הטיול לאלסקה – Stone Mountain State Park

כפי שכבר סיפרתי, יצא לי לטייל עם החברה בעבר לטיול דומה לאלסקה בקיץ 2011.

באותו טיול לא ממש התעכבנו לטייל בחוף המערבי של ארה״ב, אלא ניצלנו כמה ימים וכמה לילות כדי להגיע לחלקים המערביים של קנדה די מהר, וגם שם מיהרנו דרך החלקים הדרומיים של מערב קנדה כדי להגיע לאיזור אלסקה ולאיזורים הצפוניים יותר של קנדה כדי להתחיל לטייל בהם ״כמו שצריך״.

בטיול הזה, דווקא כן השקענו יותר זמן בלטייל במערב ארה״ב, וכשהגענו לקנדה במקום ״למהר״ דרך החלקים הדרומיים שלה – פנינו קצת מזרחה וטיילנו בהרי הרוקיז הקנדיים במשך כמה ימים. כמובן שזה בא על חשבון דברים אחרים (למשל כמה אתרים קטנים במערב קנדה, או ביקור בשתיים או שלוש ערים קטנות בדרום אלסקה) – אבל ברגע שעזבנו את הרי הרוקיס, היינו אמורים לחזור פחות או יותר למסלול של הטיול המקורי.

אבל אז התחיל בלגן מסוים. בשלב האחרון של הטיול, היינו אמורים לבלות בערך יום וחצי בנסיעה במעבורת מעיר בשם Prince Rupert לג׳ונו בירת אלסקה. זו בעצם נסיעה שהיתה אמורה להחליף כמה נסיעות קצרות יותר שהיו לנו בטיול הקודם בין ערים קטנות בחופים הדרומיים של אלסקה שבהן שהינו כמה ימים, ובסופו של דבר שני הטיולים היו אמורים להגיע לעיר הבירה של אלסקה, ג׳ונו.

התכנון של המסלול של הטיול נעשה כמעט שנה מראש כדי שהחברה תוכל לחשוף אותו בזמן כדי למשוך מטיילים, אבל גם כדי לאפשר לה להתארגן מראש על הפרטים כמו אתרי קמפינג שונים כדי שלא יהיו תקלות. אבל מסתבר שהחברה שמנהלת את המעבורות פרסמה זמן קצר מראשלוח זמנים מצומצם יותר ממה שהחברה ציפתה – והמעבורת שהיינו אמורים להיות עליה פשוט לא יצאה.

לכן החברה ארגנה מסלול חלופי שכלל כמה מקומות אחרים – שבתיאוריה היו אמורים לעניין אותי יותר כי לא הייתי בהם. אבל באיזור הראשון שבו היינו, המסלולים פשוט היו קשים מידי. עשינו קמפינג בפארק בשם Muncho Lake Provincial Park שממנו היתה גישה לכמה מסלולים ב Stone Mountain Provincial Park שכמו שנתן להבין מהשם – הוא פארק הררי, והמסלולים בו הם כולם בעליה.

אני לא הייתי היחידה שלא התלהבה – גם ג׳ולי ולארי, שני מטיילים אחרים שהיו לא רזים – לא ממש יצאו למסלולים אלא ניצלו את הזמן כדי לשבת על החוף של האגם שלידו עשינו קמפינג ואולי גם קצת לשחות. אבל חלק מהמטיילים כן התלהבו – ולאור ההתלהבות שלהם המדריך החליט להשאר בבוקר עוד כמה שעות בפארק כדי לאפשר לאנשם שרצו לטייל בו עוד – ואפילו להדריך בעצמו מסלול מסוים שהוביל לאיזשהו אגם הררי (למרות שאני, ג׳ולי ולארי לא היינו היחידים שבחרו להשאר באתר הקמפינג באותו הבוקר).


אני לא יודעת אם זה נעשה מהתלהבות על כך שאנשים ״שמחו״ להשאר בפארק עוד כמה שעות או עצבים מסווים על אלו מאיתנו שלא – אבל המדריך הראשי רצה ״להראות״ לנו מה ״כיף״ לאלתר – ואיכשהו מישהו שמע על חוף אגם מסוים באיזור שאמור היה להיות נחמד ולכן מצאנו את עצמנו בדרך לשם.

החוף היה חביב – אבל דרש ירידה מסויימת בחול. לא דאגתי מזה במיוחד כי כבר ירדתי ועליתי כך מחופים בניו זילנד, בעליות וירידות ארוכות יותר – אבל למרבה הזוועה מצאתי את עצמי הפעם ״נתקעת״ אי שם באמצע העליה חזרה לאוטובוס כי החול דרדר אותי מעט באותו קצב שבו הצלחתי לעלות.

מכיוון שידעתי שייקח לי יותר זמן לעלות את העליה – התחלתי לעלות אותה כמה דקות לפני כולם, כך שבעצם לא היה מי שיכול היה לעזור לי, כי לא היה אף מטייל איר בסביבה. לכן העדפתי לנסות להתאמץ להגיע למעלה עצמאית, ובסוף באמת הצלחתי ושמחתי על כך שלא היו עדים להתקעות הזמנית שלי.

מתי טיפוח הוא טוב – ומתי הוא מוגזם?

הפוסט הזה של תמר בן יוסף עורר בי זכרונות מתקופת סיום הצבא שלי.

החבר׳ה מהיחידה שלי קנו לי כמתנת שחרור יום כיף במה שהיה אז מולה סנטר – חברת איפור וטיפוח שקרסה בערך עשור לאחר מכן.

אני חושבת שכבר כתבתי פעם על החוויה – יום שהיה אמור להיות יום פינוקים וכיף הפך ליום מכירות מאוד אגרסיבי. והתוקפנות הזו של למכור כמה שיותר בעצם הפכה את הטיפולים בו ללא פרקטיים בהרבה מובנים.

קחו למשל את התספורת שהיתה לנו כחלק מהחבילה. החבילה כללה תספורת בסיסית, בלי מה שמכונה ״טיפולים כימיים״ – שזה אומר צביעה, סלסול, החלקה או כל טיפול אגרסיבי אחר.

וכמובן שלא היתה אישה שלא יצאה מה״אבחון״ הראשוני של הספר בלי לפחות שתי המלצות לטיפולים כימיים כאלו. לי למשל המליצו על סלסול של השיער, ו״שטיפה״ שלו (שזו בעצם צביעה רק קלה יותר) בצבע חציל שהיה אז מאוד פופולרי (למרות שבעיקר עבור נשים בגיל של אמא שלי).

הבעיה? לפחות בכל מה שקשור לסלסול – אם לא מתחזקים אותו וממשיכים לסלסל את השיער, אז נוצר מצב מגוכח שבו חלק מהשיער מסולסל וחלק לא, וכשמדובר על שיער שהוא לא שיער מאוד קצר אלא אפילו רק עד הכתפיים – התוצאה של זה נראית מגוכחת לחלוטין.

אני מניחה שכגרסא יחסית מאוד קלה של צביעה, וויתור על ״שטיפה״ נראה הרבה פחות דרמטי, אבל אני מניחה שאם היה מדובר על צביעה אמיתית – התוצאה היתה דורשת או המשך צביעת השיער, או תקופה ארוכה שבה השיער נראה מאוד גרוע כשחלק ממנו צבוע וחלק לא.

היו שם נשים שהיה ברור שמבחינתן הן מטפלות בשיער שלהן בטיפולים כימיים כאלו באופן שוטף, ועבורן ההמלצה על טיפולים כימיים חדשים או חילופיים לאלו שהן כבר עושות יכלה להיות מאוד פרקטית ולכן כנראה גם נכונה.

