התיירת המקרית

As JRR Tolkien once wrote – "Power tends to corrupt, and absolute power corrupts absolutely. Great men are almost always bad men".

If so, a good leader is someone who does not want power but rather to make a change based on ideals, preferably to help the people he's leading. But we also need to make sure that leader not being corrupted by power by limiting the time a leader can stay in that position, or by having constant competition for that role by allowing others to suggest themselves as leaders instead, allowing the people to choose the leader they think can do the better job. Or perhaps by both of these rules.

---

כפי שכתב הסופר ג׳.ר.ר. טולקין – ״לכוח יש נטיה להשחיט, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט. אנשים דגולים הם כמעט תמיד אנשים רעים״.

אם כך, מנהיג טוב הוא מישהו שלא רודף אחרי כבוד אלא לעשות שינוי שמתבסס על ערכים, בעדיפות כמובן לכאלו שיעזרו או ייטיבו לאנשים שהוא מוביל. אבל אנחנו צריכים גם לוודא שהוא לא יושחת על ידי כוח בכך שנגביל את אורך הכהונה שלו, או בכך שתהיה תחרות תמידית על עמדת המנהיג בכך שנאפשר לאחרים להציע את עצמם כמנהיגים במקומו, כדי לאפשר לאנשים לבחור את המנהיג שלדעתם יבצע עבודה טוב יותר. ואולי אפילו בעזרת שני החוקים הללו.

It's easy to say I'd like to un – invent the worst weapons that humans had invented. Alfred Nobel had invented dynamite – but then established the Nobel Prize to make up for the damage dynamite has caused unintentionally.

But even horrific discoveries such as nuclear weapons sometimes bring some benefits along with them. The scientific and engineering work required for any invention, whether it is nuclear weapons or the race to space often brings about other discoveries such as in better computing techniques. The space race actually ended up in inventing a "space pen".

Also, many people claim that nuclear reactors, whose function is based on the research done for the nuclear bombs, provides clean energy with relatively low waste. On the other hand, if not maintained and operated properly, we once again have Chernobyl or Fukushima, both which resulted in worse and long lasting damage than the actual nuclear bombs have created in Japan…

But perhaps the problem here in't the technology, but the humans operating it. Dynamite was supposed to be used for mining, and only later on was used as a weapon without its inventor intending it to be used this way…

So perhaps we should un – invent humans? But they have done quite a lot of good in the world too…

---

אני חושבת שקל להגיד שאני ארצה לבטל את ההמצאה של רבים מסוגי הנשק שקיימים יום. אלפרד נובל למשל המציא את הדינמיט, אבל גם הקים קרן לפרסי נובל שאמורים היו להינתן לאנשים שתרמו ביותר לעולם כפיצוי על הנזק שגרמה ההמצאה הזו ללא כוונתו.

אבל אפילו המצאות מחרידות כמו נשק גרעיני מביאות לצידן גם יתרונות מסוימים. המחקר המדעי וההנדסי שמתקיים כדי להמציא את ההמצאות, בין אם זה נשק גרעיני או המירוץ לחלל, לא פעם מביאות איתן ילויים אחרים שתורמים לנו כמו למשל שיטות מחשוב טובות יותר. המרוץ לחלל למשל הביא איתו עט מיוחד לכתיבה בחלל.

מעבר לכך, רבים טוענים שתחנות כוח גרעיניות, שהפעילות שלהן מתבססת על המחקר שנעשה כדי לייצר את הפצצות, מספקות אנרגיה נקיה עם יחסית מעט בזבוז וזבל. מצד שני, אם לא מתפעלים אותן כמו שצריך אנחנו מקבלים תאונות כמו צ׳רנוביל או פוקושימה, שגרמו יותר נזק שנשאר לאורך זמן מאשר הפצצות הגרעיניות שהוטלו על יפן…

אבל אולי הבעיה היא לא הטכנולוגיה, אלא האנשים שמתפעלים אותה. דינמיט היה אמור לשמש למטרת כרייה, ורק מאוחר יותר שימש כנשק למרות שהממציא לא התכוון שהוא ישמש למטרות כאלו…

אז אולי שווה שנבטל את ההמצאה של בני האדם? אבל גם הם עשו לא מעט טוב בעולם…

I'm not sure wheher this fits "love" in a conventional way, perhaps "well liked" may be a better fit.

