התיירת המקרית

אני מניחה שרבים מאיתנו שמחנו לשמוע אתמול שסינוואר חוסל, גם אם החיסול אירע באופן מקרי ביותר ולא בעקבות מידע מודיעיני ומבצע מסובך.

במקביל, הרשתות החברתיות גועשות בקריאות נצחון מצד תומכי ישראל – והילול שמו של סינוואר כגיבור ולוחם אגדי מצד תומכיו שטוענים כמובן שהוא נלחם בגבורה כאחד מלוחמי החמאס עד הדקה התשעים, ומכחישים את העובדה שהוא כנראה ניסה להמלט מעזה גם עם הראיות הרבות שישראל הציגה.

השאלה היא כמובן מה ההשפעה של החיסול הזה על הסיטואטציה במלחמה מול החמאס.

קודם כל ראוי לציין שבגלל אופי החיסול (היחידות המעורבות פשוט חיסלו מחבלים ורק בדיעבד התגלה שאחד מאותם מחבלים הוא סינוואר) – כנראה שאי אפשר היה למנוע את החיסול הזה והוא לא נעשה מבחירה של ישראל אלא פשוט קרה. לכן קצת קשה לדון במדיניות סביב החיסול אם הוא לא ממש נעשה בצורה מודעת ואי אפשר היה למנוע אותו אם היתה החלטה לא לחסל את סינוואר (כי לא זיהו שזה סינוואר עד שלא חיסלו אותו).

כי מצד אחד פירוק של כמה שיורת מתשתיות החמאס זה מבורך בדרך להחליש אותם ואולי אפילו לסלק אותם מעזה ומקיום בכלל.

אבל מצד שני – לא ברור אם יש עוד מישהו שיודע איפה נמצאים החטופים (אם אנחנו כמובן מניחים שלסינוואר היה את הידע הזה, לפחות לגבי רוב החטופים באשר הם, חיים או מתים), או יוכל לתאם את השחרור שלהם או לפחות להשיג אות חיים מהם. האם יהיה מי שיוכל להחליף את סינוואר בעמדה הזו במו״מ על החטופים? האם יכול להיות שמי שיחליף אותו יהיה יותר נוח לישראל, אולי כי ישראל תהיה מוכנה להציע תמורת החזרת החטופים הגנה מסוימת מחיסול?

בסופו של דבר החיסול הזה כמובן יכול לעורר המון בלגן בטווח המיידי – אבל אני לא חושבת שלאף אחד ברור למה הוא יגרום בטווח הארוך, כשהאפשרויות נעות בין החמרה ואי סיום נראה לעין של המלחמה לבין סיום מהיר שלה בכניעה של החמאס וסילוק שלו מהשטח, לפחות בשלב זה.

מה שיותר מדאיג הוא הדברים שאורי משגב כתב לגבי העובדה שההודעה של ביבי הוקלטה זו הפעם השניה או השלישית מראש ולא נעשתה בשידור חי. המשמעות של הדברים יכולה להשפיע על המצב הרבה יותר מאשר החיסול של סינוואר.

בשביעי באוקטובר 2023 המאמן האישי שעבדתי איתו גויס למילואים לזמן לא ידוע. זה בשילוב העובדה שחדר הכושר לא ממש עבד בימים הראשונים למלחמה ואז למשך תקופה מסוימת היה פתוח עם מגבלות חמורות על מספר האנשים גרם לזה שלא הלכתי לחדר הכושר, וזה הפך להרגל. אחרי בערך שבועיים אמרתי לעצמי בתחילת כל שבוע שאחזור לחדר הכושר, אבל זה לא קרה עד בערך חמישה שבועות אחרי תחילת המלחמה.

לקראת סוף השבוע הראשון שלי חזרה בחדר הכושר, יצר איתי קשר המנהל המקצועי של המאמנים והציע לי לעבוד עם מאמן חלופי עד שהמאמן הקבוע שלי יחזור, כשלא היה ברור מתי זה יקרה. הסכמתי לסידור הזה בגלל שחששתי שבלי אימון שבועי לא אתמיד שוב בלהגיע.

לא הכרתי את המאמן החלופי הזה לפני כן, והוא לא היה גרוע – אבל מעבר לעובדה שהרגשתי שלא נוצר בינינו קשר אישי טוב ולא פעם השיחה בינינו לא זרמה באימון (שזה לא משהו שקרה לי עם מאמנים לפני זה, ועבדתי עם כמה במהלך השנים), היו כל מיני דברים קטנים שהפריעו לי בו. למשל שהוא לא פעם חדר למרחב האישי שלי, או שהוא דחף להעלות משקלים בקצב גבוה יחסית שלא התאים לי וגרם לי אפילו לא פעם לכאבים ובעיות (ואם אני זוכרת נכון בדיוק בתקופה שבה חזרתי לעבוד עם המאמן המקורי גם היו לי התחלה של פציעות). והיו כמה פעמים כשאמרתי לו שאני לא רוצה להעלות במשקל הוא עשה את זה ״בסתר״ וגיליתי את זה רק אחרי כמה חזרות שהרגשתי בהן שמשהו לא בסדר אבל הוא דחף אותי להמשיך.ֿ

אני מודה שהניסיונות האלו להסתיר דברים הכי הפריעו לי, והם גם קרו סביב החזרה של המאמן הקבוע שלי לעבודה. הוא ניסה כאילו להציג את זה שלא ברור אם המאמן הקבוע בכלל יחזור, ובדיעבד גיליתי שהוא באמת קיווה שאהפוך למתאמנת קבועה שלו למרות שנאמר מראש שהוא היה אמור רק להיות מאמן זמני.

אני מודה שמוזר לי שהוא חשב שזה הולך לקרות, כי אולי לא ממש הראיתי כמה נושא המשקלים שהוא הסתיר עצבן אותי – אבל כן הרגשתי שהיה מאוד מורגש שלא נוצר בינינו קשר אישי טוב והתפלאתי שהוא לא שם לב לזה או העדיף להתעלם מזה.

אז אחרי קצת סבבים של שיחות, בין השאר כי למאמן הקבוע שלי לקח זמן להתארגן על עצמו בחזרה לעבודה – חשרתי לעבוד עם המאמן הקבוע שלי בתחילת אפריל בערך.

---

ועכשיו הוא יצא שוב למילואים, כביכול עד תחילת או אמצע נובמבר אבל בתכלס כמובן שאי אפשר לדעת כמה זמן זה ייקח.

הקטע הוא שמשום מה לכולם היתה ציפיה שאחזור לעבוד עם המאמן הזמני.

המאמן הקבוע שלי למשל שאל אותי פעמיים לפחות אם אני רוצה לעבור לעבוד איתו. וגם המאמן הזמני התקשר אלי ואז שלח לי מיד ווטסאפ כשלא עניתי לשיחה כדי ״להודיע״ לי שהמאמן הקבוע יצא למילואים ואם ארצה לקבוע איתו שוב אימונים. עניתי לו שלא בגלל שהמילואים הפעם קצרים. אבל בהחלט יש לי רושם שיש סיכוי גבוה שהוא ייקח יוזמה שוב ליצור איתי קשר אם המילואים יתארכו.

ואז אתמול באימון שעשיתי לבד, מאמן אחר בחדר כושר שיוצא לי לפגוש לפעמים גם אמר משהו שהעיד על זה שהוא היה די בטוח שאני הולכת לעבוד עם המאמן הזמני בתקופה הזו.

