המשך עדכון שכנים

כפי שכתבתי בפוסט הקודם שלי, השכנים מהדירה לידי התלוננו על זה שהם רואים ג׳וקים יוצאים מהדירה, ואחרי ניסיון להפחיד אותי בכך שהם התקשרו למשטרה בתלונת שווא על ריח חריף מהדירה שגרם להם כביכול לחשוש שקרה לי משהו – הם החליטו להתלונן לבעל הדירה שלהם, או לדעתי הם פשוט איימו בכך שהם יעזבו באמצע החוזה מסיבות מוצדקות.

בעל הדירה התקשר אלי ביום חמישי, וסיכמנו שאבדו׳ האם יש אצלי ג׳וקים בדירה. ומסתבר שכנראה שיש, ואני חושבת שאפילו גיליתי מה המקור שלהם – יש באיזור שבין המטבח לסלון נקודה שהיא מוסתרת שיש בה כניסה לצנרת שירות של הבניין, כנראה של חוטי חשמל, שאיכשהו הכיסוי אליה מהדירה נשברה. לדעתי הג׳וקים שנכנסים, מגיעים משם.


במהלך הסופ״שׁ ניסיתי להתחיל בסידור הדירה כדי לראות עד כמה אסתדר עם זה לבד. אבל הדבר היחידי שהסתדר היתה העובדה שזרקתי לא מעט מחזור של נייר שהיה בדירה. מצד אחד זה פינה קצת מקום בדירה כדי שאוכל לגשת יותר בקלות לאיזורים שונים כדי לסדר ולנקות אותם. מצד שני, הבנתי שכל העניין גדול עלי, במיוחד כשמדובר על מצב שבו אני בלחץ זמן מצד השכנים שלי.

אני מאוד מבינה את בעל הדירה שלידי. יש אנשים שעבורם שכר דירה הוא אולי הכנסה נוספת לחסכונות, אבל ערוב רבים היא יכולה לשמש בתור מימון למשכנתא או הוצאות שוטפות אחרות, והם זקוקים לה באופן שוטף. ועבור אנשים מהקבוצה השניה – איבוד שכר דירה של חודשיים שלושה יכול להיות מכה כלכלית לא קטנה.

ואם יש בעיה אמיתית של ריח, לכלוך, ו / או ג׳וקים שמגיעה מהדירה שלי, אז יש סיכוי גדול שהבעלים של הדירה לידי יתקשו למצוא דיירים, במיוחד דיירים לאורך זמן.

לכן החלטתי לקחת ניקיון מקצועי לדירה – ואחריו הדברה. הבעיה היא שהרגשתי חוסר נעימות על המצב בדירה, והחלטתי לחפש חברת ניקיון שתהיה פנויה בתחילת שבוע הבא, בהנחה שאת רוב הסדר בדירה אוכל לבצע עד אז. אבל לא חשבתי על העובדה שכדי לתת לי הערכת מחיר ולהבין את היקף העבודה (כלומר כמה עובדים צריך ולכמה ימים) – הבעלים של חברת הניקיון ירצה לראות את המצב של הדירה, ואכן נדרשתי לשלוח לו סרטון.

ופה היתה לי התלבטות – פשוט היה לי לא נעים לשלוח סרטון של הדירה במצבה הנוכחי. מצד שני, אני לא ממש אוכל להזמין ניקוי לשבוע הבא אם לא אוכל לספק את הסרטון הזה, כי בעלים של חברות ניקיון לא יוכלו לתת הערכת מחיר או אפילו לתכנן את העבודה בלי זה.

והייתי חייבת לקבוע ניקוי בהקדם האפשרי כי הבוקר קיבלתי שוב שיחה מהבעלים של הדירה לידי שרצה לדעת מה קורה ומה הסטטוס, בעיקר כנראה כדי להרגיע את הדיירים שלו שהוא מטפל בבעיה. הייתי צריכה להסביר לו שאני צריכה למצוא בעלי מקצוע (כנראה שהוא שכח שהוא שוחח איתי ביום חמישי בשעות אחה״צ – מה שאומר שרוב הזמן שעבר מהשיחה הקודמת שלנו היה בסופ״ש שבו לא יכולתי לתאם שום דבר), ושבנוסף להדברה אני גם מזמינה ניקוי מקצועי לדירה.

אחרי שהוא נרגע והתחיל להקשיב לי (כי בהתחלה הוא היה לחוץ כנראה להראות לדיירים שלו התקדמות כי הם כנראה מאוד לוחצים עליו), הוא הבין שאני פועלת בצורה טובה. הוא למשל דרש ממני הדברה אבל רק ביקש ממני לדאוג לניקיון הדירה, ופתאום כשאני מדברת איתו על זה שאני רוצה גם להזמין לדירה ניקיון מקצועי זה גם טוב עבורו כי זה משהו שהוא יכול להציג לדיירים שלו בתור הישג שלו גם אם זו הצעה שלי.


בסופו של דבר החלטתי לשלוח את הסרטון לבעלים של חברת ההדברה למרות הבלגן בדירה.

ואני חושבת שרק כששלחתי לו את הסרט וזכיתי לראות אותו בעצמי הבנתי עד כמה המצב של הדירה גרוע.

אני חושבת שזה קשור לעובדה שבעצם המצב של הדירה התדרדר בצורה מאוד הדרגתית. ממש כמו בהשמנה שלי, זה לא שהלכתי לישון יום אחד בדירה מסודרת ונקיה (או בתור אישה רזה) והתעוררתי בדירה מבולגנת ולא נקיה (או בתור אישה מאוד שמנה). זה התחיל בקטן, והמשיך לגדול בצורה שאני לא הרגשתי בהבדל כי ברמה היומיומית הוא היה כזה קטן, אבל הוא הצטבר למצב מאוד בעייתי לאורך חודשים.

כי כשראיתי את הסרטון, הדירה מאוד הזכירה לי תמונות של בתים של אגרנים כפייתיים: מין שביל שעובר בין חפצים לכל אורך המסלול שעברתי כדי להראות את כל הבית. למרות שאצלי אלו לא היו חפצים אלא ערימות של חבילות של קניות שלא פרקתי או של עיתונים שלא קראתי.


כל מי ששוחחתי איתו על הנושא אמר לי מראש שבעלים של חברות ניקיון כבר ראו הכל מבחינת ניקיון, ולרוב לא שואלים שאלות קשות לגבי זה כי הם כבר מכירים את הנושא.

אבל הם יעו, והבחור ששוחחתי איתו בהחלט שאל אחרי שהוא צפה בסרטון איך הדירה הגיעה למצב כזה. בגלל שהיה מדובר על שיחת טלפון הייתי צריכה להגיב מיד ואמרתי שזה נבע ממצב נפשי לא טוב. הוא גם שאל אותי אם אני גרה לבד ועניתי שכן.

בדיעבד אני חושבת שאם היה לי זמן הייתי אומרת דברים קצת שונים, כמו למשל שזה נבע מבעיה רפואית שמנעה ממי שגרה בדירה לנקות, ושבעצם לא מדובר עלי. מצד שני, לא אמרתי לו אבל חשבתי לעצמי איזה מזל זה שצילמתי את הסרטון היום כי בכל זאת ניקיתי וסידרתי דברים מאז יום שישי, והדירה נראתה קודם יותר גרוע, במיוחד איזור הכניסה.

הוא גם שאל אם אני צריכה לפנות את הדירה ואמרתי לו שלא, ואני חושבת שזה קצת הפליא אותו, אולי כי אני לא נשמעת כמו מישהי שהיא בעלת דירה בעצמה. אני מתארת לעצמי שהוא יצר לעצמו מעין תסריט בראש שאני הזנחתי דירה שכורה ובעל הדירה גילה את זה והחליט להעיף אותי לכל הרוחות אם לא אדאג לנקות אותה באופן יסודי. יכול להיות שהוא נתקל במצבים כאלו בעבר.

אבל דווקא בגלל כל השאלות האלו זה אני חושבת שאני אקח את ההצעה שלו אם היא תהיה סבירה, כי אני מרגישה שאני לא מסוגלת להתמודד שוב עם סבב שאלות כזה. אמרתי היום מוקדם יותר למישהי שהפנטזיה שלי היא שמישהו יעשה את כל מה שצריך כדי לפתור את הבעיה הזו במקומי בזמן שאני אבלה במלון ורק אחזור הביתה לדירה נקיה ומסודרת.

