דיאטה חדשה היא בהכרח דיאטה טובה יותר?

הכתבה הזו היא כתבה די ישנה, שנכתבה לפני בערך שנתיים וקצת לאור סגירתה של שומרי משקל פה בארץ.

לשומרי משקל היו הרבה מאוד בעיות, וכנראה שבעיית התדמית שלה בתור דיאטה מיושנת היא אחת העיקריות בהן. כיום יש כל מיני אופנות שמוזכרות בכתבה על כל מיני טריקים כדי להלחם ברעב ולהגביר את חילוף החומרים ובעצם לעשות דיאטה בלי להרגיש שאנחנו עושים דיאטה.

הבעיה היא שכדי לרזות, בסופו של דבר אנחנו צריכים למצוא דרך להגביל את כמות הקלוריות שאנחנו אוכלים. למשל בדיאטות חלבונים או שומנים – מקצצים לרוב את הפחמימות בתפריט. יש אולי הסברים כביכול מפורטים למה ״פחמימות זה משמין״ – אבל בעצם מה שהדיאטות האלו עושות זה להפחית משמעותית את המבחר של המאכלים שאנחנו יכולים לאכול, וכך נתפתה לאכול פחות, במיוחד כשמאכלים שיש בהם פחמימות הם אלו שנחשבים הכי ״טעימים״ על ידי רבים ולכן יש נטיה לנשנש מהם יותר.

באותה מידה דיאטה שבה אנחנו אוכלים במסגרת זמן קבועה וקצרה יחסית וצמים בשאר הזמן (למשל אוכלים במשך 8 שעות ביום ואז צמים 16 שעות) מצמצמת את כמות הזמן שבה אנחנו יכולים לאכול – ובעזרתה אנחנו למשל יכולים לוותר על ארוחות שלמות כמו ארוחת בוקר, או להוציא ממנה שעות רגישות לנשנושים, כמן למשל אנשים שמנשנשים בערב מול הטלוויזיה – אז הם יקבעו את שעת הפסקת האכילה לפני שהם מתחילים לראות טלוויזיה.

אלו כמובן דרכים אלטרנטיביות לחסוך בקלוריות במקום לספור אותן, אבל מסגרת היא עדיין מסגרת. יש אנשים שעבורם המגבלות האלו על שעות אכילה או סוגי מאכלים שאפשר לאכול יהיו קשות יותר מאשר ספירת קלוריות או נקודות (יש למשל לא מעט סיפורים אל אנשים ש״שרדו״ תקופה מסוימת בלי פחמימות, אבל אז התנפלו על כל פחמימה חולפת בגלל שהם היו מתוסכלים מלחיות בלי פחמימות בכלל).

בסופו של דבר יש עדיין לא מעט דיאטניות שמבחינתן הדרך הטובה לרזות היא עדיין זו שדומה לשומרי משקל וכוללת ספירת קלוריות ומדידת אוכל – כך שכנראה יש דברים שפשוט עובדים, גם אם הם מיושנים כביכול.

חיפוש עבודה – המשך

ביום שלישי שעבר היה לי סוף סוף ראיון עבודה טכני לתפקיד שנשמע שיכול היה להתאים לי, ואני אליו.

כבר מתחילת התהליך הרגשתי שמשהו בתהליך כנראה לא מתאים לי: בשיחה הראשונית שלי מול  המגייסת של החברה, היא ממש התעקשה להתעכב על למה פוטרתי מהתפקיד הקודם שלי. וזה מצב בעייתי, כי אני כמובן לא יכולה לספר את הסיפור המלא מהצד שלי שכולל את מה אני עשיתי לא בסדר אבל גם מה שהמנהלים מעלי עשו לא בסדר.

למרות חוסר הנעימות הזו הגעתי לראיון הטכני, רק שבאופן פחות אופייני לשנים האחרונות, המראיינים התעקשו שאגיע להתראיין במשרד שלהם, למרות שלרוב בחברות כיום מעדיפים לראיין לפחות ראיונות ראשוניים בזום. זה חוסך למועמדים את הזמן להגיע למשרדים של החברה, ומאפשר להם יותר בקלות לקחת את הזמן לראיון אפילו אם מדובר על אמצע יום עבודה.

הבעיה היתה שמי שקבעה איתי את הראיון התעקשה שהוא יקרה רק בימים מאוד ספציפיים, כנראה שהם הימים שהצוות נמצא בשלב זה במשרד.

הבעיה? המשרד נמצא ברחובות. איזור התעשייה של רחובות הוא צמוד לתחנת הרכבת של העיר, אבל למרות שיחסית קל להגיע לשם (אם רואים בנסיעה של חצי שעה ברכבת משהו קל יחסית) – מדובר עדיין על מצב שבו לא פעם צריך ללכת ברגל בין התחנה לבין המשרדים. לרוב זו לא בעיה – אבל כשמדובר על אמצע יולי בשעות הצהרים, במצב שבו אני לא מכירה את האיזור וצריכה לחפש איפה נמצא בכלל לבניין ואיפה נמצאת הכניסה לבניין ועושה סיבוב ארוך כדי לגלות איך להכנס אליו, ואז לגלות שהגעתי לבניין הלא נכון וצריכה לעשות סיבוב נוסף (ולעלות ולרדת בדרך בהמון מדרגות) כדי להגיע לבניין הנכון – זה מעיק. הגעתי לבניין שבו נערך הראיון ממש כמה דקות לפני שהראיון התחיל (למרות שהרכבת הגיעה לרחובות כמעט חצי שעה לפניו) כשכולי מיוזעת, ואפילו את הדקות הבודדות האלו לא יכולתי לבלות בישיבה כדי לנוח ולהתקרר קצת אלא הייתי צריכה למלא את הפרטים שלי כדי לקבל כרטיס אורח בזמן שהשומר מקשקש עם חברים ולא מתרכז במשימה כדי לתת לי סוף סוף להתיישב ולהתקרר.

ואז הגיע הראיון עצמו – והחוויה שלו היתה כמו שכתבתי עליה בגדול בפוסט הזה, למרות שהפעם אני חושבת שהסתבכתי עם אחת החידות שלרוב אני עושה בצורה טובה.

אבל מעבר לזה, הניסיון שלי בראיון היה מאוד שונה מראיונות דומים בסבב הקודם שלי. אז, אם הייתי מסתבכת עם שאלה כזו או אחרת – המראיין היה מנסה ״לעזור לי״ ולחשוב יחד על פתרון, הפעם הרגשתי שהמראיינים פשוט מקשיבים וזהו, ולא מנסים להכווין אותי למה שהם באמת מחפשים, ולכן התחושה בעבודה מולם היתה לא טובה.