אני מניחה שהרושם הזה הוא כנראה באשמתי. אני הייתי זו שהעדיפה ״לסיים יפה״ מול המאמן הזמני בלי להגיד לו או לאף אחד איר שלא הייתי מרוצה ומה הפריע לי. פשוט הנחתי שהסיכוי שאצטרך שוב מאמן מחליף בזמן הקרוב הוא מאוד נמוך, ולכן אם וכשאצטרך – כנראה שכבר יישכח שעבדתי עם המאמן המחליף הזה (וייתכן אפילו שהוא יעזוב לחדר כושר אחר) ויאפשרו לי לעבוד עם מישהו או מישהי אחרת.

אבל בגלל שלא התלוננתי והתמדתי איתו כמה חודשים, כולם באופן טבעי הניחו שהסתדרנו ולכן ציפו שאשמח לעבוד איתו שוב, ואני צריכה כל הזמן למצוא סיבות לא מעליבות ללמה אני לא רוצה לעבוד איתו.

החריגה היחידה שאני יכולה לראות פה היא מצב שבו המאמן הקבוע שלי באמת יוצא למילואים ארוכים מאוד שוב (נניח של יותר מחודשיים שלושה) – ואז אני אצטרך כנראה להסביר למנהל המקצועי של המאמנים למה לא הייתי מרוצה ולבקש ממנו להתאים לי מאמן מתאים יותר.

כדי להגיע ליעד הבא שלנו, יכולנו לבחור באחת משתי דרכים: יכולנו לנסוע באוטובוס ולהגיע יחסית מוקדם לעיר סקאגווי Skagway שבאלסקה – או שיכולנו לנסוע ברכבת שבה הנופים היו מאוד יפים, והנסיעה בה ארוכה יותר (וכמובן בעלות נוספת).

ארבעה מאיתנו בחרו לנסוע ברכבת: זוג אוסטרלים (אותו זוג שעקף את ג׳ולי ולארי באכסניה בסיאטל) שהיו לא הכי נעימים בעולם (ואני לרוב חיבבתי מטיילים אוסטרלים שהיו איתי בטיולים), ובחור אירי במקור שעובד כגנן בפארק הראשי של סן פרנסיסקו שבניגוד אליהם היה מאוד נחמד.

הנסיעה עצמה לקחה בערך ארבע או חמש שעות, כוללה עצירה לטיול קצר בנקודה מסויימת בתחילת הנסיעה. במהלך הנסיעה קיבלנו ארוחת צהרים – שהיתה כריך עם הודו (למרות שלדעתי היו אופציות צמחוניות), עם תפוצ׳יפס ופרי.

חשוב גם להגיע לרכבת יחסית מוקדם כדי לוודא שאתם יושבים ליד החלון – כדי להנות מהנוף. לפחות כשאנחנו נסענו – הרכבת היתה די עמוסה.

מכיוון שכזכור העיר קארקרוס היא בקנדה וסקאגווי היא באלסקה שהיא חלק מארה״ב – מן הסתם חצינו את הגבול במהלך הנסיעה. היינו צריכים להעביר לחברת הרכבת את הפרטים של הדרכונים שלנו לפני הנסיעה (עד כמה שזכור לי לא התבקשתי לספק פרטים על הויזה שלי לארה״ב), ולא היינו צריכים לעצור בשום נקודה כדי לעבור את הגבול.

למען האמת, אני לא בטוחה באיזו נקודה באמת עברנו את הגבול.

הרבת כמובן נוסעת בשני הכיוונים כך שאפשר בקלות לנסוע בה מסקאגווי לקארקרוס אם זה מתאים יותר לכיוון הטיול שלכם.

---

מבחינתי בשלב זה כבר התחלתי להרגיש טוב יותר בטיול. לא שמעתי יותר תלונות מהבעלים של החברה, ונראה היה שאני עומדת בתנאים שלהם לא רע. באתר הקמפינד שבו שהינו בקארקרוס יצא לי לשוחח עם בת הזוג של מנהל החברה, שהיתה מישהי נעימה יותר לאנשים לגבי מה הלאה, ולמרות שהיא לא יכלה בשלב זה לתת לי תשובה רשמית, קיבלתי ממנה רושם בשיחה שהכיוון הוא חיובי.

כך שהרגשתי שכל הבעיות שלי נפתרו והטיול הולך להיות מאוד מהנה מעכשיו – אבל לצערי כמה ימים אחר כך קרו כמה אירועים (שלא היו קשורים לבעלים של החברה אלא נבעו מבעיה שעלתה אצלי) שהשפיעו לרעה על החצי השני של הטיול, ולכן בעצם הימים האלו היו בסופו של דבר הימים הכי נעימים שלי בטיול…

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

יש לי כמה נקודות שחשוב לי לכתוב לאור הנושא, שזו כנראה היתה הכוונה של טליק בבחירה שלו (למרות שאולי הוא לא ממש יאהב את מה שאכתוב או יתחבר לדעות שלי).

קודם כל, אני חושבת שרבים מאיתנו פשוט לא סומכים על הממשלה שתדע לנהל את המלחמה לפי האינטרסים של כלל המדינה, אלא לפי האינטרסים של השרים שבה או לפי האינטרסים והרצונות של קהלים קיצוניים שמיוצגים בה ולא של כל העם.

אבל חשוב לזכור שלצערנו לא כל מלחמה יכולה להסתיים תוך שישה ימים אלא לעיתים קרובות לוקחת יותר זמן. במיוחד כשלא מדובר פה על מלחמה בין מדינות אלא מלחמה בארגוני טרור שהוא נושא מסובך בפני עצמו ומדינות רבות וטובות וגדולות וחזקות מישראל (כולל ארה״ב ובריה״מ / רוסיה) הפסידו במלחמות מול ארגוני טרור בויטנאם ובאפגניסטן בהתאמה.

מעבר לזה, עד כמה שהיח״צ של משפחות החטופים עובד כדי לשמור על החטופים במודעות של כולנו – חשוב לזכור שהאמירה שחשוב לשקם את ההרתעה של ישראל אחרי השביעי באוקטובר היא לא סתמית אלא נקודה מאוד עקרונית שתגן עלינו בעתיד ממתקפות דומות, ובאופן עקרוני גם אמורה לעזור במו״מ לשחרור החטופים (אם וכשהממשלה תחליט שהיא מעוניינת לשחרר אותם).

וזה מעבר לעובדה שהחמאס והחיזבאללה צברו יותר מידי כוח, מנהרות ונשק בשנים האחרונות שחשוב שנחסל אותם בצורה יסודית כדי לקנות לעצמנו תקופה כמה שיותר ארוכה של שקט (ובואו לא נשלה את עצמינו שאפשר בשלב זה להגיע לנצחון מלא).

השאלה הגדולה היא כמובן האם עומדת מאחורי כל המתקפות שאנחנו רואים תוכנית או טקטיקה – או שהן מתבצעות באופן מקרי למדי כדי להשיג כותרות יפות אבל לא הישגים ארוכי טווח. במצב כזה מהר מאוד נגיע למצב שבו יהיו לנו בכל הגזרות הרבה חיילים מתים אבל מעט מאוד תוצאות – ועדיין כנראה שלא נוכן להחליף את הממשלה בכזו קלות.

ויש עוד נקודה שמפריעה לי. כי לפעמים נראה שכולם עסוקים בלשנוא את ביבי – אבל אף אחד לא מנסה להבין איך ומדוע יש לו עדיין תומכים, גם אם לנו נראה ברור מאליו שהוא כשלון מוחץ. אין שום ניסיון ליצור דיאלוג שבו מישהו מקשיב להם ומנסה להבין למה הם בוחרים לבחור בו, ומה עומד מאחורי הסיסמאות של שנאת ה״סמולנים״. לדעתי כן יש מאחוריה תחושות ורגשות וגם לא מעט משקעים שראוי לשוחח עליהם ודורשים קשב גם אם אנחנו לא מסכימים או מזדהים איתם.

