התיירת המקרית

ביום חמישי הזמנתי מרסס מקצועי לדירה בשעות הבוקר. הוא עבד חמש דקות עם מרסס חשמלי שריסס במקומו, ואז יצא מהבית ואני נעלתי אחריו את הדירה, ונסעתי לאיזור עבודה משותף כי לא יכולתי להיות כמה שעות בבית.

הייתי שם עד ארבע ומשהו אחרי פקקים איומים באוטובוס מלא בני נוער צורחים בדרך הביתה בגלל ״עצרת הגאווה״ הלא צפויה, עבדתי דרך הסופר כדי לקנות סמרטוטי רצפה ומגב כי המנקים של תחילת השבוע לקחו או זרקו את אלו שהיו לי בבית. הגעתי לדירה בערב כדי לגלות כמה ג׳וקים שכבר מתו על הרצפה. הייתי מותשת אבל הייתי חייבת לטאטא את כל הבית ואז לנגב את הרצפה קלות כדי שאוכל ללכת בדירה יחפה.

הלכתי לישון, ובמהלך הלילה המון ג׳וקים מתו בדירה – לדעתי טאטאתי בסביבות שש בבוקר כמה עשרות טוובת של ג׳וקים מהדירה, אולי אפילו יותר ממאה. ואז החלטתי לפתוח את דלת הכניסה לדירה שלי – כדי לגלות שני ג׳וקים מתים מחוץ לדלת, ומיד הרגשתי פחד די גדול.

כי הרי הבעלים של הדירה לידי כל הזמן התלונן על זה שהדיירים ששוכרים את הדירה שלי טוענים שג׳וקים יוצאים לי מהדירה ונכנסים לזו שלהם, והם רוצים שזה ייפסק.

אז אם בעצם יש ג׳וקים בדיוק מחוץ לדירה שלי, אולי זה סימן שבעצם הבעיה לא ממש נפתרה?

בדיעבד המרסס אמר לי שלוקח זמן לריסוס לעבוד, עד שבועיים או אפילו שלושה. הוא גם אמר שעצם העובדה שרוב הג׳וקים שראיתי בבוקר בדירה היו מתים מעיד על כך שהריסוס עצמו עובד.

ואני גם חשבתי על זה שעם כמות הג׳וקים המתים שהיו לי בדירה, התפלאתי שלא היו במסדרון יותר מהם. ואז בעצם התחלתי לשאול את עצמי – אולי הג׳וקים במסדרון הם בעצם לא מהדירה שלי, או לפחות לא רק מהדירה שלי? אני לא אומרת שהדיירים של הדירה השניה טועים או משקרים כשהם טוענים שהם ראו ג׳וקים יוצאים מהדירה שלי, אבל שאולי הם מגיעים גם ממקומות אחרים בבניין.

ובאופן מאוד צפוי, בעל הדירה של השכנים שלי התחיל לכתוב לי בסביבות עשר בבוקר כמה הודעות בווטסאפ, וטען שהדירים בוכים לו על זה שהם עדיין רואחם ג׳וקים בדירה שלהם (לדעתי הוא אפילו ציין מספר). הוא שאל אם היה אצלי ריסוס בדירה ועניתי כמובן שכן. אמרתי לו שאתייעץ עם המרסס כדי לראות מה קורה, אבל אז נזכרתי בעצה שמישהי נתנה לי בפייסבוק לקפוץ לטמבוריה ולמצוא משהו שיחסום את המרווח הקטן בין הדלת של הדירה לרצפה כדי לא לאפשר לג׳וקים לצאת. שאלתי אותו כביכול בתמימות אם הוא חושב שזה פתרון – ולא רק שהוא הסכים בהתלהבות אלא פנה לבעלים של טמבוריה שקרובה לבניין ויצר קשר עם הבעלים האם יש לו דבר כזה, ובנוסף ביקש גם שאכסה פתח ביוב שהיה תוח באמבטיה נגד ג׳וקים ובנוסף גם אקנה רעל מהמכר שלו. כמובן שהרעל עצמו לא ממש יעיל לעומת הרעל של המדביר הרשמי (ובדיעבד ראיתי שגם אף ג׳וק לא אכל ממנו), אבל הנחתי שהאפקט שלו יהיה בעיקר פסיכולוגי.

ומסתבר שגם אחרי שסגרתי את הפתח מתחת לדלת בשישי בצהרים בעזרת סף דלת, היו ג׳וקים מחוץ לדירה שלי גם בשבת וראשון מוקדם בבוקר… ואם הג׳וקים הופיעו במסדרון, אז כמובן שיש סיכוי שהם גם נכנסו לדירה של השכנים לידי.

הייתי אומרת שאין לי מושג איך הם הגיעו לשם – אבל בהחלט יש לי חשד. בלובי של הקומה יש לנו קיר מאריחי חרסינה שמחוברות לפחות בפינות באיטום גומי פלסטי כזה – ויש בחלק התחתון של החיבור הזה איזור שבו אין את החומר האוטם. לדעתי חלק מהג׳וקים מגיע משם, ולדעתי הם מגיעים מהאיזורים המשותפים של הבניין ולא מהדירה שלי.

הבעיה היא שאף אחד לא מאמין לי בגלל שכביכול הבעיה היא בדירה שלי.

אבל בכל מקרה, בשלב זה החלטתי לפנות לייעוץ של עורך דין, למרות שרשמית הבעלים של הדירה לידי עדיין בא בגישה כביכול נחמדה ושל ״אני מנסה לעזור״. אבל יש לי תחושה שבגלל שלמרות שעשיתי הכל אבל לדיירים שלו יש עדיין בעיה – המצב הולך להשתנות.

כי קודם כל, הבעלים של הדירה (ממש כמו השכנות היאכנעיות) ניסה בשיחה בינינו להכווין אותי לגורמי הרווחה של העיר כדי לקבל עזרה.

כי קודם כל, אני לא סובלת ממצב כלכלי מספיק גרוע כדי לקבל עזרה מגורמי רווחה – וגם לא משום מצב אחר שדורש את זה. גם נזכרתי בדיון שהיה לנו בעקבות רשומה שלי מאוגוסט 2023 לגבי שירותי הרווחה: מעבר לעובדה שהיו מי שהגיבו על כך ששירותי הרווחה לא פועלים כמו שצריך, כתבתי ברשומה גם על החוויה של חברה שלי בנושא שהיא ומשפחתה פנו מזמן לשירותי הרווחה רק כדי לקבל טיפולים גרועים וממש לא מתאימים, ואז גם היה לחברה שלי ולבעלה קשה להשתחרר מהאחיזה של שירותי הרווחה גם אחרי שהם הבינו שהם לא מעוניינים להמשיך לעבוד מול הרווחה.

מעבר לזה, ממה שהבנתי ממחקר קטן שעשיתי יש שתי אפשרויות לקבל עזרה מהרווחה: מצב כלכלי ממש ממש קשה, או מצב של מוגבלות נפשית / רגשית / גופנית, מה שאומר להוציא ״אחוזי נכות״ .

ברור לי שכדי להגיע לרמת הבלגן שהדירה שלי הגיעה אליו צריך כנראה להיות במצב נפשי לא טוב (או עם קשיי ראיה?), אבל יש הבדל בין מצב נפשי שהוא זמני וניתן לטיפול עצמאי לבין מצב שבו יש צורך בתמיכה מתמשכת של מחלקת הרווחה.

כמובן שזה משהו שצריך לבחון לאורך זמן, ותיאורטית יכול להיות שעוד חצי שנה אמצא את עצמי שוב חיה בבלגן גדול ועם שכנים צועקים. אבל בשלב זה – זה עדיין לא ברור, והתייחסות למצב בתור נכות קבועה הוא בעייתי.

זה מזכיר לי סיפור של מכרה שלי ממקום העבודה הראשון שלי אחרי התואר.

מדובר על מישהי שראיתי עובדת במסדרונות לאורך השנים, אבל הכנרו לעומק רק כשיום אחד הושיבו אותה במשרד שבו אני ישבתי, והתחלנו לשוחח.

היא היתה מישהי נחמדה, גם אם לפעמים היא נראתה קצת חסרת סבלנות וחמת מזג, והיו ימים שבהם היא היתה במצב רוח רע ולא היה לה כוח לכלום.

היא דיברה על זה שיש לה מחלה כרונית, אבל הנחתי שהיה מדובר על מחלת לב או סכרת או משהו דומה – ורק אחרי היכרות של כמה חודשים היא הרגישה מספיק בטוחה להגיד לי שהמחלה היתה בעצם מחלת נפש. המחלה היתה כמובן מטופלת ומאוזנת, אבל מידי פעם היו לה התקפים קשים יותר ובפעמים מאוד נדירות היא היתה מגיעה למצב של אשפוז של כמה ימים.

מקום העבודה היה מתחשב בה ודאג לה, אבל היה לה עצמה ברור שיהיה לה קשה עד בלתי אפשרי למצוא עבודה חליפית אם חלילה היא תפוטר, חלקית בגלל סטיגמות אבל אני מניחה גם חלקית בגלל חששות מפני בעיות שהמחלה תעורר מבחינת היכולת שלה לבצע את העבודה שלה כמו שצריך, או לעבוד עם אנשים אחרים, או בעיות מבחינת ביטוחים או תנאים שונים.

