ביום שישי שעבר היתה ה האזכרה השניה של סבתא שלי, והאזכרה ה 48 של סבא שלי, בעלה.
לא נסעתי כי פשוט לא היתה לי דרך לחזור הביתה. איכשהו הדוד שלי שהוא זה שהמשיך לגור במושב של סבתא שלי וירש את המשק הוא זה שמארגן את האזכרות האלו, וזו השנה השניה שבה הוא קובע את האזכרה ביום שישי בערב.
השעה הגיונית, כי בכל זאת האיזור הוא אחד האיזורים החמים בארץ, ובכל זאת מדובר על אמצע הקיץ.
אבל בגלל שאין לי רכב, אין לי דרך לחזור הביתה אלא אם מישהו יתן לי טרמפ. השנה אחי ואחותי שניהם טסים לחו״ל בסופ״ש אז הם החליטו לא לנסוע – וההורים שלי לעומת זאת בילו בנופש בצפון לפני האזכרה לכן הם הגיעו ישר למושב. הם לא היו יכולים להחזיר אותי הביתה, כי זה היה סיבוב בשבילם כי הם לא גרים במרכז, וחוץ מזה לאבא שלי יש נטיה לרצות לעלות לדירה שלי כדי להשתמש בשירותים, ואז להעיר כל מיני הערות כמו למשל על מצבן של תיבות הדואר של הבניין (פעם הן היו שבורות, מאז החליפו אותן אבל הוא לא אוהב את התיבות החדשות כי לדעתו הן יישברו שוב מהר), או מצב החניה של הדירה שלי (הוא ניסה בזמנו למצוא לה משכיר, מצא מישהו שהוא רמאי שלא שילם מעבר לתשלום הראשון להשכרה, אז אבא שלי הצליח לשבור את מכפיל החניה שהיה שם בצורה שאי אפשר היה להשתמש שוב בחניה – ועכשיו מתעצבן עלי שמצאתי משכיר במחיר נמוך יותר אבל כזה שמשלם בזמן, ושוויתרתי למשכיר על חודש תשלום תמורת העובדה שהוא תיקן את מכפיל החניה שאבא שלי המהנדס קילקל).
אז החלטתי לוותר, אבל משהו בזה מאוד מעצבן אותי, כי חשוב לי להגיע כדי לכבד את סבתא שלי, שנראה לי שהיא היתה שמחה לראות נוכחות יפה באזכרה שלה. ובדיעבד הסתבר שבאמת רק הילדים של הדוד שלי הגיעו בנוכחות מלאה, ורק אחד מתוך ארבעץ הילדים של דודה שלי הגיע. ויש לי ממש תחושה שכבר הזכרתי בעבר שהדוד שלי והבנות שלו בעיקר ניכסו לעצמם את סבתא שלי כמי שכביכול ״יותר משפחה״ שלה, ולכן כנראה דוד שלי הוא זה שקובע את היום והשעה של יום שישי אחה״צ כי כך הכי נוח לו ואז הוא יכול לארגן ביקור של הילדים שלו לארוחת שישי או שהות בסופ״ש.
מצד אחד, ברור לי שחלק משמעותי מהדינמיקה הזו הוא לא באשמתי וקשור להחלטות שהיו של ההורים שלי, בין השאר לגור רחוק יחסית מהמושב שבו אמא שלי גדלה כך שגם היה לנו פחות קשר יומיומי איתה, אבל גם שכמבוגרים אנחנו גרים יותר רחוק מהמושב.
זה לעומת הילדים של דוד שלי שגדלו במושב ושל הילדים של הדודה שלי שגרה בקיבוץ מאוד קרוב למושב, ולכן כנראה רובם עדיין גרים בקרבה מאוד גדולה אליו או לפחות במרחק נסיעה קצרה, כשהחריגים היחידים הוא בן של הדוד שגר בדרום (אבל יכול להתארח אצל ההורים במקרה כזה), ובן של הדודה שעבר לגור בחו״ל כי יש לו אזרחות זרה דרך דוד שלי.