A few months back I took an organized trip where we all slept, cooked and ate together. Most people were nice, but one stood out as socially awkward. He seemed well versed in small talk, but not in making actual friends. I do seem to remember seeing him the night before the trip in the hostel where most of us travelers stay the night before the trip, with what is called a "resting bitch face" and a somewhat aggressive walk.

At the beginning of the trip he seemed to try and impress everyone with his vast education and his prestigious job, but seemed to make no friends.

Then somehow him and I had what seemed to be a small disagreement, something which should have been forgotten in a day or two, but somehow it attracted the attention of the guides and caused them to think I may not be a good candidate for the trip.

This was eventually straightened out pretty easily and I did get to complete thr trip and enjoy it, but it did seem as though some people were upset with the guy for what happened. No one was directly unpleasant or hostile, but it did seem as though they were a little less considerate of him.

For instance – he used to go to sleep extremely early each evening, and liked to go to sleep in a specific place in the bus he felt most comfortable. We're talking about sometimes around 7:30 – 8:00 PM, right after dinner. But other travelers liked ot play cards in the evening close by, and they would go on playing cards even after his enforced "bedtime" where he would just try and go to sleep, and sighed deeply to indicate he'd like the card players to move elsewhere.

I assume this wasn't just because of me, but rather the general bad impression he managed to create to at least some of us during the trip. But I did feel as though those other travelers liked me well enough to let me know that they were on "my side".

---

אני לא יודעת אם מדובר בהכרח על זה ש״אוהבים אותי״ אלא יותר שמחבבים אותי.

לפני כמה חודשים היתי בטיול מאורגן שבו ישנו, בישלנו ואכלנו יחד. רוב המטיילים היו נחמדים, אבל אחד מהם היה מישהו שהרגיש חריג חברתית. נראה היה שהוא טוב בכל מה שקשור בסמול טוק, אבל לא בהכרח טוב בלרכוש חברים. אני זוכרת שראיתי אותו ערב לפני הטיול בכסניה שהרבה מהנוסעים שהו בה לילה לפני הטיול, עם פרצוף כעוס תמידית והליכה שנראתה תוקפנית.

בתחילת הטיול נראה היה שהוא מנסה להרשים את כולם בתארים שלו ובעבודה היוקרתית שלו, אבל לא ממש הצליח למצוא חברים.

ואז נוצרה בינינו אי הסכמה קטנה, משהו שלרוב היה נפתח ונשכח תוך יום יומיים אבל משך את תשומת ליבם של המדריכים וגרם להם לחשוש שאולי אני לא ממש מתאימה לטיול.

העניין נפתר בסופו של דבר והצלחתי להשלים את הטיול ואפילו להנות ממנו, אבל נראה שלאנשים מסוימים הפריעה התקרית והם ראו בו כאחראי למה שכמעט קרה לי. אף אחד לא היה תוקפני או לא נחמד אליו באופן ישיר, אבל הרבה מאוד אנשים לא ממש התחשבו בו אחרי אותה תקרית.

לדוגמא, הוא אהב ללכת לישון מאוד מוקדם כל ערב, משהו בסביבות ה 19:30 – 20:00 מיד אחרי ארוחת הערב, ולישון בנקודה מאוד ספציפית באוטובוס שבה היה לו נוח. אבל מטיילים אחרים אהבו לשחק קלפים בנקודה שהיתה די קרובה לשם, והם המשיכו לשחק קלפים גם אחרי השעה שבה הוא הלך לישון, והיה פשוט נשכב ונאנח ומנסה לרמוז להם שהוא רוצה שהם יעברו למקום אחר.

אני מניחה שההתנהגות הזו לא נבעה רק בגללי אלא מהרושם הרע שהוא יצר לפחות על חלקנו במהלך הטיול, אבל כן נהניתי מהעובדה שהיו מטיילים שרמזו לי שהם ״בצד שלי״.

I think that in my case I can take this question literally today.

I've always been messy, and one would expect that since I lived with a very organized mother I would eventually learn how to be organized – but I think that my mother's way of trying to teach mr to be organized either by nagging or by insisting to do things herself when I didn't do it right away (and more often than not throwing out of at least misplacing stuff which was important to me) simply caused antagonism.

