התיירת המקרית

כשהתראיינתי לעבודה הקודמת שלי, למנהל שראיין אותי הי חשוב לציין שני דברים: שאנשים שיוצאים מהחברה מאוד מעודכנים מקצועית (מה שהתברר כלא ממש נכון), ושאנשים נשארים בחברה להרבה מאוד שנים, אמירה שהיתה מאוד נכונה. הוא ושאר המנהלים בקבוצה שאליה התקבלתי באמת עבדו בחברה כבר לפחות עשר שנים לפני שאני התחלתי לעבוד בה, ואחת מהם עדיין עובדת בחברה בערך 15 שנים נוספות אחר כך, וכך גם המון עובדים אחרים שהתחילו לעבוד בתקופה שבה אני התחלתי.

היציבות הזו מאוד ״קנתה״ אותי, במיוחד כשזמן קצר אחרי שהתחלתי לעבוד בחברה הגיע המשבר של 2008, והחברה עברה אותו יחסית בהצלחה. במשך תקופה מאוד ארוכה לא היו בה בכלל פיטורים, ורק לקראת סוף 2009 היה גל מאוד קטן של פיטורים שכלל שלושה אנשים, כשאחד מהם היה מישהו שגויס שנה וקצת לפני כן אבל כנראה שלא היו מרוצים ממנו, ומישהי אחרת שכבר תקופה מאוד ארוכה היתה ״בין תפקידים״ ולא הצליחה להתייצב בתפקיד ספציפי. המפוטרת השלישית היתה היחידה שבאמת היתה מישהי שתרמה מאוד, ובמקרה גם היתה מישהי מהצוות שלי.

לאורך הרבה מאוד שנים אחר כך, היו מידי פעם פיטורים בחברה, אבל הם תמיד נעשו על רקע מקצועי. שמענו אולי מידי פעם על גלי פיטורים בחו״ל – אבל זה לעולם לא ממש הגיע לארץ.

וגם היו בחברה לא מעט עובדים מוגרים בכל מיני נקודות, כשהחברה דאגה לאלו מהם שהיו קרובים לגיל הפרישה לעבוד עד שהוא הגיע (למרות שלעיתים הם אולצו לפרוש בשניה שהם הגיעו לשלב שבו זה נדרש), ובמצבים אחרים החברה עשתה ככל יכולתה לשמר עובדים מבוגרים שהיה ידוע שיתקשו למצוא עבודה בחוץ בגלל שילוב של גיל ופיגור מקצועי.

כן זכור לי גל פיטורים כללי של החברה בכל הסניפים בעולם שקיבל תשומת לב בקיץ 2017, שנשלח לגביו מייל כללי לפני שהוא קרה וגם אנשים העירו עליו. אבל למרות שהמנהלת של המנהל שלי התנהלה מולי בצורה מוזרה קצת לפני שהוא קרה, אני לא פוטרתי וגם אף אחד מישראל לא פוטר כך ששכחתי מזה – למרות שההתנהלות של המנהלת הזו מעולם לא חזרה להיות מה שהיא היתה לפני כן.

---

אני חושבת שבגלל זה כשהגיע גל פיטורים מאוד גדול בסוף ינואר 2020, זה תפס את כולנו בהפתעה.

היינו מודעים לכך שהחברה מנסה לחסוך בהרבה מאוד דברים קטנים שלא פעם היו מעצבנים (כמו למשל לקנות שקיות חלב במקום קרטוני חלב), אבל אני מניחה שאנחנו לא חיברנו את הנקודות בהבנה שכנראה פיטורים יגיעו כצעד התייעלות בשלב כזה או אחר.

הפיטורים היו של בערך תשעה או עשרה אנשים בחברה, למרות שהיו יותר עזיבות כי הן נעשו בצורה שלא היתה פיטורים, כמו למשל פרישה של אחד המנהלים שהעדיף לפרוש כדי ״להציל״ תקן עבור אחד העובדים שלו.

רוב המפוטרים היו לא מעט שנים בחברה, ורבים בגלל זה נלחמו בהחלטה, למרות שזה לא ממש עזר להם. אבל ה״לחימה״ הזו מאוד הקשתה על ההתנהלות של החברה מול שאר העובדים שהבינו שקורה משהו מוזר כי חלקנו כבר עזבנו, אבל אי אפשר היה להודיע רשמית על מה בדיוק קורה לפני שסיימו לטפל בכל הטיעונים שעלו בשימועים השונים.

---

בדיעבד הבנתי לא היה קשה להבין מראש שהולך לקרות משהו, כי התזמון של הפיטורים בסוף ינואר קרה כמה שבועות אחרי שני תהליכים שקרו לרוב בחברה בדצמבר – ההערכות השנתיות של העובדים, והשיחה השנתית עם ראש הקבוצה של כל אחד מאיתנו ששם היינו לרוב מתבשרים על ההעלאות במשכורת.

ובמקרה שלי, שני הדברים האלו לא קרו. שיחת ההערכה נקבעה מראש אבל המנהל שלי ביטל אותה ברגע האחרון ולא ממש קבע אותה מחדש למרות ששאלתי אותו לגבי זה, ופשוט לא זומנתי לשיחה עם ראש הקבוצה שלי ורק בדיעבד בתחילת ינואר קלטתי שהשיחה לא קרתה.

אני מודה שלפחות לגבי השיחה עם ראש הקבוצה התחלתי לשאול אנשים שהייתי יותר מיודדת איתם, ואני זוכרת עובדת אחת שסיפרה לי שהייתה לה שיחה עם ראש הקבוצה שלה שנתן לה העלאה יחסית קטנה ואמר לה שהשנה ההעלאות ניתנו רק למעט מאוד אנשים וגם להם הן היו קטנות. העובדת השניה ששאלתי שעבדה תחת אותו ראש קבוצה אמרה שבאמת לה לא היתה שיחה.

בדיעבד אני שואלת את עצמי עד כמה העובדה שגם לעובדת השניה לא ערכו שיחת שכר העיד על זה שהיא היתה מועמדת לפיטורים ובסוף העדיפו לא לפטר אותה – או שפשוט למי שהמשכורת לא עלתה ראשי הקבוצות העדיפו לא לערוך שיחה. למרות שהאפשרות השניה לא נשמעת לי הגיונית, כי אנשים כבר התרגלו לשיחה השנתית הזו וחסרונה היה מורגש, ונשמע לי שלרוב המנהלים העדיפו להיות יותר הוגנים והיו עורכים כנראה שיחה שבה הם היו מסבירים שלא נתנה העלאה במשכורת בגלל המצב הכלכלי של החברה. אבל יכול להיות שהם העדיפו לדחות את השיחות האלו לא פעם בגלל שהם לא רצו שהשמועות אולי יעלו את החשד שהולכים להיות פיטורים בקרוב.

