התיירת המקרית

לפני שגרתי בדירה הנוכחית שלי, גרתי ביחידת דיור בהרצליה, ולפניה גרתי ביחידת דיור בהוד השרון.

בשתיהן מן הסתם לא היה ממ״ד, וזה לא ממש הטריד אותי, ולא היה משהו שחשבתי שצריך לבדוק לפני שאני שוכרת דירה.

כיום אני שואלת את עצמי מה עושים הדיירים ששוכרים את יחידות הדיור האלו בזמן אזעקות – אני מניחה שבעלי היחידות לא השקיעו בממ״ד בשנים האחרונות עבור היחידות האלו. האם הדיירים אמורים לרוץ בזמן אזעקה לבית של בעלי הדירה כדי להכנס לממ״ד? אם כן – מה קורה אם בעלי הדירה לא בבית? ומה קורה באמצע הלילה כשכולם לבושים בפיג׳מות ולא בהכרח היו מעוניינים שבעלי הדירה או הדיירים יראו אותם כך? והאם זה נשמע הגיוני שהדיירים צריכים לרוץ במרחב פתוח, גם אם זה לפחות מדקה, כדי להגיע לממ״ שנמצא בדירה אחרת עם כניסה נפרדת?

ואז נזכרתי במקרה ביחידת דיור אחרת שראיתי בהרצליה ו״ניצלתי״ ממנה בעור שיני.

היה מדובר על יחידת דיור שהורים בנו לבן שלהם במרתף / חניון של הבניין שלהם. מדובר היה על יחידה שבה היה סלון גדול עם מטבחון שבו היה חלון צר ורחב ודי גבוה שהכניס אור לדירה מהחצר של הבניין (שבדיעבד הבנתי עד כמה הוא יכול היה להיות מקור לרעש) ומהסלון יצא חדר שינה שלא היו בו חלונות בכלל. הכניסה לירה היתה מהחניון, ובדיעבד אני חושבת על כמה זיהום אוויר יכול היה להיות בה בגלל הכניסה הזו.

אבא שלי, שאוהב לישון בחושך מוחלט, התאהב בקונספט הזה של חדר שינה ללא חלון וממש דחף אותי להשכיר את היחידה הזו. ואכן חתמתי בגלל הלחץ הזה על זכרון דברים, במיוחד כי הייתי בלחץ לשכור דירה וגם לחזור לעבודה מהחיפושים. אבל שעה או שעתיים אחר כך כבר התחלתי להתחרט על החתימה, אבל לא ידעתי איך לבטל אותה.

למזלי בעל הדירה ״פישל״ בכך שרק בחוזה שהוא כתב – הוא הזכיר שיש לי כדיירת אחריות על סתימות בצנרת של הדירה. קולגה שלי שהשירה יחידת דיור דומה במרתף של הבית שלה הסבירה לי פעם שיש הגיון בדרישה הזו כי יש צנרת מיוחדת במרתפים שדייר בהתנהלות לא אחראית יכול בהחלט לגרום לה לסתימות, אבל עדיין הדרישה נשמעה לי ולאבא שלי בלתי מתקבלת על הדעת כי סתימות יכלו עדיין להגרם מהתנהלות לא טובה של הדירות האחרות בבניין, ולא רציתי להדפק מזה – ולכן ביטלנו את החתימה, ואני ניצלתי מהיחידה האיומה הזו שרק אנשים בעלי העדפות מאוד מסוימות כמו אבא שלי כנראה שהיו נהנים בה.

אבל עכיוש אני חושבת על כמה היחידה הזו בעצם יכולה להחשב לבטוחה גם אם אין בה ממ״ד רשמי…

ב 11.9.2001 גרתי באטלנטה, אחרי שעברתי לשם שבעה חודשים לפני כן.

הבוקר התחיל כרגיל – התעוררתי' אכלתי ארוחת בוקר, והמנהל שלי אסף אותי מהבית ונתן לי טרמפ כי הוא גר לידי.