At a certain point I moved out of my parents' house, and had to share rooms with roommates and apartment with flat mates. Naturally they didn't love the clutter and mess and I had to learn to be at least more organized, or at least to keep the mess private.

Therefore I learned to be relatively more organized – but I guess I am still relatively messy, especially since I now live on my own. In the past I was lucky enough to rent my apartments and had to move every 4 – 5 years, and having to pack then unpack gave me a chance to organize my stuff (and even throw some out). But since moving to my own apartment at the end of 2012 I sort of miss that…

So I guess I do ned to handle literal clutter in my life.

---

אני חושבת שבהיום אני יכולה לכתוב על הנושא באופן מילולי.

אני תמיד הייתי בלגניסטית, ואפשר היה לחשוב שכמי שגדלה עם אמא מאוד מסודרת גם אני אלמד להיות מסודרת בשלב כזה או אחר. אבל אני חושבת שאמא שלי השיכה את התוצאה ההפוכה בכך שהיא ניסה ללמד אותי להיות מסודרת בעזרת נדנודים ואז בכך שהיא היתה מסדרת דברים במקומי כשנמאס לה לחכות שאני אעשה את זה (ולרוב גם זורקת או לפחות מזיזה דברים שהיו חשובים לי למקום שהיה לי קשה למצוא אותם).

בשלב מסוים מן הסתם עזבי את הבית של ההורים שלי והייתי צריכה לחלוק חדרים או דירות עם אנשים חדשים, שמן הסתם לא אהבו את הבלגן שנלווה אלי. לכן הייתי צריכה ללמוד להיות יותר מסודרת, או לפחות כלפי חוץ ולשמור על הבלגן במקומות שבו הוא לא יפריע לאחרים.

לכן למדתי להיות מסודרת יותר, אבל כנראה שאני עדיין בלגניסטית באופן יחסי, סמיוחד עכשיו כשאני גרה לבד. בעבר הייתי עוברת דירות כל 4 – 5 שנים מה שהיה מאפשר לי לסדר את הדברים בזמן האריזה ואז הפריקה (וגם לא פעם לזרוק דברים) אבל מאז סוף 2012 כשעברתי לגור בדירה משלי זה לא קרה, ובמובן מסוים זה חסר לי.

כך שאני צריכה לצמצם את אי הסדר בחיים שלי באופן די מילולי….

This question is a little complicated, since the term animal can mean either our favorite pet or our favorite wildlife.

As for a pet, I do have a couple of cats, so obviously I love cats, and they're a very convenient pet since they need relatively less work than other pets such as dogs. But I also love dogs, or rather specific breeds of dogs – those which aren't violent, but also not the small, barking and not – so – smart type.

As for wildlife, I visited Denali National Park in Alaska in 2011 and loved seeing a pack of wolves hunting, probably a moose wesaw a little later down the road. But I've also always loved squirrels & chipmunks of all kinds since they're so cute.

---

השאלה הזו קצת מורכבת, כי המושג ״חיה״ יכול להתייחס לחיית המחמד האהובה עלינו או לחיות בר.

בכל מה שקשור לחיות מחמד, יש לי שני חתולים אז ברור שאני אוהבת חתולים, והם מאוד קלים יחסית לגידול כי הם דורשים פחות עבודה מאשר חיות מחמד אחרות כמו למשל כלבים. אבל אני גם אוהבת כלבים, או לפחות גזעים מסוימים של כלבים – כאלו שהם לא אלימים, אבל גם לא הקטנים הטפשים שנובחים בלי הכרה.

ולגבי חיות בר, מאוד אהבתי לראות זאבים צדים כשביקרתי בפארק הלאומי דנאלי באלסקה ב 2011, כנראה אייל הצפון שראינו כמה דקות אחר כך בהמשך הכביש. אבל תמיד אהבתי סנאים מכל הסוגים בגלל שהם כאלו חמודים.

Obviously, my blog is a very prominent way for me to communicate online. By writing it it regularly I raise ideas, and people respond to them by either liking my posts, or actually commenting on them so this definitely is a major way I communicate.

But I think that in recent years most of us have gotten used to communicate through social media, either by posting stuff or using the chats provided by the various social media outlets. But that begs the quetion whether using chats in general even though they aren't associated with a specific social network, such as WhatsApp should be considered as online communications since it has opened up a new way for us to communicate via text messages.

