התיירת המקרית

תקציר תולדות המשקל שלי: עד קצת לפני הקורונה, ירדתי שלושים ומשהו ק״ג במשקל מתוך בערך 50 – 60 ק״ג של עודף משקל, ושמרתי על ההישג למעלה מעשור. אורח החיים שלי הפך להיות בריא יותר, גם אם הוא לא היה מושלם – אבל האכילה שלי היתה טובה הרבה יותר, והייתי הרבה יותר פעילה גופנית.

ואז הגיעו פיטורים מהעבודה, הקורונה, חיפוש עבודה קשה – ואז מציאת עבודה שלא ממש התאימה לי ואני לא התאמתי לה. כל זה הוביל אותי עד לסוף מרץ האחרון לעליה של למעלה מ 40 ק״ג בארבע וקצת שנים.

בסוף מרץ פוטרתי מהעבודה הגרועה הזו, וראיתי בזה הזדמנות נהדרת לטפל בנושא המשקל שלי. מעבר לירידה ברמת הלחץ שלי מהעבודה (שהיה גבוה אפילו לעומת הלחץ שבאבטלה), ראיתי במצב הזדמנות נהדרת שבו אין לי כרטיס לארוחת צהרים מהעבודה, ובלי תקציב לאכול בחוץ או להזמין אוכל – ידעתי שיש לי הזדמנות מאוד טובה לשלוט טוב יותר באכילה שלי.

---

אבל במקביל, ידעתי שיש לי פה אתגר, בשני מובנים.

קודם כל – בחיים שלי ״לפני הקורונה״, לרוב הייתי מאוד פעילה גופנית. עצם זה שאין לי רכב למשל דרשה ממני לא פעם ללכת בדרך לעבודה – בין אם היה מדובר על ללכת לתחנת האוטובוס הקרובה, או במקרים מסוימים גם ללכת ברגל לעבודה כי המשרד היה מספיק קרוב להליכה. מעבר לזה, כשהתחלתי לצלם כתחביב לא פעם זה הוביל לכך שהייתי יוצאת להליכה רק כדי לצלם, גם אם היה מדובר לצלם קרוב ליד הבית.

החריגה העיקרית לאמירה הזו היתה התקופה שבה עברתי בדיוק לארה״ב – שבה הייתי נוסעת מפתח הבית עד לפתח המשרד בחזרה בטרמפים של קולגות או במוניות. וזו באמת היתה התקופה שבה הגעתי לשיא המשקל שלי אז , והתקופה שבה רזיתי גם חפפה לתקופה שבה הייתי יותר פעילה גופנית כי התחלתי למשל לנסוע באוטובוסים הלוך וחזור מהעבודה גם בארה״ב (במקום לנסוע במוניות).

הבעיה היא שבעצם הקורונה בהרבה מובנים החזירה אותי לרמת חוסר פעילות מאוד דומה לזו שהיתה לי בתחילת השהות שלי בארה״ב גם הרבה אחרי שהיא הסתיימה. אחד היתרונות הגדולים של מקום העבודה האחרון שלי היה עבור רוב העובדים העובדה שיכולנו רוב השבוע לעבוד מהבית – אבל עבורי זה גרם להיות הרבה פחות פעילה. לא רק ש״בוטלה״ לי הליכה לכיוון תחנות האוטובוס השונות, אלא גם במהלך היום יוצא לי ללכת הרבה פחות כי הכל בבית קרוב יותר מאשר במשרד: השירותים קרובים משמעותית למחשב בבית, והמטבח קרוב יותר למחשב בבית מאשר במשרד (שללא לדבר על כך שבמקומות עבודה קודמים לא פעם הייתי יוצאת מהבית כדי לאסוף את ארוחת הצהרים שלי ממסעדה), וגם למלא מים במטבח יותר קרוב לי בבית מאשר במשרד.

ועכשיו כשאני לא עובדת כמובן שהמצב נשאר דומה.

האתגר השני שלי נבע מזה שלאורך השנים האלו הרגלי האכילה הבריאים שלי השתבשו לגמרי. ניסיתי כמה פעמים במהלך השנים לחזור להרגלים יותר בריאים, וזה שרד כמה שבועות – אבל אז משהו גרם לי להפסיק. כנראה שזה היה שילוב בין העובדה שמיד קפצתי לאורח החיים המאוד בריא שהיה לי בשיא התקופה הבריאה שלי (והפער בין ההרגלים האלו להרגלי האכילה השוטפים שלי היה גדול מידי), והעובדה שרק בשבועיים או השלושה הראשונים של התהליך היו לי תוצאות שהרגישו לי מרשימות מספיק בשביל להתמיד בשינוי. אחרי בערך חודש או חודש וחצי הפסקתי לאכול בריא – כשבהתחלה לא פעם ״פיציתי״ על הסבל שבאורח החיים הבריא בזה שהתחלתי שוב לאכול בצורה מאוד לא בריאה.

עם הזמן הפסקתי לפצות את עצמי, מה שאמר שלרוב הצלחתי לשמור על המשקל שירדתי לתקופה מסוימת, אבל תמיד הגיע איזשהו משבר שהוביל לכך ששוב עליתי כמה ק״ג מעבר לירידה.

---

לכן כשהפסקתי לעבוד, החלטתי לנסות גם לרזות. וגם הפעם הגעתי שוב לסבב המוכר: התחלתי לרזות יפה לשבועיים או שלושה בערך, היתקעות במשקל מסוים שגרם לי לוותר על המסגרת – ואז משבר, הפעם מול השכנים שלי.

אני חושבת שאפשר לראות את המגמות האלו בגרף הזה שמציין את המשקל שלי בארך בשנה האחרונה, מתחילת נובמבר 2023 עד סוף אוקטובר 2024:

אפשר לראות עליה מסוימת בינואר ופברואר, אז עליה חדה בסוף מרץ לקראת הפיטורים שלי – ואז יריבה באפריל, שמירה על המשקל עם עליה קלה עד תחילת יולי – ואז שמירה על המשקל עד תחילת אוגוסט, ששם התחלתי לרזות שוב.

ובגלל שבמהלך אוגוסט התחלתי לרזות שוב – כתבתי בסוף אוגוסט את הפוסט הזה שבו כתבתי שאני רוצה לכתוב יומני אכילה עד תחילת תקופת החגים (שהתחילה בתחילת אוקטובר).

ופי שאפשר לראות בצד ימין של הגרף – היום בבוקר ואחרי החגים (כלומר בערך שלושה וחצי שבועות אחרי סוף התקופה שבה התחייבתי לכתוב יומני אכילה), אני שוקלת בערך 5 ק״ג פחות ממה ששקלתי בסוף מרץ, כלומר ירדתי בערך 4 ק״ג וקצת מאז תחילת אוגוסט.

זה לא מספר מדהים לאור רמת עודף המשקל שלי. יש לי המון לרדת במשקל, ואני לא חושבת שסביר שייקח לי כל כך הרבה זמן כדי להגיע למשקל סביר ובריא יותר.

אבל זו הפעם הראשונה בהרבה מאוד שנים שאני מצליחה להתמיד בירידה במשקל כדי להגיע לירידה רציפה כזו, או אפילו לא לעלות במשקל מעבר לכמה מאות גרמים בתקופות פחות טובות.

אז בשלב זה החלטתי פשוט להמשיך לכתוב יומני אכילה מדויקים עד אמצע ינואר, שאז זו יום ההולדת שלי. אני לא רוצה להתחייב לירידה של מספר מסוים במשקל, אלא רק התמדה בהרגלים כמה שיותר טובים.

שלושה חודשים ויום עברו בין ההודעה האחרונה של בעל הדירה לידי לגבי תלונות של השכנים לגבי ריח מהדירה בסוף יולי, לתלונה החדשה שלו שהגיעה ביום ראשון בבוקר.

וזה היה זמן מספיק כדי לתת לי תקווה שהשכנים אולי נרגעו מהקריזות שלהם לגבי הנושא, אבל מסתבר שזה לא ממש קרה.

