התיירת המקרית

אני מודה שיש מעט מאוד כתבות בתחום הבריאות לגבי השמנה שאני מסכימה לפחות עם חלקן, אבל אני חושבת שהפעם הצלחתי למצוא כתבה שכזו, גם אם יש לדעתי כמה נקודות שאפשר לשפר בה.

קודם כל, מאוד אהבתי את ההתייחסות לעובדה שחוסר במסגרת (שקורית לילדים באופן טבעי בחופש הגדול, ממשיכה לחגים – אבל קורית גם בתקופות כמו הקורונה או עכשיו במלחמה) משפיעה על אורח החיים בשתי דרכים: קודם כל הילדים הופכים לפחות פעילים בבית מאשר הם בבית הספר. מעבר לעובדה שאין שיעורי ספורט שהם שוליים, ילדים באופן כללי פעילים יותר בבית הספר בכך שהם צריכים לצאת מהבית כדי להגיע לבית הספר, אבל גם צריכים להסתובב בין הכיתות במהלך היום, ולצאת מהכיתה (או לפחות להסתובב בכיתה) בזמן ההפסקות, כשבבית הם לרוב יושבים באותו חדר כל היום חוץ מגיחות לשירותים – וכמובן למטבח. וגם אז, לרוב השירותים בבית הספר רחוקים יותר מאלו שבבית, ובבית הספר אולי יש להם קיוסק או קפיטריה לקנות בה משהו לא בריא, אבל עדיין האוכל פחות זמין מאשר בבית כשיש מקרר וארונות עמוסים.

וכמובן שבהרבה מובנים השינוי הזה בשגרה משפיע על הרגלי האכילה של הילדים, ולא רק בגלל הקרבה למקרר. אני למשל זוכרת שכנערה – בימים שבהם היו לי לימודים הארוחות הבוקר הייתי אוכלת מהר קערה של קורנפלקס עם פרי וחלב, אבל בחופש הגדול היה לי את הזמן להכין לעצמי כל בוקר חביתה או לחם מטוגן, בתקופה שבה ספריי השמן לא היה נפוץ ולכן החביתה והלחם המטוגן הוכנו עם הרבה מאוד שמן, ולפחות ללחם המטוגן הוספו גם כמויות גדולות של קטשופ שהוסיף עוד קלוריות וסוכר לאוכל שלי. כמובן שההבדל הקלורי בין הארוחות היה מאוד משמעותי.

---

גם אהבתי את העובדה שהרופא שכתב את הכתבה מודע לכך שהשינוי הוא לא קל למרות שהעקרונות מאחוריו הם פשוטים, גם אם לא אהבתי את הניסוח שמודה שהשינוי לא קל אבל הוא כביכול מספיק פשוט כדי ״לכפות״ אותו על הילד.

וזו בדיוק אחת מנקודות הביקורת שלי על כתבות בסגנון הזה. כי בעצם אף טיפול לא יעזור אם כופים אותו על הילד, במיוחד בגילאים מתקדמים. אבל ברגע שלילד יש אפשרות בחירה לגבי האוכל שלו – צריך את שיתוף הפעולה שלו כדי שהוא יסכים לתוכנית ההרזיה. אם בבית יש ממתקים, שתיה ממותקת, או חטיפים מלוחים – ילדים יכולים בקלות לקחת מהם, אפילו בסתר – או כמובן במסיבות יום הולדת בבתים של ילדים אחרים. החל מגיל מסוים ילדים יכולים בקלות לחמם לעצמם אוכל קפוא (כמו למשל צ׳יפס או שניצל קפואים) או אפילו להכין מאכלים כאלו ואחרים שהוא אוהב בעצמו שלא בהכרח תואמים לתוכנית ההרזיה שלו – לא פעם כשהוא נשאר לבד בבית. וכמובן שבגילאים מבוגרים יותר, לילד או אפילו לבני נוער יש כבר אפשרות להרוויח בעצמם כסף בעבודות שונות כמו בייביסיטר, והם יכולים בקלות לרכוש בעצמם אוכל משמין ואסור (החל ממתקים וכלה במזון מהיר) גם אם ההורים שלהם לא רוצים או אפילו כועסים עליהם על רכישות כאלו.ֿ

