התיירת המקרית

בצירוף מקרים מוזר או משעשע במיוחד, לפני שבוע וקצת כתבתי לשרביט החם על כמה מהאלבומים האהובים עלי שאקח איתי לאי בודד, כשניים מהם היו אלבומים של להקת לינקין פארק.

וכמו שציינתי ברשומה עצמה:

במסגרת מסע ההופעות של הלהקה אחרי יציאת האלבום, הלהקה הגיעה להופעה אחת בישראל, אחרי כמובן סיור קצר בארץ ופגישה עם הנשיא. ראוי לציין ששניים מחברי הלהקה הם יהודים, אבל גם לשאר החברים בה היה עניין דתי לבקר בישראל.

לצערם של המעריצים זה לא יקרה שוב כי הזמר של הלהקה התאבד בקיץ 2017, ומאז הלהקה לא פעילה, כנראה כי הם לא מעוניינים להחליף את הזמר.

אבל במהלך הסופ״ש האחרון, הלהקה יצאה בהצהרה שהיא מתחילה להיות פעילה שוב – בנובמבר עומד לצאת אלבום חדש שלהם, כשאחד מהשירים בו יצא בתור סינגל.

את ההצהרה הזו הם ביצgו בהופעה וירטואלית, שבה התברר שהם גייסו ללהקה זמרת חדשה במקום אותו זמר שהתאבד. ובנוסף לזמרת החדשה, התברר שהמתופף של הלהקה גם הוחלף – ההסבר של הלהקה הוא שעם השנים המתופף הישן החליט להתרחק יותר ויותר מהלהקה, ובשלב מסוים אפילו הודיע רשמית שהוא לא מעוניין יותר להיות חלק מהלהקה, והם כמובן בתור חברים מבינים ולכן מצאו מישהו אחר שכיף להם לעבוד איתו.

---

חלק משמעותי מהמעריצים התלהב מהשיר ומהאיחוד, וקיבל בחיבוק חם את הזמרת החדשה, באמירה שהיא המחליפה המושלמת לזמר שמת.

אחרים כנראה מתקשים לקבל את הזמרת החדשה כמחליפה, או פשוט מאמינים שהלהקה אינה אותה להקה ללא הזמר המקורי (אני מניחה שהניסוח תלוי בנקודת המבט של מי שמתאר אותה). חלקם פשוט לא מעוניינים במוזיקה החדשה שמוציאה הלהקה, אבל מעריצים אחרים ממש כועסים על השימוש בשם הלהקה המקורי וחושבים שהלהקה היתה צריכה לצאת בשם חדש.

ועולה גם שאלה מעניינת בהקשר הזה.

שעות ספורות אחרי ההודעה על האיחוד המרגש, הגיטריסט הודיע במין הודעה מוזרה שדיברה על זה שהוא ״אוהב יותר את העבודה מאחורי הקלעים של ההקלטות וההכנה להופעה החיה״. היה מדובר על הודעה על זה שהוא לא עומד להצטרף לסיבוב ההופעות של הלהקה (לא ברור אם מדובר רק על סיבוב ההופעות הנוכחי, או באופן כללי), אבל היו אנשים שבאופן ראשוני חשדו שאולי גם הוא פורש מהלהקה.

וכמובן שזה מעלה את השאלה למה זה קורה, גם אם הגיטריסט פשוט לא מצטרף להופעות חיות, או ספציפית רק למסע ההופעות הנוכחי?

---

אבל בימים האחרונים מסתבר שיש ללהקה בעיה מעמיקה יותר – והיא העובדה שהזמרת היא חברה בכת הסיינטולוגיה. ועם זה עולות שתי בעיות.

הראשונה היא בהקשר של סיינטולוג ידוע אחר: השחקן דני מסטרסון, שהורשע באונס של שלוש נשים (וכנראה אנס עוד כמה אחרות). ומסתבר שהזמרת כנראה היתה חלק ממעגל החברים שלו, והיה אירוע שבו הזמרת ועוד כמה חברים שלו הגיעו לדיון בבית המשפט שקשור אליו, והם התחילו להטריד את אחת העדות במעלית בצורה אלימה – עד כדי כך ששריף מקומי נאלץ לסלק אותם פיזית ממנה, והוא עצמו אמר שהוא לא ראה התנפלות דומה חוץ מאולי משפטים של חברי כנופיות אלימות במיוחד.

האירוע הזה מקבל המון זמן בתקשורת בימים האחרונים. היא עצמה פרסמה התנצלות שיש הטוענים שהיא די ״פרווה״ ונועדה מצד אחד לבטל את הביקורת נגדה, אבל מצד שני לא לעצבן את הנהלת הסיינטולוגיה שדורשת ממנה להישאר נאמנה למסרים שלה, שאומרים שכל הסיפור הזה הוא בעצם נקמה של כמה חברים לשעבר בכת.

ההיבט הבעייתי השני נובע מכך שהסיינטולוגיה מתנגדת לכל טיפול פסיכולוגי באשר הוא, ומצד שני יש הרבה סיפורים של חברים לשעבר שעזבו את הסיינטולוגיה על כך שיש שם התעללות בילדים, במיוחד בילדים של חברים (הסיינטולוגיה הוקמה בשנות החמישים והשישים כך שיש לא מעט אנשים שהם מבוגרים בימינו שנולדו לחברים בסיינטולוגיה ולכן הם היו חברים בה מילדות), כשהסיינטולוגיה כמובן מתכחשת לזה.

העניין הוא שהזמר המקורי של הלהקה סבל במשך שנים מדיכאון קליני קשה לאור העובדה שהוא עבר התעללות מינית בילדותו, ולכן רבים תוהים עד כמה ראוי שמי שמחליפה אותו תהיה מישהי שלא תומכת בטיפול נפשי שיכול היה להציל אותו, או לא מתנגדת לגוף שלכאורה מעודד התעללות בילדים…

מה יקרה עם זה בסוף? אי אפשר כמובן לדעת. יכול להיות שמבחינת הלהקה הרעש הזה סביבה עוזר לה כי הוא נותן להם הרבה פרסום שהם שמחים לקבל כדי לחזור למיינסטרים המוזיקלי. הם כנראה גם מקווים שעם הזמן הביקורת על החברות של הזמרת בסיינטולוגיה תעלם. אבל מצד שני ייתכן מאוד שאם הביקורת הזו לא תעלם ותעלה המחשבה שהיא פוגעת בלהקה ובהצלחה שלה – הלהקה לא תהיה מעוניינת להמשיך עם הזמרת לאורך זמן.

סביר מאוד להניח שזו סערה בכוס תה, ודי מהר תגיע שערוריה אחרת שתעסיק את עולם המוזיקה, והלהקה תמשיך בדרכה. יהיו כמובן מעריצים שיסרבו לקבל את הלהקה בהרכב הנוכחי שלה, ואולי גם אחרים שאחרי הקשבה לכמה שירים ירגישו שהלהקה כבר לא לטעמם (ואולי כמה מהם גם יהיו אנשים שפשוט עברו הלאה מבחינה מוזיקלית בתקופה שבה הלהקה לא היתה פעילה). אבל סביר להניח שללהקה ישארו מספיק מעריצים כדי להמשיך ליצור (ככל עוד הלהקה כמובן תצליח להשאר ביחסים טובים בינה לבין עצמה ולא להתפרק).

באותו ערב אחרי הטיול במפלים הגענו לעיר נוספת באיזור הרי הרוקיס הקנדיים – העיר ג׳ספר Jasper. ישנו בלילה (שוב) באסניה, כשרובנו ישנו בחדר משותף. בדיעבד ניסיתי לברר כמה יעלה לי לישון בחדר אישי, אבל החדר היחידי שהיה להם היה חדר עם שלוש מיטות בודדות שהייתי צריכה לשלם על שלושתן כדי לישון בו לבד – אז ויתרתי.

בערב יצאנו יחד לאכול ארוחת ערב במסעדה המקומית, ואחריה פחות או יותר כולנו הלכנו לישןן בחדר שהיה מאוד מחומם ולכן רובנו הרגשנו שהוא חם מידי – חוץ ממטיילת אחת בשם מיסי שתמיד סבלה מהקור והפעם נהנתה מחום האימים שהיה בחדר במהלך הלילה.

