התיירת המקרית

מאז שהייתי ילדה, עברתי מסגרת פעם בכמה שנים.

למשל עברנו כמשפחה פעמיים לחו״ל – פעם אחת כשהיתי בת 5 – 6 ובערך בגיל גן חובה עברנו לקנדה לקצת פחות משנה, ופעם שניה לשנתיים בניו יורק כשהייתי בכיתות ו׳ וז׳.

בפעם הראשונה שחזרנו לארץ מקנדה, עברנו לגור בשכונה אחרת, ואני נאלצתי לעבוד לקראת סןף השנה לגן חדש. אני רק זוכרת שביום או יומיים הראשונים הילדים היו נחמדים, אבל אז התחלתי לבכות בבקרים ולא רציתי להשאר, והם לעגו לי על זה. גם העוזרת של הגננת הית גועלית.

בפעם השניה שחזרנו לארץ חזרנו לאותה שכונה ואפילו לאותו בית – אבל כשעזבנו הייתי עדיין תלמידה בבית הספר היסודי ליחד הבית (מתוך כמה בתי ספר יסודיים שהיו בשכונה), וכשחזרתי הייתי צריכה לעבור ללמוד בחטיבת הבינים היחידה שהיתה בשכונה. איכשהו שיבצו אותי לכיתה הכי מופרעת בשכבה, כזו עם בנים שהציקו לכל הבנות בכיתה אבל במיוחד לי כי הגבתי להם הכי ״קשה״.

זו היתה הסיבה שעברתי בית ספר ברגע שהתאפשר לי. בירושלים לפחות אז היתה חובה ללמוד בבית הספר השכונתי עד סוף כיתה ט׳, ואז לתיכון אפשר היה לעבור לבין בספר אחר לשנות התיכון ככל עוד התלמיד התקבל אליו כמובן (למרות שלדעתי בתי ספר שכונתיים עדיין היו מחויבים לקבל את התלמידים של השכונה גם בהרשמה שניה או שלישית).

לכן יכולתי לעבור לבית ספר אחר רק בכיתה י׳, ולמזלי גם ניצלתי את ההזדמנות כדי לעבור לבית ספר שהרמה האקדמית שלו היתה גבוהה יותר.

---

אחת הסיבות שאני כותבת על זה נובעת משיחה שהיתה לי לאחרונה עם מישהי שהיתה חברה שלי בתקופת התיכון.

הכל התחיל מזה שלפני עשור ומשהו, גיליתי שהתיכון שלי מארגן מפגשי מחזור לכל מי שסיים את הלימודים בשנה שמסתיימת בספרה מסוימת. למשל השנה אמור להערך מפגש מחזור לכל מי שסיים ללמוד ב 2014, 2004, 1994, 1984, וכמובן כל שנה לפני כן, כשבוגרים מאוד ותיקים מוזמנים להגיע לכל מפגש מחזור שהם רוצים להגיע אליו.

מפגש המחזור האחרון שלי היה אמור להיות באוקטובר 2023, ומן הסתם נדחה בגלל המלחמה, ובסוף נקבע מחדש למאי השנה.

אני החלטתי לא להגיע אליו – חלק מזה נבע שלא היה לי נעים להגיע מאוד שמנה (משמעותית יותר שמנה ממה שהייתי בתיכון) ובדיוק פוטרתי מהעבודה, אבל חלק גדול מזה נבע מהעובדה לא ממש שמרתי על קשר עם אף אחד שלמד איתי בתיכון.

בתיכון רוב החברות שלי היו ממסגרות לגמרי אחרות – היתה לי חברה טובה משנות חטיבת הביניים, והחל מהקיץ בין כיתה י׳ לי״א כשעשיתי קורס מד״א, היו לי כמה חברות טובות מהקורס ומההתנדבות שלי בשנתיים אחרי.

אבל כן היתה לי חברה אחת, מהכיתה המקבילה, שביליתי לא מעט איתה ולפעמים גם עם חברה נוספת שלה בהפסקות, ובעיקר אחרי שעות הלימודים. אבל מסיבה שלא ממש ברורה לי, הקשר שלי איתה התנתק למרות שהמשכתי בקשר עם שאר החברות שלי מאותה תקופה, לפחות במהלך השירות הצבאי שלי והתואר.

לכן לא ממש רציתי להגיע למפגש המחזור ולהיות שם שוב במצב שבו אני יושבת לבד בצד ולא משוחחת עם אף אחד, במיוחד לא במצב שבו לא היה לי ממש ברור מי יגיע ומי לא, מי יזכור אותי מאלו שכן יגיעו, והאם יהיה לי הפעם משהו משותף עם מי שכן יגיע.

אבל כחלק מההכנות למפגש, מי שאחראית על הארגון מטעם בית הספר שלחה לנו רשימת קשר של האנשים שלמדו איתנו, כולל שמות, מספרי טלפון, ואימיילים. ומתוך סקרנות, הצלחתי ביוני לאתר את זו שהיתה חברה שלי בתיכון והקשר איתה איכשהו התנתק.

שוחחנו קצת במסנג׳ר של פייסבוק לכמה דקות, ואמרנו שנפגש בפעם הבאה שאני בירושלים (אמרתי לה שאשמח להפגש אם היא אי פעם תגיע למרכז, אבל יש לי רושם שהיא בקושי מגיעה או לא היתה מעוניינת להפגש גם אם כן).

אני לא יודעת אם יכולתי להתרשם אם היא מאושרת בחיים, אבל נשמע שהיא מאוד מבוססת בהם – היא מעולם לא עזבה את ירושלים, למרות שכבר לא מעט שנים היא גרה בשכונה שונה מזו שהיא גדלה בה. היא נשואה פלוס ילדים, ומכמה פרטים שהיא סיפרה לי במהלך השיחה (שלאור פרטיותם לא אחשוף כאן) היא נמצאת בשלב שונה בחיים מזה שלי, כזה שבו היא משלימה עם הגיל הרבה יותר ממני.

ואני מודה שבמובן מסוים השיחה השאירה אותי קצת עצובה, כי השיחה בינינו היתה שיחה די כללית, כזו שהיתה לי עם לא מעט מכרים לשעבר מתקופת בית הספר או התואר שבמקרה נתקלנו אחת בשניה בפייסבוק. זה לא שציפיתי שנחזור להיות חברות, אבל אולי כן הייתי שמחה אם היינו שתינו שומרות על קשר מעבר לשלום שלום הזה.

---

במקביל לזה, נזכרתי שלפני עשר וקצת שנים, כשבית הספר שלי התחיל (לפחות עבור השכבה שלי) לארגן מפגשי מחזור, גיליתי שהתלמידים של השכבה שבה למדתי בחטיבת הביניים החליטו לארגן לעצמם פגישת מחזור, והיה מי שהצליח באמת לארגן את המפגש שהתברר כמאוד מרגש עבורם.