---

בדיעבד וקצת יותר מארבע שנים אחרי הפיטורים, אני חשובת שוב על שתי העובדות האלו, ובעצם על כל העובדים שנשארו בחברה.

אני בטוחה שהתהליך הזה של הפיטורים, גם אם הוא לא קרה להם באופן אישי, היה תהליך שהיה קשה לכל העובדים, בדיוק בגלל הסיבה הזו שהפיטורים היו כל כך מפתיעים ולא צפויים למרות שכולנו ידענו בתיאוריה שהחברה בקשיים. וזה מפחיד כי אם זה קרה למישהו אחר, זה יכול היה באותה מידה לקרות לך. וסביר מאוד להניח שהיו לא מעט אנשים שעלו כמועמדים לפיטורים ורק חלק מהם פוטרו כך שהיה סיכוי שאחרים היו נבחרים לפיטורים (במיוחד במצב שבו מישהו היה מעלה סיבה טובה למנוע את הפיטורים שלו או שלה במהלך השימוע, ואז היה צורך למצוא מישהו אחר לפטר).

אבל אני מניחה שלאורך זמן, כשלא היה המשך לתהליך הזה – רוב הקולגות שלי לשעבר כנראה כבר חזרו לשגרה ולתחושת הבטחון שלהם בחברה.

וברור שאני מקווה שלא יהיה עוד גל פיטורים שינפץ את תחושת הבטחון שלהם, ושזו תהיה תחושה מוצדקת ולא אשליה. אבל יש סיכוי גבוה שחברה שלאורך זמן סופגת עזיבות של עובדים בלי למצוא להם מחליף ומידי כמה שנים יש בה גם גל פיטורים (גם אם לא ממש מרגישים אותו בארץ או אפילו שומעים עליו) – יש סיכוי שיום אחד עוד כמה שנים זה יגיע שוב גם לישראל, ושעובדים ותיקים לא יהיו בהכרח חסינים אליו.

ואז אני נזכרת בכמה שיחות שהיו לי עם כמה מהקולגות שלי אחרי סבב הפיטורים וגם מיד אחרי שהתחילה מגיפת הקורונה. בגלל הקירבה של שני האירועים החברה לא נגררה לעוד סבב פיטורים, אבל ממה ששמעתי מקולגות שלי – כן ניסו לגרום לעובדים לרדת אולי באחוזי משרה, במיוחד הורים שבאותה תקופה היו בבית עם הילדים בגלל הסגרים.

וכשהעליתי את האפשרות שאולי יהיה עוד גל פיטורים, הם לא אהבו את השאלה, והיו גם כמה רמיזות על זה שאולי אני פוטרתי כי אני לא טובה מקצועית, מה שכמובן גם אומר שהם ניצלו מגורל דומה כי הם מספיק טובים מקצועית כדי לא להיות מפוטרים.

אבל ההחלטות האלו לרוב מורכבות יותר, ורק אנשים שהם מאוד מצטיינים מקצועית לרוב יכולים להיות בטוחים מפיטורים. עבור אחרים, לא פעם מדובר על עד כמה הם נמצאים במקום שבו הם תורמים לפרויקט חשוב, ואם במקרה הם נמצאים במקום רגוע יותר הם יכולים להיות מועמדים טבעיים לפיטורים גם אם מבחינה מקצועית הם לא גרועים. בסופו של דבר מישהו צריך להיות ״הכי גרוע ו / או לא נחוץ״ במצב שבו נאלצים לפטר אנשים.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

את הבית שבו גרתי בתור תינוקת, דירה שכורה בקרית יובל בירושלים, אני מן הסתם לא זוכרת. אבל יש לי זכרונות עמומים למדי מהדירה הראשונה שההורים שלי קנו בשכונת הגבעה הצרפתית בירושלים – פחות של הדירה עצמה אלא יותר של הסביבה (אני זוכרת שהיה מחוץ לבניין גרם מדרגות שהיה אסור לי לטפס בו לבד כי הוא כנראה הוביל לכביש ראשי) ושל שכנים נחמדים שהיתה לי אינטראקציה איתם.

---

הדירה הבאה שלנו היתה העיר הליפקס בקנדה שבה אבא שלי למד קצת פחות משנה. אני זוכרת בעיקר את העובדה שלמדתי בבית ספר מאוד נחמד, ואת השלג שירד והצטבר בחורף וכמה זה היה כיף בתור ילדה.

---

כשחזרנו לארץ גרנו תקופה מסוימת בדירה שכורה, אבל אז עברנו לדירה שבה גרנו לעשר השנים הבאות בערך, שמבחינתי היה הבית שבו גדלתי. היה מדובר על דירה בת שתי קומות, כשלמטה היה סלון גדול, מטבח, ״חצי״ חדר ששימש בתור חדר העבודה של אבא שלי (ובשלב מסוים הך להיות החדר של אחותי), וחדר שירותים קטן. למעלה היו שלושה חדרי שינה (אחד של ההורים, חדר אחד לי, וחדר שהיה של אחותי, ואז של אחותי ואחי כשהוא נולד, ואז של אחי כשאחותי החליטה לעבור לחדר הקטן למטה).

אני חושבת שבתור ילדה מאוד אהבתי לגור שם, כי הדירה היתה קרובה לבית הספר היסודי שלמדתי בו, והכרנו את כל הילדים ברחוב והיינו לא פעם משחקים יחד. בשלב מסוים גם רבים מהשכנים הקימו ״גינות״ קטנות ברחוב בכך שהם גידרו חלק מהמדרכה באבנים ושמו בפנים אדמה, והתחילו לגדל שם פרחים.

הבית עצמו היה יפה ונוח, אבל אני מניחה שאני לא ארצה לחזור לגור שם כי בעצם חלק גדול מהזכרונות הטובים שלי קשורים לילדים ולשכנים ולאווירה שהיתה ברחוב בתקופה שבה הייתי ילדה, ומן הסתם רוב האנשים שגרו שם כשאנחנו גרנו שם כבר עזבו (למרות שלאחרונה אמא שלי סיפרה לי שאבא שלי פגש לאחרונה את מי שהיתה השכנה הכי קרובה אלינו ונראה שהיא עדיין גרה שם).

---

באמצע התקופה שבה גרנו שם עברנו לשנתיים לניו יורק עבור הפוסט דוקטורט של אבא שלי. כרנו אז במעונות הסטודנטים הזרים שנועדו למגורי משפחות – היה מדובר על מגדלים בגובה של כמעט שלושים קומות – הקומה העליונה היתה רשמית קומה 28, אבל בארה״ב קומת הקרקע מוגדרת בתור הקומה הראשונה, ולא פעם אין בבניינים את קומה 13 כך שבעצם לפי ההגדרות של ישראל היה מדובר על קומה של 26 קומות.