אל עבור מישהי כמוני, שברור היה שהיא לא צובעת שיער ולא מסלסלת אותו או מבצעת כל טיפול כימי אחר – הצעה כזו יכולה להיות מאוד בעייתית כי אני לא בהכרח אהיה מוכנה להתחייב להמשך הטיפולים לכל החיים על סמך ייעוץ של כמה דקות שאחריו אני צריכה להחליט באופן מיידי על האם אני מעוניינת בטיפול או לא.

אני מניחה שגם התחושה שהמקום מסנה לסחוט כמה שיותר כספים ולכן ממליץ על כמה שיותר שירותים בתשלום (ולכן גם משפיעה על ההמלצה של הספר, שלא ממליץ בהכרח מסיבות מקצועיות נטו), ואולי הציפיה שאקבל כל המלצה של ספר שהוא כביכול מבין גדול וידוע בתחום מתוך הערצה – כל אלה גרמו אצלי להרבה אנטי, וכמובן לסרב להצעה.

וכיום כשכבר יש לי כבר כמה וכמה שערות לבנות, אני עדיין לא משתמשת בשטיפות או צבע לשיער – ויש לי תחושה שחלק מזה נובע עדיין מההתנגדות לסיטואציה הזו שנוצרה אז.


כמה שעות לפני הטיפול הזה אצל הספר, היתה לי גם פגישה עם מאפרת מקצועית. והיא כמובן היתה מחויבת לאפר אותי בצורה מלאה כולל מייקאפ, ופודרה, ושפתון – וכמובן אייליינר לעיניים.

נשים אולי מבינות שאייליינר לעיניים זה משהו שדורש הרבה מאוד ניסיון בלצבוע את הקו שלו בצורה טובה, ומי שלא מתורגלת בזה, ייקח לה זמן להגיע לתוצאה ראויה. ואני אישית סובלת מהפרעת למידה בשם דיסגרפיה בגלל קושי מסוים בקואורדינציה העדינה שלי, מה שאומר שלי יהיה מאוד קשה ללמוד את זה, וגם אם איכשהו אצליח, זה ייקח המון זמן.

יש תחליף לאייליינר בצורה של עפרון שהרבה יותר קל לשימוש, אבל מן הסתם עפרון כזה זול משמעותית, ובמיוחד כשהמאפרת החליטה שבמקום להשתמש באייליינר מסחרי – היא תיקח שתי אבקות צבע שלרוב מיועדות לצביעת העפעפיים ותערבב אותן עם מים כדי ליצור אייליינר בצבע מיוחד.

מה שבמקביל לקושי ליצור אייליינר בטקסטורה הנכונה (לא רטוב או יבש מידי), זה גם מבזבז יחסית הרבה חומר.

ומעבר לזה, הייתי אז בת עשרים, עם עור שתמיד היה בריא – והיה ברור שאני לא מתאפרת ביום יום. באמת שלא היה צורך בלאפשר אותי איפור מלא בבת אחת – במיוחד כשהיה ברור שזה נעשה כדי למכור לי כמה שיותר מוצרים אחרי כן.


בשני המקרים, הליכה על טיפול ״קליל״ יותר היה כנראה עוזר להם למכור לי מוצרים – גם מבחינה תודעתית וגם מבחינה פרקטית. רק שמנטליות המכירות הישראלית של אז (וגם של רבים היום) כנראה מעודדת לחץ מהסוג הזה – בלי לחשוב על כך שאצל רבים הוא ייצור ״אנטי״ שיימנע מהם לקנות משהו בכלל באותו רגע, ובהחלט ימנע מהם לחזור בעתיד לקנות קניה חוזרת.

בעבר הטקטיקה הזו היתה מאוד פופולרית אצל נשות מכירות של מוצרי קוסמטיקה בחנויות הפארם למיניהן. לקח לחברות ששלחו אותן שנים להבין עד כמה נשים לא רק שלא קונות כך, אלא נמנעות מלהכנס לאיזור הקוסמטיקה רק כדי לא להתקל באחת המוכרות האלו מחשש לתקיפה שלהן.כיום כמובן שהנציגות מנומסות ועדינות בהרבה.

אבל עדיין מנסים למכור לנו לא מעט קוסמטיקה וטיפוח – ועם הזמן, יש יותר ויותר טיפולים שהופכים להיות יותר נגישים ופופולריים, חלקם על סף הניתוחים הפלסטיים והתחום הרפואי. וכל מי שלא מעוניינת להגרר לכל הטרנדים האלו – הופכת בלית ברירה למוזנחת.

אז אולי היה נחמד באותה תקופה של ״סבתות״ שתמר כותבת עליה, שלא נכפה עלינו כל הטיפוח הזה?

מה השתנה בעשרים השנים האחרונות?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

לפני עשרים שנה עדיין התגוררתי בארה״ב, אבל ידעתי שכנראה אני עומדת לחזור לארץ תוך חודש וקצת.

מאז חזרתי לישראל, ועברתי בין שתי דירות שכורות (אחת בהוד השרון והשניה בהרצליה) שהיו בעצם יחידות דיור שהיו צמודות לבתים של בעלי הדירה שלי (משהו שלא גרתי בו בעבר, גם לא בישראל) – ואז עברתי לדירה שהיא בבעלותי (במרכז רמת גן).

החל מהדירה השכורה השניה שלי בהרצליה, גם אימצתי כמה חתולים. בהתחלה זו היתה טושי, אליה הצטרפה באפי ברגע שעברתי לדירה משלי. כשטושי מתה, הצטרפה אלינו השמנמנפוצית ואז לוקוס – וכשבאפי מתה גם תומאס הקטון. מאז השמנמנפוצית חלתה ומתה לפני בערך שנה, אבל לוקוס ותומאס עדיין פה.

גם עברתי שלושה מקומות עבודה מאז – וכרגע אני בחיפוש אחרי מקום העבודה הרביעי.

עברתי גם כמה מערכות יחסים, אבל לא כאלו משמעותיות (לצערם של ההורים שלי), או כמו שקוראים לזה באנגלית: ״לא משהו ששווה לכתוב עליו הביתה״.

ומסתבר שגם החלפתי לא מעט חברים בתקופה הזו – כי באופן טבעי למדי (ולצערי) הקשר שלי עם החברות בארה״ב התנתק מסיבות שונות. יש לי כמובן עדיין קשר עם החברים שלי מלפני המעבר לארה״ב, אבל בגלל הבדלים גיאוגרפיים ובסטטוס בחיים – הקשרים שלנו דלילים משמעותית ממה שהם היו פעם. יש לי קצת חברים יותר חדשים באיזור שבו אני גרה, אבל הייתי שמחה ליותר.

ובאותה מידה, עברתי מתקופה שבה היו לי כמה חתונות בכל קיץ, לתקופה שבה בקושי יש לי אירועים בקיץ וגם לא את הקנסות שלצידם. אני מניחה שבאותה מידה הזוגות שהתחתנו לפני עשרים שנה גם עברו כמה שלבים בחיים – הפיכה להורים, הרבה ציוני דרך לילדים עצמם (החל מכניסה לבית ספר ואולי אפילו גיוס לצבא עבור הבוגרים מביניהם),

גאולה יקרה, למה את באה בתלונות רק לשמאל?

חשוב לי לציין, אני אישית מאוד לא מאמינה להציק לבני המשפחה של נבחרי ציבור, בין השאר כי רובם לא בהכרח בחרו באורח החיים הציבורי הזה. זכותם של בני או בנות הזוג של הנבחרים ובמיוחד של הילדים שלהם לחיות בבטחה.

לכן אני אישית מסכימה עם גאולה אבן שההודעות והשיחות הזועמות שהיא מקבלת (שחלקן אפילו מאיימות) הן לא במקום. בעיני אין שום מקום ושום לגיטימציה לאלימות (מילולית או פיזית) במרחב הציבורי, גם אם הביביסטים מתנהלים כך.