בבוקר התעוררתי מאוד מוקדם, והחלטתי לנצל את המצב כדי לכתוב בביומן שלי על הימים האחרונים – אבל בעיקר עלו בו הרבה מאוד חששות לגבי עד כמה אני מתאימה לטיול, בין השאר כי הרגשתי שאני מאוד עייפה ובקושי עבר שבוע וקצת מטיול שאמור היה לקחת קצת יותר מחודש. חלק מהבעיה לא היתה הכושר גופני שלי, אלא יותר השגרה שבה היה לי קשה לקחת אפילו יום אחד של ״מנוחה״ אמיתית – כי גם בימים שבהם היה לנו מסלול קל, חלק משמעותי מההליכה שלי היה בעצם העובדה שאתרי הקמפינג שבהם שהינו דרשו ממני ללת הרבה ברגל רק כדי להגיע לשירותים או המקלחות.

לא ידעתי שתוך שעה או שעתיים, אחרי שכולנו יצאנו לאכול יחד ארוחת בוקר במאפיה המפורסמת של העיר, שלידה במקרה נתקלנו במשפחה ישראלית שרבה ברחוב בקולי קולות ומשכה תשומת לב לא נעימה (למרות שאני היחידה שהבינה עברית, אבל אפשר היה לראות שהם רבים גם בלי להבין על מה הם מדברים) – הולך לקרות לי אירוע קריטי שישפיע על כל שאר הטיול.

בזמן שכולם התארגנו לצאת למסלול של אותו היום, אני קיבלתי שיחה מהמדריכים שכבר סיפרתי עליה בכמה הזדמנויות שבהם המדריך הראשי אמר שהוא בעצמו לא חושב שאני מתאימה לטיול, כשהוא משקף את החששות שאני בדיוק כתבתי עליהם. כמובן שלא אמרתי לו את זה אלא נלחמתי והתווכחתי על הזכות שלי להשאר בטיול, והגענו להסכמה שבה בשבוע הקרוב, שבסופו הסתיים החצי הראשון של הטיול – אוכיח את עצמי בכמה תחומים, וקודם כל בכך שאשן מעתה והלאה באוהל. בשביל זה הייתי צריכה לרכוש מזרון שעליו אוכל לישון, ובעצתה של מיסי גם קניתי שק שינה חם ועבה יותר, שבאמת היה שימושי הרבה יותר לטיול עצמו (למרות שאין לי מושג עד כמה אצטרך אוו בעתיד).

אחרי שמיסי והחבר שלה קייל עזרו לי עם הקניות, היינו אמורים לעלות לאוטובוס כדי להגיע למסלול שלנו בפארק בלאומי באיזור – אבל אני נשארתי עוד כמה שעות באכסניה. אמנם במקור התבקשתי לא להצטרף לנסיעה למסלול כדי שאוכל להספיק לקנות את הציוד שהייתי זקוקה לו, אבל הרושם שלי היה שחלק מהבקשה גם נבע מהצורך של המדריכים עצמם ״להרגע״ מהאירוע של הבוקר, כי לפני השיחה הקשה איתי היה להם גם ויכוח בינם לבין עצמם על הנושא. לכן למרות שכבר הספקתי לרכוש מה שאני צריכה לרכוש – לא עליתי על האוטובוס.

לכן בזמן המיילים האחרים הלכו במסלול יפה, אני ביליתי כמה שעות באכסניה בלהתקשר לאנשים כדי להתייעץ איתם מה לעשות, ובין לבין גם לכתבו ביומן שלי על האירועים. למזלי הצוות של האכסניה אפשר לי להשאר שם עד שעה יחסית מאוחרת למרות שלא נשארנו בה ללילה שני.

היה ברור לי למשל מהניסוח של כמה מהאמירות שהמדריכים ידעו לכסות את עצמם מבחינה משפטית ותהיה להם דרך לטעון שהייתי אמורה לדעת מראש שאני לא מתאימה לטיול ולכן יוכלו אולי ״לזרוק״ אותי ממנו בלי להחזיר לי את הכסף ליותר מחצי מהטיול (ובדיעבד באמת קראתי באחת הביקורות על הטיול על כך שהיה כבר מטייל שהם ״זרקו״ מהטיול בעבר וציפו שהביטוח שלו יכסה את עלות הביטול). בדיעבד גם חשבתי על זה שאולי הם בכוונה ביקשו ממני להשאר בעיר, אבל לא אפשרו למטיילת גרמניה צעירה להשאר במקביל אלי כי הם פשוט תכננו שאעזוב את הטיול בעיר והעדיפו ״להעלם״ לי ורק א זלהודיע לי על כך כדי להמנע מסצנות מול המטיילים האחרים.

זה כמובן לא היה המצב, ואחרי ארוחת צהריים בבית הקפה החביב – הם אספו אותי והלכנו לאתר הקמפינג הבא שלו שבו התחלתי לישון באוהל.

החוויה כשלעצמה לא היתה גרועה – חוץ מאולי העובדה שקניתי אוהל זוגי במחשבה שהוא יהיה מרווח, אבל הוא עדיין הרגיש לי מאוד קלסטרופובי. ולמרות שלא היה לי קושי להכנס ולצאת מהאוהל, זו לא היתה פעולה שמאוד נהניתי לעשות, במיוחד לא כדי לצאת מהאוהל בלילה לשירותים, ולאוrך זמן הרגשתי שהדרישה הזו שאשן רק באוהל היתה שוחקת.

אולי חלק מזה נבע מהעובדה שהייתי רגילה מטיולים קודמים שאפשר בקלות יחסית לישון באוטובוס, והנחתי שמידי פעם זה יהיה אפשרי (כי הרי בטיולים קודמים שלי המון אנשים ישנו באופן קבוע באוטובוס), ועצם האכזבה לא נבע רק מעצם הצורך לישון באוהל (שהיו לה יתרונות משלה כמו למשל פרטיות) אלא מעצם השינוי.

הנה תמונות של האוהל מהלילה האחרון או לפני האחרון שלנו:

זה הנושא של השרביט החם השבוע, כשמוטי ביקש שנציין שלושה סרטים ולא רק סרט אחד.

אני חושבת שהשאלה הזו היא שאלה קצת מורכבת, כי לא פעם סרטים שאהבנו בעבר פתאום יראו אחרת לגמרי כשאנחנו מבוגרים, ולכן קשה לחשוב על סרטים שבאמת יישארו אהובים ומהנים לאורך שנים.

אני חושבת שאחד מהסרטים שיש לו לפחות פוטנציאל להישאר סרט קלאסי כזה הוא הסרט ״הנסיכה הקסומה״ שהוא כביכול סיפור אגדה לילדים, אבל יש בו גם לא מעט הומור וסאטירה שפונה יותר למבוגרים בקהל.

סרט אחר שאני אוהבת הוא הסרט ״כמעט מפורסמים״ שמספר על נער שהצליח לקבל משימה של כתב מוזיקה ולהתלוות ללהקה שהוא מעריץ במסע ההופעות שלהם כדי לכתוב על המסע ועל הלהקה עצמה.

במהלך המסע הזה הוא כמובן מגלה בעיקר את הצדדים הפחות זוהרים של תעשיית המוזיקה, של אורח החיים של ״סקס, סמים, ורוקנרול״, ושל המוזיקאים שבעבר הוא העריץ.

סרט שלישי שאני לא יודעת אם אפשר להגיד עליו שאני ״אוהבת״ אותו, אבל אולי יותר מעריכה אותו הוא סרט בשם ״שבעה חטאים״ של הבמאי דיוויד פינצ׳ר בכיכובם של בראד פיט, מורגן פרימן, וגווינת׳ פאלטרו.

הסרט עוקב אחרי רוצח סדרתי שרוצח לפי שבעת החטאים החמורים של הנצרות, אבל זה לא בהכרח סרט מתח אופייני לז׳אנר.

חוט המחשבה שלי בעצם התחיל מהכתבה הזו – על אדם שמשדך ״אנשים מיוחדים״ כמו שהוא מכנה אותם, או אנשים עם מגבלות כאלו ואחרות, שכנראה יתקשו למצוא בני זוג ״נורמליים״.

מצד אחד, אני פחות אוהבת את הכינויים האלו של ״אנשים מיוחדים״ במקום ״אנשים עם מגבלה״, ואני כותבת את זה בתור מישהי מאוד שמנה שבהחלט נחשבת למישהי ״מיוחדת״ כזו שאנשים ״רגילים״ כנראה לא יסתכלו עליה בתור בת זוג פוטנציאלית למשל, ממש כמו הנכים והאוטיסטים בכתבה.