אנחנו אכן גרנו באחד המגדלים האלו בקומה 26 (שבעצם היתה קומה 24), והיו כמה משפחות ישראליות אחרות שהיו מפוזרות בין שלושת הבניינים. הדירה היתה קטנה עם רצפת ע ישנה והרבה מידי ג׳וקים. יו בדירה שני גדרי שינה גדולים שאחד היה של ההורים שלי והיה חדר אחד לאחי ואחותי, ולי היה מין חדר קטן שיצא מהסלון. אני זוכרת שהיתה בו מיטה מוזרה שהיה בה חלק נפתח שבו היו איזור שאפשר היה לאחסן בו חפצים קטנים, שולחן כתיבה, ושידה עם מגירות שעליה הייתי מרכיבה פאזלים.

אהבתי לגור שם בגלל החוויה של לגור בחו״ל, ובגלל זכרונות מאותה תקופה של קשרים עם הילדים הישראלים האחרים וחוויות אחרות. אחת מהן למשל היתה ביום של של בית הספר שלי היה סגור בגלל עומסי התנועה שיצרה הסופה, אז ביליתי את רוב היום בגבעה שהיתה מאחורי הבית בגלישה על מזחלה שאיכשהו היתה לנו.

אני מניחה שגם פה רוב הזכרונות הטובים שלי קשורים לאנשים שהכרנו אז ושמן הסתם כבר לא גרים שם יותר ושאין לנו קשר איתם יותר, ולכן כנראה שלא ארצה ספציפית לחזור לשם.

---

כשחזרנו לארץ חזרנו לדירה בת שתי הקומות שתיארתי קודם, אבל הורים שלי כבר התחילו לחפש את הדירה הבאה שלהם. אמא שלי מאוד רצתה דירה צמודת קרקע עם גינה, וזה מה שההורים שלי חיפשו במשך שנים, אבל לא מצאו דירה כזו במחיר שהיה מקובל עליהם.

אבל אז נוצר משבר מסוים שבו אחי הקטן התחיל להתחבר עם כל העארסים שהתחילו למלא את השכונה שבה גרנו, וההורים שלי היו מאוד מודאגים מזה ולכן החליטו דירה לשכונה טובה יותר, גם אם הם לא ימצאו בה את דירת החלומות שלהם. הם אכן מצאו דירה כזו בבניין חדש – דירה שאמנם היתה בלי גינה, אבל היתה בקומה אחת והיו בה חמישה חדרים כך שלכל ילד היה חדר משלו. כמובן שהשכונה היתה טובה יותר וליד בתי ספר איכותיים יותר עבור אחי.

עברנו בקיץ שבו אני הייתי בין כיתה י״א לי״ב כך שגרתי בדירה החדשה רק לשנה האחרונה שלי בתיכון. אמנם חזרתי לשם כששירתתי בצבא, אבל בקושי הייתי שם כי שירתתי בבסיס סגור. ואז כמה חודשים אחרי השחרור התחלתי ללמוד לתואר בבאר שבע כך שהתרחקתי מירושלים, כך שמעולם לא ממש הרגשתי שזה ״בית שלי״ אלא יותר הבית של ההורים שלי.

אני מניחה שמה שתרם לזה היתה העובדה שמבהלך התואר אמא שלי ״ביקשה״ ממני שאחי יעבור לחדר שלי ואני לשלו, מהסיבה הפשוטה שהחדר שלו היה קטן יותר, ונשמע לה הגיוני שהוא יעבור לחדר גדול יותר כי הוא עדיין גר בבית ואני רק ביקרתי בו בסופי שבוע וחופשים מהלימודים. עצם העובדה שהיא התייחסה אלי כמי שכבר לא ממש גרה בבית תרם לכך שבאמת כבר לא מדובר בבית עבורי אלא בבית של ההורים שלי ונחשב כך בעיני עד היום.

---

במהלך התואר שכרתי שלוש דירות. השתיים הראשונות היו זהות – שתיהן היו בעצם בשני בניינים צמודים, ואני גרתי בשתיהן באותו חדר. מדובר היה על דירות נחמדות בבניינים נחמדים באיזור שקורב לאוניברסיטה, עם שותפים שלפעמים היו נחמדים ולפעמים לא (אבל זה כנראה נושא לרשומה אחרת).

הדירה האחרונה שלי היתה באיזור שונה לחלוטין למרות שגם היא היתה קרובה לאוניברסיטה, והיתה הדירה הכי מסוייטת שגרתי בה אי פעם. מדובר היה על דירה שבעל הבית כנראה חסך המון שנים לקנות, והשקיע את הכסף בעיקר בלבנות כמה שיותר חדרים – החדר שלי לדעתי היה כנראה מרפסת שנסגרה, והיה גם חדר שנבנה על חשבון רוב הסלון.

בעל הבית היה מאוד קמצן וזה הגיע בסוף למצב שבו הוא מציד פדה את צ׳ק הבטחון שלי לא כחוק – ואני מצידי דאגתי להפחיד דיירים פוטנציאליים עבורו לשנה אחר כך.

---

הדירה הבאה שלי היתה ברמת גן באיזור שבו מצאתי את העבודה הראשונה שלי. מדובר היה על דירה שנמצאה ליד שדרות הילד, שזה מעין מדרחוב כזה עם הרבה עצים וגן שעשועים ומזרקה במרכז רמת גן, כל שזה היה נחמד ושקט לגור שם – אבל היתרון המרכזי שלה היה שהיא היתה קרובה לי לעבודה שבה עבדתי אז, מה שלא רלוונטי כיום ולכן אני לא חושבת שהייתי רוצה לחזור אליה.

---

שתי הדירות הבאות שלי היו באטלנטה שבה הייתי ברילוקיישן לכמה שנים.

הדירה הראשונה היתה בקומפלקס דירות שנוהל על ידי חברה מאוד טובה ואיכותית שהמליצו לי עליה למרות שהמחירים בה היו קצת יותר יקרים. כמובן שהנהלת הקומפלקס שבסופו של דבר בחרתי מתוך שניים שהציעו לי לא הודיעה לי שתוך כמה שבועות הם הולכים להימכר לחברה אחרת, שתחת ניהולה רמת הקומפלקס ירדה פלאים. בשלב מסוים גיליתי שמחירי הדירות בקומפלקס היו משמעותית יותר נמוכים ממה שאני משלמת אבל לי כל הזמן המשיכו להעלות את המחיר – ולכן החלטתי לעבור דירה.