הם יצרו קבוצה בפייסבוק שחלקם שיתפו ממנה תמונות ולכן גם אני ״גיליתי״ אותה, ובין השאר ראיתי שהם התעניינו בלא מעט תלמידים שלמדו איתם במהלך השנים ועזבו לפני סיום התיכון, והתעניינו האם מישהו בקשר איתם והם אפשר יהיה להזמין אותם גם למפגש.

אני לא הוזכרתי שם, וגם לא היה לי עניין להגיע – אבל היה לי קצת עצוב לחשוב שבגלל כל המעברים האלו שלי במהלך הלימודים הפכתי להיות מישהי ש״פחות נחשבת״ כחלק מהקבוצה הזו של התלמידים.

בעצם רבים מהם למדו יחד החל מבית הספר היסודי, דרך חטיבת הביניים ואז לתיכון, גם אם הרכב הכיתות השתנה עם השנים. אבל בגלל המעבר שלנו לארה״ב, החזרה שלי לכיתה שבה לא הכרתי אף אחד בחטיבת ביניים, ואז המעבר שלי שנתיים אחר כך לתיכון אחר הפכה את החוויה שלי למאוד לא רציפה מבחינה חברתית.

---

מן הסתם יש שינויים בחיים שהם נורמליים – בקונטקסט של הלימודים למשל רובנו מסיימים מתישהו את הלימודים ומתגייסים לצבא, והסיכוי שנשרת עם מישהו שאנחנו מכירים הוא מאוד נמוך עד אפסי. אני אישית הכרתי בטירונות שלי מישהי שלמדה איתי בכיתה ועוד מישהי ממד״א, אבל הן היו במחלקות ואולי אפילו פלוגות לחלוטין אחרות בטירונות, ואז אחריה שלושתנו הועברנו לקורסי המשך שונים.

אבל אני שואלת את עצמי עד כמה החיים שלי בכלל (החל מהילדות אבל גם אחר כך) כללו יותר מידי מעברים כאלו. למשל המעבר שלי לארה״ב לכמעט ארבע שנים, ומאז עברתי כמה עבודות (ומחלקות שונות באחת מהן שבה עבדתי המון זמן), וגם עברתי מהוד השרון להרצליה ואז לרמת גן.

ובהשוואה לאותה חברה מהתיכון, אני מרגישה ממש לא יציבה. אולי לרבים במצבים דומים לשלי, הנישואים והילדים מעניקים את היציבות הזו שחסרה לי, אבל אני חושבת שאולי חלק משמעותי מזה נובע יותר מאופי או אישיות שבגללן אני אולי אפילו נהנית מהשינויים האלו, באותה מידה שגורמת לאנשים אחרים להיות יותר יציבים בחיים שלהם באופן כללי.

וברור לי שאני מעדיפה להיות מישהי שחוותה כמה פעמים את האפשרות לגור בחו״ל, או לגור באיזור כפרי יחסית של הוד השרון ליד לא מעט שדות שאפשר לטייל בהם, או לגור עשר דקות הליכה מהחוף כמו שגרתי בהרצליה. בסופו של דבר לכל בחירה שלנו בחיים יש מחיר, גם אם לפעמים אנחנו לא מודעים לו.

זה מזכיר לי שכשעברתי בזמנו לארה״ב, עברו במקביל אלי זוג צעיר עם ילדה קטנה שבת הזוג היתה מישהי שהיה מבוגרת ממני בבערך תשעה חודשים, והרבה חשבו שאנחנו מאוד דומות מבחינת כמה היבטים של האופי שלנו.

במובן מסוים קצת קינאתי בה בזמנו שהיא הצליחה בגיל יחסית צעיר למצוא בן זוג יציב ונחמד, אבל בדיעבד גם ברור לי שבהרבה מובנים הייתי מפסידה הרבה מההתפתחות האישית שלי אם במקום לצאת לרילוקיישן לבד – הייתי עושה את זה עם בן זוג שיכול היה לקחת חלק משמעותי ב״לסדר״ דברים. עצם זה שהייתי צריכה להתמודד לבדי עם חיים במדינה זרה מאוד קידם אותי ברמה האישית, גם אם עשיתי את זה עם הרבה מאוד טעויות והסתבכויות בדרך.

ובלי הרילוקיישן שלי גם כנראה שלא הייתי הופכת למישהי שמטיילת הרבה בעולם במקומות שהם מעבר לערים האירופאיות המוכרות שכולם נוסעים אליהן לפי אופנה כזו או אחרת.

וסביר להניח שאם הייתי עושה את הרילוקיישן כחלק מזוג, כנראה גם שלא הייתי מודעת לזה שאני מפסידה משהו. וזה אולי במובן מסוים קצת עצוב לי – למרות שברור לי שגם אז היו לי חוויות שהיה לי חבל להפסיד…

ה Icefield Parkway הוא כביש שמחבר בין Lake Louise לבין העיר Jasper שגם היא בהרי הרוקיס הקנדיים.

מדובר על כביש מאוד יפה עם נופים מהממים, שאנחנו עצרנו בכמה נקודות יפות בכביש בעיקר להפסקות שירותים וכדי למתוח את הרגליים בכמה מהנקודות היפות של הכביש בדרכנו לעיר ג׳ספר. כמו למשל עצרנו ליד האגם הזה:

אחת התחנות בדרך היתה אגם שכדי להגיע אליו הלנו במסלול של 200 – 300 מטר כדי לצפות מלמעלה באגם בשם Peyto Lake: כשירדנו מהאוטובוס המדריכה סירבה לספר לנו מה נמצא בסוף המסלול כי היא רצתה שנהיה מופתעים:

בהמשך עצרנו ב Athabasca Glacier – מדובר על קרחון שניתן ללכת עליו, אבל רק בעזרת הדרכה מקצועית. במקום לקחת ואתנו למום שבו יכולנו לקבל את ההדרכה הזו – לקחו אותנו למסלול שהיה אמור להוביל אותנו על לקחרון עצמו אבל בלי היכולת לעלות עליו.

אחרי ההליכה במסלול הזה, המדריכים החליטו לפנק אותנו בארוחת צהרים שפשוט הורכבה מהרבה מאוד פריטים מקריים – למשל כמה סוגם של פירות, כמה סוגים של קרקרים, כמה סוגים של גבינות, וכו׳. אני לא אהבתי את סגנון האכילה הזה בין השאר כי הוא לא פגם גרם לך שמי שהגיע באיחור מסוים לארוחה יכול היה למצוא את עצמו עם מבחר הרבה יותר דל של מוצרים לבחור מהם ואפילו לאכול מהם, פשוט כי אחרים כבר הקדימו לאכול ואפילו התכבדו פעמיים שלוש בלי לחשוב על זה שאולי עוד אנשים צריכים להגיע ולא אכלו…

אני חושבת שבמקרה הספציפי הזה אני דווקא הייתי מהראשונים להגיע לארוחת הצהרים, אבל אני מניחה שהיו אחרים שחוו מבחר דל של אוכל.