This of course extends communications to emails, but also for newer video applications such as Zoom which became popular during the COVID pandemic and are still widely used in various workplaces as an option for remote meetings.

So I guess I do communicate online quite a lot…

---

באופן די ברור, הבלוג שלי הוא דרך מאוד בולטת עבורי לתקשר במרחב המקוון. כשאני כותבת בו באופן סדיר נאי מעלה בו רעיונות, ואנשים מגיבים אליהם בלייקים ואפילו בתגובות כתובות. לכן זו דרך מאוד משמעותית עבורי לתקשר.

אבל אני חושבת שבשנים האחרונות רובו התרגלנו לתקשר גם דרך הרשתות החברתיות, בכך שאנחנו מפרסמים פוסטים שונים או משתמשים בתוכנות הצ׳ט שמספקות הרשתות החברתיות השונות. אבל זה מעלה את השאלה האם שימוש בתוכנות צ׳ט שוונת שלא בהכרח קשורות לרשת חברתית כזו או אחרת, כמו למשל ווטסאפ, נחשב כתקשורת מכוונת מכיוון שהן פתחו דרך חדשה לתקשר בעזרת הודעות טקסט.

זה כמובן מרחיב את תהקשורת גם לאימיילים, אבל גם לתוכנות וידאו חדשות יותר כמו למשל זום שהפכה להיות פופולרית בתקופת מגיפת הקורונה, והן עדיין בשימוש נרחב במקומות עבודה שונים כאפשרות לישיבות מרחוק.

כך שנראה שאני בהחלט מתקשרת הרבה באופן מכוון…

I think it's really hard for me to decide abour which road trip was most memorable…

I remember that between ages 11.5 – 13.5 we moved from Israel to the US, and since a trip to the US was very rare due to its price – we wanted to use every opportunity to take a trip somewhere, most which were roads trips (since airfare for a family of five was way too expensive for us). I remember waking up extra early, excited for the trip – only to get tired of the long drives and the bickering with my sister a few hors later.

I guess those trips made me used and even enjoy long drives, because I've gone on many such road trips in the US and other destinations such as New Zealand, and even took a train trip through Russia, Siberia, Mongolia and China.

I think it's hard for me to choose one road trip as being the most memorable, because they all were in their own way. I do believe in having memorable moments and experiences rom each trip.

As a child, I remember our trip to Washington DC not because of the annual cherry blossoms festival around the Tidal Basin, but rather of one of our dinners in a Chinese restaurant where my dad unexpectedly ate a very spicy bite and started coughing uncontrollably. This became a legendary family joke, alongside my father's dream of saving money on trips by taking the family to buffet restaurants, paying only for a plate or two for the grown ups, and having us all eat of off it. Us kids refused to eat from the same plate since each of us disliked different food and we refused having those on the same plate we ate from for fear of those horrible foods "touching" our own foods. I think that made my mom happy since it allowed her not to fight my dad over his embarrassing cheapness, and we kids were glad to still get to eat junk food at the roadside Roy Rogers restaurants.

Our visit to to Orlando was memorable, especially for the visits to Disney World and the Kennedy Space Center – but I also remember the surly waiter in the motel's restaurant who seemd to dislike us but we somehow always ended up sitting serving us on a daily basis, even when we asked to be seated in a completely different section of the restaurant (but the waitress responsible for it was out for the day, making our regular guy responsible for it too).

Of course there were the amazing (and mostly free) museums of Washington DC, many beautiful sunrises in New Zealand, a beautiful view of Lake Baikal from a viewpoint in the mountains, wildlife sightings in Alaska, lovely parks (such as Central Park in NYC and Golden Gate park in SF), crossing the Golden Gate bridge on foot, and of course – the people you get to meet in these trips.

---

אני חושבת יהיה לי קשה לבחור איזה טיול ברכב יהיה הכי זכור עבורי…

אני זוכרת שבגילאים 11.5 – 13.5 עברנו לארה״ב מישראל, ובגלל שטיולים לארה״ב באותה תקופה היו כל כך נדירים בגלל העלות הגבוהה שלהם, ניצלנו את הזדמנות כדי לטייל כמה שיותר. לרוב היה מדובר על טיולים ברכב, כי טיסות היו יקרות מידי למשפחה של חמישה. אני זוכרת איך היינו מתעוררים מוקדם בבוקר ואני הייתי מתרגשת לקראת הטיול – עד שכמה שעות אחר כך כבר היה לי נמאס מהנסיעה הארוכה והמריבות עם אחותי.