אבל משהו כן מפריע לי בהתנהלות של גאולה. כי זו לא הפעם הראשונה שבה היא מתלוננת על הודעות כאלו שהיא מקבלת כשעולות ידיעות על כך שבעלה, גדעון סער, מנסה להצטרף לממשלה של ביבי. היא כבר כתבה על זה בעבר, לפני חודש וקצת – בתחילת אוגוסט.

ולפחות בכתבה הראשונה שלה גאולה טורחת לציין שלא רק המתנגדים לביבי שולחים אליה הודעות כאלו, אלא גם ביביסטים שלחו (ושולחים) לה הודעות בגלל שסער מסומן כאויב של ביבי הרבה לפני שהוא פרש מהליכוד.

אבל אני לא רואה את גאולה מבקשת מפעילי ביבי להפסיק לאיים עליה, אלא רק מאלו שמתנגדים לו. וזה צורם בעיני, בין השאר כי ברור לי שההצקות של תומכי ביבי לא בהכרח נעשות בצורה עדינה או פחותה מאלו של המתנגדים לביבי.

אולי זה נובע מרצון להתנחמד למחנה הביביסטיֿ או לפחות מרצון להמנע מעימות מולו?

הרי בואו ונודה בעובדות: למרות ההצלחה המסחררת הראשונית של הפרישה של גדעון סער מהליכוד (שבה הסקרים הראשוניים הראו שיש לו אפילו סיכוי להפוך לראש הממשלה הבא), כיום הוא אפילו לא מדשדש בסקרים – אלא פשוט נעלם מהמפה הפוליטית.

והדרך היחידה שלו כיום לשרוד בפוליטיקה הוא להצטרף מחדש לליכוד – ולהתחיל להראות הישגים וכוח, בין אם הוא יישאר בליכוד לטווח הארוךֿ, ובין אם ביבי ייפטר ממנו בשלב מסוים וסער יאלץ לעזוב שוב את הליכוד.זו פחות או יותר הדרך היחידה שנראה שבה הוא יוכל להישאר רלוונטי עד היום שבו ביבי יעזוב את המערכת הפוליטית.

ובמצב כזה, המשמעות של לעצבן ולהרגיז את תומכי ביבי כנראה אומרת שמהלך ההצטרפות מחדש של גדעון סער לליכוד פשוט לא יקרה.

מצד שני, מעבר להודעות האלימות האלו – התחילו לא מעט הפגנות ליד ביתו של גדעון סער, שאני מניחה שגם הן מטרידות את מנוחתה של המשפחה לא מעט, וייתכן שאפילו מטרידות הרבה יותר מאשר ההודעות האנונימיות שמתקבלות בטלפון.

אבל סערת הרגשות הזו מובנת – כי מדובר על אנשים שלדעתם סער עצמו מבין ומסכים עם דעתם שהמשך פעילות הממשלה הנוכחית הוא מסוכן למדינה, בין השאר כי הוא התבטא כך בעבר לא פעם. במצב כזה, הכעס עליו שהוא מנצל את הסיטואציה לרווח פוליטי מובן מאוד.

וזה מעבר לעובדה שפוליטיקאים תמיד אוהבים להגיד שהם פועלים לטובת הציבור – ממש כפי שגאולה כותבת בכתבה שלה. ועקרונית יכול להיות שההשפעה של גדעון סער בממשלה תיטיב עם הציבור (אם נניח שגם בלעדיו הממשלה לא תיפול). יכול להיות שההצטרפות שלו ושל הסיעה שלו תעזור להחליש את בן גביר ואולי תגרום לו לעוף מהממשלה, או לפחות למתן את ההתנהגות שלו. יכול להיות שהוא דורש להיות חלק משפיע מאוד על המהפכה המשפטית כדי שהוא יוכל למתן אותה משמעותית ולחסל את החלקים הגרועים בה.

אבל בואו נודה – אלו דברים שהוא בוחר מתוך אינטרס כדי שהוא יוכל להציג הישגים לקראת הבחירות הבאות. הוא רוצה להיתפס כמי שהשפיע על הממשלה וההתנהלות שלה לטובת הציבור, כדי למשוך בוחרים. אבל הוא בוחר להצטרף לממשלה כדי או להצטרף מחדש לליכוד כי הוא הבין שהוא לא מצליח למשוך בוחרים במפלגה עצמאית ולכן מציל לעצמו את הקריירה – או אם הוא מניח שביבי לא יתן לו להצטרף לליכוד לאורך זמן במיקום משמעותי, והוא מנסה בכל זאת לקטוף הישגים כדי לנפנף בהם לקראת הבחירות הבאות, בתור מישהו שרץ עצמאית או בתור מי שיצטרף למפלגת ימין חדשה.

ושוב אני אומרת: אלימות מילולית או פיזית כלפי בני משפחה של נבחרי ציבור היא לא מתקבלת על הדעת. וחבל לי שיש חלקים בציבור שמתנגד לביבי שהפך לכת ממש כמו הביביסטים, ומתחיל להתנהל באלימות שמקבילה לזו של הביביסטים הקיצונים שרובנו מתנגדים לה קשות.

אבל קצת קשה לי עם ההיתממות של גאולה לגבי הסיטואציה, גם אם היא מסרבת להיות מעורבת בהחלטות של בעלה לגבי המשך הקריירה הפוליטית שלו.

סוד הקסם של ״בואו לאכול איתי״

״בואו לאכול איתי״ היא תוכנית ריאליטי ישראלית שמתבססת על תוכנית בריטית במקור.

העקרון מאחורי התוכנית הוא מאוד פשוט: בתוכנית היחידים ישנם חמישה אנשים שגרים בערך באותו איזור גיאוגרפי (או לעיתים פשוט חמישה אנשים ששומרים כשרות למשל, למרות שבחלק מהעונות הכשרות נכפתה על כל המשתתפים), ובעונת הזוגות נבחרים שלושה זוגות. כל אחד מהמארחים (בין אם אלו יחידים או זוג) מבשלים ארוחה שמורכבת ממנה ראשונה, מנה עיקרית, וקינוח – כשלא פעם בין המנה העיקרית והקינוח יש תוכנית בידור כזו או אחרת.

כל זה בקריינות משעשעת של שי אביבי.

כמובן שלא פעם הליהוק נועד כדי לגרום לחיכוכים. באחת העונות למשל ליהקו זוג ימני קיצוני (שמגדירים את ביבי כ״שמאל״) שעובדים עם בנצי גופשטיין בארגון להב״ה (שנועד כדי למנוע התבוללות) – עם זוג מרמלה שבת הזוג היתה יהודיה ובן הזוג היה ערבי נוצרי.

אותה במידה יש לתוכנית חיבה ללהק טבעונים מיליטנטים במיוחד – ולצידם קרניבורים מושבעים שמבחינתם כל אוכל שהוא לא בשר הוא לכל היותר אוכל של האוכל שלהם. או חולי ניקיון עם אנשים שלא ממש אוהבים להוריד אבק, לשטוף כלים, או חלילה לטאטא את הרצפה מהפרווה של הכלבים (ברבים) שלהם. או זוג מבוגרים שמרנים במיוחד – לצד זוג לסביות שאחת מהן היא אישה טרנסג׳נדרית.

וכמובן יש את ה״טיפוסים״ – למשל סכסכנים כרוניים, מהסוג שלא פעם אחר כך מוצאים את עצמם בריאליטי אחר שבו הם מסתכסכים עם אחרים תמורת הרבה יותר רייטינג.

ובאותה מידה יש אנשים שרוצים את הפרסום כדי לקדם את עצמם, כמו למשל מאמנת ריצה והרזיה שמצטרפת לתוכנית כדי להראות איך היא מבשלת טעים גם בבישול דיאטטי, שאותו היא מתמחרת הן בקלוריות והן בכמה פעילות גופנית בעצימות כזו או אחרת צריך לבצע כדי לעשות אותה. בואו ונגיד שמשום מה היא חיה באשליה שהיא תנצח כך, אבל זכתה בעיקר לפרצופים עקומים, במיוחד אחרי שהמשתתפים והצופים גילו שהיא מתלבטת לגבי כל כפית סוכר שהיא עלולה להוסיף למנות שלה.