מעבר לזה, אני רואה פה משהו קצת מזלזל – כי לרוב יש הנחה שאותם ״אנשים מיוחדים״ צריכים להתפשר כדי להגיע לזוגיות, למשל על אנשים אחרים עם אותה בעיה כמוהם, או אנשים עם בעיות אחרות (למשל מישהו אוטיסט שיצטרך להתפשר ולצאת עם אישה שמנה). יכול להיות שבמצבים מסוימים שני אוטיסטים באמת יבינו אחד את השניה יותר טוב, או ששני אנשים שמנים ירגישו טוב בקשר כי הם נמשכים אחד לשני ונהנים לצאת לאכול יחד במסעדות – אבל יכול להיות שזה לא המצב כי יש שוני באיך שהאוטיזם מתבטא אצל האוטיסטים או בסדר היום התזונתי אצל האנשים השמנים, והשוני הזה גורם להם להיות שונים ממש כמו אוטיסט ואדם שהוא לא אוטיסט או אדם רזה ואדם שמן.

מצד שני, יש משהו עצוב בזה שרבים מה״מיוחדים״ לא מתקבלים על ידי החברה הכללית, במיוחד במצבים שבהם הם קרובים יחסית לנורמה. למרות שכמובן להיות ״קרוב יחסית״ לנורמה יכול להיות מצב מאוד לא מוגדר, כי יכול להיות שהיבט מסוים של המגבלה מפריע מאוד ספציפית לאנשים מסוימים – אבל לאחרים יפריע הרבה פחות או אפילו בכלל לא יפריע.

באותה מידה, ״אוטיסט בתפקוד גבוה״ מכסה טווח מאוד גדול של התנהגויות, החל מאנשים שבאמת מאוד קרובים לנורמה אבל קצת מוזרים ומתנהגים בחברה בצורה שנתפסת כמצחיקה וקצת נלעגת, וכלה באנשים שאמנם מסוגלים לטפל בעצמם ברמה הבסיסית, אבל ההתנהגות שלהם יכולה להיות רחוקה מאוד מהתנהגות נורמטיבית.

---

הסדרה ״הרופא הטוב״ היא סידרה שהדמות הראשית בה הוא מנתח צעיר ומצטיין בשם שון מרפי – שבמקרה הוא גם אוטיסט בתפקוד גבוה. הסדרה בוחנת את המתיחות בין הכשרון הגדול שלו באבחון מצבים רפואיים שונים וביכולת הניתוח שלו – לבין הקושי שלו לעבוד מול החולים כשהם לא מורדמים והוא לא צריך רק לאבחן או ״לחתוך״ אותם.

יש בסדרה לא מעט בעיות שקשורות לאיך מציגים לעולם אוטיזם, כמו למשל ההצגה של אוטיסט כאדם שלא מסוגל מצד אחד לתפקד בצורה נורמלית בחברה – אבל מצד שני הוא בהכרח גאון בצורה חריגה רק בזכות האוטיזם שלו. זה כמובן דומה מאוד לדמות של ״איש הגשם״ מהסרט בשם זה שאכן מבוסס על אדם אמיתי שהיה גאון בכל מה שקשור למספרים אבל לא היה מסוגל לתפקד באופן עצמאי.

אבל לא כל אוטיסט הוא עד כדי כך חסר אונים, ולא כל אוטיסט הוא בהכרח גאון. רבים שהם אוטיסטים הם אנשים שאולי ייתפסו כמוזרים או משעשעים, אבל הם לא מאוד חריגים בהתנהלות שלהם כמו איש הגשם או דמויות דומות – ומצד שני הם לא בהכרח גאונים (למרות שכמובן שיש ביניהם אנשים מוכשרים מאוד).

אחת הסצנות השנויות ביותר במחלוקת בסדרה היא הסצנה הזו. מדובר על מצב שבו מנהל חדש בבית החולים חושש מחוסר היכולת כביכול של שון לעבוד מול חולים בצורה טובה (ואולי אפילו עלול לסכן את בית החולים בתביעה) ולכן שולח אותו למקום שבו הוא יוכל ״לחתוך״ ולאבחן אבל לא להיות בקשר יומיומי עם חולים: מחלקת הפתולוגיה שבה מנתחים גופות של אנשים שכבר מתו.

זה כמובן מזלזל ביכולותין של שון כמנתח, והוא מגיע למשרד של המנהל החדש הזה כדי לדרוש לחזור לנתח. וברור מהסצנה שהמנהל מנסה ככל יכולתו להשתמש באוטיזם של שון נגדו ומתנהל בצורה שאמורה לעצבן אותו ולהוות טריגר מתסכל עבור שון כאוטיסט כדי כביכול להוכיח כך ששון לא מסוגל להתנהג בצורה מספיק ״טובה״ כדי להיות מנתח.

שון כתגובה לכך פורץ בשלב מסוים בהתקף זעם שנובע מהתסכול שלו מהמצב שנוצר והקושי שלו לתקשר בצורה ״רגילה״. אוטיסטים רבים כנראה יזדהו עם התסכול של שון והעובדה שהוא הגיע לגבול היכולת שלו לסבול – אבל עבור אנשים שהם לא אוטיסטים ההתקף נראה מפחיד ואפילו ככזה שיכול לגלוש לאלימות פיזית, גם אם היא תהיה לא מכוונת.

וזה כמובן מעלה את השאלה מהי התנהלות שמאפיינת אוטיזם, ומתי היא הופכת להיות משהו שמפריע לאדם – ולסביבה שלו.

---

בשנים האחרונות ישנה מגמה שהולכת וגדלה של אבחון באוטיזם, שבאופן טבעי מתרחבת בעיקר בכל מה שקשור לאוטיזם בתפקוד גבוה (כי גם בעבר היה קשה לפספס את מי שנמצא בתחום התפקוד הנמוך יותר). אלו אנשים שלרוב חוו קשיים חברתיים מסוימים בתור ילדים, אבל לא התנהגו בצורה מספיק חריגה כדי להחשב בעבר כאנשים שזקוקים לאבחון, אבל כיום מבינים שהן אכן אוטיסטים.

אבחון כזה הוא לא בהכרח דבר רע, ועבור רבים הוא אפילו משמח כי לא פעם ההסבר על מה הוביל לקשיים שאותם אנשים חוו יכול מאוד להקלה נפשית עבורם כי הם מבינים מאיפה נבעו הקשיים הללו, ושבעצם יש הסבר להם והם לא אנשים ״דפוקים״ אלא פשוט אוטיסטים.

מעבר לזה, כיום יש הרבה יותר קהילתיות סביב האוטיזם, ואפילו תפיסה בתוך הקהילה עצמה לפחות שמנסה לקבוע מציאות שבה אוטיזם (ובמיוחד אוטיזם בתפקוד ״גבוה״) הוא לא בעיה או פגם, אלא פשוט צורת תקשורת שונה ששאר העולם צריך להתרגל לתקשר בה בצורה יעילה.

וכחלק מזה, אוטיסטים רבים תומכים במה שהם מכנים ״אבחון עצמי״, כלומר אנשים שמאבחנים את עצמם כאוטיסטים – או אנשים סביבם.

כשזה אבחון עצמי, לא פעם זה באמת דבר חיובי, כי זה מאפשר לאנשים למצוא את התמיכה בקהילה שהם מרגישים שהם מזדהים איתה, ועצם העובדה שהקהילה קבלת את האבחון העצמי הוא דבר נפלא.

הבעיה היא כשהאבחון העצמי הזה בעצם גולש לאבחון של אנשים אחרים, בין אם הם מקבלים את האבחון או לא. וזה לא משנה אם מדובר על אוטיסטים שמזהים תכונות שהם משייכים לאוטיזם אצל אנשים אחרים, או אם אלו הורים / קרובים / חברים של אוטיסטים שמאבחנים אנ/ים אחרים באוטיזם לפי תכונות של האוטיסט שהם מכירים.

קודם כל חשוב לציין – מבחינה מקצועית מתחום הפסיכולוגיה, מאחורי כל תסמין שאנשים מזהים כמאפיין אוטיסטים יכולות להיות כמה אבחנות שונות. קשיים חברתיים למשל יכולים לנבוע מאוטיזם, אבל גם יכולות לנבוע למשל מהפרעות קשב וריכוז או מהפרעות אישיות שונות (כמו למשל הפרעת אישיות סכיזואידית). בכל אחד מהמקרים הקשיים יהיו נוכחים, אבל הסיבות מאחוריהם יהיו כנראה מאוד שונות. ומן הסתם כשהסיבות שונות, הטיפול בהן (למי שמעוניין) צריך להיות שונה. למשל במקרה של אוטיסטים הקושי החברתי נובע מזה שהם רוצים להתחבר לאנשים אבל לא מצליחים בגלל קשיי תקשורת, והטיפול צריך לעזור להם ליצור קשרים בצורה שמתאימה להםץ מצד שני, בהפרעת אישיות סכיזואידית כנראה שצריך לתת לאדם להישאר באיזור הנוחות שלו כאדם ללא חברים, גם אם לנו הבדידות הזו נראית נוראית.

