – לא רק שלא היה סיכוי שאצליח, אלא גם חוות הדעת שלה עלי היתה אוסף של דברים שהוכיחו את תחושת הבטן שלה ולא בהכרח הערכה אובייקטיבית.

אבל מעבר לזה, אני מפחדת מלהתחיל תפקיד חדש, למרות שברור לי שאני זקוקה למשכורת. כי למרות שברור לי שחלק גדול מהבעיות בתפקיד האחרון שלי היו קשורים למנהלים שלי, ברור לי שגם חלקן נבע מההתנהלות שלי ובדיוק בגלל זה אני חוששת שזה יקרה שוב – וקשה לי להבין בעצם איך למצוא את התפקיד הבא שלי בלי שהבעיה תחזור על עצמה.

קל לי מאוד ללכת על תפקידים ״פשוטים״ יחסית, במיוחד כאלו שהן בחברות שהן בשולי ההייטק שמתחזקות מוצרים שכבר קיימים המון שנים, או מקומות עבודה שהם בכלל מחוץ להייטק אבל עדיין זקוקים למתכנתים – כמו למשל בנקים וחברות אחרות בתחום הפיננסי, או משרדי ממשלה שונים.

אבל מעבר לעובדה שהמשכורת במקומות האלו נמוכה משמעותית מהמשכורות בהייטק (וזה משהו שבעתיד למשל יכול גם להשפיע על הפנסיה שלי, ובהווה גם משפיע על היכולת שלי לחסוך כסף לעתיד), אני חושבת שצורת העבודה המוסדית שם תהיה משעממת ומקובעת לי, ואני ממש רוצה את האתגר שההייטק מציע.

ואני יודעת שברגע שאעבור למשהו שהוא מחוץ להייטק, היכולת שלי לחזור להייטק תעלם, ואני אאלץ להשאר בארגון מוסדי שכזה גם אם אני לא ארצה להישאר.

מצד שני, עולה השאלה לאילו תפקידים אני כן יכולה להגיע בהייטק – ומה אני אצטרך לעשות כדי להגיע אליהם. וזו השאלה שאני צריכה לברר מול הקואצ׳רית.

בימים האחרונים התחלתי משום מה לחשוב על החבר׳ה במקום העבודה האחרון שלי, זה שפוטרתי ממנו באפריל.

סביר להניח שהם כבר התרגלו להיות צוות בלעדי. יש גם סיכוי גבוה שיש מישהו או מישהי שכבר גויסו כבר במקומי, וגם אם לא – אז סביר להניח שמחפשים מישהו לתפקיד (אלא אם התקן שלי עבר לצוות אחר). סביר גם להניח שהם דאגו להכשיר אנשים אחרים שיצטרפו לסבב התורנויות המעיק של התמיכה בלקוחות שכולם שונאים לעשות, וכבר לא מתעצבנים על זה שאני נעדרת והם צריכים לבצע את התורנות הזו בתדירות גבוהה יותר.

וסביר להניח באופן כללי שהם פחות חושבים עלי.

בינינו, בסופו של דבר גם אני בקושי חשבתי עליהם. בעיקר כי גם החיים שלי המשיכו הלאה בלעדיהם, גם אם החיים האלו הכילו בעיקר תסכול מסוים לגבי חיפוש העבודה הבאה שלי, ובעיקר את הבלגן סביב הניקיון של הבית שלי והניג׳וסים של השכנים.

אבל לאחרונה התחלתי לחשוב על זה שלאור הנסיבות שעשבתי בהן, והעובדה שההסברים היחידים שהם כנראה שמעו על הנושא היו מצד ההנהלה ובעיקר מצד המנהלת שלי לשעבר, רבים מהקולגות שלי כנראה רואים בי מישהי מאוד גרועה מקצועית. ויש לי תחושה שהמנהלת שלי בהחלט מסוגלת לשוחח עלי אחרי שעזבתי, גם אם זה יכול לקרות בנסיבות פחות פורמליות כמו פעילות קבוצתית של הצוות.