ואז היה את גדי.

שמו המלא הוא גדי חפר, וכיום הוא עוסק ב״אומנות בפירות״ וכריזה במשחקי כדורגל, אבל בתקופה שבה הוא הופיע בתוכנית הוא רצה להפוך לכוכב הילדים הבא בשם ״דאנסי גדי״.

ודאנסי גדי מאוד האמין באמירה האמריקנית Fake it til you make it, וניסה להציג את עצמו בתור כוכב מאוד מוכר שרק במקרה המשתתפים האחרים בתוכנית לא מכירים אותו.הוא מבחינתו קולגה של יובל המבולבל ברמה שיש לו את המספר האישי של יובל, רק שלא נעים לו להתקשר ליובל בערב בזמן שהוא מופיע.

ואז היה שם את איציק כרסנטי – אחד שאוהב לעצבן אחרים ולעורר אקשן ומריבות, וגילה מהר מאוד שגדי הוא קורבן מאוד נוח לעלבונות שלו. ואיציק שם לעצמו למטרה לעורר את גדי מהאילוזיה שמישהו באמת מאמין לו שהוא כוכב ילדים. וזה נגמר בהרבה מאוד דרמות מצד גדי, ברמה שבה הוא יכול היה לשקול להפוך להיות כוכב בטלנובלה.

בסופו של דבר איציק הפך להיות הכוכב שהצליח לפרוץ מהתוכנית ולהפוך להיות דמות בולטת ב״אח הגדול״ באחת מהעונות הבאות שלה. גדי מצידו הואשם כמה שנים אחר כך בהטרדה מינית של כמה מהרקדניות שלו, וכפי שכתבתי הקריירה שלו ככוכב ילדים כבר מזמן לא פעילה

הטיול לאלסקה -ימי שופינג

בטיולים הקודמים שלי בארה״ב דרך החברה שבה טיילתי העפם באלסקה, היינו מידי פעם עוצרים בסופרמרקטים מקומיים לאורך המסלול כדי שהנהגים יוכלו לרכוש מוצרי מזון לימים הקרובים לארוחות המשותפות שלנו, ואנחנו יכולנו לקנות ממתקים, אלכוהול או כל פינוק אחר – או כמובן להשתמש בשירותים שהיו בסופר. העצירה לרוב הסתכמה בעצירה של שעה עד שעה וחצי לכל היותר (לרוב פחות), שבהן יכולנו גם להישאר באוטובוס אם בא לנו.

אבל בטיול הזה היו לדעתי 3 – 4 עצירות מקבילות להתארגנות – רק שהן היו מאוד שונות.

קודם כל, הן היו ארוכות משמעותית ולקחו לרוב 3 – 4 שעות, שבהן לא היינו יכולים להשאר באוטובוס. מעבר לזה, העצירות היו במרכזי קניות אמריקניים או קנדיים טיפוסיים שבהם היו הרבה מאוד חנויות על שטח מאוד גדול, אבל התחושה היתה שכדי לעבור מאיזור לאיזור היינו חייבים רכב, מה שכמובן לא היה לנו.

זה מעבר לעובדה שבגלל שהתרבות סביב מרכזי הקניות האלו כל כך מבוססת על הצורך ברכב – שאין בהם שום מקום לשבת מחוץ לחנויות, כלומר היינו צריכים לבלות כמה שעות טובות בעמידה או הליכה.

עוד סממן למשהו ״מוזר״ בטיול היתה העובדה שתמיד היינו עוצרים ליד מרכזי קניות שבהן היתה חנות בשם קוסטקו Costco שבה אפשר לרכוש בסיטונאות כמות מאוד גדולה של מוצרים מסוגים שונים (החל מבגדים ואלקרוניקה וכלה במזון) – אבל חייבים להיות ״מנויים״ של החנות כדי לרכוש בה או אפילו כדי להכנס אליה. מדובר על מנוי שבו משלמים סכום מסוים פעם בשנה כדי לקבל כרטיס בעל תנאים מסומים (יש למשל כאלו שבהם משלמים קצת יותר אבל בסוף כל שנה אפשר לקבל החזר מסוים על העסקאות). כשיש כרטיס כזה אפשר גם להביא חברים שישתמשו בוֿ למרות שמדובר אולי על חבר או שניים בכל קניה לכל היותר ולכל לעשרות אנשים.

למדריכים היתה מין הנחה מוזרה שלרובנו אמור להיות כרטיס מנוי כזה (למרות שקוטקו היא לא הרשת היחידה בארה״ב שמספקת שירותים כאלו, ויש מקומות שבהם הרשתות האחרות נפוצות או משתלמות יותר) ולכן באופן אוטומאטי היו מורידים אותנו שם. זה כאילו הם ציפו שרוב המטיילים שלהם יהיו אמריקנים או קנדים, ואולי זה היה משהו מציאותי בעולם של אחרי הקורונה ושיש בו משבר כלכלי, ולכן מטיילים מחו״ל פחות נוטים להגיע בשלב זה לטיולים שלהם.

לי היה באמת כרטיס כזה לקוסטקו בתקופה שבה גרתי באטלנטה, ושקלתי לחדש אותו לטובת הטיול, אבל איכשהו לא יצא לי. כן יצא לי לבקר באחת החנויות עם מישהי שהיה לה כרטיס כה והכניסה אותנו.

לכן היה משהו מאוד מתיש ומתסכל בחוויה הזו של ״ימי הקניות״, שלא פעם הרגישו כאילו הם באים על חשבון הטיול, משהו שלא היה קיים בעבר.

עוד חוויה מראיון עבודה לא מוצלח

את הפניה לגבי המשרה הזו קיבלתי בשבוע שעבר מחברת השמה שאני עובדת מולה, והנציגה שדיברתי איתה נשמעה לי קצת לחוצה לגבי מה קורה עם התפקיד הזה.

יום אחר כך, יצא לי לשוחח עם המגייסת מהחברה עצמה. אני תמיד דואגת להשמע מקצועית ומתלהבת מהתפקיד בראיונות האלו, אבל בדיעבד הצטערתי שבמקרה הזה נשמעתי כך.

הסיבה לזה: התפקיד הזה נשמע כמו התאבדות מבחינה מקצועית, ומכמה סיבות.

קודם כל, בהייטק יש בגדול שני סוגים של חברות: חברות שעובדות על מוצר, וחברות שעובדות על פרוייקטים.

פייסבוק למשל היא חברה שעובדת על מוצר – כל המתכנתים בה עובדים על פיתוח של כל מיני דברים שישפרו את פייסבוק, כמו למשל מראה חדש או יכולת להוסיף דברים חדשים בתור מידע.

חברות שעובדות על פרוייקטים קצת פחות ידועות בציבור הרחב בזכות המוצרים שלהן, אבל דוגמא מוכרת של חברת פרוייקטים היא חברת אמדוקס. לחברה יש כמובן מוצרים שהיא מוכרת ללקוחות שלה, אבל בעצם יש לה אוסף של מוצרים שכבר כתובים – ומה שהמתכנתים עושים זה בעיקר להתאים את המוצר הקיים ללקוחות חדשים.

זה למשל יכול להיות מצב שבו צריך לאפשר ללקוח לעבוד בשפה שלו, מה שדורש התאמה. או למשל הלקוח רוצה שדברים מסוימים יחושבו בצורה מיוחדת, או שהמראה של חלונות יהיה שונה מהתוכנה המקורית. לא פעם מדובר על מצב שבו לכל לקוח יש עבודה לכמה חודשים ל 5 – 7 מתכנתים.