חלק מזה בהחלט נובע מחוסר נעימות – אני חושבת שגם לי היה הרבה יותר קל אם יכולתי להגיד שהמצב בדירה נובע מהתנהלות של מישהו אחר, נניח אם אני הייתי בעלת הדירה ודיירים ששכרו אותה התנהלו בצורה גרועה.

חלק אחר כנראה נובע מזה שאני סקפטית שזה יעזור להתמודדות עם השכנים שלי. לדעתי הג׳וקים מגיעים לדירה של השכנים מהביוב או מקומות אחרים, והם ימשיכו להגיע לשם גם אחרי שאני אעשה ניקיון והדברה. היו כאלו שאפילו אמרו לי שאם אני אעשה הדברה והם לא – אז יש סיכוי יותר מסביר שהג׳וקים בדירה שלי יברחו לדירה שלהם וזה רק יחמיר להם את הבעיה.

אבל מעבר לזה, אני יודעת שהתכונה שלהם לחרחר מריבות כנראה לא תעלם.


מצד שלישי, ברור לי שבעוד שבועיים או שלושה כשכל זה יהיה מאחורי, המצב הזה יהיה טוב עבורי כי אני אוכל לחזור לחיות בדירה נקיה. רק שמעכשיו אני אצטרך להתרגל להשקיע יותר זמן בסדר ובניקיון שלה בימי שישי…

מתכון אחד

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני אישית מבשלת, אבל אוכל די פשוט. למשל אחד המתכונים האהובים עלי הוא של ירקות בתנור – אני חותכת לא מעט ירקות מסוגים שונים (בצל, פלפלים בצבעים שונים, סלק, קישואים או זוקיני, עגבניות, בטטות בצבעים שונים), שמה קצת שמן זית ומוודאת שכל הירקות עטופים – ואז מוסיפה מלמעלה כמה ענפים של קורנית, ופשוט מכניסה לתנור להאפות.

באותה מידה, אם אני למשל מבשלת טופו – המתכון האהוב עלי הוא מכונה ״טופו חמוץ״: חותכים 150 גרם טופו (חצי חבילה) ל4 פרוסות. במחבת ממש קטנה סוחטים חצי לימון, שמים כף או שתיים של רוטב סויה לפי הטעם (וכמה אוהבים מליחות), מוסיפים מים במקרה הצורך כדי שהנוזלים יכסו בערך חצי מפרוסות הטופו – ופשוט מרתיחים את הנוזלים, ואז כשהם מבעבים מקטימים את האש ומבשלים על אש קטנה, ומידי פעם הופכים את פיסות הטופו. מפסיקים לבשל כשהרוטב מצטמצם והסוכרים במיץ הלימון ״מתכרמלים״ ונותנים למנה גם רצת מתיקות. כמובן שחשו לשים עין על המחבת כי הגבול בין כרמול לבין לשרוף את המנה הוא מאוד דק.

שוב ענייני שכנים?

לפני שנה כתבתי את הפוסט הזה והפוסט הזה על הנושא. לא חשבתי שהשכנים שלי יצליחו להתעלות על עצמם ולהפתיע אותי בשטויות שלהם.

מסתבר שטעיתי.

הכל התחיל משיחה שנראתה תמימה ביום רביעי לקראת הצהרים. ההנחה הראשונית שלי היתה שאולי מדובר על שיחה ממעסיק פוטנציאלי, למרות שאחר כך חשבתי על זה שהשיחות ממגייסות לרוב מגיעות ממספרים סלולריים וזה היה מספר קווי.

על הקו היה בחור צעיר שהציג את עצמו כמוקדן של מד״א ושאל אם אני בסדר והאם אני בבית ואפשר להכנס אלי הביתה. לא הבנתי למה הוא מבקש את זה, ואז הוא הסביר לי שהשכנים הריחו ריח חריג מהבית שלי ולכן חשבו שאולי קרה לי משהו ולכן התקשרו לדווח על זה.

אמרתי לו שבעבר הם שוחחו איתי על זה, והגעתי יחד איתם למסקנה שהם כנראה מריחים את האוכל וארגז החול של החתולים שלי (שאני כמובן מנקה באופן סדיר). אמרתי לו שאני בסדר גמור ושאין צורך לבדוק מה שלומי או לשלוח אמבולנס, והוא הסכים וסיימנו את השיחה.

שתיים שלוש דקות אחר כך – הנייד שלי מצלצל שוב, והמספר שוב היה מספר קווי. הפעם היה מדובר על נציג של מכבי אש שהתקשר כדי לשאול אם אני צריכה עזרה. אז כבר ידעתי להסביר לו שהשכנים שלי סתם התקשרו בלי סיבה, ושאין סיבה לדאגה.

בערך רבע שעה אחר כך אני מקבלת שיחה ממספר חסום – הפעם זה היה נציג של המשטרה ששאל אותי בדיוק את אותן שאלות, ולו כבר היה לי ניסוח מדויק מאוד לזה שהכל בסדר והשכנים שלי הגזימו. הוא וידא מולי שאני לא צריכה עזרה ושאין צורך לשלוח ניידת.

אני לא יודעת אם זה היה תזמון מקרי או שירות לקוחות מאוד טוב של המשטרה – אבל ממש כשסיימתי את השיחה שמעתי סירנה של ניידת כזו או אחרת מתחילה לפעול ליד הבניין שלי לכמה שניות לפני שהיא הפסיקה, כאילו הניידת רצתה להשתלב בתנועה ברחוב.


אני מודה שהמחשבה שמישהו ניסה לעבוד עלי בשיחות האלו כדי לבדוק אם אני בבית או לא עברה לי בראש – בדיוק בגלל זה לא ששתי לשתף את הנציג של מד״א במידע האם אני בבית או לא.

אבל לא קרה שום דבר חריג, ובנוסף גם לא מצאתי דרך לוודא האם התקשרו אלי או לא. התקשרתי לשירות הלקוחות של המשטרה והם למשל לא יכלו לתת לי מידע על האם התקשרו אלי או לא כי אין להם גישה למידע הזה.


אני מקווה שברור לכולנו שהשכנים שלי לא ממש דאגו לי – כי הם עצמם לא ניסו להתקשר אלי או לדפוק לי בדלת או לשלוח לי ווטסאפ לפני שהם דיווחו (כנראה למשטרה?) שמשהו לא בסדר.

אבל עצם זה שהם הטרידו גורמים רשמיים נשמע לי מוגזם מאוד. במיוחד כי אם היה בדירה ריח כזה חריג שאפשר היה לחשוב שיש בו גופה למשל – הייתי גם אני אמורה להרגיש בו, ולא הרגשתי אותו.

כבר כתבתי בעבר על כך שהשכנים שלי רגישים במיוחד לריחות, כך שייתכן שהם באמת הריחו משהו שאני לא הרגשתי בו, כך שאני בהחלט חושבת שכנראה היה משהו מאחורי הדברים. אבל שאלתי את עצמי האם הם אולי חשדו שמשהו לא בסדר בדירה ושאני למשל לא מנקה אותה כמו שצריך ולכן אולי עלה ממנה ריח, והגעה של ניידת אמורה היתה ״לנער״ אותי מספיק כדי לנקות את הדירה – או לפחות לתת למשטרה או אולי אפילו להם עצמם הזדמנות לחטט קצת בדירה ולראות מה קורה בה.

כי אני חייבת להודות – אחרי כל הסכסוכים והמריבות שעליהם סיפרתי ברשומה הקודמת, אני באמת נוטה להיות דיסקרטית לגבי הדירה שלי כי התחושה שלי היתה שיש מצד כמה מהשכנים חטטנות. אני מניחה שמדובר על מצב שהזין את עצמו, וכמה שהם הפכו להיות סקרנים וחטטניים יותר כך אני הפכתי להיות יותר יקרטית ולנסות להמנע מלתת להם את האפשרות לדפוק בדלת רק כדי לאפשר להם להסתכל פנימה, מה שרק מעורר את הסקרנות שלהם, וכך הלאה.


בלילה שאחרי השיחות האלו – התעוררתי באמצע הלילה ולא הצלחתי לחזור לישון. יצאתי בחמישי בבוקר לאימון כושר כרגיל שהיה קשה במיוחד כי הרגשתי ממש את חוסר השינה הזה.

