טירונות

בעקבות הפוסט הזה של תמר בן יוסף, שכתבה על החוויה שלה.

אני זוכרת שכשהתגייסתי, אמא שלי הסיעה אותי לבקו״ם שהיה באיזור היציאה מירושלים, קרוב לסניף מד״א שהתנדבתי בו בשנתיים האחרונות שלי בתיכון. ומסתבר שביום הגיוס שלי התגייסה מישהי שהכרתי מההתנדבות הזו, ורבים מהחברים שלה ממד״א ליוו אותה לגיוס כולל הרבה מאוד בלונים ודברים דומים. בגלל שאני הכרתי את רובם הם גם נתנו לי את אחד מהבלונים, ואני הרגשתי בעיקר מובכת על זה שהגעתי ללשכה בלי חברים אלא רק עם אמא שלי ושהם שמו לב לזה.

ולאלו שטוענים שאין לי חברים: ערב לפני הגיוס יצאתי לבלות עם חברות, וחזרנו הביתה בשעה די מאוחרת. אבל לא רציתי לטרטר אף אחד בבוקר של הגיוס כי הייתי צריכה להגיע ללשכה לפני 7 בבוקר.


את הבקו״ם עצמו עברתי עם מי שהמספר האישי שלה היה סדרתית המספר לפני שלי. לכן די סיימנו את התהליך יחד, והגענו לאותה מחלקה בטירונות. היינו אפילו באותו החדר והיינו חברות בימים הראשונים של הטירונות.

אני עדיין זוכרת את הרגע הזה שבו עלינו על המדים – זה שלפניו כנראה נחשבנו לאזרחיות ולכן כולם בבקו״ם היו נחמדים אלינו, אבל ברגע שהיינו על מדים – התחילו לצעוק עלינו ולהלחיץ אותנו עד שעלינו על האוטובוס מי שהפכו להיות המ״כיות שלנו.


את הטירונות עשינו במחנה 80, והטירונות היתה טירונות כללית, כלומר הגיעו אליה בנות מכל הארץ וכל שכבות האוכלוסיה.

כמה שנים אחר כך כשלמדתי לתואר, אחת מהשותפות שלי לתרגילים היתה מישהי ששירתה כסמלת במחנה 80 בערך באותה תקופה והיא סיפרה לי שהיא זכרה את המחזור שלנו כי המ״כיות שלנו היו אז יחסית חדשות – ומצד שני נחשבנו למחלקה יחסית קשה לטיפול.

יכול להיות שבגלל זה המ״כיות שלנו היו יחסית קשוחות איתנו, אבל במקום לגרום לבנות הקשות יותר להיות מושמעות, זה הגיע לרמה שבה הן הפחידו אותי.

הדוגמא העיקרית שכיום זכורה לי היא המטווחים: שנה לפני שהתגייסתי יצא לי לעשות מעין קורד גדנ״ע שבעצם היה מעין שיתוף פעולה בין צה״ל לבין מד״א שבו המתנדבים שרצו לעבור קורס עזרה ראשונה מתקדם עשו את זה במסגרת צבאית, כנראה כדי לתת לצבא אפשרות לבחון מועמדים פוטנציאליים לקורסי חובשים שונים.

הגדנ״ע הזה היה לי נורא כיפי, ואני זוכרת שממש נהניתי לעשות בו את המטווח שעשינו. רק שבטירונות המ״כיות כל הזמן הזהירו אותנו לגבי כל כך הרבה בעיות בנשק שרמה שאם היה נשאר בקנה גרגר חול אחד – הנשק היה מתפוצץ לנו בידיים כשהיינו מנסות לירות בו. כמבוגרת ברור לי שנשק נועד לשימוש גם בתנאים שהם לא הכי היגייניים בעולםֿ, אבל בטירונית הפכתי להיות כל כך היסטרית שניסיתי לשכנע את המ״כית שלי שיוותרו לי על המטווח. הם לא נתנו לי, למרות שבדיעבד אני בטוחה שאם זה היה תלוי בהן הן היו מוותרות לי רק כדי לגרום לי לסתום את הפה סוף סוף.