אני מניחה שזה מפריע לי כי תמיד יש סיכוי שנפגש שוב בעתיד בנסיבות מקצועיות ונצטרך לעבוד יחד.

היה לי סיפור פעם שכשסיימתי את התואר, אני ומישהי שעבדתי איתה על תרגילים בסמסטר האחרון של התואר ראינו שאנחנו מסתדרות והחלטנו לשכור יחד דירה. מהר מאוד גילינו שאנחנו לא מסתדרות בתור שותפות ולכן נפרדנו עם קצת מתיחות, אבל בערך 7 – 8 שנים אחר כך עברתי לעבוד לא רק בחברה שבה היא עבדה אלא באותה מחלקה והיו לנו נקודות חפיפה בעבודה. במצב כזה, אם היה לה רושם מקצועי או אישי גרוע לגבי – זה היה עובר הלאה למנהלים ומשפיע על הרושם שלהם עלי עוד לפני שהתחלתי לעבוד…

ואני חושבת שהמחשבה הזו שאין לי יכולת להשפיע על הרושם שלהם עלי, אבל למנהלת שלי יש את כל הכוח בעולם ממש ממש מפריעה לי…

אחרי שיצאנו מבאנף, עברנו דרך מפלים יפים בקניון בשם Johnston Canyon.

המסלול עצמו לא ממש קשה, ומגיע לשני מפלים – התחתונים והעליונים. הקושי היחידי היה מבחינת לוחות זמנים, כי נתנו לנו זמן מאוד מוגבל למסלול הזה והיה לי ברור שאני אוכל להגיע רק למפלים התחתונים – ואני לא הייתי היחידה ששבה כך, כי גם ג׳ולי ולארי פנו אחורנית שם. הם כמובן קצת הקדימו אותי בכמה דקות, אבל עודדו אותי לסיים את המסלול ולהכנס ךתוך המפלים עצמם.ֿ

אבל גם פה קרתה בעיה שקרתה המון פעמים בחלק הראשון של הטיולֿ: נוצר מצב של חוסר זמן שרבים לא הצליחו לעמוד בו כולל רוב המטיילים המהירים יותר, ולצערי זה יצר גם לי בעיה. היה ברור לי שיש בעית זמלא יעזבו בלעדי, אז בנקודה מסויימת במסלול הרגשתי צורך לשבת ולנוח לכמה דקות. אבל אחת המטיילות שהיתה בין המטיילים האחרונים דאגה מהאיחור ודי דחפה אותי לקום מיד כדי שאמשיך ללכת, גם אם לאט – ואני לא בטוחה עד כמה זן כי הלכתי מאוד לאט כי הייתי עייפה, ומנוחה של כמה דקות היתה עוזרת לי לסיים את המסלול מהר יותר.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני זוכרת שלפני המון שנים, לדעתי בסביבות 2009 או 2010 – הביאו לנו למקום העבודה שלי אז הרצאה על חברת בטר פלייס שהיתה החברה הראשונה שיזמה ניסיון לייצר מכוניות חשמליות שהתבססו על תחנות הטענה – אבל גם על תחנות שבהן אפשר להחליף את הסוללה של הרכב אם הנוסעים רצו לנסוע למרחקים ארוכים יותר ממה שסוללה אחת של הרכב מסוגלת לספק, בלי שהם יאלצו להמתין המון זמן לטעון את הסוללה שכבר קיימת ברכב.

מי שהעביר את ההרצאה היה מנכ״ל החברה בישראל משה קפלינסקי, ועיקר ההרצאה שלו היה על איזה אדם מדהים הוא שי אגסי, היזם מאחורי הרעיון למכונית החשמלית של בטר פלייס והמנכ״ל הבינלאומי שלה. אפשר היה ממש לחשוב ששי אגסי הוא מינימום המשיח, אבל כנראה אפילו הרבה יותר מזה.