מעבר לזה, עבור רבים ה״אבחון״ הלא רשמי הזה לא מהווה הקלה אלא שהם מרגישים שמבחינתם עצם ה״אבחון״ הם מסומנים כ״לא נורמליים״ או אפילו דפוקים. במצב כזה ״אבחון״ לא רשמי רק יגרום להם סבל והתנגדות, ולא ממש יתרום להם שום דבר.

אולי במובן מסוים ה״אבחון העצמי״ הזה מעיד על דבר שהוא בסופו של דבר חיובי שהמודעות לאוטיזם בציבור עלתה, ושישנה הבנה שאוטיזם ויא לא נכות או פיגור שכלי אלא הסתכלות שונה על העולם.

אבל מצד שני, הגבול בין אוטיזם בתפקוד גבוה לבין מישהו שהוא נורמלי יכול להיות קצת מטושטש, ועולה כמובן השאלה עד כמה אבחון (רשמי או עצמי) יכול להועיל במצבים כאלו לכולם, או אולי במצבים מסוימים (או עבור אנשים מסוימים) היכולת להשתלב בעולם כאנשים שהם לא אוטיסטים יהיה יעיל יותר.

---

ואולי חלק מהקושי שלי נובע מזה שהתהליך הזה מזכיר לי במובן מסוים את הקהילה של ״קבלה עצמית בכל מידה״, במיוחד בארה״ב. התנועה התחילה מכך שאנשים שמנים התנגדו ליחס שלילי ומפלה נגדם שזו (דרישה שהיתה ועדיין מאוד מוצדקת), אבל עם הזמן ובמיוחד בארה״ב התנועה הפכה להיות כזו שמדברת הרבה יותר לתנועה שמתנגדת לדיאטות ולכל ניסיון לשנות את האנשים השמנים בשום צורה. זה מגיע לא פעם למצב שבו אנשים שמנסים להרזות לא יכולים להצטרף לפעילויות של התנועות הרשמיות לקבלה עצמית בכל מידה בגלל שהם נתפסים כחלק מחוסר הקבלה העצמית רק בגלל שהם מנסים לא פעם לשפר את אורח החיים שלהם.

אבל יש בדרישה הזו התעלמות מהעובדה שהשמנה גורמת לסיכון בריאותי, ובנוסף לכך מה שלא פעם מה שמוביל להשמנה הוא אורח חיים לא בריא שגם הוא גורם סיכון בריאותי.

מצד שלישי, לא פעם יש צדק בהתנגדות לניסיונות להרזות בגלל שלא פעם חברות הדיאטה פועלות בצורה שלא בהכרח משרתת את הבריאות של החברים בה אלא יותר את הרצון להרוויח כסף. מעבר לזה, גם בתחום הרפואה והטיפול בהשמנה יש לא פעם בעיות – טיפולים כמו ניתוחי קיצור קיבה או השימוש בתרופות הרזיה מלווה לא פעם בתופעות לוואי וסיכונים בריאותיים אחרים, ולא פעם הכשלון בהם מוביל להשמנה חוזרת מאוד מהירה ומאוד גבוהה, וקושי להרזות שוב אחרי אותו כשלון.

לכן הגבול בין לעודד יחס שיוויוני לאנשים שמנים לבין העידוד לאורח חיים לא בריא שמוביל למחלות הוא מאוד מטושטש וקשה להגדרה.

ונכון שאוטיזם לא מסוכן בריאותית, אבל עולה השאלה עד כמה המושג של קבלה עצמית עובד באותו אופן, ועד כמה הוא עלול לא רק לתרום אלא גם לפגוע באדם באופנים אחרים.

מאז שהייתי ילדה, עברתי מסגרת פעם בכמה שנים.

למשל עברנו כמשפחה פעמיים לחו״ל – פעם אחת כשהיתי בת 5 – 6 ובערך בגיל גן חובה עברנו לקנדה לקצת פחות משנה, ופעם שניה לשנתיים בניו יורק כשהייתי בכיתות ו׳ וז׳.

בפעם הראשונה שחזרנו לארץ מקנדה, עברנו לגור בשכונה אחרת, ואני נאלצתי לעבוד לקראת סןף השנה לגן חדש. אני רק זוכרת שביום או יומיים הראשונים הילדים היו נחמדים, אבל אז התחלתי לבכות בבקרים ולא רציתי להשאר, והם לעגו לי על זה. גם העוזרת של הגננת הית גועלית.

בפעם השניה שחזרנו לארץ חזרנו לאותה שכונה ואפילו לאותו בית – אבל כשעזבנו הייתי עדיין תלמידה בבית הספר היסודי ליחד הבית (מתוך כמה בתי ספר יסודיים שהיו בשכונה), וכשחזרתי הייתי צריכה לעבור ללמוד בחטיבת הבינים היחידה שהיתה בשכונה. איכשהו שיבצו אותי לכיתה הכי מופרעת בשכבה, כזו עם בנים שהציקו לכל הבנות בכיתה אבל במיוחד לי כי הגבתי להם הכי ״קשה״.

זו היתה הסיבה שעברתי בית ספר ברגע שהתאפשר לי. בירושלים לפחות אז היתה חובה ללמוד בבית הספר השכונתי עד סוף כיתה ט׳, ואז לתיכון אפשר היה לעבור לבין בספר אחר לשנות התיכון ככל עוד התלמיד התקבל אליו כמובן (למרות שלדעתי בתי ספר שכונתיים עדיין היו מחויבים לקבל את התלמידים של השכונה גם בהרשמה שניה או שלישית).

לכן יכולתי לעבור לבית ספר אחר רק בכיתה י׳, ולמזלי גם ניצלתי את ההזדמנות כדי לעבור לבית ספר שהרמה האקדמית שלו היתה גבוהה יותר.

---

אחת הסיבות שאני כותבת על זה נובעת משיחה שהיתה לי לאחרונה עם מישהי שהיתה חברה שלי בתקופת התיכון.

הכל התחיל מזה שלפני עשור ומשהו, גיליתי שהתיכון שלי מארגן מפגשי מחזור לכל מי שסיים את הלימודים בשנה שמסתיימת בספרה מסוימת. למשל השנה אמור להערך מפגש מחזור לכל מי שסיים ללמוד ב 2014, 2004, 1994, 1984, וכמובן כל שנה לפני כן, כשבוגרים מאוד ותיקים מוזמנים להגיע לכל מפגש מחזור שהם רוצים להגיע אליו.

מפגש המחזור האחרון שלי היה אמור להיות באוקטובר 2023, ומן הסתם נדחה בגלל המלחמה, ובסוף נקבע מחדש למאי השנה.

אני החלטתי לא להגיע אליו – חלק מזה נבע שלא היה לי נעים להגיע מאוד שמנה (משמעותית יותר שמנה ממה שהייתי בתיכון) ובדיוק פוטרתי מהעבודה, אבל חלק גדול מזה נבע מהעובדה לא ממש שמרתי על קשר עם אף אחד שלמד איתי בתיכון.

בתיכון רוב החברות שלי היו ממסגרות לגמרי אחרות – היתה לי חברה טובה משנות חטיבת הביניים, והחל מהקיץ בין כיתה י׳ לי״א כשעשיתי קורס מד״א, היו לי כמה חברות טובות מהקורס ומההתנדבות שלי בשנתיים אחרי.

אבל כן היתה לי חברה אחת, מהכיתה המקבילה, שביליתי לא מעט איתה ולפעמים גם עם חברה נוספת שלה בהפסקות, ובעיקר אחרי שעות הלימודים. אבל מסיבה שלא ממש ברורה לי, הקשר שלי איתה התנתק למרות שהמשכתי בקשר עם שאר החברות שלי מאותה תקופה, לפחות במהלך השירות הצבאי שלי והתואר.

לכן לא ממש רציתי להגיע למפגש המחזור ולהיות שם שוב במצב שבו אני יושבת לבד בצד ולא משוחחת עם אף אחד, במיוחד לא במצב שבו לא היה לי ממש ברור מי יגיע ומי לא, מי יזכור אותי מאלו שכן יגיעו, והאם יהיה לי הפעם משהו משותף עם מי שכן יגיע.

אבל כחלק מההכנות למפגש, מי שאחראית על הארגון מטעם בית הספר שלחה לנו רשימת קשר של האנשים שלמדו איתנו, כולל שמות, מספרי טלפון, ואימיילים. ומתוך סקרנות, הצלחתי ביוני לאתר את זו שהיתה חברה שלי בתיכון והקשר איתה איכשהו התנתק.

שוחחנו קצת במסנג׳ר של פייסבוק לכמה דקות, ואמרנו שנפגש בפעם הבאה שאני בירושלים (אמרתי לה שאשמח להפגש אם היא אי פעם תגיע למרכז, אבל יש לי רושם שהיא בקושי מגיעה או לא היתה מעוניינת להפגש גם אם כן).