אבל אפילו האימון לא הצליח לגרום לי להצליח לנמנם כשחזרתי הביתה. אולי חלקי זה נבע מכך שהיה לי ראיון טלפוני עם מגייסת בסביבות 14:00, אבל בדיעבד הוא הלך ממש ממש טוב ושימח אותי – אבל כמה שעות אחריו הגיעה עוד שיחה שבדיעבד עיצבנה אותי.

הפעם היה מדובר על בעל הדירה שלידי. אני מודה שבשיחה עצמה הוא דיבר בצורה מאוזנת ומנומסת על כך שהדיירים מתלוננים שמגיעים אליהם ג׳וקים מהדירה שלי, ולכן הצעתי שאבדוק בעזרת מלכודות האם יש תנועה של ג׳וקים ליד הדלת – ואם כן אזמין ריסוס לדירה שלי (שזה כמובן גם לטובתי אם יש כמות גדולה של ג׳וקים בדירה), ושאודיע לו בתחילת השבוע מה קורה.

כמה שעות אחר כך, כנראה כתוצאה מזה שהוא הודיע לדיירים על הסיכום איתי, הוא שלח לי הודעת ווטסאפ עם תמונה של הדלת הקדמית שלי. הדיירים שלו כנראה ניסו להתלונן על זה שאני לא מנקה את הדירה, ושלחו לו ״הוכחות״ של איזה פירור לכלוך (שהוא ממש היה צריך להגדיל ולסמן לי עם עיגול) שהשתרבב מתחת לדלת שלי, כנראה משהו שנתקע שם.


לא ברור לי איך אפשר להסיק מזה שאני לא מנקה בכלל את הדירה, כי זה לא המצב – אבל אני חושבת שזה מצביע על בעיה שבאמת קיימת.

אני מרגישה שכבר תקופה מאוד ארוכה אני באמת משקיעה הרבה פחות בניקיון של הדירה – לא בדברים הבסיסיים כמו ניקוי שירותים / אמבטיה / מטבח / רצפה / להוריד אבק (לא בהכרח בסדר הזה), אלא יותר בכל מה שמעבר לזה.

יש מאחורי זה לדעתי כמה סיבות. חלק מזה התחיל בתקופה שבה התחלתי לקחת שיעורי צילום. ככל שהקורסים עצמם הפכו להיות מתקדמים יותר, כך היו בהם יותר ויותר שיעורים שבהם יצאנו לשטח לתרגל – והתרגולים האלו היו בימי שישי בבוקר, שהוא הזמן היחיד שבאמת היה לי להשקיע בניקיון של הדירה. הבעיה היא שהייתי חוזרת מהם כל כך מותשת פיזית שלא היה לי כוח לנקות.

חלק מזה כמובן נובע מההשמנה ההולכת ומחריפה שלי שעייפה אותי יותר ופגעה בכושר הגופני שלי, גם מעצם ההשמנה שמכבידה על הגוף וגם בכך שפחות נוח לי להתאמן ולכן אני מתאמנת פחות ממה שהייתי מתאמנת בעבר, והשילוב הזה פוגע לי בצורה קשה בסיבולת. וכל תרגול כזה של שיעור צילום דרש ממני לעמוד כמה שעות על הרגליים וללכת לא מעט.

בשבת הייתי מנסה להשלים את הניקיון, אבל זה היה בעייתי. מעבר לעובדה שלא פעם אני נפגשת עם המשפחה או חברים בשבתות, גם בימים שבהם נשארתי בבית הרגשתי לא פעם שאני פשוט זקוקה לשבת בתור יום של לנוח, להשלים שעות שינה, ולשרוץ מול נטפליקס.

זה כנראה נבע ממצב שבו לפעמים עבדתי בסופי שבוע, במיוחד בשבתות. בשביעי באוקטובר למשל הייתי ערה כשהתחילו האזעקות הראשונות ב 6:29 פשוט כי עבדתי באותו בוקר על משהו שרציתי לסיים באופן דחוף.

אני חושבת שכתבתי בקווים מאוד כללים על עד כמה סביבת העבודה שלי היתה גרועה בפוסט שכתבתי כשעזבתי את התפקיד. אבל בגדול גם כשלא עבדתי בשעות הפנאי שלי הייתי לחוצה ומתוחה, וזה גזל ממני אנרגיות שהיו צריכות להיות מופנות לדברים אחרים בחיים שלי.

אז הצטברו לי לא מעט עיתונים בפינה מסויינת, ומזמן לא עשיתי סדר וניקיתי את ארונות המטבח או את מרפסת השירות, וכמה קניות שעדיין לא פרקתי שעומדות לדלת הכניסה (מה שלכל היותר הייתי מרימה כדי לנקות את הרצפה, ואז מחזירה) – כלומר הרבה מאוד פינות שדורשות סידור.

הבעיה היא שממה שקראתי ברשת – אלו בדיוק נקודות שיכולות להיות נקודות מסתור לג׳וקים, וצריך לסדר ולנקות אותן לפני שמזמינים ריסוס.

האפשרות לניקיון מקצועי עלה בדעתי, אבל קודם כל – לא נעים לי שמישהו יראה את הדירה במצבה הנוכחי, והייתי רוצה לסדר אותה קצת לפני שאני מזמינה מישהו פנימה. נוסף, החשיבות של הסדר היא לא רק מחוסר הנעימות. אחרי השיפוץ שעשיתי בחדרי האמבטיה של הדירה לפני שלוש שנים הזמנתי ניקוי מקצועי, והעובדים שם פשוט זרקו כמעט כל דבר אפשרי כולל למשל ארגז חול של החתולים שלי או נעליים. במצב כזה אם הדירה לא מסודרת יש סיכוי שדברים שלא צריכים להיזרק – ייזרקו שוב, כולל דברים יקרים.

אבל ניקיון התחלתי יכול לקחת זמן, ואני לא בטוחה שיש לי שבועיים כדי לבצע את זה (וזה פרק הזמן שאני מרגישה שאני זקוקה לו במצבי הנוכחי). כי אני מניחה שמנקודת מבטו של בעל הדירה לידי, הדיירים שלו יכולים לאיים לעזוב אם המצב לא יטופל (ואולי אפילו כבר איימו בזה), והוא ירצה לטפל במצב במהירות האפשרית – לא עוד חודש למשל.

בפסח הזה הבנתי עד כמה אני לא אוהבת את האוכל של אמא שלי

כשהייתי ילדה, אהבתי לבקר את הסבתות שלי, גם בגלל האוכל. סבתא מצד אבא תמיד היתה מכינה לנו דייסה משיבולת שועל, ובשבתות בחורף היא היתה מכינה טשולנט מאוד טעים שאמא שלי לא הצליחה מעולם לשחזר. הסבתא שלי מצד אמא היתה מכינה בלינצ׳סים במילוי פטריות או גבינה שהיו מדהימים, וגם לפתן ופאי לימון טעימים.

אבל כשאני נזכרת באוכל של אמא שלי, אני לא זוכרת מאכל כזה או אחר שממש ממש אהבתי. נכון שההשוואה פה אולי קצת לא הוגנת: הסבתות שלי בישלו ארוחות לחגים, שהן חגיגיות יותר, ולרוב גם היה להן את הפנאי והיכולת לבשל בצורה שתפנק את הנכדים. אמא שלי לעומת זאת היתה אחראית על הבישול היומיומי, כשהיא עסוקה במקביל בעבודה ובתחזוקת הבית.

אבל עדיין, עברו המון שנים מאז שהיינו ילדים, וכיום לאמא שלי יש את הפנאי לבשל, אבל למרות שהיא מאוד רוצה לבשל שגם אני אהנה מהאוכל שלה – משהו לא מסתדר.

לדוגמא: היא רצתה להכין לי מנה עיקרית, ואחרי שהיא ראתה שאכלתי בארומה את כריך הרוסט ביף שלהם, היא הציעה שהיא תכין לי רוסט ביף סינטה. אני הסכמתי בשמחה, וזה בהתחלה היה נחמד, אבל עם הזמן זה התחיל קצת לשעמם כי באותה תקופה הייתי מגיעה לבקר את ההורים שלי יחסית הרבה, והיא היתה מכינה את זה כל פעם מחדש.