היוזמה של בטר פלייס נכשלה בגלל סיבות רבות, החל מבשלות השוק וכלה במודל כלכלי שלא צלח ועלה הרבה מאוד כסף. בנוסף, החלפת הסוללות התגלתה כנקודה מאוד כואבת עבור הלקוחות, ואף חברה אחרת שמייצרת כיום מכוניות חשמליות לא מנסה לעבוד במודל דומה, אלא יש יותר השקעה בנקודות טעינה מהירות שיכולות לשמש מגוון של מכוניות של יצרנים שונים.

השאלה היא כמובן עד כמה המודל הזה של מכוניות חשמליות יתפוס.

אני כן יכולה להעיד שכמות נכבדת מהאוטובוסים של דן כבר הפכו להיות חשמליים. אני מניחה שככל שהתשתיות למכוניות חשמליות ישתכללו ואם יתברר שמכונית חשמלית זולה יותר, במיוחד כשמדובר על תחזוקה לאורך זמן – כך יותר אנשים יחליטו לקנות יותר מכוניות חשמליות.

אי שם בקיץ 2005, התקשר אלי ידיד מאוד טוב שי מתקופת התואר כדי לבשר לי שהוא מתחתן.

הוא תמיד תפס מעצמו טיפוס חופשי ופרוע ולכן באופן אוטומאטי כמעט הוא שאל אותי אם אני באמת מאמינה שהוא הולך להתחתן.

אני אמרתי לו שאני דווקא לא מופתעת, כי מאז שאני מכירה אותו הוא נמצא באופן כמעט רציף במערכות יחסים יציבות וארוכות טווח. אפילו בתקופת התואר, שבה רבים מנצלים את הזמן לבלות ולנסות ולחוות לא מעט קשרים – היתה לו בת זוג קבועה והם אפילו גרו יחד תקופה מסוימת. אני לא אומרת שכל מערכות היחסים האלו היו בהכרח טובות או כאלו שהיו עם פוטנציאל להוביל לנישואים, אבל הן בהחלט היו יציבות – וארוכות טווח.

בשנים שלאחר החתונה תמיד צחקנו על זה שלי תמיד היה קל להרוויח משכורת טובה, לו היה תמיד קל למצוא זוגיות – ושנינו בעצם היינו מתים שתהיה לנו קצת מהיכולת של השני.

והוא לא היחידי שאני מכירה שהזוגיות באה לו בקלות. יש לי בן דוד מהמשפחה מצד אמא שלי שהיה הראשון להתחתן מהצד הזה של המשפחה (למרות שהוא צעיר ממני וגם יש לו אחות שמבוגרת ממנו). הוא הכיר את זוגתו כשהיא התנדבה באיזשהו קיבוץ והוא במקרה עבד שם, הם התאהבו, התחתנו, ועכשיו חיים באושר (או לפחות כשאין מתיחות בטחונית, כי הם גרים בדרום).

---

ואז נזכרתי במשהו שהרגיש לי מאוד מוזר.

אני חושבת שסיפרתי פה בבלוג שאני מאוד שמנה, אבל שההשמנה שלי התחילה בגיל עשרים ומשהו. בתור נערה הייתי מלאה אבל לא באופן חריג – ובאופן עקרוני לא הייתי מכוערת במיוחד, ואולי הייתי גם מושכת במובנים מסוימים (קרי היה לי חזה גדול).

ועדיין בכל תקופת חטיבת הביניים והתיכון, אף אחד לא התחיל איתי.

---

טוב, יש לי תיקון קטן מאוד לאמירה הזו. בחטיבת הביניים כנראה שכן היה מישהו מהכיתה שהיה מאוהב בי. אבל הוא לא ממש אמר לי משהו או התחיל איתי, כנראה כי היו כמה בנים מהכיתה שהציקו לי (הם הציקו לכל הבנות, אבל כנראה התגובה החזקה יותר שלי להצקות עודדה אותם להטריד אותי יותר) והוא כנראה הרגיש לא נוח מולם כי הם היו החברים שלו באותה תקופה.

אני גם הייתי אחת מהתלמידות הטובות בכיתה והוא היה תלמיד ממוצע מינוס, ואולי גם זה השפיע על הבטחון שלו לרעה.