כשהגענו למשרד עברנו ליד מסך הטלוויזיה שהיה במרכז הקומה ליד המעליות באיזור המטבחון של הקומה, וראינו את הבניין הראשון שכבר נפגע, והנחנו שהיה מדובר על תאונה. ניסינו להיכנס לרשת האינטרנט כדי להבין בדיוק מה קורהאבל לא הצלחנו – בזמנו חשבתי שאולי העומס על הרשת בעבודה היה כזה גדול שהיא פשוט ״לא זזה״, אבל בדיעבד אני שואלת את עצמי עד כמה זה אולי נבע מחסימה יזומה של הרשת (מטעם החברה שבה עבדנו או אפילו מבחינת הממשל האמריקני) לאור הבלגן שהיה באותו יום.

כמה דקות אחר כך כבר שמענו את הצעקות של אנשים שהמשיכו לצפות בטלוויזיה וראו את המטוס השני מתרסק לתוך המגדל הדרומי.

כמובן שכשהתעוררנו באותו בוקר, התארגנו, או אפילו נסענו לעבודה – אני והמנהל שלי לא ממש חשבנו שאנחנו עומדים בפני יום שייחשב ככזה חשוב מבחינה היסטורית, ויוביל למלחמה באפגניסטן ועיראק שנמשכה שנים, וגם יוביל ללא מעט חקיקה בעייתית בארה״ב לגבי הפרטיות של אנשים כדי לאפשר לרשויות לרגל אחרי שיחות. גם אם היתה הבנה שמדובר על יום קריטי – היא כנראה קרתה כשהמטוס השני התרסק במגדל השני, כשאז כבר היה ברור שלא ממשמדובר על משהו מקרי.

---

כשרבין נרצח כמה שנים לפני כן, לא הייתי מודעת למה שקרה עד בוקר לאחר מכן.

בתחילת השבוע שבו רבין נרצח, בדיוק התחלתי ללמוד לתואר ראשון בבאר שבע, למרות שההורים שלי גרו בירושלים. בגלל שלא יכולתי לנסוע עך בסיס יומיומי בין ירושלים ובאר שבע – שכרתי דירה, וגרתי בה במהלך השבוע אבל בסופ״ש קפצתי לבקר את ההורים שלי.

אבל היתה לי בעיה: בהמלצת מישהו שהתחיל ללמוד לתואר שנה לפני, נרשמתי לקורס מסוים עם מרצה מאוד ספציפית שהוא אמר שהיא ״חובה״, כנראה כי בשנתון שלו המרצה השני באותו הקורס היה נוראי. אבל בסמסטר השני ובקורס ההמשך של הקורס גיליתי שבשנתון שלי המצב היה שונה, ודווקא המרצה השני באותו הקורס התאים לי יותר וסגנון הלימוד ודווקא המרצה שהיתה מומלצת הרבה פחות התאימה לי, אבל בתחילת השנה לא ידעתי את זה – ונרשמתי לקורס שלה.

עוד בעיה שהיתה בקורס הזה איתה היתה העובדה שהיא התעקשה להעביר את אחת ההרצאות ביום ראשון בשמונה בבוקר. וכדי להגיע להרצאה הזו בזמן – הייתי צריכה להגיע לבאר שבע במוצ״ש כי לא הייתי בטוחה שאספיק להגיע להרצאה אם הייתי נוסעת באוטובוס ביום ראשון בבוקר.

אז נסעתי במוצ״ש לבאר שבע, הלכתי לישון מוקדם בלי לצפות בטלוויזיה – ואז בבוקר התעוררתי בשבע וחמישה והנחתי שהחדשות ברדיו כבר הסתיימו אז לא ממש שווה לי להדליק אותו.

רק כשהגעתי לאוניברסיטה וההרצאה בוטלה בגלל אבל לאומי התחלתי לשאול מה בדיוק קורה ואז גיליתי שרבין נרצח ערב קודם.

וכך בעצם לפחות זכיתי לעוד כמה שעות של שלווה – ובעצם גם לשנת לילה טובה שכנראה לא הייתי מקבלת אם הייתי מודעת לחדשות בזמן.

---

ואני שואלת את עצמי איך ״חרבות ברזל״ תזכר עוד אי אלו שנים. האם היא תיתפס כמלחמה קיומית וקריטית כפי שהיא נראית לנו עכשיו ביום יום – הוא שהיא תחשב לעוד מבצע מול החמאס, רק בסדר גודל גדול יותר? האם היא תגרום לשינוי השלטון ולהסקת מסקנות רצינית בצבא ובשלטון כדי להתמודד מול הטרוריזם הפלסטיני בצורה טובה יותר?