במובן מסוים זו בעיה כללית בעולם הרפואה שלא פעם כתבתי עליה – שלפיה לאנשי רפואה קשה מאוד להבין את הקושי שבבחירה בהרזיה, ושלא פעם גם הטיפולים הכי טובים לא יכולים לגרום לאנשים להתחיל תוכנית הרזיה שהם לא מעוניינים בה ולא מוכנים לשתף איתה פעולה. מבחינתם חוסר שיתוף פעולה הוא לרוב עצלנות או גרגרנות, בלי להבין את הפן הנפשי והרגשי בהרזיה שהוא הקשה ביותר להתמודדות עם הבעיה.

---

נקודה טובה נוספת שהכותב מעלה הוא הצורך באנשי מקצוע להכוונה של ההורים ושל כלל המשפחה על ידי אנשי מקצוע שונים משלל תחומים כדי להכווין אותם איך לנהל את התוכנית בצורה טובה בכל ההיבטים שלה – תזונה, ספורט, ועוד. יש למשל אמירה שספורט ומזון שהילדים לא אוהבים יפריעו להם ולא יאפשרו להם להתמיד בתוכנית, ושיחס שלילי, מעליב או מלגלג לא עוזר לתהליך אלא רק מפריע לו אפילו יותר.

אבל יש היבט חשוב שאין התייחסות אליו – והיא העובדה ששאר בני הבית צריכים לא פעם להקריב כמה דברים לטובת התהליך.

אם למשל יש ילד אלרגי בבית, ברור מאליו שלא יהיה בבית מזון שהוא אלרגי אליו, ואם למשל יש בבית ילד שאלרגי לבוטנים – ברור מאליו ששאר בני המשפחה יוותרו על להחזיק במבה בבית, וידאגו טוב טוב לשטוף ידיים אחרי שהם אכלו (מחוץ לבית כמובן) במבה או כל מוצר אחר שמכיל בוטנים.

אבל כשזה מגיע להשמנה – לא פעם ישנה גישה ששאר בני הבית ובמיוחד שאר הילדים בבית לא צריכים ״להענש״ בגלל זה, ולכן משאירים בבית את אותו אוכל משמין שהילד השמן יכול להתפתות ממנו ו״להגניב״ ממנו במסתור ואז לפגוע בתהליך ההרזיה. אין מחשבה על הקושי של הילד להתמודד עם המאכלים האלו, ועל כך שהוצאה שלהם מהבית מאוד תעזור לו להתמיד בתהליך – וכמובן שהויתור של שאר בני המשפחה חשוב.

כי מעבר לתמיכה בילד שמנסה להרזות – חשוב לזכור שאורח חיים בריא לא מיועד רק לאנשים (או ילדים) שמנים, אלא לכולם, ועידוד אורח חיים בריא חשוב גם עבור שאר בני המשפחה, כולל הילדים הרזים. במצב כזה, ויתור על שוקולד, חטיפים או ג׳אנק פוד הוא לא עונש לאף אחד, בלי קשר למשקל שלו, וזה מסר שמאוד חשוב להעביר למשפחות כדי לעזור בשינוי שרצוי להן.

כלומר ברגע שתהיה הבנה שהאכילה של המאכלים הללו היא לא בהכרח בחירה ״קלילה״ אלא שמדובר על התנהלות רגשית ופיזיולוגית שקשה ולא בהכרח ניתנת לשינוי ממש כמו אלרגיה – הטיפול בה יהיה בהתאם, וידרוש את ההתחשבות של שאר בני המשפחה.

זה ניסוח מחודש של משהו שאמפי כתבה לי באחת התגובות שלה לפוסט לגבי כוחות על שהיא כתבה כתגובה לשרביט השבועי די מזמן.

האמירה הזו הזכירה לי משהו אחר.