עצם הדרישה שהם ילכו בדרכנו רק כי אנחנו לא סובלים את ביבי ואת התנהלותו היא לא שונה בעצם מהדרישה שלהם שביבי יפעל לפי המנדט שהוא קיבל בבחירות תוך התעלמות מוחלטת מהציבור שלא מסכים איתו.

לפני 12 שנים, ביום כיפור של 2012, עבדתי בחברה שהמשרדים שלה אז היו עדיין בהרצליה. ישבה איתי במשרד מישהי שהיתה ספורטאית חובבנית ״רצינית״ – היא מעולם לא היתה ספורטאית מקצועית אבל תמיד היתה פעילה גופנית (סקי בתקופה שבה היא עדיין גרה בברית המועצות, או שיעורי ספינינג בישראל), אבל בערך בתקופה שבה התחלנו לעבוד יחד היא נכנסה לתחום של טריאתלונים או ספציפית לתחרות בשם ״איירון מן״.

---

למי שלא מכיר, תחרות טריאתלון היא תחרות שכוללת שלושה תחומים: שחיה, רכיבה על אופניים, וריצה.

המיתוס מאחורי הרעיון מאחורי התחרות היה שיום אחד כמה אנשים ישבו בבר בהוואי והתחילו להתווכח מי האתלטים שהם בכושר הכי גבוה ו / או מתאמנים הכי קשה: שחיינים, רוכבי אופניים, או רצים. אז איכשהו הם עלו על רעיון של תחרות שתכלול את שלושת התחומים וזהו.

התחרות קיימת במגוון גדול יחסית של מרחקים, שאמורים בתיאוריה לכלול מרחקים פרופורציונליים של שחיה, רכיבה על אופניים, ואז ריצה. המרחק הארוך ביותר של התחרות שמתבצע ביום אחד ובאופן רציף הוא מה שמכונה ״איירון מן״ או איש הברזל (למרות שכמובן גם נשים משתתפות בתחרות) זבה שוחים כמעט 4 ק״מ, רוכבים על אופניים ל 180 ק״מ – ואז מקנחים במרתון.

יש מגבלת זמן על התחרות שלרוב עומדת על 17 שעות, אבל המתחרים המנוסים לרוב מסיימים את התחרות כמה שעות לפני הזמן הסופי הרשמי. הזמנים המהירים ביותר הם מן הסתם אלו של הספורטאים המקצועיים שמשתתפים בתחרויות – אבל יש גם לא מעט ספורטאים חובבנים שעוסקים בטריאתלונים בכלל ובאיירון מן בפרט בתור אתגר אישי וגם הם מאוד תחרותיים לגבי הזמנים שלהם.

יש גם תחרות אחת בהוואי שנחשבת ל״אליפות העולם באיירון מן״ שמתרחשת פעם בשנה באוקטובר, ומושכת אליה גם מקצוענים אבל גם חובבנים. כדי לסנן מועמדים לתחרות שהמקום בה מוגבל – המועמדים החובבנים לפחות צריכים לזכות במקום ראשון לקבוצת הגיל שלהם בתחרות איירון מן רשמית במהלך השנה החולפת.

---

אותה קולגה שלי במשרד הצליחה ב 2012 לעמוד בפעם הראשונה בקריטריונים לאליפות העולם, ובעזרת עזרה כלכלית מסוימת מהחברה שבה עבדנו בתמורה לפרסום של החברה על החולצה שלה – היא נסעה לשם באותה שנה.

נזכרתי בתחרות הזו כי באותה שנה יצא לנו לשוחח ממש לפני יום כיפור (אני לא זוכרת אם עבדנו חצי יום בערב יום כיפור או שהשיחה היתה יום לפני כן), והיא סיפרה לי שכאחת ההכנות האחרונות לתחרות, היא התכוונה לנצל את העובדה שאין תנועה בכבישים ביום כיפור כדי לנסוע נסיעה ארוכה מאוד באופניים – אני חושבת שהיא תכננה נסיעה מרעננה לירושלים ובחזרה (וכנראה שהעליות בדרך לירושלים היו מכוונות מצידה). אני חשבתי שזכרתי שהיא דיברה על מרחק של 70 ק״מ לכל כיוון, אבל בחיפוש גוגל קצר עכשיו מתברר שהמרחק בין הערים הוא יותר לכיוון ה 77 ק״מ, אז יכול להיות שהיא רכבה רחוק יותר ממה שחשבתי – או שנקודת ההתחלה או הסיום שלה היו קצת יותר קרובות.

אבל נזכרתי בזה כי חשבתי על זה שאם התחרות היתה קורית השנה – היא לא היתה יכולה להתאמן כך מחשש להתקפת טילים. רוב המסלול שלה נמצא באיזור שהוא בסכנה לטילים וכטב״מים, וחלקים משמעותיים ממנו באיזורים פתוחים שלא ברור האם תהיה בהם בכלל התראה או אזעקה אם יהיו טילים, וגם אם כן – אין בהכרח איפה להסתתר.

בעצם אני מניחה שהמצב הבטחוני משפיע על היכולת של כולנו לבצע המון דברים. ובעצם אולי בהרבה מובנים זה התחיל גם לפני קצת פחות מחמש שנים בקורונה ובמיוחד עם הסגרים שנלוו אליה שמנעו מאיתנו לצאת מהבית ולא אפשרו לנו לנוע במרחב הציבורי בצורה חופשית.

אתמול בערב וגם היום בבוקר לא ממש שמעתי ילדים רוכבים על אופניים ברחובות הריקים, כשלרוב חצר בית הספר שצמודה לבית שלי מלאה ילדים שרוכבים. והחצר הזו הרי צמודה לבית הספר שאפשר כמובן להכנס למרחבים המוגנים בו במקרה שתהיה אזעקה. אני מניחה שההורים הרגישו שלאור המצב הבטחוני גם זה לא ממש בטוח, למרות מזג האוויר הנעים יחסית.

נותר רק לקוות שיום כיפור הבא יהיה טוב יותר.

לפני כמעט שנתיים ראיתי את הסרט שהתבסס על הספר, ועכשיו החלטתי לקרוא גם את הספר עצמו.

למי שלא מכיר את הסיפור, אז בקווים כלליים מדובר על אישה בת חמישים בשם אליס, שהיא פרופסורית לפסיכולוגיה ועוסקת בחקר בלשנות באוניברסיטה יוקרתית (הרווארד בספר, קולומביה בסרט) שבסביבות גיל 50 מתחילה לשים לב לזה שהיא מתחילה לשכוח דברים, החל ממילים באמצע הרצאה – וכלה את הדרך הביתה כשהיא יוצאת לרוץ ליד הבית.

היא פונה לרופאים (בספר היא מתחילה לשוחח עם רופאת המשפחה שלה ורק בשלב מאוחר יותר דורשת הפניה לרופא נוירולוג, בסרט היא פונה ישירות לנוירולוג והאבחון מגיע מהר יותר) – ובסופו של דבר מאובחנת כחולה באלצהיימר של גיל צעיר. זה מעיד במקרה שלה שמדובר על אלצהיימר מסיבות גנטיות (שגם עלול להשפיע בעתיד גם על הילדים שלה), ולכך שההתדרדרות שלה מאוד מהירה, ותוך שנה וקצת מהאבחון שלה היא במצב קשה מאוד של המחלה.