אבל לי, לאחי ולאחותי אין ממש מה לחפש בצפון מעבר לביקורים האלו מלבד אולי להשאר לנופש, ובגלל שלרוב אין לנו איפה להתארח – זה ממש מקשה על כולנו לבקר באירועים כאלו כי בעצם זה אומר לנסוע כמה שעות לכל כיוון רק כדי להשתתף באזכרה קצרה, כשדוד שלי לרוב לא רוצה לארח אפילו לקפה ועוגה אחרי האזכרה.
מקסימום דודה שלי מרגישה קצת לא נעים ומזמינה לארוחת ערב, אבל מדובר לרוב על ארוחת ערב בקיבוץ שהיא לא שוס גדול לאף אחד חוץ מאמא שלי, שאוהבת אותה כי היא לא צריכה לבשל או לשטוף כלים (ואני בטוחה שכבר סיפרתי את הבדיחה השחוקה הזו ברשומות קודמות).
אם אתם זוכרים, אי שם בסוף מרץ ותחילת אפריל היה לי סיפור עם מאמן הכושר שלי שאני עובדת איתו כבר כמה שנים.
התקציר היה שהוא יצא למילואים בשביעי באוקטובר והשתחרר רק לקראת סוף מרץ. בזמן שהוא נעדר המנהל המקצועי של חדר הכושר הציע לי לעבוד עם מאמן אחר באופן זמני, שידעתי שהיה בקשר עם המאמן המקורי שלי. מה שלא ידעתי זה שהוא חשב שבגלל שעבדנו כמה חודשים בעצם הקשר שלנו לא היה זמני, והיתה לי בדיעבד תחושה שהוא קצת ״מרח״ אותי לגבי המאמן המקורי שלי ומתי הוא חוזר לעבוד.
בין לבין הרגשתי שהיו כמה קטעים שפחות אהבתי בעבודה מול המאמן הזמני, שהיה לי קל להחליק עליהם כשהעבודה היתה זמנית, אבל לא הייתי רוצה להמשיך לעבוד כך באופן קבוע. לא היה מדובר על טעויות או בעיות אלא סגנון עבודה שקצת פחות התאים לי.
ואז המאמן המקורי חזר לעבוד ופשוט נפגשתי איתו בוקר אחד בחדר הכושר, והיה לי מוזר למה הוא לא התקשר לקבוע איתי אימון והרגשתי שאני צריכה ״לרדוף״ אחריו. שאלתי את עצמי מה יכולה להיות הסיבה לזה – האם הוא הבין בצורה כזו או אחרת שהקשר עם המאמן הזמני יהפוך לקבוע, או שפשוט הוא רצה לחזור בהדרגה לעבודה וחשב שאני בעדיפות נמוכה כי המשכתי להתאמן עם המאמן המחליף?
בסוף זה הסתדר והתחלתי לעבוד שוב באופן סדיר עם המאמן הקבוע, אבל בשבוע שעבר קרתה תקלה שלדעתי זו הפעם השניה שהיא קורית מאז שהוא חזר.
הרקע לזה הוא שחדר הכושר שלנו עובר שיפוץ כבר כמה חודשים – זה לוקח כנראה המון זמן כי החליטו לשפץ שם את כל חדר הכושר אבל החליטו לא לסגור אותו למתאמנים כנראה כדי לא לאבד כסף בגלל מתאמנים שיקפיאו את המנוי (למרות שיש לכל המתאמנים אפשרות להתאמן בכל חדרי הכושר האחרים של הרשת בגלל השיפוץ), אז רוב השיפוצים נעשים בשעות הלילה ולכן הם נמרחים כבר המון זמן. היו שבועיים שלושה למשל שהמלתחות לא היו זמינות כי עשו שיפוצים במקלחות ובשירותים, ומאז תחילת יולי מחליפים את הלוקרים במלתחות בחוסר יעילות משווע, אבל לאט לאט זה מתקדם.