אני לא יודעת אם יכולתי להתרשם אם היא מאושרת בחיים, אבל נשמע שהיא מאוד מבוססת בהם – היא מעולם לא עזבה את ירושלים, למרות שכבר לא מעט שנים היא גרה בשכונה שונה מזו שהיא גדלה בה. היא נשואה פלוס ילדים, ומכמה פרטים שהיא סיפרה לי במהלך השיחה (שלאור פרטיותם לא אחשוף כאן) היא נמצאת בשלב שונה בחיים מזה שלי, כזה שבו היא משלימה עם הגיל הרבה יותר ממני.

ואני מודה שבמובן מסוים השיחה השאירה אותי קצת עצובה, כי השיחה בינינו היתה שיחה די כללית, כזו שהיתה לי עם לא מעט מכרים לשעבר מתקופת בית הספר או התואר שבמקרה נתקלנו אחת בשניה בפייסבוק. זה לא שציפיתי שנחזור להיות חברות, אבל אולי כן הייתי שמחה אם היינו שתינו שומרות על קשר מעבר לשלום שלום הזה.

---

במקביל לזה, נזכרתי שלפני עשר וקצת שנים, כשבית הספר שלי התחיל (לפחות עבור השכבה שלי) לארגן מפגשי מחזור, גיליתי שהתלמידים של השכבה שבה למדתי בחטיבת הביניים החליטו לארגן לעצמם פגישת מחזור, והיה מי שהצליח באמת לארגן את המפגש שהתברר כמאוד מרגש עבורם.

הם יצרו קבוצה בפייסבוק שחלקם שיתפו ממנה תמונות ולכן גם אני ״גיליתי״ אותה, ובין השאר ראיתי שהם התעניינו בלא מעט תלמידים שלמדו איתם במהלך השנים ועזבו לפני סיום התיכון, והתעניינו האם מישהו בקשר איתם והם אפשר יהיה להזמין אותם גם למפגש.

אני לא הוזכרתי שם, וגם לא היה לי עניין להגיע – אבל היה לי קצת עצוב לחשוב שבגלל כל המעברים האלו שלי במהלך הלימודים הפכתי להיות מישהי ש״פחות נחשבת״ כחלק מהקבוצה הזו של התלמידים.

בעצם רבים מהם למדו יחד החל מבית הספר היסודי, דרך חטיבת הביניים ואז לתיכון, גם אם הרכב הכיתות השתנה עם השנים. אבל בגלל המעבר שלנו לארה״ב, החזרה שלי לכיתה שבה לא הכרתי אף אחד בחטיבת ביניים, ואז המעבר שלי שנתיים אחר כך לתיכון אחר הפכה את החוויה שלי למאוד לא רציפה מבחינה חברתית.

---

מן הסתם יש שינויים בחיים שהם נורמליים – בקונטקסט של הלימודים למשל רובנו מסיימים מתישהו את הלימודים ומתגייסים לצבא, והסיכוי שנשרת עם מישהו שאנחנו מכירים הוא מאוד נמוך עד אפסי. אני אישית הכרתי בטירונות שלי מישהי שלמדה איתי בכיתה ועוד מישהי ממד״א, אבל הן היו במחלקות ואולי אפילו פלוגות לחלוטין אחרות בטירונות, ואז אחריה שלושתנו הועברנו לקורסי המשך שונים.

אבל אני שואלת את עצמי עד כמה החיים שלי בכלל (החל מהילדות אבל גם אחר כך) כללו יותר מידי מעברים כאלו. למשל המעבר שלי לארה״ב לכמעט ארבע שנים, ומאז עברתי כמה עבודות (ומחלקות שונות באחת מהן שבה עבדתי המון זמן), וגם עברתי מהוד השרון להרצליה ואז לרמת גן.

ובהשוואה לאותה חברה מהתיכון, אני מרגישה ממש לא יציבה. אולי לרבים במצבים דומים לשלי, הנישואים והילדים מעניקים את היציבות הזו שחסרה לי, אבל אני חושבת שאולי חלק משמעותי מזה נובע יותר מאופי או אישיות שבגללן אני אולי אפילו נהנית מהשינויים האלו, באותה מידה שגורמת לאנשים אחרים להיות יותר יציבים בחיים שלהם באופן כללי.

וברור לי שאני מעדיפה להיות מישהי שחוותה כמה פעמים את האפשרות לגור בחו״ל, או לגור באיזור כפרי יחסית של הוד השרון ליד לא מעט שדות שאפשר לטייל בהם, או לגור עשר דקות הליכה מהחוף כמו שגרתי בהרצליה. בסופו של דבר לכל בחירה שלנו בחיים יש מחיר, גם אם לפעמים אנחנו לא מודעים לו.

זה מזכיר לי שכשעברתי בזמנו לארה״ב, עברו במקביל אלי זוג צעיר עם ילדה קטנה שבת הזוג היתה מישהי שהיה מבוגרת ממני בבערך תשעה חודשים, והרבה חשבו שאנחנו מאוד דומות מבחינת כמה היבטים של האופי שלנו.

במובן מסוים קצת קינאתי בה בזמנו שהיא הצליחה בגיל יחסית צעיר למצוא בן זוג יציב ונחמד, אבל בדיעבד גם ברור לי שבהרבה מובנים הייתי מפסידה הרבה מההתפתחות האישית שלי אם במקום לצאת לרילוקיישן לבד – הייתי עושה את זה עם בן זוג שיכול היה לקחת חלק משמעותי ב״לסדר״ דברים. עצם זה שהייתי צריכה להתמודד לבדי עם חיים במדינה זרה מאוד קידם אותי ברמה האישית, גם אם עשיתי את זה עם הרבה מאוד טעויות והסתבכויות בדרך.

ובלי הרילוקיישן שלי גם כנראה שלא הייתי הופכת למישהי שמטיילת הרבה בעולם במקומות שהם מעבר לערים האירופאיות המוכרות שכולם נוסעים אליהן לפי אופנה כזו או אחרת.

וסביר להניח שאם הייתי עושה את הרילוקיישן כחלק מזוג, כנראה גם שלא הייתי מודעת לזה שאני מפסידה משהו. וזה אולי במובן מסוים קצת עצוב לי – למרות שברור לי שגם אז היו לי חוויות שהיה לי חבל להפסיד…

ה Icefield Parkway הוא כביש שמחבר בין Lake Louise לבין העיר Jasper שגם היא בהרי הרוקיס הקנדיים.

מדובר על כביש מאוד יפה עם נופים מהממים, שאנחנו עצרנו בכמה נקודות יפות בכביש בעיקר להפסקות שירותים וכדי למתוח את הרגליים בכמה מהנקודות היפות של הכביש בדרכנו לעיר ג׳ספר. כמו למשל עצרנו ליד האגם הזה:

אחת התחנות בדרך היתה אגם שכדי להגיע אליו הלנו במסלול של 200 – 300 מטר כדי לצפות מלמעלה באגם בשם Peyto Lake: כשירדנו מהאוטובוס המדריכה סירבה לספר לנו מה נמצא בסוף המסלול כי היא רצתה שנהיה מופתעים:

בהמשך עצרנו ב Athabasca Glacier – מדובר על קרחון שניתן ללכת עליו, אבל רק בעזרת הדרכה מקצועית. במקום לקחת ואתנו למום שבו יכולנו לקבל את ההדרכה הזו – לקחו אותנו למסלול שהיה אמור להוביל אותנו על לקחרון עצמו אבל בלי היכולת לעלות עליו.

אחרי ההליכה במסלול הזה, המדריכים החליטו לפנק אותנו בארוחת צהרים שפשוט הורכבה מהרבה מאוד פריטים מקריים – למשל כמה סוגם של פירות, כמה סוגים של קרקרים, כמה סוגים של גבינות, וכו׳. אני לא אהבתי את סגנון האכילה הזה בין השאר כי הוא לא פגם גרם לך שמי שהגיע באיחור מסוים לארוחה יכול היה למצוא את עצמו עם מבחר הרבה יותר דל של מוצרים לבחור מהם ואפילו לאכול מהם, פשוט כי אחרים כבר הקדימו לאכול ואפילו התכבדו פעמיים שלוש בלי לחשוב על זה שאולי עוד אנשים צריכים להגיע ולא אכלו…

אני חושבת שבמקרה הספציפי הזה אני דווקא הייתי מהראשונים להגיע לארוחת הצהרים, אבל אני מניחה שהיו אחרים שחוו מבחר דל של אוכל.