ברור לי שאני לא במצבה, אבל החשש שלי הוא ש״אחוזי נכות״ במצב הנוכחי יכולים להוביל אותי למקום שבו היא נמצאת. זה בעצם מה שקרה לחברה שלי שהזכרתי קודם שהשתמשה בשירותי הרווחה והוציאה אחוזי נכות: במקום לעבוד איתה על להחזיר לה את היכולת לעבוד במקצוע שלה שזה תחום המחשבים, שלחו אותה לקורס של אנשים עם מוגבלויות ולתפקיד מוגבל בהתאם, עם שכר מוגבל בהתאם.

יכול להיות שהיו פה שיקולים שהם מעבר לתפיסה שלי של המצב. יכול להיות למשל שבאמת היה חשוב קודם כל להוציא אותה מבית כדי לעזור לה לתפקד בצורה טובה, ויכול להיות שהיה צורך כלכלי שהיא תתחיל לעבוד כאן ועכשיו גם אם במשכורת נמוכה מאוד. ויכול להיות שהחברה שלי באמת לא היתה מציאותית בציפיות שלה לגבי היכולת שלה להשתלב חזרה בהייטק והיה צריך להכווין אותה בצורה יזומה למסקנה הזו כי היא התקשתה להבין את זה לבד.

אבל הבעיה פה היא שברגע היתה פניה לרווחה ולגורמים דומים – היכולת של אותה חברה להחליט באופן עצמאי החלטות שלרובנו נשמעות ברורות מאליהן פחתה בצורה משמעותית, ואני לא רוצה להגיע למקום הזה.

אבל מעבר לזה, אני מרגישה שאני והשכנים (ובעלי הדירה של הדירה לידי) מגיעים לאיזושהי נקודת משבר.

מצד אחד, אני מבינה את הקושי של השכנים מול הג׳וקים ואת הקושי של בעל הדירה שלהם בעבודה מולם, ואולי מול דיירים פוטנציאליים בעתיד. אני גם מסוגלת להבין שאם הם עדיין סובלים מבעיית ג׳וקים שבועיים אחרי שהם התלוננו, זה אולי נשמע כאילו העניין לא מטופל.

מצד שני, אני עושה לדעתי כל מה שצריך לטפל בבעיה, אבל זה לוקח זמן. אין פה שום הוקוס פוקוס שיכול לגרום למצב להפתר תוך שתי דקות – במיוחד אם עדיין הם סובלים מהבעיה למרות שאני עשיתי את כל מה שאפשר כדי לפתור אותה מהצד שלי. ולדיירים אין סבלנות להמתין, ולבעל הדירה קשה לעמוד בפני הנידנודים שלהם, ולכן הוא בתורו מפנה את הלחץ כלפי. ייתכן גם שמאחורי ההתנהלות שלו עומדת העובדה שהדיירים מאיימים עליו, בין אם בעזיבה (אולי אפילו לפני סיום החוזה ללא התראה מוקדמת לאור המצב בדירה) או אפילו בתביעה.

לכן הבוקר אני הולכת להתייעץ עם עורך דין כדי לראות מה הלאה. הבהרתי לו מראש שאני לא שואפת להגיע למצב של תביעה, אבל אני בעיקר רוצה לוודא שמבחינה חוקית אני עושה כל מה שאפשר כדי לכסות את עצמי מבחינה משפטית אם חלילה אגיע לתביעה מצידם – וגם לוודא איך להתמודד עם מצב שבו הם מנסים לכפות עלי פניה לרווחה.

ביום ראשון ושני השבוע היו אצלי העובדים של חברת הניקיון.

אני מודה שהתגובות של העובדים למצבה של הדירה הרגישו לי קצת לא במקום ולא מנומסות, אבל אמרתי לעצמי שמדובר על אנשים שתוך 48 שעות לא אצטרך לראות שוב בחיים.

לצערי מי שכן אצטרך לראות שוב הן כמה מהשכנות שלי.

לזכותה של השכנה המבוגרת מהקומה שלי אגיד שהעובדים באמת פתחו כל חלון אפשרי בבית ואז פתחו את הדלת, ובמקביל הביאו איתם לדירה כמה פחי זבל שריחם עלה לשמיים, ולכן כנראה הריח במסדרון היה לא נעים.

אבל זה לא מצדיק את ה״לייב״ שהיא עשתה בקבוצת הווטסאפ של הבניין שאליה הצטרפה מהר מאוד שכנה אחרת. שתיהן התלוננו על הריח והלכלוך וכמה זבל נזרק מהדירה שלי. אחת אפילו הגדילה ואמרה שלדעתה הניקיון הזה מיותר כי הרי בלאו הכי אמשיך ״לאגור זבל״ בדירה, ושצריך בכלל לפנות לרווחה לגבי.

בשלב זה ידעתי שאו שאני אבכה, או שאני אתחיל לפתוח עליהן ״ג׳ורה״ איומה שרק תוביל להחמרת המצב (וכן, אני מסוגלת להגיע למצבים האלו) ולכן ביקשתי מאחת מהשכנות שהיא במקרה מהועד לכתוב להן משהו בנוסח מנומס יותר. זה השקיט אותן בקבוצת הווטסאפ, אבל לדעתי הדיונים נמשכו בין השכנות מאחורי הקלעים.

במהלך היום הראשון הבעלים של החברה תכנן שהעובדים שלו רק יזרקו זבל, אבל שמתי לב שהם הצליחו לסיים את איזורי המטבח והסלון מהר מאוד, תוך פחות משעתיים. אמנם החדר המאתגר ביותר כנראה היה חדר העבודה שלי, אבל היה די ברור שהם לא יזדקקו ליום מלא רק לזריקת זבל…

ואז שמתי לב שמאותו רגע, העובדים לקחו הפסקות די ארוכות ואז כשהם חזרו הם לרוב עבדו אחד אחד ולא שניים יחד. ואז בסביבות שלוש הם נעלמו, בלי להגיש שלום אפילו או לנקות את המסדרון שאני ניקיתי.

ביום שני בבוקר העובדים הגיעו לנקות, והם ביקשו שלא אהיה בבית ולכן הזמנתי מקום במעין מקום עבודה שיתופי בתל אביב סטייל wework. למקור אמנם יש משרדים ברמת גן שהיו חוסכים לי את הנסיעה לתל אביב (אם אפשר לקרוא לזחילה בפקקים ״נסיעה״), אבל כשלא הצלחתי להמצוא בזמן סביר את המחירים שלהם ונראה היה שהם מקשים על זה, פניתי למקום הקטן יותר ומאוד נהניתי ממנו.

עד שבסביבות שתיים עשרה ומשהו, מוקדם משמעותית ממה שציפיתי שיקרה – התקשר אלי הבעלים של החברה שהם עומדים לסיים והוא רוצה לתאם איתי שהכל בסדר.

אני כמובן מאוד התפלאתי כי הוא עצמו נתן לי במקור הערכה של בערך יומיים ואולי אפילו שלושה, אבל זרמתי והצטערתי שלא יכולתי להמשיך לעבוד במשרד המאוד נעים. כמובן ששאלתי אותו למה הוא העריך את העבודה במקור כיומיים ואפילו אולי שלושה ובעצם הם סיימו תוך יום וחצי. הוא טען שהוא לא יכול לדעת מראש כמה עבודות יהיו לו, ובמקרה שלי הוא יכול היה לשלוח הרבה עובדים לנקות את הדירה ביום השני ולכן הוא הצליח לסיים מהר, אבל כשהוא נותן הערכה – הוא לרוב ישתדל לתת כזו שהיא ארוכה יותר.

ואני חייבת לציין שהשיפור בדירה ביום וחצי הזה היה מדהים. היה קשה להאמין שזו אותה דירה. אבל בדיעבד גיליתי הרבה מאוד דברים שהתפספסו. למשל ראיתי שהם ניקו מתחת לספות בצורה יסודית ולכן הנחתי שהם ניקו באופן יסודי מתחת למיטה, כשחדר השינה היה החדר האחרון שבו הם טיפלו, אבל אז גיליתי שהם בעצם ניקו רק צד אחד שלה כי בצד השני שלה היו כמה חפצים מאוכסנים כמו שק השינה שלי שהיה צריך להרים, וגם השאירו לא מעט חפצים מתחת למיטה עצמה.

או למשל כשהם ניקו את מרפסת הכביסה, הם לא הזיזו את המתקן לנעליים שם והשאירו טינופת מתחתיו, וגם לא ניקו את מרפסת השירות עם הדוד שנמצאת מחוץ אליה – משהו שחברת הניקוי הקודמת שעבדתי איתה אחרי השיפוץ עשתה בלי שהייתי צריכה לבקש.

והיה כמובן את הקטע עם העובש על הקירות שלא היה עובש.

כשצילמתי במקור את הסרטון לגבי המצב של הדירה, צילמתי גם את הקירות של הסלון ובעל החברה היה בטוח שהוא רואה על הקירות בסלון נקודות של עובש. לא הבנתי על מה הוא מדבר, אבל אמרתי לעצמי שהוא איש מקצוע ויודע על מה הוא מדבר ולכן הסכמתי כי זה נשמע לי מסוכן.

ואז באמצע הלילה פתאום התעוררתי והבנתי מאיפה נובע העובש, ושהוא בעצם לא עובש. בסלון יש לי שני קירות שהם בעצם קירות בטון חשוף עם טקסטורה של חורים שנראה בערך כך. ומי שלא מבין שזה בטון עם טקסטורה ומתבלבל לחשוב שזה קיר לבן סטנדרטי – כנראה יראה בחורים כתמים של עובש…

שוחחתי עם הבחור יום אחרי והסברתי לו שהוא טעה, ואמרתי שאולי נוכל לתאם מחדש את המחיר, אבל הוא טען שהוא בעצם נתן לי את הניקוי של העובש בתור בונוס ולכן הוא לא יוכל להוריד את המחיר. זה נשמע לי מוזר במיוחד כשמדובר על קירות בסלון שהם לרוב יחסית גדולים.