ואז אמא שלי גילתה ששאר המשפחה לא ממש מתלהבת מהמנה, ולכן להכין נתח גדול לא ממש פרקטי, ואין לה אפשרות להכין מנה או שתיים בודדות רק בשבילי. אז בסופו של דבר היא מצאה איזשהו תבשיל בקר שאבא שלי לפחות סובל (גם אם הוא לא ממש מתלהב), עם נתח אחר ועם רוטב.

הבעיה היא שמבחינתי מדובר על נתח מאוד סיבי, והרוטב עצמו ממש לא טעים לי – ובכל פעם שאמא שלי מכינה את התבשיל הזה אני מוצאת את עצמי לוקחת כמה שפחות וממש מאלצת את עצמי לבלוע שתיים שלוש חתיכות כדי לא להעליב אותה. ובכל ביקור מקווה שהיא לא תבשל את התבשיל הזה, או שלפחות היא תשאל אותי מראש אם אני רוצה שהיא תכין אותו ואני אוכל להגיד לה שלא תטרח.

וניסיונות ההרזיה שלי רק החמירו את הבעיה.

למשל בתקופה שניסיתי לרזות והייתי צמחונית, אמרתי לאמא שלי שאשמח אם היא תכין לי מג׳דרה. זה אמור להיות קל, כי זו תוספת שיכולה גם להתאים לשאר המשפחה. רק שבמקום פשוט להכין מג׳דרה פשוטה, שזה אורז עם קצת עדשים שמערבבים – היא חיפשה מתכון של ישראל אהרוני שכלל טיגון של בצל בכמות עצומה של חמאה.

אמרתי לה שזה לא מתאים לי כי כחלק מהדיאטה אני צריכה לאכול הרבה פחות שומן, ובכלל מומלץ לנו לא לאכול חמאה (ובמיוחד בכמויות כאלו) כי זה שומן רווי ולא בריא. לאכול את המנה כמו שהיא בישלה אותה היה אומר שאני אצטרך לקחת ממש קצת מג׳דרה ברמה שלא תשביע אותי, וזה גם אומר שאני אוכל פחות מידי חלבון ממה שאני צריכה. אבל אמא שלי כעסה עלי שאני לא מוכנה ״להתפשר״ כדי לאפשר לה להכין משהו שיתאים לכל המשפחה, למרות שאני טענתי שאנשים יאכלו מג׳דרה רגילה לחלוטין בלי כל השומן הזה, או שאפשר פשוט לטגן את הבצל בספריי שמן בלי המון חמאה.


בחג הראשון הייתי לבד עם ההורים, ואמא שלי בישלה מראש את תבשיל הבקר הנוראי שלה, וסבלתי בשקט.

לכן שמחתי שבערב החג השני גם אחי, אחותי והמשפחות שלהם הגיעו, ואמא שלי שאלה אותי אם זה בסדר אם היא תכין מנות ששאר המשפחה אוהבת – שזה דג בתנור (ואני לא אוכלת דגים), ופרגית. אמרתי לעצמי שיכול להיות שהפרגית תתאים לי, אבל החלטתי לא לקחת סיכון ולהכין לעצמי משהו פשוט. לא היתה לי סבלנות לבשל משהו מסובך, אז הכנתי מתכון פשוט מטופו כי ידעתי שהוא יהיה מהיר, וגם אף אחד מהמשפחה לא ירצה לטעום ממנו כך שלא יהיה סיכון שמישהו יאכל לי אותו בטעות.

וזה יצא בסוף טוב, כי מסתבר שאמא שלי הכינה את הפרגיות ברוטב צ׳ילי מתוק, שהוא משהו שאני פשוט לא מתחברת אליו, לא לחריפות ולא למתיקות (לפחות לא בהקשר של עוף).

מעבר לזה, ביני לבין גיסתי יש אי הסכמה מסוימת לגבי סלטי חסה. היא אוהבת סלט חסה ברוטב קיסר עם המון מיונז, אני אוהבת אותו ברוטב מבוסס חומץ (ויניגרט) – ושתינו לא אוהבות את האופציה השניה.

הפעם גיסתי החליטה להביא את הסלטים, ולי לא ממש היה משהו אכיל, אז לפני הארוחה הכנתי לעצמי סלט משליעם רוטב ויניגרט.

כך שנוצר מצב שבו אני הכנתי לעצמי את רוב הארוחה, אולי חוץ מהאורז.

ומבחינתי היה מאוד טעים, אבל לאמא שלי זה מאוד הפריע שאני לא אכלתי מהאוכל שהיא בישלה. ומאוד קשה לה להבין למה לא, והיא לא מסוגלת לשחרר את העלבון הזה בלי להבין שבמצב הנוכחי אין סיכוי שאוהב באמת את האוכל שלה כמו שהוא, ושלא איהנה ממנו.

אבל היא מצידה לא מעוניינת או יכולה להתפשר.

סן פרנסיסקו – האכסניה

אי שם ב 1973, היפי בשם גרדנר קנט החליט להקים חברת אוטובוסים מקומית בחוף המערבי של ארה״ב. החברה סיפקה שירותי הסעה מהעיר סן פרנסיסו בעיקר לעיר סיאטל שבצפון מערב ארה״ב ולכמה מקומות בדרך.

באותה תקופה כבר היתה חברה אחרת בשם ״הארנבת האפורה״ שסיפק שירות דומה, ושם דגש על נסיעה כמה שיותר מהירה ויעילה בין היעדים, אז גרדנר החליט לקרוא לחברה שלו ״צב היבשה הירוק״ – וסיפק שירות רגוע יותר ששם דגש על הפן החברתי והחוויתי של הנסיעה, שכללה יותר עצירות במעיינות חמים, נקודות עניין, ופיקניקים שונים בדרך.

עם הזמן, החברה הרחיבה את הקווים שלה – אבל גם הפכה לחברת טיולים במקום עוד חברת היסעים סטייל ״אגד״, במיוחד אחרי שהיא התאחדה עם חברת ״הארנבת האפורה״ שכמעט כשלה כלכלית.

באמצע שנות התשעים החברה גם התרחבה ופתחה שתי אכסניות: הראשונה בסיאטל (שנחשבת עד היום לאחת האכסניות הטובות ביותר בסיאטל), והשניה שנה אחר כך בסן פרנסיסקו, שממנה לא פעם היו יוצאים הטיולים (ובה היו ישנים לא מעט המטיילים בלילה שלפני או אחרי הטיול).

לפני אי אילו שנים, גרדנר החליט לפרוש. את חברת הטיולים הוא הוריש לבן אחד, את האכסניה בסן פרנסיסקו לבן אחר – והאכסניה בסיאטל עברה בצורה כזו או אחרת לחבר של המשפחה, למרות שיש לו גם בת שזכינו להכיר במהלך הטיול – אבל כנראה שהיא כבר היתה מבוססת בעסק הפרטי שלה ולא היתה מעוניינת לעזוב אותו לטובת ניהול האכסניה.

אבל הקשר בין הגופים נשאר, גם אם ברמה הידידותית. חברת הטיולים תמליץ על האכסניות בסיאטל ובסן פרנסיסקו למטיילים שלה, ואפילו תקבע את נקודות האיסוף וההורדה של הטיולים שעוברים בערים בקרבה גדולה לאכסניות הללו, מה שהופך אותן להרבה יותר אטרקטיביות למטיילים שלא ירצו לבזבז זמן ואולי אפילו כסף על תחבורה כדי להגיע לנקודת המפגש.

במקביל, לפחות באכסניה בסן פרנסיסקו (הבניין הירוק מימין בתמונה למטה), שהיתה בעבר גם המשרד הראשי של חברת הטיולים (שעברה מאז מסיבות של מיסוי למדינת אורגון) – יש פרסומים לחברת הטיולים.


האכסניה בסן פרנסיסקו השתנתה מאוד מאז הביקור האחרון שלי בה.

חלק מהשינויים נבעו ממודרניזציה – בזמנו היתה בקומת הכניסה של האכסניה פינת מחשבים שבה אנשים יוכלו לגלוש באינטרנט. כיום כשהסמארטפונים הפכו לכל כך נפוצים, האכסניה מספקת וויי פיי בחינם (כמובן עם שם משתמש וסיסמא שניתנים רק לאורחים בה), ופינת המחשבים בוטלה לטובת מכונות ממתקים ושתיה, ומכונות כביסה. אבל אני אישית מרגישה שהמחשבים האללו חסירים כי לפעמים יש דברים שדורשים הקלדה, כמו למשל הקלדת מיילים, שאני מעדיפה להקליד על מקלדת של מחשב ולא על הנייד.