אני לא רואה סיבה לכך שיהיה ריח גרוע מהדירה דווקא עכשיו לעומת שלושת החודשים האחרונים. השינוי היחידי שיכולתי לחשוב עליו היה שבזמנו שמתי ליד הדלת מפיץ ריח של ללין שהפיץ ריח מתוק וחזק מאוד, ולאחרונה שמתי לב לזה שהנוזל בו נגמר אבל תמיד שכחתי לקנות משהו שיחליף אותו. חשבתי שיכול להיות שזה מה ש״חסר״ לשכנים לאחרונה (למרות שייתכן שהם חשבו שהריח הטוב הוא מהניקיון שנעשה בקומה ולא קישרו אותו אלי) ולכן מיד הזמנתי שני מתקנים חדשים כאלו מללין – אחד ששמתי מיידית, ואחד נוסף שאוכל להשתמש בו כשהראשון ייגמר ואני בטח אשכח לקנות אחד חדש. ובאמת בבוקר שאחרי כשנכנסתי הביתה קיבלתי לאף בום של ריח מתוק להחריד, אז אני מקווה שזה יעזור.

אני גם מקווה שהנוזל במפיץ ישרוד עכשיו יותר זמן כשמזג האוויר התקרר.

אבל מה שהלחיץ אותי היתה העובדה שבראשון בערב היתה לנו שוב ישיבת בעלי דירות כדי להחליט מה לעשות לגבי הועד והחיובים הכפולים שיש לנו כפי שכתבתי לקראת סוף הרשומה הזו. לכן התזמון של ההודעה שלו הרגישה לי חשודה – כי מאוד חששתי שהוא ידרוש שאגיע לישיבה הזו כדי לצעוק עלי באופן אישי, או יגיע בעצמו לדירה.

ואז החלטתי פשוט לספר לו שבגלל שפוטרתי מהעבודה אין לי כרגע תקציב לעוזרת בית, אבל אשים לב לנושא הריח, במיוחד בנקודות רגישות כמו השירותים והמטבח, שמיד ניגשתי לנקות שוב (כשהמתנתי למפיץ ריחות של ללין).

הוא קיבל את זה בהבנה יחסית, ולא עשה רעש סביב זה מה שהרגיע אותי, לפחות בשלב זה.

---

אפרופו הועד, בסופו של דבר אחרי כמה ימים של דיונים סוערים, בחרנו להמשיך עם הועד החיצוני שמינו לנו, ולוותר על חברת הניהול ששכרנו רק לפני כמה חודשים.

השכנה שעבדה מולם התחילה במהלך הדיונים לקטר על רמת השירות שקיבלנו מהם, משהו שרבים מאיתנו כנראה לא היינו מודעים אליו, לפחות רוב הזמן. כן היה לנו סיפור עם מאגר המים של הבניין שעשה בעיות והוביל כמה פעמים למצב שבו לחץ המים בקומות הגבוהות בבניין היה נמוך.

הבעיה חזרה על עצמה בין השאר כי חברת הניהול לא קראה לבעל מקצוע לתקן את הבעיה אלא שלחה איזשהו ״אב בית״ מטעמה לטפל בבעיה (ולחסוך כסף), והוא כנראה קצת הסתבך איתה.

השכנה גם דיווחה על דרישה מצד חברת הניהול למחירים מאוד גבוהים לתיקונים. פה קצת קשה לי לקבוע מי צודק, כי יכול להיות שעלות של תיקונים נובעת לא פעם מהחוזה שחתמנו מולם שבו חתמנו על מעין תמיכה בסיסית שכל מה שמעבר לה נעשה בתשלום נוסף ויחסית גבוה – והבניין שלנו כבר לא חדש ודורש יותר תחזוקה.

אבל מצד שני זה משהו שגם קרה לנו עם חברת הניהול הקודמת ששכרנו לפני כמה שנים – בהתחלה הם התלהבו והשקיעו, אבל תוך חודשיים או שלושה לכל היותר הם נעלמו, והעדיפו כנראה להשקיע בבניינים גדולים יותר שמכניסים להם יותר כסף.

לכן בואו ונראה מה יקרה עם הועד החיצוני הזה, בתקווה שמשהו מול הבחורה שמנהלת אותו עבורנו יסתדר.

---

במקרה יצא לי לשוחח על התלונה המחודשת בזו של השכנים שלי עם גיסתי, והיא ניסתה לשכנע אותי לקחת בכל מקרה עוזרת.

הקושי שלי עם הדברים שלה נובעת קודם כל מבעיה מוזרה: המשפחה שלי לא מודעת לזה שפוטרתי. בזמנו (בתקופת הקורונה) כשפוטרתי מהעבודה הקודמת שלי התגובה של אמא שלי (ובמידה קצת פחותה גם של אבא שלי) היתה כזו מוקצנת מרוב דאגה שזה מאוד הרתיע אותי לספר להם על הפיטורים הפעם, כי היחס שלהם אז היה יותר מעיק מאשר תומך, והרגשתי שההורים שלי בעיקר הפכו להיות משהו שאני צריכה לדאוג לו ולנהל אותו כדי שלא ידאגו יותר מאשר גורם שתומך בי. ואחרי שסיימתי לעבוד לא היו לי את הכוחות הנפשיים להתמודד גם עם הצורך לתמוך באמא שלי בנושא העבודה בנוסף לתמיכה שהיא זקוקה לו בכל פעם שיש אצלנו באיזור אזעקה.

הקושי העיקרי של ההורים שלי כנראה נובע מזה שהם עבדו בעולם שבו עבודות עם קביעות היו הנורמה ונחשבו למקומות העבודה הטובים. זה משהו שהשתנה עד התקופה שבה אני נכנסתי לעולם העבודה, ואפילו החמיר מאז. ההורים שלי למשל לא מבינים שבהרבה מקומות שבהם יש כיום ״קביעות״ הם מקומות עבודה שבהם עובדים חדשים יכולים להתקבל רק בתור עובדי קבלן עם הרבה פחות זכויות או תנאים – ולא פעם הם מפוטרים או מועזבים בדיוק בשלב שבו לפי החוק הם אמורים לקבל את התנאים כעובדי חברה. אלו שכן מגיעים למעמד הזה של הקביעות הם לא פעם אלו שיש להם קשרים טובים, בלי קשר לאיכות העבודה שלהם. ולי אין קשרים בשום מקום שכזה.

לכן גיסתי לא ממש מודעת לזה שאני לא עובדת כרגע ושאין לי ממש תקציב לעוזרת – ולכן ניסתה ״למכור״ לי כל מיני פתרונות לנושא, במיוחד אחרי שאמרתי לה לגבי זה שהחוויה הגרועה שהיתה לי עם העובדים הזרים בזמנו גרמה לי להרתע מכל מה שקשור להעסקת עוזר/ת בית. אחרי שהיא הבינה שאני לא אקח עוזרת בית, היא ניסתה לשכנע אותי לקחת חברת ניקיון כפי שלקחתי לפני הריסוס כדי לעשות ניקיון יסודי בבית.

הסברתי לה שחברות כאלו לא מעסיקות עובדים לפי שעה אלא יותר ברמה של לעשות ניקיון יסודי בבית במצבי קצה כמו אחרי שיפוץ או בכניסה לבית חדש, ובגלל שמדובר על ניקיון שהוא באמת יסודי יותר ולא פעם יתבצע גם עם מכונות ניקוי מקצועיות העלות של ביקור כזה יכולה להגיע בקלות לכמה אלפי שקלים (לדעתי זה יכול בקלות להתחיל ב 3000 – 4000 ש״ח לניקיון של בית מרוהט, וזה יכול להגיע לסכומים אפילו יותר גבוהים מאוד בקלות). בשום מצב ניקיון כזה לא יכול להיות פרקטי באופן קבוע.

ברור לי שהיא רק מנסה לעזור, אבל כרגע זה משהו שאני לא רוצה להתעסק איתו – גם מהפן הכלכלי שלו, אבל גם כי יש לי תחושה מאוד חזקה שזה משהו שלא ממש יעזור לי מול השכנים.

---

קחו לדוגמא משהו שקרה לפני בערך שבועיים או שלושה ועדיין קורה בעצם. לפני בערך שבועיים או שלושה הם שמו קופסת קרטון די גדולה של משלוח שהם קיבלו בפינה בין הדלת שלהם לדלת שלי. חשבתי שהם שמו אותה שם כדי לזרוק אותה, והבנתי שיכול להיות שיום או יומיים לא ממש יוצא להם כי למשל הם יורדים עם הילדות שלהם והידיים שלהם מלאות בחפצים שלהן והם ממתינים להזדמנות שבה הידיים שלהם יהיו ריקות יותר. או אולי הם מחכים ליום הקבוע בשבוע שבו האסף הזבל הגדול מהרחוב כדי לזרוק אותה ואיכשהו בכמה הזדמנויות שכחו להוריד אותה בדיוק ביום הזה.