ואז ביום שני בערב היתה לנו ישיבת בניין.

פעם מזמן היה לנו ועד מיתולוגי שהיה בעצם אדם אחד פלוס מישהי שעזרה לו. אבל אז הוא הלך לעולמו, והעוזרת לא הסתדרה לבד. לכן בשלב מסוים בחרנו חברת ניהול ששמחה לקבל כסף אבל אחרי חודשיים שלושה הפסיקה לספק שירותים. אותה עוזרת ספגה את הביקורת גם על זה למרות שהיא לא זו שהציעה את חברת הניהול.

ואז לפני שנתיים שלוש כמה מהשכנות לקחו על עצמן את האחריות להחזיר את הבניין למצב תקין, ואז ייבחר ועד קבוע. אבל גם כשהבניין היה במצב תקין אף אחד לא רצה או היה מסוגל לקחת על עצמו את ניהול הועד – אז ביום שני בחרנו האם לקבל הצעה של חברת ניהול אחרת.

מי שניהל את החוזה מול חברת הניהול הוא הבעלים של הדירה לידי, זה שפנה אלי לגבי הבעיות של הדיירים שלו. הוא שאל אותי בשני בבוקר לגבי הניקיון של הדירה, ואז ביקש שאגיע לפגישת הדיירים. אמרתי לו שאני לא בטוחה שאוכל אבל מבחינתי אני מאשרת את חברת הניהול שהוא מציע.

הוא ביקש שאגיע בכל מקרה, ואמרתי שאגיע אם אוכל.

אחרי התלבטות החלטתי להגיע, ותחושת הבטן שלי שהיה מדובר על ״אמבוש״ התבררה כמוצדקת. כי ברע שהוא הצהיר על תחילת הישיבה – השכנה מהקומה שלי שקיטרה בבוקר על הזבל והריח התנפלה עלי ושאלה אותי מי אחראי עלי. עניתי לה שכאדם בוגר אני אחראית על עצמי אבל היא פשוט סירבה לקבל את התשובה, וגם התחילה לספר על איך העובדים של קבלן הניקיון אמרו לה שהדירה שלי היא הדירה הכי מלוכלכת שהם אי פעם נתקלו בה.

בדיעבד הבנתי שזה לא נכון, לפחות לא במובן שהם כנראה לא דיברו איתה ישירות אלא היא כנראה עקבה אחריהם ושמעה כנראה שיחת חולין שלהם על איך הם עובדים קשה בדירה.

אבל אז הדיירים האחרים ביקשו ממנה לעזוב את זה כדי לדון בנושא של חברת הניהול, והבעלים של הדירה השלישית הציע לשתינו שנשוחח לבד על הנושא אחר כך.

בזמן שאני שוחחתי עם הקבלן לוודא שהוא לא שוחח איתה לגבי, כנראה שאותו בעל דירה שלישית הרגיע אותה ואמר לה שתיתן לו לנהל את העניינים. הוא רצה שאשכור עוזרת בית, משהו שגם אני חשבתי עליו כמשהו שאני רוצה – אבל יש בינינו פער מאוד גדול מבחינת תדירות. אני מבחינתי רוצה מישהי שתגיע פעם בשבועיים שלושה, והוא רוצה מישהי שתגיע פעם בשבוע, כשאני כמובן מממנת את המשכורת שלה. נראה לאן זה יתפתח.

הניקיון הלא מלא עלה כשהיום הגיע המרסס, והוא מיד הסביר שלמשל הלשלשת של היונים יכולה לגרום לכך שהג׳וקים יחזרו מהר ולכן חשוב לנקות את זה. אני בשלב זה מתלבטת בין האם לדרוש השלמה מהמנקה המקורי או לפנות למנקה אחר שאני לא ״לא סומכת״ עליו.

אבל הוא בכל מקרה ביצע את הריסוס, ואז יצאתי מהדירה.

ואז אחרי שעה וחצי – שוב מתעוררת קבוצת הווטסאפ של הבניין לחיים, כשהשכנה חובבת מחלקת הרווחה התלוננה על זה שמגיעים לה ג׳וקים חיים לדירה. אחד מבעלי הדירות האחרים שלא היה מעורב בדיון הקודם אמר לה שבקיץ ג׳וקים הם חלק מהחיים במיוחד במצב שבו יש בבניין רטיבות.

הוא כמובן התייחס לנושא שמאוד קרוב לליבו – במשך חודשים היה ויכוח בבניין לגבי נזילה שהתגלתה בקומות העליונות: האם היא מגיעה מקומת הפנטהאוז של השכן עם הכלבים הנבחניים, או שאולי היא מגיעה כפי שהוא טוען מאיזור הדודים?

מסתבר שהנזילה מגיעה מאיזור הדודים, ולכן הבניין אמור לתקן אותה – ובעלי הדירות נדרשו לתת 100 ש״ח כל אחד לתיקון. אני חשבתי שהייתי אחת מהאחרונים ששילמו, אבל מסתבר שעדיין יש כמה בעלי דירות שלא העבירו את הכסף לתיקון (למרות שאולי זה קשור לעובדה שאי אפשר להעביר אותו דיגיטלית אלא חייבים לשלם מזומן למי שאוספות את הכסף, שהן נשים בגיל מאותגר טכנולוגית שביט ופייבוקס קשות מידי עבורן).

אחרי העקיצות שלו החלטתי לכתוב לבחורה בקצת ציניות שאני בטוחה שהיא תשמח לשמוע שקודם כל הבוקר היה אצלי מדביר (לא הזכרתי את העובדה שייתכן שההדברה עצמה היא זו שהבריחה את הג׳וקים מהדירה שלי), ודבר שני שאני מחפשת עוזרת בית כפי שהיא ״הציעה״ בקבוצה.

למרבית הפלא, זה רגיע אותה והיא כתבה שהיא שמחה שאני משתדלת. העדפתי בשלב זה לא להתלונן על זה שהיא לא העריכה את הציניות שלי, אלא להעריך את העובדה שהיא לפחות נרגעה קצת ואולי תפסיק להתנפל עלי (למרות שזה כנראה אומר שהיא תצטרך ״קורבן״ אחר).

אם כבר כתבתי על הספר ״יוצאת מהכלים״ של הסופרת סופי קינסלה, רק ראוי לכתוב על סדרת הספרים שבזכותם היא התחילה להתפרסם.

קודם כל, שווה אולי לציין ששמה של סופי קינסלה הוא בכלל לא סופי קינסלה. שמה האמיתי הוא מדליין וויקהאם, כשסופי הוא השם האמצעי שלה, וקינסלה הוא שם הנעורים של אמא שלה.

היא פרסמה כמה ספרים רציניים יותר תחת שמה האמיתי, אבל אז עלה לה רעיון לכתיבת ספר בסגנון שונה לחלוטין – ובמקום להסתמך על המוניטין הקיים שלה, היא החליטה להמציא לעצמה שם עט ולהגיש את הספר תחת השם הזה כדי לראות העם הוא יתקבל על ייד מוציא לאור כפי שהוא, ואז יימכר לקהל הרחב בתור ספר של סופרת אנונימית. אפילו לצילומי הסופרת שלא פעם נלווים לכל ספר היא הצטלמה מאחור כדי שלא יזהו אותה, לפחות לכמה ספרים הראשונים שלה.

אותו ספר בסגנון שונה הוא ספר על ״שופהוליקית״: הגיבורה של הספר היא בקי בלומווד, שעובדת בתור עיתונאית כלכלית בלונדון אבל לא ממש מתעניינת או מבינה בנושא, ובעיקר נהנית להגיע לכנסים כדי לשתות שמפניה בחינם, לזלול שאר כיבוד יוקרתי, ולקבל כל מיני מוצרים בחינם. בתמורה היא היתה מעתיקה מילה במילה את המידע שהגופים הכלכליים שארגנו את הכנס כתבו בפרסומים שלהם – וכולם היו מרוצים.

בקי היא מכורה לשופינג, מה שגורם לה לא מעט צרות בחיים. בשני הספרים הראשונים שבהם היא רווקה היא נמצאת בהתמודדות תמידית עם האוברדראפט ועם העובדה שמסגרת האשראי שלה לא ממש מספיקה למסעות השופינג שלה. בספר השני זה אפילו מגיע למצב שבו קולגה של בן זוגה מנצלת את הבזבזנות של בקי כדי לנסות להפיל את העסק של בן זוגה של בקי ולגנוב לו לקוחות בכך שהיא חושפת בפני עיתון רכילות את ההתנהלות הכלכלית האיומה של בקי שעובדת כיועצת כלכלית בתוכנית בוקר בריטית, ועל הדרך גם גורמת לפיטורים של בקי ולהפיכה שלה לדמות נלעגת בטורי הרכילות השונים.

החל מהספר השלישי שבו היא מתחתנת עם בן זוגה שהוא מאוד מבוסס כלכלית היא כבר לא סובלת מאוברדראפט וקינסלה בעצם מובילה את התכונות השליליות של הדמות (כמו היכולת המדהימה שלה להתעלם מהמציאות כשבא לא) לבעיות בתחומים אחרים בחיים. למשל בספר השלישי היא צריכה להחליט בין חתונה יוקרתית בניו יורק שחמותה לעתיד מתעקשת לערוך לה לבין חתונה ביתית כפרית בבריטניה שאמא שלה רוצה לערוך לה. לכל אורך הספר היא מתלבטת בין שתי האפשרויות כשבכל פעם משהו אחר גורם לה לרצות את החתונה שהיא בדיוק עומדת לבטל (בין אם זו עוגה יוקרתית וטעימה בניו יורק או ההתלהבות של אמא שלה בבריטניה) – עד שבסוף היא מוצאת פשרה שמאפשרת לשתי האמהות להרגיש בבית (ולה ללבוש כמה שמלות כלה).