בשבוע שעבר קיבלנו ביום שלישי הודעה שבימים רביעי וחמישי מחדשים את הציוד בחדר הכושר ולכן הוא יהיה סגור למתאמנים. אני מיד כתבתי למאמן על זה, כי האימון שלנו היה אמור להיות בחמישי בבוקר, ושאלתי אם הוא רוצה לדחות אותו לשישי. הוא חזר אלי ואמר שהוא בדק והמכון אמור להיות פתוח לאימונים אישיים בחמישי כך שנוכל להפגש וכנראה אפילו להתאמן יותר בקלות כי לא יהיו מתאמנים ללא מאמן במתחם ויהיה פחות צפוף.
זה נשמע לי קצת מוזר אבל זרמתי עם זה – אבל אני מודה שלא ממש הפתיע אותי שברביעי בערב הוא חזר אלי שחדר הכושר כן יהיה סגור בחמישי גם לאימונים אישיים, ושהוא יחזור אלי למחרת לגבי אם נוכל לקבוע בשישי אם אני בכלל זמינה בשישי. כתבתי לו שכן ושאני אחכה לתשובה ממנו, אבל בחמישי אחה״צ כששמתי לב שהוא לא חוזר אלי כתבתי לו תזכורת – רק כדי שכמה שעות אחר כך הוא יכתוב לי שהוא מתנצל על הבלגן ועל זה שלא נוכל להפגש השבוע.
עכשיו ברור לי שיש לו כנראה לא מעט מתאמנים ביומיים האלו שהתפספסו בגלל שסגרו את חדר הכושר לאימונים, ושאין לו כנראה מספיק שעות בלו״ז ביום שישי כדי להכניס את כל אלו שמעוניינים להשלים את האימונים, במיוחד אם מדובר על יום שהוא לרוב קצר יותר כי לרובנו יש תוכניות לסופ״ש ורובנו זמינים אולי בבוקר אבל לא הרבה מעבר לזה, כולל המאמן עצמו. ואם הוא היה אומר מראש שאין לו זמן ביום שישי ושנפגש בשבוע הבא, זה היה מרגיש לי בסדר.
העניין הוא גם שזה לא המקרה היחיד שזה קרה מאז שהוא חזר מהמילואים שבו הוא אמר שנקבע לשישי – ואז כשאני משוחחת איתו בחמישי פתאום משהו קורה ואין לו זמן בשישי. ותמיד זה כשאני משוחחת איתו – הוא מציע לקבוע בשישי ואז לא חוזר אלי. יש כמובן את הנקודה שהוא לא יצר איתי קשר כשהוא חזר, אבל היה לפני חודשים אירוע אחר שבו הוא נאלץ לבטל את האימון בחמישי ברגע האחרון ואמר שנדחה לשישי – וגם אז איכשהו נוצר מצב שאני הייתי צריכה לפנות אליו בחמישי רק כדי לגלות שבעצם אין לו זמן בשישי.
אני חושבת שמה שמפריע לי פה זו ההתחמקות מלהגיד לי שישירות שלא יצא לנו להפגש יותר מהביטול. לגיטימי בעיני שאולי יש לו לקוחות אחרים שהוא מעדיף לתעדף איתם השלמה של אימונים במקרה שהם מתבטלים, אולי כי יש להם יעד מסוים להגיע אליו תוך פרק זמן קצר יותר, או שהוא פחות סומך עליהם שהם יתמידו לאורך זמן , או שהוא יודע שאני אקבל ביטול בצורה יותר גמישה – או שאולי פשוט כי מתאים לו יותר לעבוד איתם. זה לגיטימי לחלוטין, ואני חושבת שאם הוא היה גלוי והיה אומר לי שיש לו סדרי עדיפויות מסוימים בשיבוץ של אימונים ולכן יוצא שפחות יוצא לו לשבץ אותי, הייתי מבינה ומקבלת את זה.
אני מניחה גם שעצם העניין שלא ברור לי עד כמה זה עניין מקרי, ואם זה לא – אז למה אני בעדיפות יחסית נמוכה מפריע לי קצת.
אני מתלבטת אם להגיד לו משהו לגבי זה בפגישה הבאה שלנו – לא בקטע של לעשות מזה דרמה, אלא להגיד שאני מבינה שיש לו זמן מוגבל, ואם הוא מרגיש שיש לו סדר עדיפויות שבו לפעמים יתפספס לי אימון – זה בסדר.