אבל הדירה עצמה היתה מאוד נחמדה – שוב היה מדובר על דירה בשתי קומות כשבקומה הראשונה היה סלון גדול שהיו בו כמה מדפים ספרים (שבהתחלה היו בו מעט ספרים אבל עם הזמן הוא התמלא) ומטבחון קטן, ובקומה השניה היה חדר השינה שהיה די גדול והיה בו ארון בגדים, אמבטיה די קטנה – וליד האמבטיה היה גם ארון למגבות ומצעים. מחוץ לדירה שלי היה נטוע עץ לגרסטרמיה הודית שכפי שאפשר לראות בתמונות פה – מגיע בכל מיני צבעים של פריחה כולל לבן, ורוד ובורדו, כשהעץ מחוץ לחלון שלי פרח בוורוד. אבל בסתיו הוא הפך להיות אדום לחלוטין.

אחרי שעזבתי את הדירה הזו גרתי בדירה זולה יותר אבל גדולה יותר ליד אגם מלאכותי. היה לי מאוד נחמד שם, וחבל לי שהשהות שלי שם היתה רק לפחות משנה בגלל הרילוקיישן שלי הסתיים מוקדם מהצפוי.

הדירה היתה בקומה אחת, עם שני גדרי שינה מאוד גדולים סלון ענקי, מטבח גדול ונוח ומואר, חדר אמבטיה גדול עם שירותים אבל גם עד מקלחת קטנה ושירותים ביחידת ההורים בחדר השינה הגדול יותר. והשיא היה כמובן מרפסת שפנתה לכיוון האם, משהו שהיה לרוב הדירות אבל יש לי רושם שלא לכולן – באיזור הכניסה לקומפלקס היו כנראה כמה דירות שהמרפסת שלהן לא פנתה לאגם כי בניינים אחרים הסתירו אותו.

בשתי הדירות היו דברים שאהבתי. בדירה הראשונה למשל גרתי באיזור מאוד מטופח שכפי שקראה לו אחת הקולגות שלי ״נראה כמו קיבוץ״ כי הוא הכי דירות בבניינים יחסית קטנים ונמוכים, והיו בו הרבה מאוד גינות ובעיקר עצים, ומידי פעם גם איזורים שהיו פשוט מיוערים.

אבל אני מודה שיותר אהבתי את הדירה השניה – גם בה היו לא מעט מדשאות סביב האגם עצמו, ום היו קצת עצים (למרות שפחות), אבל מספיק כדי שיהיה מראה מרשים למדי בסתיו. אבל גם אהבתי את הדירה עצמה הרבה יותר, ואני מודה שאני מתגעגעת אליה, וכנראה שאם הייתי יכולה, הייתי בוחרת לגור בה שוב, גם מבחינת הדירה עצמה וגם מבחינת האיזור. לא רק האגם עצמו – אלא גם העובדה שהיה לי מרכז מסחרי שהיה בו סופר גדול אוד במרחק הליכה מהדירה, ולרוב הייתי קופצת לשם בשבת או ראשון.

---

כשחזרתי לישראל, גרתי ביחידת דיור בהוד השרון לבערך ארבע שנים. היחידה היתה בעצם הקומה השניה של הבית הפרטי של בעלי הדירה, כשהכניסה אליה היתה מאחור מהגינה של הבית הפרטי במדרגות מתכת.

הדירה עצמה היתה מאוד מוצלחת – היה בה מרחב פנימי שהכיל את הסלון והמטבח (ושולחן שהיה מעין פינת אול), משהו שאני מודה שאני לא אוהבת שהסלון והמטבח מחוברים כך בלי הפרדה מסויימת.

היו ביחידה שני חדרי שינה, חדר מקלחת ושירותים יפה ומעוצב, והיתה אפילו נישה שבה היתה פינת המחשב שלי עם מדפי ספרים.

הדירה גם היתה במרחק הליכה מלט מעט פינות טבה, כמו למשל גבעת הכלניות של הוד השרון.

אני מאוד אהבתי את זה ואת העיצוב של הדירה (חוץ מהחיבור של המטבח לסלון) והייתי לפחות שמחה לקחת חלקים מהעיצוב שלה (במיוחד את העיצוב של חדר האמבטיה שהיו בו גם כמה קרמיקות מצוירות וארון אמבטיה מאוד גדול ונוח סביב הכיור.

---

אז עברתי לארבע שנים ביחידת דיור נוספת, הפעם בהרצליה.

היחידה היתה הרבה יותר קטנה ופחות נוחה – ובהחלט לא מעוצבת. היתרונות שלה היו שהיא היתה במרחק עשר דקות הליכה מהחוף, ושהיא היתה בשכונה נחמדה ונעימה שהיו בה אנשים נחמדים שהתיידדתי עם כמה מם. והיא היתה גם במרחק דקה או שתיים הליכה מהמרכז המסחרי של השכונה שהיו בו בתי קפה, כמה חנויות כמו ירקן, וכמובן מרפאה וטרינרית לחתולה שלי.

אני מניחה שאם הייתי יכולה לקחת את המרכז המסחרי שהיה כל כך קרוב לבית, השכנים הנחמדים וההליכה הקצרה לחוף – הייתי שמחה.

---

עכשיו אני גרה בדירה ברמת גן. היא נחמדה וגדולה ונמצאת במרכז העיר במיקום מאוד נוח.

בעבר כתבתי שני פוסטים (חלק ראשון וחלק שני) על בחור אמריקני בשם דיוויד סמית׳, ששקל בסוף שנות העשרים שלו 295 ק״ג, ירד את רוב המשקל בעזרת עזרה ותמיכה ממאמן כושר מקומי שהפך בזכותו לכוכב. דיוויד לא הצליח לשמור על ההישג, ובילה את השנים מאז שהסרט יצא בסבבים של השמנה שרק הלכה והחמירה וניסיונות הרזיה שהצליחו חלקית – עד שעבר עליו עוד משבר שגרם לו לאכול שוב ולצאת משליטה ולהשמין שוב (למשקל גבוה אפילו עוד יותר מאשר הפעם הקודמת) עד שהוא מחליט לנסות לרזות שוב.

אי שם בתחילת מגיפת הקורונה, דיוויד פנה לד״ר פיל, הפסיכולוג הטלוויזיוני, לבקש עזרה. אבל זה כנראה היה מאוחר מידי, כי זמן קצר אחרי שידור הפרק הוא ״נעלם״ כי הוא התאשפז בבית חולים בגלל זיהום כללי שכנראה מעולם לא עבר, ועם הזמן הגוף שלו פשוט התחיל לקרוס.

ואז נתקלתי בכל מיני ידיעות בכל מיני רשתות חברתיות שהוא הופנה לשהות בהוספיס – כלומר לטיפול לקראת סוף החיים שלו, כלומר שהאיברים שלו ממשיכים לקרוס וכנראה שאין תקווה (או שהיא אפסית) לשיקום שלו. באחד הפוסטים קראתי שמעריכים שיש לו לכל היותר חצי שנה לחיות.