אני אישית לא מהטיפוסים שמחזיקים זבל בדרכו למטה מחוץ לדלת במסדרון, אבל כבר התרגלתי לראות מידי פעם שקית זבל שלהם מחכה מחוץ לדלת שלהם בערך חצי שעה או שעה לפני שהם יוצאים מהבית. אבל בגלל שהם זרקו אותה תמיד ביציאה הבאה שלהם, והשקית עצמה לא הריחה באופן חריג או השאירה לכלוך במסדרון – הסתדרתי עם זה. ולכן גם העובדה שהם השאירו את הקרטון הזה בחוץ לא ממש הפריעה לי – אני מבלה לכל היותר כמה שניות ביום במסדרון, ולכן ככל עוד החפצים שלהם לא מפריעים לי או חוסמים לי את הדרך, אני די מתעלמת מהם.

אבל פתאום אני שואלת את עצמי – יכול להיות שהם משאירים כך את הקרטון הזה בתור מין רמז מטומטם למדי עבורי שמשהו מפריע להם – בציפיה שהקרטון יפריע לי, ואז אני כמובן מיד אבין מה מפריע להם ואתקן אותו?

אני מזכירה לכם שמדובר על אנשים שלקראת סוף מאי התקשרו למשטרה לדווח על ריח חריג כדי שהמשטרה תתקשר אלי ותפחיד אותי – או שהם עצמם התקשרו אלי והתחזו למשטרה (ולמד״א ולמכבי אש) כדי להפחיד אותי עם השיחות האלו.

ובימים האחרונים הם גם שמו שקית זבל מלאה בחדר המדרגות, ששם הם עדיין מאכסנים את המנגל שלהם, אבל לפחות הוציאו משם את האופניים של אחת מהבנות שלהם שחסמו את המדרגות. אני מניחה שלא מדובר על זבל אלא על בגדים או משהו אחר שהם רוצים לאכסן לפני שהו מוציאים מהבית (ואולי אפילו תורמים), אבל במובן מסוים – הם שוב משתלטים על איזורים שהם משותפים עם חפצים פרטיים שלהם.

ושוב, הנוכחות של החפצים עצמם לא מפריע לי – אלא הדינמיקה הזו שבה הם עושים מה שבא להם במסדרון בצורה לא מתחשבת, אבל דורשים ממני להתחשב בהם.

העיר Skagway היא עיר שמאוד אופיינית לדרום מזרח אלסקה, והיא אחת מהערים שבהן עוצרות לא מעט מספינות השייט התיירותיות. זה אומר שמדובר על עיר שעצם הוקמה למטרות כמו כריית זהב ב״בהלת הזהב״ שפקדה את אלסקה, והצליחה איכשהו לשרוד עד שהתחילו להגיע לאיזור תיירים בספינות שייט ענקיות לבילוי בסגנון אמריקני (שכולל לא מעט אוכל וקניות).

לכן בעיר יש בעיקר חנויות ומסעדות לתיירים, אבל גם כמה מסלולי הליכה מחוץ לעיר. ייתכן מאוד שיש גם סביב העיר פעילויות אחרות – בזמנו ב 2003 כשיצאתי לשייט באלסקה (והאוניה שלנו עצרה בערים דומות לאורך המסלול) לא פעם היו פעילויות כמו שייט באיזור העיר לצפיה בלוויתנים ובשאר חיות הבר הימיות באיזור, או נסיעה ברכב או הליקופטר לקרחונים קרובים – הכל לפי ההיצע שקיים בכל עיר ספציפית.

עקרונית המדריכה שלנו סיפרה לנו איפה אפשר למצוא ספקים לסיורים כאלו אם נהיה מעוניינים בהם (הם לרוב נמצאים בקרבה מאוד גדולה לנקודות העגינה של האוניות הגדולות), אבל אני אישית הרגשתי שמיציתי את החוויה של הסיורים האלו אי שם ב 2003.

כך שרובנו הסתובבנו לא מעט שעןץ במרכז העיר, ודי שמחנו שבשלב מסוים בשעות אחרי הצהריים המוקדמות היינו צריכים לתפוס מעבורת לכיוון ג׳ונו – עיר הבירה של אלסקה.

---

כן חשוב לי לכתוב פה שסקאגווי כנראה לא היתה אמורה להיות חלק מהמסלול שלנו.

במקור היינו אמורים לבלות את 36 השעות האחרונות של הטיול, עד ההגעה שלנו לג׳ונו, בשייט רציף במעבורת ליד קו החוף של אלסקה. זו אמורה להיות חוויה מדהימה שבה אפשר לצפות לא פעם בחיות בר לאורך המסלול (בעיקר לוויתנים) ובנופים של יערות עד שיש באיזור.

אבל זה לא יצא לפועל כי החברה התבססה על לוח זמנים של המעבורות של השנה לפני כן – ומשום מה לוח הזמנים הזה השתנה, וכנראה שהוא היה עד כדי כך שונה שאי אפשר היה להוציא את הטיול לפועל כפי שהוא תוכנן (כלומר לא שוני של שעות ספורות אלא של מעבורות שיוצאות פעם בכמה ימים ויצאו ביום או יומיים איחור).

החברה בחרה לשנות את המסלול ולהשלים אותו באופן קרקעי כדי לקדם את הטיול, ו״מכרה״ לנו אותו בתור בעצם צ׳ופר שבו עדיין נהנה מכמה שעות של שייט במעבורת בשעות היום בין סקאגווי לג׳ונו (שאליה אפשר להגיע רק במעבורת) אבל נבקר בכל מיני מקומות יפים בדרך.

אני לא בטוחה באיזו נקודה נפרדנו מהמסלול המקורי שהיה אמור לכלול את המעבורת ליום וחצי – אבל חלק מהנקודות היו חביבות (למשל כמו הביקור בקארקרוס והנסיעה ברכבת ממנה לסקאגווי, או המעיינות החמים שביקרנו בהם) – אבל גם היו קטעים שבהחלט לא נהניתי מהם (כמו למשל הביקור בפארק הררי שלא היו לי בו מסלולים מעניינים).

את החוויה של לראות את קו החוף זכיתי לעבור בשייט של 2003 וגם בטיול הקודם שלי עם החברה לאלסקה ב 2011, שבו נסענו כמה פעמים במעבורות. אז הנסיעה היתה בשעות הלילה כנראה כדי לייעל את המעברים שלנו בין ערים שונות כדי שנוכל לטייל בהן – אבל בגלל שהיינו באלסקה בקיץ באיזורים מספיק צפוניים כדי לזכות לאור של 24 שעות ביממה (גם אם היה מדובר לא פעם על 4 – 5 שעות של דמדומים בלי שהשמש תזרח) ויכולנו להנות מהנופים. חלק מההנאה כנראה נבע מזה שהתקשינו מאוד לישון – לא שכרנו חדרים על הספינה אז בילינו את הלילה על הסיפון, שהיה קפוא למדי גם בקיץ למרות מנורות חימום רבות שהיו שם

כן ראוי לציין שהפעם לפחות החברה כן חשבה על לשכור לנו חדרים על הספינה בגלל אורך הנסיעה, אבל כנראה שהיה מדובר על חדרים המוניים למדי עבור הקבוצה כולה ואולי אפילו אנשים זרים.

עדיין היה לי חבל בסופו של דבר שפספסנו את הנסיעה – גם כי אהבתי בעבר את החוויה, וגם כי הייתי שמחה למנוחה של יום וחצי מטיולים כדי להקל על עצמי קצת, אבל זה לא יצא בסוף לפועל.

---

מכיוון שג׳ונו היתה העיר האחרונה בה ביקרנו ובעצם כשהגענו אליה אחרי הנסיעה במעבורת – התפזרנו, למרות שרובנו נשארנו לישון בלילה בג׳ונו.

