עקדת תמר הוא ספר שכתבה הסופרת האמריקנית – יהודית נעמי רייגן, והוא חלק מטרילוגיה שהיא כתבה על נשים חרדיות צעירות. הספר הוא גם האחרון בהם, וזה שהכי ביקורתי כלפי החברה החרדית.
חשוב לציין שברשומה אני הולכת לגלות פרטים קריטיים על העלילה, כך שאם זה מפריע לכם אני מציעה שלא תמשיכו לקרוא.
תמר פיינגולד היא אישה חרדית צעירה בת 21, נשואה צעירה לג׳ושוע (יהושוע), רב צעיר. הם ניסו כבר תקופה ארוכה להיכנס להריון, אבל ללא הצלחה – ואנחנו פוגשים את תמר ביום שבו היא אמורה ללכת למקווה וכמובן כחלק מהמצווה – לשכב עם בעלה באותו ערב.
אבל בזמן שהיא מתארגנת לצאת למקווה ואפילו לובשת חולצה חדשה ויפה שהיא הצליחה להשיג במחיר טוב, אחותה של תמר, ריבקי, מתקשרת ומבקשת שתמר תשמור על התינוק שלה לשעה. הבקשה לא ממש נוחה לתמר, אבל היא נכנעת ומגיעה לשמור על התינוק – ודקות ספורות אחרי שריבקי יוצאת, גבר שחור פורץ לדירה ומאיים להרוג את התינוק אם תמר לא תיתן מה שהוא רוצה – ומסתבר שהוא רוצה לאנוס אותה.
תמר בהלם כמובן, ולא מספרת לאף אחד על האירוע. החשש הגדול שלה הוא שהיא תמצא אשמה באונס מבחינה הלכתית, מה שיאלץ את בעלה לגרש אותה והיא תשאר גרושה ערירית לכל חייה.
היא יוצאת מיד למקווה, טובלת בו – ובערב שוכבת גם עם בעלה, כי זו מצווה לשכב מיד אחרי הטבילה במקווה. והיא לא ממש מספרת לאף אחד על האונס.
ואז חודש אחר כך, תמר מגלה שהיא בהריון. ואין לה מושג מי האבא.
היא מחליטה לפנות לאחת מחברות הילדות שלה, הדסה, כדי לשאול את הדסה מה היא היתה עושה במצבה של תמר.
הספר אז בוחן את ההיסטוריה של החברות בין תמר, הדסה, וחברה שלישית שלהן בשם ג׳ני. החברות הזו התחילה בפורים שבו שלושתן היו בנות שש: תמר מרגישה ממש יפה בתחפושת שלה כמלכה אסתר עד שאחת הבנות בכיתה לועגת לה על כך שהיא שמנה ו״המלכה אסתר הכי מכוערת בעולם״. ג׳ני מצידה מגיעה לבית הספר לא מחופשת כי היא מגיעה מבית עני שבו האמא האלמנה שלה לא מודעת לחגים דתיים, ומנסה להציג את עצמה כמי שהתחפשה לתלמידה בבית ספר דתי.
הדסה לעומת זאת היא הבת היחידה בין לא מעט אחים של רב של חסידות כזו או אחרת, ומגיעה מבית עשיר שבו התחפושת שלה נתפרה באופן אישי על ידי תופרת על פחי ההחלטה של אמא שלה בלי להתחשב ברצונות שלה. היא מחליטה לתת את התחפושת לג׳ני כביכול בתור מצווה אבל בעצם מתוך תסכול על חוסר ההקשבה לרצונות שלה.
החברות בין שלוש הבנות ממשיכה במשך לא מעט שנים, עד שבשלב מסוים השלישיה נוסעת לבקר במנהטן בהשראתה של ג׳יני, אבל הן מסתבכות עם כמה נערים ברכבת כשהן חוזרות הביתה, ונאלצות להתקשר להורים שלהן כדי לחלץ אותן מהסיטואציה – מה שמפרק את החברות בין השלישיה חמש או שש שנים לפני שמתחיל הספר.
בשנים האלו הדסה חוזרת בשאלה והופכת לחילונית לגמרי, אחרי שההורים שלה אילצו אותה להתחתן עם יורש של חסידות אחרת והנישואים מתבררים כאסון. ג׳ני מצידה מתחילה לחזור בתשובה, ותמר פחות או יותר נשארת הילדה הטובה שהיא תמיד היתה.
אחרי שיחה שארכה כל הלילה בין שלוש הנשים, תמר מבינה שהיא לא מסוגלת להפיל את התינוק אם הוא של בעלה, ובגלל שהיא מסרבת לספר על האונס לסביבה שלה מחשש שהתגובה של הסביבה תהיה לדחות אותה מהחברה החרדית, אין לתמר את האפשרות לבדוק מה אפשר לעשות מבחינה הלכתית לגבי ההריון ולגבי בדיקה של האבהות של העובר.
