n_lee ואני משוחחות לאחרונה לא מעט על ״אושיית רשת״ מסויימת שהתחילה את דרכה כמי שמייצגת נשים שמנות, ולאחרונה התחילה לרזות בצורה משמעותית בעזרת זריקות הרזיה. בתחילת דרכה היא לא ממש כתבה על ההרזיה, אבל אחרי שהמון מהעוקבות שלה שמו לב לירידה המהירה והמשמעותית שלה במשקל היא התחילה לכתוב על זה, ובשלב מסוים היא והדיאטנית שליוותה אותה הוציאו פודקאסט על הנושא כדי לדון בנושא בצורה מסודרת ומקצועית.
ועקרונית מדובר על פודקאסט שהייתי אמורה להסכים איתו. האושיה עצמה סיפרה שהיא סבלה מבעיה בריאותית שבגללה היא נאלצה לרזות (למרות ש n_lee טוענת שזו לא בעיה שקשורה להרזיה או שהרזיה תקל עליה), היא חקרה את נושא התרופות לעומק לפני שהיא החליטה לקחת את התרופה שהיא לקחה, היא התייעצה עם הרופא שלה, ועבדה בליווי של דיאטנית קלינית כדי לשפר את התזונה שלה. זה אמור היה להיות התהליך האידאלי להחליט האם לקחת את התרופה, ולא ניסיון לשכנע נשים אחרות לקחת את התרופה אלא להיפך – זה אמור לעודד אותן לחקור אותה, וגם אז לקחת אותה רק כשיש בה צורך ממשי וגם אז בליווי של דיאטנית ושל רופא.
אבל עדיין, משהו מאוד הפריע לי בפודקאסט ברמה שבה בערך באמצע הפודקאסט פשוט גרם לי לסגור אותו בעצבים בלי לרצות לסיים אותו.
וזה לא מה שהיה לי מה להגיד עליו – אני חושבת שעצרתי אותו בחלק הראשון שאליו הקשבתי כל דקה או שתיים כדי לכתוב כמה פסקאות על עוד אמירה שהפריעה לי, רובן הכללות על תזונה שמכווינה לסוג דיאטה מאוד מסוים (כזו שעשירה בחלבונים ומפחיתים בה משמעותית פחמימות) או אנשים שמנים (שתמיד כביכול יש להם תיאבון מטורף וזוללים בגללו מכל הבא ליד) או מחמאה לאושיה עצמה על כמה היא נהדרת בהתמדה שלה, כאילו אין כמעט אף אחת אחרת שמתמידה בהרזיה (מה שממש לא נכון, דרך אגב, ויש הרבה נשים שמתמידות בהרזיה, עם או בלי תרופות, ניתוחים, או כל עזר חיצוני אחר).
ובעצם התחושה שלי שהמטרה של הפודקסט היתה פחות או יותר להסביר שאי אפשר לרזות ממשקלים גבוהים בלי להשתמש בפתרון של התרופה.
וזו אמירה בעייתית. כי לא כל אחד משמין בגלל תיאבון ברמה מטורפת – ובאותה מידה הפחתה משמעותית של התיאבון היא לא בהכרח פתרון טוב לטווח הארוך, לא עם השמירה על המשקל ולא על ניסיונות הרזיה עתידיים ואם וכשנצטרך אותם.
כי בעצם בהרבה מקרים, צריכה של הרבה מידי קלוריות לא בהכרח נובעת רק כי ״אנשים שמנים״ רעבים יותר מידי. חלק משמעותי ממהשמנה של אנשים שמנים רבים נובע קודם כל מבחירת אוכל לא נכונה. יש הבדל משמעותי מבחינה קלורית בין לאכול סלט ירקות עם חזה עוף צלוי במעט שמן לבין לאכול המבורגר וצ׳יפס, גם אם שתי המנות משביעות (הסלט ישביע כי יש בו סיבים בירקות, לעומת ההמבורגר והצ׳יפס שמכיל המון שומן שגם הוא גורם מאוד משביע). אבל למרות ששתי המנות משביעות, וברור שהסלט והעוף היא המנה הבריאה והמרזה יותר – הרוב המכריע של האנשים השמנים ירצה אוטומטית לבחור בהמבורגר והצ׳יפס פשוט כי הם טעימים יותר, בלי שום קשר לכמה תנסו להפוך את הסלט לטעים ומגניב יותר עם פירות או רוטב טעים או תוספת אגוזים פריכים או ווטאבר.
ולמרות שברור לכולנו שהסלט עם חזה עוף הוא בריא יותר, מזין יותר, ומרזה יותר – אנשים שמנים מתקשים להמשיך לבחור בו שוב ושוב ושוב לאורך שנים, ולא פעם ״נופלים״ בכך שהם בוחרים את ההמבורגר – אבל מה שמכשיל אותם באמת זה שהם מתקשים לחזור לאכול את הסלט עם החזה עוף לאורך זמן. משהו בבחירה הזו פשוט מתסכל אותם, גם אם הם מבינים לעומק את החשיבות של אורח החיים הבריא וממש ממש ממש רוצים להרזות ולהשאר רזים.