קצת רקע כדי להציג את הדמויות השונות פה.

פעם מזמן היה לנו ועד מיתולוגי של אדם אחד. הוא הלך לעולמו, ואחרי בלגנים של מציאת חברת ניהול שלא ממש תפקדה – שתי נשים שבהן בעלות דירות בבניין החליטו לקחת על עצמן את הניהול של הבניין כדי ״לשקם״ אותו ולתקן את מה שצריך אחרי ההזנחה של חברת הניהול – ואז שהבניין יבחר ועד חדש.

לא ממש נבחר ועד חדש, ועם הזמן הבעלים של הדירה לידי שכנראה יש לו אינטרס כלכלי בכך שהבניין ינוהל החליט להיות מעורב. הוא לא חלילה בועד, אבל כן דחף לכך שנבחר ביוני האחרון חברת ניהול חדשה, כשמי שעובדת מול חברת הניהול בתור נציגת הבניין היא אחת מאותן נשים שהיו הועד הזמני, למרות שהיא רוצה לשמור על המחויבות הנדרשת מהתפקיד למינימום.

ברקע לכל זה, יש גם בעל דירה אחר שמשכיר את הדירה שלו שאיכשהו הצליח להסתכסך עם הועד לגבי כמה נושאים שבהם הוא טען שהביין אחראי לתיקון כזה או אחר, והועד טען שהוא היה אחראי לכך. לפחות במקרה אחד זה הגיע עם המון רעש וצלצולים מצידו של הסכסכן לבית המשפט, ששם הוא הפסיד והועד כמובן דאג שכולנו נשמע על זה.

לאחרונה הוא הצליח למצוא עוד נושא להסתכסך איתו עם הועד, וזה כמובן שוב הגיע לבית המשפט. רק הפעם איכשהו הנציגה לש הועד טענה שהיא לא ועד או משהו דומה – ומסתבר שהסידור שיש לנו שבו היא עובדת מול חברת הניהול אבל לא נחשבת לועד רשמי לא מקובל מבחינה חוקית. וזה נתן לסכסכן משהו שהוא יכול להתנגח בו מולה ומול שאר הבניין שלא תומך בסכסוכים שלו.

זה התחיל מזה שבסוף יולי הוא ניסה לקבוע ישיבת בעלי דירה, וזה לא הלך לו כי לאף אחד אין כוח אליו ולמריבות שלו. לכן הוא היה זה שהחליט שבית המשפט יצטרך למנות לנו ועד חיצוני.

הקטע הוא שמשהו שם לא ממש ברור. ערוץ הווטסאפ של בעלי הדירות היה שקט עד שבשבוע שעבר פתאום הסכסכן כתב בשמה של מישהי שטענה שבית המשפט מינה אותה להיות הועד החיצוני שלנו, והיא התחילה להתלונן על זה שהועד הקיים לא משתף איתה פעולה – ושחוסר שיתוף פעולה עלול לגרום לכך שיטילו רנס על הבניין כולו.

כנראה ששום דבר לא ממש קרה עם זה – אני מניחה שההודעה היתה מיועדת להיות שיימינג לועד, אבל זה לא ממש עבד.

אז היום בבוקר הסכסכן החליט לקבוע שוב ישיבת דיירים או בעלי דירות, הפעם כדי שנוכל להכיר את הנציגה שהוא טוען שבית המשפט מינה לנו (שוב, כל התקשורת וההודעות ממנה עברו כל הזמן הזה דרכו).

לפחות הפעם הועד, שזו הנציגה הקיימת ובעל הדירה לידי שכנראה חשוב לו שהבניין יתפקד החליטו לענות לסכסכן. בעל הדירה החליט לצאת בהצהרה שאף אחד לא יגיע אם אותו סכסכן לא יהיה בישיבה הזו באופן אישי. בעל הדירה כנראה חשד שהסכסכן לא יגיע מתוך ידיעה ששאר בעלי הגירות עצבנים עליו מאוד בגלל ההתנהלות שלו (ובגלל שוועד חיצוני דורש תשלום נוסף) – ורצה שהבחור ייקח אחריות על מה שהוא עשה.

אותה דיירת שבהקשר עם חברת הניהול גם דאגה לשלוח פרטים על ההתנהלות הלא תקינה של אותה נציגה כביכול – שלא הציגה בכלל כתב מינוי שלה לתפקיד, וגם לא פנתה אל הועד כשהיא אמרה שהיא פנתה אלא רק שבוע וחצי אחר כך, בדיוק ביום שהסכסכן פנה אל בעלי הדירות בווטסאפ והתלונן על הועד הקיים.

הקיצר, יש פה בלגן שלם שכנראה הסכסכן גרם לרובו, אבל נראה שכנראה הפתרון או הפיצוץ (וכנראה שניהם) יקרה ביום ראשון הקרוב בישיבת בניין נוספת.

הקטע הוא שאני לא רוצה להגיע אליה – כי בישיבה האחרונה התנפלו עלי לגבי הניקיון והג׳וקים בדירה שלי. נכון שעברו מאז שלושה חודשים, והג׳וקים נעלמו וכנראה גם התלונות על הניקיון, אבל אני חוששת שהמפגש המחודש אולי יעורר אותם שוב.

וכמובן שעקרונית הבעלים של הדירה לידי יכול ״לדרוש״ ממני להגיע כפי שהוא עשה בפעם הקודמת.

אבל גם אם אני לא אהיה בישיבה, כנראה שהבעלים של הדירה לידי יגיע לישיבה הזו אם היא תתקיים, ואז לא תהיה לו בעיה לקפוץ אלי לדירה כדי לשוחח אם הוא רוצה. ומכיוון שהישיבה מתחילה ב 19:00 ותמשך כנראה בסביבות השעה פלוס מינוס – הסיכוי שלא אהיה בבית בשעות האלו נמוך, ואין לי ממש מקום להיות בו מחוץ לבית. אם הייתי עדיין עובדת יכולתי להגיע למשרד (למרות שאף אחד כמעט לא עובד בו בימי ראשון) ולצאת מאוחר, אבל עכשיו אין לי מושג לאן אני יכולה ללכת.

אולי לכל היותר אני אוכל פשוט להתעלם מהדפיקות בדלת ולהיות ממש ממש שקטה כדי שיחשבו שאני לא בבית?

זה הנושא של השרביט החם השבוע, כשבעצם טליק מאפשר לנו לבחור שלושה אלבומים ולא אחד בלבד.