אני חושבת שהנסיעות האלו גרמו לי להנות מנסיעות ארוכות, ןואחרי הנסיעות האלו נהניתי לצאת לטיולים ארוכים שכללו הרבה נהיגה ברחבי ארה״, ניו ז=ילנד, אופילו נסעתי לטיול ברכבת ברוסיה, סיביר, מונגוליה וסין.

קשה לי לבחור טיול אחד שהיו זכור יותר מאחרים, כי כולם היו חוויה בפני עצמם. אבל אני חושבת שבכולם היו רגעים זכורים בתור חוויות בפני עצמם.

אני זוכרת את הנסיעה שלנו כמשפחה לוושינגטון בירת ארה״ב לא בגלל פסטיבל פריחת הדובדבן השנתית סביב האגם בעיר, אלא בגלל שבביקור במסעדה סינית בעיר אבא שלי טעם משהו מאוד חריף ולא ציפה לזה, והתחיל להשתעל ולא יכול היה להפסיק. האירוע הפכך לבדיחה משפחתית ידועה במשך שנם, ממש כמו החלם של אבא שלי שכמשפחה נאכל בטיולים במסעדות מזנון, ששם הוא יוכל לשלם רק על צלחת או שתיים מבוגרים, ואז אנחנו כילדים נאכל מאותן צלחות. אנחנו הילדים סירבנו כי כל אחד מאיתנו שנא מאכלים אחרים, וסירבנו שהאוכל שמגעיל אותנו יהיה באותה צלחת של האוכל שאנחנו אוכלים כי זה יכול לגעת באוכל שלנו… אני חושבת שאמא שלי שמחה שאנחנו הילדים התנגדנו לזה כי זה חסך ממנה את המריבה עם אבא שלי על הקמצנות המוגזמת שלו, ואנחנו הילדים שמחנו שיכולנו להמשיך לאכול במסעדות ההמבורגרים של רוי רוג׳רס בטיולים.

הטיול שלנו לאורלנדו פלורידה היה זכור לטובה בגלל הביקור בדיסני וורלד ובמיוחד בגלל הביקור במרכז החלל קנדי – אבל גם בגלל המלצר גס הרוח ששירת אותנו במסעדה של המלונית שבה שהינו שנראה היה שהוא לא סובל אותנו, למרות שניסינו לשבת במקומות ואיזורים שונים במסעדה (שנראה היה שהמלצרית הקבועה שלו נעדרה מהמסעה באותו היום ולכןהמלצר הקבוע שלנו החליף אותה).

וכמובן שהיו המוזאונים החינמיים (ברובם) והמדהימים בוושינגטון הבירה, וזריחות בניו זילנד, הנוף של ימת בייקל מהגבעות סביבה, חיות בר באלסקה, פארקים יפים (כמו למשל סנטרל פארק בניו יורק או הדגולדן גייט פארק בסן פרנסיסקו), או לחצות את גשר הגולדן גייט ברגל, וכמובן האנשים שזוכים להכיר בטיול.

A few years ago I've read this weight loss memoir in which the heroine lost quite a lot of weight, and at a certain point she felt brave enough to move from her home in Australia to the UK, and used the opportunity to travel around Europe. And to remember her travels, she collected wrappers of local candy bars she bought along the way.

There is something rather exotic about candy bars and snacks from other countries. I remember that when we moved from Israel to NYC when I was 11 for a couple of years, all the new candy bars and salty snacks were some of the most memorable parts of the visit. Stuff like salt and vinegar potato chips, cherry cola, and Reese's peanut butter cups very soon became favorites, especially since we couldn't get them back home.

Quite a few years later, when I was 25, I got the chance to travel back to te US, and had tried drinking a cherry cola – and the repeat experience was so underwhelming that I never had one again. But I quickly discovered I still liked the salt and vinegar potato chips quite a lot, and those tasty peanut butter cups now came in an even tastier white chocolate.

I did get quite a few chances to visit the US in the next few years, and even an opportunity to relocate to it for a few years, and had enjoyed these snacks in every visit.