הדבר היחידי שקרה בינינו היה שפעם אחת הוא הזמין אותי לרקוד סלואו באחת ממסיבות הכיתה שהיו לנו בכיתה ח׳ ותחילת כיתה ט׳.

באופן עקרוני המסיבות האלו היו מסיבות ריקודים שהיו בהם שני חלקים: החלק העיקרי היה כשה״די ג׳יי״ (לרוב אחיו הגדול של אחד התלמידים שהיה לו ציוד בסיסי למדי) ניגן מוזיקה קצבית וכולנו רקדנו במעגל, מישהו היה נכנס לאמצע ואז בן היה מזמין בת לרקוד, רוקד איתה כמה שניות, ואז יוצא – והיא בתורה היתה מזמינה בן אחר לרקוד איתה, ואחרי ריקוד של כמה שניות יוצאת כדי לאפשר לו להזמין מישהי אחרת, וכך הלאה.

ואז מידי פעם מי שהיה ה״די ג׳יי״ היה עוצר את המוזיקה הרועשת ומנגן שיר או שניים של סלואו, ואז היינו מתפנים מ״רחבת הריקודים״ (המקלט), והבנות היו ממתינות שהבנים יזמינו אותן לרקוד סלואו.

אני לרוב ביליתי את הזמן הזה של ריקודי הסלואו בלעמוד בצד – חוץ מאותה הזדמנות שבה הבחור הזמין אותי לריקוד. וגם זה לא היה ריקוד שלם – כי אחת הבנות האחרות פתאום החליטה ״לחתוך״ ולבקש ממנו לרקוד איתה מסיבות שלא היו לי אז ברורות.

יכול להיות שהיא היתה מאוהבת בו. בדיעבד גם באחת המסיבות שנה לאחר מכן, הוא רקד עם בת אחרת והתחכך בה בצורה מטרידה – ובתור מבוגרת אני שואלת אם אותה נערה שקטעה אותנו עשתה את זה בכוונה כדי להציל אותי מהפאדיחה הזו כי לדעתה הייתי לוקחת את זה קשה (וכנראה שהיא צדקה, לפחות באותו גיל).

---

אבל בגדול בגילאים שבהם בני נוער מתחילים לפתח זוגיות, לי זה לא ממש קרה.

בתיכון עברתי לבית ספר אחר, שהיה מרוחק יותר מהבית, ובשנתיים האחרונות שלי בו גם התנדבתי במד״א – כך שהייתי במסגרות חברתיות שבהן בהחלט פגשתי בנים. עם חלקם אפילו התיידדתי ברמה כזו או אחרת.

בגילאים האלו כבר התחלתי להיות קצת שמנמנה, ואמא שלי הפכה את השניים או שלושה (או החמישה) קילו האלו ל״אסון טבע״, ומעבר לזה סירבה לקנות לי בגדים יפים אלא התעקשה לקנות לי כאלו שהיו רחבים וסמרטוטיים למדי ולא ממש יפים. היה מדובר פחות או יותר על ג׳ינס וטי שירטים, אבל עצם הפשטות והגזרה הרחבה והלא ממש מחמיאה שלהם בנוסף לחוסר הבטחון ששידרתי לגבי המראה שלי – לא בהכרח תרמו לזה שמישהו ירצה בכלל להתחיל איתי.

והבעיה היתה כשזה המשיך גם לצבא, ששם לדעתי כמעט כל הבנות הצליחו למצוא בן זוג טייס (או לפחות פקח טיסה), אבל אני נשארתי ללא בן זוג.

---

באוניברסיטה למזלי דברים התחילו להשתפר, למרות שגם שם היה לי פעם מקרה קצת מוזר.

אני חושבת שזה קרה בשנה האחרונה שלי שם, שאחד הסטודנטים האחרים שלמד איתי בחלק מהקורסים שלי הזמין אותי אליו כדי שנלמד יחד. וזה מאוד הפליא אותי, כי בעצם לא היה בינינו שום קשר עד אז, ולא היתה סיבה אובייקטיבית שהוא ירצה ללמוד איתי, כי לא נחשבתי לגאונה גדולה או אפילו למבינה גדולה בשום תחום. עצם העובדה שאחרי הפגישה הזו שהיתה אצלו בבית לא נפגשנו שוב מעיד על זה שאולי משהו היה שם חשוד.