גם בתור בלגניסטית היה לי קשה עם הצורך בסדר בשביל המסדרים – וזה הקשה גם כמובן על החברות שלי לחדר שהיו עלולות לחטוף בגללי גם עונשים. בשלב מסוים מישהי הציעה להן להתייחס אלי כפי שהיא והחברות שלה לחדר היו מתייחסות לחיילת עם ]פיגור שכלי קל שגויסה גם היא לטירונות שלנו, שרמת התפקוד שלה היתה כזו נמוכה שהחיילות האחרות היו לא פעם אפילו מלבישות אותה לקראת המסדרים. אני אישית נורא נעלבתי.


ואז היה את הסיפור למעבר לחיל האוויר.

אחת החיילות שישנו איתי בחדר הבטיחה לכולנו שהיא הולכת לשרת בתור פקידת מבצעים בחיל האוויר, עם רמז מאוד עבה על זה שיש לה פרוטקציה בנושא.

ואז היה קטע אחר: הטירונות שלי היתה ביולי, ולכן לא קיבלנו בבקו״ן מעילים. אבל בשלב מסוים בטירונות קראו לנו לקבל מעילים – אבל קראו רק לחיילות שלא היו מיועדות לחיל האוויר או חיל הים שהיו אמורות לקבל מעיל בצבע שונה ולכן אמרו לנו שהן יקבלו את זה כבר בבסיס שלהן.

ובגלל שהמ״כיות שלנו ידעו שרבות מהבנות יהיו מאוכזבות מזה שהן לא הולכות לחיל האוויר או הים (בגלל היוקרתיות, התנאים הכביכול טובים יותר, ו / או בגלל המדים בצבע יפה יותר), הן פחות או יותר נשבעו בכל מה שיקר להן שמי שנקראה לקבל מעיל נשארת בחייל ״ירוק״ ולא עוברת לחיל הים או האוויר.

ואז הגיע היום האחרון לטירונות, וכשנפרדנו – הבנות חולקו לחמש או שש קבוצות לפי השיבוץ שלהן. וכשהתחלתי לשאול את הבנות מסביבי לאן הן הולכות – כולן אמרו לי לחיל האוויר… אבל אני ״ידעתי״ שאני לא הולכת לחיל האוויר כי קיבלתי מעיל ירוק חאקי והרי המ״כיות אמרו באופן ברור שמי קיבלה כזו לא תלך לחיל האוויר… אבל הן כבר נעלמו להן, ולא הצלחתי למצוא אף אחת שתסביר לי מה קורה.

ההסבר בדיעבד היה ברור: לתפקיד של פקידות מבצעים בחיל האוויר היה צריך לעבור קודם מבדקים וסיווג בטחוני. המבחנים נעשו אחרי הטירונות ואחרי שעברנו לחיל האוויר עצמו בימים שאחריה, אבל הסיווג התחיל בזמן הטירונות כך שכנראה בשלב זה עדיין לא היה ברור אם חיל האוויר מעוניין בי – ולכן לא הייתי רשומה בתור מי שלא עוברת אליו ולכן קיבלתי מעיל.

אז מבסיס הטירונות הסיעו אותנו לבסיס המיול של חיל האוויר שהיה אז בשדה דוב, וכשראיתי שציפו לי שם הבנתי שאני יכולה להרגע. ואפילו ראיתי שאלו שהגיעו בלי מעיל חטפו שאלות למה אין להן, ואני קיבלתי מדים יחסית בקלות.

ולגבי הקורס והבחורה מהחדר בטירונות: שתינו הגענו למיונים של הקורס. ואחרי כמה ימים של מבחנים והמשך הסיווג הבטחוני ויום חופש בבית – נקראנו חזרה ליחידת המיון של חיל האוויר בשדה דוב כדי שיוכלו להודיע לנו האם התקבלנו לקורס – ואם לא, לאן מציבים אותנו.

בשלב מסוים התחילו לקרוא שמות, ואני נקראתי שניה או שלישית (מקסימום רביעית), אבל הייתי רגועה למרות שבשלב זה לא היה ברור בכלל שאני נקראת כחלק מקבוצה גדולה. אבל כשהיינו קבוצה גדולה – היה די ברור שאנחנו היינו אלו שהתקבלו לקורס.