אבל נראה שהקורונה והמצב הקשה בעיר משפיעים גם על האכסניה. היא עצמה נראתה לי ריקה מהרגיל, וגם נשמעה שקטה מאוד בשעות הערב באופן לא אופייני.

מעבר לזה, בעבר אפשר היה להכניס אורחים לקומת הכניסה ולמתקנים בה – שכללו את פינת המחשב אבל למשל גם אולם שבו יש מטבח אבל גם משחקים כמו ביליארד וכו׳. כיום אי אפשר לאפשר לאנשים להכנס בכלל – ויש הסבר מפורש על כך שזה קשור לכמות ההומלסים באיזור. ההנהלה מנסה להסביר לאנשים שלגיטימי להתיידד עם התושבים בסביבה, אבל חשוב להם לבקש לא לאפשר לאותם תושבים להכנס לאכסניה כדי להמנע מ״התנחלות״ שלהם בחדרים שונים באכסניה בחינם.


אם כך, עולה השאלה – למה אכסניה?

קודם כל – כי סן פרנסיסקו היא עדיין עיר יחסית יקרה, ומלונות בה בהחלט יקרים. אכסניה באופן טבעי תעלה הרבה פחות – גם אם מדובר על חדר פרטי, שזה מה שאני החלטתי להזמין. בדיקה מהירה הראתה שאני שילמתי 130$ ללילה לחדר פרטי כולל מיסים – ומחיר של מלון יכול לעמוד עלמשהו בין 250$ – 340$ ללילה. מצאתי מלונות מאוד זולים ברמה הרבה יותר משמעותית – אבל גם הם עמדו על 180$ ללילה, ואני חשדנית מאוד לגבי למה הם היו יחסית זולים לעומת מלונות אחרים.

באכסניה עצמה גם יש ארוחת בוקר חינמית – שכוללת בייגלים עם מבחר ממרחים כמו גבינת שמנת או חמאת בוטנים, מבחר פירות, מיץ תפוזים סחוט טרי – ואם בא לכם לבשל קצת ולנקות, יש במטבח ביצים שמהן אפשר להכין חביתה, כשהבישול והניקיון הם עליכם.

אבל מעבר לזה, האכסניה היא בהרבה מובנים חוויה חברתית. יש בה למשל פעילות כל ערב – שבה הולכים לאכול ארוחת ערב במסעדה כזו או אחרת, או שעושים סיבוב פאבים באיזור. מעבר לזה, יש חדר פעילויות שבו יש משחקים כמו ביליארד, או פסנתר שאפשר לנגו עליו, והרבה הזדמנויות לפגוש אנשים שונים.

אני יכולה להעיד שבן דוד שלי שטייל לפני כמה שנים (ולפני הקורונה) בארה״ב, הגיע לסן פרנסיסקו מבואס ועייף – והאווירה של האכסניה היתה מה הגרם לו לצבור כוחות ולהנות שוב מהטיול.

פחד

אתמול היתה לי שיחה עם הקואצ׳רית שאני עובדת איתה על חיפוש העבודה.

בפעם הקודמת שחיפשתי עבודה – התחלתי לחפש קצת לפני הקורונה. שוק העבודה היה אז במצב ממש ממש טוב, ובמשך בערך ארבעה שבועות היו לי ראיונות כמעט כל יום. היו שלושה תהליכים שנראו מבטיחים, במיוחד אחד מאוד ספציפי – אבל אז בטווח של שבוע קיבלתי סירוב משלושתם (ועד היום קשה לי עם זה שפספסתי את התהליך המבטיח בגלל מראיינת כ״א שטעתה לגבי ב 180 מעלות), וגם התחילה הקורונה.

וקשה לזכור את זה עם טירוף החושים שהיה בהייטק עד תחילת 2022 בערך, אבל בתחילת מגיפת הקורונה היו לא מעט חששות כלכליים מההשפעה שלה – וחברות הייטק רבות עצרו גיוסים והיו כאלו שאפילו פיטרו לא מעט עובדים.

יכול להיות שבשלב זה כבר מיציתי לא מעט מהתפקידים שהיו זמינים לי, והיה צפוי שיהיו לי פחות ראיונות גם אם המצב הכלכלי לא היה הופך להיות גרוע יותר. אבל אני מניחה שלמצב הכלכלי היה חלק בכך שהיו פחות משרות – וגם לכך שהיו יותר מועמדים לכל משרה, כך שאפשר היה לסנן את המועמדים בצורה יותר רצינית ולדרוש יותר ידע טכני.

בסופו של דבר התחלתי לחפש עבודה בערך באמצע פברואר, וקיבלתי הצעת עבודה בסוף יולי בתהליך שהתחיל בערך חודש לפני כן ונמרח על יותר זמן מהמקובל. כלומר חיפשתי עודה בערך חמישה וחצי חודשים – שזה לא מעט זמן אבל נחשב סביר בהתחשב בעובדה שהייתי כבר יחסית מבוגרת, עם רקע טכנולוגי פחות מבוקש, היה ברקע משבר כלכלי, ולא הייתי ממש מוכנה לראיונות (במיוחד לא בתחילת התהליך) כי לא התראיינתי למעלה מעשור לפני כן בצורה רצינית.

כך שכשיצאתי לחיפוש העבודה הנוכחי, הרגשתי הרבה יותר בטוחה בעצמי כי כביכול אני אמורה להכיר את התהליך, ומעבר לזה התפקיד האחרון שעשיתי (שממנו פוטרתי) הרחיב את סט היכולות שלי ואני אפילו אמורה להיות מסוגלת להגיש מועמדות ליותר תפקידים.

נכון, יכול להיות שאחרי שהתהליך הקודם בסופו של דבר הצליח – אני זוכרת אותו בנימה מאוד אופטימית, ונוטה לחשוב שההצלחה שלי נבעה משיפור ביכולות הראיון שלי, בין השאר כי הרגשתי לקראת סוף התהליך שאני מצליחה להתקדם ביותר ויותר מהתהליכים שבהם התראיינתי, גם אם הם לא הובילו בסופו של דבר להצעת עבודה.

ויכול להיות שחלק מהנימה האופטימית הזו נבעה מזה שלא פעם אחרי שהתחלתי לעבוד, התגעגעתי ליכולת הזו לישון שנ״צ באמצע היום כשבא לי (למרות שפעמיים שלוש בטעות לא התעוררתי לשיחה טלפונית), או לחלקים אחרים בשגרה שלי שהיו נעימים בלל שהיה לי פנאי אליהם, כמו למשל טיפול אצל פסיכולוגית בתחום התעסוקה שפניתי אליה אחרי שחוויתי התקף חרדה קל בתחילת התהליך, אבל לא פעם השיחות שלנו חרגו מהתחום המקצועי ועברו לתחום האישי, ולפחות באותה תקופה זה תרם לי (למרות שלצערי מאוחר יותר הקשר המקצועי הזה התברר כפחות טוב כשפנינו לכמה נושאים אחרים).

וכמוכן שהיה את החודש האחרון שלי בחופש – אחרי שחתמתי על חוזה ההעסקה, יכולתי להתחיל לעבוד רק חודש אחר כך גלל מגבלות של החברה שהיו לה רק שני ימים בחודש שבהם היא קלטה עובדים, ועצם הייתי עדיין מובטלת אבל בלי הדאגות או העבודה שכרוכה בחיפוש עבודה. וזה היה פשוט כיף.


ואז היתה לי את השיחה עם הקואצ׳רית אתמול שבה התחלנו לדון בחיפושי העבודה שלי.

באופן רשמי עד עכשיו לקחתי דברים באיזי – כבר בסוף תקופת העבודה הקודמת שלי כבר התחלתי לעבוד עם חברות השמה שונות כדי לגשש לגבי תפקיד חילופי, אז בעצם התקשרו אלי מידי פעם עם משרות אפשריות.

אבל לפני כמה ימים שמתי לב לכמה השיחות שקיבלתי מהחברות השונות הפכו להיות די דלילות – ובעצם הרבה יותר דלילות ממה שהן היו בתקופה הקודמת שבה חיפשתי עבודה.

וזה התחיל להדאיג אותי, מהסיבה הפשוטה שרוב הראיונות שהיו לי בחיפוש הקודם הגיעו דרך חברות השמה שונות. אמנם ניסיתי למצוא עבודה גם דרך ערוצים אחרים שקיימים (כמו למשל דרך רשתות חברתיות שונות), אבל בקושי קיבלתי זימונים לראיונות דרך הערוצים האלו.