ואז נתקלתי בסרט הדי ארוך הזה, על מצבו, שבו המנחה שהוא מאמן כושר ומאמן באופן כללי (במובן של קואצ׳ר) של נשים שמנים, שנשמע שהיה שמן בעברו והוא מנסה לחוות את דעתו על מצבו של דיוויד.

חשוב לי לכתוב: אני מאמינה שהשמנה היא מסוכנת בריאותית, ושצריך לטפל בה – אבל במקביל אני מודעת לכך באופן אישי ובאופן כללי שחוץ ממקרים בודדים, דיאטות (במובן של ניסיונות הרזיה) לא עובדות, ושהסיבות לכך מורכבות מאוד (ולרוב מאוד אישיות ולא בהכרח דומות לאלו של אנשים שמנים אחרים). יש פה פן פיזיולוגי שכולל לא פעם נטיה להשמנה, או תיאבון מוגבר בגלל נפח קיבה יחסית גדול ו / או איזון של הורמונים מסוימים שמובילים לכך שמישהו יהיה רעב מאוד ויתקשה לשבוע לאורך זמן, ואני מניחה שיש גם גורמים אחרים. במקביל, יש לא פעם גם סיבות רגשיות כמו הצורך להתנחם באוכל כשמשהו לא מסתדר, ויש אנשים שבתקופות מסוימות בחיים שלהם או אפילו באופן קבוע נמצאים במצב שבו החיים שלהם ״לא מסתדרים״ – והם נמצאים במצב רגשי גרוע באופן קבוע.

ולא פעם יש מצב שבו אפשר לכנות את האכילה ככפייתית או כזו שנובעת אפילו מהתמכרות – והתמכרות נובעת לא פעם משילוב של סיבות פיזיולוגיות ונוירולוגיות ושל סיבות רגשיות, וצריך להטפל בהן באופן מוסמך (ולא פעם הטיפול לא בהכרח יעיל לאורך זמן).

ופה מפריעה לי הגישה של מי שמעביר את הסרטון הזה: הוא משוחח כאדם שמן לשעבר על אדם שמן אחר. וכביכול הוא מנסה להעביר בכוח את המסר: אם אני הצלחתי לרזות, אין שום סיבה שאחרים ואחרות לא יצליחו – ומי שלא מנסה לרזות ומצליח כאן ועכשיו, פשוט משקר לעצמו שהכל בסדר איתו, ושהוא לא דפוק וחסר ערך ככל עוד הוא לא מרזה.

ויש לו בסיס מסוים לאמירה הזו, לפחות בכל מה שקשור לארה״ב: ארה״ב הופכת עם הזמן למדינה יותר ויותר שמנה (גם מבחינת מספר אנשים שסובל מהשמנה – וגם ברמת ההשמנה של האנשים השמנים עצמם שרק הולכת ומחמירה), אבל במקביל יש את מה שמכונה ״התנועה לקבלת שמנים״ שלא רק שטוענת שמגיע לאנשים שמנים יחס חברתי שווה, אלא שבגלל שדיאטות ״לא עובדות״, אז צריך לוותר על כל ניסיון להרזות ובעצם גם לכל ניסיון לשפר אורח חיים, והם מנסים ממש בכוח להוכיח שמחלות שכביכול קשורות בהשמנה הן לא תוצאה של השמנה.

ופה יש נקודה רגישה: כי מצד אחד, לא פעם הממסד הרפואי ואנשים שרזו בעבר כמו מי שמעביר את הסרטון – מקשרים את אותן המחלות בהכרח להשמנה. המציאות היא שהשמנה היא לא גורם שבהכרח יוביל למחלות האלו (במיוחד לא בטווח המיידי), אבל הן בהחלט גורם סיכון שמגביר את הסיכון לחלות בהן – אבל יש גם גורמי סיכון אחרים, כמו למשל גנטיקה או אורח חיים לא בריא (שיכול להיות גם למי שרזה).

אבל בעצם הטקטיקה שהדובר מנסה להעביר לנו בהרצאה של קצת יותר משעה היא שבעצם אם אנחנו שמנים – אנחנו צריכים לשנוא את עצמנו ולהפחיד את עצמנו מספיק כדי לגרום לנו לרזות. הוא למשל מספר על עצמו שהוא מתבייש בכך שהוא היה שמן שקיבל את עצמו ואפילו העז להציג את הקבלה העצמית הזו בפני הבן שלו כמשהו לגיטימי.

וזה הופך להיות מצב שבו הוא אפילו מצדיק יחס שלילי לאנשים שמנים כדי כביכול לתת להם מוטיבציה לרזות. אבל יש בימינו מחקרים בתחום הפסיכולוגיה שמראים שעבור רוב האנשים השמנים – הגישה הזו לא עובדת לאורך זמן, ודווקא התחושות השליליות שכרוכות בשיימינג כזה גורמות להם ברוב במכריע של המקרים לפנות לאוכל כדי להתנחם בו – ולא להרזות כדי לשנות את המציאות הזו.

וצריך להבדיל פה בין שני מצבים: בין הצורך לעזור לאנשים להפוך להיות מודעים למצב הבריאותי שלהם שמושפע ויושפע מהשמנה כדי לעודד אותם לפעול כדי לשנות את המצב הזה לטובה – לבין מעין צורך או ״חובה״ שהרבה אנשים מגלים ״להיות רעים״ לאנשים שמנים כדי כביכול לגרום לזה, פשוט כי לא כל אדם שמן יגיב באותה צורה ליחס שלילי.

עצם ההשמנה החוזרת של דיוויד היא הוכחה לזה: לו עצמו היה קשה להתמודד על הסטטוס של גבר רזה ונאה, והמצוקה הרגשית הובילה אותו בהתחלה לניסיון למתן אותה בעזרת סמים ואלכוהול, אבל בסופו של דבר הוא פנה שוב לאוכל כי זה הדבר שהיה הכי מוכר ויעיל עבורו. וכל זה, למרות שהוא עבד מאוד קשה כדי להפוך לרזה, והוא מאוד רצה את זה כי הוא הבין שהשמנה ברמה שאלי הוא הגיע מסוכנת עבורו ברמה האישית ובמיוחד ברמה הבריאותית.