הדבר היחידי שזכור לי מהמפגש הזה שהחדר שלו היה מלא בקונדומים, אבל אני לא זוכרת שהוא עשה שום צעד שיכולתי לפרש כאילו הוא רוצה לשכב איתי.

אבל בדיעבד אני שואלת את עצמי האם הוא אולי רצה שיקרה משהו וניסה לרמוז על זה או ציפה שאני אבין לבד מההזמנה, ואני הייתי זו שלא הבינה מה בדיוק קורה ולכן לא קרה כלום.

---

לפני כמה שנים כתבתי רשומה על ספר בשם ״ג׳ין וג׳וני״ שאהבתי לקרוא בתור ילדה. הכרתי את הספר כשגרנו אי שם בשנות השמונים בארה״ב, כי הוא נכתב על ידי בברלי קלירי שהיתה אז סופרת ילדים מאוד פופולרית. הספר עצמו יצא לאור ב 1959, אבל הרעיון מאחוריו כנראה רלוונטי לבנות בכל תקופה.

כשכתבתי על הספר, סיכמתי אותו בכך שהסוף שלו מאוד מאכזב לנערה הממוצעת. הספר מספר על מצב שבו נערה ביישנית, שקטה, לא יפה ולא מקובלת חברתית מתאהבת בשמיניסט הכי חתיך ומקסים בבית הספר. לרוב ההתאהבות הזו נסתרת או לכל היותר אם מישהו שם לב אליה – לרוב מדובר על החברים של החתיך שלועגים לנערה הזו.

אבל בספר החתיך, ששמו ג׳וני, דווקא שם לב לנערה, ששמה הוא כמובן ג׳ין. והיא נהנית מתשומת הלב שלו – ובמשך רוב הספר היא לא ממש מבינה שהוא בעצם בעיקר נהנה מההערצה שלה, והוא עושה את זה רק כשנוח לו ולא ממש משקיע או מתאמץ מעבר לזה. היא מבינה את זה לקראת הסוף – ואפילו מצליחה למצוא בן זוג אמיתי בסוף הספר, אבל מדובר על מישהו שהוא בדיוק הדמות ההפוכה מג׳וני: לא נאה, לא מקובל, ואפילו בהרבה מאוד מובנים מתנהג בצורה שהיא מנוגדת לזו שה״מקובלים״ מתנהגים בה.

הספר לא ממש מספר על מערכת היחסים שלהם מעבר לדייט הראשון שלהם ושג׳ין מסרבת לנשיקה אבל מסכימה לדייט שני. במקביל, אחותה הגדולה סו גם חווה את מערכת היחסים הראשונה שלה – וגם בן הזוג שלה הוא מישהו פחות מקובל, בחור לא נאה עם צלקות של פצעי בגרות על הפנים, וכזה שנחשב לילד המוזר של השכונה כי הוא התעניין בחרקים בצורה אובססיבית.

מנקודת מבט בוגרת, הספר כמובן צודק. בניגוד למה שרבות מסדרות, סרט, וספרי הנעורים שלנו סיפרו לנו – לרוב הנערה הביישנית לא עוברת מייקאובר ואז הבחור הכי חתיך בשכבה שם אליה לב והם הופכים לזוג. הבחור הזה הוא לפעמים בחור נחמד שחבל לו לשבור לה את הלב, ולפעמים הוא בחור לא ממש נחמד שמנצל אותה כמו ג׳וני ניצל את גקין, או לועג לה – אבל סביר להניח שבת הזוג שלו תהיה מישהי יפה ופופולרית כמוהו.

ואני חושבת שאולי כשהייתי נערה, קניתי יותר מידי את מה שהסרטים והספרים והסדרות ניסו למכור לנו. ואולי זו היתה סיבה לזה שפספסתי הרבה דברים.