הספר והסרט מנסים להראות מה החוויה של המחלה, ואיך היא משפיעה על מערכות היחסים הקרובות של החולים – כששניהם מתמקדים בעיקר בתחום המקצועי ובתחום המשפחתי, אבל באופן מאוד מוזר בקושי רואים בשניהם את הפן החברתי של ההתמודדות עם המחלה, ובקושי מראים שלאליס ובעלה יש חברים שאולי מגיבים בצורות שונות למחלה – ומצד שני הם גם יכלו להיות קבוצת תמיכה למשפחה שלא ממש היתה קיימת.

קראתי גם ביקורת באמאזון של בן או בת משפחה של חולה אלצהיימר במצב דומה (גיל צעיר, התדרדרות מהירה) שטענה שהספר מאוד ״מייפה״ את המחלה – ולא מציג למשל את העובדה שלעיתים קרובות מאוד חולי אלצהיימר מסוגלים לפעול בצורה אלימה פיזית במובן מסוים, לא פעם בגלל בלבול או תסכול ממצבם המתדרדר. בספר עצמו יש רק סצנה אחת שבה אליס מתנהגת בצורה כביכול אלימה – אבל מדובר בעיקר על סצנה שבה היא פשוט צועקת על אחת הבנות שלה ואז מנסה להוריד מהרצפה שטיח שחור מקיר לקיר שהיא חשבה שהוא חור ברצפה.

---

לרוב במצבים שבהם מפיקים סרטים על סמך ספרים – אני אישית מעדיפה את הספר המקורי על פני הסרטים שהפיקו מהם. דוגמא נהדרת לזה היא הספרים של הארי פוטר שהיו טובים משמעותית מהסרטים שהפיקו על פיהם – כשחלק מהשחקנים בכלל לא קראו את הספרים, חלקם אפילו בכוונה (כן, אני מסתכלת עליך השחקן השני ששיחק את דאמבלדור).

יש מקרים מאוד מעטים שבהם הסרטים יצאו לא רעים – למשל סרטי ״שר הטבעות״ שלהם היה יתרון בכך שהיה זמן לתכנן אותם, והשינויים שהבמאי עשה לא היו גרועים במיוחד, ויש מי שיגידו שלפעמים אפילו לטובה.

״עדיין אליס״ כספר הוא יותר בכיוון של ״דווקא הסרט עשה לסיפור טוב״. מצד אחד ברור שהספר מדויק מאוד בסיפור שלו על איך מרגישה אישה צעירה יחסית שחולה באלצהיימר, במיוחד כשהוא מסופר בגוף ראשון ולא בגוף שלישי כמו הסרט. אבל מבחינת הטכניקה הספרותית, היו שתי נקודות שהפריעו לי.

קודם כל, יותר מידי פעמים בספר הסופרת השתמשה בטכניקה של ״הדמות הראשית פתאום לא מזהה דמות אחרת שכמה דקות לפני כן היא כן זיהתה״ כדי להראות את ההחמרה במצבה. נכון שלאורך הספר זה קורה עם דמויות ממעגלים שהולכים וקרבים לדמות הראשית (בהתחלה זו בת הזוג של סטודנט שלה שהיא פוגשת בפעם הראשונה, לקראת סוף הספר זה בעלה, שהיה הדמות האחרונה שהיא עדיין זיהתה), אבל עם הזמן הטכניקה הספרותית הזו נשחקת.

הבעיה השניה עם הספר קורית בערך באמצע, כשאליס נאלצת לפרוש מהעבודה שלה בגלל המחלה. עד אותו רגע, היה בספר איזון מסוים בית התיאור של מה אליס מסוגלת לעשות ומה לא – למשל בהתחלה מראים שהיא מסוגלת ללמד אבל שוכחת קצת איזה שיעור היא אמורה ללמד וצריכה למצוא דרך יצירתית לגלות את זה מהתלמידים שלה. בשלב מאוחר יותר רואים אותה מגיעה להרצאה, אבל מתיישבת בקהל – וקמה אחרי בערך רבע שעה שבה המרצה לא מופיעה, ואנחנו צריכים לפרשן לבד שזו היתה הרצאה שהיא היתה אמורה להעביר רק לא זוכרת את זה. כך בעצם דרך הלימוד אנחנו רואים את ההתדרדרות ביכולות שלה, אבל עדיין גם שהיא מסוגלת ללמד או מסוגלת לפחות לזכור להגיע לאולם ההרצאות הנכון גם אם היא לא זוכרת שהיא צריכה ללמד.

אבל החל מהרגע שבו היא מפסיקה לעבוד – התחושה היתה שההתמקדות של הספר היא בעיקר בתופעות השליליות של המחלה. במובן מסוים הספר מנסה להראות שיש לאלצהיימר תופעות לוואי שונות שהן לא רק בעיות בזכרון אלא גם למשל בעיות בתפיסה המרחבית שגם משפיעה על היכולת הפיזית לפעול בעולם. אבל בעצם מה שאנחנו רואים אלו הן הבעיות התפיסתיות האלו שוב ושוב ושוב, אבל לא רואים את המצבים שבהם אליס עדיין כן מצליחה לתפקד בחיי היום יום שלה בכך שהיא משוחחת עם אנשים או מצליחה לבצע פעולות שונות (אפילו למשל אם מדובר על להכין משהו לאכול או אפילו כוס תה) – והמעקב אחרי מצבה המתדרדר נעשה בעיקר בעזרת עוד דמויות שהיא שוכחת את הקשר שלהם אליה.

במצב כזה, היה קשה משמעותית להבין מה מצבה המדויק של אליס, וההבדלים היחידים שאפשר היה לראות בשלבים השונים של המחלה לאחר הפרישה שלה מהעבודה היו בעיקר את מי מבני המשפחה שלה היא זיהתה ואת מי היא כבר לא זיהתה, כי לא היתה אינדיקציה תפקודית אחרת שתראה את זה.

הסרט לעומת זאת עדיין ניסה להראות יכולות תפקודיות מסוימות אחרות של אליס לגם בשלבים המאוחרים יותר האלו, משל ברמת השיחות שהיא הצליחה לשוחח עם בני המשפחה שלה – או בהעלאת זכרונות עם בעלה. במצב כזה, ההתדרדרות שלה בחלק השני של הסיפור נראתה מדורגת הרבה יותר בסרט מאשר בספר, וזה היה לדעתי הרבה יותר אפקטיבי.

מצד שני, בספר אולי לפעמים היה קל יותר להסביר דברים שבסרט מנסים להראות אבל לא ברור אם המסר עובר – למשל שלא פעם השעון הביולוגי של חולי אלצהיימר משתבש והם פתאום מגלים את עצמם עובדים באמצע הלילה. בסרט יש סצנה שבה אליס מחפשת את הנייד שלה באמצע הלילה, אבל נוצר רושם שהיא לחוצה כי היא שמרה על הטלפון שאלות שלפיהן היא ידעה להעריך את המצב שלה, ולא ממש ברור שהפעילות הלילית היא תסמין של אלצהיימר. בספר לעומת זאת יש ממש סצנה שבה רואים אותה הולכת לעבודה ואז חוזרת הביתה לפנות בוקר כשהיא מתייחסת לזה מבחינתה בתור יום עבודה נורמלי לחלוטין, במיוחד כזה שבו היא לא צריכה ללמד ואז מסגרת הזמנים שלה מאפשרת לה להשאר לעבוד במשרד שלה שבה אין לה בהכרח משמעות לזמן.