But currently all these candy bars and chips are available in Israel and even though I occasionally enjoy them, recently I prefer the classic Israeli candies such as milk chocolate filled with strawberry paste.

---

לפני כמה שנים קראתי ספר זכרונות של בחורה שהרזתה המון במשקל, ואז הפכה להיות מספיק בטוחה בעצמה כדי לעבור מאוסטרליה לבריטניה. היא ניצלה את ההזדמנות כדי לטייל בכל רחבי אירופה, ואחת הדרכים שלה לזכור את הביקורים שלה במדינות השונות היה לאסוף את העטיפות של חטיפים מקומיים שהיא ניסתה.

יש משהו קצת אקזוטי בחטיפים וממתקים ממדינות שונות בעולם. אני זוכרת שכשהייתי בת 11 ועברנו לארה״ב לשנתיים, הממתקים והחטיפים השונים היו חלק מאוד זכור מהביקור. חטיפים כמו תפוצ׳יפס בטעם מלח וחומץ, קולה בטעם דובדבנים, וגביעי שוקולד וחמאת בוטנים של ריסס הפכו להיות מאוד אהובים עלי, במיוחד כי לא יכולנו להשיג אותם בארץ.

לא מעט שנים אחר כך, בגיל 25, יצא לי לטוס שוב לארה״ב. באחד הימים הראשונים של הביקור שלי היתה לי הזדמנות לשתות שוב קולה בטעם דובדבנים. המשקה היה כל כך לא מרשים שמעולם לא ניסיתי לשתות ממנו שוב. אבל עדיין אהבתי תפוצ׳יפס בטעם מלח וחומץ ואת גביעי חמאת הבוטנים שכבר היו זמינים עם שוקולד לבן שהפך אותם להרבה יותר טעימים.

יצא לי להגיע לארה״ב לא מעט פעמים בשנים הבאות, כולל מעבר לרילוקיישן לכמה שנים, והמשכתי להינות מהחטיפים האלו בכל ביקור.

אבל עכשיו כל החטיפים האלו והשוקולדים זמינים בישראל, ולמרות שאני עדיין נהנית מהם מידי פעם, לאחרונה אני אישית מעדיפה חטיפים קלאסיים מהילדות שלי כמו שוקולד חלב מולא בממרח תותים.

I think that the big question is whether a crazy business idea can actually succeed or not. Some such ideas have – there's an infamous video of then Microsoft CEO Steve Balmer laughing at the iPhone for not having a keyboard and saying that the Microsoft Nokia bassed phone is expected to be a huge success.

Personally, I don't know anyone with a Microsoft phone, and a phone not having a keyboard is obviously not an issue…

I did have a business idea in the past, even though it may not have been as "crazy" as the iPhone. I thought of writing a general purpose weight loss application – something that can be useful for people dieting on their own or weight loss groups where the leaders can look at their dieters' food diaries.

Unfortunately by the time I started getting into it, a few of these applications already popped up for various weight loss groups, besided having multiple web sites that exist for the same purpose.

---

אני חושבת שהשאלה הגדולה פה היא האם לרעיון עסקי מטורף יכול להצליח או לא. יש רעיונות שנשמעו מטורפים שאכן הצליחו – יש קליפ ידוע של מי שהיה בזמנו המנכ״ל של מייקרוסופט, סטיב באלמר, צוחק על האייפון כי לא היתה לו מקלדת, ואומר שלמייקרוסופט יש טלפון מקביל שהולך להצליח.

אני באופן אישי לא מכירה מישהו עם טלפון של מייקרוסופט, ומן הסתם המחסור במקלדת בטלפונים ניידים זו בהחלט לא בעיה…

היה לי בזמנו רעיון עסקי, למרות שהוא לא היה מטורף כמו האייפון. חשבתי לכתוב תוכנה כללית לעזרה בירידה במשקל, משהו שיכול להיות שימושי גם לאנשים שמנסים להרזות באופן אישי וגם לקבוצות הרזיה שבהן המדריכות עוזרות ללקוחות שלהן ויכולות לבדוק למשל יומני אכילה.

אב עד שהתחלתי לכתוב את זה כבר היו תוכנות כאלו לגופים שונים, וגם אתרים שבהם ניתן היה לבצע מעקבים כאלו כבר היו מאוד פופולריים.