הכתבה הזו בעיתון ״הארץ״ משקפת הרבה דברים שכבר כתבתי בפוסט שלי ל״שרביט החם״ השבוע.

באופן עקרוני, ארה״ב נחשבה למעצמת בריכה לא רק כי היו בה לא מעט כשרונות, אלא בעיקר כי תוכנית האימונים שלה נחשבת לטובה בעולם, או לפחות אחת המובילות בעולם.

כן חשוב לציין שלאורך השנים היו לא מעט כוכבים בתחום השחיה שלא היו אמריקנים. יש למשל את איאן ת׳ורפ האוסטרלי שהיה הכוכב הגדול של השחיה בדיוק לפני שמייקל פלפס הפך לכוכב. בשנים האחרונות שחיין החזה הבריטי אדם פיטי הפך להיות שחיין שפשוט אי אפשר היה לנצח אותו, למרות שהחל מ 2022 הוא סבל מבעיות אישיות שגרמו גם לקושי מקצועי – ובאולימפיאד׳ה האחרונה הוא זכה רק במדליית הכסף ולא בזהב בכל כך מוכר לו.

אבל מעבר לשחיינים בודדים, תמיד היו בבריכה יריבויות בין קבוצות שונות, לרוב בין ארה״ב לאוגסטרליה, אבל במשחים מסוימים גם בין ארה״ב לצרפת.

השאלה הגדולה כאן היא כמובן האם האמריקנים בהכרח שחיינים טובים יותר, או שיש פשוט מסורת של שחיה ותנאים לממש אותה?

הרי באותה מידה – ישראל לא זכתה במדליה אולימפית עד 1992, ששם היא זכתה בשתי המדליות הראשונות שלה בג׳ודוף ומאז יש לנו לא פעם מדליות בתחום. באותה מידה גלישת רוח הפכה להיות תחום שבו אנחנו מצליחים לקטוף מדליות, ולאחרונה אחרי שנים של התקדמות איטית בתחום – גם בהתעמלות מכשירים והתעמלות אומנותית.

כלומר מרגע שיש לנו מדליה בתחום מסוים, אנחנו ממשיכים להשיג אותה, גם אם לא תמיד באופן רציף.

---

אבל כפי שנכתב בכתבה וגם אני כתבתי בפוסט שלי – לארה״ב יש תשתית אימונים שמושרשת כחלק מקבוצות הספורט של המכללות השונות בה. עם הזמן התוכניות האלו נפתחו גם לשחיינים בוגרים – אבל במקביל גם לשחיינים זרים שלא פעם באו ללמוד במכללות עצמן, בין אם בגלל הרצון ללמוד בארה״ב או בגלל הרצון לשחות כחלק מנבחרת המכללה ולהנות מרמת האימונים הגבוהה.

אבל מעבר לעובדה ששחיינים זרים ״ניצלו״ את מסגרת האימונים האמריקנית, זה גרם לכך שהידע גם דלף החוצה למדינות אחרות יחד עם אותם שחיינים. באותה מידה – גם השחיינים האמריקנים עצמם לא פעם מפרסמים את תוכנית האימונים והתזונה שלהם במדיה החברתית, מה שמאפשר לשחיינים בכל העולם ללמוד מהם להתאמן ולאכול ולנוח ולהתאושש באותו אופן.

חלק מהעניין הוא שהחשיפה של השחיינים במדיה החברתית היא בעצם חלק ממה שאפשר להגיד שהוא ה״מותג״ שלהם עבור החברות שנותנות להם חסות לא פחות מההישגים שלהם בתחרויות וספציפית באולימפיאדה בגלל רמת החשיפה היומיומית שהם זוכים לה במיוחד כשהם משתמשים בציוד של נותן החסות.