האלבום הראשון הוא אלבום בשם Third Eye Blind של להקה באותו שם, שיצא ב 1997. זהו אלבום הבכורה של הלהקה, שהובלה על ידי הזמר והגיטריסט הראשי שלה – רק שבדיעבד הזמר הראשי לקח שליטה כלכלית מוחלטת על הלהקה, בלי ששאר החברים היו מודעים לכך. ברגע שהגיטריסט גילה על זה, הוא חשף את המידע לשאר חברי הלהקה כדי לאפשר להם להתנגד לזה, אבל שאר החברים מלבד הזמר החליטו לא להאמין לו, והוא הועף מהלהקה שנתיים אחר כך, זמן קצר אחרי שהאלבום השני של הלהקה יצא לאור.

בסופו של דבר גם הבסיסט של הלהקה והגיטריסט שהחליף את הגיטריסט המורד הועפו בתורם מהלהקה, והרבה שנים אחר כך במקרה שלושתם נפגשו, השלימו – והחליטו להקים יחד להקה שתנגן את השירים של הלהקה המקורית שעל רוב השירים שלה עדיין היו להם זכויות יוצרים. הזמר כמובן לא אהב את זה וניסה למנוע מהם בכל מחיר את ההופעות האלו – ואני חושבת שהוא בסופו של דבר הצליח לפרק את הלהקה אחרי שהוא הגיע לעיסקת טיעון בתביעה שחברי הלהקה הגישו נגדו.

הקטע הוא שרבים טוענים שלמרות שהזמר טען שהוא היה זה שכתב בעצמו רבים מהשירים של הלהקה, בדיעבד אחרי שחברי הלהקה האחרים הועזבו ממנה, רמת הכתיבה של השירים התדרדרה פלאים, ובין המעריצים הסקפטיים יותר רצה תיאוריה שבעצם החברים שלו ללהקה היו אלו שעסקו בעיקר בכתיבה, והוא פשוט ניצל את היכולות שלהם וזרק אותם כשהם התחילו לדרוש יותר מידי קרדיט על הכתיבה או יותר מידי כסף (או שניהם).

כיום הזמר הוא כבר כמעט בן שישים, ונראה מבוגר לגילו. הלהקה ממשיכה להופיע כשרק הזמר והמתופף נשארו מההרכב המקורי של הלהקה, ויש לי רושם שלזמר יותר ויותר קשה למצוא מעריצות צעירות שישמחו להצטרף אליו לבילוי כזה או אחר כפי שהיה בעבר.

אבל האלבום הראשון של הלהקה נחשב למאוד איכותי בגלל שהוא באמת היה כתוב טוב, והיה ללהקה זמן לעבוד עליו בלי לחץ להפיק כמה שיותר רווחים כפי שקרה עם האלבומים הבאים של הלהקה.

---

האלבום הבא שאקח איתי הוא אלבום בשם A Thousand Suns של להקת לינקין פארק. האלבום מדבר בגדול על התנגדות למלחמה, וספציפית למלחמה גרעינית שהכותרת של האלבום מתייחס אליה (יש אמירה של ממציא הפצצה הגרעינית רוברט אופנהיימר שהפצצה הראשונה שניסו בארה״ב זהרה כמו אלף שמשות).

במסגרת מסע ההופעות של הלהקה אחרי יציאת האלבום, הלהקה הגיעה להופעה אחת בישראל, אחרי כמובן סיור קצר בארץ ופגישה עם הנשיא. ראוי לציין ששניים מחברי הלהקה הם יהודים, אבל גם לשאר החברים בה היה עניין דתי לבקר בישראל.

לצערם של המעריצים זה לא יקרה שוב כי הזמר של הלהקה התאבד בקיץ 2017, ומאז הלהקה לא פעילה, כנראה כי הם לא מעוניינים להחליף את הזמר.

עדכון חשוב: כמה ימים אחרי פרסום הרשומה (תןך פחות משבוע), הלהקה הודיעה באופן מפתיע אחרי שבע שנים על איחוד שלה עם זמרת שהחליפה את הזמר שהתאבד.

---

עוד תקליט של לינקין פארק שכנראה אקח איתי לאי בודד הוא Minutes to Midnight שגם הכותרת שלו מתייחסת במובן מסוים למלחמה גרעינית: יש מעין תיאוריה שמעריכה כמה אנחנו קרובים למלחמה גרעינית שמדמה שעון, ושעת חצות מסמלת את המלחמה. הסיכון למלחמה מתבטא בכמה דקות אנחנו נמצאים לפני חצות – למשל בשנות החמישים והשישים של המאה קודמת באמת הינו דקות ספורות לפני המלחמה (ובמיוחד סביב משבר הטילים בקובה). מצד שני – דווקא המשבר גרם למחוגי השעון להתרחק מחצות כי המעצמוצ הבינו את הסכנה שבאירוע ולכן החליטו להפשיר רצת את היחסים כדי להפחות משמעותית את הסיכון למלחמה גרעינית (לפחות עד שנות השמונים שבהן רייגן חימם שוב את המלחמה כדי למוטט את בריה״מ כלכלית).

אני מניחה שאקח אותו לאי בודד בעיקר מסיבות סנטימנטליות – אני זוכרת שהקשבתי לו לא מעט בתקופה אחרי שהוא יצא שבה אני גם התחלתי לצאת באופן קבוע להליכות די ארוכות ולרוב הקשבתי לו בזמן ההליכה.

מאז נובמבר 2019, התחלתי במגמת עליה במשקל.

זה התחיל בטיול שלי לניו זילנד. למרות שטיול באופן טבעי דורש לא מעט פעילות גופנית והלכתי בו הרבה ברגל – גם התזונה שלנו שם לא היתה משהו מבחינת אפשרויות הבחירה (במיוחד כשהיה מדובר על טיול מאורגן ולא היתה לי שליטה על מה המדריכים בחרו לבשל ולהגיש). וזה מעבר לעובדה שהיו לנו המון הזדמנויות לאכול בחוץ ולהנות מהרבה אוכל אופייני לניו זילנד שלא בהכרח זמין בארץ – החל מהרבה המבורגרים טובים שמתחרים על להיות ההמבורגר הכי טוב בניו זילנד (אני אישית הכי אהבתי את ההמבורגר הזה), או מה שמכונה שם ״פאי״ שהוא בעצם פשטידה מבצק עלים שממולאת בלא מעט מילויים מלוחים או מתוקים.

שלא לדבר על השוקולדים המעולים שיש שם – בין אם מדובר על חברות ידועות בכל העולם שיש להן שם טעמים מיוחדים כמו ״היער השחור״ או שוקולד עם פופקורן, וכלה בחברות ניו זילנדיות מקומיות שייצרו שוקולד מעולה שאי אפשר להשיג בארץ ושגם להן היו המון טעמים מיוחדים שאין בארץ.