רק בדיעבד הבנתי שאותה חברה לחדר לא התקבלה לקורס, וכשניסיתי לשוחח איתה היא צעקה עלי לעזוב אותה בשקט וברחה.

ברור לי שהיא היתה מאוכזבת, אבל מאז אני שואלת את עצמי האם העובדה שבנוסף לעובדה שהיא לא התקבלה אני כן התקבלתי הפכה את החוויה שלה לקשה יותר, במיוחד כשאני נחשבתי ל״בעייתית״ והיסטרית ולא נחשבת בזמן הטירונות…

מוניומט וואלי Monument Valley

מוניומנט וואלי הוא פארק לאומי ביוטה אבל קרוב מאוד לגבול עם אריזונה. כפי שניתן להבין, הפארק מנוהל על ידי שבט ה״נבהו״ המקומי כמקור של כבוד לשבט שהתיישב באיזור. הם אלו שמנהלים את הפארק והסיורים בו, וגם לא מעט עסקים באיזור כולל מסעדות וקזינואים.

הפארק ידוע כאיזור שבו צולמו לא מעט מערבונים – וגם יש סצנה בסרט ״פורסט גאמפ״ שבו רואים את פורסט מפסיק לרוץ בדיוק על הכביש שמוביל לאיזור.

מצפון לפארק יש איזור בשם ״עמק האלים״ Valley of the Gods שבו יש מבני סלעים דומים שהוא בעצם העמק שרואים בתמונת הזריחה למטה. האיזור אמנם לא חלק מהפארק ולמרות שהוא היה חלק מפארק אחר הוא הוצא ממנו באופן חוקי, אבל עדיין מנוהל על ידי ממשל ארה״ב.

לאיזה מורה הייתה ההשפעה הגדולה ביותר עליך? למה?

הצעת כתיבה יומית
לאיזה מורה הייתה ההשפעה הגדולה ביותר עליך? למה?

תמיד כשעולים כל מיני רעיונות על לכתוב על המורים הכי טובים שהיו לי, לי תמיד עולים בראש המורים הגרועים שעליהם כתבתי ברשומה הזו.

עולה כמובן השאלה עד כמה יש גם למורים גרועים השפעה על התלמידים. למשל לי כנראה היתה רמה כזו או אחרת של כשרון מוזיקלי, ומגיל מאוד צעיר אהבתי להקשיב למוזיקה – אבל למרות שלמדתי פסנתר עד גיל 14 או 15 בערך, אין לי מושג איך לנגן על כלים כאלו או אחרים למרות שיש לי נטיה לזה.

כנראה שחלק משמעותי בקושי שלי נבע מזה שכשאני למדתי פסנתר, למדתי לנגן מוזיקה קלאסית שכילדה לא ממש התחברתי אליה, ולכן לא ממש אהבתי לתרגל את הנגינה בבית. ואז היתה את הנקודה שהמורה שלי לפסנתר התייחסה אלי בצורה מאוד גרועה, וכשהייתי מאחרת היא היתה ממשיכה את השיעור הקודם על חשבון השיעור המקוצר בלאו הכי שלי, אבל היתה מסיימת את השיעור שלי בזמן כך שלרוב הייתי לומדת פחות מעשר דקות מתוך שיעור של חצי שעה. כמבוגרת חבל לי שלא דיווחתי על זה להורים שלי כי פחדתי להסתבך, אבל עדיין מכעיס אותי לחשוב על כך שהם שלמו ממיטב כספם שהם עבדו באותה תקופה מאוד קשה בשבילו כדי שהמורה לא תלמד אותי כמו שצריך.

אבל בסופו של דבר למורה הזו היתה כנראה השפעה על החיים שלך בכך שהפסקתי בגיל יחסית מוקדם לנגן במקום לנסות למצוא דרך להינות מהנגינה ובכל זאת להמשיך בה.