לכן כנראה בערב הראשון שלנו בסקאגווי המדריכים החליטו לארגן לנו ארוחת ערב משותפת לכל המטיילים במסעדה הזו כפרידה מהטיול. בעיני הרעיון היה מוצלח כי לא פעם בטיולים הקודמים שלי אם היו התארגנויות כאלו – הן לא פעם היו יוזמה של אנשים מסוימים, וכנראה שהיו לא פעם ולא פעמיים מקרים שבהם אנשים לא הוזמנו בגלל שהם נחשבו ללא מקובלים או שפשוט המארגנים לא חשוב להזמין אותם.

בטיול הקודם שלי לאלסקה גם היה מצב מוזר שבו יצאנו בערב שאחרי הטיול לפאב, אבל היתה לנו מטיילת אחת בת 19 – ובגלל שגיל השתיה בארה״לב הוא 21 ולא 18 כמו בשאר העולם, היא לא יכלה להצטרף אלינו. אני מניחה שהחברים שלה הרגישו מספיק צורך בשתיה של המון בירה כדי להשתחרר אחרי הטיול שהם לא ניסו לשנות את ההחלטה לטובתה, והיא נשארה באכסניה בזמן שאנחנו בילינו.

מצד שני, הפעם הרגשתי שהיה לארגון הזה מלמעלה גם צד פחות טוב – פחות אחרי חצי הטיול הראשון אלא יותר בסוף החצי השני (והטיול כולו), כי ברגע שארוחת הפרידה כבר נערכה, לאנשים באמת היה פחות חשוב להתארגן כדי להסתובב יחד. אני מניחה שעבור מי מאיתנו שיצר חברויות בטיול זו לא היתה בעיה (וגם לי זה קרה לא פעם אחרי הטיולים השונים שלי), אבל דווקא הפעם בסוף הטיול מצאתי את עצמי מבלה ערב לבד באכסניה בזמן שראיתי את המטיילים האחרים יוצאים לבלות בקבוצות קטנות.

אני מניחה שאם הבילוי היה נעשה כחלק מקבוצה גדולה הייתי מרגישה נוח הרבה יותר לבקש להצטרף לבילוי, אבל כנראה שהפרידה הרשמית גרמה לזה שאנשים פחות חשבו על לצאת יחד אלא יותר בזוגות או בשלשות, ועם זה הרגשתי הרבה פחות נוח להפוך לגלגל שלישי או רביעי מיותרים.

בדיוק לפני עשרים שנה, חזרתי לארץ מהרילוקיישן שלי באטלנטה.

הוא התחיל בהרבה מאוד תקוות. בזמנו בתור ילדה גרתי בארה״ב כמה שנים לפוסט דוקטורט של אבא שלי, ובניגוד לרוב הילדים הישראליים שם שרק התגעגעו לחזור לישראל – אני מאוד נהניתי מהחוויה, ואני מניחה שתמיד רציתי לשחזר את החוויה.

רק שלגור בארה״ב בתור מבוגרת זו חוויה לחלוטין אחרת. עקרונית יכולתי לדעת את זה עוד לפני הרילוקיישן שלי – כי קצת פחות משנה לפני כן החברה שבה עבדתי שלחה אותי לתקופה של שלושה חודשים בוושינגטון – כשכבר בתחילת הביקור שלי שם אחת המנהלות הבכירות במחלקה שלי אמרה לי מפורשות שמחפשים שם מישהו או מישהי לרילוקיישן ושהיא תשמח אם אשקול את זה.

תחושת הבטן שלי מהאתר לא היתה טובה, למרות שאנשים היו באופן עקרוני נחמדים אלי. בדיעבד אני זוכרת שביום שבו עזבתי, כשיצאתי בסוף יום העבודה מהמשרדים, יצא לי להתקל בכמה מהעובדים שפשוט התעלמו ממני בצורה די בוטה כשרציתי לגשת אליהם כדי להיפרד, מה שאושש את התחושה שלי. לכן כשחזרתי לארץ ויצא לי להפגש עם המנהלת שהציעה לי את הרילוקיישן, אמרתי לה שמבחינתי זה לא רלוונטי.

רק לקראת הרילוקיישן שלי באטלנטה, בשיחה עם אותה מנהלת בכירה מהארץ, בעצם גיליתי שמי שהיתה המנהלת שלי שם כבר אמרה לאותה מנהלת מראש שהם לא מעוניינים בי בתור עובדת. הבעיה העיקרית שזכורה לי היתה העובדה שלדעתה לא התלבשתי מספיק ״רשמי״ לעבודה, והיא כנראה ניסתה לרמוז לי על זה בעדינות (אני זוכרת למשל שפעם היא סיפרה לי על חנות בגדים שיכולה לעניין אותי בקניון הקרוב, רק שאני לא הבנתי את הרמז). כשזה לא עבד היא העדיפה כנראה שהמנהלת הישראלית תעביר לי את הביקורת הזו כשחזרתי לארץ כדי להיות עם המשפחה בליל הסדר, אבל בצירוף מקרים מוזר – אותה מנהלת ישראלית היתה אמורה להיות איתי בטיסה חזרה לארץ מארה״ב ןפספסה אותה, ולכן גם פספסה את ההזדמנות לשוחח איתי.

בדיעבד היה לי כנראה הרבה מאוד מזל שלא הצלחתי להגיע לרילוקיישן הזה. וושינגטון היא עיר מדהימה בפני עצמה, אבל בדיעבד גיליתי שאותה מנהלת מקומית שקודמה להיות מנהלת האתר בדיוק כשעזבתי – פוטרה מהחברה בתחילת המשבר של 2001, פחות משנה אחרי שעזבתי. אני תמיד חשבתי שפיטורים כל כך מהר אחרי הקידום כנראה אמרו שהאתר עצמו נסגר או הצטמצם מאוד, מה שכנראה היה משפיע לרעה גם על התפקיד המיועד עבורי.

---

כך שאת ההחלטה על הרילוקיישן באטלנטה קיבלתי בלי להיות מודעת לכל הפוליטיקה הפנימית הזו, ואני מניחה שתמיד הנחתי שיהיה לי קל להסתדר בארה״ב כי הסתדרתי טוב בתור ילדה.

אבל כמו שכתבתי בפוסט הזה מלפני שנתיים, זה היה רחוק מלהיות המצב. כבר מהתקופה הראשונה שלי שם – עשיתי בערך כל טעות פוליטית ומקצועית שיכולתי לעשות, ואז כשהגיע משבר, אני הועזבתי (וייתכן שגם עובד אחר).

ובדיעבד חבל לי שהתבזבזה לי ההזדמנות לגור בחו״ל בגלל שעברתי לשם צעירה מידי, עם מודעות קטנה מידי לדינמיקה ארגונית ועם רקע מקצועי קצר מידי. כי אחרי שחזרתי לארץ, תמיד פחדתי לחזור לגור בחו״ל בגלל החשש שאחזור על אותן הטעויות ואסבך את עצמי שוב.

אבל במקביל אני שואלת את עצמי אם לא הייתי עוברת לארה״ב, האם הייתי בגלל לומדת את השיעורים שלמדתי בהתנהלות ארגונית שלמדתי – ועד כמה הטעויות שעשיתי היו בעצם שיעור חשוב לחיים.

וזה כמובן מעבר לעובדה שהחיים בארה״ב תרמו לי מאוד ברמה האישית, בגלל הצורך להסתדר לבד בלי תמיכה בהרבה מאוד מצבים שבארץ תמיד יכולתי להעזר בהורים שלי (או במקרה של ההורים שלי, שהם עצמם יבצעו את הפעולות בשמי בלי שבכלל אבקש או ארצה).

---

מעניין גם לחשוב איך החיים שלי הפכו להיות שונים לחלוטין ממה שציפיתי שהם יהיו כשחזרתי לארץ.

בימים הראשונים שלי ממש תכננתי איך להתחיל לחיות מחדש בארץ, כולל תוכנית לעבור לגור בתל אביב כדי להינות מכל מה שיש לעיר הגדולה להציע לצעירים. אבל איכשהו לאורך השנים (או לפחות בשתי העבודות הבאות שלי) מצאתי את עצמי גרה בשכירות יחסית קרוב לעבודה, ועובדת קשה.