היה לי כל כך ברור שלא עברתי את הראיון אז זרקתי משהו לגבי זה למראיינים, בתקווה שהם יודו בזה ונוכל פשוט לסיים את הראיון. אני בטוחה שהם עסוקים (אחד מהם אפילו התעסק קצת עם הטלפון שלו ואז יצא לכמה דקות מהראיון, אני מקווה שזה היה מסיבה רשמית מוצדקת ולא כי הוא השתעמם, למרות שאני לא בטוחה), וגם אני הייתי שמחה פשוט לחזור הביתה.

המנהל הבכיר יותר אפילו התעקש להגיד לי שזה לא היה גרוע כל כך, והמשיך משם לספר לי איך ילך המשך התהליך. אז היה זמן לשאלות שלי, שזה חלק מהטקס שמראה שאני מועמדת רצינית.


משם המשכתי הביתה, כשהפעם לפחות ידעתי איך להגיע יחסית מהר לתחנת הרכבת. למזלי הגעתי לתחנה כמה דקות לפני שיצאה רכבת לתל אביב, אבל פחות למזלי היה בכניסה לתחנה בידוק בטחוני, והבחור שעמד לפני בתור הסתבך במעבר בבדיקה המגנטית כי הוא כל הזמן שכח להוציא כל מיני חפצים ממתכת מהכיסים וכל הזמן המכונה ציפצפה לו.

אז בשניה שהוא הצליח סוף סוף לעבור את הבידוק בצורה מוצלחת, זרקתי את הנייד שהיה לי בכיס על הכמה סנטימטרים האחרונים שהיו פנויים על השולחן של הבודק, עברתי את הבדיקה בשלום, לקחתי את הטלפון שלי – ורצתי לכיוון המעליות שיובילו אותי לרציף הרחוק ולרכבת לתל אביב.

עכשיו יש משהו מיוחד במעליות של תחנת הרכבת ברחובות. לא רק שהן מאוד איטיות בעליה ובירידה – אלא כשהן מגיעות בערך חצי מטר לפני המטרה – הן מאטות עוד יותר ובקושי זזות. לדעתי הן עוברות את החצי מטר האחרון גם בעליה וגם בירידה בבערך חצי דקה פלוס מינוס ולא ברור למה, וזה לא משהו שקיים באף תחנת רכבת אחרת.

אז אני יורדת למטה, רצה למעלית שתעלה אותי למעלה – וכשאני מגיעה למעלה אני שמה לב לזה שתיק הגב שלי לא עלי.

למזלי מה שקרה זה שכל כך התעצבנתי על הבחור שעיכב אותי בבידוק הבטחוני ששכחתי מזה ששמתי את התיק שלי במכונת הרנטגן, ןהבןדק הבטחוני פשוט העביר אותו למנהל התחנה שפשוט זרק אותו בחלון בצורה שכל עובר אורח יוכל לקחת אותו.

את הרכבת פיספסתי, אבל גיליתי שלפחות בדרך חזרה – היתה רכבת נוספת לתל אביב שיצאה בערך 11 דקות אחרי הרכבת הקודמת, אז אליה הספקתי להגיע בזמן.


החברה חזרה אלי במייל מאוד כללי שלא עברתי ביום חמישי בבוקר. אני מודה שזו דרך קצת ״קרה״ לחזור למועמדים – לרוב המגייסת עצמה טורחת לחזור למועמד באופן אישי במייל, והיו כמה מגייסות שאפילו התקשרו אלי כדי לשוחח באופן אישי.

בהרבה מובנים התפקיד נשמע מעניין וכזה שיכול היה מאוד לקדם אותי, וכמובן שמדובר על חברה שהיא יציבה וכנראה לא מושפעת מהמצב הכלכלי.

מצד שני, גם היו כמה דברים שהפריעו לי. למשל המרחק מהבית. נכון שיש רכבת שמגיעה עד איזור התעשיה של רחובות, והמשרד לא במרחק כזה גדול מהתחנה ברגע שיודעים איך להגיע לתחנה (ויש לי רושם שיש כמה קיצורי דרך שאני לא מכירה), אבל עדיין יש הליכה לרכבת וממנה בשני הצדדים (ובצד של תל אביב ההליכה לא קצרה), סיכוי לפספס את הרכבת או איחור שלה, ואז אני גם צריכה לנסוע באוטובוס בתל אביב כדי להגיע הביתה (בבוקר זה כנראה יחסך ממני כי חדר הכושר כבר קרוב לרכבת).

הבעיה היא שהחברה כרגע עובדת חלקית מהבית, אבל עם הזמן הכוונה היא כנראה שהעבודה תהיה לחלוטין מהמשרד, ואצטרך להשקיע את הזמן הזה בנסיעות על בסיס יומיומי – וזה יכול להקשות למשל במצבים שיש לי סידורים כמו תור לרופא או צורך לחכות לאיש שירות לתיקון בבית.

מעבר לזה, עצם העובדה שהם כל כך התעקשו לזמן אותי לראיון במשרד הרגיש מיושן ואפילו ״כבד״ כשלא היה ברור שאני בכלל מתאימה להם. הייתי מבינה אם הייתי עוברת את הראיון הזה בהצלחה – היו מזמנים אותי לראיון הבא במשרדים להתרשם ממני. אולי היה חשוב להם לזמן אותי לראיון הראשוני כדי שמי שאעבוד איתו באופן יותר צמוד יזכה לפגוש אותי פנים מול פנים, אבל אני יצאתי עם תחושה של טרטור מסוים, במיוחד כשהיה מדובר על להגיע למשרדים בקיץ באמצע היום ובשיא החום.

מעבר לזה, גיליתי שמידי פעם בתדירות מאוד נמוכה – יש סיכוי שיקפיצו אותי ללקוח בחו״ל כדי לתקן בעיות דחופות. אני מישהי שדווקא אוהבת נסיעות, כולל נסיעות עבודה שעבר היו לי בתפקידים קודמים שגם הן לפעמים קרו מעכשיו לעכשיו – אבל כיום יש לי גם שני חתולים שאני צריכה למצוא להם מסגרת וההקפצה המיידית מאוד מקשה עלי את זה, ובניגוד לילדים למשל עיכוב בגלל חתולים לא יתקבל בברכה על ידי מנהלים.

אז יכול להיות שעם הזמן, התפקיד היה מעיק עלי, ואולי במובנים מסוימים זה היה לטובה שלא התקבלתי.

הטיול לאלסקה – סיאטל

בהמשך לטיול בפארק – נסענו למה שהיה אמור להיות לילה אחד מתוך רבים שבו שהינו באכסניה – הפעם בעיר סיאטל.

כמובן שהיינו חופשיים לבחור באיזו אכסניה או מלון לשהות בעיר – אבל נקודת ההורדה והאיסוף שלנו היתה ליד אכסניה מאוד ספציפית. האכסניה הוקמה באמצע שנות התשעים על ידי אותו אדם שהקים את חברת הטיולים ואת האכסניה שבה שהיתי בסן פרנסיסקו – אבל בשלב מסוים הוא החליט להוריש את האכסניה בסן פרנסיסקו לאחד מהבנים שלו, את חברת הטיולים לבן אחר – ואת האכסניה בסיאטל לחבר משפחה.