ממש מזמן לפני המון שנים, יצא לי לגור כמה שנים בהוד השרון. מאוד אהבתי לגור שם כי גרתי בשכונה שקטה ומאוד ירוקה, שהיתה קרובה מאוד למקום העבודה שלי אז, והיו בסביבה הרבה איזורים פתוחים שאפשר לטייל בהם. נכון שהחיים שלי באותה תקופה לא היו מושלמים, וכללו לא פעם לחץ בעבודה, או ״עודף תשומת לב״ של בעלי הבית שהשכירו לי את יחידת הדיור שלי שגרו מן הסתם צמוד אלי ורצו רק לוודא שהכל בסדר עם הנכס שלהם ולכן רצו להגיע אלי בשבת פעם בשלושה או ארבעה חודשים כדי ״לשתות קפה״, כלומר להגיע לעשות סיבוב בדירה כדי לראות שהכל בסדר (לרוב זה היה מסתכם בסיבוב של פחות מעשר דקות, אבל היו כמה פעמים שהתבקשתי לנקות משהו שוב, או שבעלת ירה החליטה לנקות משהו בעצמה). אבל בסה״כ אהבתי לגור שם כי היו לי יותר דברים טובים מאשר גרועים.

אבל איכשהו אחרי 4 שנים בדירה, קרו שני שינויים משמעותיים: פוטרתי מהעבודה ומצאתי עבודה בהרצליה (מקום יחסית רחוק במיוחד אם לוקחים בחשבון את הפקקים בשעות הלחץ) – ובמקביל בעלי הדירה הסתבכו עם העיריה.

לא מעט שנים לפני כן הם שיפצו את הבית והרחיבו אותו לכיוון הגינה ובנו בחצר יחידת דיור נוספת שבה גר דייר אחר – ולא דיווחו על כך לעיריה, כדי שהיא בתורה לא תעלה את הארנונה שהם משלמים. אבל בשנה הרביעית שלי ביחידת הדיור הם רצו לחדש את המטבח והתחילו בשיפוץ נוסף, ועם השיפוץ בא התיאבון והוא התרחב לסלון ולחדרים אחרים בבית.

אם הם היו מסתפקים בשיפוץ המקורי הם כמובן לא היו מסתבכים, אבל בהארכה שלו עבר במקרה פקח של העיריה ברחוב, שם לב לפסולת של השיפוצים – ובא לבדוק על מה מדובר, וכך התגלו חריגות הבניה הקודמות שלהם, ודרישה לתשלום קנסות לארנונה בדיעבד שהסתכמו בהמון כסף.

הקנס הזה בסופו של דבר היה אמור להתגלגל אלי ולדיירת שגרה ביחידה השניה, ועלות השכירות כנראה היתה קופצת לי אם הייתי ממשיכה לשכור את היחידה – אבל למזלי בדיוק פוטרתי מהעבודה ומצאתי עבודה בהרצליה, והיה לי מאוד לא נוח להמשיך לגור בהוד השרון (כי הנסיעה בתיבורה ציבורית היתה ארוכה ולא נוחה) ולכן עברתי להרצליה.

---

גם בהרצליה מאוד אהבתי לגור – בין השאר כי גרתי במרחק של עשר דקות הליכה מהחוף, וגם כמה דקות הליכה מהשדות שקיימים צפונית להרצליה. גם שם גרתי ביחידת דיור שהיתה צמודה לבית של בעלי הדירה, וגם הם מידי פעם מצאו דרכים כדי לבדוק ״מה שלום הדירה״ (ולצערי הם היו אנשים פחות נעימים מבעלי הדירה שלי בהוד השרון), אבל בסופו של דבר ״שרדתי״ שם ארבע שנים.

וגם פה אחרי בערך ארבע שנים קרה אירוע שגרם לי לעבור שוב דירה: החברה שבה עבדתי העבירה את המשרדים שלה מהרצליה לאיירפורט סיטי, והמגורים בהרצליה היו הרבה פחות נוחים. ואם התחלתי לחפש אופציות אחרות למגורים, התחלתי לחפש דירה לקניה ולא רק לשכירות, ובמקרה מצאתי דירה לקניה באמת גן יחסית מהר.

