הכתבה הזו ב״דה מרקר״ (שהיא בעצם תרגום לא ממש טוב של הכתבה הזו בניו יורק טיימס) בעצם אומרת משהו פשוט: תרופות להרזיה הן חיוניות, כי אנשים בימינו אוכלים אוכל מעובד, ואיכשהו האוכל המעובד גורם להם לא להרגיש שבעים כמו אוכל לא מעובד – ולכן התרופות בעצם מחליפות את האוכל הלא מעובד ואת תחושת השובע שהוא נותן ומאפשרות להרזות.
אבל האם זה באמת הפתרון?
קודם כל – למה בעצם לא לאכול אוכל פחות מעובד במקום להתבסס על תרופות אם האוכל המעובד נטו הוא הבעיה? כי מי שיכול להרשות לעצמו לרכוש את התרופה, יכול להרשות לעצמו לקנות ירקות ופירות, או כל אוכל בריא אחר. נכון, אוכל בריא צריך גם להכין בבית – אבל זה לא בהכרח לוקח הרבה יותר זמן מאשר להכין אוכל מעובד.
אבל האם האוכל המעובד הוא הבעיה היחידה? אני יכולה להעיד שאם אני אוכל המבורגר וצ׳יפס לארוחת צהרים (ואי אפשר להכחיש שמדובר על אוכל מעובד בצורה הכי טהורה שלו), אני אשבע למשך לא מעט זמן. הסיבה לזה שההמבורגר והצ׳יפס מכילים שומן – ושומן הוא משהו מאוד משביע לאורך זמן, בלי קשר למקור שלו כמעובד או לא מעובד.
כלומר אוכל מעובד הוא לא בהכרח אוכל פחות משביע, אלא רמת השובע שהוא מעניק תלוי במרכיבים שלו, ממש כמו שאוכל לא מעובד יכול להיות כשלעצמו משביע או לא משביע בדיוק בגלל אותן סיבות.
הדבר היחיד שאפשר להגיד בצורה מושכלת הוא שעיבוד לא פעם יכול לגרום לרכיבים מסוימים במזון להיות פחות משביעים בגלל רמת העיבוד שלהם. למשל לחם מקמח לבן או אורז לבן הם פחות משביעים כי בתהליך העיבוד שלהם מסירים מהם לא מעט מהסיבים שהופכים אותם ליותר משביעים, ויש גם עיבוד מסוים של הפחמימות בהם שגורם להן להיות יותר פשוטות ופחות מורכבות. אבל ההשפעה שלהן על התיאבון תהיה הרבה פחות משמעותית אם נאכל אותן כחלק מארוחה שמכילה חלבון ושומן.
אבל מה אם הבעיה היא לא רק היכולת לשבוע? כולנו מכירים את זה – אנחנו יוצאים למסעדה ״שווה״ או מגיעים לארוחת חג, ויש מולנו המון אוכל מיוחד שיש רק בהזדמנויות מאוד נדירות של פעם פעמיים בשנה. במצב כזה, רובנו לא נאכל רק עד שנשבע, אלא לרוב נאכל הרבה יותר כדי להנות מהאוכל שכנראה לא נאכל ממנו שוב בקרוב – אפילו עד שהבטן שלנו ממש ״תתפוצץ״.
ולפעמים נאכל אוכל שהוא טעים ומשמין ולא בהכרח מזין מתוך מצוקה רגשית. וגם אז תחושת הרעב לא ממש משנה לנו.
ולפמעמים פשוט אין לנו כוח להשקיע באוכל בריא, או אין לנו זמן או כסף להכין אוכל בריא (משהו שקיים בישראל, אבל גם בצורה הרבה יותר משמעותית בארה״ב ובבריטניה למשל). במצב כזה, לא פעם אוכל מעובד הוא האופציה היחידה, ולא פעם מעבר לזמינות הכלכלית ולקלות הקניה וההכנה של האוכל הזה, הוא גם מספק לנו את הנחמה הרגשית שאנחנו לרוב זקוקים לה בדיוק כשאנחנו מרגישים כך.
אז אם הבעיה היא לא השובע – למה בעצם הזריקה אמורה להיות מעין פתרון אידאלי? אולי כל הקטע של הכתבה הזו הוא בעצם לפרסם את הזריקה בתור פתרון לבעיה שבכלל נובעת מסיבות מאוד מורכבות שהיא לא בהכרח משנה עבורן?
הכתבה עצם מנסה להגיד שהשמנים לא אשמים בהשמנה שלהם ולכן לא צריך לשפוט אותם מוסרית – אבל בעצם היא מחריפה את הבעיה. יש הרבה גורמים מאחורי ההשמנה של האוכלוסיה, במיוחד השמנה חריפה. יש אנשים שבאמת מתקשים לשבוע, אחרים אוכלים מסיבות רגשיות, יש אנשים שמתקשים לסרב לאוכל טעים, ויש גם מי שמתקשה למצוא זמן ו / כסף להשקיע באוכל בריא או מזין ולכן אוכל אוכל מעובד וגרוע.
והעולם שבו אנחנו חיים כיום הוא הרבה מובנים רעיל עבור אותם אנשים שלהם יש רגישות פיזיולוגית או רגשית או נפשית לאוכל, כי הם מוקפים בטריגרים שקשה להם להתמודד איתם לאורך זמן. ואם שולחים אנשים לקחת את התרופה כשיש להם קושי אחר – בעצם גורמים להם נזק, כי להרזיה עם התרופה יש מחיר של הרס של חילוף החומרים בגלל שמסת השריר יורדת בגלל התרופה.
אבל בעצם הכתבה שוללת את קיומן של כל הסיבות האלו, ומציגה את התרופה בתור הפתרון היעיל היחידי לבעיית ההשמנה, כשהיא רחוקה מלהיות פתרון מושלם, ואין עדיין מחקרים על היעילות שלה לאורך שנים או על רמת הסיבוכים והנזקים שהיא גורמת לאורך זמן.
התיירת המקרית 