---

מצד שני, הספר כן מנסה להראות בצורה יותר רחבה מהסרט את המשמעות של המחלה. יש למשל חלק שבו הגיבורה ״מהרהרת״ בכמה קל יותר לתמוך באנשים עם גידול במוח שנחשב למחלה לגיטימית שאפשר ״להלחם״ בה ובמי שחולה בה כגיבור שאפשר לתמוך בו – לעומת מחלת האלצהיימר שנחשבת כמין שיגעון שאף אחד לא רוצה להתקרב אליה, במיוחד כשאין למחלה אף תרופה או טיפול והיא מחלה סופנית.

וזה כמובן מעבר לעובדה המצערת שסרטן במוח לרוב מאוד קטלני ומאוד מהר, לעומת אלצהיימר שהיא מחלה שיכולה להמשך שנים ארוכות ואולי אפילו עשורים.

באותה מידה אליס מדברת על זה שהקולגות שלה ובמיוחד המנהל שלה היה מעדיף שהיא תסבול מהתמכרות לאלכוהול או סמים כהסבר לתסמינים שלה שהפריעו לה ללמד, כי אפשר יהיה פשוט לשלוח אותה לגמילה – אבל מחלה כמו אלצהיימר שנגרמה לה שלא באשמתה בכלל מרתיעה אותו הרבה יותר.

הספר והסרט שניהם מנסים לראות את ההשפעה של המחלה על בני הזוג או מי שאמור לטפל בחולים – וספציפית בעלה של אליס, שגם הוא אקדמאי וחוקר בפני עצמו. מצד אחד הוא רוצה לטפל בה מתוך אהבה, גם אם לפעמים האהבה הזו גורמת לו לטפל בה בצורה שמתאימה לו יותר מאשר לה (בספר הוא מתחיל לחקור טיפולים ניסויים למחלה ומנסה לקבוע לה במי מהם להשתתף בניגוד למה שהנוירולוג שלה מציע לה), ובסרט נראה שהוא משתלט בכוח על הפן הרפואי בטיפול והוא זה שמשוחח עם הרופאים ולא אליס). מצד שני די ברור שהוא רוצה להמשיך בקריירה שלו. בספר לפחות מנסים להראות שחלק מההתמקדות שלו בעבודה נובעת מקושי שלו לראות באופן כזה אישי את ההתדרדרות שלה ברמה היומיומית, ובסרט הנושא פחות עולה והוא נראה יותר כמי שרוצה להמשיך ולהתמקד בקריירה שלו ומסרב לקחת הפסקה כדי להיות עם אליס לפני שמצבה יתדרדר אפילו יותר והיא לא תוכל לזהות אותו.

זה בולט במיוחד בסיטואציה שבה מציעים לו תפקיד אקדמי טוב יותר שהוא לא רוצה לוותר עליו – במוסד אחר. בספר התפקיד הזה יחסית קרוב לבית במרחק נסיעה קצר של כמה שעות (המשפחה גרה בבוסטון והוא עובר לגור בניו יורק), והמשפחה מצליחה למצוא סידור שבה אליס נשארת במהלך השבוע עם הבנות שלה ועם מטפלת והוא משתדל להגיע מידי פעם בסופי שבוע כדי להיות איתם. אבל בסרט התפקיד יחסית יותר רחוק (המשפחה גרה בניו יורק והתפקיד הוא במדינת מינסוטה) ונמצא רק במרחק טיסה של כמה שעות – כזה שדורש שאם אליס תשאר עם בעלה היא תאלץ לעבור רעתו ולא להיות בקשר רציף עם הילדים, או כזה שבעלה ישאיר אותה מאחור עם לפחות אחד מהילדים ומטפלת ויבוא לבקר רק פעם בכמה חודשים (שזה מה שקורה בסוף הסרט).

בסרט מצד שני גם טורחים להראות את הרגעים היפים של מערכת היחסים שלהם גם במקביל למחלה, משהו שהספר לא ממש עושה.

נקודה נוספת שגם הספר וגם הסרט מנסים להראות בדרכים שונות היא את חוסר האונים שהולך ומתגבר של אליס – בכך שלמשל לקראת סוף הספר והסרט היא לא משתתפת בשיחות שקשורות לגורל שלה ומה יקרה איתה הלאה. הספר גם מנסה להראות את זה אפילו יותר בכך שאחת מהסצנות האחרונות של אליס מראה אותה עם בעלה בבית הקיץ שלהם, כשהיא כבר לא מזהה אותו – ומרגישה שהוא כופה עליה להשאר בבית הקיץ שלהם שהוא ״הבית שלו״ מבחינתה.

הסרט והספר גם מראים לנו כמה מהפרטים הקטנים של החיים שלנו הם בעצם תלויי זכרון – למשל בסרט מראים את הקושי של אליס לשרוך את הנעליים שלה החל משלב מסוים, ובספר מראים כדוגמא את הקושי שלה לאכול גביע גלידה בלי ללכלך את עצמה – כולנו לומדים איך ללקק גביע גלידה בצורה שהיא לא תנזל לנו עוד כילדים, אבל אנחנו לא חושבים עד כמה זה באמת כישור נלמד שמתבסס על הזכרון שלנו…

שמתי לב לאחרונה שהמון ראיונות עבודה נקבעים לי בסביבות 13:30 – 14:00 בצהרים.

אולי למראיינים זה זמן טוב אחרי ארוחת צהרים, אבל מבחינתי זה הזמן הכי פחות טוב – אני מגיעה כבדה ומנומנמת יחסית אחרי ארוחה (או לא ממש שבעה כי אכלתי משהו קל מאוד כדו לא להיות כבדה ומנומנמת), וזה הזמן הכי חם ביום מבחינתי – כלומר פיזית זמן שבו אני לא הכי במיטבי והכי קשה לי להתראיין.

בסופו של דבר הראיונות האלו הולכים לא רע (או כך לפחות אני מקווה), אבל עדיין זה ממש מוזר לי כמה מהראיונות נקבעים בדיוק בשעה הזו.

---

במהלך אחד הראיונות האלו, השכנה היאכנע מהדירה מולי בקומה כתבה הודעה באחת הקבוצות הווטסאפ ומיד מחקה אותה.

ברור שהיא יכלה לכתוב על לא מעט נושאים כולל נושאי ועד שונים, ויכול להיות שהיא אפילו כתבה את ההודעה בטעות בקבוצה במקום מקום אחר, והיא בכלל לא היתה קשורה לקבוצה או לנושא שלה.

אבל בשבועות האחרונים כבר קרו כמה מקרים שבהם נשמע שהיא עומדת לצאת מהבית כשאני בדיוק הגעתי לקומה, וזה היה בשעות שבהן לא היה צפוי שהשכנים האחרים מהקומה יגיעו הביתה כך שאני שואלת את עצמי עד כמה היא חיפשה את ההזדמנות להציץ לראות מה קורה בדירה שלי. באחד המקרים ממש החלטתי לחזור ולרדת למטה עד שראיתי אותה עוזבת את החניה של הבניין.

ובאמת יש לי שקט מהשכנים כבר חודשיים ומשהו, ולמרות שבאמת היו כנראה דברים אחרים שמעסיקים את דיירי הבניין (ע״ע הועד), יש לי תחושה שעם רמת האובססיה שהיא גילתה לגבי מה קורה בדירה שלי (וכנראה שגם בגלל שאותה אובססיה לא חדשה) זה יום אחד יעלה מולה שוב.

במיוחד כשיש לי רושם שאין לה יותר מידי תעסוקה בחיים – בעלה הלך לעולמו לפני כמה שנים (למרות שגם כשהוא היה בחיים היא עדיין היתה יאכנע חטטנית), ויש לי רושם שלילדים ולנכדים שלה אין יותר מידי זמן כדי להעסיק אותה. במובן מסוים אני גם מרחמת עליה כי ברור לי שהעיסוק האובססיבי שלה בי נובע מצורך שלא מתמלא במקום אחר, אבל אני מודה שביום שבו היא תעזוב את הבניין יהיה יום שמח בשבילי, גם אם הקונטקסט של העזיבה שלה יהיה עצוב בפני עצמו.