ופה היה קאץ׳ מסוים, כי בהתחלה כשרכשתי שוקולד שלא היה אישי הייתי שמחה תמיד לכבד בו אחרים, אבל אז שמתי לב שכמה אנשים (בהם אחד המדריכים) היו תוקעים בי מבטים קצת עקומים על זה ששוב קניתי שוקולד, אז פשוט הפסקתי לחלוק את השוקולד עם שאר המטיילים והתחלתי לאכול אותו בעצמי – וזה כמובן לא תרם במיוחד לתזונה בריאה יותר (למרות שכנראה הכוונה המקורית של מי שניסה להעיר לי היתה שפשוט לא אקנה יותר שוקולד).

בניו זילנד עצמה עליתי קצת יותר משלושה ק״ג, משהו שלא היה בעיני ממש חריג לטיול באורך כזה. כשחזרתי לארץ, הבאתי איתי לא מעט מאותם שוקולדים – חלקם עבור החבר׳ה בעבודה, וחלקם כדי שאוכל להנות מקצת שוקולד כל יום בתור פינוק יומי. אבל בסופו של דבר אני אכלתי חלק נכבד גם מהשוקולד שהבאתי לעבודה, ומהשוקולדים שהיו לי בבית אכלתי הרבה יותר מקצת כל יום – ומצאתי את עצמי עולה בחודש וחצי אחרי הטיול בעוד שלושה ק״ג פחות או יותר.

עליה כזו של בערך שישה וקצת ק״ג בחודשיים וחצי היתה מאוד מדאיגה אותי בעבר, כי לרוב לא עליתי כל כך הרבה במשקל בתקופה כזו קצרה. גם בתקופות שבהן עליתי במשקל מאז שהתחלתי את ההרזיה שלי במרץ 2007, לרוב אם הייתי עולה במשקל זה היה קילו או שניים, ואז הייתי מצליחה לשמור על המשקל לתקופה מסוימת של חודשים עד העליה הבאה.

אבל משום מה זה לא הדאיג אותי, והנחתי שארד במשקל ברגע שאחזור לשגרה הרגילה שלי בלי שיהיו לי כמויות של שוקולדים בבית.

---

אבל השגרה שלי לא חזרה לעצמה.

חודש וחצי אחרי שחזרתי מהטיול, פוטרתי מהעבודה שלי – ואז במקביל לחיפוש העבודה שלי התחילה מגיפת הקורונה שהובילה לסטרס מוגבר, וגם לכך שבקושי יצאנו מהבית ומסגרות כמו חדרי כושר נסגרו לתקופות ארוכות.

ולאט לאט זה התחיל להוביל להשמנה. הסגר הראשון שהסתיים בסוף מאי או תחילת אפריל הוביל לעליה של ארבעה ק״ג, וכך גם הסגרים הבאים.

ואז בנובמבר 2020, בערך שנה אחרי שהתחלתי להעלות במשקל ןעם עליה של בערך 14 ק״ג, הגעתי למסקנה שזהו זה, ואם אני לא מצליחה לחזור למסגרת לבד – אולי שווה לי לחזור למסגרת שבה אעבוד עם דיאטנית. אבל לא רציתי פגישות אישיות עם דיאטנית שתחטט לי יותר מידי בתזונה, ותנסה לגרום לי פתאום לאכול לפי תפיסת העולם שלה שלא בהכרח מתאימה לי, אלא יותר מעקב אחרי מה אני אוכלת ביום יום עם הערות כלליות יותר.

בואו ונגיד שזה לא עבד טוב כי בדיאטה שהצטרפתי אליה נאלצתי לוותר על כל המאכלים שאהבתי, לאכול רק מאכלים שסבלתי בקושי וגם אז מתוך רשימה מאוד קצרה של מאכלים. זה הוביל לשעמום ותסכול מאוד מהירים מהם – ובנוסף השיטה גם כללה הורדה גדולה מידי של כמויות האוכל שאכלתי מה שהוביל לכך שהייתי רעבה בטירוף כל הזמן ברמה שלא יכולתי להתרכז בשום דבר חוץ מכמה אני רעבה כל הזמן. את הפרטים כתבתי ברשומה הזו, אבל לא היה מפליא שאחרי כמה חודשים לא רק שהפסקתי את הדיאטה אלא גם חטפתי התקפי זלילה והעליתי כמה קילוגרמים במשקל בזמן קצר.

הבעיה היא שאחרי הטראומה מהמסגרת הזו – לא ממש הצלחתי לחזור למסגרת של הרזיה מלבד אולי לכמה שבועות פה ושם, וגם אז רק בצורה עצמאית וללא מסגרת רשמית. מה שכן הצלחתי היה להישאר באותו משקל לתקופה של שבועות או אפילו חודשים ספורים – אבל אז לעלות בעוד שניים או שלושה ק״ג בגלל אירוע כזה או אחר שגרם לי לאכילה רגשית.

הבעיה בעליות קטנות כאלו שהן לא מורגשות כביכול כי כל פעם אני משמינה ״רק קצת״, אבל לאורך זמן הן מצטברות ללא מעט קילוגרמים.

---

חלק משמעותי מהבעיה שלי במהלך התקופה הזו היתה בעיה תפיסתית.

פעם כשהייתי שמנה, הרגלי האכילה שלי היו מזעזעים – אבל חלק מסוים מהבעיה נבעה לא רק מאכילה של הרבה אוכל משמין, אלא גם מחוסר ידע די עמוק על תזונה בריאה. מעבר לזה, פעילות גופנית היתה משהו שאני פשוט לא עושה.

העניין הוא שהידע על תזונה גרועה וחלק מההרגלים הבריאים שלי נשארו איתי גם כשהתחלתי להשמין. עדיין המשכתי להשתמש בספריי שמן לטיגון במקום פשוט לשפוך שמן בכמויות (וגם המשכתי למדוד את כמות השמן שהוספתי לסלטים). או עדיין המשכתי למדוד כמה פסטה אני מבשלת, וספרתי כמה פרוסות גבינה צהובה אני מוסיפה למנה.

וכמובן שהמשכתי לעשות ספורט, גם אם עשיתי הרבה פחות אירובי מאשר פעם, במיוחד בכל מה שקשור להליכות. אבל מצד שני – בכל מה שקשור לאימוני כוח – המשקלים שהרמתי גדלו לאחרונה, מה שאפילו נתן לי תחושה של התקדמות ברמת הכושר שלי.

ובעצם כל זה הקשה עלי בעצם להבין שהפכתי ממישהי שבמשך 13 שנים שמרה על אורח חיים בריא, רזתה, והיתה לה תדמית של מי שרזתה המון ומקפידה לשמור על ההישג (שהיו אפילו קולגות שקינאו בה) – למישהי שמנה מאוד (ואפילו בצורה חריגה) אפילו יותר ממה שהייתי פעם, וכזו שאוכלת גרוע בהתאם.

---

באפריל, כשהפסקתי לעבוד אחרי שפוטרתי, התחלתי ברקע למלא קצת יומני אכילה והתחלתי לרדת לאט לאט במשקל. זה עבד לא רע בהתחלה, ואז נתקע – ואז במהלך מאי התחיל כל הבלגן מול השכנים שלי שדי גרם לי לנטוש את המאמץ.