קצת רקע כדי להציג את הדמויות השונות פה.

פעם מזמן היה לנו ועד מיתולוגי של אדם אחד. הוא הלך לעולמו, ואחרי בלגנים של מציאת חברת ניהול שלא ממש תפקדה – שתי נשים שבהן בעלות דירות בבניין החליטו לקחת על עצמן את הניהול של הבניין כדי ״לשקם״ אותו ולתקן את מה שצריך אחרי ההזנחה של חברת הניהול – ואז שהבניין יבחר ועד חדש.

לא ממש נבחר ועד חדש, ועם הזמן הבעלים של הדירה לידי שכנראה יש לו אינטרס כלכלי בכך שהבניין ינוהל החליט להיות מעורב. הוא לא חלילה בועד, אבל כן דחף לכך שנבחר ביוני האחרון חברת ניהול חדשה, כשמי שעובדת מול חברת הניהול בתור נציגת הבניין היא אחת מאותן נשים שהיו הועד הזמני, למרות שהיא רוצה לשמור על המחויבות הנדרשת מהתפקיד למינימום.

ברקע לכל זה, יש גם בעל דירה אחר שמשכיר את הדירה שלו שאיכשהו הצליח להסתכסך עם הועד לגבי כמה נושאים שבהם הוא טען שהביין אחראי לתיקון כזה או אחר, והועד טען שהוא היה אחראי לכך. לפחות במקרה אחד זה הגיע עם המון רעש וצלצולים מצידו של הסכסכן לבית המשפט, ששם הוא הפסיד והועד כמובן דאג שכולנו נשמע על זה.

לאחרונה הוא הצליח למצוא עוד נושא להסתכסך איתו עם הועד, וזה כמובן שוב הגיע לבית המשפט. רק הפעם איכשהו הנציגה לש הועד טענה שהיא לא ועד או משהו דומה – ומסתבר שהסידור שיש לנו שבו היא עובדת מול חברת הניהול אבל לא נחשבת לועד רשמי לא מקובל מבחינה חוקית. וזה נתן לסכסכן משהו שהוא יכול להתנגח בו מולה ומול שאר הבניין שלא תומך בסכסוכים שלו.

זה התחיל מזה שבסוף יולי הוא ניסה לקבוע ישיבת בעלי דירה, וזה לא הלך לו כי לאף אחד אין כוח אליו ולמריבות שלו. לכן הוא היה זה שהחליט שבית המשפט יצטרך למנות לנו ועד חיצוני.

הקטע הוא שמשהו שם לא ממש ברור. ערוץ הווטסאפ של בעלי הדירות היה שקט עד שבשבוע שעבר פתאום הסכסכן כתב בשמה של מישהי שטענה שבית המשפט מינה אותה להיות הועד החיצוני שלנו, והיא התחילה להתלונן על זה שהועד הקיים לא משתף איתה פעולה – ושחוסר שיתוף פעולה עלול לגרום לכך שיטילו רנס על הבניין כולו.

כנראה ששום דבר לא ממש קרה עם זה – אני מניחה שההודעה היתה מיועדת להיות שיימינג לועד, אבל זה לא ממש עבד.

אז היום בבוקר הסכסכן החליט לקבוע שוב ישיבת דיירים או בעלי דירות, הפעם כדי שנוכל להכיר את הנציגה שהוא טוען שבית המשפט מינה לנו (שוב, כל התקשורת וההודעות ממנה עברו כל הזמן הזה דרכו).

לפחות הפעם הועד, שזו הנציגה הקיימת ובעל הדירה לידי שכנראה חשוב לו שהבניין יתפקד החליטו לענות לסכסכן. בעל הדירה החליט לצאת בהצהרה שאף אחד לא יגיע אם אותו סכסכן לא יהיה בישיבה הזו באופן אישי. בעל הדירה כנראה חשד שהסכסכן לא יגיע מתוך ידיעה ששאר בעלי הגירות עצבנים עליו מאוד בגלל ההתנהלות שלו (ובגלל שוועד חיצוני דורש תשלום נוסף) – ורצה שהבחור ייקח אחריות על מה שהוא עשה.

אותה דיירת שבהקשר עם חברת הניהול גם דאגה לשלוח פרטים על ההתנהלות הלא תקינה של אותה נציגה כביכול – שלא הציגה בכלל כתב מינוי שלה לתפקיד, וגם לא פנתה אל הועד כשהיא אמרה שהיא פנתה אלא רק שבוע וחצי אחר כך, בדיוק ביום שהסכסכן פנה אל בעלי הדירות בווטסאפ והתלונן על הועד הקיים.

הקיצר, יש פה בלגן שלם שכנראה הסכסכן גרם לרובו, אבל נראה שכנראה הפתרון או הפיצוץ (וכנראה שניהם) יקרה ביום ראשון הקרוב בישיבת בניין נוספת.

הקטע הוא שאני לא רוצה להגיע אליה – כי בישיבה האחרונה התנפלו עלי לגבי הניקיון והג׳וקים בדירה שלי. נכון שעברו מאז שלושה חודשים, והג׳וקים נעלמו וכנראה גם התלונות על הניקיון, אבל אני חוששת שהמפגש המחודש אולי יעורר אותם שוב.

וכמובן שעקרונית הבעלים של הדירה לידי יכול ״לדרוש״ ממני להגיע כפי שהוא עשה בפעם הקודמת.

אבל גם אם אני לא אהיה בישיבה, כנראה שהבעלים של הדירה לידי יגיע לישיבה הזו אם היא תתקיים, ואז לא תהיה לו בעיה לקפוץ אלי לדירה כדי לשוחח אם הוא רוצה. ומכיוון שהישיבה מתחילה ב 19:00 ותמשך כנראה בסביבות השעה פלוס מינוס – הסיכוי שלא אהיה בבית בשעות האלו נמוך, ואין לי ממש מקום להיות בו מחוץ לבית. אם הייתי עדיין עובדת יכולתי להגיע למשרד (למרות שאף אחד כמעט לא עובד בו בימי ראשון) ולצאת מאוחר, אבל עכשיו אין לי מושג לאן אני יכולה ללכת.

אולי לכל היותר אני אוכל פשוט להתעלם מהדפיקות בדלת ולהיות ממש ממש שקטה כדי שיחשבו שאני לא בבית?

זה הנושא של השרביט החם השבוע, כשבעצם טליק מאפשר לנו לבחור שלושה אלבומים ולא אחד בלבד.

האלבום הראשון הוא אלבום בשם Third Eye Blind של להקה באותו שם, שיצא ב 1997. זהו אלבום הבכורה של הלהקה, שהובלה על ידי הזמר והגיטריסט הראשי שלה – רק שבדיעבד הזמר הראשי לקח שליטה כלכלית מוחלטת על הלהקה, בלי ששאר החברים היו מודעים לכך. ברגע שהגיטריסט גילה על זה, הוא חשף את המידע לשאר חברי הלהקה כדי לאפשר להם להתנגד לזה, אבל שאר החברים מלבד הזמר החליטו לא להאמין לו, והוא הועף מהלהקה שנתיים אחר כך, זמן קצר אחרי שהאלבום השני של הלהקה יצא לאור.

בסופו של דבר גם הבסיסט של הלהקה והגיטריסט שהחליף את הגיטריסט המורד הועפו בתורם מהלהקה, והרבה שנים אחר כך במקרה שלושתם נפגשו, השלימו – והחליטו להקים יחד להקה שתנגן את השירים של הלהקה המקורית שעל רוב השירים שלה עדיין היו להם זכויות יוצרים. הזמר כמובן לא אהב את זה וניסה למנוע מהם בכל מחיר את ההופעות האלו – ואני חושבת שהוא בסופו של דבר הצליח לפרק את הלהקה אחרי שהוא הגיע לעיסקת טיעון בתביעה שחברי הלהקה הגישו נגדו.

הקטע הוא שרבים טוענים שלמרות שהזמר טען שהוא היה זה שכתב בעצמו רבים מהשירים של הלהקה, בדיעבד אחרי שחברי הלהקה האחרים הועזבו ממנה, רמת הכתיבה של השירים התדרדרה פלאים, ובין המעריצים הסקפטיים יותר רצה תיאוריה שבעצם החברים שלו ללהקה היו אלו שעסקו בעיקר בכתיבה, והוא פשוט ניצל את היכולות שלהם וזרק אותם כשהם התחילו לדרוש יותר מידי קרדיט על הכתיבה או יותר מידי כסף (או שניהם).

כיום הזמר הוא כבר כמעט בן שישים, ונראה מבוגר לגילו. הלהקה ממשיכה להופיע כשרק הזמר והמתופף נשארו מההרכב המקורי של הלהקה, ויש לי רושם שלזמר יותר ויותר קשה למצוא מעריצות צעירות שישמחו להצטרף אליו לבילוי כזה או אחר כפי שהיה בעבר.