אבל עם הזמן הרעיונות להתמודדויות של בקי הפכו להיות ויותר קיצוניות – היא למשל מגלה בשלב מסוים שיש לה חצי אחות מצד אבא שלא רק שלא אוהבת שופינג אלא היא גם חסכנית בצורה מאוד קפדנית (כלומר קמצנית) וחשוב לה לשמור על איכות הסביבה. אז היא נכנסת להריון ורוצה ללכת לגניקולוגית של כל הסלביות בלונדון, רק כדי לגלות שהרופאה הזו היא בעצם האקסית של בעלה ומנסה לפתות אותו לחזור אליה. היא צריכה לא להשתולל עם שופינג בהריון, ואז לגדל ילדה שלא מכורה לשופינג בעצמה, ולארגן לבעלה מסיבת יום הולדת בתקציב מצומצם, ואז לעבור שוב לארה״לֹ לכל מיני הרפתקאות שהפכו כבר למטורללות לגמרי.

אני מניחה שיש סיבה לכך שקינסלה עצמה הפסיקה לכתוב ספרים בסדרה הזו ועברה לכתוב על גיבורות שההרפתקאות שלהן מתחילות ומסתיימות בספר אחד בלבד.

אבל ממש כמו ב״יוצאת מהכלים״ שבה הדמות הראשית כביכול יוצאת אושר עם גבר חתיך רק כשהיא הופכת לאישה טיפוסית שמבשלת ומגהצת, גם הדמות של בקי היא כביכול דמות מאוד לא פמיניסטית של אישה צעירה שכביכול רק מכורה לשופינג וההתנהלות הכלכלית שלה ילדותית במקרה הטוב.

אבל בשלב מסוים בסדרה, בעלה של בקי אומר משהו בסגנון שהיא אולי נראית קלת דעת – אבל בקלות הדעת הזו יש הרבה מאוד נגישות, ולא פעם רעיונות מקוריים. למשל בסוף הספר הראשון בקי הופכת להיות אורחת קבועה בתוכנית הבוקר הכי גדולה של בריטניה כדי לתת ייעוץ כלכלי לצופים, כי כנראה היא מסוגלת להנגיש נושאים כלכליים ולהציג אותם בצורה נוחה לקהל הרחב בדיוק בגלל מה שנתפס כקלות דעת ושטחיות שמאפשרות לה את זה.

באותה מידה, האובססיה של בקי לחפצים היא לא סתם אובססיה, אלא לא פעם אפשר לראות שעבורה ללא מעט מהחפצים יש ערך סנטימנטלי מאוד גדול. למשל בספר הראשון היא נואשת לקנות צעיף בחנות יוקרתית שיש בה הנחות מוגבלות בזמן, אבל היא שכחה את כרטיס האשראי שלה בבית – וזקוקה להלוואה שבדרך לא דרך היא מקבלת ממי שהפך לבעלה בעתיד, אבל באותו זמן היה הבעלים המפחיד של סוכנות יח״צ שארגנה לא מעט מהאירועים שבקי הוזמנה אליהם.

ואז בסוף הספר השני בקי נאלצת למכור לא מעט מהחפצים המיותרים שלה כדי לכסות על האוברדרפט שלה, ובין השאר מוכרת את הצעיף – אבל רגע שהוא נמכר היא מתקשה מאוד להיפרד ממנו בגלל הזכרונות ממי שבאותה מסגרת זמן היה בן זוג שהיא בדיוק נפרדה ממנו.

ואז בדיעבד מסתבר שמי שרכש אותו היה אותו בן זוג שזכר גם הוא את הצעיף הזה והבין את המשמעות שלו עבורה, ולכן רכש אותו עבורה מחדש, אבל בצורה דיסקרטית.

אם תשאלו את אמא שלי, היא תגיד שתמיד הייתי תלמידה טובה וחכמה. ובאמת כשלמדתי בבית הספר היסודי ומינו אותנו להקבצות בחשבון ובאנגלית – שלחו אותי להקבצות הכי גבוהות וטובות, וזה היה לי מאוד טבעי.

אני גם זוכרת שכשלמדתי בחטיבת הביניים נחשבתי לתלמידה מאוד טובה, אבל שם קצת קשה לי לדעת עד כמה זה היה אובייקטיבי, כי למדתי בכיתה שנחשבה לכיתה מאוד גרועה – ולא מעט מהתלמידים בה המשיכו למסלולי לימוד שבהם הם השלימו רק בגרות חלקית או 12 שנות לימוד בלי בגרות בכלל (למרות שכמובן שהיו לא מעט תלמידים שסיימו בגרות מלאה, וחלקם כנראה גם ברמה גבוהה).

כן זכור לי פרט מאוד מעניין לגבי הלימודים בחטיבת הביניים: אני למדתי בבית ספר שהיה בית ספר מקיף שכונתי שהיה בית ספר שש שנתי, כלומר היה בו גם תיכון. הבעיה שלו כבית ספר שכונתי שהיה מחויב לקבל את כל התלמידים בשכונה (שכאמור חלקם היו תלמידים פחות טובים) ולכן נחשב לבית ספר גרוע. המשמעות של זה היתה שלא מעט מהתלמידים הטובים פשוט נרשמו לבתי ספר טובים יותר בשכונות אחרות, מה שכנראה פגע עוד יותר בדימוי שלו – אבל כנראה גם בתקציבים שהוא מקבל ובמעמד שלו.

אבל כמה שנים לפני שאני התחלתי ללמוד בו – הגיע אליו מנהל חדש ונמרץ שהחליט לשמר את התלמידים הטובים בכך שמלבד כיתה בתיכון שהיתה מיועדת לתלמידים שלמדו לבגרות מלאה עיונית (היו גם כיתות לבגרות מלאה מקצועית, בגרות חלקית, וכיתה ללא בגרות שלמדו בה ספרות) – הוא החליט לפתוח ״כיתת מצטיינים״ (שבהומור אופייני לקבוצת הגיל היינו קוראים לה ״כיתת מזדיינים״) לתלמידים ברמה גבוהה יותר.

בשנים הראשונות הכיתה כנראה היתה אטרקציה – אבל כנראה בעיקר בגלל שלא היה בתוכנית הזו הרבה מאוד אמון, ורבים מהתלמידים הטובים עדיין עברו לבתי ספר טובים יותר בעיר. לכן כתוצאה מזה הכיתה נפתחה, אבל עם מספר תלמידים מצומצם למדי ולכן היכולת להשקיע בכל תלמיד היתה גבוהה. אבל בשנתון שלי הכיתה הזו כבר תפסה תאוצה והיה לה שם טוב – ולכן היא היתה מלאה לחלוטין. ולא רק שהיא היתה מלאה, אלא חלק מהתלמידים שרצו להתקבל אליה בשנתון שלי נעזרו בי כדי לשפר ציונים כדי להתקבל אליה – בין אם בהעתקה מהמבחנים שלי, ובין אם לדרוש ממני ללמוד יחד למבחנים במתמטיקה כדי לשפר את הציונים כפי שעשתה אחת התלמידות.

היו כמובן דרישות סף מאוד מסוימות להכנס לכיתה מבחינת ממוצע ציונים ומבחינת הציון שקיבלנו במבחנים הפסיכוטכניים שעשינו בכיתה ט׳. אני אישית תמיד הצטיינתי במבחנים פסיכוטכניים (או לפחות בכאלו שהשוו אותי לאוכלוסיה הכללית) – אבל אני חושבת שממוצע הציונים שלי היה נמוך ממש בכמה נקודות מתוך מאה מהמינימום הנדרש לקבלה לכיתה הזו.

אמנם היה ברור שאני אתקבל אליה וכנראה שאם הייתי ממשיכה ללמוד בבית הספר ובכיתה הספציפית הזו הייתי גם אחת מהתלמידות הטובות בכיתה. אבל ממוצע הציונים שלי בהחלט לא שיקף את זה.

לכמה מהציונים כנראה שהיה לי הסבר. בספורט תמיד הייתי גרועה, ובמתמטיקה וערבית הייתי בפיגור מסוים כי למדתי כמה שנים בארה״ב ששם לא לימדו בכלל ערבית (והיה חסר לי הבסיס של השפה שנלמד בישראל), וחומר הלימוד בשיעורי המתמטיקה היה שונה לחלוטין בין ישאל לארה״ב, וגם פה היה פער שהייתי צריכה להשלים.

כפי שניתן להבין, בתיכון עברתי לבית ספר אחר – ולתיכון שנחשב לאחד הטובים בירושלים, למרות שכמעט שלא התקבלתי אליו. כי מסתבר שגם אם בבית הספר המקיף השכונתי היו מוכנים להתעלם מממוצע ציונים לא משהו, בתיכון הזה שמו לב מהר מאוד לעובדה שהיה פער מאוד משמעותי בין המבחנים הפסיכומטריים שלי שהעידו על יכולות גבוהות, לבין הציונים בשטח שהעידו על יכולות שהן די בסדר אבל לא מרשימות מספיק כדי להתקבל לבית הספר.