האכסניה עצמה נמצאת בנקודה מרכזית מאוד בעיר, ליד השוק הגדול של העיר.

תהליך הצ׳ק אין אליה היה קצת מוזר – כי אחרי שכל אחד מאיתנו וידא את ההזמנה שלו מול המחשב, במקום פשוט לתת לנו מפתח והוראות כלליות איך להגיע לחדר, איש או אשת הקבלה (והיו שניים) פשוט ליוו את האדם לחדר שלו – מה שהאריך מאוד את התהליך, וגרם לאלו מאיתנו שהיו בסוף התוא להמתין לא מעט זמן לתורנו.

במהלך ההמתנה היתה תקרית לא נעימה בין כמה מטיילים.

שניים מהמטיילים היו זוג יחסית מבוגר מאוסטרליה, והאישה בזוג התנהגה בצורה מאוד ״מפונקת״ במשך כל הטיול, ולמשל התנהלה כאילו שמור לה תמיד מקום קבוע באוטובוס, גם אם נאמר לנו בתחילת הטיול שאין מקומות שמורים, והיא היתה ממש מזיזה חפצים של אחרים או ״רומזת״ לאנשים לזוז כדי לאפשר לה לשבת במקום ה״קבוע״ שלה.

במקרה של האכסניה, בעלה מצא דרך ״לעקוף״ את התור ולקבל שירות לפני זוג אחר. פקידת הקבלה הסתבכה בהזמנה של הזוג השני, ואותה אישה ״מפונקת״ רמזה לבעלה שאין לה סבלנות להמתין עד שיסדרו את המצב, והוא נדחף לקבל שירות למרות שהפקידה התחילה לטפל בזוג השני וגרם לזה שהם יקבלו את החדר קודם לכן ולעיכוב לזוג השני שמאוד נפגע מההתנהלות.

אני במקור הזמנתי מה שהוגדר באתר כ״מיטה זוגית״, בהנחה שאין מיטות זוגיות בחדרים משותפים, ולכן הנחתי שהזמנתי חדר פרטי. אבל מסתבר שבאכסניה הספציפית הזו יש סידור של חדר משותף שבו יש מיטות זוגיות – ואפילו מיטות קומתיים של מיטות זוגיות.

למזלי הרב, קיבלתי מיטה תחתונה במה שפקידת הקבלה הגדירה בתור ״החדר הכי יפה בעיני באכסניה״, בגלל שיש בו שני חלונות בשני קירות שונים עם נוף יפה לעיר. אבל לא יולתי להנות ממנו, כי שתי מטיילות אירופאיות ״השתלטו״ על השולחן שהיה ביניהם – בהתחלה כדי לסדר את המזוודות שלהן מאפס, ואז פשוט המשיכו לשבת שם למרות שאני למשל ישבתי על המיטה והתחלתי לכתוב ביומן שלי והיה ברור שגם לי השולחן היה יכול להיות שימושי.

בניגוד לאכסניה ששהינו בה בסן פרנסיסקו, האכסניה בסיאטל נראתה מלאה, והיה אפילו תור לחדרי האמבטיה והשירותים היפים והמעצבים שהיו בה, למשל זה:

בבוקר שלאחר מכן התעוררנו מוקדם כדי לאכול ארוחת בוקר שהוגשה באכסניה והיתה עשירה למדי – וכללה בייגלים וממרחים, וגם דגני בוקר עם חלב וכמובן מבחר של פירות ושתיה. השלטים לפחי הזבל והמחזור התייחסו באופן ישיר למדל לגארדנר Gardner שהיה מי שהקים באמצע שנות השבעים את החברה שהפכה להיות חברת הטיולים והבעלים של האכסניות בסן פרנסיסקו וסיאטל:

אני התעוררתי מוקדם במיוחד כדי ללכת לשתות משהו בסניף המקורי של רשת סטרבאקס שנמצאה כמה מאות מטרים משם. הגעתי לשם כמה דקות אחרי שעת הפתיחה, רק כדי לגלות שהסניף עצמו לא פתוח אבל יש לו כבר תור מאוד ארוך של תיירים נלהבים. בגלל שהאוטובוס היה אמור להגיע זמן לא ארוך אחר כך כדי לאסוף אותנו – העדפתי לוותר על העמידה בתור ולהסתכן באיחור לטיול, והלכתי בסוף לשתות משהו בסניף הסטרבאקס שהיה קרוב יותר לאכסניה.

הג׳וק הסורר והבטטות במנשא

הכל התחיל ביום ראשון בשבוע שעבר.

הייתי עייפה ועצבנית והחלטתי לנצל מבצע בוולט ולהזמין פיצה ממקום זול ליד הבית שלי שפורסם שתגיע ללא דמי משלוח. בגלל שלא בא לי ללבוש תלבושת מלאה לכבוד הגעתו של השליח, החלטתי לבקש שהוא ישאיר את הפיצה מחוץ לדלת ואאסוף אותה אחרי שהוא ילך אחרי שאני אוודא שהשכנים שלי א מתכוונים לצאת מהבית כך שהלבוש הלא ממש מלא שלי לא יפריע לאף אחד.

כשהפיצה הגיעה והיה ברור לי שהשליח כבר ירד שוב למטה, החלטתי להכניס את הפיצה הביתה. החתול שלי תומאס מתחיל לאחרונה לגלות עניין במסדרון בכל פעם שאני פותחת את הדלת ומנסה לצאת – ובעודי מנסה להכניס את הפיצה בלי שהוא יצליח לצאת חשבתי שראיתי משהו קטן וחום יוצא בריצה מהבית שלי.

מיד התלבשתי מספיק כדי לצאת למסדרון בצורה מכובדת כדי להרוג את הג׳וק הסורר ולהכניס את הגופה הביתה בלי שהשכנים יגלו אותו (למרות שיש לי חשד שהשכנים לידי מצלמים את המסדרון ועוקבים אחרי מה שהולך בו וכך הם היו מגלים שיצא לי ג׳וק מהדירה בכל מקרה).

אבל הג׳וק נעלם והנחתי שהוא הצליח למצוא מקום מסתור בחדר במדרגות שהוא חשוך יותר ולכן אמרתי לעצמי שהוא בטח ימות שם או יעלם דרך סדק כזה או אחר בביוב או בצנרת של הבניין.

יותר הטרידה אותי העובדה שעדיין יש לי ג׳וקים פעילים בדירה, ואמרתי לעצמי שאמשיך לעקוב אחרי זה כדי לראות אם היה מדובר על מקרה חד פעמי של ג׳וק שבמקרה נדד מהביוב לדירה שלי – או בעיה אמיתית.