אבל שמתי לב שלא פעם אנשים שהיו שמנים ואז רזו הם אלו שמאוד רוצים לעודד גישה שלילית כלפי אנשים שמנים אחרים. זה לא בהכרח כדי לעזור לאותם אנשים שעדיין שמנים (למרות שהם מנסים להציג את זה כך), אלא בעיקר כדי להלל את עצמם. הם אמנם מרוצים מהמהפך שלהם – אבל לא פעם יש לי רושם שחשוב להם במיוחד שדווקא שאנשים שמנים אחרים יראו במהפך שלהם משהו שהוא מעורר השראה ואפילו מחויב המציאות, הרבה יותר ממה שחשוב להם להרשים אנשים שלא היו מעולם שמנים. כאילו אם יכול להיות אדם שמן שמאושר בתור אדם שמן בעולם – זה שולל את האושר שלהם כאנשים שרזו.

וזה לא הסרטון הראשון שבו ראיתי שאנשים שמנים שמשלימים עם עצמם מעורר כעס או אפילו זעם אצל אנשים שרזו (למרות שהבחור הזה צועק יותר חזק ומנופף יותר בידיים מאשר אנשים אחרים). ואם אלו לא היו סרטונים, אלו היו כתבות בעיתון או בטלוויזיה, או פוסטים בבלוגים, או בכל מדיה אחרת שבה הם מכנים שמנים שמשלימים עם עצמם שקרנים או שהם חיים באשליות והולכים למות תוך שבועיים גג משילוב של התקף לב, שבץ, וסכרת.

הם מנסים להצדיק את זה בכך שגם הם עצמם ״השלימו״ כביכול בעברם עם הסטטוס של ״להיות שמנים״ – והנה עובדה שבסוף הם הצליחו לרזות, ואפילו לשמור על ההישג לתקופה מסוימת (ומה לעשות שלפעמים אותם רזים כועסים עולים חזרה במשקל אחרי כמה שנים של רזון ברמה כזו או אחרת). עצם העובדה שהם ניסו להרזות אולי מעלה את השאלה עד כמה הם באמת השלימו עם עצמם כאנשים שמנים.

אני תמיד ראיתי בזה מנגנון הגנה עצמית. כזו ששומר עליהם במסגרת המאוד קשוחה שהם זקוקים לה כדי לשמור על המשקל. הם זקוקים להרגיש צודקים ואפילו צדקנים כדי לשמור עליה. ומאוד קשה להם עם העובדה שיכול להיות שהשיטה הזו שנראית להם עכשיו ממש מושלמת – אולי לא תהיה כזו עוד כמה חודשים, או שנים, ושיש סיכוי שא פעם הם יעלו מחדש במשקל כי היא תכשל גם עבורם.

ואולי בעצם היבט אחר של המוטיבציה שלהם הוא שהם מרגישים בעלי ערך רק בגלל שהם רזים, והתהליך של ההרזיה נתן להם כזו משמעות מעמיקה בחיים, ועצם העובדה שיש אנשים שעבורם המציאות שונה (והם מצליחים למצוא אושר ומשמעות בחיים גם במשקלים מאוד גבוהים) פשוט מטריפה אותם כי זה גורם להם להרגיש כמו כשלון.

ובמובן מסוים, יכול להיות שהם גם הפנימו את הביריונות שהופעלה כלפיהם כאנשים שמנים והם כיום מפעילים אותה כלפי אנשים שמנים אחרים כדי להראות לעצמם שהם עכשיו חלק מה״חזקים״.

וכמובן שיש אנשים כמו הדובר (שאני מודה שהצלחתי ״לשרוד״ רק חצי מהסרטון שלו כי הוא התחיל לחזור על עצמו) שהם חלק מ״תעשיית הדיאטות״ כי הוא (כמו לא מעט מרזים אחאים) פתח תכנית הרזיה תשלום על סמך ההרזיה שלו – ולכן הוא בעצם מרוויח לא רק ברמה האישית אלא גם ברמה הכלכלית מה״חובה״ לרזות. לכן יש להם אינטרס מאוד גדול להצדיק הרזיה כדי למשוך לקוחות…

האמת פה היא מורכבת הרבה יותר: אנשים באופן כללי, גם אנשים שמנים (אבל לא רק), צריכים לנסות למצוא דרך לחיות באורח חיים בריא ולרזות. אבל כל אחד צריך למצוא את הדרך שמתאימה לו אישית, כולל את הסיבה שתגרום לו להתחיל בתהליך. ויש סיכוי מסוים ולא בהכרח נמוך שיש אנשים שעבורם אין שיטה שתעזור להם לרזות כי מבחינה נפשית, רגשית, ו / או פיזיולוגית אין להם דרך להשתנות למישהו שמסוגל להיות רזה.

הסרטון הזה הוא סרט תיעודי קצר לגבי ההתרחשויות האנטי ישראליות ויהודיות בארה״ב מאז השביעי באוקטובר.

המפיקה היא בחורה צעירה, בוגרת תואר בתקשורת באחת מהאוניברסיטאות האלו, ובמשך רוב הסרט מצלמת הפגנות, אאבל גם משוחחת עם לא מעט יהודים בקמפוסים שמתארים לה לא מעט תקריות אנטישמיות שבהן הם הרגישו מאוימים, עד כדי איום על החיים שלהם.

בהמשך הסרטון היא מראיינת מומחה מסוים (כנראה בתחום מדעי המדינה?) שאומר שעבור אותם צעירים בקמפוסים יש חלוקה מאוד ברורה בין ה״צודקים״ וה״מדכאים״ – ובמצב כזה הצודקים תמיד צודקים ולא מסוגלים לבצע דברים רעים (וכמובן שהמדכאים מרושעים ומגיע להם כל מה שהם ״חוטפים״ מהמדוכאים). הם לא מסוגלים להבין שהמציאות מורכבת שבה לעיתים גם הצד ה״צודק״ יכול לפעול בצורה לא טובה, ושבעצם לא פעם בסכסוכים שני הצדדים כנראה מציגים כאב וצורך ורק במיעוט מאוד קטן של המקרים (כמו למשל גרמניה הנאצית) יש ״רוע מוחלט״ (ואני בטוחה שגם שם יש מורכבות לגבי כלל האוכלוסיה הגרמנית, ואת הרוע המוחלט אפשר להדביק בבטחון מוחלט רק לצמרת הגרמנית המדינית ולתומכים האדוקים באידאולוגיה שלהם). וכפי שאותו מומחה אומר מאוחר יותר שבעיניו לגיטימי לבקר את המדיניות של ישראל (והוא עושה את זה בעצמו לא פעם), אבל הבעיה היא כשמבודדים בעצם את המדינה היהודית היחידה בעולם ומפעילים נגדה שיקולים שבעצם לא מופעלים נגד אף מדינה אחרת בעולם. הרי אף אחד לא מצפה מהאירופאים לפנות את קנדה, ארה״ב, אוסטרליה, או ניו זילנד…

ויש כאן חור מאוד גדול בגישה של ה״נכונות הפוליטית״ שלפיה אפשר לבטא את הביקורת האנטישמית הזו בדרכים ״נקיות״ כמו למשל להבחין בין ״יהודים״ לבין ״ציונים״ – כשלא פעם פלגים חרדים שהם אנטי ישראלים משמשים כדוגמא ל״יהודים טובים״.

