בעקבות הפוסט הזה של ענת פרי (שאני מודה שקצת קשה לי לקרוא אותה כי משהו ברצף הכתיבה והפיסוק שלה לא נוח לי, ואני פחות אוהבת בלוגים שלא מאפשרים תגובות, גם אם מדובר על מצב שבו זה מוצדק).
ענת כותבת על אנשים שטוענים ש״התפכחו״ בעקבות האירועים של השביעי באוקטובר והדעות הפוליטיות שלהם ״זזו ימינה״. האחרון בהן אור לכתיבת הפוסט הזה הוא הזמר והיוצר עידן רייכל, אבל רבים מאוד, מפורסמים יותר או פחות, בהחלט הזיזו את הדעות הפוליטיות שלהם ימינה לאור האירועים המחרידים שקרו באותו היום. יש מי שזה יראה לו טבעי, ויש מי שהאירועים האלו דווקא חיזקו לו את האידאולוגיה שבה צריך לשאוף לשלום.
אז מה בדיוק ההבדל ביניהם?
נתחיל מהעובדה שהבעיה מתחילה קודם כל בשמאל עצמו ובאידאולוגיה שהוא מציג בשנים האחרונות.
את השינוי הזה אפשר להבין מחלק מסוים מהסרטון הזה של ד״ר עינת וילף שעוסק באונר״א. היא עצמה מדברת בצורה מאוד שלילית על אונר״א, אבל גם בשלב מסוים (בסביבות דקה תשע) מציינת את הדעה שלה ככזו שתואמת את הדעה של מפא״י בעבר (וחשוב לה להפריד בין מפא״י של פעם למפלגת העבודה של היום) – כזו שמבינה מי האויב שעומד מולנו (הפלסטינים בכללותם, לא רק החמאס אלא גם הרשות הפלסטינית) ואת העובדה שצריך להלחם מולם. אבל יום אחד שבו יהיה שינוי בחברה ובהנהגה הפלסטינית שיאפשר שלום בינינו לבינם, ננצל את ההזדמנות.
והיא בהחלט מדברת כ״ימנית״ – היא למשל מדברת על כך שהפלסטינים משקיעים המון בתשתיות הטרור, כמו למשל העובדה שכל סיוע שמגיע לרצועה ברמה של כל שק מלט לא הולך לטובת התושבים אלא לטובת תשתיות טרור אנטי ישראליות, בין השאר כי בתמיכת ישראל מתאפשרת להם האידאולוגיה שה״טרגדיה״ שנגרמה להם כחלק ממלחמת העצמאות עדיין חיה וקיימת ומאפשרת להם להאמין שיום אחד עוד תהיה להם מדינה מהנהר ועד הים. במצב כזה, יש לפלסטינים מנטליות עקומה לחלוטין שמתעדפת את הטרור נגד ישראל על פני הרווחה שלהם. מבחינתה מדובר על עם שלם (ולא רק עם כמה עשרות אלפי חמאסניקים) שעדיין חולם על לחסל את קיומה של מדינת ישראל. ובשלב מסוים היא מנסחת את זה בצורה מתומצתת יותר בכך שצריך להציג לעולם מיהם ומה הם הפלסטינים – אבל להגיד שאנחנו מעוניינים בשלום ברגע שהם ישתנו, ולהגדיר בדיוק מה השינויים שצריכים לקרות בשביל זה, ובדיוק מהם התנאים שבהם נסכים לשלום.
אבל היא צודקת בכך שהשמאל פעם היה הרבה יותר ״ימני״ (או שיש מי שיגיד שהוא היה בעברו הרבה יותר ״ביטחוניסטי״) – אבל גם מזהה את נקודת השינוי בשנות התשעים שבה במסגרת שיחות השלום השמאל בחר להאמין שהפלסטינים בעצם רוצים מה שאנחנו רוצים – מדינה לחיות בה בשלום ושלווה, בלי שום קשר לקיומה במקביל של מדינת ישראל.
זו בעצם אידאולוגיה שאני קוראת לה ״הכיבוש״, שבה יש טיעון שלפיו הנוכחות שלנו בשטחים היא היא הבעיה שמפריעה לשלום בין שני העמים.
ובעיניה של ד״ר וילף התיאוריה הזו קרסה בשנת 2000 אחרי כשלון ועידת קמפ דיוויד השניה בראשותו של אהוד ברק והאינתיפדה השניה (וחשוב לציין שהיא היתה ח״כית מטעם מפלת העבודה כשאוהד ברק עמד בראשה, ואז עברה למפלגה שלו כשהוא עזב) – אבל השמאל עדיין לא שחרר את האידאולוגיה הזו גם עשרים ומשהו שנים אחרי הכשלון שלה.