אבל אם בעבר משבר כמו זה שקרה מול השכנים שלי היה מוביל אותי לעליה במשקל של כמה קילוגרמים – הפעם הצלחתי לשמור על המשקל בקצת פחות מקילו מעל המשקל שהגעתי אליו לפני המשבר, בטווח של כמה מאות גרמים.

וזה לא נעשה מתוך מודעות, אולי מלבד המודעות לזה שמשלוחים של וולט או של תן ביס עם קאפקייקים עולים לא מעט כסף שבתור מובטלת אני מעדיפה לא לבזבז. אבל אם באמת הייתי רוצה לאכול משהו כזה, לא היתה חסרה לי גישה לאוכל מנחם אבל משמין במכולתֿ, בסופר או במאפיות שליד הביתה שלי.

ואז לפני בערך שבועיים וחצי החלטתי לחזור למסגרת של רישום של מה שאני אוכלת כדי לעמוד בכמות הקלוריות ובאיזון התזונתי שלי, ונראה שבשלב זה – הניסיון מוביל לתוצאות.

אבל אני ממש מפחדת שהכל עדיין מאוד שברירי מהמון סיבות.

קודם כל, שהשכנים שלי ימשיכו להיות קרציות. שום דבר לא מבטיח לי שהם הפסיקו לעקוב אחרי מה שקורה לי בדירה או להתלונן על זה, גם אם לאחרונה יש לי שקט מהם.

דבר שני – כבר היו כמה מצבים בשנים האחרונות שבהן התחלתי לשמור על מסגרת אכילה ולהגיע באופן סדיר לחדר הכושר, והתחלתי לרדת במשקל – אבל אז המשקל נתקע למרות שהמשכתי לאכול כמו קודם, ואז התייאשתי מהשמירה והפסקתי לשמור על המסגרת. אני מניחה שיכול להיות שפניה לדיאטנית כדי שתשפר לי את התפריט יכלה היתה לעזור, אבל אחרי הניסיון הרע שלי עם המסגרת לפני כמה שנים לא ממש גרם לי לרצות לפנות למסגרת כזו שוב.

אבל עכשיו נראה שהתחלתי לרזות שוב, והחלטתי שאלא אם יקרה שוב משהו מאוד חריג בחיים שלי – אני אתמיד ברישום יומני אכילה (שכוללים גם מן הסתם שמירה על מסגרת קלורית מסוימת) ושגרה של אימונים עד ראש השנה, שהערב שלו יוצא בעוד חמישה שבועות פחות יום.

אחד המשפטים הכי חשובים לדעתי בכתבה הבאה, שבה מרואיינת פסיכולוגית קלינית לגבי ההתנהלות של נועה ארגמני הוא:

יש אנשים שמרגישים שהחטופים חייבים להם משהו, אבל האמת היא שהם לא. הם אזרחים תמימים שנקלעו למצב הזה בטעות, הם לא כוכבי ילדים שבחרו בפרסום, כאלה שמופיעים על במות, ואנחנו משלמים כסף לראות אותם ואז אולי אנחנו יכולים לחוש שזכותנו לצפות מהם לא לשתות אלכוהול, לעשן סמים או לקלל, כי הם צריכים לשמור על דימוי מקצועי ספציפי. זה לא המקרה של החטופים

החטופים לא בחרו להיחטף בשביעי באוקטובר, וסביר להניח שהם היו מוותרים על החוויה מהר מאוד. אבל החטיפה הפכה אותם למעין ״סלבים״, במיוחד אנשים כמו נועה שהפכו להיות סמל לאירועי השביעי באוקטובר, בעיקר בגלל שהתמונות שלה פורסמו בלא מעט אמצעי תקשורת, וגם בגלל הסיפור האישי שלה שבה בן זוגה יכול היה לברוח אבל בחר להישאר איתה. זה סיפור עם השפעה רגשית מאוד גדולה, וקל מאוד להשתמש בו בתור סיפור אנושי לחשיפת החטופים.

וכמובן שהסיפור שלה המשיך להיות מאוד סימלי כשהיא חזרה לארץ בעזרת חילוץ דרמטי, וזכתה להפגש עם אמא שלה לפני מותה.

אבל החשיפה הזו שלה ושל הסיפור שלה לא נעשתה מתוך בחירה, ולכן בעצם עולה השאלה עד כמה אפשר לבקר את נועה לגבי ההחלטות שלה.

וחשוב פה להבדיל בין ממש לבקר את נועה, לבין מצב שבו אנחנו מקבילם את ההתנהלות שלה אבל אומרים ״אנחנו לא היינו מתנהלים כך״ בכל אחד מהמצבים שבהם ביקרו אותה, למשל הנסיעה של עם ביבי לארה״ב, או לחגוג בסיבת ריקודים בביקיני מינימלי.

כי זכותה של נועה לעשות את כל הדברים האלו, ממש כמו שזכותנו להרגיש שאנחנו היינו פועלים אחרת ממנה.

אבל אולי הבעיה האמיתית פה היא שבעצם ה״סלביות״ הזו די נכפתה על נועה, והיא עצמה לא בהכרח מעוניינת בה, או יודעת להתנהל בה בצורה טובה. יכול להיות שהיא נהנית מתשומת הלב שמעמד הסלבית מעניק לה – אבל לא יודעת איך להחשף בצורה נכונה שלא תמשוך אליה אש. אולי היא בכלל לא רוצה את החשיפה הזו אלא להמשיך את חייה בשקט, אבל לא יודעת איך לגרום לתקשורת להפסיק לרדוף אחריה עבור כותרות שמכניסות כסף לעיתונים אבל פוגעות בה.

חלק משמעותי מהטיול היה שינה באתרי קמפינג שונים, שרובם היו בטבע.

זה לא עניין חדש – גם בטיולים קודמים, ובמיוחד בטיול הקודם שלי לאלסקה, ישנו בלא מעט אתרי קמפינג שרובם היו מבודדים. ולא זכרתי את השהות שם לחוויה קשה או לא נוחה, אלא להיפך – גם באתרי הקמפינג הכי מבודדים השירותים היו זמינים למי שהיה מעוניין, והאתרים בהם ישנו תמיד היו מסודרים ונוחים.

אבל הפעם בלילות הראשונים ישנו באתרי קמפינג שבהם השירותים והמקלחות (אם הן היו קיימות) היו באופן די קבוע במרחק כמה מאות מטרים מהמקום שבו מיקמנו את האוהלים שלנו – ואלו מרחקים שלא היו זכורים לי מטיולים קודמים שבהם ישנו לא מעט בטיול הקודם לאלסקה. כן חשוב לציין שבחלק הזה של הטיול המסלול היה שונה מהמסלול שבו עברנו בטיול הקודם שלי לאלסקה, ולכן גם היה מדובר על אתרי קמפינג שלא שהינו בהם בעבר.