---

מצד אחד, תמיד היה לי קצת עצוב לעזוב מקום שבו אהבתי לגור והרגיש לי כמו בית. מצד שני, המעברים האלו, גם עם כל העצב שכרוך בהם, איפשרו לי לחוות חיים בלא מעט ערים ולא מעט מקומות יפים שאהבתי לגור בהם…

ואלרי פרנקל היתה בת 11 כשהיא עשתה דיאטה בפעם הראשונה. או יותר נכון כשאמא שלה אילצה אותה לרזות בפעם הראשונה: המשפחה עמדה לצאת לחופשה ב״קלאב מד״, חופשה שברובה הם יסתובבו בבגדי ים, ואמא שלה סירבה שואלרי תסתובב כך עם עודף משקל קטן יחסית, גם אם היא התחילה בדיוק את גיל ההתבגרות ועליה כזו במשקל היתה טבעית.

אחרי כמה שבועות של תסכולים מהעובדה שהיא אוכלת סלרי במקום עוגיות כמו החברות שלה – ואלרי רזתה 4.5 ק״ג, והיתה מאושרת. היא התרוצצה בבגד ים לכל אורך החופשה וקיבלה המון מחמאות על איזו ילדה יפה היא – רק כדי לגלות שהיא העלתה חזרה חלק מהמשקל כי היא חזרה לאכול כל מה שבא לה במזנונים השונים באתר הנופש.

ואז היא הבינה: היא יכולה להנות מאוכל, או להיות רזה. היא לעולם לא תוכל גם להנות מאוכל וגם להיות רזה ובכך להיות מאושרת (ובמיוחד לא לגרום לאמא שלה להיות מאושרת).

הדיאטה הזו היתה התחלה של תקופה של בערך שלושים שנה של דיאטות לא בריאות. בהתחלה אמא של ואלרי לחצה עליה תמיד לרזות, לרוב בדרכים מאוד לא בריאות פיזית ובעיקר נפשית, אבל עם השנים ואלרי עצמה הפנימה את המסר – והמשיכה את המסורת של ניסיונות ההרזיה שהצליחו, אבל רק לזמן מוגבל.

ואז הבת הבכורה שלה הגיעה לגיל 11, הגיל שבו ואלרי עשתה את הדיאטה הראשונה שלה. הבת שלה לא היתה צריכה להרזות בגיל הזה, אבל ואלרי הבינה עד כמה הרצון להרזות והדיאטות האובססיביות שלה בעצם פגעו בדימוי הגוף שלה ובחיים שלה בכלל, והיא החליטה לעבור תהליך שבו היא ״תפטר״ מהצרות האלו – ותוותר על הדיאטות ודימוי הגוף הגרוע לתמיד.

הספר שהיא כתבה, ״רזה הוא המאושר החדש״ מתאר את המסע שלה לבריאות נפשית בכל מה שקשור להרזיה, ובסופו במקרה או שלא במקרה המסע הזה מוביל לכך שהיא גם רזתה כמה מידות (למרות שלא למידה ״רזה באמת״ אלא מידה או שתיים יותר) וקיוותה להישאר במשקל החדש הזה בלי צורך בדיאטה עם הרבה חוקים.

התהליך הנפשי כלל למשל התמודדות על היחס המחפיר של אמא שלה כלפיה בכל מה שקשור למשקל. כמבוגרת ואלרי הבינה שאמא שלה רק רצתה בטובתה בכך שהיא רצתה לעזור לה לשמור על המשקל ולא להמשיך ולהשמין ללא שליטה, אבל הבינה כמה היחס השלילי של אמא שלה שצעקה וכעסה עליה, ולעיתים היתה ממש נכנסת ל״קריזה״ בנושא המשקל של ואלרי רק פגע בה. במהלך הספר ואלרי ניסתה להתעמת עם אמא שלי לגבי היחס הזה, אבל אמא שלה סירבה ״לקחת אחריות״ ולשנות את דעתה לגבי היחס הזה, וואלרי הבינה שהיא עצמה צריכה ״לשחרר״ את הנושא בלי לסגור אותו לחלוטין בכך שאמא שלה גם תבין את עוצמת הנזק שהיא גרמה.