מה קורה כשהעבודה מסתיימת? לא פעם מתכנתים יכולים לעבור לעבוד על התאמה של מוצר ללקוח אחר, או לעבור למחלקה אחרת שבה מתאימים מוצר אחר ללקוחות אחרים.

אבל אחת הבעיות בחברות פרוייקטים היא העובדה שלא פעם נוצר מצב שבו אין להעביר את המתכנתים, ואז הם מפוטרים – וכשמגיעה עבודה חדשה החברה פשוט מגייסת מתכנתים חדשים.

לא פעם אנשים ציניים קצת יותר יגידו שזה מכוון כדי לאפשר לחברה לשלם למתכנתים כמה שפחות בכך שהיא שוכרת בכל פעם מתכנתים מתחילים ולא ותיקים.

והחברה המדוברת היא חברת פרוייקטים, למרות שהתפקיד עצמו לא נשמע ככזה שעובד ישירות על פרוייקטים ללקוחות, אלא כה שמתאים את הקוד למה שאנשי המכירות או נציגי השירות צריכים למכור.

אבל גם זה בעייתי, כי לא פעם חשוב לחברות לראות שהמתכנתים יודעים לעבוד מול לקוחות, ובמיוחד לקוחות בינלאומיים. יש לזה כמה סיבות – הרצון שמצתכנתים ידעו איך להתאים את התוכנה לדרישות של הלקוחות ולא יתרכזו רק בנושאים הטכניים, או למשל יכולת לעבוד מול לקוחות כדי לטפל בבעיות אם וכשהן קורות. כך שתפקיד שאין בו ממשק ללקוחות נתפס כתפקיד שלא מקבלים בו ניסיון טכנולוגי טוב.

ויש כמובן את הטכנולוגיות. רוב החברות עובדות עם סט מאוד ספציפי של כמה שפות תכנות פופולריות. אבל החברה הזו ובתפקיד הספציפי הזה עובדת עם שפה שהיא מאוד לא מוכרת בשוק, וכזו שהיא בעצם שפה פנימית של המוצר הספציפי הזה משתמשת בו. כלומר הניסיון פה גם יראה רע כי אני לא מתכנתת בשפה שהיא מוכרת, ולכן לא מכירה אותה לעומק.

מעבר לזה, יש גם את רמת התכנות – נכון שנהדר לכתוב מוצר מאפס, אבל ברור שבחברות גדולות זה לא תמיד קורה, אבל גם בהן אפשר להוביל פיתוחים משמעותיים וחשובים לדברים ״גדולים״. אבל במקרה של החברה הזו – יש לי תחושה שזה לא המצב, ומדובר בעיקר על פיצ׳יפקעס קטנים.


התגובה האוטומאטית שלי לתפקיד היתה די גרועה, אבל הקואצ׳רית שאני עובדת איתה אמרה לי לתת צ׳אנס, ולכן החלטתי להתקדם עם החברה לראיון מקצועי ראשון. בדיעבד בכמה ימים שעברו עד שנערך הראיןון שקלתי לבטל אותו, אבל היה לי לא נעים להתקשר למגייסת ולכן הגעתי היום בצהרים לראיון.

בשלב מסוים גם חשבתי אולי להכשל בכוונה בראיון כדי לפתור את הבעיה….

אני מודה שממה שהבנתי בראיון עצמו התפקיד היה קצת פחות טריוויאלי ממה שחשבתי, אבל עדיין רוב הבעיות שציינתי למעלה (שפה לא עדכנית, מוצר פנימי בלי עבודה מול לקוחות, פרוייקט כתוב שאין הרבה מה לחדש בו) היו קיימות.

ואז קרה משהו שכבר קרה לי בתהליך חיפוש העבודה הקודם שלי – החברה לא הבינה את הרקע שלי, והם קיוו שכמה מילות מפתח בקורות החיים שלי מתאימות למה שהם מחפשים, בלי להבין שהמשמעות של התפקיד שלי בחברות הקודמות לא הכווינה אותי למה שהם ספציפית מחפשים.

בשלב זה מצאתי את עצמי כמעט אומרת למראיין ״נו טוב, נשמע שאני לא ממש מתאימה למה שאתם מחפשים״. אבל תפסתי את עצמי, ואמרתי שכמובן שאפשר ללמוד את הדברים האלו.

ואז באופן טבעי הגענו לשלב שבו המראיין שאל אותי שאלה טכנית – והוא בחר שאלה שהיא חידה מתמטית. והבעיה היא שאני לא טובה בחידות מתמטיות כאלו, בין השאר כי כבר שנים לא ממש פתרתי תרגילי מתמטיקה מהסוג הזה. אני יודעת שיש לא מעט מתכנתים שאוהבים להתעסק בחידות כאלו, ושזה משהו שניתן לתרגול – אבל אם אני לא מצליחה להגדיר מה בדיוק עומד להיות הפתרון הנכון של הבעיה מבחינה מתמטית, אני גם לא אוכל להגדיר פתרון תכנותי לבעיה.

וכך נוצר מצב שבו המראיין לא יכול היה לבחון את היכולות שלי כמתכנתת פשוט כי לא הצלחתי לפתור חידה בחשבון.

יכול להיות שהמראיין הוא חובב חידות חשבון כאלו, והניח שכולם מסוגלים להתמודד עם חידה שהוא תפס כקלה. יכול גם להיות שהוא בחר שאלה שמראה בעיניו יכולות מסוימות כמו תשומת לב לפרטים או יכולת להסיק מסקנות ולפעול לפיהן – ולכן חוסר היכולת שלי להתמודד עם הבעיה מעידה בסיכוי גבוה על חוסר התאמה שלי.

בסופו של דבר זה פספוס שלו, כי הוא לא הצליח לבחון את היכולות שלי.

ועבורי בסופו של דבר זו כנראה יותר ברכה מכשלון, כי זה תפקיד שהייתי מעדיפה בכל מחיר לא לקחת על עצמי, ואולי איזשהו כוח עליון שדאג לכך שהשאלה שהמראיין בחר תהיה כזו שלמרות כל התרגול שלי – לא אצליח לענות עליה?

מצד שני, אני שואלת את עצמי עד כמה בעצם וויתרתי מראש על השאלה כי לא רק שלא הרגשתי מחוברת אליה, אלא כי כל כך לא רציתי את התפקיד שפשוט באופן לא מודע או מודע אבל בקושי פחות התאמצתי כי הרגשתי בצורה כזו או אחרת שכשלון בראיון מאוד יקל עלי לא להתקבל אליה?

דייקנים או מאחרים כרונים?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

כן חשוב לי להתחיל את הרשומה במשהו שטליק עצמו סיפר – שהוא מגיע לא פעם לתור לרופאים מוקדם יותר כדי להכנס מוקדם יותר.

המצב הזה שבו אנשים מצליחים להכנס מוקדם יותר נוצר כי לפעמים הרופא מסיים מוקדם תור קודם אבל האדם שקבע את התור הבא עדיין לא הגיע, או במקרים מסוימים אנשים מאחרים בדקות ספורות לתור שלהם – ואז בפער שנוצר התור הדיגיטלי מכניס את האדם הבא שזמין – שהוא זה עם התור המאוחר יותר.

זה יכול ליצור סיטואציה לא הוגנת שהתור של מי שקבע אותו בזמן ידחה כי אדם עם תור מאוחר יותר הצליח להכנס לרופא לפניו – כי לא פעם, יש אנשים שאין להם את היכולת להגיע לתור שלהם חצי שעה מראש, או אפילו רבע שעה מראש. אני למשל עבדתי לא פעם מהבית וניצלתי ימים כאלו לקבוע תורים למרפאות ליד הבית, אבל כן הייתי במצב שבו הייתי צריכה לעבוד עד שהגיע הזמן לצאת מהבית, ולא היה לי זמן ״ספייר״ לצאת מוקדם יותר כדי לעקוף בתור את המקדימים.