ביום שני בערב, החלטתי לטפל באחת הפינות בסלון שבה היו כמה בגדים שרציתי לכבס בסבב הכביסה הבא שלי שהיו מונחים בתוך מנשא מפורק של החתולים.

ואז חשכו עיני.

גיליתי שמתחת לבגדים היתה שקית עם כמה בטטות שסביבן התרוצצו ג׳וקים גדולים למדי שהופתעו מזה שחשפתי אותם.

אין לי מושג אין הבטטות הגיעו לשם – אולי המנקים שמו את הבטטות במנשא שישב בצד כי הם חשבו שארצה להשתמש בהן לבישול, או אולי אני במקרה שמתי אותן בצד והמנקים הניחו שכל מה שהיה בפינה ההיא לא צריך להיזרק והן השאירו אותן ללא שימוש. אבל בתכלס מה שקרה זה שנוצרה פינה שהיא מושלמת להיות קן לג׳וקים: חשוכה, מוסתרת, ויש בה מקור אוכל מדהים.

כמות הלכלוך שהם יצרו היתה עצומה – כאילו היו לא מעט ג׳וקים שנמצאו בקן הזה. לכן מיד ניקיתי את הלכלוך הזה, ומיד הלכתי לזרוק את זה לזבל יחד עם הבטטות שחלקן היו אכולות וחלקן לא. וכמובן ששמתי שם ג׳ל רעל שהיה לי בבית כדי להרוג את הג׳וקים הנותרים.


ביום שלישי היה לי ראיון עבודה, ולכן יצאתי יחסית מאוחר מהבית.

בשניה שיצאתי מהבית, גיליתי ג׳וק מת צמוד לדלת שלי.

עכשיו ברור לי שיש סיכוי שהוא לא ממש מת שם. לשכנים שלי יש נטיה לא פעם להעביר ג׳וקים מתים לאיזור הדלת שלי כדי ״לרמוז״ לי שלדעתם הג׳וק הגיע ממני. כך שעקרונית שיכול להיות שהמקור של הג׳וק הזה בעצם מכל נקודה אחרת בקומה, כולל מחדר המדרגות – או אולי אפילו מקומה אחרת, ואחת היאכנעס של הבניין החליטה להשאיר אותו ליד הדלת שלי.

אין לי מושג האם הג׳וק היה זה שברח לי מהדירה בראשון בערב, או אחד מאלו מהקן שהרסתי ערב לפני – או סתם ג׳וק מקרי שהגיע מהביוב של הבניין. ולמזלי הגדול לא היו יותר ג׳וקים במסדרון בימים שעברו מאז.

אני בשלב זה מקווה שהצלחתי להשתלט מספיק על הבעיה כדי שהיא לא תטריד את השכנים שוב במהלך הקיץ הקרוב – ואז אני מתכנתת לעשות במהלך החורף (או יותר נכןו בעונה שהחום בה לא מטורף) ניקיון וסדר יסודיים בדירה כדי לוודא שאין עוד נקודות מסתור כאלו לג׳וקים בארונות השונים או במחבואים אחרים בדירה. אני ממש מקווה שזה יספי׳ק כדי למנוע חזרה של הבעיה בקיץ הבא.

הרשתות החברתיות

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני אישית בעיקר פעילה בפייסבוק, ובעיקר בקהילות שונות, בעיקר כאלו מקצועיות.

אפילו בשישי האחרון הייתי בכנס שאורגן על ידי המנהלות של אחת הקבוצות המקצועיות האלו וכמה חברות הייטק, שכלל ארוחת בוקר מקסימה, הרצאה של נטע ריבקין, ואז סדנאות שנוהלו על ידי נשות מקצוע מהחברות שארגנו את הכנס.

פעם הייתי מפרסמת תמונות לאינסטגרם ואני חושבת שאפילו וויליאם שאטנר התחיל לעקוב אחרי, אבל אז קניתי טלפון חדש והתמונות שרציתי לפרסם נשארו במכשיר הישן, והפסקתי.

אני נכנסת מידי פעם לטוויטר כשבא לי להוציא עצבים על כל מיני שונאי ישראל, ולא פעם לעצבן אותם.

עדכון חיפוש עבודה

אני חושבת שכבר סיפרתי שחיפוש העבודה הקודם שלי היה בתחילת תקופת הקורונה – תקופה שהיתה משבר כלכלי, שתוך פחות משנה הפכה להיות תקופה מאוד טובה כלכלית להייטק.

אבל החיפוש שלי היה בדיוק בתקופה הקשה ביותר – זו שבה הרבה עובדים פוטרו או יצאו לחל״ת, חברות מסוימות ניסו לקצץ באחוזי משרה (למשל החברה שממנה פוטרתי שכנראה לא רצתה לפטר עוד עובדים אבל רצתה לחסוך בעלויות ולכן הציעה לאנשים להוריד אחוזי משרה, מה שיכול היה לקסום אז למשל להורים שהיו צריכים להשאר עם הילדים בבית ולנהל להם את הלימודים בזום) – והרבה חברות שגייסו הקפיאו גיוסים או אפילו ביטלו אותם.

החיפוש כמובן היה קשה ולא נעים, אבל אחרי חצי שנה הצלחתי למצוא עבודה. ולמרות שכמובן חיפשתי בכל ערוץ אפשרי – אני חושבת שרוב הראיונות שהגעתי אליהם היו דרך חברות השמה. אמנם היו פעמיים או שלוש תקופה של שבוע או שבועיים שבהם לא היו לי ראיונות, בכל שאר הזמן היה לי לפחות ראיון אחד בשבוע.

בדיעבד יצא לי לשוחח עם הקואצ׳רית שאני עובדת איתה כיום, והיא אמרה לי שאמנם היה בתחילת תקופת הקורונה משבר כלכלי שהשפיע גם על ההייטק, אבל היא טענה שאחרי כמה חודשים הוא נעלם והתעשייה לא רק התאוששה אלא גם התחילה שוב לפרוח. לא הסכמנו מתי השינוי הזה ממשבר לפריחה בדיוק התרחש, ובכל מקרה כנראה שהוא היה הדרגתי, אבל אני עדיין מרגישה שחיפוש העבודה שלי היה בתקופת המשבר. למרות שבעצם בהסתכלות אחורנית בשבועיים שלושה האחרונים של החיפוש שלי בעצם התחילו להיות לי קצת יותר תהליכים – וכשקיבלתי את התפקיד, בדיוק קיבלתי סירוב מחברה אחרת שמאוד רציתי לעבוד בה, והיו שני תהליכים אחרים שהיו לי פעילים ונאלצתי לסרב להם כי הם היו פחות טובים מהתפקיד שהוצע לי.