אבל ואלרי גם הבינה שהיא עצמה גרמה לעצמה הרבה מאוד מהסבל שכרוך בדיאטות. היא למשל מספרת על כך שלא פעם היא היתה מרזה, מקבלת המון מחמאות על ההרזיה – אבל אז כשהמחמאות כבר הפסיקו להגיע כי היא שמרה על ההישג במשך תקופה מסוימת, היא היתה מחבלת באורח החיים שהיה עוזר לה לשמור על המשקל והיתה מתחילה להשמין שוב, רק כדי לרזות שוב כדי להתחיל לקבל שוב את המחמאות על המראה החדש שלה…

באותה מידה, היא לא פעם ציפתה מעצמה ל״שלמות״ בכל מה שקשור לשמירה על אורח החיים שכרוך בהרזיה, ולכן למשל היתה תמיד מתחילה את ניסיון ההרזיה הבא שלה ביום שאחרי סוף השבוע אחרי המחזור האחרון שלה כדי שהיא תהיה במצב האידאלי להשקיע הכל בהרזיה – ואז כל כשלון או תקופה שבה היה לה קשה יותר לשמור על המסגרת גרמה להתפרקות מוחלטת של תוכנית ההרזיה שממנה ואלרי לא התאוששה, במקום לראות בתקופה הזו עיכוב זמני שאחריו היא תוכל לחזור למסגרת.

---

יש בספר נקודה שמאוד חשוב לציין: ואלרי מעולם לא היתה מאוד שמנה. עודף המשקל שלה היה תמיד יחסית קל, וטווח המידות שלה נע בין 34 – 36 בתקופות שבהן היא היתה ״ממש רזה״, ו 42 – 44 בשיא המשקל שלה, חוץ מאולי בהריונות שלה שבהם היא עלתה לא מעט במשקל אבל רזתה את רובו אחרי הלידה.

מצד שני, היא גדלה בבית שבו כל חריגה מלהיות ״ממש ממש רזה״ נחשבה להשמנה בלתי מתקבלת על הדעת. במקביל, כמי שסיימה תואר בכתיבה – היא עבדה במשך המון שנים במגזינים לנשים, סביבה שבה לא פעם נשים נדרשות להיות מאוד רזות, ועודף משקל קל גם נחשב לאסון טבע חסר פרופרציות.

כך שגם אם נשים שמנות ״באמת״ רבות היו מתות לרזות כדי אפילו להגיע למידות הכי גבוהות והכי ״שמנות״ של ואלרי.

אבל האם בעיות דימוי הגוף שלה באמת עד כדי כך שונות מאלו של נשים שמנות יותר ממנה? או האם התובנות שלה יהיו לא רלוונטיות גם עבורן?

---

התיאוריה של ואלרי בכל התהליך היתה שההשמנה שלה נובעת מדעות קדומות ובעיקר מרגשות שליליים שלה לגבי הגוף שלה ולגבי אכילה בריאה. היא חשבה שאם היא תטפל בדעות הקדומות וברגשות השליליים שלה – היא תוכל לאכול בצורה בריאה ולהגיע למידה רזה יחסית שטבעית לגוף שלה ללא מאמץ

נראה היה שלפ]חות באופן מיידי, התיאוריה הצדיקה את עצמה. בסופו של הספר ואלרי רזתה במהלך התהליך כמה קילוגרמים למשקל רזה יותר אבל לא רזה באופן ״מושלם״, בעיקר בעזרת בחירה חכמה באוכל בריא וספורט, אבל ללא כללים מחמירים וללא צורך בשלמות.

היא למשל סיפרה על כך שהמשפחה נסעה לחופשה שבה ואלרי לא התאמנה כרגיל ואכלה אוכל מאוד לא בריא, ואכן עלתה קצת במשקל – אבל היא רזתה אותו חזרה כשהיא חזרה לשגרה שלה בבית תוך שבועיים או שלושה.

אבל נראה שעם השנים המסגרת הזו התרופפה, וההרגלים הבריאים ה״טבעיים״ של ואלרי הפכו לפחות ופחות טובים. לאחר עשור, המשקל שלה עלה מאוד, והיא חזרה למסגרת של דיאטות ״רגילות״, לא מסיבות אסתטיות כמו בעבר אלא מסיבות של בריאות.

את יום כיפור 2005 ביליתי בחדר מלון באטלנטה.