זה לא אומר שלא היו לי חוויות טובות בדירות האלו, כולל למשל מגורים קרוב לטבע בדירות שבהן גרתי בהוד השרון ובהרצליה. אבל החיים שלי בהחלט שונים מאוד מאיך חשבתי שהם יראו לפני עשרים שנה…

בשתי העבודות הראשונות שלי (או לפחות בתקופות שבהן גרתי בארץ), היה נהוג שבחול המועד של סוכות ופסח היינו אמורים לעבוד שעתיים פחות כל יום. בעבודה הראשונה בתקופה שבה עבדתי בה, אם היינו עובדים יום עבודה מלא בחול המועד היינו גם מקבלים משהו שנקרא ״קרדיט חג״, כלומר שעתיים חופש נוספות שיכולנו לנצל בעתיד. בשלב מסוים ועם כמה משברים כלכליים בדרך הכלל הזה בוטל, אבל יום העבודה המקוצר הזה עדיין נשאר.

יום העבודה המקוצר לא היה קיים בחברה האחרונה שבה עבדתי, והיו אנשים שהיו מופתעים לשמוע שזה היה כך בחברות הקודמות שבהן עבדתי, וכמה מהם לא ממש האמינו לי שסיפרתי להם, ואני מצידי וידאתי מול קולגות שלי מהעבר שזה באמת היה כך.

היה משהו מאוד נחמד ומרגיע לעבוד כמה ימים מקוצרים, במיוחד כשלא מעט אנשים היו בחופש עם הילדים כך שהיה קצת פחות לחץ. אבל בשנים האחרונות שלי בה, החברה השניה שבה עבדתי הגדילה ועשתה וסגרה את המשרדים למשך חול המועד.

הגישה נבעה מזה שהמשרדים שלנו באותם שנים היו באיירפורט סיטי, איזור שהיה מרוחק עבור כולנו ולכן רבים לקחו חופש בחגים, במיוחד אלו שהיו הורים לילדים שמן הסתם היו בחופשים בתקופות האלו. לכן לא השתלם כנראה לחברה לתפעל את המשרדים, והיא סגרה אותם כדי לחסוך כסף. לזכותה של החברה חשוב לציין שהיא ״מימנה״ חצי מימי החופש האלו על חשבונה, מה שהמתיק קצת את הגלולה המרה, במיוחד עבור אותם אנשים שלא היו הורים לילדים ולא בהכרח רצו יום חופש דווקא כשכל המקומות בארץ עמוסים ומחירי הטיסות יקרים במיוחד. אבל עם הזמן כשאנשים התרגלו לזה – הם כבר נהנו לנצל את ההזדמנות לטוס, במיוחד אם הם היו יוצאים למשל קצת לפני ראש השנה וחוזרים קצת אחרי סוכות כדי לטוס כשהמחירים עדיין סבירים.

---

אני זוכרת שלא פעם רובנו התרגשנו וממש ציפינו לחופש הזה פעמיים בשנה. אבל בתקופת חגי תשרי, אי שם לקראת אמצע סוכות, זה הרגיש קצת מוגזם. אבל עדיין לקראת סוף החג אני תמיד הרגשתי עצובה כי ידעתי שלא צפוי לנו עוד חופש כזה למשך הרבה מאוד חודשים. בפסח החוויה היתה פחות קשה, כי ידעתי שמצפים לנו עוד חופשים ביום העצמאות ובשבועות (במרווח נשימה קצת יותר ארוך מאשר בחגי תשרי), והמרווח בין שבועות לראש השנה לא היה כזה משמעותי.

כמובן שיכולתי לקחת חופש עצמאית, אבל התקמצנתי על ימי החופש שהעדפתי לצבור בעיקר לחופשים ארוכים.

אבל התחושה הזו של ״סוף החופש״ בסוף סוכות תמיד הזכיר לי שכילדה תמיד הייתי מאוד עצובה כשהחופשים שלנו הסתיימו. זה בלט במיוחד כשהיינו מבלים אצל סבתא שלי, ובמשך כמה שנים הייתי מתחילה לבכות ממש לפני שהיינו מתחילים לנסוע חזרה הביתה. חלק מזה כנראה נבע מהפרידה מסבתא, אבל חלק משמעותי מזה נבע גם מחוסר הרצון לחזור לשגרה של בית הספר, למרות שלא היה לי רע במיוחד מעבר לקיטורים הרגילים של תלמידים.

---

אני זוכרת שקצת קיטרתי סביב הפעם האחרונה שקיבלתי את החופש הזה, בספטמבר ואוקטובר 2019. החגים עצמם (ראש השנה, סוכות) יצאו על ימים ראשון שני, יום כיפור יצא על ימים שלישי רביעי – ואיכשהו נוצר מצב שבעצם רוב הזמן בילינו במעין סופי שבוע ארוכים במיוחד ובקושי היו ימי חופש שלא היו חג.

לא ידעתי אז שזו תהיה הפעם האחרונה שבה יהיה לי את החופש הזה, כי פוטרתי בינואר לאחר מכן – וממה שהבנתי מהקולגות שלי, ברגע שהחברה גילתה בקורונה שאפשר לעבוד מהבית, המסורת הזו הסתיימה כי החברה יכלה לסגור את המשרדים אבל לאפשר לאנשים לעבוד מהבית במקום לתת להם חופש נוסף על חשבונה.

---

בחברה האחרונה שבה עברתי לא היו חופשים כאלו. אם בתקופה שבה התחילו לכפות עלינו את החופשים האלו היו מספרים לי שאי פעם אתגעגע אליהם, כנראה שהייתי צוחקת עליו – אבל בדיעבד אני חושבת שזה היה דבר טוב.

עכשיו אני כמובן לא עובדת ובעצם לא זקוקה לחופשים האלו – ואני מודה שהחגים הרגישו שוב כמו יותר מידי סופי שבוע, במיוחד סוכות.

מצד שני, אצלי כמו כולם יש תוכניות ל״אחרי החגים״ מבחינת חיפוש העבודה, ולכן אני מרגישה אולי קצת לחוצה שאני צריכה להתמודד איתם.

רבים מאיתנו נתקלים לא פעם בפוסטים איומים לגבי ישראל ברשתות החברתיות. ישנם אלו שמחפשים אותם ספציפית כדי להלחם בדעות שליליות על ישראל ועונים עליהם באופן ממש ״מקצועי״ כמו למשל יוסף חדאד או נועה תישבי, אבל אני מניחה שאזרחים ישראלים רבים היו שמחים להתמודד עם שקרים לגבי ישראל והפעולות שלה בלבנון ובעזה.

מצד אחד, ברור לי שהרוב המכריע של הישראלים לא רוצים לבצע ״רצח עם״ או לרצוח את כל הפלסטינים או הלבנונים, ומבחינתנו המלחמה היא מול החמאס או החיזבאללה. אמנם יש חריגים (כמו למשל אלו שביצעו את הפגיעה המינית בעצור בשדה תימן, או לחילופין המתנחלים הקיצוניים שרואים במלחמה את ההזדמנות שלהם ליישב מחדש את עזה),

מצד שני, יש את המדיניות של הממשלה, או יותר נכון של העומד בראשה. הזה שיש לו אינטרס למתוח את המלחמה למען האינטרסים שלו – למנוע בחירות, ועדת חקירה פוטנציאלית, לדחות את המשפט שלו, ועוד.

אבל הגרוע מכל – זה שכדי לשמר את הממשלה שלו, נאלץ להגרר אחרי הקיצוניים שבקיצוניים שבימין, כשהמדיניות שנקבעת לפי הקיצונים שבקיצונים ודומה יותר לפנטזיה שלהם.

אנחנו מכירים את זה מהזווית של הזלזול בחייהם ובמצבם של החטופים שהם מסרבים לשחרר – אבל בשטח למשל מדובר באמת על מצב שבו לממשלה אין בעיה לעבור על החוק הבינלאומי, כולל למשל על הרעבה של אזרחים כפי שקרה לאחרונה בצפון עזה.

שלא לדבר כמובן על הזלזול בדרישות ובבקשות של ארה״ב, שגם יוצר רושם רע על ישראל.

וכל זה מאפיל על העובדה שהמלחמה הזו אמורה להיות הכי מוצדקת שאפשר מצד ישראל אחרי האירועים של השביעי באוקטובר בשנה שעברה. נכון שתמיד יהיו אלו שיהיו נגד ישראל (אנטישמים למיניהם), אבל ישראל גם מאבדת במעשים האלו לא מעט אנשים שיכלו היו להיות לטובתה.