עבור אנשים בסטטוס שלי בית הספר ערך פשוט ראיון אישי (לדעתי אני עברתי את הראיון מול מי שהיה יועץ בית הספר) כדי להבין את הפער הזה – ולמזלי זה באמת אפשר לי להסביר כמה מהציונים הגרועים שלי כפי שהסברתי קודם. וכנראה שההסברים התקבלו כי אני בסופו של דבר התקבלתי לבית הספר.

אבל פה יש עוד סיפור קטן על כיתת המצטיינים בבית הספר הקודם שקשור גם לבית הספר החדש הזה.

כפי שכתבתי, חלק משמעותי מהתלמידים שהתקבלו לכיתת המצטיינים היו כאלו שהיו צריכים לעבוד קשה כדי להתקבל אליה, ולפעמים אפילו הופתעו מזה שהם הצליחו. ואני זוכרת לפחות תלמיד אחד שמעוצמת ההפתעה שבקבלה שלו לכיתת המצטיינים – שקל האם להרשם לתיכון שאליו גם אני נרשמתי.

ייתכן שמישהו מהמבוגרים סביבו הסביר לו שקבלה בקושי לכיתת המצטיינים בבית ספר מקיף שכונתי רחוקה מלהיות כזו שתאפשר לו קבלה לתיכון שיש תחרות עזה על כל מקום לימוד בו של תלמידים טובים מכל ירושלים (וגם מכמה יישובים מחוץ לעיר). ייתכן שהוא עשה את השטות של לנסות להרשם, רק כדי לקבל די מהר מכתב סירוב. בכל אופן, הוא נשאר ללמוד בכיתת המצטיינים.

מן הסתם התלמידים שלמדו איתי בתיכון היו כולם מוכשרים, וכמעט כל התלמידים סיימו את הלימודים עם תעודת בגרות מלאה.

היו מידי פעם קצת חריגות. היו למשל תלמידים שהיו טובים במקצועות ההומאניים למיניהם – אבל הצליחו בקושי לסיים בגרות של שלוש יחידות במתמטיקה, בין השאר כי בית הספר התעקש שהתלמידים שלומדים רק שלוש יחידות במתמטיקה יעשו את הבגרות בסוף כיתה י״א.

באותה מידה, בית הספר חייב את כולנו ללמוד לבגרות של חמש יחידות באנגלית, אבל מידי פעם היו תלמידים שהתקשו עם הדרישה, כנראה בגלל ליקויי למידה כמו דיסלקסיה שהקשו עליהם להתמודד עם המקצוע.

ולי היה את הסיפור עם מתמטיקה. בכיתה י׳ היו שתי מורות למתמטיקה שלימדו את השכבה שלנו, והמורה הטובה היתה במקרה אמא של אחת התלמידות בכיתה, ולכן קיבלנו את המורה הפחות טובה.

אני הגעתי מראש עם פיגור מסוים במתמטיקה גם בגלל השהות שלנו בארה״ב שבה לימדו אותנו חומר שונה לחלוטין מזה שנלמד בישראל, וגם כי רמת הלימוד בבית הספר הקודם שלי היתה נמוכה משמעותית מזו של בית הספר החדש. והשילוב של זה עם מורה לא ממש טובה לא הוביל אותי לשיפור מספיק טוב. לכן בסוף השנה המורה פנתה אלי ואמרה שהיא מאוד מתלבטת האם לשלוח אותי ללמוד ארבע או חמש יחידות, כי בחמש יחידות אני אצטרך להשקיע לא מעט.

בסופו של דבר – למדתי רק ארבע יחידות, עם מורים שונים מהמורה שלימדה אותנו בכיתה י׳. ביליתי את השנתיים הבאות בלא להקשיב לשיעורים בכלל, לא לעשות שיעורי בית, ולפתוח את ספר הלימוד לשעתיים שלוש לפני המבחן – ולקבל ציונים של מעל לתשעים רוב הזמן.

וגם יש לי תואר במתמטיקה ומדעי המחשב.

לכן לאורך כל השנים הפריעה לי הקביעה הזו של המורה שאני לא מתאימה לחמש יחידןת מתמטיקה, אבל בדיעבד אני שואלת את עצמי אם במובן מסוים היתה לה תחושת בטן טובה לגבי זה שכנראה שיש לי הפרעות קשב וריכוז שגרמו לי לא ללמוד כמו שצריך במהלך השנה ולכן היא חששה שלא אסתדר בחמש יחידת.

אבל למרות ה״תקלה״ הזו והעובדה שכל התלמידים היו טוכים, אני זוכרת את עצמי בתור תלמידה יחסית טובה. אבל בדיעבד אני שואלת את עצמי אם זה באמת היה המצב.

השאלה עלתה לי כשראיתי דף ״יזכור״ של אחד מהתלמידים מהכיתה שלי שנהרג במילואים, והיה כתוב עליו שהוא היה תלמיד מצטיין בתיכון.

אני זוכרת אותו בעיקר כי למרות שהכיתה שלמדתי בה היתה מאוד לא מגובשת, יצא לי להכיר אותו ואת החבר הטוב שלו מהכיתה קצת יותר מקרוב, כנראה כי לא פעם ישבנו קרובים אחד לשני בכיתה. בין השאר לקראת סוף כיתה י״ב היתה לנו בגרות פנימית בהיסטוריה שעבורה היינו אמורים לסכם כמה מאמרים, ולרוב זה נעשה בקבוצות – ושניהם הזמינו אותי לעבוד איתם.

אבל אני מודה שלמרות שאני זוכרת אותו בתור מישהו שבאמת למד חמש יחידות מתמטיקה ופיזיקה, לא זכרתי אותו בתור מישהו שמאוד ״נחשב״ בכיתה. ואולי בניגוד לבית הספר הקודם שלי שבו אני ועוד תלמידה או שתיים נחשבנו לתלמידות הכי טובות בכיתה – בכיתה שבה למדתי בתיכון בעצם לא ממש היו תלמידים שנחשבו לטובים במיוחד.

ואולי פה היתה הרבה פחות מהתחרות או ההשוואות האלו כי כולנו היינו תלמידים טובים מספיק כדי ללמוד בבית הספר הזה. ואפילו בסוף כיתה י״ב, כשבטקס הסיום חילקו פרסים על כל מיני הישגים – אני זוכרת שחילקו לא מעט פרסים על התנדבות למשל, אבל לא על הישגים לימודיים.

ואז אני גם נזכרת בקטע מוזר שהיה לי מול חברה שלי לכיתה שגרה לידי.

פגשתי אותה קצת אחרי שהשתחררתי מהצבא, והיא זרקה משהו על זה שהיא היתה בטוחה שאהיה קצינה בצבא.

העניין הוא שמי שמכיר אותי, יודע שאני לא טיפוס מוביל או כזו שיכולה להיות מפקדת טובה – ואני חושבת שבתור תיכוניסטית ואז חיילת הייתי הרבה פחות מתאימה ממה שאני כיום, ולכן בדיעבד אני שואלת את עצמי עד כמה אולי היא צחקה עלי כי משום מה חלמתי בתיכון להיות קצינה ויש סיכוי שגם אמרתי את זה בצורה די ישירה.

אבל אולי כן נחשבתי למוכשרת גם בכיתה שלי בתיכון?

לאחרונה עברתי סדרה של סדנאות דיגיטליות של הדיאטנית רונית ציוני.

מבחינתי, לסדנאות הדיגיטליות יש יתרון עצום: מדובר על סדנאות שבעצם נותנות לי ידע שמאפשרות לי לתכנן את האכילה שלי באופן עצמאי, במקום שאיזושהי דיאטנית ״תנחית״ עלי תפריט חיצוני. יכול מאוד להיות שזה משהו שלא בהכרח מתאים לכל אחד או אחת, וזה שיקול.

אני מאוד אוהבת גם לשמוע גישות שונות לאכילה נכונה, כי אני חושבת שבעצם אין שיטה מושלמת להרזיה שמתאימה לכולם, אבל אני חושבת שלא פעם יש טיפים ספציפיים בשיטה כזו או אחרת שיכולים להתאים לכל אחד מאיתנו.

ובאמת בהדרכה הראשונית של רונית, הרגשתי שלמדתי טיפים שממש ממש התאימו לי – אבל מצד שני גם היו כמה טיפים שפשוט הרגישו שלא יתאימו לי אישית. ואני חושבת שזה תהליך מאוד טבעי.

אבל הפעם הרגשתי שיש כמה נקודות בשיטה שהפריעו לי.

השיטה עצמה מתבססת על ללמוד איך להקשיב לגוף – מתי הוא רעב, וכמה אוכל הוא זקוק לו. ההנחה היא שהקשב הזה היה לנו למשל בתור תינוקות, כשבכינו כשהיינו רעבים, והפסקנו לינוק כשהפסקנו להיות רעבים, גם אם עדיין אמא יכלה להמשיך ולהניק, או שנשארה עדיין פורמולה בבקבוק.

אבל הרגלים האלו השתבשו בגלל אורח החיים המודרני – ועבור הרבה אנשים (ובעיקר נשים) בגלל משטר דיאטות שלימד להתעלם מהתחושות האלו אלא לאכול לפי תפריט, או להשאר רעבים כדי לרזות.

לכן התיאוריה אומרת שאם נאכל בצורה בריאה לפי האותות שהגוף שלנו מאותת לנו לגבי רעב ושובע – נגיע למשקל שהוא אידאלי עבור הגוף שלנו, ולרוב האנשים השמנים כנראה שזה אומר אומר הרזיה.

בתיאוריה זה נשמע מאוד נכון. באופן מעשי – משהו שם לא הסתדר לי.