לכן כשפוטרתי במרץ הרגשתי שאני מכירה כבר את התהליך של חיפוש עבודה במשבר, ושהתרגול הקודם שלי יכול רק לעזור לי. רק כדי לגלות שטעיתי – ובגדול.

קודם כל, נראה שחברות רבות הפסיקו לעבוד עם חברות השמה, שעולות להן הרבה כסף, ומנסות למשוך מועמדים בכל דרך אחרת – אבל בעצם זה מאוד מקשה עלי להגיע למשרות האלו, כי אני לא תמיד יודעת איפה לחפש אותן כדי להגיש מועמדות מספיק מוקדם כדי שיחזרו אלי – בין השאר כי השוק מוצף במועמדים שמחפשים עבודה וכל חברה מקבלת המון קורות חיים לכל משרה.

ובמצב כזה, גם החברה יכולה לדרוש יותר מהמועמדים, כך שמשרות שכנראה הייתי מקבלת זימון לראיון בהן במצב כלכלי טוב יותר – עכשיו דוחים אותי באופן אוטומאטי בלי אפילו לדבר איתי.

במצבים הבודדים שבהם כן הצלחתי להגיע לשיחה עם המגייסת לתפקיד – לרוב הצלחתי להגיע הלאה לראיון הטכני הראשון, אלא אם גילינו פער טכני לא צפוי. לצערי בחברה שמאוד רציתי לעבוד בה המגייסת כן חשבה שיש לי פוטנציאל אבל היה לי חוסר טכני מסוים כך שלצערי למרות שהיא עצמה מאוד התלהבה ממני – המנהלים הטכניים העדיפו שלא להשקיע זמן בלראיין אותי.

והיתה לי גם שיחה עם חברה פיננסית בירושלים שמשום מה גם מנסה לגייס עובדים מאיזור ת״א, שהראיון בה היה בעיקר באנגלית ואיכשהו לא ממש היה דומה לראיונות סטנדרטיים של מגייסות. המגייסת פשוט נתנה לי לדבר על עצמי בעיקר ובלי שאלות מנחות שלה לא ממש היה לי ברור מה היא מחפשת, וכנראה בגלל זה לא הצלחתי לענות על הדרישות שלה.


הגעתי לבערך 4 – 5 ראיונות טכניים, אבל איכשהו לא הצלחתי לעבור אף אחד מהם.

הקטע המוזר הוא שהחלקים בראיונות שדומים לראיונות שהיו לי בעבר הולכים לי הרבה יותר טוב מחלק משמעותי מהראיונות שלי בחיפוש הקודם שלי. בחיפוש הקודם היו הרבה מאוד ראיונות שלא הצלחתי בהם בצורה מאוד קיצונית – נתנו לי שאלה, ולא ממש הצלחתי לענות עליה בלי רמזים או עזרה. אבל בתהליכים שבהם כן הצלחתי להתמודד בצורה יותר טובה עם השאלות האלו, לא פעם עברתי לשלבים מתקדמים יותר בראיונות גם אם התשובות שלי לא תמיד היו מושלמות.

הפעם אני לא ממש נכשלת בשאלות – אולי אני מתקשה מידי פעם ולא בהכרח עולה על התשובה האידאלית מיד, אבל אני לרוב מצליחה לענות. אבל עדיין תשובות שהיו מתקבלות על הדעת כדי לפחות לתת לי צ׳אנס לעבור לשלב הבא בסבב הקודם שלי (והיו מקרים שאפילו עניתי פחות טוב והועברתי לשלב הבא) – נפסלות עכשיו די מיד.

אם הייתי מתכנתת יחסית חדשה, הייתי מבינה את ההבדל ביחס כי במקרה כזה ארבע שנים של ניסיון היו באמת זמן מאוד משמעותי מבחינת רמת היכולת שמצפים ממני, אבל למישהי ותיקה כמוני זה הרבה פחות משמעותי ולכן מוזר לי ששופטים אותי בצורה הרבה יותר מחמירה הפעם.

אבל מעבר לזה, אני שמה לב שיש בראיונות שעברתי רכיב נוסף. פעם היו נותנים לי בעיה ומבקשים ממני לפתור אותה ואז לכתוב קוד שיממש את זה. עכשיו יש בכל ראיון גם שאלה שבודקת גם את היכולת שלי לתכנן מערכת בצורה יעילה.

דוגמא לזה יכול למשל להיות ראיון לתכנן את נטפליקס בצורה יעילה: איך למשל בונים מערכת שאמורה לשדר סרטים למחשבים בכל העולם פחות או יותר, להחזיק מבחר מאוד גדול של סרטים אבל כזה שיכול להיות שונה ממדינה למדינה לפי איך שנטפליקס צריכה לרכוש את הרישיון שלהם – והשירות של נטפליקס צריך להיות מהיר מאוד, וגם שכל סרט שהם משדרים ישודר באופן רציף ולא יקטע ככל עוד למשתמש יש רשת וכל התשתיות של החברה לא מתרסקות לגמרי.

לנו בתור משתמשים זה ברור מאליו שהאתר פועל כך, אבל מי שמתכנן את המערכת צריך לתכנן את המערכת כך שהיא תפעל כמו שצריך וזה דורש המון שיקולים מבחינת תכנון של התוכנה מהרבה היבטים שלה.

הבעיה היא שתמיד עבדתי בחברות גדולות שבהן המוצר היה כבר כתוב, ואני פשוט הייתי חלק מצוותים שהרחיבו את המוצר – ולמרות שבתפקיד האחרון שלי היו פעם פעמיים שבהם הייתי צריכה לעבוד על בעיה שקשורה לאחד המנגנונים האלו, אין לי בהם בגלל ניסיון.

קודם כל, אני חושבת שזה קשור לעובדה שתמיד עבדתי בחברות מאוד גדולות, על תוכנות שכבר היו כתובות ואפילו מבוססות בשוק, כלומר כאלו עם הרבה מאוד משתמשים. במצב כזה, הבסיס שמנהל את התוכנה ביעילות לא רק כתוב וממומש – אלא כבר נבחן לא מעט בתנאי שטח ואם היו בבסיס הזה בעיות, כנראה שרובן המכריע כבר התגלו ונפתרו. מעבר לזה, כשיש לקוח חדש שמוכרים לו את התוכנה והוא צריך להתקין אותה – יש כבר אנשי תמיכה בלקוח שיודעים להנחות אותו איך להתקין את הדברים בצורה יעילה מהצד שלו, וגם ידעו לעזור לו במקרה שעולות בעיות כי ההתקנה לא היתה טובה.