יצא לי לדבר על הנושא עם הקואצ׳רית שאני עובדת איתה, והיא אמרה שחשוב שאזכור שאני בעלת דירה ושיש גבול לכמה צרות הם יכולים לגרום לי, במיוחד אם אני לא מתנהלת בצורה לא חוקית ולא גורמת הפרעה משמעותית לבניין בלי לטפל בה.

אבל היא לא היתה בסביבה למשל כשבמאי שעבר, ימים ספורים לפני שהבלגן התחיל, קיבלתי סדרה של שיחות כביכול ממד״א, מכבי אש והמשטרה שרצו לשלוח ניידת או אמבולנס לדירה כי השכנים דיווחו על ריח נוראי מהדירה ושהם כאילו חשדו שמישהו מת בה.

ממה שהבנתי ממכר רחוק שלי שהוא בלש במשטרה שלדעתו יש סיכוי גבוה מאוד שהשיחות האלו היו מזויפות כי במקרים שבהם יש חשד אמיתי למצב שבו מישהו מת או נפצע קשה בדירה – המשטרה מגיעה למקום ופורצת לדירה עצמה. אבל מצד שני יכול להיות שמי שקיבל את הדיווח הבין שמדובר בעיקר על סכסוך שכנים ולכן לא התייחס לזה ברצינות.

אבל מנקודת המבט שלי זה לא ממש משנה – בין אם השכנים שלי החליטו להתקשר למשטרה ולהתלונן על גופה בדירה ללא צורך, ובין אם הם חשבו שלחקות גופים רשמיים זה דבר טוב, בכל מקרה זה משהו לא נורמלי מצידם…

---

בשביעי לאוקטובר שעבר, מאמן הכושר שאיתו אני עובדת כבר כמה שנים יצא למילואים שהתבררו כדי ארוכים – והסתיימו רק לקראת סוף מרץ. זה לא שהוא היה בפעילות מבצעית כל התקופה, והיו לו חופשים – וממה שהבנתי בשלב מסוים הם התחילו להיות כמה ימים בבסיס וכמה ימים בבית כחלק מהמילואים.

אבל הוא חזר לעבודה רק בתחילת אפריל – ואני מאמצע או סוף נובמבר נתתי למנהל המקצועי של חדר הכושר לשכנע אותי לעבוד עם מאמן זמני. ומי שקרה את הבלוג שלי בערך באותה תקופה זוכר שהמאמן הזמני לא היה גרוע – אבל גם לא התחברתי אליו ברמה האישית, וגם מבחינה מקצועית הרגשתי שהוא דוחף מידי להעלאת משקלים, והיו כמה מצבים שבהם הוא העלה את המשקל בלי שאשים לב אחרי שביקשתי שלא. באחד מהמקרים האלו תוך שעה או שעתיים אחרי האימון האמות שלי בידיים התחילו כל כך לכאוב שבאותו לילה היה לי קשה להרדם.

והיה את הקטע סביב החזרה של המאמן המקורי שלי, שבו הוא כאילו ניסה להגיד שאין לו מושג האם המאמן חוזר, וכשכבר היה לי תאריך חזרה רשמי – המאמן הזמני ניסה לטעון שהוא שמע שאולי המאמן הקבוע בכלל לא יחזור לעבוד במכון הכושר באופן קבוע.

בסוף כשהמאמן הקבוע באמת חזר ורצינו לקבוע – שוחחתי באופן ישיר עם המאמן המחליף והוא אמר בצורה מפורשת שהוא היה מעוניין להמשיך לעבוד איתי. הסברתי לו נימוס שאני מרגישה בנוח יותר לחזור למאמן המקורי, בין השאר כי נשמע לי לא הוגן לעזוב אותו רק כי הוא יצא למילואים. מעבר לזה, לא אמרתי לאף אחד בחדר הכושר לגבי הדברים שהפריעו לי בעבודה מולו, בעיקר בגלל שהם נבעו ברובם לפחות מהעדפות שלי ולא מחוסר מקצועיות בולט.

וחשבתי שזה מאחורי – עד שבימים האחרונים המאמן המקורי שלי שוב גויס למילואים – הפעם לשירות קצר משמעותית של בערך 5 – 6 שבועות. הוא שאל אותי עד כמה ארצה לחזור לעבוד עם המאמן הזמני, ואמרתי שאני לא מעוניינת במיוחד אם מדובר על תקופה כזו קצרה.

אבל ממש ימים ספורים אחרי שהמאמן שלי יצא למילואים – המאמן הזמני התקשר אלי, וכשלא יכולתי לענות לשיחה הוא מיד שלח לי ווטסאפ שבו הוא אמר שהמאמן הקבוע שוב יצא למילואים ואם אני רוצה מחליף אז שאגיד לו.

עניתי לו בדיוק את מה שאמרתי למאמן הקבוע – אין צורך כי זו תקופה יחסית קצרה.

אני לא חושבת שהמאמן שלי פנה אליו באופן ישיר לגבי. יכול להיות שהם שוחחו על מתאמנים אחרים של המאמן הקבוע שלי שכן רצו מחליף, ויכול להיות שהמאמן המחליף פשוט שמע על המילואים ממישהו אחר בחדר הכושר וחשב לקחת יוזמה ולהציע את עצמו שוב.

אבל התלהבות היתר הזו ממש הפריעה לי. ויש לי תחושה שהוא יצור קשר שוב בהמשך אם יתברר ששירות המילואים של המאמן הקבוע שלי ייתארך. ואין לי ממש סבלנות לזה.

קארקרוס Carcross הוא בעצם קיצור של המילים Caribou Crossing, וזו עיר קטנה בקנדה אי שם בין הרי הרוקיס לגבול עם אלסקה.

העיר ידועה בעיקר בכך שיש בה ״מדבר״ שנקרא Carcross Desert שהוא לא ממש מדבר אלא פשוט כמה דיונות חול שיש בהן צמחיה. היה די נחמד להסתובב שם, במיוחד שמזג האוויר היה כמובן לא חם…

היינו באתר קמפינג במרחק הליכה מהעיר עצמה (לי לקח קצת יותר זמן ללכת הלוך וחזור) כשליד אתר הקמפינג היה מעין מרכז תרבותי של ה״עמים הראשונים״ כלומר מה שכינינו ילדים כאינדיאנים. לא יצא לנו לבקר בו כי שעות הפתיחה שלו היו לא נוחות לזמנים שבהם אנחנו היינו שם וגם היינו זמינים בלי הצורך לבשל או לאכול או לנקות.

מלבד המרכז הזה שהיווה מקום ״תרבותי״ לבקר בו – העיר עצמה היתה בעיקר ריכוז של בתי קפה, מסעדות וחנויות בעיקר למזכרות. העיר היתה עמוסה למדי באמצע היום, אבל די ריקה בערבים ובבקרים.

אני לא יודעת עד כמה העיר עצמה היא מקום ששווה לבקר בו להרבה זמן מלבד המדבר שבה שהוא באמת מיוחד ויפה – והמיקום שלה שהוא כנראה מאוד נוח לנסיעות באיזור. ויש בה גם תחנת רכבת שממנה יוצאות רכבות לכיוון אלסקה, אבל זה כבר לרשומה הבאה…

בעקבות התגובות שלכם לפוסט הזה, יצא לי לחשוב על מה בדיוק מפריע לי.