אינדיבידואליות מול קהילתיות בבלוגוספרה

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

כשהתחלתי לכתוב בבלוג הראשון שלי, זה היה באתר ״תפוז״ שבו היתה באותה תקופה קהילה פורחת של בלוגים, שכללה גם מישהו שהיה דואג לקדם בלוגים שונים בעמוד הראשי של ״הבלוגיה״ – וגם לעמוד הראשי של אתר תפוז שהיה משותף לבלוגים, פורומים ומשהו שנקרא ״קומונות״ שאין לי מושג במה הוא היה שונה מהפורומים השונים.

לפחות בכל מה שקשור לפורומים ולבלוגים – אכן נוצרה קהילה. אני זוכרת למשל שפעם השתתפתי במסיבת בריכה של ״פורום שמנות ויפות״ מתפוז שהיתה מאוד נחמדה, וכנראה לא המסיבה הראשונה של הפורום. לצערי בערך באותה תקופה התחיל המעבר המאסיבי מהפורומים והבלוגים לרשתות החברתיות, וזו היתה המסיבה האחרונה. או שאולי עצם העובדה שבאותה תקופה המנהל המיתולוגי של הפורום הפך להיות עסוק מידי בחיים שלו מחוץ לפורום ולכן עזב וכנראה שבלעדיו הפורום איבד את הרוח שלו.

אני כן זוכרת גם שתפוז ארגנו לא פעם אירועים לכל הקהילות. לפעמים היה מדובר על אירועים ממומנים שאחריהם ״התבקשנו״ לכתוב על המוצרים בבלוגים שלנו ולתייג אותם. פעם האירוע היה במימון תלמה שפרסמה חטיפים שונים, ואני זוכרת אירוע אחר שבו היינו אמורים לפרסם מוצרי ניקוי אמריקנים שכנראה בסופו של דבר לא נקלטו פה בארץ, ואני זוכרת שהנציגות היו לא נחמדות אלי ורמזו שהבית שלי לא נקי… אחרי האירוע הזה קצת נמאס לי מהאירועים האלו כי הרגשתי שהיה לחץ מסוים לפרסם מוצרים בצורה חיובית ואת המוצר הזה לא אהבתי כי הוא היה לא יעייל ולא סביבתי, ולכן ויתרתי על שאר האירועים שאורגנו כך.

אני מניחה שלא היו הרבה כאלו כי בשלב זה תפוז התחילה להתפזר, כנראה כי באמת היתה בריחה של כותבים מהפלטפרומה לרשתות החברתיות. עם הזמן ההנהלה השקיעה פחות ופחות בפלטפורמה וזה הורגש, כולל בשלב מסוים אי טיפול בבאגים ו / או פריצות לפלטפורמה.

בשנים האחרונות היא נקנתה ויש בה תחזוקה של הפורומים שעדיין קיימים בה ברמה כזו או אחרת.


חלק מהבלוגרים שהכרתי בתפוז עברו לכתוב פה בתפוז, כמו מוטי למשל. לדעתי רבים מהם לא התמידו הרבה זמן בכתיבה אחרי שהם עברו לבלוג אחר, אולי כי היה קשה לעקוב אחריהם אחרי המעבר והם איבדו כמות משמעותית של קוראים.

אני למזל זוכרת כותבת אחת שהיתה עולה מדרום אמריקה (לדעתי מארגנטינה אבל אני לא בטוחה) שכתבה על כל מיני תופעות מוזרות. אני זוכרת שהייתי קוראת את הרשומות שלה לפני שהייית יוצאת להליכה כל בוקר והן היו משעשעות אותי בזמן ההליכה.

אני למשל זוכרת סיפור אישי שלה מהתקופה שלה במרכז הקליטה שבה לקחו אותה ואת החברים שלה למרכז למסיבת מימונה, שהבטיחו להם שבה הם יקבלו מופלטות. משום מה המילה ״מופלטה״ הזכירה לה את המילה ״צ׳קלקה״ שזה כפכפים בספרדית (לפחות בארגנטינה) – והיא אמרה לכולם שהם בטח יקבלו כפכפים במתנה במהלך הארוחה.