חלק אחר של הבעיה שקרה בתפקיד האחרון שלי אולי נובע ממערכת היחסים הגרועה שלי עם המנהלת שלי שבגלל שהיא לא ממש אהבה אותי (בלשון המעטה) קיבלתי ממנה כל הזמן משימות קלות ופשוטות יחסית, ומשימות כאלו נוטות לא לכלול נגיעה במנגנונים עמוקים, מורכבים וחשובים. אבל כשאני חושבת גם על המשימות של המתכנתים האחרים בצוות שלי – אני חושבת שגם הם בקושי עסקו בדברים האלו. בעצם יש רק היבט מאוד ספציפי של הנושא שעליו יצא לנו לעבוד, וגם זה באופן מאוד נדיר. אני יכולה לחשוב רק על בעיה אחת שפתרנו ואולי פרוייקט קטן אחד שכתב אחת המתכנתים שהיה צריך להתחשב במנגנון הזה. כלומר שני דברים מתוך עשרות ואולי אפילו מאות בעיות שפתרנו או תוספות שהוספנו במשך שלוש שנים וחצי.

זה לא אומר שלא עבדתי על משימות מורכבות – או שלא הייתי צריכה להבין תשתיות מורכבות. זה גם לא אומר שלא הייתי צריכה לחשוב על איך המערכת שלי תעבוד עם הרבה נתונים – אבל השיקולים שלי של ״לעבוד עם הרבה נתונים״ השפיעו על רמה הרבה יותר מקומית של יעילות ולא על תכנון המערכת השלמה.

השאלה היא באמת האם יש לי פה חוסר שלמתכנתים אחרים בתחום אין אותו – או שבעצם יש אותו רק לחלק מהם, והאחרים משלימים את הידע באופן תיאורטי?

הטיול לאלסקה – פארק ״מפלי הכסף״

יום לאחר מכן, הגענו לפארק מדינה של אורגון בשם Silver Falls State Park – פארק שהוא חלק מיער הגשם של צפון מערב ארה״ב.

רובנו רואים ביער גשם כיער שנמצא באיזורים הטרופיים של העולם – אבל יש גם יערות גשם המכונים ״יערות גשם ממוזגים״ שנמצאים בתנאים גיאוגרפיים מאוד מסוימים, שכוללים למשל קרבה לים שתורמת ללחות ולמזג אוויר לא קיצוני, וקרבה להרים שגורמת ללחות מהים לרדת כגשמים באיזור יחסית מצומצם. התנאים האלו שוררים בצפון מערב ארה״ב, החוף המערבי של קנדה – ואפילו בחלקים הדרומיים של אלסקה, עד כמה שמזג האוויר שלה שונה מזה של יערות טרופיים.

אנחנו הגענו לפארק ביום גשום שמובן הוא מזג אוויר אופייני לאיזור – למרות שהוא התבהר קצת כשהתחלנו ללכת במסלול.

אני העדפתי ״להתעכב״ כמה שיכולתי בשירותים של הפארק כדי שיתאפשר לי ללכת לבד במסלול בקצב שלי ולמרחק שיהיה לי נעים ללכת, אבל לצערי קבוצה של כמה מטיילים שהייתי מיודדת איתם התעכבה גם ן והם התעקשו שאבוא איתם – וכך יצא שעיכבתי אחד מהם שהתעקש לטייל איתי.

ומבחינתי זו תמיד התלבטות – כי מצד אחד אני מאוד נהנית מהחברה, מצד שני עד כמה שזה נשמע מוזר דווקא האי נעימות הזו מול אדם אחר של כמה שאני הולכת יחסית לאט גורמת לי ללכת פחות ולהתאמץ פחות מאשר אם הייתי הולכת לבד.

בשלב מסוים החלטתי שמיציתי וחזרנו לחנות המזכרות – כמה דקות לפני שהתחיל שוב לרדת גשם…

אין לי מזל בכל מה שקשור לניקיון הבית? חלק שני

כהמשך לרשומה הזו.

כי יש כמה דברים שבדיעבד אני רוצה להרחיב, במיוחד אחרי תגובה שאמפי כתבה לי.

קודם כל, כן חשוב לי לכתוב שיש דברים מסוימים שחברות הניקוי לא עשו. למשל ברשומה הקודמת סיפרתי על זה שיש לי בחדר העבודה כונניות – אז חברת הניקיון הראשונה שהיתה זו שניקתה אותו לא ניקתה את האבק מהכונניות ואני הייתי צריכה להיות זו שמנקה אותן.

יש הרבה פינות קטנות כאלו שהם לא ניקו, ואני פתאום קולטת שבעצם כל מה שהם לא ניקו – המנהל שעבדתי מולו בעצם ניסה לשכנע אותי לפנות מהבית, כמובן בתשלום לו או לחברים שלו. אם הייתי נשמעת להצעה הזו – הייתי נשארת בבית שהרהיטים היחידים שהיו נשארים בה היו המיטה, ארון הקיר בחדר השינה, שולחן המחשב והמחשב עצמו – והמקרר, התנור, והכיריים במטבח פחות או יותר.

חלק מהדברים באמת כבר ישנים וזקוקים להחלפה, כמו למשל הספות שמעולם לא אהבתי כי הן היו ירושה מהבעלים הקודמים של הדירה והיו לא פרקטיות בעיני (נמוכות מידי ברמה שלא נוח לשבת עליהן, לבנות כך שהן מתלכלכות בקלות, ומבד שפשוט משך אליו את החתולים שלי לדורותיהם לחדד עליהן את הציפורניים). אבל רוב הריהוט אין שום דבר שדורש החלפה – אלא יותר היתה לי תחושה שהמנקים התעצלו לנקות אותם.

אבל בעקבות השיחה עם אמפי – ראיתי את זה גם מזווית אחרת, שאולי פשוט יש לי הרבה חפצים, וזה במובן מסוים מוביל לבלגן, מה שהופך את הניקוי לקשה יותר וארוך יותר מן הסתם.

אחד הדברים שמפריעים לי בדירה זו למשל העובדה שאין לי מחסן. להורים שלי למשל יש מחסן כחלק מהבניין שלהם (חלק משמעותי מקומת הכניסה של הבניין מוקדשת למחסנים שמשויכים כל אחד לדירה אחרת), וזה משהו שמאוד מקל על אחסון של חפצים שלא משמשים אותנו ביום יום – כמו למשל מזוודות וציוד טיולים אחר (למשל במקרה שלי תיקי גב או שקי שינה). אלו דברים שאני צריכה למצוא להם מקום אכסון בדירה – בין אם בחדר העבודה שלי שהפך חלקית למחסן, ובין אם בארון הקיר שיש לי בחדר השינה.

מעבר לזה, לאמא שלי יש כמה חדרי שינה שבכל אחד מהם יש ארון – כשכולנו גרנו בבית כל אחד היה זקוק לארון בגדים משלו. אבל בעצם עכשיו זה משמשה את אמא שלי כמקום אכסון למצעים, או שמיכות חורף או קיץ, או לדברים כמו קופסת כלי התפירה שלה. וכל אלו דברים שאני צריכה לדחוס לארון אחד – וזה גורם לכל הבית להיות מבולגן יחסית.