אז איך בדיוק מציגים את זה בעולם?

הרשומה הזו היא המשך לרשומה הזו ולתגובות של n_lee לגביה, ובמובן מסוים גם לרשומה הזו.

n_lee כתבה משהו מאוד נכון בתגובה שלה לרשומה הראשונה, והיא שבגיל מבוגר אנשים הרבה יותר בררניים במציאת זוגיות כי הרבה יותר ברור להם מה הם מחפשים – ומה מפריע להם.

אבל במציאת זוגיות ראשונה, ובמיוחד בגיל צעיר, בררנות כזו נחשבת למוגזמת, ולא פעם אומרים שבזוגיות צריך להתפשר – ומשום מה האמירה הזו מופנית בעיקר כלפי נשים, וגם להן מפנים את ההערות האלו בגילאים הרבה יותר צעירים, כנראה בגלל ה"שעון הביולוגי המתקתק" שלהן ללידת ילדים.

ועולה פה השאלה – מתי הדרישה הזו מוצדקת, ומתי לא?

---

ברשומה השניה שצירפתי למעלה סיפרתי על ספר שקראתי בתור נערה, שהיה ספר לא אופייני לגילאים האלו. מדובר על ספר שבו נערה פשוטה ורגילה מתאהבת בנער הכי חתיך בבית ספר. באופן שאופייני בעיקר לספרים וסרטים ובקושי קורה בחיים האמיתיים – הנער שם אליה לב חזרה וכביכול מתחיל איתה מערכת יחסים כזו או אחרת. ולרוב בספרים, סרטים וסדרות שמיועדות לטווח הגילאים הזה – נוצר פה זוג חדש שאמור להראות שכולנו בסופו של דבר שווים, גם המקובלים יותר וגם המקובלים פחות.

אבל הספר הספציפי הזה הראה סיום מציאותי יותר – הגיבורה בסופו של דבר נאלצת להסתפק בנער אחר – כזה שהוא הרבה פחות נאה (ואולי אפילו קצת כעור), כזה שהוא לא פופולרי מבחינה חברתית – ואפילו בז להרבה צורות בילוי של התלמידים הפופולריים בבית הספר.

כך גם נראית הזוגיות של אחותה הגדולה – היא מתחילה לצאת עם נער שבעבר נחשב למוזר ואפילו דוחה כי הוא התעניין בחרקים, ובמהלך גיל ההתבגרות שלו סבל מפצעי בגרות בצורה קשה שהותירה בו צלקות. אבל היא מעריכה אותו בגלל האישיות שלו ובגלל שהוא מתייחס אליה יפה.

הסופרת ניסתה להציג את התכונות האלו בתור תכונות חיוביות ואפילו בתור מודעות עצמית של הגיבורות שמצאו בני זוג שמתאימים להן מבחינה חברתית ונראותית, שזו ראיית עולם מאוד בוגרת. אבל רוב המתבגרות לא ממש תופסות כך את העולם, והמסר עבורן היה שהעתיד הרומנטי שלהן הוא עם לוזרים….

כמובן שבמציאות, ההתאהבות ומשיכה ההדדית לא קורה רק בין שני אנשים יפים ומוצלחים חברתית, אלא בעצם קורה לרובנו גם אם אנחנו לא הכי חתיכים או חברתיים בעולם, וזה קורה לנו עם אנשים שהם בעצמם לרוב דומים לנו במובן הזה. אם זה לא היה המצב, אז רק אנשים יפים היו מתאהבים ומולידים ילדים, ואז כולם בעולם היו יפים תוך כמה דורות.

---

אבל מסתבר שיש עדיין לא פעם אנשים שלא בהכרח מוכנים להתפשר – כפי שלמשל מסופר בכתבה הזו על ניסיונן של כמה שדכניות ״מקצועיות״ שפועלות בציבור החילוני (או לפחות הלא החרדי).

הן מספרות על לקוחות שהיו כאלו ״קשים״ ולא מתפשרים שהן נאלצו להפרד מהם – או לפחות להזהיר אותם בצורה חמורה שאם אותם גברים לא ישתפרו מבחינת ״התנהגות״ – אז זה מה שיקרה.

בכתבה יש כמה סיפורים שבלטו בעיני. הראשון הוא על גבר שראה את עצמו כגבר נדיב, אבל שתי נשים ראו בו קמצן. אחת התלוננה שהוא למשל הגיע לדייט ואמר שהוא לא רעב אלא רק רוצה לשתות. השדכנית אמרה לעצמה שזה אולי מקרי ושלחה אותו לדייט נוסף – שבו האישה התלוננה שהיא קנתה להם כרטיסי קולנוע וציפתה שהוא יקנה לה שתיה ופופקורן, אבל הוא לא קנה לה. היא לא ביקשה ישירות אלא פשוט ציפתה, ונעלבה כשזה לא קרה.

נכון, יש ״כללים״ לדייטים שלפיהם הגבר צריך ״להראות נדיבות״ בכך שהוא מזמין את האישה, ובהחלט יש נטיה ״לפרשן״ התנהגות לא מקובלת בתור תכונה גרועה – בלי להבין שלפעמים מדובר לכל היותר על חוסר מודעות, ולאורך זמן למשל אותן נשים היו מגלות פנים נדיבות של אותו גבר בהיבטים אחרים של מערכת היחסים (אם וכשהיא היתה הופכת להיות רצינית) גם אם הוא לא הזמין להן פופקורן בדייט הראשון.

או שהן יכלו כמובן לבקש ולראות איך הוא יגיב לבקשה.

ודרך אגב, אני אישית לא אוכלת פופקורן בקולנוע בגלל כמות השומן שיש בו והכמות הגדולה שמגישים גם במנה הכי קטנה בקולנוע (שהיא עדיין עצומה מבחינה קלורית), כך שאני הייתי דווקא נפגעת אם גבר היה רוכש לי פופקורן על דעת עצמו. שלא לדבר על המלכודת של לקנות שתיה ממותקת והאם קונים משקה דיאט או לא דיאט שקל מאוד ליפול בה עבור אישה שיש לה דעות מוצקות בנושא אל לא מוכנה חלילה לחשוף אותן מראש…

 השדכניות עצמן מדברות על תהליך שלוקח זמן ושלוקח להן זמן להכיר את הנפשות הפועלות ולדייק את ההתאמות שלהן, אבל בהחלט מסוגלות מהר מאוד לקלוט את אלו שהופכים להיות לקוחות שקשה לספק – כאלו שדורשים שידוכים כאן ועכשיו, אבל במיוחד כאלו שהם ״בברנים מידי״. הכתבה מתחילה בתיאור של בררן שכזה – בחור ממוצע למדי שפוסל כל אישה שמציעים לו כי הוא רוצה מישהי ״טובה״ יותר.

באותה מידה יש את הבחורה שרוצה רק בחור בגובה 1.85 ולוחם בשלדג, ולא מוכנה בכלל להפגש עם בחור שהוא 1.75 ולא בשלדג. הכתבה אמורה לשכנע אותנו שהיא בררנית מידי, אבל בעצם אין לנו הרבה פרטים עליה – האם למשל היא עצמה גבוהה ולא מעוניינת בבחור שנמוך ממנה? האם הבחור שהציעו לה הוא לוחם אבל לא ביחידה מובחרת – או שהציעו לה מישהו שלמשל לא שירת בכלל בצבא או החליט להוריד פרופיל לתפקיד ג׳ובניקי, ולה דווקא השירות הקרבי חשוב?

מצד שני, יכול להיות בהחלט להיות שהבחורה ״תופסת״ את עצמה כמאוד ״איכותית״ בשוק הפנויים פנויות – כשהיא לא ממש כזו. ובהחלט יש תכונות שנתפסות בתור ״איכותיות״ בשוק הבשר הזה – למשל רמת השכלה, סוג העבודה (קרי לפי משכורת), ומה לעשות- גם מראה.

כמו למשל אותו גבר ״גדל מימדים״ שמעוניין רק באישה רזה ולא מוכן להתפשר. וכידוע, השמנת יתר לא נחשבת לתכונה של מועמד ״איכותי״ לשידוך, ולכן הוא צריך להתפשר על מישהי ״לא איכותית״ כמוהו, קרי מישהי שמנה.