העליתי את הנושא הזה מול הקואצ׳רית בשיחה בינינו – והיא אמרה לי שמתוך היכרות עם חברות ההשמה, חברות פונות אליהן כדי לקבל שירות הרבה פחות מאשר פעם בגלל הרצון לוותר על הצורך לשלם לחברות על שירותי ההשמה. לכן הרבה תפקידים שבהם יכולתי להתקל בעבר דרך חברות ההשמה – כנראה יהיו היום זמינות בערוצים חינמיים למיניהם.

אבל היא גם הודתה שיש בזה חסרון מסוים – זה משהו שהקואצ׳רית ציינה כבר בעבר, שלא פעם בקושי חוזרים למועמדים. היא סיפרה לי למשל על מישהי שחזרו אליה אולי פעם או פעמיים אחרי שהיא הגישה קורות חיים לבערך 64 משרות!

זה משהו שמסביר כנראה את התחושה שלי שערוצי החיפוש האלו היו לא יעילים בחיפוש הקודם שלי, ויש לזה גם הסבר בכך שכשהמצב הכלכלי גרוע – יש כל כך הרבה מחפשי עבודה וחברות מקבלות כל כך הרבה קורות חיים שאין להם את הזמן או הרצון לראיין את כולם, ולכן הם בוחרים רק מועמדים מסוימים כדי לחזור אליהם ולתאם מולם ראיון עד שהם מוצאים מועמדים. זה אומר למשל שהם יחפשו הרבה יותר התאמה טכנית וניסיון קודם מאשר במצב כלכלי טוב.

וברור שהשליחה הזו לא בהכרח מיותרת. את העבודה הקודמת שלי מצאתי עזרת שליחה של קורות חיים ברשת חברתית – שלחתי את קורות החיים בתחילת אפריל, וחזרו אלי בסופו של דבר בסוף יוני. יכול להיות שהיה מדובר על מצב שבו לא התקשרו אלי לתפקיד המקורי שאליו חיפשו, ונוצר מצב שהחברה או הצוות היו נואשים למועמדים ומישהי ממשאבי אנוש העלתה את הריון של לחפש קורות חיים רלוונטיים ממועמדים שהישו אותם אבל לא פנו אליהם בעבר. אבל משהו פה בסופו של דבר עבד.

ואם ההיבט הזה לא מספיק מפחיד – משום מה הקואצ׳רית הקטינה בחומרתו של המשבר הכלכלי שקרה בתקופת הקורונה. מבחינתה ״כבר ב 2020״ התחיל הגל שבו ההייטק הפך לבועה שבה היה קצב מטורף של גיוסים. היא אמנם הודתה שמיד אחרי הקורונה כן היה מצב של משבר, אבל היא טענה שהוא עבר מהר יותר ממה שאני חשבתי שהוא עבר.

כנראה שזה לא היה משהו כזה מוחלט, וההתאוששות התחילה אולי לקראת סוף החיפושים שלי אבל לא הגיעה לשיאה.

אבל כנראה שזה אומר שהמצב כיום מאוד שונה מבחינה כלכלית ממה שהוא היה בזמן החיפוש הקודם שלי – ולא לטובה.

ולמרות שהמשבר הזה כבר נמצא פה בישראל קצת יותר משנתיים, לא נראה שהוא הולך להסתיים, כשכמובן המלחמה שלא מסתיימת תורמת לזה. ואין דרך לדעת מתי הוא יסתיים.


ברור לי שיש לי מזל מאוד גדול מבחינה כלכלית. הדירה שלי היא בעלותי, ואני לא אמא חד הורית לילדים. יש לי חסכונות ולא מעט ימי חופש שקיבלתי תמורתם כסף וגם מניות שנאלצתי למכור.

ובאופן עקרוני בגילי אני אמורה לקבל דמי אבטלה לבערך חצי שנה. אבל אני עכשיו בבעיה מסוימת: למרות שהפעם היחידה שקיבלתי דמי אבטלה היתה בתקופה הקודמת שבה הייתי מובטלת בקריירה של למעלה מעשרים שנה – אם אני אבקש עכשיו דמי אבטלה אני אחשב ל״מובטלת כרונית״ כי אני מקשת דמי אבטלה תוך פחות מארבע שנים. זה אומר שאם אפנה לקבל דמי אבטלה – אני אקבל רק בערך 80% ממה שאני זכאית לו, שגם זה סכום יחסית נמוך לעומת מה שהייתי מקבלת בתור משכורת.

בשלב זה עדיין לא נרשמתי לקבלת דמי אבטלה, ואני שוקלת בשלב זה להמתין את כמה החודשים עד שאהיה זכאית לקבל דמי אבטלה מלאים – במיוחד כשנראה שתהליך החיפוש הולך להתארך הפעם אפילו יותר מאשר הפעם הקודמת.


יש לי כמה מחשבות והתלבטויות לגבי המשך העבודה מול הקואצ׳רית.

אני מניחה שחלק מזה נובע מזה שרמת הזמינות שלה מאז תחילת מרץ או אפריל היא נמוכה משמעותית ממה שהיא היתה לפני כן בגלל פרוייקטים אחרים שלה – ברמה שבה בעבר היתה לנו פגישה שבועית ביום קבוע ושעה קבועה (והיו כמה פעמים שבהם נפשנו פעמיים בשבוע שהיה צורך בכך), ועכשיו היא פשוט מודיעה לי פעם בשבועיים או שבועיים וחצי שיש לה כמה שעות ונוכל לקבוע בהן.

מצד אחד, ברור לי שרמת העיסוק הזו שלה היא בעצם לטובתי. בימינו קשה מאוד לתחזק עסק עצמאי קטן, גם אם במשרה חלקית כפי שהקואצ׳רית שלי עובדת בה, ועצם העובדה שיש לה עבודה אחרת לאורך זמן בעצם מאפשר לה להמשיך לעבוד בתור קואצ׳רית.

וכמובן שעצם העובדה שיש לה ביקוש אומר שהיא מבוקשת וכנראה טובה – מה שגם פועל לטובתי…

מצד שני, אני מרגישה שזה קצת עוצר אותי מלהתחיל לחפש עבודה, כמו למשל שאני ממתינה לה כדי לשפץ את קורות החיים שלי או להתייעץ איך לחפש עבודה בצורה יעילה. ואולי זה משהו שנוח לי להסתתר מאחוריו – אבל עצם זה שזה נוח לא אומר שזה באמת טוב עבורי, ואולי הנוחות הזו בעצם לפעמים יכולה להיות יותר מזיקה מאשר מועילה.

מעבר לזה, אני מרגישה שלפעמים זה גם פוגע בעבודה השוטפת שלנו – למשל פגישה הזו שלנו היא שכחה שבפגישה הקודמת עברנו על קורות החיים שלי והיא ביקשה לעבור עליהם שוב.

ואז יש את הנושא של התוכן של הפגישות. כשרק התחלתי לעבוד איתה – עדיין עבדתי במקום העבודה הקודם שלי, ולא פעם הפגישות שלנו כללו כמובן ייעוץ של איך להתנהל בצורה טובה – אבל חלקן גם היה מקום שבו יכולתי לפרוק את הרגשות הקשים שלי לגבי מה שקרה בעבודה ולקבל פרספקטיבה. ואחת הסיבות העיקריות לכך שאני אוהבת לעבוד עם הקואצ׳רית הזו היא שגם בשיחות שנטו להיות קשות יותר, היא ידעה להעביר עלי ביקורת בונה כדי שאוכל להשתפר בפעם הבאה שבה אהיה באותן סיטואציות.

ועכשיו אני מרגישה שהפגישות שלנו הפכו להיות מאוד טכניות, וה מוצדק מאוד בגלל הזמינות היסית נמוכה שלה. אבל אולי אני צריכה את המרחב הזה לעבד בו את הפיטורים ולהבין מה אני זקוקה לו בעבודה הבאה שלי, ואני לא יודעת אם זו המסגרת המתאימה.

״כל עוד בלבב פנימה״

זה הנושא של השרביט החם השבוע, שמעלה את השאלה עד כמה ההמנון עדיין רלוונטי למדינת ישראל, במיוחד כשיש בה לא מעט מיעוטים לא יהודיים שחלקם הגדול גם תורם למדינה (למרות שיש גם את אלו שמתנגדים לה מבפנים).