אני מניחה שנצטרך לחיות ולראות הםא המצב הנוכחי הוא עוד נקודת מפנה היסטורית, או עוד סבב לחימה סטנדרטי נגד החמאס.

אני מודה שיש מעט מאוד כתבות בתחום הבריאות לגבי השמנה שאני מסכימה לפחות עם חלקן, אבל אני חושבת שהפעם הצלחתי למצוא כתבה שכזו, גם אם יש לדעתי כמה נקודות שאפשר לשפר בה.

קודם כל, מאוד אהבתי את ההתייחסות לעובדה שחוסר במסגרת (שקורית לילדים באופן טבעי בחופש הגדול, ממשיכה לחגים – אבל קורית גם בתקופות כמו הקורונה או עכשיו במלחמה) משפיעה על אורח החיים בשתי דרכים: קודם כל הילדים הופכים לפחות פעילים בבית מאשר הם בבית הספר. מעבר לעובדה שאין שיעורי ספורט שהם שוליים, ילדים באופן כללי פעילים יותר בבית הספר בכך שהם צריכים לצאת מהבית כדי להגיע לבית הספר, אבל גם צריכים להסתובב בין הכיתות במהלך היום, ולצאת מהכיתה (או לפחות להסתובב בכיתה) בזמן ההפסקות, כשבבית הם לרוב יושבים באותו חדר כל היום חוץ מגיחות לשירותים – וכמובן למטבח. וגם אז, לרוב השירותים בבית הספר רחוקים יותר מאלו שבבית, ובבית הספר אולי יש להם קיוסק או קפיטריה לקנות בה משהו לא בריא, אבל עדיין האוכל פחות זמין מאשר בבית כשיש מקרר וארונות עמוסים.

וכמובן שבהרבה מובנים השינוי הזה בשגרה משפיע על הרגלי האכילה של הילדים, ולא רק בגלל הקרבה למקרר. אני למשל זוכרת שכנערה – בימים שבהם היו לי לימודים הארוחות הבוקר הייתי אוכלת מהר קערה של קורנפלקס עם פרי וחלב, אבל בחופש הגדול היה לי את הזמן להכין לעצמי כל בוקר חביתה או לחם מטוגן, בתקופה שבה ספריי השמן לא היה נפוץ ולכן החביתה והלחם המטוגן הוכנו עם הרבה מאוד שמן, ולפחות ללחם המטוגן הוספו גם כמויות גדולות של קטשופ שהוסיף עוד קלוריות וסוכר לאוכל שלי. כמובן שההבדל הקלורי בין הארוחות היה מאוד משמעותי.

---

גם אהבתי את העובדה שהרופא שכתב את הכתבה מודע לכך שהשינוי הוא לא קל למרות שהעקרונות מאחוריו הם פשוטים, גם אם לא אהבתי את הניסוח שמודה שהשינוי לא קל אבל הוא כביכול מספיק פשוט כדי ״לכפות״ אותו על הילד.

וזו בדיוק אחת מנקודות הביקורת שלי על כתבות בסגנון הזה. כי בעצם אף טיפול לא יעזור אם כופים אותו על הילד, במיוחד בגילאים מתקדמים. אבל ברגע שלילד יש אפשרות בחירה לגבי האוכל שלו – צריך את שיתוף הפעולה שלו כדי שהוא יסכים לתוכנית ההרזיה. אם בבית יש ממתקים, שתיה ממותקת, או חטיפים מלוחים – ילדים יכולים בקלות לקחת מהם, אפילו בסתר – או כמובן במסיבות יום הולדת בבתים של ילדים אחרים. החל מגיל מסוים ילדים יכולים בקלות לחמם לעצמם אוכל קפוא (כמו למשל צ׳יפס או שניצל קפואים) או אפילו להכין מאכלים כאלו ואחרים שהוא אוהב בעצמו שלא בהכרח תואמים לתוכנית ההרזיה שלו – לא פעם כשהוא נשאר לבד בבית. וכמובן שבגילאים מבוגרים יותר, לילד או אפילו לבני נוער יש כבר אפשרות להרוויח בעצמם כסף בעבודות שונות כמו בייביסיטר, והם יכולים בקלות לרכוש בעצמם אוכל משמין ואסור (החל ממתקים וכלה במזון מהיר) גם אם ההורים שלהם לא רוצים או אפילו כועסים עליהם על רכישות כאלו.ֿ