שנה לפני כן חזרתי לאר מרילוקשיין באטלנטה, והחזרה לעיר היתה מבחינתי כמעט כמו חזרה הביתה. אפילו חדר המלון שבו שהיתי העלה מבחינתי זכרונות: בערך ארבע שנים לפני כן אחת העובדות שהגיעו לאטלנטה לביקור קצר שהתה באותו מלון, ובאחד הערבים היא הזמינה אותי ועוד כמה עובדים אחרים לצפות יחד בסרט וידאו (למיטב זכרוני ״גלאדיאטור״) בחדר שלה, שמן הסתם המבנה שלו היה דומה לחדר שבו שהיתי באותו ביקור.

למזלי המלון באמת שימש אנשי עסקים בעיקר שביקרו בחברות באיזור – וכנראה שהיו הרבה מהם כי היו לא מעט מלונות באיזור. המלון הזה היה נוח במיוחד כי הוא היה ממש ליד קניון גדול שבו היו לא מעט חנויות, וגם לא מעט מסעדות מזון מהיר. במלון גם היתה ארוחת בוקר צנועה שהיתה כלולה במחיר – משהו שאחד הקולגות שלי ששהה במלון אחר ומאוד קינא בארוחה הזו ותמיד ביקש מעובדים ״להבריח״ לו פרי או משהו למרבה אי הנעימות שלנו.

דבר נוסף שאפיין את המלון בגלל שהוא שימש לשהות יחסית ארוכה היה שלא ניקו את החדר כל יום אלא שלוש פעמים בשבוע. למזלי יום כיפור היה אחד הימים שבהם לא ניקו את החדרים, ולפחות מבחינתי זה היה טוב כי לקחתי יום חופש כדי לצום, ולכן יכולתי לבלות את כל היום בחדר בשקט ולא נאלצתי לצאת ממנו כדי לאפשר לאנשי הניקיון לנקות ולסדר אותו.

אני זוכרת שבערב יום כיפור קפצתי לקניון שהיה צמוד למלון כדי לקנות ארוחה מפסקת, וקניתי ארוחה שמאוד אהבתי בזמן שגרתי באטלנטה: תפוח אדמה אפוי עם שמנת חמוצה וגבינה צהובה וסלט מוונדיס. אחרי הצום הזמנתי לחדר פיצה מדומינוס או פיצה האט. את היום ביליתי בעיקר במיטה בקריאה של ספר שקניתי כדי לא להשתעמם בטיסה כמה שנים לפני כן כשגרתי אטלנטה, ומשום מה מעולם לא סיימתי לקרוא אותו. אני מניחה שבין לבין גם השלמתי קצת שעות שינה.

---

יצא לי לבקר באטלנטה עוד שלוש פעמים במהלך החודשים הבאים. בשני הביקורים הבאים שלי – יצא לי לשהות באותו מלון, אבל איכשהו כנראה בגלל מחסור בחדרים, קיבלתי בשני הביקורים הבאים שלי חדר ״משודרג״ גדול יותר שכנראה נועד למשפחות. הוא בעצם היה מין דירה קטנה שהיה בו סלון קטן וחדר שינה נפרד, ומטבחון קטן. החדר הגדול תמיד היה בקצה הקומה, ולמרות שכנראה בשני הביקורים קיבלתי חדר כזה בשתי קומות שונות – תמיד קיבלתי אותם באותו צד עם נוף לאגם שהיה ליד המלון, כך שאני לא יודעת אם חדרים כאלו היו זמינים בשני הצדדים של המלון.

מן הסתם רוב היום לא הייתי במלון. במהלך השבוע מן הסתם עבדנו, ולרוב בערב היינו יוצאים לשופינג, לאכול משהו ולפעמים לטייל. בסופי השבוע מן הסתם היינו יוצאים לטייל באיזור או לשופינג יותר רחוק, כך שגם בקושי היינו במלון. אבל עדיין יצא לי לא פעם לראות טלוויזיה או לקרוא ספר במיטה ולהנות מזה שאני נמצאת במקום שבו מישהו אחר מנקה ומסדר אחרי.

---

בדיעבד אני חושבת שאחת הסיבות העיקריות לזה שהיה לי כל כך כיף בביקורים האלו נבעה מהחברה. בעצם בגלל שלרוב הגעתי עם כמה קולגות מישראל, וכולם היו די בודדים ולכן היינו יוצאים יחד לאכול צהרים ולא פעם גם יוצאים אחרי העבודה לשופינג או לסרט או לארוחת ערב משותפת.