ובעצם אני חושבת שרמת התופעות ומצבי הבריאותי המדויק הם משניים, אם הם חשובים בכלל.

מה שיותר מפריע לי אולי זה בעצם חוסר שיתוף המידע של ההורים שלי.

במובן מסוים הסיבות מאחורי חוסר הגילוי הזה ברורות לי. מצד אחד, בזמן האבחון והבדיקות השונות הייתי ילדה, ומן הסתם לא יכולתי להבין בצורה מלאה מה קורה, וזה בהחלט היה התפקיד של ההורים שלי להיות אלו שמבינים את המצב, אבל גם להחליט מה וכמה לספר לי כדי לא לסבך אותי בפרטים והחלטות שלא הייתי יכולה להתמודד איתן וכדי לאפשר לי חיים כמה שיותר נורמליים. מצד שני, אולי היתה להם ציפיה שאבין בעצמי מה בדיוק לא בסדר איתי בכך שלמשל הם לוקחים אותי לבדיקות האלו, או לוקחים אותי לטיפול אצל קלינאית תקשורת, או שאבין מה בדיוק לא בסדר בזה שאני גרועה בשיעורי ספורט בבית הספר. אבל אני חושבת שכילדה הייתי מאוד זורמת ולא שואלת שאלות – ולכן מבחינתי הרבה מהדברים האלו עברו לי מעל הראש, וראיתי בשגרה שלי פשוט שגרה ולא ממש חשבתי על זה שלמשל רוב הילדים האחרים לא הולכים לקלינאיות תקשורת.

אבל מה שכנראה מפריע לי זו השאלה עד כמה היה מאחורי חלק מההתנהלות של ההורים שלי רצון בעצם לתת לי מצגת של מנגנון פיצוי.

למשל האם יכול להיות שההורים שלחו אותי לחוג פסנתר והפכו אותי למישהי שהיא כביכול מוכשרת מבחינה מוזיקלית רק כדי לפצות על זה שהייתי גרועה בחוג בלט, בזמן שאחותי בעצם הצטיינה בתחום (והיה לה פוטנציאל להפוך לרקדנית מקצועית אם היא היתה רוצה)? או אולי הם ניסו להפוך אותי לתלמידה מאוד טובה גם מאותן סיבות?

בסופו של דבר החלטתי לתפוס את אמא שלי לשיחה קצרה לגבי זה, ומה שהיא אמרה נשמע לי הגיוני. היא אמרה שזה נכון שהיה חשוב להורים שלי לתת לי משהו שיהיה מקביל לשיעורי הבלט של אחותי כדי שגם אני ארגיש שיש לי כשרון ותחביב – אבל הם והמורה לפסנתר לא היו משקיעים בי את הזמן והכסף שבשיעורים אם הם לא היו חושבים שיש לי כשרון מוזיקלי. מצד שני ברור שזה לא בא לידי ביטוי כי לא התאמנתי בבית, וזה כמובן גם מאוד הכעיס את המורה שהיתה לי לפסנתר באותה תקופה שבגלל זה היתה ״לא נחמדה״.

(בהערת ביניים, היא היתה הרבה מעבר ל״לא נחמדה״, במיוחד כשהיא לא נתנה לי שיעורים מלאים לאורך כמה שנים לפני שעזבתי אלא התייחסה אלי באופן מחפיר כמו שכתבתי כאן).

באותה מידה, לפי אמא שלי הייתי לאורך השנים תלמידה טובה – אבל יכולתי להיות תלמידה מצטיינת אם רק הייתי טורחת להקשיב בשיעורים, לעשות שיעורי בית, ובאופן כללי ללמוד בצורה מסודרת. ואת המשמעת העצמית הזו של ללמוד הם עצמם כמובן לא היו יכולים לכפות עלי, במיוחד לא ככל שהתבגרתי.

---

ואולי פה יש משהו שבעצם הציק לי בתור ילדה במובן מסוים – כי בעצם יש הבדל בין להיות מוכשרת, לבין להיות ״גאונה״. זה כמו שסיפרתי ברשומה שקישרתי אליה לגבי שיעורי הפסנתר שבו שמעתי כילדה על ילדה אחרת שבגיל 11 לא רק שכבר ניגנה עם תזמורות ידועות וחשובות בכל העולם אלא גם התחילה להלחין מוזיקה.

וכשאני רציתי להיות מוכשרת – רציתי את הכשרון הזה של לנגן עם תזמורות ידועות בגיל צעיר ולהלחין, לא להיות סתם מישהי שתהיה לכל היותר מישהי שעם הרבה תרגול אולי תוכל יום אחד להפוך לנגנית לא ידועה בתזמורת, ובסיכוי גבוה לכל היותר תוכל להפוך לעוד מורה משועממת לפסנתר לילדים מעצבנים כמו שאני הייתי.

ומה לעשות שלא הייתי כזו – לא בנגינה בפסנתר, ובסופו של דבר גם לא בלימודים בבית הספר, למרות שברור שהייתי תלמידה טובה. עצם זה שהצלחתי להתקבל לתיכון טוב ואז לתואר במדעי המחשב (ולסיים אותו ולעבוד בהייטק) מעידה על זה שכן יש לי כשרון, רק לא מספיק כדי להיות כשרון בולט מעל כולם.

כן חשוב לי לכתוב שזה לא היה עניין של תחרות עם אחותי – כי למרות שהיא היתה רקדנית מוכשרת גם היא לא היתה רקדנית של ״פעם בדור״, ואחת הסיבות שהיא הפסיקה לרקוד היתה העובדה שהיא ידעה שקריירה בתור רקדנית תהיה מאבק עבורה ולא תבוא בהכרח בכזו קלות.

מצד שני, עצם זה שלא השקעתי וייתכן שגם יש לי הפרעות קשב וריכוז אולי היוו במובן מסוים תירוץ לזה שאני לא מצליחה כמו שהייתי רוצה להצליח…

---

עוד נקודה שאני חושבת שגרמה לזה שאני לא סומכת על הדברים הטובים שההורים שלי ניסו להגיד עלי בתור ילדה נבעה כנראה מתחושה שתמיד היתה לי (גם אם לא תמיד במודע) שההורים שלי מתביישים בי.

למשל הם לא פעם נסעו עם אחותי ואחי לחו״ל, גם בתקופות שבהן הנסיעות הכי זמינות היו כל מיני טיולים מאורגנים, ומשהו בתגובה של ההורים שלי כששאלתי אותם על זה גרם לי להבין שהם פשוט התביישו בי, למרות שבאופן כללי בכל מסגרת מחוץ למשפחה תמיד נחשבתי למישהי מאוד נעימה ונחמדה, במיוחד מול מבוגרים ״זרים״.

באותה מידה בתקופות שבהן גרתי עדיין עם ההורים, הרגשתי לא פעם שאם ביקרו אותם חברים ואני הייתי בבית – הם העדיפו שלא אצא מהחדר לחלוטין במהלך הביקור הזה. היה ברור שאין לי עניין לבוא לשבת בסלון או במטבח בזמן הביקור כדי להתקשקש עם האורחים (שהיו די משעממים בעיני), אלא ההורים שלי גם העדיפו לא להיות במצב שבו אני אבוא להגיד שלום או שהם חלילה יאלצו להציג אותי בפני חברים חדשים.

או למשל ההורים שלי תמיד היו מוכנים יותר לספוג התקפי זעם של אחותי, גם בגילאים מבוגרים יחסית – ואם אני חלילה אי פעם הרמתי את הקול במריבה מיד גערו בי על זה ש״השכנים יכולים לשמוע״. או למשל כשהיינו ילדות אני תמיד הייתי החסכנית והיא ״בזבזנית״, אבל למרות כל זה לא פעם קנו לה מה שהיא רצתה למרות שזה נחשב ל״בזבזני״ ומיותר.