אבל האלבום הראשון של הלהקה נחשב למאוד איכותי בגלל שהוא באמת היה כתוב טוב, והיה ללהקה זמן לעבוד עליו בלי לחץ להפיק כמה שיותר רווחים כפי שקרה עם האלבומים הבאים של הלהקה.

---

האלבום הבא שאקח איתי הוא אלבום בשם A Thousand Suns של להקת לינקין פארק. האלבום מדבר בגדול על התנגדות למלחמה, וספציפית למלחמה גרעינית שהכותרת של האלבום מתייחס אליה (יש אמירה של ממציא הפצצה הגרעינית רוברט אופנהיימר שהפצצה הראשונה שניסו בארה״ב זהרה כמו אלף שמשות).

במסגרת מסע ההופעות של הלהקה אחרי יציאת האלבום, הלהקה הגיעה להופעה אחת בישראל, אחרי כמובן סיור קצר בארץ ופגישה עם הנשיא. ראוי לציין ששניים מחברי הלהקה הם יהודים, אבל גם לשאר החברים בה היה עניין דתי לבקר בישראל.

לצערם של המעריצים זה לא יקרה שוב כי הזמר של הלהקה התאבד בקיץ 2017, ומאז הלהקה לא פעילה, כנראה כי הם לא מעוניינים להחליף את הזמר.

עדכון חשוב: כמה ימים אחרי פרסום הרשומה (תןך פחות משבוע), הלהקה הודיעה באופן מפתיע אחרי שבע שנים על איחוד שלה עם זמרת שהחליפה את הזמר שהתאבד.

---

עוד תקליט של לינקין פארק שכנראה אקח איתי לאי בודד הוא Minutes to Midnight שגם הכותרת שלו מתייחסת במובן מסוים למלחמה גרעינית: יש מעין תיאוריה שמעריכה כמה אנחנו קרובים למלחמה גרעינית שמדמה שעון, ושעת חצות מסמלת את המלחמה. הסיכון למלחמה מתבטא בכמה דקות אנחנו נמצאים לפני חצות – למשל בשנות החמישים והשישים של המאה קודמת באמת הינו דקות ספורות לפני המלחמה (ובמיוחד סביב משבר הטילים בקובה). מצד שני – דווקא המשבר גרם למחוגי השעון להתרחק מחצות כי המעצמוצ הבינו את הסכנה שבאירוע ולכן החליטו להפשיר רצת את היחסים כדי להפחות משמעותית את הסיכון למלחמה גרעינית (לפחות עד שנות השמונים שבהן רייגן חימם שוב את המלחמה כדי למוטט את בריה״מ כלכלית).

אני מניחה שאקח אותו לאי בודד בעיקר מסיבות סנטימנטליות – אני זוכרת שהקשבתי לו לא מעט בתקופה אחרי שהוא יצא שבה אני גם התחלתי לצאת באופן קבוע להליכות די ארוכות ולרוב הקשבתי לו בזמן ההליכה.

מאז נובמבר 2019, התחלתי במגמת עליה במשקל.

זה התחיל בטיול שלי לניו זילנד. למרות שטיול באופן טבעי דורש לא מעט פעילות גופנית והלכתי בו הרבה ברגל – גם התזונה שלנו שם לא היתה משהו מבחינת אפשרויות הבחירה (במיוחד כשהיה מדובר על טיול מאורגן ולא היתה לי שליטה על מה המדריכים בחרו לבשל ולהגיש). וזה מעבר לעובדה שהיו לנו המון הזדמנויות לאכול בחוץ ולהנות מהרבה אוכל אופייני לניו זילנד שלא בהכרח זמין בארץ – החל מהרבה המבורגרים טובים שמתחרים על להיות ההמבורגר הכי טוב בניו זילנד (אני אישית הכי אהבתי את ההמבורגר הזה), או מה שמכונה שם ״פאי״ שהוא בעצם פשטידה מבצק עלים שממולאת בלא מעט מילויים מלוחים או מתוקים.

שלא לדבר על השוקולדים המעולים שיש שם – בין אם מדובר על חברות ידועות בכל העולם שיש להן שם טעמים מיוחדים כמו ״היער השחור״ או שוקולד עם פופקורן, וכלה בחברות ניו זילנדיות מקומיות שייצרו שוקולד מעולה שאי אפשר להשיג בארץ ושגם להן היו המון טעמים מיוחדים שאין בארץ.

ופה היה קאץ׳ מסוים, כי בהתחלה כשרכשתי שוקולד שלא היה אישי הייתי שמחה תמיד לכבד בו אחרים, אבל אז שמתי לב שכמה אנשים (בהם אחד המדריכים) היו תוקעים בי מבטים קצת עקומים על זה ששוב קניתי שוקולד, אז פשוט הפסקתי לחלוק את השוקולד עם שאר המטיילים והתחלתי לאכול אותו בעצמי – וזה כמובן לא תרם במיוחד לתזונה בריאה יותר (למרות שכנראה הכוונה המקורית של מי שניסה להעיר לי היתה שפשוט לא אקנה יותר שוקולד).

בניו זילנד עצמה עליתי קצת יותר משלושה ק״ג, משהו שלא היה בעיני ממש חריג לטיול באורך כזה. כשחזרתי לארץ, הבאתי איתי לא מעט מאותם שוקולדים – חלקם עבור החבר׳ה בעבודה, וחלקם כדי שאוכל להנות מקצת שוקולד כל יום בתור פינוק יומי. אבל בסופו של דבר אני אכלתי חלק נכבד גם מהשוקולד שהבאתי לעבודה, ומהשוקולדים שהיו לי בבית אכלתי הרבה יותר מקצת כל יום – ומצאתי את עצמי עולה בחודש וחצי אחרי הטיול בעוד שלושה ק״ג פחות או יותר.

עליה כזו של בערך שישה וקצת ק״ג בחודשיים וחצי היתה מאוד מדאיגה אותי בעבר, כי לרוב לא עליתי כל כך הרבה במשקל בתקופה כזו קצרה. גם בתקופות שבהן עליתי במשקל מאז שהתחלתי את ההרזיה שלי במרץ 2007, לרוב אם הייתי עולה במשקל זה היה קילו או שניים, ואז הייתי מצליחה לשמור על המשקל לתקופה מסוימת של חודשים עד העליה הבאה.

אבל משום מה זה לא הדאיג אותי, והנחתי שארד במשקל ברגע שאחזור לשגרה הרגילה שלי בלי שיהיו לי כמויות של שוקולדים בבית.

---

אבל השגרה שלי לא חזרה לעצמה.

חודש וחצי אחרי שחזרתי מהטיול, פוטרתי מהעבודה שלי – ואז במקביל לחיפוש העבודה שלי התחילה מגיפת הקורונה שהובילה לסטרס מוגבר, וגם לכך שבקושי יצאנו מהבית ומסגרות כמו חדרי כושר נסגרו לתקופות ארוכות.

ולאט לאט זה התחיל להוביל להשמנה. הסגר הראשון שהסתיים בסוף מאי או תחילת אפריל הוביל לעליה של ארבעה ק״ג, וכך גם הסגרים הבאים.

ואז בנובמבר 2020, בערך שנה אחרי שהתחלתי להעלות במשקל ןעם עליה של בערך 14 ק״ג, הגעתי למסקנה שזהו זה, ואם אני לא מצליחה לחזור למסגרת לבד – אולי שווה לי לחזור למסגרת שבה אעבוד עם דיאטנית. אבל לא רציתי פגישות אישיות עם דיאטנית שתחטט לי יותר מידי בתזונה, ותנסה לגרום לי פתאום לאכול לפי תפיסת העולם שלה שלא בהכרח מתאימה לי, אלא יותר מעקב אחרי מה אני אוכלת ביום יום עם הערות כלליות יותר.

בואו ונגיד שזה לא עבד טוב כי בדיאטה שהצטרפתי אליה נאלצתי לוותר על כל המאכלים שאהבתי, לאכול רק מאכלים שסבלתי בקושי וגם אז מתוך רשימה מאוד קצרה של מאכלים. זה הוביל לשעמום ותסכול מאוד מהירים מהם – ובנוסף השיטה גם כללה הורדה גדולה מידי של כמויות האוכל שאכלתי מה שהוביל לכך שהייתי רעבה בטירוף כל הזמן ברמה שלא יכולתי להתרכז בשום דבר חוץ מכמה אני רעבה כל הזמן. את הפרטים כתבתי ברשומה הזו, אבל לא היה מפליא שאחרי כמה חודשים לא רק שהפסקתי את הדיאטה אלא גם חטפתי התקפי זלילה והעליתי כמה קילוגרמים במשקל בזמן קצר.