כמובן שלא תמיד כולם היו יוצאים יחד, ולא פעם נוצרו מצבים שבהם הסתובבתי לבד. למשל בימים הראשונים של הביקור הראשון שלי בעיר נוצר מצב שבו הקולגה היחידי שהיה באתר יחד איתי היה הטיפוס הבלתי נסבל של המחלקה, שמשום מה כמעט אף פעם לא הצטרף לפעילויות של הקבוצה כשהיא כבר נוצרה, ואפילו עשה פרצופים כששאלתי אם הוא יוכל לתת לי טרמפ הלוך וחזור מהמלון לעבודה כי אין לי רישיון נהיגה. בואו ונגיד שהיו כמה ימים שבהם נסעתי וחזרתי מהמלון באוטובוסים.

אבל במשך רוב הזמן היו איתי לא מעט קולגות, ויצא שבילינו יחד לא מעט. אני חושבת שרמת ה״בילוייםֿ״ הזו היתה חריגה עבור כולנו, כי בבית לרוב היינו חוזרים בערב הביתה, וגם בסופי שבוע לא פעם היינו עסוקים בלנקות את הבית ולעשות כביסות ושאר ״סידורים״.

אבל בדיעבד אני חושבת שבמובן מסוים מה שהיה כעף בביקורים האלו מעבר לחברה המאוד נחמדה – שיצא לי לבקר באופן מאוד ״צפוף״ בהרבה מאוד מקומות שבהם נהניתי לבלות כשגרתי בעיר (אבל אז ביקרתי בהם בתדירות הרבה יותר נמוכה). במובן מסוים זה מתקשר לי עם מה שכתבתי ברשומה המקורית שלי על ״הפעם האחרונה שבה הייתי מאושרת״. אמנם התקופה שבה גרתי באטלנטה לא היתה התקופה האחרונה שבה הרגשתי מאושרת, אבל בהחלט היו לי לא מעט דברים שאהבתי לעשות ומקומות שאהבתי לבקר בהם בתקופה שבה גרתי שם, והביקורים החוזרים אפשרו לי לשחזר במובן מסוים את הרגעים האלו.

חשוב לי להגיד שבהרבה מובנים – אני לא הייתי היחידה ש״חיה כך מחדש״ את החיים שלה בארה״ב. אחד הקולגות שלי שביקר איתי בעיר היה ברילוקיישן בתקופה שמקבילה בערך לזו שלי וחזר בערך באותה תקופה כמוני לארץ. והוא לא פעם היה זה שדחף שנבקר במסעדות מסוימות לארוחות צהרים וערב כי הוא זכר אותן מהרילוקיישן שלו, לא פעם לא רק בגלל האהבה לאוכל שלהן אלא בעיקר לזכרונות של בילויים עם המשפחה.

---

במקרה או שלא במקרה, לא מזמן כתבתי רשומה על ערים שאני אוהבת לבקר בהן, ובאופן בולט אטלנטה לא היתה חלק מהרשימה.

כמובן שאין שום דבר שמגביל אותי מלבקר שוב בעיר, ואם יצא לי להיות בה שוב אני אשמח לבקר בהרבה מאוד אתרים. אין לי כמובן גם מגבלה להשאר באותו מלון שבו נשארתי בעבר (למרות שחיפוש קצר באינטרנט הראה הוא הפך למעין ״מלון דירות״ שבו אנשים שוהים לתקופה ארוכה יחסית של כמה שבועות עד חודשים, ויש עליו לא מעט ביקורות שליליות מהתקופה האחרונה).

אבל כנראה שבגלל שרוב הזכרונות לי מהעיר היו של מגורים בה (ושאותם שחזרתי גם בביקורים הקצרים שלי בעיר מאוחר יותר) ולא של תיירת, כמו שיש לי מניו יורק או מסן פרנסיסקו. וחלק מזה נובע שכנראה חלק משמעותי מהזכרונות שלי הם לא רק של מקומות מסוימים, אלא גם של האנשים שביליתי איתם במסעדות ובאתרים, ואפילו בסופרמרקטים השונים שזכורים לי, גם אם לא שמרתי איתם על קשר אחרי שנפרדנו מהעיר.