כבר מתחילת הסדנאות הרגשתי שמשהו בתוכנית מאוד מעורר בי התנגדות, ואחרי מחשבה הבנתי בדיוק מה מפריע לי: התחושה שהחיים שלי צריכים להיות סביב האכילה – ולא להיפך.

כי למשל כשאני עובדת – אני עסוקה. יש לי ישיבות בשעות מסוימות (ולפעמים ברצף), או צורך להתרכז במשימות לאורך זמן באופן כמה שיותר רציף ועם כמה שפחות הפרעות. מעבר לזה, לא פעם כשאני עובדת כחלק מצוות אני עוזרת לאנשים אחרים או נעזרת בהם, ולכן לא פעם אני גם תלויה בלוח הזמנים והזמינות שלהם, או צריכה להיות זמינה ונגישה באופן די מיידי לאחרים כדי לא לעכב אותם.

ובמובן מסוים דיאטה ״סטנדרטית״ מאוד תומכת בזה בכך ששעות האכילה בה הן פחות או יותר קבועות, ואז אפשר לתכנן את היום לפיהן.

אבל פתאום האמירה של ״תאכלי רק כשאת אמת רעבה״ מפרה את האיזון הזה, כי בעצם רמת הרעב ומתי היא תגיע תלויה בהמון גורמים – ברמת הפעילות הגופנית שלי ספציפית באותו היום, במה כבר אכלתי קודם במשך היוםֿ, עד כמה ישנתי טוב בלילה לפני כן, ועוד כל מיני גורמים.

ואז מעבר לעובדה שאני צריכה להסית את הריכוז שלי כל הזמן לתחושות הרעב והשובע של הגוף כדי להבין מתי אני מספיק רעבה כדי לאכול – אני יכולה למצוא את עצמי רעבה בדיוק במידה הנכונה כשאני באמצע רצף של ישיבות שאני לא יכולה לקטוע, ואז לקראת סופן יהיה לי כבר קשה להקשיב או להתרכז במה שנאמר, ואפילו להיות חסרת סבלנות לאנשים מרוב רעב. בדיאטה סטנדרטית במצב כזה הייתי למשל דואגת לאכול משהו לפני רצף הישיבות כדי לא להגיע לסופן מורעבת ברמה שתפגע בתפקוד שלי, גם אם לא הייתי רעבה.

מעבר לזה, בימים שבהם אנחנו במשרד, ארוחת הצהרים היא לא רק הזדמנות לאכול, אלא גם אירוע חברתי ומגבש של לאכול יחד כחברים לעבודה. וקשה להכחיש שהפן החברתי חשוב מאוד בעבודה ולכן ארוחת צהרים היא אירוע שחשוב להשתתף בו – וגם נוצרת סיטואציה שבה ידוע שמשתדלים לא לקבוע ישיבות בשעה שמיועדת לארוחת הצהרים כדי לאפשר אותה, אז זה הזמן שהכי נוח לאכול בו במהלך כל השבוע גם כשאנחנו לא במשרד.

יכול להיות שעבור מי שעובדת כעצמאית, או בתפקידים או מקומות עבודה אחרים שבהם סדר היום פחות לחוץ מאשר בהייטק, יש יותר גמישות ביכולת לקבוע מתי לאכול. אבל במקרה שלי זה מאוד מרגיש מצב שפשוט לא מתאים לאורח החיים שלי אלא רק מוסיף לי עוד סטרס.

אחד הדברים שכן אהבתי בסדנא הוא העובדה שרונית הדיאטנית כן הכירה את האהבה שלנו לאוכל בכלל ולמתוקים בפרט, ונתנה המון טיפים איך להסתדר עם זה.

אבל שוב – לפעמים חשוב לדעת שלכל אחד יכולה להתאים שיטה אחרת.

זה למשל מזכיר לי אירוע שקרה לי בערך בתקופה שהתחלתי להשתתף בשומרי משקל אי שם ב 2007. שומרי משקל אפשרו בצורה דומה לזו של רונית לאכול פעם ביום משהו מתוק קטן כמו שורה שוקולד או מיני חטיף.

ובדיוק באותה תקופה מישהי חדשה הצטרפה למשרד שבו ישבתי שגם היתה בתהליך הרזיה – בקבוצה מקבילה לשומרי משקל בשם ״דיאטה קלאב״. ובשיטת ההרזיה של ״דיאטה קלאב״ היה מושג של קינוח שבועי – כלומר במהלך רוב הימים אוכלים רק אוכל בריא, ואז ביום אחד בשבוע אפשר לאכול מתוק או מלוח מפנק, אבל בכמות יחסית גדולה: טבלת שוקולד שלמה, קינוח בבית קפה, שלושה או ארבעה בורקסים, וכו׳.

ושתינו התווכחנו איזו שיטה יותר טובה, אבל התשובה היא בעצם מאוד אישית, וגם היא יכולה להשתנות עם השנים. יש כאלו שמרגישים צורך בכמות, ויש כאלו שמתאים להם יותר לאכול כמות קטנה באופן יומיומי.

רונית לקחה אותנו ל״גישת שומרי משקל״ של לאכול את הפינוק היומי הקטן – אבל בשלב מסוים הבנתי עד כמה הוא לא מתאים לי, כי הנוכחות של השוקולד בבית (שאותו החזקתי רפינוק) כן הרגישה לי מפתה. אמנם מספר האירועים שבהם אכלתי כמות גדולה בבת אחת היתה מועטה – אבל עדיין הרגשתי שאני מנשנשת ממנו קצת יותר מידי גם אם זה היה במסגרת האכילה הרגילה שלי – למשל הייתי יכולה לקחת שורה או שתיים שוקולד לפני אימון במקום לאכול פרוסה או שתיים של לחם או משהו מקביל כמו פריכיות תירס.

לכן אני אישית למשל מרגישה טוב יותר עם הוצאה של שוקןלד מהבית, ואכילה של פינוק גדול יותר פעם בשבוע.

רונית כנראה לא תסכים עם ההחלטה הזו כי היא גם מתמחה בטיפול רגשי ובהקניית כלים ללימוד הרגלים כמו דחיית סיפוקים.

ואכן נחשפנו ללא מעט מהכלים האלו – אבל אני אישית הרגשתי שהם עצמם לא עזרו לי.

אני כמובן מרגישה שאני לא יכולה לפרט עליהם כאן כי זה תוכן של רונית, אבל בעצם לא מעט מהכלים האלו משמשים גם דיאטניות אחרות ואנשי מקצוע אחרים להתמודד עם הרגלי אכילה לא טובים, גם אם הם משמשים בגרסא קצת אחרת או למצבים קצת שונים.

ולרוב הטיפים של רונית כבר נחשפתי בעבר, כשחלקם עזרו לי ברמה כזו או אחרת, וחלקם האחר לא. והם באופן עקרוני מאוד מאוד טובים וראוי לנסות אותם, אבל הרגשתי שלפעמים ההבטחה של ״ההרגל / הטיפ שעוזר ל-כ-ו-ל-ן לפתור את הבעיה הזו או האחרת״ היא קצת מוגזמת – פשוט כי ממש כמו עם הקינוח היומי או השבועי, לכל אחת מאיתנו יש אולי העדפות אחרות, נטיות אחרות, רצונות אחרים, או אפילו בעיות רגשיות אחרות מול אוכל ופינוקים שלא בהכרח אפשר לענות עליהם עם הרגל אחד שעבד עבור לקוחות מסוימים של רונית.

או אולי בניסוח קצת אחר אפשר להגיד שלכל אחד מאיתנו יש פסיכולוגיה שונה בגישה שלנו כלפי אוכל, ולכן לא כל שיטה שעבדה לאישה מסוימת תעזור לכל אחת אחרת.

בטיפול קבוצתי גם מאוד יכול להיות שאמירות מסוימות יהיו טריגר לנשים מסוימות.

למשל רונית חזרה הרבה על המשפט ש״כשהייתן ילדות אז אמא לא רצתה שתאכלו בין הארוחות כדי שתפתחו תיאבון לפני הארוחה עצמה – וזה נכון כי צריך להגיע לארוחות כשאנחנו רעבות ולא לאכול בין הארוחות כשבעצם אנחנו לא ממש רעבות״.

הבעיה היא שלא תמיד המוטיבציה של האמהות כזו טהורה. אמא שלי למשל גדלה בדור של דיאטות כסאח, ולכן מבחינתה כל סימן של תיאבון מצידי היה דבר רע, גם כשהוא היה בזמן הנכון וברמה הנכונה.

לכן ההרצאות האלו של אמא שלי לגבי מתי אני אוכלת לא נועדו כדי לאפשר לי ״לפתח תיאבון״ לפני הארוחה, אלא יותר בכיוון של לגרום לי להתבייש בזה שאני מעזה להרגיש רעבה מלכתחילה ואוכלת לפי רמת התיאבון הזו – משהו שגם רונית כנראה תסכים שהוא לא בריא.

כמובן שרונית עצמה לא ידעה על הטריגר הזה לפני ההרצאות שלה, אבל אני חושבת שבכל פעילות קבוצתית כזו יכולות להיות נקודות שעבור נשים ספציפיות יהיו טריגרים בגלל ההיסטוריה שלהן מול אוכל, ומי שמצטרפת למסגרת כזו צריכה להיות מודעת לזה.