היא מבלה את החודשים הבאים בחששות מאוד גדולים – עד שנולד לה תינוק עם עור בהיר ולא שחור.
אבל בדיעבד יש רמזים לכך שהסאגה לא הסתיימה: השיער של התינוק כן שחור, וכשהוא גדל מתברר שהשיער שלו נשאר שחור והוא מתולתל והעיניים שלו שחורות – כל זה למרות שתמר ובעלה שניהם בלונדיניים עם עיניים בהירות.
אחרי הלידה המוצלחת, החיים של תמר כביכול חוזרים לשגרה שלהם, למרות שהצל של האונס ובעיקר של חוסר היכולת של תמר לשתף את בעלה לגביו נשאר איתה עם השנים. מעבר לכך, תמר מצליחה להיכנס פעמיים נוספות להריון מבעלה, כך שאין לה סיבה לחשוד שבעלה עקר או שיש בעיה אחרת עבורו להכניס אותה להריון שהיתה גורמת לזוג או לסביבה לחשוד בהריון הראשון שלה.
אחרי הלידה הספר ממשיך עשרים שנה אחר כך, כשהבן שנולד לה, אהרון, מתחיל לחפש שידוכים ונראה שתמר מאוד מתקשה עם התהליך, למרות שלרוב אמהות ובעיקר אמהות חרדיות ששות לראות את הילדים שלהם מתחתנים.
בסופו של דבר אהרון עובר ללמוד לכמה חודשים בישיבה ״נחשבת״ בבני ברק, ודווקא שם מוצא שידוך כביכול מושלם – בת של רב מאוד נחשב שמוכנה לאפשר לו להמשיך ללמוד לאורך שנים בישיבה. וכמובן שאחרי כמה חודשי נישואים היא נכנסת להריון ראשון וכל המשפחה מתרגשת לקראת הלידה של הנגד הראשון משני צידי המשפחה.
מבחינתה של תמר, הסטטוס המשפחתי שלה לא יכול להיות טוב יותר. היא חברה מוערכת בחברה החרדית כי הבן שלה לומד בישיבה יוקרתית ובעלה התקבל להיות מורה באותה ישיבה. זה גם מבטיח שלבנות שלה יהיה קל מאוד למצוא שידוך בעקבות המעמד הגבוה של אבא שלהן כמורה בישיבה יוקרתית ושל אחיהן שלומד באותה ישיבה ונשוי לכלה שמגיעה ממשפחה טובה.
ואז מגיעה הלידה של הנכד הראשון, ומשהו משתבש: התינוק נולד עם עור שחור, כלומר כושי.
הסביבה כמובן מאשימה את האמא של התינוק בבגידה ומנסה בלחץ רב לסחוט ממנה וידוי, והיא כמובן מכחישה הכל. היחידה שיודעת שהכלה הצעירה צודקת היא כמובן תמר – אבל תמר גם יודעת שהמשפחה שלה כולה תשלם מחיר נוראי של ירידה במעמדם החברתי אם היא תגלה את האמת. הגילוי למשל יפגע בסיכוי של שתי הבנות הצעירות שלה למצוא שידוך טוב והן יאלצו להתחתן עם אלמן או גרוש מבוגר מהן, או בעצם יש גם סיכוי שהן לא ימצאו שידוך בכלל. אם היא לא תגלה את זה היא כביכול תמשיך לשמור על השם הטוב שלה, אבל החיים של כלתה ושל האחים והאחיות הצעירים שלה יהרסו.
ובשלב מסוים תמר מבינה: הבעיה לעולם לא ממש תיפתר. הבן שלה, אהרון, אולי מסוגל להאשים הפעם יחסית בקלות את אישתו בלידה של התינוק השחור, אבל הוא מן הסתם ירצה להתחתן מחדש וללכת ילדים, והסיכון שגם אחד הילדים הבאים שלו יוולד כילד שחור הוא גבוה.
לכן אחרי כמה ימים של התלבטות, היא מחליטה להתוודות על האונס שהיא עברה עשרים ומשהו שנים לפני כן בפני המשפחה שלה. ורק אחרי הוידוי הזה, תמר בעצם מגלה שמבחינה הלכתית לא היתה לה שום סיבה לחשוש לספר על האונס מלכתחילה: הסביבה הדתית היתה מאמינה לה שהיא עברה אונס ושלא נוצר מצב שבו היא קיימה יחסים מבחירה עם הפורץ, ובמקביל הילד שנולד נחשב באופן מיידי לילד של בעלה כי בעלה שכב איתה יותר פעמים מאשר הפורץ.