וכן, קרו לי מקרים שהגעתי חמש או עשר דקות לפני הזמן, רק כדי לגלות שבדיוק נכנס אדם עם תור מאוחר יותר רק כי הרופא או השיננית או כל נותן שירות התפנה, והתור שלי נדחה בעזרים דקות בגלל זה – מה שגרם לי איחור.

כמובן שזה משהו שקופות החולים עצמן יכולות לסדר בקלות בכך שהן למשל יאפשרו ללקוחות עתידיים להכנס לנותן השירות רק מספר מסוים של דקות אחרי שהתור של הלקוח הנוכחי עבר ואפשר להניח שהוא מאחר או לא יגיע.


אני אישית לרוב מדייקת, שזה משהו שחשוב מאוד כשלא פעם אני מגיעה למקומות בתחבורה ציבורית, ולא פעם צריכה לקחת זמן ספייר כדי לוודא שאני מגיעה למקום הנכון, כי לא פעם צריך לנווט לבניין כזה או אחר מתחנת האוטובוס או הרכבת.

דווקא באירועים משפחתיים אני נוטה לאחר כי כולם, ובמיוחד אחותי והמשפחה שלה, גם נוטים לאחר.

אני מניחה שזו נטיה מאוד ישראלית לאחר, כשלהתחיל בזמן לרוב אומר להתחיל בלפחות חמש דקות איחור. אבל עדיין לישיבות בעבודה חשוב לי להגיע בזמן, ומעצבן אותי כשישיבה אחרת לא מסתיימת בזמן ומעכבת אותי – או אנשים שמרגישים בנוח להגיע באיחור. בארה״ב למשל זה נחשב לחוסר כבוד ולזלזול באנשים להגיע באיחור, כולל למשל גם במצבים שבהם אתם בחופשה.

אפרופו חופשות – אותי מעצבן שאנשים מאחרים גם בחופשות. אני גם תמיד מגיעה מאוד מוקדם לשדות תעופה כדי כי כבר היו לי בעבר עיכובים בגלל מחסור בכוח אדם או כל מיני אירועים מוזרים אחרים (למשל עיכוב בגלל סטודנטים מארה״ב עם המון מזוודות כבדות כמו שסיפרתי ברשומה הזו). מקסימום אני ממתינה הרבה באיזור הדיוטי פרי, למרות שאני לא אוהבת לקנות שם ותמיד מתעצבנת על המחירים המוגזמים של מזון ושתיה באיזור הזה.

אני והשכנים, כמה אנקדוטות

כמו שאתם בטח זוכרים מאינספור הרשומות שכבר כתבתי על הנושא בשלושת החודשים האחרונים, היתה לי מכת ג׳וקים נוראית בדירה בתחילת הקיץ.

למי שלא זוכר – התקציר הוא שבמשך תקופה מסוימת בגלל עומס אישי ותעסוקתי הזנחתי מאוד את הדירה שלי בכל מה שקשור לסדר וניקיון, וזה הוביל למכת ג׳וקים בדירה. הבעיה האמיתית היתה שלטענת השכנים שלי, המצב היה כזה חמור שמכת הג׳וקים התחילה לפלוש אליהם לדירה.

אז הזמנתי חברת ניקיון שתנקה את הדירה, ואז ריסוס, ואז כשהמרסס שם לב לכמה מקומות שלא נוקו כמו שצריך – ניקוי נוסף לדירה, פלוס התקנה של רשת נגד יונים כדי שהן לא יתנחלו לי במרפסת, ויעשו שם קקי שימשוך שוב ג׳וקים.

היחס של השכנים שלי, ובמיוחד בימים הראשונים של הניקיון, היה נוראי. הם באו אלי בטענות שונות ומשונות, חלקן הזויות לחלוטין – כמו למשל אחת השכנות מהקומה שלי שפשוט דיווחה בלייב בווטסאפ של הבניין על כמה זבל מוציאים לי מהדירה. וגם כשנוצרו מצבים שבאמת הפריעו להם (למשל שהג׳וקים התחילו לברוח מהדירה שלי בזמן הניקוי או כמה שעות אחרי הריסוס) – הם לא היו מוכנים להקשיב לשום הסבר הגיוני על זה שזה זמני. במובן מסוים אני מבינה אותם, כי מדובר על מצב שבו אני אומרת שאני מטפלת בבעיה, אבל כמה שאני יותר מטפלת בה המצב כביכול מחמיר, אבל מה לעשות שזה דרש פעולות שלפעמים גרמו לזמן מוגבל יותר חשיפה לג׳וקים.

למזלי מאמצע יוני, אחרי שהריסוס התברר כיעיל ורוב הג׳וקים מתו והפסיקו לברוח מהדירה שלי אל עבר המסדרון, דברים התחילו להרגע. עד תחילת או אמצע יולי היו פעמיים או שלוש שבהם התגלה ג׳וק במסדרון של הקומה שלי, אבל בחודש וחצי או החודשיים האחרונים גם זה הפסיק.

או לפחות עד השבוע הראשון של ספטמבר. די קיוויתי שעצם העובדה שהיה לנו שקט מג׳וקים במהלך יולי אוגוסט אמר שהבעיה אצלי נפתרה, לפחות לקיץ הזה.


יש לי פה הסבר קטן מדברים שהבנתי מהמרסס שהיה אצלי.

לג׳וקים יש נטיה להמשך למקומות שבהם יש להם מקורות אוכל, ומקומות להסתתר בהם. במצקרה שלי כשהדירה היתה במצב מאוד קשה – היו להם את שני הדברים האלו. לכן היה מאוד חשוב לנקות בצורה יסודית את הדירה לפני הריסוס כדי לא לתת להם מוטיבציה לחזור – ולכן כשהמרסס גילה עוד כמה פינות בבית שדרשו ניקיון, כמובן שגם ביצעתי אותו.

אחד הדברים שהמרסס אמר היה שכמובן שהריסוס שהוא ביצע יהיה יעיל וייתן הקלה מיידית לי ולשכנים – אבל בנוסף לניקיון היתה לו עוד נקודה שהדאיגה אותו. שהוא שם לב לזה שהוא ראה ביצים של ג׳וקים בכמה מקומות בבית. הוא הסביר לי שהריסוס עוד נהדר על הג׳וקים עצמם – אבל לא פוגע בביצים, ובמצב שבו יש הרבה כאלו בביצת, כשהן יבקעו כנראה שהריסוס כבר לא יהיה יעיל ואז תוך כמה שבועות (משהו בין 3 – 5) תתחיל לי מכה חדשה של ג׳וקים בדירה.

מיד דאגתי לעבור על הדירה ולהעיף כל ביצה שראיתי. בנוסף לזה, רכשתי רעל אורגני נגד ג׳וקים ששמתי במקומות שחשבתי שראיתי בהם פעילות של ג׳וקים (למרות שלא תמיד הוא נאכל). וכנראה שהתהליך היה יעיל כי המכה לא חזרה על עצמה – לא אצלי בבית ולא אצל השכנים.


או לפחות זה מה שחשבתי עד תחילת ספטמבר. איכשהו בימים הראשונים של ספטמבר שמתי לב לזה שהופיעו לי שניים או שלושה ג׳וקים מתים בדירה. אמרתי לעצמי שככל עוד זה רק בדירה – אני לא אפעל לגבי זה בשלב זה, כי כבר הגענו לסוף עונת הג׳וקים השנה, וברגע שמזג האוויר יתקרר הם יעלמו – ולי מצד שני יהיה קל יותר לעשות ניקוי יסודי בבית שיכלול ניקיון של הרבה מאוד פינות בבית שבהן הם יכולים להסתתר, וכך להמנע ממכת ג׳וקים נוספת בקיץ הבא.