אבל מה קורה אם גבר לא נמשך לנשים שמנות, גם אם הוא עצמו שמן (וכמובן שגם אישה שמנה לא בהכרח נמשכת לגברים שמנים)? האם הוא צריך להתפשר על אישה שהוא לא נמשך אליה רק כדי להיות בזוגיות?

אבל הסיפור שהכי הפריע לי היה הסיפור האחרון שבכתבה, דווקא כי היה מדובר בו על גבר כביכול מאוד ״איכותי״ – גבר שעובד בהייטק ונראה טוב, והשדכנית שידכה לו מישהי איכותית כמוהו – יפה, אקדמאית, צעירה ממנו בשנתיים. ומה הפריע לו? היא היתה בעיניו ״קופה שעירה״ כי כשהוא רצה לנשק אותה היתה לה שערה על הסנטר.

כאילו היא יפה, ובמקרה יש לה שערה קטנה על הסנטר שהיא לא הספיקה או ראתה כדי להוריד. השערה כזו קטנה שבעצם הבחור לא שם לב אליה עד שהוא הגיע לנשק אותה, וחוץ מזה היא בחורה יפה לפי השדכנית וכנראה גם לפי הבחור אם הוא נישק אותה בסוף הערב.

ולנשים לפעמים יש שיער פנים, שהן לרוב מסירות. זה אנושי וזה נורמלי, ואם בעיני בחור זה מעיד על זה שהיא קוף שעיר – הוא מנותק לחלוטין מהמציאות, ובטח גם חושב שאישה לא משתמשת בשירותים או עושה גרפסים או חלילה נופחת. מבחינתו אישה זו בעצם כנראה בובת ברבי.

אבל נראה שמה שהפריע לשדכנית זו לא הניתוק הזה של הבחור מהמציאות – אלא העובדה שהוא השתמש בשפה לא יפה כמו ״קופה שעירה״.

אולי כי הוא בחור איכותי ולכן מותר לו לפסול נשים על שטויות?

היעד הבא שלנו היה העיר סקאגווי.

בטיול הקודם שלי באלסקה, בילינו בכמה ערים קטנות כאלו באלסקה (למרות שלא היינו בסקאגווי עצמה), וברובן היו דברים נחמדים לעשות. אני חושבת שגם הפעם היינו אמורים להיות בעוד עיר או שתיים כאלו בתחילת הטיול, אבל הביקור בהן בוטל כי המסלול שלנו השתנה בגלל שהטיול היה תלוי במעבורות שונות שיצאו מהערים האלו, אבל לוח הזמנים שלהן השתנה ולכן הטיול המתוכנן דרכן לא יכול היה להתקיים. לכן המסלול השתנה – ובסופו של דבר הגענו לסקאגווי כדי לבקר בעיר כדוגמא לעיר אופיינית לאיזור המתוייר יותר של אלסקה.

בניגוד ללא מעט ערים אחרות – בסקגוואי יש אתר קמפינג שבו יכולנו לישון. אבל רבים מאיתנו החלטנו לישון במלון. היו לא מעט אנשים שמצאו מלון מסחרי ״רגיל״, אבל איכשהו אני מצאתי מלון שהיה קצת יותר מיוחד, במחיר די דומה.

מדובר על מלון בשם The Skagway Historic Inn – מלון כביכול היסטורי שהחדרים בו קרויים על שם נשים שגרו בעיר בתקופת הבהלה לזהב, כולל נשים שעבדו בתעשיית המין באותה תקופה…

כשהגעתי למלון, לא היה אף אחד בקבלה ולקח לי זמן להשיג את מי שאמור היה לעבוד שם, אבל כשהוא הגיע הוא היה מאוד נחמד, ולקח אותי באופן אישי לחדר והראה לי איפה המקלחות והשירותים.

המלון עצמו לא היה מלא, ובהתחלה חשבתי שאולי אני לבד במלון, אבל מאוחר יותר בערב ובמהלך הבוקר אני חושבת שגיליתי שהיו איתי עוד שתיים או שלוש משפחות בקומה העליונה (ויכול להיות שהיו עוד אורחים בקומה התחתונה).

בבוקר שלאחר מכן, צילמתי כמה מהחדרים האחרים וגם את האיזורים המשותפים של המלון:

השהות במלון כוללת גם ארוחת בוקר, שבניגוד לארוחה פשוטה יחסית במלונות אחרים שכוללת קצת קורנפלקס או בייגלים עם ממרחים, הפעם היא היתה ארוחה של פנקייקס ונקניקיות:

המלון עצמו היה מאוד מיוחד ומאוד נוח, וממוקם במרכז העיר במיקום מאוד נוח. יש לו גם גן פרחים וירקות מאחוריו שהיה קצת דליל בתקופה שבה אני הייתי בו, אבל לרוב כנראה נראה טוב יותר.

למען האמת, בעיני הביקור במלון היה החלק הכי כיפי בשהות בעיר והייתי שמחה להשאר בו עוד לילה או שניים בכיף…

רובנו כבר רגילים כבר לא מעט שנים לתוכניות ריאליטי למיניהן – שמה שעומד לא פעם במרכזן הם יחסי אנוש מורכבים יותר או פחות, בין אם מדובר על תוכניות שיחסי האנוש האלו הם מרכזיים בהם כמו ״הפח הגדול״ או תוכניות כביכול מקצועיות כמו תוכניות הבישול והמוזיקה השונות.

אחת התוכניות הראשונות אבל הפחות פלצניות ומופקות בתחום הוא התוכנית ״בואו לבשל איתי״ בערוץ הראשון. נכון שבשנים האחרונות מדובר על אנשים שבעיקר רואים בתוכנית כמקפצה לתוכניות ריאליטי אחרות (בעיקר ״הפח הגדול״) – אבל בתחילתה היא היתה יותר אותנטית.

הבעיה היא שכמו בכל ריאליטי, כבר היו תחמנים גדולים, לצד אנשים רגישים למדי, ואפילו רגישים מידי. כתבתי כבר פה למשל על הדמות של ״דאנסי גדי״, אותו אדם ששאף להיות כוכב הילדים הבא של ישראל וניסה להציג את עצמו ככוכב מצליח שהמשתתפים האחרים לא ממש מכירים רק כי הם לא בתעשיה, למרות שהם כמובן עלו על ההתחזות שלו מהר מאוד וצחקו עליו מאחורי הגב (עד שמשתתף אחר בשם איציק כרסנטי התחיל לצחוק עליו מול הפנים).

סיטואציה גרועה בהרבה היתה בתוכנית האמריקנית אמריקן איידול – תוכנית זמרה שהצליחה בעונותיה הראשונות לייצר לא מעט זמרים מצליחים. אבל כחלק מהתוכנית, הם הציגו בפרקים הראשונים של כל עונה אודישנים של משתתפים שונים, שחלקם כמובן היו טובים – אבל רבים אחרים חיו באשליה שהם יודעים לשיר אבל בעיקר זייפו.

במקרים מסוימים הזמרים הגרועים והזייפנים מגיעים בכוונה בידיעה שהם לא יועברו הלאה אלא בעיקר כדי לקבל קצת תשומי ופרסום, כמו למשל המשתתף הזה ששר על גברים שחורים צעירים שמסתובבים עם מכנסיים נמוכים במיוחד, או הבחור הזה שרצה לשיר לטובת השופט האהוב עליו, סיימון קאוול. שניהם היו מאוד מודעים לעצמם לגבי העובדה שהם לא ממש שרים טוב או בכלל מסוגלים לעבור לשלב הבא, אבל נהנו בעיקר מהיכולת להופיע ולקבל את כמה דקות התהילה שלהם בידיעה שהם ישודרו כאודישן גרוע.

אבל רבים מהמשתתפים הגרועים לא בהכרח היו מודעים לזה שהם נמצאים בקטגוריה הזו. במקרה הספציפי הזה, צעיר בשם ניק זיצמן החליט לעשות אודישן לתוכנית – והצליח בעיקר להראות ולהישמע מוזר במיוחד. היא הפיק בדיעבד לקראת סוף העונה סרטון משל עצמו לגבי מה בדיוק קרה שם מנקודת המבט שלו. הוא ניסה לטעון שהוא שר במשך שנים למקהלות בתי ספר שונות, והוא ניסה לשיר בצורה שהיא ״טובה טכנית״ בלי להיות מודע לזה שהשירה הטכנית תגרום לו להשמע גרוע – ושהתנועות המוזרות שהוא עשה היו תוצאה של עצה גרועה שהוא קיבל מאחד המורים שלו שכביכול משעמם לראות אדם שר בלי לזוז, אז הוא פשוט ״זז״ – מה שהפך לנענוע די מוזר.