בגלל זה למשל לא פעם דיאטות שמתבססות על אורח חיים בריא מרשות משהו שנקרא ״מנה שבועית מותרת״ או ״פינוק יומי״ כדי לאפשר למי שרוצה בזה לשלב את ההמבורגר והצ׳יפס בתזונה הסדירה שלו פעם בשבוע בערך כדי לא לצבור את התסכולים האלו. יש כאלו שזה כנראה הספיק להם – אבל יש רבים אחרים שלא ממש הסתפקו בזה.
ופה מגיעה עוד נקודה: בעולם שלנו הופך להיות יותר ויותר ״רעיל״ עם השנים מבחינה תזונתית. יש לנו יותר דברים מפתים לאכול, גודל המנות הפך להיות גדול יותר – וקל יותר מתמיד להזמין אוכל הביתה בלי אפילו לצאת מהבית.
במקביל אנחנו הרבה פחות פעילים פיזית – במיוחד מאז שרבים התחילו לעבוד מהבית ולכן אפילו לא יוצאים ממנו לעבודה ולא צועדים ברחבי המשרד – ולכן בעצם גם שורפים הרבה פחות קלוריות מאשר בעבר.
ובמצב כזה, הרבה יותר קשה להגיע לשליטה עצמית. ולכן ברור לי למה לאנשים מסוימים יכול להיות מאוד נוח לקחת את התרופה שתגרום להם לאבד כמעט לחלוטין את התיאבון (ובמקרים של השמנת יתר חולנית – לעבור ניתוח קיצור קיבה שההשפעה שלו מקבילה לזה) כדי להמנע מאכילה, וכדי להרגיש רע על סף הקאה אחרי אכילה של כמות סבירה של אוכל רק כדי להמנע מהפיתויים הללו.
אבל האם זה באמת פתרון לטווח ארוך?
חשוב לציין: למרות שהתרופות האלו נמצאות בשוק המון זמן ונבדקו עבור חולי סוכרת, בשלב זה עדיין לא ידועות תופעות הלוואי ארוכות הטווח של התרופה עבור אנשים בריאים (או לפחות כאלו שאין להם סוכרת). יכול להיות שההשפעות לוואי שיכולות להחשב למתקבלות על הדעת עבור חולי סוכרת שכבר הגיעו למצב שבו אין להם ברירה והם נאלצים לקחת תרופות לכל החיים – לא יחשבו ללגיטימיות עבור אנשים בריאים. אם התרופה למשל מזיקה ללבלב, אולי לחולה סוכרת זה לא ממש משנה כי הוא כבר חולה – אבל אם התרופה ניתנת לאדם בריא רק למטרות הרזיה, להרוס לו את הלבלב ולהפוך אותו לחולה סוכרת זה לא דבר רצוי (למרות שזה משהו שיעזור לו להתמיד עם התרופה לאורך זמן).
אבל מה אם הצורך באכילה הזו הוא לא בהכרח פיזיולוגי אלא נפשי או רגשי? במצב כזה, האדם השמן יוכל לבחור לאכול אוכל משמין בתיאבון המוגבל שיש לו – או פשוט להפסיק לקחת את התרופה כדי לאפשר לו לחזור להנות מאוכל כמו פעם. רק שעכיוש אחרי שהגוף שלו התרגל למעט מאוד קלוריות כל יום – ה״אוכל כמו פעם״ יהפוך למשמין יותר מאשר פעם, גם מבחינת קצב העליה במשקל, וגם מבחינת המשקל הסופי שאליו הוא יגיע (אם הוא אי פעם יפסיק להשמין).
ובשיחה של האושיה והדיאטנית פשוט לא היתה התייחסות לזה. אולי כי מבחינת האושיה עצמה מה שמכונה ״אכילה רגשית״ לא קיימת עבורה. ואולי האוכל שהיא אוהבת הוא כזה שאפשר לרזות בעזרתו בשיטות כמו תזונה עתירת חלבון או שומן, וכך האוכל המנחם עבורה הוא אוכל מהסוג שתואם שיטת הרזיה כזו או אחרת. אבל עבור רוב האנשים השמנים זה לא המצב.
ופה בעצם טמונה הבעיה של הפודקאסט: יש בו רק שמנים שהם ציבור אחיד והומוגני שמאופיין בתיאבון בלתי פוסק, ויש בו את התרופה שפותרת את הבעיה הזו בקלות ולכן היא הפתרון הזמין והמוחלט לבעיה. אבל מה שחסר פה זה חיבור למציאות ודיבור על הסיכונים של התרופה, וזה מרגיש בעיקר בתור פרסומת לתרופה ולדיאטנית עצמה.
התיירת המקרית 