במובן מסוים זו בעיה כללית בעולם הרפואה שלא פעם כתבתי עליה – שלפיה לאנשי רפואה קשה מאוד להבין את הקושי שבבחירה בהרזיה, ושלא פעם גם הטיפולים הכי טובים לא יכולים לגרום לאנשים להתחיל תוכנית הרזיה שהם לא מעוניינים בה ולא מוכנים לשתף איתה פעולה. מבחינתם חוסר שיתוף פעולה הוא לרוב עצלנות או גרגרנות, בלי להבין את הפן הנפשי והרגשי בהרזיה שהוא הקשה ביותר להתמודדות עם הבעיה.

---

נקודה טובה נוספת שהכותב מעלה הוא הצורך באנשי מקצוע להכוונה של ההורים ושל כלל המשפחה על ידי אנשי מקצוע שונים משלל תחומים כדי להכווין אותם איך לנהל את התוכנית בצורה טובה בכל ההיבטים שלה – תזונה, ספורט, ועוד. יש למשל אמירה שספורט ומזון שהילדים לא אוהבים יפריעו להם ולא יאפשרו להם להתמיד בתוכנית, ושיחס שלילי, מעליב או מלגלג לא עוזר לתהליך אלא רק מפריע לו אפילו יותר.

אבל יש היבט חשוב שאין התייחסות אליו – והיא העובדה ששאר בני הבית צריכים לא פעם להקריב כמה דברים לטובת התהליך.

אם למשל יש ילד אלרגי בבית, ברור מאליו שלא יהיה בבית מזון שהוא אלרגי אליו, ואם למשל יש בבית ילד שאלרגי לבוטנים – ברור מאליו ששאר בני המשפחה יוותרו על להחזיק במבה בבית, וידאגו טוב טוב לשטוף ידיים אחרי שהם אכלו (מחוץ לבית כמובן) במבה או כל מוצר אחר שמכיל בוטנים.

אבל כשזה מגיע להשמנה – לא פעם ישנה גישה ששאר בני הבית ובמיוחד שאר הילדים בבית לא צריכים ״להענש״ בגלל זה, ולכן משאירים בבית את אותו אוכל משמין שהילד השמן יכול להתפתות ממנו ו״להגניב״ ממנו במסתור ואז לפגוע בתהליך ההרזיה. אין מחשבה על הקושי של הילד להתמודד עם המאכלים האלו, ועל כך שהוצאה שלהם מהבית מאוד תעזור לו להתמיד בתהליך – וכמובן שהויתור של שאר בני המשפחה חשוב.

כי מעבר לתמיכה בילד שמנסה להרזות – חשוב לזכור שאורח חיים בריא לא מיועד רק לאנשים (או ילדים) שמנים, אלא לכולם, ועידוד אורח חיים בריא חשוב גם עבור שאר בני המשפחה, כולל הילדים הרזים. במצב כזה, ויתור על שוקולד, חטיפים או ג׳אנק פוד הוא לא עונש לאף אחד, בלי קשר למשקל שלו, וזה מסר שמאוד חשוב להעביר למשפחות כדי לעזור בשינוי שרצוי להן.

כלומר ברגע שתהיה הבנה שהאכילה של המאכלים הללו היא לא בהכרח בחירה ״קלילה״ אלא שמדובר על התנהלות רגשית ופיזיולוגית שקשה ולא בהכרח ניתנת לשינוי ממש כמו אלרגיה – הטיפול בה יהיה בהתאם, וידרוש את ההתחשבות של שאר בני המשפחה.

זה ניסוח מחודש של משהו שאמפי כתבה לי באחת התגובות שלה לפוסט לגבי כוחות על שהיא כתבה כתגובה לשרביט השבועי די מזמן.

האמירה הזו הזכירה לי משהו אחר.