אני חושבת שזו שאלה מאו מעניינת, בעיקר כי בכל מהקשור ליהדות, תמיד עולה השאלה עד כמה מדובר על דת, או על לאום. למרות שברור שהלאום עצמו התפתח סביב הדת, וסביר להניח שהדת לא נולדה משלושה אבות, ארבע אמהות, ושניים עשר שבטים אלא פשוט מקבוצות של אנשים שהתגבשו סביב תרבות משותפת והחליטו להתאחד לקבוצה אחת בשם ״עם״.

במצב כזה עולה השאלה עד כמה ללאום היהודי יש זכות למדינה משלו, במיוחד כשהוא נרדף במדינות אחרות ולא פעם לא נתפס כחלק אינטגרלי מהעמים במדינות שבהם הוא חי עד הקמת מדינת ישראל. במצב כזה בהחלט נשמע מוצדק שהיהודים זכאים למדינה משלהם. ומכיוון שיש לנו קשר היסטורי עם מדינת ישראל (שהוכח בעזרת לא מעט חפירות ארכיאולוגיות) – נשמע מאוד טבעי להקצות לנו מקום פה.

מצד שני, קשה להכחיש שבישראל חיים גם מיעוטים שהם לא יהודים, וזכותם לקבל פה זכויות שוות במיוחד כשהם לא פעם ממלאים גם את החובות שלהם כלפי המדינה נאמנות גדולה.

לכן אולי שווה לשנות את ההמנון כדי לשקף את העובדה שמדובר על ביתו של העם היהודי, אבל גם של כל אזרחיה שהם לא יהודים בהכרח.

אלוהים אתה שם? זאת אני מרגרט

״אלוהים אתה שם? זאת אני מרגרט״ הוא ספר שכתבה הסופרת ג׳ודי בלום ושלפיו הופק לאחרונה סרט. הספר הפך עם השנים לקלאסיקה עבור נערות מתבגרות, כנראה בגלל שבלום עצמה מעולם לא נבהלה מלכתוב על כל נושא שהוא בצורה הכי ישירה שיש, ויש מי שיכנו אותה אפילו כוולגרית, לפחות עבור אישה אמריקנית מהדור שלה.

האירועים של הספר מתרחשים אי שם בשנות השבעים, כשההורים של נערה צעירה בשם מרגרט מחליטים לעבור דירה מניו יורק לניו ג׳רזי השכנה, חלקית כדי להתרחק מהאמא של אבא של מרגרט שהיא קצת חונקת. המשפחה לא ממש בקשר עם ההורים של אמא של מרגרט עד לקראת אמצע העלילה.

מרגרט נמצאת ממש בתחילת גיל ההתבגרות, ומרגישה שהחיים שלה מסובכים – בין השאר כי אבא שלה יהודי ואמא שלה נוצריה (בסרט היא קתולית). והם החליטו לגדל אותה בלי זהות דתית, כדי לאפשר לה לבחור את הדת שלה שהיא תהיה מבוגרת מספיק.

אבל היא גם שואלת את עצמה הרבה שאלות לגבי ההתבגרות, למשל האם היא מתפתחת מספיק מהר, ואיך זה מרגיש לקבל ווסת או ללבוש חזיה?


העלילה עוקבת אחרי תהליך ההתבגרות של מרגרט, שהיא עוברת במקביל לשלוש חברות חדשות שהיא מכירה אחרי מעבר הדירה – ששתיים מהן נחמדות ושקטות כמוה, אבל אחת מהן, ננסי, היא מישהי שקצת יותר מפותחת אבל גם משדרת המון בטחון עצמי. אבל לפעמים הבטחון העצמי הזה גורם לה להיות שתלטנית, וגם לא פעם היא קנאית כשאחת הבנות האחרות כביכול ״עוקפת״ אותה, בין אם זה כשמרגרט זוכה לנשק את הבן הכי חתיך במסיבה, או כשאחת הבנות האחרות מקבלת את הווסת שלה לפני ננסי (ואז ננסי משקרת שהיא קיבלה את הווסת בחופשה כדי לפחות להיות השניה שמקבלת).

הדינמיקה בין הבנות מאוד מוכרת לכל אישה, במיוחד התחרותיות בין הבנות על דברים שונים. אבל כשאני קראתי את הספר אי שם בשנות השמונים, הוא היה קצת מיושן בלא מעט פרטים, כמו למשל התיאורים של התחבושות ההיגייניות שהבנות רוכשות שהיו כאלו שהתחברו לחגורה, שזה מה שהיה מקובל בשנות השבעים. אבל אפילו כשאני התחלתי להשתמש בתחבושות דומות לא הרבה שנים אחר כך (באמצע שנות השמונים) כבר היו כאלו שאפשר היה להדביק על התחתונים בלי להשתמש בחגורה הזו. ייתכן ששינו את הספר מאז (בהסכמת הסופרת כמובן).

אבל יש פער מסוים בספר עצמו שלא בהכרח מטופל בצורה טובה.

אני מניחה שרוב הבנות שקוראות את הספר הן כאלו שעדיין לא התחילו את גיל ההתבגרות ולכן לא התפתחו, ולכן עבורן החוויה של ההתבגרות מאוד דומה לזו שבספר – שבה הן מאוד סקרניות מאוד לגבי מה שהולך לקרות, וממש מתרגשות ומצפות שהתהליך יתחיל.

אבל בספר יש דמות אחת של נערה שההתבגרות שלה התחילה מוקדם יחסית – כזו שכבר בכיתה ד׳ היתה צריה להתחיל ללבוש חזיה בגלל שהחזה שלה היה מספיק גדול כדי שהיא תזדקק לה ולא כי היא חשה שזה יהיה מגניב ובוגר ללבוש חזיה כמו מרגרט והחברות שלה.

לכן היא בעצם חריגה, ומער לתשומת לב די ברורה מצד הבנים, היחס הגרוע באמת מגיע אליה מבנות כמו ננסי שמרכלות עליה ומאשימות אותה בהתנהגות מאוד מינית רק בגלל גול החזה זלה וההתפתחות המוקדמת שלה.

למען האמת, זו התנהגות די נפוצה. בסרט ״הנערה הכי בת מזל״ למשל הדמות של האמא מאשימה את הבת שלה בכך שמגיל צעיר היא היתה מאוד מינית כי היא התפתחה מוקדם, וגם כי היה לה חזה גדול – והיא הפכה להיות אלגנטית ובעלת התנהלות של ״המעמד העליון״ רק אחרי שהיא הקטינה את החזה שלה (למרות שהדמות שלה כפי שהיא הופיעה בסרט לא היתה זקוקה לזה מבחינה רפואית).

העניין הוא כמובן שזה לא נכון, ואותה נערה בעצם מרגישה אוד גרוע בגלל ההתפתחות המוקדמת שלה ובגלל ההצקות הללו.

הסופרת אמנם מנסה להראות את שני סוגי החוויות שנערות צעירות עוברות (אלו שמתפתחות מוקדם לעומת אלו שמתפתחות יחסית מאוחר), אבל התחושה שלי היא שעבור בנות כמוני שהתפתחו מוקדם בעצם אין לספר הזה מענה.

כי אין בספר תשומת לב או אמפתיה כלפי אותן נערות שמתחילות להתפח מוקדם ומושכות תשומת לב מהסביבה, אלו שמבחינתן הן לא מתות כבר ללבוש חזיה כדי להיות כמו כולן, אלא אלו שפחות רוצות ללבוש אותה כדי לא להיות הראשונות והחריגות ולמשוך את תשומת ליבם שלהבנים שאוהבים למשוך אותה מאחור.

אני זוכרת שכשחזרנו מארה״ב, התחלתי ללמוד בחטיבת הביניים המקומית של השכונה שלנו, והיתה אצלנו נערה אחת בכיתה שגם במהלך כיתה ט׳ (כלומר בגיל 14 – 15) עדיין לא התחילה להתפתח מינית. גם אז היה ברור לי שמדובר על מצב שבו יש חשש די גדול לבעיה הורמונלית או בעיה בריאותית אחרת שמעכבת או אפילו מונעת את ההתפתחות התקינה שלה – אבל אני זוכרת שממש קינאתי בה על זה שהיא עדיין לא התפתחה, והייתי מתה להתחלף איתה גם במחיר של בעיה רפואית.