בנקודה מסויימת, המפיקה מראיינת מרצה בעל שם ערבי שמנסה באמתת לבצע את ההפרדה הזו בין ״אנטישמיות״ לבין ״אנטי ציונות״. הוא מנסה להציג את ההתנגדות לציונות כפשוט הבעת דעה שאפשר לדון בה ולהתווכח נגדה, כאילו אין גבולות שאסור אולי לחצות. ובעצם הגישה היא ש״ציונות״ היא פשוט עוד דעה שאפשר לבחור, לא תנועה לאומית לגיטימית.

משם הדיון עובר לכך שבקמפוסים השונים (וספציפית בקמפוס של האוניברסיטה שאותו מרצה מלמד בה) יש אפשרות למחות רק נגד דברים שההתנגדות אליהם נחשבת כ״נכונה פוליטית״, ועל מה שלא – מאוד קשה לקיים מפגשים או דיונים הוגנים עליו. וזה כמובן אומר שהרבה מאוד אנשים יתמכו בתנועת ה Me Too כנגד יחס מפלה לנשים – אבל לא ימחו על כך שנשים ישראליות נאנסות. אבל באותה מידה היא מספרת שקשה מאוד אפילו לארגן הרצאות של ארגונים שמרניים שלא קשורים בכלל לישראל רק כי הן סותרים את הדעות ה״מקובלות״ על הסטודנטים…

---

עד כמה שקשה לשמוע את הסיפורים הללו, אולי במובן מסוים יש יתרון במצב הזה – כי זה מאפשר לאנשים להגיב עליו. כמו למשל תורמים שמפסיקים לתרום סכומים גדולים שהם היו תורמים בעבר לאוניברסיטאות, ומעסיקים שמעוניינים לדעת מי הסטודנטים שחותמים על עצומות פרו פלסטיניות כדי לא להעסיק אותם.

בסופו של דבר כדי ״לתקן״ את הבעיה – צריך להיות מודעים לה, ואולי קיבלנו עכשיו הזדמנות לעשות את התיקון הזה?

נכתב בעקבות הפוסט הזה.

אני זוכרת שכשהייתי תלמידה בכיתה ה׳, אני ועוד כמה בנות מהכיתה והחברות הצטרפנו לסניף המקומי של ״הנוער העובד והלומד״. לפי ההיסטוריה של התנועה, היא אמורה היתה לייצג בני נוער עובדים, אבל אני חושבת שבשכבת הגיל שלי הרוב המכריע של בני הנוער למד בבית הספר עד סוף י״ב, ורק מעטים מאוד (אם בכלל) פרשו מהלימודים כדי לעבוד.

כשלמדתי בכיתה ה׳, היינו קבוצה של בנות בלבד, ואני מודה שאין לי מושג איך שמענו על הקבוצה ואך הצטרפנו אליה. המדריכות שלנו היו בנות מבוגרות יותר שלדעתי היו בכיתה ח׳ או ט׳ ונראו לנו מאוד בוגרות, אבל הפעילות היתה תואמת את הגיל שלנו וכללה לא מעט משחקים וטיולים באיזור, ולא זכור לי שיצא לנו לפגוש שכבות גיל אחרות (חוץ מכמובן המדריכות שלנו).

אני כן זוכרת יוזמה של להגיע לאיזשהו כנס של כל התנועה בירושלים או אפילו בכל הארץ, שברגע האחרון התבטל והייתי מאוד מאוכזבת.

ואז, אחרי שנה בתנועה – ההורים שלי העבירו את כל המשפחה לארה״ב לשנתיים. ואז כשחזרנו, אחת מהתלמידות בכיתה החדשה שלי ״הזמינה אותי חזרה״ להצטרף שוב. הגעתי קצת מוקדם בשעה וביום שנאמרו לי, אבל לא הכרתי שם אף אחד ולכן העדפתי להמתין בשקט בחוץ. אבל החבר׳ה שהיו שם שמו לב אלי והזמינו אותי להכנס, אבל לא היה לי נעים כי חשתי שלא אשתלב טוב בשיחה איתם ואצור רושם רע – אז סירבתי. ואז לא היה לי נעים מהם כי סירבתי וחשבתי שעצם הסירוב יצר רושם רע…

אני מניחה שבשלב מסוים הגיעו עוד כמה חבר׳ה שכן הכרתי ונכנסתי איתם, אבל הזכרון היחידי שהיה לי היה מפעילות פתיחת שנה או משהו שהיה בערב, והיו שם כתובות אש והצגה בעלת תוכן די מיני שכמבוגרת כנראה היה נראה לי די תמים אבל כתלמידה נאיבית בתחילת כיתה ח׳ נראה לי נוראי וסוטה ולכן ויתרתי לחלוטין על ההשתתפות בתנועה.

כנראה שחלק מהבעיה היתה שהגעתי לשלב שבו היינו חלק מהשכבה הבוגרת יותר, גם בפעילות הרחבה יותר אבל כנראה גם בפעילות היומיומית, ובעיני זה הרגיש מפחיד ולא מתאים כי לא הייתי מבוגרת או בוגרת מספיק לתכנים שנחשפתי אליהם, בין אם באותו ערב או במפגשים הקבוצתיים. כך שאחרי אותה פעילות ערב פרשתי, ולא הצטרפתי לתנועת נוער אחרת.

שנה אחר כך היה ניסיון לפתוח קן צופים אצלנו בשכונה שאני ועוד שתי חברות ושני ידידים שלנו התחלנו להצטרף אליהן (בדיעבד אין לי מושג איך דווקא אנחנו ״נבחרנו״ לזה), אבל כנראה מי שרצה להיות בתנועת נוער כבר הצטרף אליה, ומי שספציפית רצה להיות בצופים כבר הצטרף לקן מחוץ לשכונה, ולכן אחרי כמה מפגשים הניסיון הפסיק פשוט כי הקבוצה לא גדלה…

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

חשוב לי לכתוב שאני אישית לא כתבתי עבודת שורשים – למזלי הצלחתי להינצל מהמטלה המעיקה הזו כי כשאני למדתי בכיתות ו׳ וז׳ גרנו בארה״ב ושם למרות שלמדתי בבית ספר יהודי דתי ואפילו היה לנו טקס בנות מצווה – לא היינו צריכים לעשות עבודת שורשים.