אבל ביום שלישי או רביעי באותו שבוע יצאתי מוקדם מהבית כדי ללכת לחדר הכושר – וראיתי במסדרון שני ג׳וקים קטנים ממש, ברמה של כאלו בגודל מילימטר או שניים, כנראה כאלו שרק עכשיו בקעו.

וזה כבר התחיל להדאיג אותי במובן של איך זה ישפיע על השכנים – אבל מצד שני לא ששתי ללכת שוב על פתרון של ריסוס נוסף.

קודם כל – זה דורש התארגנות של להוציא את החתולים שלי לכמה ימים מהבית כדי שהם לא יושפעו מהרעל. וזו עלות של לשים אותם בפנסיון לכמה ימים פלוס לשלוח אותם לשם ולאסוף אותם חזרה – בין אם בהסעה של בעלי הפנסיון או במונית.

ובסופו של דבר ריסוס הוא רעל גם עבורי (ואולי גם עבור השכנים שלי במידה פחותה יותר) – ואני לא מעוניינת להחשף אליו אם זה ממש לא מחויב המציאות.

אז אמרתי לעצמי ששווה להמתין כמה ימים, גם אם זה אומר שאני מסתכנת קצת בתגובה של השכנים אם באמת נוצר מצב שבו התחדשה מכת הג׳וקים אצלי. ובדיעבד הסתבר שהסיכון היה שווה את זה – ובאמת הבעיה לא חזרה על עצמה, לא אצלי בבית וכמובן שגם לא במסדרון או אצל השכנים.

ההסבר היחידי שיכול להיות למה שקרה הוא שנעשה ריסוס בכל הבניין – וזה משהו שהוציא קצת את הג׳וקים מחוריהם. אני יודעת שהריסוס הקודם שהתבצע בבניין כולו היה בספטמבר שעבר, כך שהתזמון נשמע הגיוני – למרות שבפעם הקודמת כן נתלתה הודעה על הריסוס בלובי של הבניין, והפעם זה לא קרה. אז אולי נוצר מצב שאחד הדיירים ריסס מקומית אצלו את הדירה בלי ליידע את שאר הדיירים?


כל זה קורה בגלל שיש לנו אקשן אחר בבניין כרגע.

הרקע לזה שמסתבר שמבחינה חוקית חייב להיות בכל בניין ועד. רובנו תופסים את הועד כמי שאחראי על איסוף תשלומים והתחזוקה השוטפת של הבניין, אבל כנראה שיש לו תפקידים מעבר לכך, במיחנת ייתוג של הבניין בנושאים אחרים. לכן למשל לבניינים שבהם אין אפשרות להקים ועד בהתנדבות – ימנו ועד חיצוני בעלות מסוימת לכל דירה.

זה מה שקרה אצלנו – כי אף אחד מבעלי הדירות לא היה מוכן להתנדב לועד. וההנחה הבסיסית שלנו עד לפני כמה ימים היתה שרק בעלי דירות יכולים להיות חברים בועד של הבניין.

אני מניחה שמאחורי זה עומדות כמה סיבות. חלקן נוסע מזה שבעלי הדירות שמתגוררים בבניין הם ברובן נשים מבוגרות ו / או לא אסרטיביות, או דיירים מאוד מבוגרים בפני עצמם. כלומר אלו אנשים שאין להם את היכולת לנהל בניין שבו יש דייר שבאופן קבוע מסרב לשלם דמי ועד, או את בעל הדירה שמשכיר אותה שתובע את הועד והבניין באופן סדרתי כשהם לא מבצעים תיקונים שהוא רוצה על חשבון הועד למרות שהוא אמור לשלם עליהם.

הסיבה השניה היא שמתוך בעלי הדירות שיש להם את היכולות האלו – הם ברובם לא גרים בבניין עצמו, אלא משכירים את הדירות לדיירים, וככל עוד הם מקבלים את דמי השכירות שלהם – לא ממש אכפת להם מה קורה בבניין.

גם אותו בעל דירה שהוא תובע סדרתי של הועד עושה את זה רק כי יש לו דיירים שניג׳סו לו לעשות תיקונים אחרת הם יעזבו, והוא חשד שדיירים אחרים ידרשו ממנו בדיוק את אותן דרישות – ולכן הרגיש מחויב לתקן בעיות, אבל כמה שפחות על חשבונו (ואם מישהו אחר ישלם, מה טוב).

העלות עצמה של ועד חיצוני ממונה לא גבוהה במיוחד, אבל אצלנו נוצר מצב שהוא מסובך יותר. כי לפני שלושה חודשים כשהבנו שאין לנו ועד מתפקד – החלטנו להתחבר לחברת ניהול שתבצע את התחזוקה השוטפת של הבניין. זה גרר עליה מסוימת בדמי הועד – שעכשיו עלו שוב בעקבות הכניסה של הועד החיצוני. והשילוב הזה הוביל לכך שאנחנו משלמים דמי ועד ברמה שמאפיינת בניינים שיש בהם רמת שירותים של חדר כושר או בריכה בבניין.

אני מניחה שאנחנו בעלי הדירות שגרים בבניין היינו מוכנים לספוג את זה מתוך הבנה שאנחנו לא מעוניינים או מסוגלים להיות ועד פעיל ולכן אנחנו מעדיפים לשלם לועד חיצוני.

אבל ברגע שהדיירים ששוכרים דירות קיבלו הודעה מבעלי הדירות על כך שדמי הועד עולים שוב (למרות שבדיעבד התברר שבעלי הדירות הם אלו שאמורים היו לשלם על הועד החיצוני) – התעוררה זעקה בקבוצת הווטסאפ של הדיירים.

התחילו לעלות הצעות על הקמת ועד של שוכרים, משהו שהשוכרים עצמם התלהבו ממנו ונשמע להם כקלי קלות, כנראה בגלל חוסר המודעות להרבה דברים שהולכים בבניין מאחורי הקלעים (קושי לגבות דמי ועד מדייר מסוים, תובע סדרתי), או לאחריות המשפטית והכוללת של להיות ועד.

הבעיה שלי עם היוזמה? רבים מהמתנדבים הם אנשים שאני בקשר לא טוב איתם כבר תקופה ארוכה, ואני לא מעוניינת בועד שהוא נגדי. וזה מעבר לבעיה ששוכרים הם בסופו של דבר זמניים, גם אם הם מעוניינים בשכירות לטווח הארוך, ואנחנו יכולים יום אחד למצוא את עצמנו בלי ועד רק כי אחד מהחברים החליט לעבור דירה מסיבות כאלו ואחרות.

למזלי יש במקביל שתי הצעות אחרות שנשמעות מציאותיות יותר. אחת היא שחברת הניהול ששכרנו ביוני תיקח על עצמה גם את האחריות של הועד – או שהועד הממונה תיקח על עצמה את האחריות שחברת הניהול לקחה על עצמה, ולא סתם נשלם לה על להעביר להם כספים אני מניחה שבכל אחת מההצעות נצטרך לשלם למי שלוקח אחריות יותר, אבל זה יצא זול יותר מאשר לשלם לשני הגופים יחד.

זה נשמע לי טוב יותר כי מדובר גם על גוף חיצוני שיהיה איתנו לטווח הארוך,וגם כזה שלא מעורב באף אחד מהסכסוכים בבניין. ואולי זה דבר טוב שאנשים פחות ייטו לפנות לגוף חיצוני להתערב להם בסכסוכים – למרות שמצד שני אולי יש פה חסרון בכך שברגע שהועד החיצוני כן יהיה מעורב באי הסכמות – כל החלטה שלו תקבל תגובה בתוקף משפטי מסוים, גם במצבים שעם ועד פנימי יהיו יותר ברמה של בקשה.