בשלב זה אני עובדת על לשמור על תחזוקה שוטפת של מה שכבר נקי, ומנסה לאט לאט להרחיב את המעגל הזה. הקושי הוא בעיקר בכך שהקיץ הזה מרגיש לי חם בצורה חריגה.

כרגע – יש לי בדירה מזגן מרכזי והוא לא ממש יעיל, ולכן אני בעצם למדתי להסתדר בלעדיו. מאז שעברתי לדירה בעצם התרגלתי לישון בקיץ בלי מזגן, וחוץ מקיץ 2015 שזכור לי בתור קיץ חריג במיוחד בחום ובעיקר בלחות שלו – זה היה פתרון שעבד לא רע.

כמובן כשהגיעה הקורונה ובמקביל אליה פוטרתי מהעבודה, הייתי לחוצה למצוא עבודה לפני חום יולי אוגוסט הידוע לשמצה. אבל מסתבר שבקיץ עדיין חיפשתי עבודה, וגם כשמצאתי אחת – העבודה היתה בעיקר מהבית.

ואז גיליתי שאחרי קיץ אחד בלי מזגן, הגוף שלי כנראה התרגל לזה, ובקייצים הבאים (2021 ו 2022) כבר היה לי הרבה פחות קשה להסתדר. נכון שחום יולי אוגוסט כבר לא מסתיים בתחילת ספטמבר אלא נגרר גם לאורכו ולפעמים גם חלקית לאוקטובר, אבל בעצם זה היה הרבה פחות קשה ממה שתיארתי לעצמי.

הקיץ שעבר היה יחסית קל – בין השאר כי מאמצע יוני עד אמצע יולי הייתי בטיול באלסקה שהיא קרה יותר מטבעה, חזרתי לקצת פחות משבוע לארץ – ואז היתה לי נסיעת עבודה לכמה ימים לאירלנד שגם היא מדינה יחסית קרירה. לכן חום יולי אוגוסט הצטמצם בעיקר לחום אוגוסט פלוס שאריות. ואני ספציפית זוכרת שהתחלתי להרגיש את ההקלה בחום כבר בספטמבר.

יכול להיות שהקיץ הקצר יותר שיבש לי קצת את המנגנון, ויכול להיות שפשוט השמנתי משמעותית לעומת הקיץ לפני שנתיים וזה משפיע גם על איך אני חווה חום. אבל יש לי תחושה שהשנה יש לנו המון גלים של 3 – 4 ימים שהם מאוד חמים בפנים הארץ והבילים בחוף, אז יומיים של הקלה – ואז שוב מזג האוויר מתחיל להתחמם או להפוך שוב להביל. למשל מאמצע שבוע שעבר היה גל שבו מזג האוויר במרכז היה הביל, היתה הקלה בשבת וראשון – אבל אז התחיל שוב להתחמם, ושוב צפוי גל הביל החל מיום שלישי שיימשך לפחות עד יום חמישי.

אם בשנים קודמות היה גל חום כזה פעם בשבועיים שלושה – התחושה היא שהפעם יש יותר גלים מאשר אין אותם.


בכל אופן, אני מרחיבה לאט לאט את האיזורים שאני מנקה בבית. ואני ממש מקווה שאני אצליח לתחזק את הניקיון הזה לאורך זמן, עם או בלי עזרה.

ציפורים ליד הבית ורחוק ממנו

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

כשהייתי ילדה, באמת שרוב הציפורים ליד הבית שלי היו דרורים, גם אם לא ידעתי שקוראים לכם כך. מסתבר שמדובר על ציפור כשרה, ובמסורת האירופאית היא נחשבת למלווה רוחות של אנשים שהלכו לעולמם לעולם הבא.

אבל אני חושבת שמאז שעברתי לבאר שבע ואז לאיזור המרכז – אני רואה סביבי בעיקר יונים וקצת תורים, והן מהוות מטרד כי הן עושות קקי בכל מקום ונוטות להשתלט על מרפסות.

בעצם גם בארה״ב כשגרתי ליד אגם מלאכותי היתה לנו בעיה דומה – אבל לא עם יונים אלא עם אווזים קנדיים, שמסתבר שגם עננת כתבה עליהם פעם רשומה. מדובר על ציפורים שנוטות לעשות הרבה קקי בכל מקום, אבל גם יכולות בקלות להפוך לאגרסיביות אם הן מאמינות שהביצים או הגוזלים שלהן בסכנה – ולכן יש להם שם די גרוע והן לא רצויות באיזורי מגורים.

כשגרתי בהרצליה, היו צפונית לבית שלי שדות שבהם ראיתי פעם אחת אנפת בקר, וגרתי ליד החוף שבו ראיתי מידי פעם ליבניות, עורבים, וכמובן יונים.

כיום אני גרה יחסית קרוב לפארק הירקון שבו יש גם מגוון מאוד גדול של ציפורי מים כמו ברווזים ואווזים (ובמיוחד אווזים מצריים שמסתבר שהם מין פולש), כמה סוגים של אנפות (כולל אנפות לילה) וכמובן שהרבה מאוד מאיינות הודיות.

אין לי מזל בכל מה שקשור לניקיון הבית?

אחרי הרבה מאוד עיכובים, החלטתי בשבוע שעבר סוף סוף לקבוע עם עוזרת בית שמכרה המליצה לי עליה.

היא היתה אמורה להגיע ביום רביעי, ובסוף דחתה את הביקור לשישי בבוקר. ואז היא הגיעה אלי באיחור מסוים, הצהירה שיש לה רק שלוש שעות לעבוד, התחילה להתלבש , ואז כשהראיתי לה את הדירה – והיא אומרת לי שהיא לא רוצה לנקות את הבית.

זה לא היה הניסוח המדויק שלה. היא בעצם ניסתה להסביר לי באנגלית הלא ממש מעולה שלה שהיא רואה שהבית מאוד לא נקי, והיא לא חושבת שהיא תספיק לנקות בצורה משמעותית ולכן מעדיפה לא לנקות הפעם כי היא תספיק בקושי רק את האמבטיה וחדר אחד – ולכן היא אמרה שהיא מעדיפה לחזור באמצע שבוע הבא עם חברה שלה ושתיהן ינקו יחד, לפחות בפעם הראשונה.

אני כן רוצה להגיד לזכותה שהיא לא לקחה ממני כסף, גם כשהצעתי לה לשלם לה על נסיעות לפחות.

ובסופו של דבר היא חזרה אלי והמליצה לי על מי שהיא אמרה לי בהתחלה שהוא בעלה, אבל כשהוא פנה אלי הוא אמר לי שהוא אחיה. כששאלתי אותה בצורה מפורשת על זה, היא ענתה שהוא אחיה.