אני חושבת שכבר יצא לי לספר על מצב שבו ההורים שלי החליטו להעביר לי ולאחותי את האחריות לסחוב את המזוודות של המשפחה בביקורים שלנו אצל סבתא שלי בצפון. אני סחבתי אותן בהלוך, אבל אחותי החליטה בחזור לשקר שהיא זו שסחבה אותן – בין השאר כי היא ידעה שגם אם נריב על זה, ההורים פשוט יגידו לי לעשות את זה, וזה באמת מה שכמעט קרה.

למזלי אחד מבני הדודים שלי שגר ליד סבתא ראה אותי סוחבת את המזוודות בהלוך – ובמקרה גם עבר באיזור בדיוק לפני שעזבנו. כך שלפחות במקרה הזה היה לי מזל שהיה מי שיכול היה להעיד לטובתי, אבל אני בטוחה שבמהלך הילדות שלי היו לא מעט אירועים שבהם זה לא קרה.

ואני שואלת את עצמי – האם יכול להיות שהיתה פה הטיה מסוימת מצד ההורים שלי שהעדיפו את אחותי או נטו לראות בה תמיד את הילדה הקטנה – או שהיתה בעיה מולי בגלל המחלה הזו שאני לא הייתי מודעת אליה?

---

אבל מעבר לנושא ההורים שלי, אני חושבת שגם הסביבה תמיד התייחסה אלי אחרת בגלל הבעיה הזו.

סיפרתי פה בבלוג לא פעם על זה שכשלמדתי בכיתות ו׳ וז׳ גרנו בניו יורק, וחזרתנו לארץ כשהתחלתי את כיתה ח׳. אני זוכרת שביום הראשון ללימודים הגעתי לכיתה יחסית מוקדם ומצאתי שולחן ריק להתיישב בו – וכמה דקות אחר כך התיישבה לידי תלמידה אחרת. אמרתי לה שלום, אבל במקום לענות לי – היא תקעה בי מבט מוזר, ועברה לשבת במקום אחר.

כמה חודשים אחר כך, כשכבר יותר יצא לי להתיידד איתה – שאלתי אותה למה היא עברה מקום, והיא ענתה לי שהיא פשוט חשבה שאני מפגרת או משהו מאיך שדיברתי ולכן העדיפה לא לשבת לידי. אני מניחה שהיא הרגישה בנוח להגיד לי את זה כי בתקופה שבה שאלתי אותה לגבי זה כבר היה ידוע שאני אחת התלמידות הכי טובות בכיתה.

באותה מידה, זה מתקשר לי למה שכתבתי לא מזמן על זוגיות, ואני שואלת את עצמי עד כמה זה מתקשר לזה שהבעיה שלי כל כך ברורה לעין שזה הופך אותי אוטומטית למישהי ״פחות טובה״ מבחינת זוגיות.

זה כמו למשל שהייתי בצבא, היו הבנות ששירתו איתי וחיפשו בן זוג בבסיס, ואלו שחיפשו מצאו בן זוג טייס או פקח טיסה. גם אלו שלא חיפשו באופן פעיל – פנטזו על טייסים כאלו ואחרים.

אבל במקרה שלי נחשבתי ככזו שאף טייס לא יסתכל לכיוונה, וגם לא פקח הטיסה המעצבן הזה שכולם שנאו.

ובעצם זה משהו שכביכול מאפיין אותי לכל אורך החיים. על הנייר אני מישהי שאמורה להיות מאוד ״שווה״ – הייתי תלמידה טובה שלמדה בתיכון טוב, ושירתה שירות ביחידה ממש טובה ויוקרתית, ויש לי תואר בתחום שקשה להתקבל אליו, ועבודה טובה בהייטק עם משכורת טובה.

והייתי כזו גם בתקופות שבהן הייתי רזה יותר, ולא שמנה באופן חריג, כך שעולה לי השאלה – עד כמה הפער בין בני הזוג שחיפשתי אז לבין אלו שאכן התחילו איתי, נבע בעצם ממצב שהמצב הבריאותי שלי יצר רושם פחות טוב עלי? כאילו שרק בגללו אני בעצם יכולה לצאת רק עם אחראי ארגזים בסופר ולא עם טייס?

כמובן שאני לא מזלזלת באחראי הארגזים בסופר, אבל אני מרגישה שהפער ביני לבינו מבחינה אינטלקטואלית וכלכלית גדול מידי, וההתפשרות שאני נדרשת אליה גדולה מידי…

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני חושבת שבני אדם נולדו אוכלי כל כי לכל מאכל יש יתרונות תזונתיים משלו. למשל ירקות ופירות עשירים בסיבים ובויטמינים ובמיוחד ויטמין סי שהם חשובים. אבל באותה מידה מוצרים מהחי גם מכילים מרכיבים חיוניים כמו למשל ויטמין בי 12 או יוד. יוד אפשר למצוא בקושי במאכלים מהצומח (בעיקר באצות) אבל קיים בצורה נדיבה יותר במוצרים מהחי – כולל צדפות ושאר מאכלי ים, ביצים, ואפילו מוצרי חלב. וכמובן שבבשר יש ברזל , ובמוצרי חלב יש סידן – ויש מחקרים שמראים שהספיגה של ברזל וסידן ואולי גם של ויטמינים ומינרלים אחרים היא הרבה יותר קלה לגוף שלנו במוצרים מהחי מאשר מוצרים מהצומח.

כלומר בסופו של דבר אני חושבת שמה שהכי בריא ומזין לנו זו תזונה מגוונת. ותזונה מגוונת יכולה גם לכלול מאכלים ממקור צמחי לפעמים ולא רק ממקור מהחי. טופו למשל הוא מוצר שהוא מאוד בריא, ורבים נמנעים ממנו כי הם רואים בו תחליף לבשר למרות שהוא טעים בפני עצמו.

---

אני חושבת שמה שטעים ועדיף זה עניין של טעם אישי – אבל לפעמים גם עניין של תרבות ממש כמו שמוטי כתב. הוא גם הביא סרטון של לא מעט מאכלים יפניים מאוד קיצוניים שרק יפנים מסוגלים כנראה לאהוב ולהעז לאכול.

אני זוכרת שבתקופה שבה גרתי באטלנטה, היתה באיזור שבו גרתי מסעדה יפנית קוריאנית די אותנטית ברמה שבה רבים מהמלצרים בכלל לא היו דוברי אנדלית וזה לא הפריע לרוב הסועדים. האוכל אמנם הכיל לא מעט מנות שהתאימו לחיך המערבי, אבל גם מנות אותנטיות – ומסתבר שזוג שעבדו איתנו החליטו יום אחד לנסות אותן בהמלצתו של המלצר שלהם באותו ערב. הוא רק אילץ אותם להבטיח לו לא לשאול אותו מראש מה הוא מגיש להם אלא רק לטעום. הם נהנו, אבל אני לא חושבת שהם שאלו גם בדיעבד מה בדיוק הם אכלו…

מצד שני, אני זוכרת שבביקור שלי בוושינגטון בשנת 2000, הלכנו פעם הצוות של האמריקנים והישראלים למסעדה שהגישה מאכלים ישראליים. היתה שם מישהי אמריקנית שממש הגעיל אותה הקונספט של החומוס, הפלאפל והשווארמה – והיא בחרה לאכול נקניקיות מוצפות בצ׳ילי שזו מנה שתמיד נראתה לי מאוד מוזרה ואולי אפילו בלתי אכילה….