ספונטניות זה דבר מעצבן

אולי הקוראים המבוגרים פה בבלוג זוכרים את תוכניות הדייטינג של שנות התשעים ששודרו אז בטלוויזיה, שבהן כל הגברים בניסיון להראות נחשקים אמרו שהם ״ספונטניים״. כאילו כל הגברים תמיד מקובעים ולכן הם לא ממש נחשקים, אבל בשניה שהם מואילים בטובם להפוך לספונטניים הם הופכים למגניבים.

סביר להניח שכיום נשים היו מבינות שאותם גברים ״ספונטניים״ הם בעצם גברים שלא ממש בא להם להתחייב לכלום והם רוצים לעשות מה שבא להם ומתי שבא להם בלי להתחשב בסביבה, כולל באישה שאיתה הם יוצאים.

ספונטניות יכולה להיות תכונה טובה. אני למשל לא פעם מטיילת כך בעולם, בלי יותר מידי תוכניות מראש אלא לפי איך שאני מרגישה באותו יום ולפי כמה שבא לי להספיק. אני יודעת שיש אנשים שלטייל כך משגע אותם והם חייבים תוכניות, אבל לי זה עובד לא רע במובן הזה שאני נהנית מהטיולים והחופשות שלי.

מה שכן מפריע לי בספונטניות זה כשכופים אותה עלי כשהיא ממש לא מתאימה לי.

קחו לדוגמא את ההורים שלי. למרות שאנחנו ה״ילדים״ כבר שנים גרים במרכז, ההורים שלי עדיין גרים בירושלים. אני חושבת שזה שילוב של העובדה שהם לא מסוגלים להתמודד עם מזג האוויר הלח של איזור המרכז בחודשים של הקיץ, ושל העובדה שהחברים שלהם עדיין גרים בירושלים ואין להם יותר מידי עם מי לבלות במרכז חוץ מה״ילדים״ (ולנו אין בהכרח זמן או סבלנות לבלות איתם ברמה יומיומית).

אבל מידי פעם הם מחליטים בספונטניות להגיע לבקר אותנו במרכז, ואז להזמין אותנו לארוחת צהרים, שזה לרוב ללכת למסעדה, או להזמין משלוח ממסעדה. ולרוב אין לי אפשרות לקבוע איזו מסעדה כי לרוב יש למבוגרים איזו מסעדה שנשמעת להם מגניבה (במיוחד אם אנחנו נפגשים כמבוגרים בלבד), או שצריך להתחשב בסוג המסעדות שהילדים מוכנים ויכולים לאכול בהן, ובמיוחד אחת האחייניות שלי שהיא צלייקית.

הבעיה היא שהמסעדות האלו לא בהכרח מתאימות לי, במיוחד כשאני מנסה להרזות. למשל שאר המשפחה מאוד חובבים את מסעדת ג׳ירף או מסעדות אסייתיות אחרות – ובתור מי שלא אוכלת סושי (אני מתעבת דגים ואבוקדו) – המנות שנותרות כמו נודלס או תבשילי ווק הן לרוב עתירות בשומן. או מסעדה אחרת שהילדים אוהבים היא מסעדה איטלקית חלבית ליד הבית, ומנות כמו פסטה שאני יכולה להכין בבית בצורה יחסית דיאטטית הופכות במסעדה להיות משמינות גם בגלל גודל המנה וכמות הפסטה שיש בה, וגם בגלל הנטיה להכין את הרוטב עם המון שמן כדי שהוא יהיה טעים.

הבעיה היא פחות האוכל עצמו, כי ברמה העקרונית אני יכולה לאזן את הארוחה עם שאר הארוחות ביום – אבל זה דורש תכנון מראש של הארוחות במהלך היום, וזה בעייתי כשההורים שלי מודעים בספונטניות לקראת יום שבת בצהרים שהם מגיעים – ולא רק שאולי כבר אכלתי ארוחת בוקר גדולה יחסית, או שאכלתי אותה בשעה מוקדמת ותכננתי לאכול צהרים מוקדם ולא מאוחר כפי שקורה עם ההזמנות האלו (כי עד שכולם מיעים, מחליטים מאיפה להזמין, מזמינים, ואז המשלוח מגיע), או שאפילו כבר הכנתי משהו לארוחת צהרים שאני לא יכולה בהכרח לשמור למחר (נניח סלט שלא יישמר טוב במקרר למחר או אפילו לערב), אלא גם אין לי בהכרח מצרכים להכין ארוחות קטנות יותר או דלות יותר בקלוריות לשאר היום כי תכננתי מראש את האכילה שלי בצורה לגמרי אחרת.

ולאמא שלי מאוד קשה להבין עד כמה הספונטניות הזו מפריעה וכמה חשוב לי לתכנן דברים מראש, למרות שהיא עצמה מאוד רוצה שארזה. אבל מבחינתה היא רוצה ״לפנק״ אותנו בארוחה הזו שבה נאכל בחוץ, ומצידה שאני פשוט אוותר על ארוחות בהמשך היום או ביום יומיים הבאים כדי ״לפצות״ על הארוחה הגדולה – בלי להבין שזה יגרום למצב שבו אהיה רעבה ומתוסכלת בגלל זה, מה שיוביל לקושי להתמיד בדיאטה.

אולי חלק מזה נובע מהעובדה שמבחינתה דיאטה תמיד היתה דיאטת הרעבה, ובלי הרעבה מסוימת לא יכולה להיות הרזיה.

פעם ניסיתי לאכול פשוט מראש ואז פשוט להגיע למפגש המשפחתי כדי לבלות עם המשפחה. אצא שלי ממש השתוללה והכריחה אותי להתחלק איתה במנה כי ״אין דבר כזה שלא תאכלי איתנו״.


זה קרה למשל בשבת לפני שבועיים, ולפחות הפעם לא הכנתי עדיין משהו לצהרים לפני שהתבשרתי שההורים שלי מגיעים.

אבל כן אכלתי ארוחת בוקר יחסית מוקדם, כך כשהגעתי לבית של אחי בסביבות 12 וקצת כבר התחלתי להיות רעבה. די מהר הוחלט שחם מידי ללכת ברגל למסעדה איטלקית במרחק הליכה מהבית של אחי וגיסתי, אלא החלטנו להזמין אוכל אסייתי כי זה מה שהילדים אוהבים.

אחי התעקש על מסעדה מסוימת שהוא אוהב, ואז התפתח ויכוח כי הבת שלא לא בהכרח מצאה שם סושי שהיא אוהבת לאכול. בסוף הוחלט להזמין לה פאד תאי, וגם אני החלטתי לקחת את אותה מנה (רק לא כמנת ילדים).

ואז הזמנו והתחלנו לחכות. ואז עוד לחכות. ואז עוד. כל פעם מחדש הזמן המשוער להגעה של האוכל התעדכן להיות מאוחר יותר ויותר – ובסופו של דבר הוא הגיע רק בסביבות 14:00. בשלב זה הייתי כבר כל כך מורעבת שהיתה לי נפילת סוכר.

והפאד תאי עצמו התברר כמאוד לא איכותי – הוא הכיל המון איטריות, היה שמנוני במיוחד, אבל היו בו יחסית מעט ירקות וטופו לעומת מנות שאני מזמינה בעצמי ממסעדות אחרות. אבל בשלב זה הייתי כבר כל כך מורעבת שהייתי מוכנה לאכול כל דבר שהוגש לי פחות או יותר.

אבל לאורך כל היום הרעב שלי פשוט לא הפסיק, כנראה בגלל שהגעתי לרמת רעב כזו גבוהה, וגם היה לי יותר חשק למתוקים ופחמימות באופן כללי במשך כמה ימים. בסופו של דבר הצלחתי לחזור לאכילה הרגילה שלי, אבל זה קרה רק לקראת יום שלישי ולא מיידית.