אחרי שבסוף הארוחה הם לא קיבלו עדיין כפכפים, הם הלכו למדריך שלהם ואמרו שהם לא קיבלו מופלטות – והוא הזדרז לתת להם מופלטות והם נדהמו שהיה מדובר על הבצק עם הדבש שהם זללו כל הערב. והם כעסו קצת עליה שהיא הבטיחה להם סתם כפכפים.


אני זוכרת בלוגרית אחרת שהתחילה לכתוב פחות או יותר במקביל אלי, והיא כתבה על זה שהיא מנסה לעשות דיאטה ולא מצליחה לעבוד טוב עם הדיאטנית שלה.

אבל במקביל היא סיפרה גם על ההכנות לחתונה של אחת מהחברות שלה לצבא שהיא עמדה ללכת עליה עם חברה וידיד גם הם מהצבא (הם כולם היו חברים עוד מהצבא), ועל זה שהחברה המשותפת שלה ושל הכלה התעקשה להגיע לחתונה של החבורה בשמלת כלה אבל בצבע ניוד כביכול כשמלת ערב. היתה לא מעט דרמה סביב החתונה הזו, אבל כשהחתונה סוף סוף קרתה אני חושבת שלבלורית קצת נגמר על מה לכתוב והיא הפסיקה לכתוב זמן קצר אחרי זה.

אני חושבת שכתבתי לה פעם תגובה ושאלתי לאן היא נעלמה, אבל היא מעולם לא ענתה לי, נראה כי היא באמת הפסיקה לכתוב בבלוג כי לא היה לה על מה.

תרופות להרזיה – היום גם לילדים?

אחרי שהממסד הרפואי טוען שיש הצלחה לתרופות ההרזיה אצל מבוגרים – ולכן רוצה גם להתחיל לתת אותן לילדים. כיום הטיפול מאושר החל מגיל 12 ומעלה, הרופאים מקווים שבקרוב התרופה תאושר מגיל שש – ובעתיד הרחוק יותר רופאים אפילו מקווים להתחיל לתת אותן מגיל שלוש, שאז לדעת הרופאים מתחילה ההשמנה ״באמת״.

מה הבעיה בזה?

האם השמנה באמת נובעת מרעב? חלק ראשון: בהחלט יש אנשים שאוכלים הרבה פשוט כי יש לנם נטיה להיות רעבים יותר. זה יכול להיות בגלל נפח קיבה גדול יותר (באופן טבעי או כי הם התרגלו כבר לאכול הרבה), איזון הורמונלי בכל מה שקשור להורמונים ששולטים בתחושת הרעב והשובע בגוף – או בגלל סיבות פיזיולוגיות אחרות.

ועבור האנשים האלו, לא פעם טיפולים כמו תרופות או ניתוחי קיצור קיבה שעוזרים להם להפחית את רמות הרעב והתיאבון שלהם הם מצילי חיים, כי הם סוף סוף מסוגלים לאכול כמות סבירה של אוכל ולשבוע לאורך זמן, וכך גם לאכול כמות קטנה מספיק של קלוריות שמאפשרת להם לרזות.

אבל עבור הרבה מאוד אנשים אחרים, ההשמנה לא נובעת רק מתחושת רעב, או אפילו לא בעיקר מתחושת רעב. יש אנשים שיאכלו גם כשהם שבעים כי הם נהנים מהאוכל – או זקוקים להנאה מהאוכל מסיובת רגשיות או נפשיות, מה שמכונה ״אכילה רגשית״. ועבורם כדורים להפחתת התיאבון לא ממש יעזרו – כי הם יאכלו גם כשהם לא ממש רעבים (ואפילו לא פעם כשהם ממש לא רעבים).

האם השמנה באמת נובעת מרעב? חלק שני: ואם כבר דנו באכילה רגשית, יש פה עוד היבט עקרוני: השמנה לא פעם נובעת מבחירת אוכל שגורם להשמנה.