ממש מזמן לפני המון שנים, יצא לי לגור כמה שנים בהוד השרון. מאוד אהבתי לגור שם כי גרתי בשכונה שקטה ומאוד ירוקה, שהיתה קרובה מאוד למקום העבודה שלי אז, והיו בסביבה הרבה איזורים פתוחים שאפשר לטייל בהם. נכון שהחיים שלי באותה תקופה לא היו מושלמים, וכללו לא פעם לחץ בעבודה, או ״עודף תשומת לב״ של בעלי הבית שהשכירו לי את יחידת הדיור שלי שגרו מן הסתם צמוד אלי ורצו רק לוודא שהכל בסדר עם הנכס שלהם ולכן רצו להגיע אלי בשבת פעם בשלושה או ארבעה חודשים כדי ״לשתות קפה״, כלומר להגיע לעשות סיבוב בדירה כדי לראות שהכל בסדר (לרוב זה היה מסתכם בסיבוב של פחות מעשר דקות, אבל היו כמה פעמים שהתבקשתי לנקות משהו שוב, או שבעלת ירה החליטה לנקות משהו בעצמה). אבל בסה״כ אהבתי לגור שם כי היו לי יותר דברים טובים מאשר גרועים.

אבל איכשהו אחרי 4 שנים בדירה, קרו שני שינויים משמעותיים: פוטרתי מהעבודה ומצאתי עבודה בהרצליה (מקום יחסית רחוק במיוחד אם לוקחים בחשבון את הפקקים בשעות הלחץ) – ובמקביל בעלי הדירה הסתבכו עם העיריה.

לא מעט שנים לפני כן הם שיפצו את הבית והרחיבו אותו לכיוון הגינה ובנו בחצר יחידת דיור נוספת שבה גר דייר אחר – ולא דיווחו על כך לעיריה, כדי שהיא בתורה לא תעלה את הארנונה שהם משלמים. אבל בשנה הרביעית שלי ביחידת הדיור הם רצו לחדש את המטבח והתחילו בשיפוץ נוסף, ועם השיפוץ בא התיאבון והוא התרחב לסלון ולחדרים אחרים בבית.

אם הם היו מסתפקים בשיפוץ המקורי הם כמובן לא היו מסתבכים, אבל בהארכה שלו עבר במקרה פקח של העיריה ברחוב, שם לב לפסולת של השיפוצים – ובא לבדוק על מה מדובר, וכך התגלו חריגות הבניה הקודמות שלהם, ודרישה לתשלום קנסות לארנונה בדיעבד שהסתכמו בהמון כסף.

הקנס הזה בסופו של דבר היה אמור להתגלגל אלי ולדיירת שגרה ביחידה השניה, ועלות השכירות כנראה היתה קופצת לי אם הייתי ממשיכה לשכור את היחידה – אבל למזלי בדיוק פוטרתי מהעבודה ומצאתי עבודה בהרצליה, והיה לי מאוד לא נוח להמשיך לגור בהוד השרון (כי הנסיעה בתיבורה ציבורית היתה ארוכה ולא נוחה) ולכן עברתי להרצליה.

---

גם בהרצליה מאוד אהבתי לגור – בין השאר כי גרתי במרחק של עשר דקות הליכה מהחוף, וגם כמה דקות הליכה מהשדות שקיימים צפונית להרצליה. גם שם גרתי ביחידת דיור שהיתה צמודה לבית של בעלי הדירה, וגם הם מידי פעם מצאו דרכים כדי לבדוק ״מה שלום הדירה״ (ולצערי הם היו אנשים פחות נעימים מבעלי הדירה שלי בהוד השרון), אבל בסופו של דבר ״שרדתי״ שם ארבע שנים.

וגם פה אחרי בערך ארבע שנים קרה אירוע שגרם לי לעבור שוב דירה: החברה שבה עבדתי העבירה את המשרדים שלה מהרצליה לאיירפורט סיטי, והמגורים בהרצליה היו הרבה פחות נוחים. ואם התחלתי לחפש אופציות אחרות למגורים, התחלתי לחפש דירה לקניה ולא רק לשכירות, ובמקרה מצאתי דירה לקניה באמת גן יחסית מהר.

---

מצד אחד, תמיד היה לי קצת עצוב לעזוב מקום שבו אהבתי לגור והרגיש לי כמו בית. מצד שני, המעברים האלו, גם עם כל העצב שכרוך בהם, איפשרו לי לחוות חיים בלא מעט ערים ולא מעט מקומות יפים שאהבתי לגור בהם…