הספר ״יוצאת מהכלים״של הסופרת סופי קינסלה, הוא ספר נשים קליל למדי. ספר שבעבר היה מכונה ״רומן למשרתות״. ספר שהגיבורה שלו היא אישה, שמצליחה לסבך את עצמה בצרה כזו או אחרת – אבל עד סוף הספר הלא ממש ארוך היא מצליחה למצוא פתרון לבעיה הזו, להגיע למקום טוב בחיים שלה, ובנוסף גם להצליח לתפוס את הגבר החלומי שמככב איתה בספר בתור בן זוג לנצח נצחים בלבד (כמו שהיינו אומרות כשהיינו קטנות).

במקרה של ״יוצאת מהכלים״, הגיבורה היא אישה צעירה בת 29 בשם סמנתה סוויטינג. היא עורכת דין בלונדון, בת של אמא מאוד הישגית שמצפה שהילדים שלה גם יהיו כאלו. לכן סמנתה עצמה עובדת במשרד עורכי הדין הכי יוקרתי בלונדון ומועמדת להיות השותפה הכי צעירה שהיתה אי פעם במשרד.

רק כמה דקות אחרי שהיא שומעת באופן בלתי רשמי שהיא זו שנבחרה להיות שותפה – היא מגלה שהיא עשתה טעות סופר קריטית, או כך היא חושבת. אז היא יוצאת בהלך מהמשרד, עולה על הרכבת הראשונה שהיא מצליחה למצוא – ומוצאת את עצמה באיזור כפרי כזה או אחר. אבל איכשהו כשהיא נכנסת לאחד הבתים כדי לבקש כוס מים וכדור נגד כאב ראש – ההישגיות שלה גורמת לה להצליח בראיון למשרד עוזרת בית שמנקה, מבשלת, ומגהצת.

למרות שבתור עורכת דין עסוקה ופמיניסטית איך לה מושג איך לנקות, לבשל – או לגהץ. או לתפור כפתור.

איכשהו הגנן החתיך של האחוזה עוזר לה בכך שהוא מפנה אותה לאמא שלו שמלמדת אותה לבשל – אבל סמנתה במקביל מגלה את הקסם בחיים בלי לעבוד במשרה עם המון שעות נוספות (כולל מידי פעם עבודה במהלך לילות שלמים), שבה אפשר לצאת לפאב או סתם להתבטל בגן. או כמובן לצאת לדייטים עם הגנן החתיך, השרירי, והמאוד שזוף.

אבל אז בדרך לא דרך (בעיקר אחרי חיפוש באינטרנט), סמנתה פתאום מגלה כמה פרטים שגורמים לה לחשוב שהיא לא טעתה, ושהעסקה שנכשלה כביכול בגללה בעצם היתה מצב שבו שותף מתוך המשרד עבד על המשרד כדי להרוויח את הכסף שהיא כביכול הפסידה – ושהשותף הזה שהיה המנטור שלה במשרד בעצם ניצל אותה כדי לכסות על הרמאות הזו. שיחת טלפון מולו מוכיחה את תחושת הבטן שלה, ואז המזכירה שלו גם מספרת לה שמאחורי הקלעים הוא היה זה שהתעקש שהחברה תפטר אותה להפתעת הרבה מאוד אנשים.

סמנתה מנסה להיכנס בתחפושת למשרד כדי להשיג הוכחות לתיאוריה שלה – אבל מעבר לזה שהיא לא מצליחה להביא אותן, היא גם מתגלה ונזרקת מהמשרד בבושת פנים. אבל היא מחליטה לשוחח עם אחד השותפים הבכירים במשרד שמואיל בטובו להקשיב לתיאוריה שלה (שעל פניו נשמעת מטורפת) ומתחיל לבדוק אותה בוקר אחרי. תוך כמה שעות מתחילת החקירה הוא מעדכן את סמנתה שכנראה יש משהו מאחורי הרעיון שלה – ובסופו של דבר כשבאמת מגלים את האמת, היא מקבלת הצעה לחזור למשרד ולהיות שותפה.

אבל אז עולה השאלה הקריטית בספר: האם סמנתה בכלל רוצה לחזור לעבוד בתור עורכת דין? מצד אחד היא עבדה במשך שנים כדי להגיע לשותפות הזו, וכשהיא עבדה בתור עורכת דין היא אהבה את התפקיד, ואולי אחרי ההתלהבות הראשונית מהעבודה בתור עוזרת בית – היא תתגעגע לאתגר האינטלקטואלי שבעריכת הדין. אבל האם אחרי כדמה חודשים שבהם היא גילתה את נפלאות הפנאי (וגם את הגנן) – האם היא תצליח לחזור להיות אותו אדם שהיא היתה לפני המשבר?

עד כמה שהרומן קליל, הוא באמת מעלה כמה שאלות מעניינות על עולם העבודה של ימינו. הרי בסופו של דבר אלו שמרוויחים בימינו משכורות טובות הם אלו שלא פעם עובדים ״מצאת החמה עד צאת הנשמה״, ממש כמו סמנתה בתור עורכת דין. לא פעם אורח החיים הזה דורש לא מעט וויתורים, אבל נשמע שבהרבה מובנים סמנתה של לפני השינוי לא מכירה בהם.

היא למשל מספרת בהמשך הספר שכשהיא נמצאת במשרד בזמן החקירה על הרמאות, היא הולכת לשירותים ופוגשת שם כמה עורכות דין צעירות יותר. היא רואה איך הן חיוורות ולחוצות, ואחת מספרת שם בגאווה על איך היא עבדה בשבוע שלפני כן בשני לילות שלמים בלי ללכת הביתה. וסמנתה ידעה שרק חודשיים לפני כן גם היא היתה גאה בסיטואציות כאלו, אבל פתאום זה לא נשמע לה כזה מפתה.

או למשל לקראת סוף הספר היא כן מנסה להתחיל לעבוד בתור שותפה, ואחד השותפים האחרים נותן לה חוזה להתחיל לעבור עליו. היא מספרת שבעבר היא היתה מתלהבת לעבור על הניירת כדי להיות הראשונה שמוצאת בחוזה הזה בעיות שצריך לתקן – אבל עכשיו החוזה פשוט משעמם אותה וקשה לה להתרכז בו.

נכון שעקרונית השינוי המאוד קיצוני הזה לקח יחסית מעט זמן (חודשיים), אבל הוא באמת מעלה שאלות לגבי איך אנחנו תופסים מצבים מסוימים לפי המציאות שאנחנו נמצאים בה. והמציאות הזו בהחלט יכולה להשתנות, לפעמים בגלל סיבות שהן יחסית קטנות, ולפעמים אפילו קטנות מאוד.

למשל אותו שותף בכיר שהפיל את השחיתות שלו על סמנתה הצליח לעשות את זה רק כי השולחן שלה היה מבולגן (הכי מבולגן בחברה אפילו), ולכן הוא יכול היה בקלות להכניס חוזה לא גמור בין המסמכים השונים על השולחן ואז להגיד שהוא לא הוגש בזמן רק כי סמנתה איבדה אותו בכל הבלגן – ולא בגלל שהשותף בכלל לא ביקש ממנה להגיש אותו באופן מכוון.

וגם הגילוי שלה לגבי הטעות קרה באותה מקריות. האחיינית של בעלת הבית שלה שהיתה בסוף התואר שלה במשפטים במקרה באה לבקר באחוזה, ובמקרה רצלה להתראיין בחברה שבה סמנתה עבדה – ורק במקרה שוחחה עם סמנתה שאותו שותף רמאי הולך לראיין אותה אבל אז הולך לפרוש, וזה מה שהוביל לאינטואיציה שלה לגבי הטעות שהיא לא עשתה.

באותה מידה, יש בספר לא פעם תשומת לב לפרטים. למשל אחרי שסמנתה חוזרת למשרד כדי לקבל קרדיט על הגילוי שלה, ואז מסרבת לחזור לעבוד – אפשר היה להחליק לה על זה ולתת לה לעזוב. אבל כדי להמשיך את הדרמה, הסופרת רצתה שהמשרד כן ירדוף אחרי סמנתה – ולכן כשהיא יוצאת מהמשרד היא צועקת על השותף שרודף אחריה שהיא בהחלט מעדיפה לנקות שירותים על פני לעבוד בתור עורכת דין, בלי לשים לב לזה שהיא מביכה את המשרד בזה שהיא צועקת על זה בדיוק בפני עיתונאית שבאה לראיין את מנהלת היח״צ של המשרד לגבי השחיתות שהתגלתה בזכותה של סמנתה.

המצב עצמו הוא קומי למדי, אבל בהחלט מסביר את הלחץ שהמשרד הפעיל על סמנתה לחזור לתפקיד של עורכת דין כדי שלא יחשבו שהיחס בו לעובדים הוא גרוע – והלחץ הזה נועד לקדם את העלילה.

במקביל יש בלא מעט מהסיטואציות האלו הומור. למשל בשלב מסוים מגיעים לבית שבו סמנתה עובדת כעוזרת בית כדי לראיין אותה על למה היא מעדיפה לעבוד בתור עוזרת ולא לחזור להיות עורכת דין. בעלי הבית שמים לב לעיתונאים וכשבעל הבית שואל את העיתונאים מה הם רוצים, אחד העיתונאים עונה לו האם הוא מודע לזה שיש לו בבית את אחת מעורכות הדין המוכשרות ביותר בבריטניה.