וזה הכשלון של השמאל הישראלי כאידאולוגיה שבגללה נטשו אותה לאורך השנים לא מעט בוחרים, ובמיוחד עכשיו אחרי הטבח של השביעי באוקטובר. פשוט כי אנשים מבינים עם הזמן את ההבדל ההולך והגדל בין האידאולוגיה למציאות כפי שהיא הציגה את עצמה מאז האינתיפדה השניה.
ורבים מאותם אנשים בהחלט היו יכולים להתאים להגדרת השמאל שמגדירה ד״ר וילף – כזה שמוכן לשלום, אבל כזה שמבין שהוא לא אפשרי כרגע בגלל ההתנהלות הקלוקלת של הפלסטינים, וכזה שדורש מהפלסטינים להשתנות ולהתאים את עצמם למציאות שבה מדינת ישראל משגשגת לצד המדינה הפלסטינית העתידית.
אבל חלק אחר של הבעיה נובע מאינטרסים פוליטיים צרים, במיוחד של פוליטיקאים שמנסים להציג את עצמם בתור ״גוש המרכז״.
מאז סוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, יש לנו רצף מאוד ברור של מפלגות מרכז למיניהן (החל ממפלגת הדרך השלישית ומפלגת המרכז וכלה במפלגת קדימה וביש עתיד וכחול לבן וחוסן לישראל) כאלטרנטיבה לגושי הימין והשמאל הקלאסיים בישראל בכך שהם מהוות מאין גורם מאחד של בוחרים ״רכים״ של שני הגושים באידאולוגיה שברובה משותפת למתונים בשני הגושים הפוליטיים ה״קלאסיים״, למרות שיש כמובן לא מעט מורכבות בהגדרה של מהו מרכז פוליטי, במיוחד בישראל.
הבעיה עם ה״מרכז הפוליטי״ כיום הוא שהוא לא בהכרח ״מרכז״ במובן הפוליטי של המילה. בני גנץ למשל התאחד עם מפלגתו של גדעון סער – כשידוע שדעותיו של סער הן ימניות ״עמוקות״ ואפילו בליכוד עצמו הוא נחשב לניצי וסמן ״ימני״ במיוחד במפלגה. במצב כזה, קשה להאמין שהדעות של גנץ נוטות מספיק שמאלה כדי להיות באמת ״מפלגת מרכז״.
לכן ה״מרכז״ בימינו משתמש במושג כדי למשוך בוחרים מהשמאל שמאוכזבים מהניתוק של השמאל מהמציאות הבטחונית ישראל, ופחות מנסה למשוך בוחרים מתונים מהימין – גם אם בעצם המדיניות שהמפלגות האלו יובילו היה מדיניות ימין שלא תהיה שונה בהכרח מזו של הליכוד. אפילו סביר להניח שאם הליכוד יתרסק ברגע שהוא יפסיד בבחירות – מפלגת המרכז המנצחת תהפוך להיות המחליפה הפוליטית של הליכוד, או לפחות תתאחד איתו ברגע שביבי יועף מכל המדרגות.
מעבר לכך, ההיסטוריה מראה לנו שמפלגות מרכז לא ממש שורדות לאורך זמן. והעובדה שכיום ההפיכה למפלגת מרכז הפכה להיות טרנדית ויש לנו שתי מפלגות כאלו שמתחרות ביניהן (ויש סיכוי שאיזנקוט יוביל אחת חדשה בקרוב) פוגעת באריכות החיים של שלושתן. ואז ניוותר בעצם רק עם ימין כי מפלגות המרכז האלו ״ריסקו״ את השמאל ואז נעלמו מהמפה.
הפתרון צריך להיות משהו שיחליף את השמאל במה שהוא היה פעם – במפלגה שבעצם תהיה ביטחוניסטית ותודה בעובדה ש״הכיבוש״ הוא לא הבעיה המרכזית שפוגעת בסיכוי לשלום (אלא הגישה של הפלסטינים), ושתתמודד עם הפלסטינים כאויב – אבל תושיט יד לשלום תחת תנאים מוגדרים מראש.
הרי עד 1977, אף אחד לא חשב שיכול להיות שלום עם האויבת המרה שלנו מצרים. במיוחד לא אחרי שהיא היתה אחת מהיוזמות של מלחמת יום כיפור. אבל עובדתית לאורך זמן מצרים הבינה ששווה לה להכיר בעובדה שישראל קיימת, ונחתם הסכם שלום שממשיך עד היום (אלא אם כן ביבי יסכן אותו).
ועם הזמן לא מעט ממדינות המפרץ הפרו אמריקניות מצטרפות להכרה הזו, ולאט לאט העולם הערבי (חוץ מכמה מדינות רדיקליות) מכיר בישראל ובזכותה להתקיים – וייתכן שהמגמה הזו לאורך זמן תשפיע גם על הציבור הפלסטיני בשטחים.
התיירת המקרית 