לי למשל יוצא מידי פעם לצפות בסרטוני יוטיוב שמפיק שחיין שהשתתף באולימפיאדת ריו ב 2016, זכה שם במדליית ארד במשחה של חזה (למרות שלזכותו אפשר להגיד שהוא התחרה באדם פיטי שהזכרתי למעלה, כך שארד הוא הישג משמעותי) – ועוד מדליית זהב במירוץ של נבחרת ארה״ב שהיה המירוץ האחרון של מייקל פלפס. הוא החליט להתחיל לצלם את עצמו לסרטונים קצרים על שחיה בערך שנה אחרי הזכיה הזו במדליות, כנראה במחשבה שיש לו עוד קריירה אולימפית משמעותית, אבל בגלל פציעה הוא מצא את עצמו מחוץ לאולימפיאדת טוקיו, ועכשיו בגיל שלושים ומשהו היה לו די ברור שהוא לא יצליח להתברג לאולימפיאדת פריז.

אבל לאורך השנים, למרות שהוא כבר לא השתתף יותר באולימפיאדה או אפילו בתחרויות ברמה דומה של אליפות עולם או תחרויות בינלאומיות שונות – הוא מרוויח ממש טוב מהערוץ שלו. לחק מהרווחים הם מחסויות, חלק משירותים שהוא מציע כמו למשל להעביר בתשלום סדנת שחיה או לצלם סרטון אישי למי שמבקש ממנו (אני מניחה למעריצים שלו) בתשלום סמלי יותר או פחות, ועוד.

אבל חלק משמעותי מהסרטונים שלו כוללים אימונים שהוא עושה כשחיין שעדיין שוחה עם נבחרת המכללה שבה הוא מתאמן כבר למעלה מעשור, וכנראה שבמקור הם נועדו בעיקר להוות דוגמא ועזרה לשחיינים צעירים שרוצים לשפר את היכולות שלהם כדי להפוך לשחיינים תחרותיים – אבל המידע הזה מן הסתם יכול גם לשמש (וכנראה גם משמש) מתחרים מחו״ל.

---

אני זוכרת שבסיום המשחים באולימפיאדת לונדון 2012, כבר כתבתי שזו ״סוף תקופה״, כי בהרבה מאוד מהמשחים כבר שתיים או שלוש אולימפיאדות לפני כן אפשר היה לראות שאותם שחיינים שחו בהם ואפילו ניצחו בהם לאורך בערך שלוש אולימפיאדות.

אמנם בסופו של דבר שחיינים כמו מייקל פלפס או ראיין לוכטה לא פרשו כצפוי אחרי אולימפיאדת לונדון אלא המשיכו לאולימפיאדת ריו – אבל בסופו של דבר הם פרשו.

אבל אחרי תקופה ארוכה שבה לארה״ב היו שחיינים מהחזקים בעולם ויוצאי דופן ביכולות שלהם באופן כללי, עכשיו זה לא המצב. וכנראה שאחרי תקופה כזו ארוכה של הצטיינות, החזרה לשגרה שבה פתאום מי שבולט הם שחיינים לא אמריקניים הופכת להיות צורמת קצת יותר.

וכנראה שבשורה התחתונה מדובר על שילוב של הסיבות הללו שהובילו לאכזבה של הנבחרת האמריקנית (ובמיוחד של הצד הגברי שבה), אבל מעלה את השאלה – מה יקרה באולימפיאדת לוס אנג׳לס בעוד ארבע שנים בתחום. וזה כנראה ימשוך לא מעט קהל סקרן בכל העולם.

אי שם במאי 2021, במהלך מבצע שומר חומות, אחד הטילים שהחמאס ירה לכיוון המרכז נפל בערך חצי קילומטר מאיפה שאני ואחי וגיסתי גרים. רק כדי להבהיר – אנחנו לא גרים באותו בניין אבל ברחק כמה דקות הליכה, ונקודת הנפילה היתה בערך באותו מרחק מהדירה שלי והדירה שלהם.

יכול להיות שהנפילה לא היתה בכלל של הטיל עצמו שיורט אלא רק של רסיסים, אבל זה מאוד הפחיד את גיסתי, והפך אותה לממש לחוצה ואפילו היסטרית בכל מה שקשור לאזעקות וטילים. היא פשוט הופכת להיות ממש לא מתפקדת בכל תקופה של לחץ בטחוני, ולרוב מעדיפה לעבור להורים שלה שגרים באיזור שמשום מה לא מגיעים אליו טילים למרות שהוא די במרכז.