אני מודה שלא ברור לי אם היה מדובר על משהו שבעבר היה קיים באתרי קמפינג ששהינו בהם אבל פשוט פחות הפריע לי כי הגעתי לטיול יותר רזה ובכושר יותר גבוה, או שהפעם באמת המצב היה חריג. ואם המצב באמת היה חריג, לא היה ברור לי האם מדובר פשוט על תכנון גרוע של אתרי הקמפינג עצמם שהעדיפו לא להשקיע בהקמה של הרבה שירותים – או מצב שבו האתרים שרחוקים מהשירותים הם קצת יותר זולים, ובעצם זה אפשר לבעלים לחסןך קצת כסף בשכירה שלהם.

אבל אני מודה שבתחילת הטיול – זה הרגיש לי מעיק. אני מידי פעם מתעוררת באמצע הלילה וצריכה ללכת לשירותים, והמרחק הגדול שהייתי צריכה ללכת באמצע הלילה ובמיוחד בלילות קרים היה בהחלט מעיק.

אבל גם הרגשתי שההליכות הארוכות האלו גם בבקרים עצמם (ולא פעם הייתי הולכת לפחות פעמיים לשירותים – פעם אחת כשרק התעוררתי כדי ללכת לשירותים וצחצח שיניים, ואז אחרי ארוחת הבוקר כדי ללת שוב לשירותים כי ידעתי שברגע שנתחיל לנסוע לא תהיה עוד עצירה בקרוב) הרגישה לי כאילו כבר עשיתי לא מעט פעילות גופנית עוד לפני שיצאנו לכיוון המסלול, במיוחד כשעזרתי לא פעם להכין ארוחת בוקר.

הראשון הוא מישהו שעובד בחדר הכושר שבו נמצאת הבריכה.

בזמנו הוא היה מנוי ברשת המון שנים, והיה שוחה בבריכה שבה שחיתי בחדר הכושר בקניון עזריאלי. אבל אני בשלב מסוים עברתי לשחות בבריכה שנמצאת בסניף אחר שנמצא באיזור הבורסה בר״ג, ומסתבר שגם הוא גילה אותה.

בתקופת הקורונה הוא פוטר מהעבודה שלו – אני יודעת שהיה מדובר על עבודה בבית החולים השיקומי בית לווינשטיין כנראה בעבודה פיזית כזו או אחרת. ואז הוא עשה משהו שמאוד הרשים את אמיל מהבריכה בעזריאלי – הוא ניגש למנהל של חדר הכושר בבורסה ושאל אם יש עבודה עבורו. אותו מנהל כנראה ריחם עליו, והעסיק אותו בתור מעין עובד ניקיון שאחראי לאסוף את המגבות מכל מקום בחדר הכושר, לרכז אותן – ואז להעביר אותן לנקודה שממנה הן נלקחות לכביסה.

הוא כנראה מעולם לא ידע לשחות יותר מידי טוב, אבל כנראה שבעיני זה יותר בולט עם השנים כי אני התקדמתי – ועכשיו בכל פעם שהוא ננס במקרה למסלול שלי הוא מפריע. הוא שוחה שחיית כלב או שחיית גב די איטית, מידי פעם הוא יכול לעצור באמצע כדי להרהר במשהו.

וזה נורא מפריע למי ששוחה איתו במסלול שברוב המכריע של המקרים שוחה הרבה יותר מהר ממנו, ורוצה לשמר את קצב השחיה הזה אבל זה קשה כשיש מישהו ששוחה לאט, תופס חלק משמעותי מהמסלול ולכן קשה לעקוף אותו, ולא ממש מחכה לאחרים לעקוף אותו בסוף המסלול.

למזלנו לרוב הוא ״שוחה״ משהו בין רבע שעה לעשרים דקות לפני שהוא צריך לצאת כדי להתחיל לעבוד.

---

ויש את הגבר המבוגר, למרות שפגשתי דמויות דומות לו בכל השנים ששחיתי. ולמזלי הוא מגיע יחסית לקראת סוף האימון שלי, כך שיש לי פחות זמן לסבול מהנוכחות שלו.

הוא יודע לשחות, אבל שוחה לאט – ומתעקש לשחות באופן רציף, ומצידו הוא יכול להיכנס בי או בכל שחיינ/ית אחר/ת ששוחים במקביל אליו ומנסים לעקוף אותו. היום למשל יצא שעקפתי אותו ממש כמה מטרים לפני שסיימנו שחיה של בריכה, והוא לא הסתכל או שם לב מה קורה סביבו, ורק אחרי שהוא הסתובב והתחיל לשחות הוא שם לב שאני כבר הסתובבתי כמה שניות לפניו ושיש מישהו שמגיע אחריו בחלק השני של המסלול, ולכן הוא נאלץ להפסיק לשחות לכמה שניות כדי לתת לי ולשחיין השני (שגם היה יותר מהיר ממנו) להתקדם.

וזה מעצבן שיש אנשים כאלו במסלול כי לא תמיד קל לעקוף אותם – בין אם זה באמת לקראת סוף הבריכה ואז הם לא מסתכלים כדי לראות אם בכלל הם יכולים להסתובב בצורה בטוחה, ובין אם זה באמצע הבריכה והיא עמוסה כך שלא תמיד אפשר לשחות במקביל אליהם בלי להפריע או אפילו להתנגש באנשים אחרים, ואז אני או כל אחד אחר פשוט צריכים להתקע מאחוריהם ולהמתין עד שהם יתקדמו כדי לאפשר לנו להמשיך לשחות.

---

ואפשר לפתור את הבעיות האלו יחסית בקלות – השחיינים האיטיים יכולים לשים לב מה קורה סביבם, ולאפשר לשחיינים מהירים יותר לעקוף אותם. זה מה שאני עושה במצבים כאלו, ושמתי לב שלא פעם נשים באמת נוטות להתנהל בצורה יותר מתחשבת בבריכה כדי לאפשר לשחיינים המהירים יותר לעקוף.