את הצד של המשפחה של אבא שלי אני לא ממש מכירה. מדובר על משפחה דתית וידוע לי שסבתא שלי מצד אבא היא דור שישי בירושלים. המשפחה של סבא שלי מצד אבא היתה אוסטרית במקור, אבל סבא שלי נולד וגדל בסלובקיה, אבל הצליח לצאת משם לפני השואה. רוב המשפחה שלו נשארה שם, ורק אחת האחיות שלו, עדה, ניצלה אחרי השהות במחנות. עד כמה שידוע לי רובם נרצחו בטרבלינקה.

הפרט המעניין יותר בעיני הוא העובדה שבסלובקיה הם גרו בעיירה בשם פרשוב שבו האבא של הרב ישראל מאיר לאו היה הרב. אני לא חושבת שהיתה היכרות בין המשפחות.

אבא שלי החליט לעשות בשנים האחרונות תחקיר מעמיק על המשפחה ואפילו כתב על זה ספר, אבל הספר עצמו טרחני למדי וקשה לקריאה בעיני ולכן אני מודה שמעולם לא קראתי אותו למרות שכמובן קיבלתי עותק בחינם.

אני כן יודעת שהיו במשפחה לא מעט רבנים כביכול חשובים אבל לא מוכרים.

---

הצד של המשפחה מצד אמא שלי מוכר לי קצת יותר.

ההורים של סבא שלי מצד אמא, בני, נדדו להם במזרח ומרכז אירופה. סבא שלי עד כמה שידוע לי נולד בהונגריה, אבל המשפחה נדדה גם בפולין (ששם לדעתי נולד לפחות אחד מהאחים שלו) ובשנות השלושים איכשהו מצאה את עצמה בברליו.

מכיוון שהמשפחה ידעה שלא יצאו דברים טובים מעליית הנאצים לשלטון והם ברחו לבלגיה, אבל ניסו בכל דרך להתרחק עוד יותר. סבא שלי קיבל ״סרטיפיקט״ לארץ ישראל כחלק מעליית הנוער וניסה להשיג גם לשאר המשפחה, ללא הצלחה.

ההורים של סבא, שמואל ואנטה, הצליחו למצוא לאחיו הצעיר ביותר, יוליוס, מקום ברכבת שבה ילדים צעירים הוסעו לשוודיה. הוא היה ילד צעיר בן תשע, וממש התגעגע לבית ולהורים אל הסתיר את זה מפני ההורים במכתבים שהוא כתב כדי לא לאכזב אותם. הוא נשלח לחווה מבודדת אי שם בחלקים הצפוניים של שוודיה אצל שתי ״דודות״ מבוגרות והיה עצוב, לפחות עד שכמה שנים אחר כך הוא הבין את גודל הזוועות של השואה. הוא המשיך לחיות בשוודיה, התחתן עם אישה שוודית נחמדה בשם אינגה, ונולדו להם שני ילדים. המשפחה היתה מבקרת בזמנו, כשהייתי ילדה קטנה, בארץ – אבל עם הזמן ההורים עצמם היו מגיעים פחות ופחות עד ששניהם הלכו לעולמם גיל מבוגר (יוליוס היה היחיד מבין שלושת האחים שהגיע לשיבה טובה), ובשנים האחרונות רק הבת שלהם מגיעה לביקורים רק פעם בכמה שנים.

סבא שלי בסופו של דבר התבסס בארץ, התגייס לבריגדה העברית יחד עם חברו הטוב ואחיה של סבתא שלי, יוסק׳ה, ובין לבין סבתא שלי גרמה לו להתחתן איתה. אחרי השירות המשותף בבריגדה הם גם נלחמו במלחמת העצמאות יחד (לדעתי בגולני), וסבא שלי הציל את יוסק׳ה אחרי שיוסק׳ה נפצע קשה.

הוא וסבתא שלי ירשו את המשק של ההורים שלה, והמשיכו לחיות יחד עם ההורים של סבתא שלי בבית דו משפחתי, והיו לא פעם אוכלים ומבלים לא מעט יחד, מה שלא מצא חן בעיני סבא שלי כי הוא הרגיש שסבתא שלי מחויבת אליהם קצת יותר מידי, אבל לא היו לו ברירות. נולדו להם שלושה ילדים, שלכולם הם קראו בשם שמתחיל בנ׳. הם גידלו בעיקר פרות לחליבה, ולולים לביצים.

סבא שלי נפטר ממחלת לב בגיל 53, בערך חודש וחצי לפני יום ההולדת ה 54 שלו מהתקף לב. לצערו הוא לא זכה לפגוש את רוב הנכדים שנולדו לו ולסבתא שלי, למרות שלפי הסיפורים הוא מאוד אהב ילדים.

ההורים של סבתא שלי מצד אמא לעומת זאת נולדו באוקראינה. סבתא רבא שלי נולדה בעיירה קטנה לי קייב, ואמא שלה מתה בלידה שלה. למרות שאבא שלה התחתן מחדש, אישתו השניה לא ממש היתה אמא עבורה והיא למשל לא למדה לבשל או דברים דומים. היא עזבה את הבית בגיל צעיר ועברה לאודסה שם היא היתה עוזרת לרוקח.

סבא רבא שלי נולד באודה, וגויס לצבא הרוסי במלחמת העולם הראשונה. הוא נפל בשבי הגרמני אבל הצליח להמלט, וחזר לבריה״מ בדיוק בזמן למהפכה ב 1917. הוא היה סוציאליסט אדוק שבתחילת דרכו היה אפילו אנטי ציוני כי הוא האמין שבסוציאליזם אמיתי אין צורך בעמים, אבל בשלב מסוים שינה את דעתו וכמובן שהפך לציוני אדוק. אחרי שהוא וסבתא רבא שלי נפגשו והתחתנו, הם עלו לארץ בעליה השלישית. סבתא שלי נולדה ברחובות, אבל אז הם הצטרפו למושב בעמק יזרעאל, שבו הם חיו ועבדו עד שהם הלכו לעולמם בשיבה טובה.

סבתא שלי ירשה את המשק ועבדה בו וגרה בו עד שהיא הלכה לעולמה בקיץ 2022. אחיה יוסק׳ה שהיה אמור לרשת את המשק אבל נפצע קשה מידי במלחמת העצמאות עבר לגור בחיפה ועבד שם עד הפנסיה במספנות. הוא עישן כל החיים וחטף בסופו של דבר סרטן ריאות שממנו הוא נפטר בגיל שבעים וחמש. הבן הצעיר שלה רמי (אברם) הסתבך כל חייו בעסקים גרועים, והנישואים שלו הסתיימו בגירושים, למרות שגרושתו שגרה באותו מושב כמו סבתא שלי נשארה בקשר טוב יותר עם המשפחה מאשר הוא.