כמובן שהמידע שהיא סיפרה לבני משפחתה עובר הלאה, וההשפלה על לידת התינוק השחור עוברת מהכלה שהואשמה על לא עוול בכפה אל החתן ומשפחתו. האב והבן עוברים לאיזשהו חור באמצע שומקום בארה״ב ששם הם מנסים לבנות את עצמם מחדש כתלמידים חכמים במקום שאליו השמועות על השערוריה לא הגיעו. תמר לעומת זאת עוברת להתנחלות בית אל עם הבנות והנכד שלה, אחרי שכמובן הנכד עובר ברית.
אבל הספר מסתיים בנימה אופטימית, במכתב שתמר כותבת לבעלה שבו נשמע שהם מצליחים לאחות לאט לאט את הקרע ביניהם, וייתכן שאפילו בעלה והבן שלה יוכלו להצטרף כמורה ותלמיד לישיבה בהתנחלות בלי שיהיו עליהם סטיגמות בגלל הנכד.
הספר בעצם מעביר ביקורת על החברה החרדית בכמה רמות.
הראשונה היא האמירה עד כמה חוסר היכולת של נשים להבין ולדעת את ההלכות שנוגעות ישירות לחיים שלהן מזיקה להן באופן אישי אבל גם לחברה החרדית בכללותה. אם לתמר היתה גישה לידע ההלכתי הרלוונטי, היא לא היתה צריכה לחשוש מפני נידוי או מפני הצורך לעשות הפלה לתינוק שלה (שנחשב לחטא ביהדות) אם היא היתה מגלה לסביבה שהיא עברה אונס. אבל היא לא ידעה את ההלכות האלו, ופשוט חששה להפסיד את כל החיים שלה כאישה חרדית ״טובה״ אם היא היתה מגלה את הסוד מחשש שהיא תהפוך להיות מנודה – בעיקר בגלל שהיא הגיעה ממשפחה עניה, היה לה קשה מאוד למצוא שידוך טוב, ורק עם הרבה מאוד מזל היא הצליחה להתחתן עם רב מבטיח. מבחינתה הסיכון שבהרס החיים האלו לא היה שווה את הסיכון של באמת לגלות מה ההלכה אומרת לגבי המצב אליו היא נכנסה ללא שליטתה.
אבל בעצם חוסר השליטה והיכולת להבין את ההלכה לא פגע רק בתמר, אלא גם בכלתה, בבנות שלה – ואם היא לא היתה מגלה את הסוד כנראה שהחיים של בנות הזוג העתידיות של הבן שלה יכלו גם להיפגע. ובעצם אי הגילוי של האונס גרם לאורך זמן לנזקים גדולים שלא היו קורים אם תמר היתה מרגישה מספיק בטוחה כדי לבדוק מה ההלכה אומרת במצבה ובעצם יכלה לשתף את בעלה ואת הסביבה בחוויה שהיא עברה.
אבל יש פה גם ביקורת ברמה אחרת על החברה החרדית שעולה במשפט שחוזר על עצמו בספר: ״מה שלא נעים – אנחנו לא רוצים לשמוע עליו״. כי לא פעם הסטיגמות על מעשים או חוויות נובעות לא רק מההלכות היבשות, אלא מהתגובה האנושית לאירועים האלו. החברה החרדית שהסופרת מציגה רואה בכל בעיה ובכל סטיה מהנורמה משהו הרסני. דוגמא לזה עולה בכמה נקודות בספר לגבי ילדים שנולדים עם פגמים כאלו ואחרים שבעצם הופכים להיות משהו שהמשפחות מאוד מתביישות בהם, החל מחירשות וכלה בתסמונת דאון. כביכול האמונה הדתית אומרת שכל ילד כזה נולד מרצונו של אל ונשלח למשפחה הספציפית שאליה הוא נשלח, אבל בעצם בחברה החרדית זה נחשב ״בסדר״ לא לקחת ילד כזה מבית החולים או להסתיר ילד חירש בבית ולא לשלוח אותו לבית הספר בגלל הבושה. כי בחברה החרדית ילד פגום כזה יכול להעיד על המשפחה שהיא לא מוצלחת, ואז הגברים לא יוכלו להתקבל כתלמידים או מורים בישיבות איכותיות, והנשים לא יוכלו למצוא עבודה טובה שבעזרתה הן יוכלו לעזור לפרנס את הבעל התלמיד החכם, וכולם לא יוכלו למצוא שידוך טוב בגלל פגם כזה.
וזה בולט מאוד בחברה שמדקדקת מאוד בחומרות שונות שקשורות למוסר, כמו למשל חוקי הצניעות למיניהם – אבל כשזה מגיע לנטישה של ילדים או להסתרה של בעיה כזו או אחרת רק כדי לא לפגוע בדימוי של האדם או המשפחה (שאלו מעשים חמורים בהרבה מאשר לא להתלבש בצורה הכי צנועה ומחמירה שיש) זה נחשב למקובל…
התיירת המקרית 