אבל בשורה התחתונה נשמע היה שמדובר על מישהו שפשוט לא ממש ידע לשיר טוב וכנראה שבגילאים צעירים ובסביבת בית הספר אפשרו לו להשתתף במקהלה מתוך בעיקר רחמים, ושכנראה לא ממש הבין בצורה מעשית את העצות שהוא שמה בגלל שאין לו את היכולת כנראה להבין או לממש אותם.

במובן מסוים עולה כמובן השאלה עד כמה הוא אולי אוטיסט, תחושה שמתחזקת מאוד בסרטון שהוא עצמו הפיק מהדרך שבה הוא נועץ בכוח מבטים במצלמה, ובדרך שבה הוא מדבר. אבל בעצם בעיקר מהעובדה שהוא מראה כמה הוא תמים בכל מה שנוגע לאופי של תוכניות הריאליטי השונות ועל איך הן מנצלות לא פעם את המשתתפים. בדיעבד אני גם שואלת את עצמי עד כמה העובדה שהוא פנה לתוכנית בעקבות המלצה של קולגה שלו נבעה מתמימות דומה, ואותו קולגה הציע לו את זה בצחוק בידיעה שניק חובב שירה אבל שר ממש רע (ולא ברור אם הוא עשה את זה מתוך הנחה שניק עצמו מספיק מודע לעצמו או שיש מישהו בסביבתו שמספיק מודע כדי לעצור את ניק – או שהוא אולי קיווה שניק יגיע לנקות הקצה המשפילה אליה הוא הגיע). אמנם מדובר על אירוע שקרה סביב שנת 2007, אבל באותה תקופה כבר היתה אמורה להיות מודעות לנושא שתוכניות ריאליטי עושות מה שבא להן – והיה ספציפית ידוע שאמריקן איידול משדרת אודישנים גרועים אך משעשעים במיוחד.

זה עד כדי כך ידוע שהתוכנית הפכה את זה למסורת שבה היא מזמינה לתוכנית הגמר הגדול שלה את הזמר הכושל שמשך הכי הרבה רייטינג כחלק מהמופע שבו יש לו או לה הזדמנות להופיע שוב.

אדם נוסף שכנראה סבל מבעיה דומה הוא גבר צעיר בשם דאגלאס דייווידסון, שהחליט לגשת לאודישן שנה לאחר מכן. הוא היה ממש בטוח בעצמו שיש לו יכולת שירה מדהימה (עד כדי כך שכביכול אבא שלו ״שנא״ אותו על זה), סיפר על כל מיני עצות שירה מקצועיות שהוא למד מזמרות מפורסמות – וכמובן זייף את דרכו בצורה איומה באודישן. כשהוא קיבל ביקורת גרועה, הוא התחיל להתנהג בצורה ממש מוזרה, עד כדי כך שהשופטים העירו לו עליה. אחרי מספר דקות אפילו השופט הכי קשוח בשולחן, סיימון קאוול, הבין שמדובר על אדם שמתקשה נפשית להתמודד עם הסיטואציה, והזמין שומרים כדי לסלק אותו מהחדר.

ועדיין בשני המקרים, התוכנית החליטה לשדר את האודישנים. ניק זיצמן סיפר שהוא סבל מתגובות איומות מאנשים זרים בעקבות האודישן, ולכו תדעו אילו תגובות דאגלאס עצמו קיבל כשהוא חזר הביתה.

ובשלב מסוים עולה השאלה – עד כמה יאה שהתוכניות האלו ישדרו את התקלות של אנשים כאלו שלא בהכרח מסוגלים להבין את חוסר ההתאמה שלהם לתוכנית, ועד כמה הפאשלה שלהם תגרום להם להשפלה ובושה בחיים למשך תקופה כזו או אחרת אחרי התוכנית?

אני מניחה שהתוכנית עצמה מוגנת מבחינה חוקית ויש לה חוזה מולם שמכסה גם את האפשרות שהם יופיעו בתוכנית בצורה משפילה שכזו בלי שהם יוכלו לתבוע אותה על כך, וכנראה שמבחינה חוקית הבחורים האלו אמורים להיות עצמאיים מבחינה משפטית ולכן החתימה שלהם על החוזה תקפה. אבל מבחינה אנושית כל כך ברור שהם לא ממש מסוגלים להבין את התוצאות של האודישן שלהם (או של ההשתתפות בתוכנית במקרה של ״דאנסי גדי״) שזה פשוט מרגיש רע לשדר אותם…

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

קודם כל, אני חושבת שצריך להגדיר בדיוק מה זו מלחמה. כי למשל הלחימה העצימה בעזה הסתיימה כבר לפני כמה חודשים, וכרגע ישנם מבצעים נקודתיים פה ושם אבל לא הלחימה העצימה שהיתה בחודשים האחרונים. וכנראה שגם בצפון לבנון הלחימה תהפוך להיות כזו תוך תקופה מסויימת.

ואז עולה השאלה עד כמה אפשר יהיה לקרוא לזה ״מלחמה״ כי למשל בעבר כשהיינו בדרום לבנון נשארנו שם שנים בלי שזה ייקרא מלחמה באופן רשמי, אבל כן ביצענו שם מבצעים כמו שמתבצעים כיום בעזה. בעצם גם בשהות הקודמת שלנו בעזה זה היה כך.

אפשר גם לדבר על מלחמה במושגים של סיכון לאוכלוסיה האזרחית – כרגע בצפון שיגורי הטילים התרחבו לטווח גדול אפילו יותר של הצפון, כולל שיגורים לחיפה – וכמובן שמידי פעם יש שיגורים למרכז, הן על ידי חיזבללאה והן על ידי החות׳ים בתימן וכל מיני מליציות בעיראק. יש גם הרבה סיפורים על כטב״מים שרובם המכריע מיורט הרבה לפני שהם מגיעיל לישראל, אבל לא תמיד – כמו למשל העטב״ם שפגע בשבת בבוקר בקיסריה (ולפי בקשות השיפוצים של בני הזוג נתניהו כנראה שהצליח לגרום נזקים לבית שלהם).

וכמובן שיש את השאלה עד כמה נוכל לחסל לאורך זמן (או אולי לתמיד?) את האמצעים לשגר עלינו טילים – או שנוכל להפסיק את השיגורים (וגם אותם רק באופן זמני כנראה) רק בעזרת הפסקת אש רשמית?

וכמובן שעולה השאלה עד כמה הפסקת אש או המשך המלחמה באמת יתנו לנו פתרון ארוך טווח, או פשוט שהפעם השקט עד המבצע או המלחמה הבאה יהיה פשוט ארוך קצת יותר לעומת הפסקות האש הקודמות?

אני מניחה גם שהבחירה בהמשך הלחימה לא תלויה רק בנו. יש הודעות שהולכות ומתרבות על איסור מכירת נשק לישראל, כולל מכתב זועם שנשלח מארה״ב אחרי שהם גילו שישראל הפסיקה לשלוח אוכל לצפון עזה – שבו הם איימו שהם יפסיקו את התמיכה הבטחונית בישראל אם לא תכנס התמיכה ההומניטרית לעזה.

ופה אולי נמצא שורש הבעיה, והוא ההתנהלות של הממשלה. יש את אלו שכבר מימיה הראשונים של המלחמה מפנטזים על ריקון עזה מתושביה לטובת יישוב מחדש של הרצועה על ידי מתנחלים, כולל ״תוכנית האלופים״ – שכוללת מצור והרעבה באיזורים מסוימים של הרצועה. עולה כמובן השאלה עד כמה השיטה הזו של מצור והרעבה נכונים מבחינה תדמיתית ובינלאומית במצב שבו יש סיכוי יותר מסביר שהחמאס ימנע מהאוכלוסיה האזרחית להתפנות.

לכן עולה השאלה לא רק כמה זמן תקח המלחמה – אלא מה הנזקים שהממשלה תגרום בדרך לסופה, מבחינה פוליטית, מדינית ואנושית.