בשביעי באוקטובר זו היתה בעיה עבורה, כי ההורים שלה דתיים והיא לא יכלה לנסוע אליהם בשבת. היא שקלה לבערך שעתיים לנסוע להורים שלי בירושלים, אבל אז בסביבות שמונה ומשהו התחילו אזעקות גם בירושלים, והיא ויתרה על הרעיון.

כמה ימים אחר כך היא החליטה שהיא לא יכולה יותר ונסעה עם הילדים להורים שלה לכמה שבועות, אבל בסוף חזרה הביתה למרות האזעקות. באירוע הקודם מול האירנים היא כן החליטה שהדירה של ההורים שלי בירושלים היא בטוחה יותר – רק כדי לגלות ששם היו אזעקות ופיצוצים – ודווקא אצלנו ברמת גן היה שקט לחלוטין.

---

המשפחה של אחי יצאה לאחרונה לחופשה בחו״ל, בדיוק במקרה כשהזירה מול איראן התחילה להתחמם, במיוחד כשמדובר על מצב שבו סוברים שבהם גם החותים והחיזבאללה ינצלו את הסיטואציה כדי לנקום בישראל עם הפיגועים המשמעותיים שביצענו כלפיהם לאחרונה והם עדיין לא נקמו בנו עליהם.

אבל כרגיל עם האיראנים – הם מתעכבים עם הביצוע, ואולי במובן מסוים זה טוב, כי נראה שהעולם (כולל רוסיה למרבה ההפתעה) פועל כדי למתן את התגובה שלהם כדי שהיא תהיה כזו שישראל תוכל ״לסלוח״ עליה (כמובן עם הרבה לח. מצד ארה״ב בנושא הזה), אבל עדיין להציל את הכבוד הלאומי האיראני, במיוחד מול האזרחים שלה עצמה, גם אם הם קצת ״ימתחו את המציאות״.

ברור שהמצב הזה של ההמתנה מותח לכולנו את העצבים, ואני חושבת שגיסתי ממש קיוותה שהסיטואציה תסתיים לפני שהם יחזרו לארץ, אבל כמו שאופייני לאיראנים, הם דוחים את התגובה שלהם לאורך זמן – כנראה בעיקר כי הם יודעים כמה זה גורם לנו הישראלים למתיחות.

לכן גיסתי החליטה להאריך את החופשה שלהם – עד שהאירועים יקרו ונדע מה קורה הלאה. כמובן שמדובר על מצב שבו יש הנחה בסיסית שלפיה ה״נקמה״ האירנית תסתיים תוך ימים ספורים (או אפילו שעות ספורות) ולא תמרח על יותר מידי זמן ולא תהפוך למלחמה ממשית, במיוחד לא מלחמה איזורית שאף אחד לא רוצה בה (חוץ מאולי יבבי שישמח למלחמה ארוכת טווח שתשמור עליו בשלטון).

אחי כמובן מתעצבן על העלות הנוספת של החופשה שהתארכה, אבל אני חושבת שזה משהו מאוד מועיל לגיסתי להתרחק מהמתיחות הזו. אבל לטווח הארוך – גם אם הנבואה על מלחמה איזורית לא תתממש (לפחות הפעם) , אני לא חושבת שאפשר להמלט לאורך זמן מהעובדה שיהיו מידי פעם מבצעים כאלו או אחרים מול הפלסטינים או אפילו חיזבאללה שיגררו איתם התקפות טילים על ישראל ועל איזור המרכז בפרט. ובמבצ כזה צריך לדעת להתמודד עם המציאות הזו, גם כשהיא מפחידה ברמה מטורפת.

ואני לא חושבת שגיסתי היא היחידה שחיה עם הפחד הזה. אולי זה משהו שלי אישית מפריע – העובדה שהרבה אנשים ובעיקר נשים חושבים שהפחד שגורם לשיתוק וחוסר התמודדות הוא משהו תקין, ולא משהו שצריך לטפל בו.