וזה לא רק לטובתם של השחיינים המהירים אלא גם לשחיינים האיטיים יותר, כי החוויה שמישהו עוקף אותך לרוב מובילה לחוסר נוחות מסוים כי היא מייצרת צפיפות מסוימת שיכולה להפוך להתנגשויות. ובעצם העובדה שנותנים למישהו אחר לעקוף אותנו, אנחנו קודם כל הופכים את החוויה שלנו לנעימה יותר.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

קודם כל, אני חושבת שחשוב שנקבל הערכה כמה חטופים עדיין בחיים. לדעתי יש מידע מודיעיני והערכות לגבי כמה מהם עדיין בחיים, וייתכן מאוד שיש מידע ספציפי לגבי חטופים מסוימים. למשל כמו שכתבתי בזמנו על משפחת ביבס שבזמנו החמאס הציעה לשחרר את הגופות של שירי והילדים וביבי סירב, ומאז שירותי המודיעין של ישראל לא הצליחו כנראה לאושש או להפריך את המידע שהם מתו שניתן על ידי החמאס. ואני כותבת ״כנראה״ כי לא פעם המידע לא משוחרר לציבור ללא אישור בני המשפחה של החטופים, ולעיתים המשפחות לא רוצות לשחרר את המידע לציבור כדי לאפשר להן להמשיך להלחם להחזיר את החטופים בשביל הסיכוי הקטן שהם עדיין בחיים, גם אם באופן אובייקטיבי הסיכוי לזה אפסי או אפילו לא קיים, וזה עלול להוביל לכך שהציבור יהיה פחות מחויב להלחם על שחרור חטופים שנחשבים לכאלו שכבר מתו.

ועולה השאלה עד כמה זה הוגן לציבור הרחב שהמידע הזה לא חשוף לנו, בעיקר כי משפחות החטופים משתמשות בציבור הרחב בתור אמצעי לחץ על הממשלה כדי לשחרר את החטופים. האם אנשים למשל היו תורמים כסף או משקיעים את זמנם בפרוייקט של משפחת ביבס אם הם היו יודעים שכנראה בני המשפחה כבר מתים?

וכמו שמוטי כתב – עיסקה היא דבר מורכב, בין השאר כי כניעה לחמאס לא רק שתעודד חטיפות נוספות בעתיד, אלא יכולה לפגוע בטחון המדינה במיוחד כי חלק מהעסקה דורש נסיגה מההישגים שהשגנו בעזה, ויכולים להוביל להשתקמות מהירה מאוד של החמאס – והתכוננות שלו לשביעי באוקטובר הבא. במצב כזה, נקבל בעתיד לא רק עוד חטופים (ורבים מהם), אלא גם הרבה נפגעים וחללים אחרים שהחמאס יגרום להם. כמובן שהמתמטיקה של כמה שווה כל חטוף היא מאוד מורכבת ו״קרה״, אבל בהחלט צריך לוודא שהעסקה לא תוביל למצב דומה בעתיד.

ובשישי בבוקר העיתונאי בן כספית פרסם את הטור הבא שבו הוא מעלה לא מעט נקודות רלוונטיות לגבי השחרור של החטופים.

הראשונה היא שבעיניו החמאס כבר במצב מאוד קשה – ולכן אין מה לחשוש מהפסקת הלחימה ואפילו שחרור ציר פילדלפי. כספית מסכים שהשליטה על הציר מאוד חשובה, אבל בעיניו שחרור החטופים שהם אזרחים (והוא מדגיש את ההבדל בינם לבין גלעד שליט שכספית התנגד לשחרורו בגלל היותם רבים ואזרחים, ובגלל השינוי בסטטוס של החמאס) הרבה יותר חשוב.

הוא גם כותב על נושא הפעימות השונות שנועד לאפשר לביבי מצד אחד להראות שהוא כביכול משחרר חטופים, אבל מצד שני לספק את סמוטריץ׳ ובן גביר שהוא לא עומד לסיים את המלחמה כדי לאפשר להם לממש את הפנטזיה שלהם לאכלס מחדש את רצועת עזה במתנחבלים.

הבעיה בפעימות האלו שהן לא קורות בקצב סביר, ומי שנותר מאחור כנראה שגורלו נחרץ למות. כספית מסכים עם זה (וכמובן שרואה בביבי אחראי לסיטואציה הזו) – אבל בעצם משאיר פה שאלה פתוחה האם עדיף להגיע להסכם שישחרר לפחות את חלקם, או לפעול צבאית ולהפעיל לחץ על החמאס בדרכים אחרות כדי לאלץ אותם לשחרר את כל החטופים, בתקווה שהזמן והלחימה לא יגרמו למוות של כמה מהם.

זו הכותרת של טור הדעה של חיים רמון במעריב.

רמון טוען (ולדעתי לפחות בצדק) שראשי האופוזיציה לא הצליחו בשנים האחרונות להחליף את ביבי למרות הכשלונות הרציפים שלו – והתמיכה הציבורית הגדולה שהם זוכים לה.

הבעיה לפי רמון היא שהאופוזיציה לא מציעה אלטרנטיבה אידאולוגית לביבי כבר מאי שם ב 2015, ועוסקים באובססיביות רק בהשמצה של ביבי. אם הביביסטים תומכים בכל מה שביבי עושה – אז כת ה״רק לא ביבי״ (הרל״ב) בעצם לא בונים אידאולוגיה אלטרנטיבית לבייב, אלא מסתמכים בעיקר על הסנטימנטים של ״רק לא ביבי״ כדי להצליח.

רבים ששוחחתי איתם על ״ממשלת השינוי״ שהיתה פה ברשות בנט לא ממש הצליחו להגיד לי למה היא היתה טובה, אלא הם היו מרוצים ממנה רק כי הם בעצם הצליחו לנצח את ביבי. לכל היותר יש כאלו שמקשקשים משהו על זה שהממשלה הזו גישרה בין ציבורים שונים כי הקואליציה הורכבה ממפלגות מכל רחבי הקשת הפוליטית.

אבל תכלס, איך בדיוק המדיניות של ממשלת המעבר כלפי החמאס היתה שונה מזו של ביבי? איך הם פעלו כדי למנוע את השביעי באוקטובר? וזו רק דוגמא אחת לכך שממשלת המעבר לא היתה מאוד שונה מממשלת ביבי, חוץ מהשמות של החברים בה והשייכות המפלגתית שלהם.

וכנראה בגלל המחסור הזה באידאולוגיה המחנה שמנסה להחליף את ביבי לא מצליח לנצח – פשוט כי הוא לא מצליח למשוך אליו מספיק בוחרים – בין אם אלו בוחרים ממחנה הימין, או בוחרים שהם לא ימניים אבל פשוט לא טורחים להגיע לקלפי כדי לבחור כי לא ממש אכפת להם מאף אחד מהמועמדים.

מה שהמחנה שמתנגד לביבי זקוק לו הוא מנהיג שיוכל למשוך אנשים לבחור בו כי הוא מציע משהו מעבר לזה שהוא לא ביבי. הבעיה היא שעבור אנשים כמו לפיד או גנץ, הטקטיקה של ״רק לא ביבי״ הביאה אותם לפופולריות הפוליטית הכי גדולה שלהם עד היום, וקשה להם לשחרר אותה כי הם יודעים שבלעדיה, הם יחזרו להיות פוליטיקאים שעומדים בראש מפלגה קטנה ולא משמעותית, כזו שתצטרף כנראה לקואליציה המתאימה אבל לא תקבל יותר מידי כוח. וכמובן שזה גם אומר שהם לעולם לא יהיו מועמדים לראשות הממשלה.