בספר ״טוב במיטה״ של הסופרת ג׳ניפר וויינר שבו הגיבורה היא אישה שמנה (כנראה בת דמותה של ג׳ניפר עצמה), הגיבורה מצטרפת לתוכנית הרזיה שאמורה לבדוק תרופת הרזיה חדשה, אבל המשתתפות אמורות קודם כל להשתתף בכמה שיעורים על אכילה בריאה ושינוי הרגלים. האחות שמדריכה אותם מספרת להן על כך שאם הן למשל אכלו בבית ארוחת בוקר משביעה, ואז כשהן מגיעות למשרד מישהו מביא במקרא של דונאטס טריים – הן עקרונית אמורות להיות מסוגלות יחסית בקלות לא לקחת דונאט מהחבילה.

הנשים פשוט צחקו על האחות, ואמרו לה שאם מדובר על דונאטס טעימות וטריות – הן יאכלו לפחות אחת, וינסו למצוא דרך לאכול יותר מאחת אם הן יוכלו לעשות את זה בלי למשוך תשומת לב. משם הדיון עבר לאיזה סוגים של דונאטס הן אוהבות ומאיזה חנות. האחות בעיקר נבהלה ולא הבינה למה הדיון הגיע למצב שבו הנשים מדברות על אוכל משמין במקום על הרגלים בריאים, פשוט כי הנשים כבר מכירות אותם ויודעת שהם לא ממש עובדים.

כלומר אנשים שמנים לא בהכרח סובלים רק מבעיה של רעב, אלא הם בוחרים לאכול אוכל עתיר קלוריות כי הוא טעים יותר. ולכן לא פעם בחירת אוכל שלהם לא תורמת להרזיה או לשמירת משקל תקין. כי בסופו של דבר רק אנשים מאוד בודדים רואים בירקות מעדן.

זה מזכיר לי את מה שכתבתי על הכתבה שהיתה לגבי הבוגרים של ״לרדת בגדול״ שהשמינו חזרה, ואחד מהם אמר שהוא לא אוכל סלט כי הוא לא אוכל את האוכל של האוכל שלו, והעדיף לבחור פסטה וסטייק שמנוני.

עד כמה ילדים מסוגלים לקבל על עצמם מחויבות לתהליך ארוך טווח? מעבר לתופעות הלוואי שקיימות או לא קיימות לתרופותֿ תהליך הרזיה ושמירה על המשקל הוא תהליך שדורש מחויבות לכל החיים – גם לא פעם בלקיחת או הזרקת התרופה עצמה, וגם בשינוי הרגלי אכילה. וילדים לא בהכרח מודעים למחויבות שכזו ומה היא אומרת. בעצם גם מבוגרים לא תמיד מצליחים להתמיד במסגרות כאלו ולא נעזרים בזריקות לשנות אורח חיים אלא כפתרון קבוע למרות שהוא אמור להיות זמני.

זה מעלה את השאלה עד כמה הטיפול בתרופות ייהה יעיל לילדים לטווח הארוך – או שיהיה מדובר על עוד ניסיון לא מוצלח להרזיה שיוביל לעליה חוזרת במשקל (ואולי אפילו למשקל גבוה יותר) ובעצם רק יחמיר את הבעיה שלהם בגלל חוסר היכולת שלהם להתחייב לתהליך שהוא לטווח הארוך.

ולא פעם הקושי עבור הילדים הוא שאין להם בהכרח שליטה על שינויים בסביבה. לא פעם ההורים מסרבים לארגן את הבית בצורה שתתמוך בהרזיה שלהם בכך שהם יוציאו אוכל ״מפתה״ מהבית כי כביכול לאחרים ״לא מגיע לקבל עונש״ רק כי לילד אחד יש קשיים והם יאלצו ״לסבול״ בגלל שלא יהיה ״אוכל משמין״ בבית. זה החלט יכול לתרום לקושי לשמור על המשקל לאורך זמן עם או בלי התרופה.

Kodachrome Basin State Park

בניגוד לשני הפרקים המדינתיים האחרונים שהיו קצת ״משעממים״ בלי הרבה פעילות, פארק קודאכרום Kodachrome Basin State Park הוא פארק מאוד יפה ומאוד מעניין.