אני מניחה שרוב הסיכויים שמדובר על משהו שאין צורך לחשוד בו – למשל מצב שבו היא הבינה שהיא לא מעוניינת בעבודה למשל מחוסר זמן, ולכן רצתה להעביר אותו למכר שלה שיש לו יותר זמן לזמן שצריך להשקיע בדירה שלי כי אני באמת לא מנקה טוב בעצמי.


אבל משהו פה מאוד מפריע לי.

לפני שהזמנתי את הניקוי המקצועי, הדירה שלי באמת היתה במצב נוראי. זה במובן מסוים היה מלכוד כי ידעתי שמצד אחד יהיה לי קשה לנקות את הדירה לבד, אבל מצד שני הרגשתי מאוד לא נעים לבקש עזרה ולהזמין ניקיון מקצועי כי המצב של הדירה היה כזה נוראי.

בסופו של דבר הרבה אנשים אמרו לי שמנקים מקצועיים רואים דירות במצבים מאוד קשים ומבינים שאנשים לפעמים מגיעים למצבי קצה, ויודעים להתייחס לזה בכבוד הראוי. זה שכנע אותי לבקש עזרה, אבל בסופו של דבר היחס של המנקים היה חטטני מאוד ברמה של לשאול שאלות וכנראה לרכל על זה בינם לבין עצמם. ולא רק זה – בסוף הניקיון בזמן ששילמתי לבעלים של החברה או זה שניהל את העניינים, הוא התחיל ״להמליץ״ לי לזרוק פחות או יותר את כל הריהוט בבית כי הוא ישן מידי לטעמו, ואת כל הספרים בבית כי ״מי בכלל צריך את כל הספרים האלו״.

אבל אחרי שהם סיימו את העבודה, אמרתי לעצמי שברגע שסיימתי עם החלק של הניקוי היסודי הזה, סיימתי גם עם הביקורת המרומזת יותר או פחות על רמת הניקוי של הדירה שלי ועד כמה היא ראויה למחיה.


כל זה מזכיר לי כמה מחיפושי הדירה להשכרה שלי במהלך השנים, במיוחד אחרי שחזרתי לארץ מארה״ב.

היו כמה דירות שהיו כנראה בבעלות של אנשים מבוגרים יחסית, שהיו בשלב שבו הם כנראה רצו לסחוט מהן כמה שיותר כסף, ולהשקיע כמה שפחות. והיו דירות שהיו במצב ממש מזעזע – בדירה אחת כל המקלחת היתה מכוסה בעובש שחור על כל הקירות עד התקרה ממש, והארונות במטבח היו שבורים. כמה שנים אחר כך ראיתי דירה בהרצליה שהשיש שבמטבח היה שבור לגמרי והסדקים היו מלאים בטינופת, והיה בדירה ריח מסריח מאוד כביכול של בישול אבל כנראה לא רק.

ואנשים אשכרה חשבו שלגיטימי להשכיר דירות כאלו, וכנראה שהם עשו את זה כי כנראה היו פראיירים שהסכימו לגור בהן. אולי העלות שלהן היה נמוכה מאוד וזה התאים לכאלו שלא יכלו להרשות לעצמם משהו טוב אבל יקר יותר.

אבל עדיין היו מי שהציעו דירות כאלו ודומות (ואני לא נכנסת פה לדירות מפוצלות שראיתי שהיו מחרידות בפני עצמן מבחינת בניה ותחזוקה) בלי להתבייש.


אבל עדיין, הדירה שלי במצבה הנוכחי ממש רחוקה מלהיות במצב נוראי כמו הדירות האלו, או כמו שהדירה עצמה היתה לפני תחילת יוני.

ולכן ממש הפריע לי שהמנקה הזו התייחסה אליה בצורה כזו – ולא רק בהערכת יתר של כמה זמן ייקח לה לנקות את הדירה (ממש לא נשמע לי הגיוני שייקח לה שעה לנקות חדר אמבטיה שבאותו בוקר ניקיתי את השירותים, הכיור, והאמבטיה לפני שהיא הגיעה). הפריע לי שהיחס שלה לדירה היה כאילו מדובר על מקום כזה מטונף שהוא לא ראוי למחיה, אחרי שהשקעתי כל כך הרבה כסף וזמן ומאמצים לנקות את הדירה – ומאז גם דאגתי לשמר את הניקיון והתחזוקה שלו.

אבל כן יש כמה נקודות שחשוב לי לכתוב.

קודם כל, מטריד אותי שהיא מרגישה ריח רע מהדירה למרות שהדירה עברה ניקיון, כי אולי זה מעיד על בעיה בנקודה כזו או אחרת – משהו שאני מקווה שלא יעלה המון כסף לתקן.

דבר שני, אני חושבת שאולי חלק מהבעיה היא לא שהדירה בהכרח מלוכלכת, אלא שהיא לא מאוד מסודרת בהרבה מובנים.

קחו לדוגמא את חדר העבודה שלי שמשמש חלקית בתור מחסן. יש לי בו כמה כונניות ספרים ששתיים מכילות באמת המון ספרים פלוס פיצ׳יפקעס שונים של מזכרות מטיולים שונים כמו למשל מטריושקות מרוסיה או פינגווינים מזכוכית שקניתי בניו זילנד. יש גם כוננית נוספת שאין בה מדפים ומשמשת בתור מעין ארון לכל מיני קופסאות שגם הן לרוב נוטות לצבור אבק.

ואז יש את הפינה שבה אני מאכסנת את הדברים שהייתי לרוב מאכסנת במחסן – משקולות, מזרן יוגה, השימורים ובקבוקי המים למקרי חירום (שזה מיקום נהדר בשבילם כי חדר העבודה שלי הוא גם הממ״ד), פאזלים, ושאר חפצים.

וזו פינה שבאמת קשה לנקות כי בעצם צריך להזיז משם לא מעט דברים, חלקם כבדים. מצד שני, הפינה בקושי בשימוש אז אני מניחה שצריך לנקות אותה בתדירות יותר נמוכה – אבל אני מודה שאין לי מושג לקבוע עד כמה. האם פעם בשבועיים מספיק? או פעם בחודש?

ובעצם זו שאלה כללית – מה אני מצפה מכך שמישהו או מישהי יגיעו לנקות לי את הדירה? כי אני חושבת שהמסגרת הזו שמישהו מגיע אלי לדירה נותנת לי מוטיבציה לשמור על סדר לפני שמגיע מישהו לדירה כדי לנקות אותה, ויכול להיות שמישהו חיצוני ינקה בצורה יותר יעילה ממני וינקה דברים שלא חשבתי עליהם או בצורה יסודית יותר ממני.

מצד שני, אני לא מרגישה צורך לחיות בבית שיהיה ״סטרילי״ לחלוטין, ואני לא רוצה שמי שינקה או תנקה את הבית ינהלו את העניינים ברמה שלא נוחה לי.