באותה נקודת זמן בעל הבית לא יודע שסמנתה היא עורכת דין, אבל האחיינית שלו שבדיוק מתארחת אצלם היא בוגרת תואר במשפטים – אז הוא מניח שהם מדברים עליה ומזמין את האחיינית לשוחח עם העיתונאים. העיתונאי מגלה לבעל הבית שסמנתה היא בעצם עורכת דין, ושואל אותו האם הוא לא שם לב לזה שהיא בעצם מאוד אינטיליגנטית – ובעל הבית עונה שהוא כמובן שם לב, ולכן הוא ניסה בתקופה האחרונה לעודד את סמנתה לסיים את הבגרויות שהוא הניח שהיא לא סיימה…

הספר מסתיים בנימה מאוד רומנטית שבה סמנתה מתאחדת עם אהוב ליבה הגנן, אותו גנן שעורכי הדין האחרים זלזלו בו כי הוא כביכול לא חכם וחשוב כמוהם (למרות שהספר כן מציין שהוא למד לתואר כזה או אחר). כאילו זה בעצם מה שחשוב בחיים – מה ששוב מעלה את השאלה האם האהבה היא בעצם המשמעות שרלוונטית לחיים שלנו כנשים?

אני קצת מתביישת להגיד שניצלתי את חצי יום הראשון שלי בעיר לפשוט מנוחה.

הנחיתה שלנו התבצעה באיחור של למעלה משעה ואולי אפילו כמעט שעתיים בגלל איחור רציני ביציאה שלנו מאיסטנבול. אבל מעבר לזה – כשהגענו לסן פרנסיסקו, היה תור מאוד ארוך לביקורת הדרכונים, לפחות לאזרחים הזרים שהיו אמורים לעבור את נציגי ההגירה לארה״ב. בשלב מסוים התחילו לשלוח חלק מהאזרחים הזרים לעמדות ביקורת הדרכונים שלרוב טיפלו באמריקנים, אבל כמישהי שנשלחה לעמדות האלו אני יכולה להעיד שזה לא היה יעיל – כנראה כי שלחו קבוצה יחסית גדולה למספר עמדות יחסית קטן (לדעתי היו שתיים), שגם הן בחלק מהזמן היו צריכות גם לקבל בעדיפות גבוהה יותר אזרחים אמריקניים. עמדתי שם הרבה מאוד זמן, רק כדי לראות איך אנשים שעמדו הרבה אחרי בתור המקורי שנשארו בו מוזמנים לשוחח עם נציג הגירה בזמן שאני עדיין מחכה בתור.

ואז אחרי המתנה של למעלה משעה לביקורת הדרכונים – מסתבר שהמזוודות שלנו עדיין לא יצאו למסוע, ולקח זמן נוסף עד שהמזוודות שלי הגיעו.

לכן הגעתי לאכסניה רק לקראת חמש בערב, למרות שבמקור הטיסה היתה אמורה לנחות באחת עשרה בבוקר…

אחרי מקלחת, אמרתי לעצמי שאכנס למיטה קצת לנוח ואז אצא לארוחת ערב – אבל הייתי כל כך עייפה אחרי הנסיעה שמצאתי את עצמי נרדמת לשעות ארוכות ומתעוררת רק באמצע הלילה, אז פשוט חזרתי לישון.

אז איפה כן ביקרתי ביומיים שאחר כך?

האקדמיה למדעים של קליפורניה הוא מוזיאון הטבע המקומי הקטן של סן פרנסיסקו שנמצא בגולדן גייט פארק. המוזיאון מאוד ידידותי לילדים ויש להם המון פעילויות שמיעדות להם, אבל כמובן שיש גם תצוגות שמעניינות מבוגרים.

יש במוזיאון כבר מה שנים מעין ״יער טרופי״ מוקטן, עם פרפרים וציפורים. ביקרתי בו בביקור שלי בעיר בקיץ 2014 והוא היה מלא בפרפרים שהתעופפו בכל מקום – אבל הפעם ראיתי הרבה פחות פרפרים – כנראה שיש הרבה פחות מהם, אבל אולי עצם העובדה שהיו באיזור כמה כיתות של ילדים בגילאים שונים (כולל קטנים) שהתרוצצו והרעישו קצת הפחיד את אלו הקיימים.

היציאה ממתחם הפרפרים נעשית במעלית שמובילה למרתף – ששם יש את האקווריום של המוזיאון, ופחות או יותר צריך ללכת דרכו כדי לצאת חזרה למוזיאון. יש אנשי צוות ליד המעליות במתחם הטרופי שמוודאים שאין על אנשים פרפרים כשהם יוצאים מהמתחם והם אלו שגם לוחצים על הכפתורים במעלית כדי שהיא תגיע למרתף, אבל הם לא ממש שואלים או אפילו מזהירים שהמעלית תגיע לאקווריום למי שלא מעוניין להגיע לשם.

כמו שאתם רואים האקווריום מאוד מרשים ויפה, ואני שמחתי לבקר בו – אבל אני מניחה שלא כל אורח ישמח על זה מסיבות של לחץ זמן למשל.

יש במוזיאון גם פלניטריום שבו אפשר לצפות בסרטים תמורת תשלום נוסף (שלדעתי אפשר לרכוש כרטיסים אליו אונליין), אבל בדיוק כשני הגעתי למוזיאון היתה תקלה במקרן, ולקח להם המון זמן לתקן אותה.

יש גם במוזיאון קפיטריה עם אוכל אמריקני טיפוסי במחירים לא זולים, שנראתה מלאה מאוד כשאני הייתי שם, אבל שוב יכול להיות שאלו לא היו תיירים אלא שצוות המוזיאון אפשרו לתלמידי בית הספר שביקרו במוזיאון באותו היום לאכול שם את ארוחת הצהרים שהם הביאו איתם.

הגברות המצובעות הם בניינים צבועים עם ארכיטקטורה מעניינת שמהוות מעין סממן מזהה של העיר ומופיעות לא פעם בסרטים או סדרות על העיר, כמו למשל הסדרה הידועה ״צער גידול בנות״ וסדרת ההמשך שלה שיצאה לפני כמה שנים בנטפליקס שבה המשפחה כביכול גרה באחת מהבתים האלו.

אוטובוס התיירים הוריד אותנו בנקודה שדרשה הליכה לא ארוכה מאוד אבל בעליה כדי להגיע לנקודת התצפית על הבניינים שכפי שאפשר לראות נמצאת בפארק. בפארק עצמו היתה גם מעין ״עגלת קפה״ עם מבחר משקאות כולל קפה קר.

גשר שער הזהב הוא הגשר הידוע של העיר. אוטובוס התיירים חוצה אותו כדי להגיע לנקודת תצפית יפה על הגשר והעיר שנמצאת ב״צד השני״ שלו – כלומר לא בסן פרנסיסקו אלא במארין קאונטי.

באופן עקרוני רבים חוצים את הגשר ברגל או באופניים כדי להגיע לנקודה הזו – ומצד שני בקצה הגשר בעיר עצמה יש אפשרות גם לצפות בגשר ממרחק, ויש אפילו חופים שמהם הנוף שלו מאוד מרשים. חשוב לזכור שהגשר עצמו יחסית ארוך להליכה (לפי וויקיפדיה מדובר על קצת פחות משלושה ק״מ לכל כיוון), ולרוב צריך לא רק לחצות אותו אלא גם לחצות אותו בחזרה לעיר כדי להגיע לתחנת אוטובוס או רכבת תחתית, כי אין תחבורה ציבורית שעוברת עליו מלבד סיורים מסודרים.

במקרה או שלא במקרה, ביום שבו ביקרנו בגשר היו פקקים איומים בדרך אליו – משהו שמצד אחד בזבז המון זמן מזמן הנסיעה של אוטובוס התיירים (שׁכפי שכתבתי – היה מוגבל מאוד בשעות), אבל מצד שני אפשר לי זמן מנוחה.

שוק האיכרים במבנה המעבורת (שממנו יוצאות גם מעבורות שונות לאתרים וערים אחרות בסביבה) הוא שוק האיכרים המקומי של העיר.

מדובר על שוק בתוך מבנה שבהרבה מובנים דומה לשרונה בת״א – הרבה חנויות מזון קבועות שנמצא בתוך הבניין.

אני מודה ששמתי לב אליו כבר ביום הראשון שהגעתי לעיר, שהיה במקרה יום שלישי – כי יום שלישי הוא אחד מתוך כמה ימים בשבוע שבו מעבר לדוכני האוכל ה״רגילים״ והקבועים, יש מחוץ לבניין גם דוכנים של פירות וירקות טריים ממשקים באיזור העיר.

לפי מיטב הבנתי – בשבת השוק ממש מלא ופעיל, אבל גם בשלישי וחמישי יש כמות קטנה יותר של דוכנים נוספים של חקלאים שמגיעים מהאיזור עם תוצרת טריה של פירות וירקות.

פישרמנס וורף הוא כנראה האתר הכי תיירותי במובן הדביק והקיטשי יותר שאפשר לדמיין.

יש בו לא מעט מוזיאונים ואטרקציות – החל מאקווריום מפואר וגדול וכלה במוזיאון דמויות שעווה. אבל ממש כמו בכל אתר תיירותי בארה״ב – רוב השטח מלא בחנויות ובמסעדות, רובן יקרות באופן יחסי גם עבור סן פרנסיסקו עצמה. ולא מדובר רק על המחירים עצמם – אלא גם מה תקבלו עבור אותו מחיר, כלומר יכול מאוד להיות שעבור מחיק שנשמע רק ״קצת״ יקר תקבלו מוצר קטן יותר משמעותית ממה שאתם רגילים לקבל במקומות מקבילים במקומות אחרים בעיר.

מה שכן יש בו בחינם היא נקודת תצפית על אריות ים שהשתלטו על כמה מהמקומות שבהם אמורות היו לעגון ספינות.