הוא קרוב מאוד לפארקים ברייס וציון, ושווה לבקר בו באביב או בסתיו שבהם הטמפרטורות נוחות.

בגלל עושר הצבעים שבו, הפארק נקרא על ידי צלמים בשם ״קודאק כרום״ על שם פילם שקופיות מקצועי שייצרה בעבר חברת קודאק שנחשב לאחד מסוגי הפילם ש״תפסו״ צבעים בצורה הכי טובה ועשירה. כמה שנים אחרי כן חברת הפילמים פוג׳י התחילה לייצר פילם שקופיות שהתחרה לא רע עם תפיסת הצבעים של הקודאקכרום ותהליך העיבוד שלו היה קל משמעותית. לאורך זמן, קודאק הפסיקה את ייצור הפילם שלה בשנת 2009 והפסיקה לעבד אותו בשנת 2010, לעומת הפילמים של פוג׳י נמצאים עכשיו בתהליך של הפסקת ייצור ועיבוד עד היום.

בפארק יש הרבה נקודות חמד והרבה מסלולי הליכה – וגם טיולי סוסים. יש בפארק גם אתרי קמפינג עם מקלחות, למרות שחשוב להיות מודעים לכך שבגלל המחסור במים באיזור, המקלחות מוגבלות בזמן.

חשוב גם לציין שכפי שרואים בתמונה הראשונה מימין – מזג האוויר באיזור הוא לא תמיד שמשי, למרות שמדובר על מדבר. באותו ביקור ״תפסה״ אותנו סופת רעמים עם גשם מאוד חזק ברמה ששתיים או שלוש דקות בגשם גרמו למצלמה שלי להתקלקל…

פרחים בטבע או ליד הבית

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

כשהייתי בת שש, חטפתי התקף אלרגיה מאוד חזק, ברמה שבה הייתי מאושפזת בבית החולים למשך שבוע ואני זוכרת שהיה לי קשה ללכת כנראה כי התנפחו לי הרגליים.

לא היה ברור מה רם להתקף האלרגיה הזה – הייתי חולה במחלה ויראלית שגרמה בין השאר להקאות לפני שחטפתי את האלרגיה, והרופאים אמרו שיכול להיות שבגלל המחלה התגובה האלרגית שהייתה למה שגרם לה היתה חזקה במיוחד. היתה אפשרות לנסות לגלות למה הייתי אלרגית, אבל הבדיקות לפחות באותה תקופה היו אמורות להיות קשות – היה כנראה מדובר על מצב שבו היו דוקרים אותי בגב עם כל מיני חומרים כדי לבין מי מהם גורם לזה, וזה נשמע משום מה כמשהו קשה מידי להורים שלי. ויכול באמת להיות שזה קשה לילדים, אבל היום כמבוגרת כנראה שהייתי בוחרת לעבור את הבדיקה כדי לדעת על מה מדובר.

בגלל שלא עברתי את הבדיקה, לא היה ברור למה בדיוק הייתי אלרגית. אחד החשדות היה פרח שההורים שלי קראו לו ״מרגנית״ אבל בעצם היה מרגנית לבנה גדולה (כשמרגניות השדה הם אחד הפרחים הבודדים שהם כחולים, והיו פרחים שנגעתי בהם לא פעם בעבר כך שהסיכוי שהפכתי להיות אלרגית אליו הוא נמוך). לאורך השנים ההורים שלי ניו כל הזמן להרחיק אותי מהפרחים האלו ולגעת בהם.

האלרגיה מעולם לא חזרה, גם כמה עשורים אחר כך. בשנים האחרונות גיליתי שיכול להיות שאני אלרגית לכלור בבריכות, אבל מדובר על אלרגיה מאוד קלה ולא רצינית. אני חושדת שלא היה מדובר בכלל על פרחים, בין השאר כי יצא לי להיות קרובה לחרציות בלי שום בעיה.

כיום אני יותר חושדת בתרופה נגד הקאות שרופא נתן לי למחלה הויראלית – משהו שלא יצא לי לקחת מאז כי כשאני חולה אני לרוב לא מקיאה, וגם כשכן לא מדובר על משהו ברמה שדורש תרופה.