הבעיה היא שאחרי הטראומה מהמסגרת הזו – לא ממש הצלחתי לחזור למסגרת של הרזיה מלבד אולי לכמה שבועות פה ושם, וגם אז רק בצורה עצמאית וללא מסגרת רשמית. מה שכן הצלחתי היה להישאר באותו משקל לתקופה של שבועות או אפילו חודשים ספורים – אבל אז לעלות בעוד שניים או שלושה ק״ג בגלל אירוע כזה או אחר שגרם לי לאכילה רגשית.

הבעיה בעליות קטנות כאלו שהן לא מורגשות כביכול כי כל פעם אני משמינה ״רק קצת״, אבל לאורך זמן הן מצטברות ללא מעט קילוגרמים.

---

חלק משמעותי מהבעיה שלי במהלך התקופה הזו היתה בעיה תפיסתית.

פעם כשהייתי שמנה, הרגלי האכילה שלי היו מזעזעים – אבל חלק מסוים מהבעיה נבעה לא רק מאכילה של הרבה אוכל משמין, אלא גם מחוסר ידע די עמוק על תזונה בריאה. מעבר לזה, פעילות גופנית היתה משהו שאני פשוט לא עושה.

העניין הוא שהידע על תזונה גרועה וחלק מההרגלים הבריאים שלי נשארו איתי גם כשהתחלתי להשמין. עדיין המשכתי להשתמש בספריי שמן לטיגון במקום פשוט לשפוך שמן בכמויות (וגם המשכתי למדוד את כמות השמן שהוספתי לסלטים). או עדיין המשכתי למדוד כמה פסטה אני מבשלת, וספרתי כמה פרוסות גבינה צהובה אני מוסיפה למנה.

וכמובן שהמשכתי לעשות ספורט, גם אם עשיתי הרבה פחות אירובי מאשר פעם, במיוחד בכל מה שקשור להליכות. אבל מצד שני – בכל מה שקשור לאימוני כוח – המשקלים שהרמתי גדלו לאחרונה, מה שאפילו נתן לי תחושה של התקדמות ברמת הכושר שלי.

ובעצם כל זה הקשה עלי בעצם להבין שהפכתי ממישהי שבמשך 13 שנים שמרה על אורח חיים בריא, רזתה, והיתה לה תדמית של מי שרזתה המון ומקפידה לשמור על ההישג (שהיו אפילו קולגות שקינאו בה) – למישהי שמנה מאוד (ואפילו בצורה חריגה) אפילו יותר ממה שהייתי פעם, וכזו שאוכלת גרוע בהתאם.

---

באפריל, כשהפסקתי לעבוד אחרי שפוטרתי, התחלתי ברקע למלא קצת יומני אכילה והתחלתי לרדת לאט לאט במשקל. זה עבד לא רע בהתחלה, ואז נתקע – ואז במהלך מאי התחיל כל הבלגן מול השכנים שלי שדי גרם לי לנטוש את המאמץ.

אבל אם בעבר משבר כמו זה שקרה מול השכנים שלי היה מוביל אותי לעליה במשקל של כמה קילוגרמים – הפעם הצלחתי לשמור על המשקל בקצת פחות מקילו מעל המשקל שהגעתי אליו לפני המשבר, בטווח של כמה מאות גרמים.

וזה לא נעשה מתוך מודעות, אולי מלבד המודעות לזה שמשלוחים של וולט או של תן ביס עם קאפקייקים עולים לא מעט כסף שבתור מובטלת אני מעדיפה לא לבזבז. אבל אם באמת הייתי רוצה לאכול משהו כזה, לא היתה חסרה לי גישה לאוכל מנחם אבל משמין במכולתֿ, בסופר או במאפיות שליד הביתה שלי.

ואז לפני בערך שבועיים וחצי החלטתי לחזור למסגרת של רישום של מה שאני אוכלת כדי לעמוד בכמות הקלוריות ובאיזון התזונתי שלי, ונראה שבשלב זה – הניסיון מוביל לתוצאות.

אבל אני ממש מפחדת שהכל עדיין מאוד שברירי מהמון סיבות.

קודם כל, שהשכנים שלי ימשיכו להיות קרציות. שום דבר לא מבטיח לי שהם הפסיקו לעקוב אחרי מה שקורה לי בדירה או להתלונן על זה, גם אם לאחרונה יש לי שקט מהם.

דבר שני – כבר היו כמה מצבים בשנים האחרונות שבהן התחלתי לשמור על מסגרת אכילה ולהגיע באופן סדיר לחדר הכושר, והתחלתי לרדת במשקל – אבל אז המשקל נתקע למרות שהמשכתי לאכול כמו קודם, ואז התייאשתי מהשמירה והפסקתי לשמור על המסגרת. אני מניחה שיכול להיות שפניה לדיאטנית כדי שתשפר לי את התפריט יכלה היתה לעזור, אבל אחרי הניסיון הרע שלי עם המסגרת לפני כמה שנים לא ממש גרם לי לרצות לפנות למסגרת כזו שוב.

אבל עכשיו נראה שהתחלתי לרזות שוב, והחלטתי שאלא אם יקרה שוב משהו מאוד חריג בחיים שלי – אני אתמיד ברישום יומני אכילה (שכוללים גם מן הסתם שמירה על מסגרת קלורית מסוימת) ושגרה של אימונים עד ראש השנה, שהערב שלו יוצא בעוד חמישה שבועות פחות יום.

אחד המשפטים הכי חשובים לדעתי בכתבה הבאה, שבה מרואיינת פסיכולוגית קלינית לגבי ההתנהלות של נועה ארגמני הוא:

יש אנשים שמרגישים שהחטופים חייבים להם משהו, אבל האמת היא שהם לא. הם אזרחים תמימים שנקלעו למצב הזה בטעות, הם לא כוכבי ילדים שבחרו בפרסום, כאלה שמופיעים על במות, ואנחנו משלמים כסף לראות אותם ואז אולי אנחנו יכולים לחוש שזכותנו לצפות מהם לא לשתות אלכוהול, לעשן סמים או לקלל, כי הם צריכים לשמור על דימוי מקצועי ספציפי. זה לא המקרה של החטופים

החטופים לא בחרו להיחטף בשביעי באוקטובר, וסביר להניח שהם היו מוותרים על החוויה מהר מאוד. אבל החטיפה הפכה אותם למעין ״סלבים״, במיוחד אנשים כמו נועה שהפכו להיות סמל לאירועי השביעי באוקטובר, בעיקר בגלל שהתמונות שלה פורסמו בלא מעט אמצעי תקשורת, וגם בגלל הסיפור האישי שלה שבה בן זוגה יכול היה לברוח אבל בחר להישאר איתה. זה סיפור עם השפעה רגשית מאוד גדולה, וקל מאוד להשתמש בו בתור סיפור אנושי לחשיפת החטופים.

וכמובן שהסיפור שלה המשיך להיות מאוד סימלי כשהיא חזרה לארץ בעזרת חילוץ דרמטי, וזכתה להפגש עם אמא שלה לפני מותה.

אבל החשיפה הזו שלה ושל הסיפור שלה לא נעשתה מתוך בחירה, ולכן בעצם עולה השאלה עד כמה אפשר לבקר את נועה לגבי ההחלטות שלה.

וחשוב פה להבדיל בין ממש לבקר את נועה, לבין מצב שבו אנחנו מקבילם את ההתנהלות שלה אבל אומרים ״אנחנו לא היינו מתנהלים כך״ בכל אחד מהמצבים שבהם ביקרו אותה, למשל הנסיעה של עם ביבי לארה״ב, או לחגוג בסיבת ריקודים בביקיני מינימלי.

כי זכותה של נועה לעשות את כל הדברים האלו, ממש כמו שזכותנו להרגיש שאנחנו היינו פועלים אחרת ממנה.

אבל אולי הבעיה האמיתית פה היא שבעצם ה״סלביות״ הזו די נכפתה על נועה, והיא עצמה לא בהכרח מעוניינת בה, או יודעת להתנהל בה בצורה טובה. יכול להיות שהיא נהנית מתשומת הלב שמעמד הסלבית מעניק לה – אבל לא יודעת איך להחשף בצורה נכונה שלא תמשוך אליה אש. אולי היא בכלל לא רוצה את החשיפה הזו אלא להמשיך את חייה בשקט, אבל לא יודעת איך לגרום לתקשורת להפסיק לרדוף אחריה עבור כותרות שמכניסות כסף לעיתונים אבל פוגעות בה.