בתהליך חיפוש העבודה הקודם שלי התחלתי בשלב מסוים לעבוד עם פסיכולוגית תעסוקתית. במקור חיפשתי אולי טיפול של פסיכולוגית קלינית, אבל איכשהו מהמרפאה שמולה עבדתי העדיפו לשלוח אותי לפסיכולוגית תעסוקתית, כנראה כי ציינתי שהקושי שלי קשור לחיפושי העבודה שלי.
וזה התגלה כסידור לא רע, כי מצד אחד היא באמת ניסתה לעזור לי לכוונן את חיפוש העבודה שלי יותר טוב ולהבין מה אפשר היה לשפר לעומת מקום העבודה הקודם – ומצד שני היא כן סיפקה תמיכה נפשית מעבר לרק חיפוש העבודה.
בסופו של דבר הפסקתי להפגש איתה בגלל שפגשתי בשלב מסוים אישה שהתגלתה כמישהי עם תסמינים של הפרעת אישיות נרקיסיסטית. אני לא חיפשתי אבחון שלה כי באמת בלתי אפשרי לאבחן כך בנאדם, אבל כן חיפשתי תמיכה באיך להיפטר מהקשר מאותה בחורה. אבל היתה לי תחושה שהפסיכולוגית לא לוקחת את התחושות והחששות שלי מההתנהלות שלה ברצינות, ומנסה להפנות אותי להתמודדות מולה שתהיה בדיוק מסוג הדברים שלא רק שלא יהיו יעילים, אלא גם יהוו טריגר להתנהגות הביריונית של ההפרעה אצלה. וזה נורא הפריע לי ולכן החלטתי להפסיק לעבוד עם הפסיכולוגית הזן.
וגם כשהתחלנו לשוחח על הרזיה, היא התעקשה שאני חייבת מסגרת, וניסתה לשלוח אותי לכל מיני מסגרוןת של מה שאני מכנה ״טימטומופתיה״ למרות שאמרתי לה שאני לא מאמינה בזה.
בתקופה האחרונה שלי בעבודה שממנה פוטרתי, התחלתי לעבוד עם קואצ׳רית כדי לראות האם הבעיות שהיו לי היו פתירות או לא. הן לא היו פתירות, אבל אני חושבת שבהרבה מובנים חלק מהשיחות שלנו היו גם שיחות תמיכה שבהן קיבלתי אישור על זה שאני לא אשמה בהכל וגם למנהלת שלי היו בעיות וטעויות שהיא עשתה.
אבל אני מרגישה שוב צורך בתמיכה רגשית יותר משמעותית בגלל הקושי בחיפושי העבודה שלי, אבל אני לא בטוחה שהקואצ׳רית היא בהכרח הכתובת הנכונה לזה.
דוגמא לזה קשורה למה שכתבתי כבר ברשומה הקודמת על זה שאני מרגישה שהראיונות שלי הולכים ברובם לא רע, אבל לא ״מושלם״, ויש דרישה לשלמות הזו מטעם המראיינים ברמה שלא מוכרת לי מחיפושים קודמים. חלק מזה הוא אולי עניין של תרגול ותשומת לב לפרטים, אבל יכול להיות שאני לא מודעת להיבטים מסוימים שהמראיינים מחפשים, ואני לא מקבלת מהם את הפידבק הזה כי אין להם אינטרס לתת אותו, אולי כי הוא אמור להיות ברור מאליו ואולי כי הם לא רוצים להתאמץ או שאולי הם חוששים שלתת לי פידבק רק יגרום לי להתווכח איתם או לנסות לגרום להם לראיין אותי מחדש כדי שאני אוכל להראות שיש לי את היכולות שהם מחפשים, ואין להם זמן וכוח לזה.