וזה כנראה מפריע לי כי הספר הפך להיות כל כך מרכזי ואפילו אייקוני עבור מתבגרות בארה״ב. עצם העובדה שהיו בספר ארבע בנות היה מאפשר להפוך אחת מהן לזו שמייצגת את אותן בנות שמתפתות מוקדם.

פרסומת לתרופות הרזיה?

הכתבה הזו ב״דה מרקר״ (שהיא בעצם תרגום לא ממש טוב של הכתבה הזו בניו יורק טיימס) בעצם אומרת משהו פשוט: תרופות להרזיה הן חיוניות, כי אנשים בימינו אוכלים אוכל מעובד, ואיכשהו האוכל המעובד גורם להם לא להרגיש שבעים כמו אוכל לא מעובד – ולכן התרופות בעצם מחליפות את האוכל הלא מעובד ואת תחושת השובע שהוא נותן ומאפשרות להרזות.

אבל האם זה באמת הפתרון?

קודם כל – למה בעצם לא לאכול אוכל פחות מעובד במקום להתבסס על תרופות אם האוכל המעובד נטו הוא הבעיה? כי מי שיכול להרשות לעצמו לרכוש את התרופה, יכול להרשות לעצמו לקנות ירקות ופירות, או כל אוכל בריא אחר. נכון, אוכל בריא צריך גם להכין בבית – אבל זה לא בהכרח לוקח הרבה יותר זמן מאשר להכין אוכל מעובד.

אבל האם האוכל המעובד הוא הבעיה היחידה? אני יכולה להעיד שאם אני אוכל המבורגר וצ׳יפס לארוחת צהרים (ואי אפשר להכחיש שמדובר על אוכל מעובד בצורה הכי טהורה שלו), אני אשבע למשך לא מעט זמן. הסיבה לזה שההמבורגר והצ׳יפס מכילים שומן – ושומן הוא משהו מאוד משביע לאורך זמן, בלי קשר למקור שלו כמעובד או לא מעובד.

כלומר אוכל מעובד הוא לא בהכרח אוכל פחות משביע, אלא רמת השובע שהוא מעניק תלוי במרכיבים שלו, ממש כמו שאוכל לא מעובד יכול להיות כשלעצמו משביע או לא משביע בדיוק בגלל אותן סיבות.

הדבר היחיד שאפשר להגיד בצורה מושכלת הוא שעיבוד לא פעם יכול לגרום לרכיבים מסוימים במזון להיות פחות משביעים בגלל רמת העיבוד שלהם. למשל לחם מקמח לבן או אורז לבן הם פחות משביעים כי בתהליך העיבוד שלהם מסירים מהם לא מעט מהסיבים שהופכים אותם ליותר משביעים, ויש גם עיבוד מסוים של הפחמימות בהם שגורם להן להיות יותר פשוטות ופחות מורכבות. אבל ההשפעה שלהן על התיאבון תהיה הרבה פחות משמעותית אם נאכל אותן כחלק מארוחה שמכילה חלבון ושומן.

אבל מה אם הבעיה היא לא רק היכולת לשבוע? כולנו מכירים את זה – אנחנו יוצאים למסעדה ״שווה״ או מגיעים לארוחת חג, ויש מולנו המון אוכל מיוחד שיש רק בהזדמנויות מאוד נדירות של פעם פעמיים בשנה. במצב כזה, רובנו לא נאכל רק עד שנשבע, אלא לרוב נאכל הרבה יותר כדי להנות מהאוכל שכנראה לא נאכל ממנו שוב בקרוב – אפילו עד שהבטן שלנו ממש ״תתפוצץ״.

ולפעמים נאכל אוכל שהוא טעים ומשמין ולא בהכרח מזין מתוך מצוקה רגשית. וגם אז תחושת הרעב לא ממש משנה לנו.

ולפמעמים פשוט אין לנו כוח להשקיע באוכל בריא, או אין לנו זמן או כסף להכין אוכל בריא (משהו שקיים בישראל, אבל גם בצורה הרבה יותר משמעותית בארה״ב ובבריטניה למשל). במצב כזה, לא פעם אוכל מעובד הוא האופציה היחידה, ולא פעם מעבר לזמינות הכלכלית ולקלות הקניה וההכנה של האוכל הזה, הוא גם מספק לנו את הנחמה הרגשית שאנחנו לרוב זקוקים לה בדיוק כשאנחנו מרגישים כך.

אז אם הבעיה היא לא השובע – למה בעצם הזריקה אמורה להיות מעין פתרון אידאלי? אולי כל הקטע של הכתבה הזו הוא בעצם לפרסם את הזריקה בתור פתרון לבעיה שבכלל נובעת מסיבות מאוד מורכבות שהיא לא בהכרח משנה עבורן?

הכתבה עצם מנסה להגיד שהשמנים לא אשמים בהשמנה שלהם ולכן לא צריך לשפוט אותם מוסרית – אבל בעצם היא מחריפה את הבעיה. יש הרבה גורמים מאחורי ההשמנה של האוכלוסיה, במיוחד השמנה חריפה. יש אנשים שבאמת מתקשים לשבוע, אחרים אוכלים מסיבות רגשיות, יש אנשים שמתקשים לסרב לאוכל טעים, ויש גם מי שמתקשה למצוא זמן ו / כסף להשקיע באוכל בריא או מזין ולכן אוכל אוכל מעובד וגרוע.

והעולם שבו אנחנו חיים כיום הוא הרבה מובנים רעיל עבור אותם אנשים שלהם יש רגישות פיזיולוגית או רגשית או נפשית לאוכל, כי הם מוקפים בטריגרים שקשה להם להתמודד איתם לאורך זמן. ואם שולחים אנשים לקחת את התרופה כשיש להם קושי אחר – בעצם גורמים להם נזק, כי להרזיה עם התרופה יש מחיר של הרס של חילוף החומרים בגלל שמסת השריר יורדת בגלל התרופה.

אבל בעצם הכתבה שוללת את קיומן של כל הסיבות האלו, ומציגה את התרופה בתור הפתרון היעיל היחידי לבעיית ההשמנה, כשהיא רחוקה מלהיות פתרון מושלם, ואין עדיין מחקרים על היעילות שלה לאורך שנים או על רמת הסיבוכים והנזקים שהיא גורמת לאורך זמן.

האם למישהו באמת אכפת מהאירוויזיון? (חוץ מלריב עם ה״גויים״)

אני זוכרת שכשהייתי ילדה, האירוויזיון היה אירוע רציני. היתה תחרות ״קדם אירוויזיון״ שבה התשתפו הזמרים הכי בכירים ומפורסמים במדינה, והקהל יכול היה לבחור בשיר האהוב עליו. ואנשים צפו גם בתחרות הקדם ום באירוויזון עצמו בהתרגשות רבה. וכמובן שרבים מהשירים, גם אלו שלא זכו בקדם, הפכו להיות להיטים, כשהקדם לא פעם היתה הזדמנות לחשוף שירים חדשים בתפוצה מאוד גדולה של קהל.

אבל עם השנים נראה היה שהעניין בתחרות רק הולך ויורד, אלא אם היה סיכוי שננצח בתחרות. הקדם הוחלף בועדה שבחרה מתחרים, ואז צם בתוכנית ריאליטי זימרה כזו או אחרת, מה שאמר שהמתמודדים הם כבר לא זמרים מקצועיים ומוכרים אלא חבר׳ה צעירים ולא מוכרים שהקריירה שלהם תתחיל במעמד של זמר אירוויזיון, משהו לא ממש מרשים. מרובם לא שמענו אחרי שהם שרו באירוויזיון, ובמרבית

אני מניחה שחלק מהעניין נבע מכך שעם השנים במקום שהזמר הטוב ינצח, נוצר מצב שבו מי שמגיע עם ״שטיק״ הכי מגניב מנצח – למשל ילד שמופיע, או טרנסג׳נדרית כמו במקרה של דנה אינטרנשיונל. מעבר לזה, התחרות הפכה להיות עם השנים לכזו שמזוהה עם הקהילה הגאה, מה שאולי גורם לנתק שלה משאר הקהל שלא ממש נהנה משירים בינוניים לכל היותר בשפות זרות…

האם מישהו פה מתעניין באירוויזיון מעבר ללשמוע האם ניצחנו או הפסדנו?