כן חשוב לי לציין שיש בראיונות גם גורם נוסף שמאוד קשה לתת לו הגדרה מדויקת, שאפשר לקרוא לו ״כימיה״: בעצם המראיינים לא בוחנים רק את היכולות הטכניות של המרואיין, אלא בעצם אם יהיה להם נעים לעבוד מולו. יכול להגיע מישהו שיענה בצורה מושלמת על השאלות אבל ייתפס כעובד בעייתי או לא נחמד, והוא לא יעבור לשלב הבא בראיונות או יעבור אבל עם סימן שאלה מאוד גדול לגבי היכולות החברתיות שלו שהמראיינים הבאים שהם מנהלים או אנשי משאבי אנוש יצטרכו לאושש או לשלול לפי הרושם שלהם.
באותה מידה, מישהו שעונה באופן כללי בצורה טובה על השאלות גם אם יש כמה בעיות קטנות פה ושם – הן יסלחו לו כי הוא מוצא חן בעיני המנהלים, והם יסבירו את הקושי כי זה ראיון עבודה שהוא מלחיץ ומוגבל בזמן, וכנראה שבעבודה השוטפת הבעיות האלו כנראה לא יקרו, וגם אם כן הן קטנות ויש זמן לספוג אותן.
אני לא יודעת עד כמה היה חוסר כימיה בחלק או בכל הראיונות שלי, חוץ מאחד שגם אני הרגשתי לא בנוח עם המראיין וצורת העבודה שלו מולי בראיון, ואני מניחה שזה היה הדדי. אבל זה בהחלט גורם שיכול להשפיע.
בכל אופן, מסתבר שיש אנשים שעוזרים גם להשתפר בראיונות במובן הטכני, ויש לי שם של מישהו מאוד מומלץ שבעצם יש לו עסק פרטי יחד עם אישתו שהיא מנהלת משאבי אנוש בדיוק לעזרה מהסוג שאני צריכה.
אבל למרות שעקרונית הייתי צריכה לפנות אליהם כבר מזמן, וכנראה שבעזרתם כמה מהראיונות שעשיתי היו עוברים בהצלחה הרבה יותר גדולה, אני כל הזמן דוחה את הפניה אליהם – פשוט כי אני פוחדת מזה שהם יגידו שאני כבר מקרה אבוד, ושעם רמת הניסיון שלי אני לעולם לא אתגבר על הפער המקצועי שנוצר לי, ומה שנשאר לי לעשות זה לוותר על העבודה בהייטק ולעבור לעבוד במקום אחר, או אפילו להחליף מקצוע.
ואני לא מעוניינת בזה, קודם כל מהפן הכספי – אני אמנם לא בזבזנית גדולה, אבל רמת המשכורת שאני מקבלת בהייטק מאפשרת לי רמת חיים לא רעה בכלל כולל טיולים רציניים פעם בעמה שנים, ואפשרות כמובן לחסוך כסף – שלא לדבר על החסכון הפנסיוני שמגיע עם משכורת גבוהה יותר.
ולמרות שאני חווה עכשיו את הצד הפחות טוב של ההייטק (פיטורים בזמן משבר כלכלי) – במיטבו ההייטק הוא סביבת עבודה שלמרות שקיימת בה ״פוליטיקה ארגונית״, יש בה הרבה יותר מקום למצב שבו אם את מוכשרת ובעלת יוזמה, זה בא לידי ביטוי. בלא מעט מקומות עבודה ממשלתיים ו / או שיש בהם ועדים (במיוחד כאלו תחת החסות של ההסתדרות) יש לרוב פוליטיקה ארגונית הרבה יותר רעילה, בין השאר כי קידומים ושאר דברים לא פעם מתבססים על ותק. ייתכן שאני אגיע כבר עם ותק מסוים כי אגיע עם ניסיון לתפקיד כזה או אחר, אבל בעצם עדיין אהיה ״חדשה״ בהרבה מובנים, ואין לי רצון להתמודד עם הפוליטיקה הארגונית הרעילה שנלווית לזה, ועוד בתמורה למשכורת נמוכה יותר משמעותית.
וברור שיש פה סתירה פנימית מסוימת, כי נם העזרה של אותו יועץ אני יכולה למנוע מעצמי את הגורל הזה – אבל החשש לסיכוי שהוא יגיד לי שנועדתי לגורל הזה מונע ממני לפנות אליו.
התיירת המקרית 