גפי (גפנה) אמיר היא עיתונאית שבעבר פרסמה שלושה רומנים, שהראשון ביניהם ששמו ״עד כלות״ דן באנורקסיה. אני זוכרת שבעבר קראתי כתבה על כך שההשראה לסיפור היתה אחותה של גפי שסבלה מהמחלה, אבל אני לא מצליחה למצוא התייחסות לכך כיום.
הגיבורה של הספר היא עדנה אייס, נערה בת 16. היא תמיד היתה ביישנית והתקשתה חברתית, אבל מעבר דירה לאיזור אחר שדרש ממנה לעבור לבית ספר אחר החמיר את הבעיה. אמא של עדנה בטוחה שהעובדה שעדנה קצת שמנמנה היא זו שמפריעה להקלט חברתית, ובטוחה שברגע שעדנה תרזה קצת היא תהפוך להיות חברותית ופופולרית כפי שהאם היתה כצעירה – וכפי שמתנהלת האחות הצעירה של עדנה, שהמעבר רק עשה לה טוב מבחינה חברתית.
נקודת המשבר של עדנה קורית כשהיא חולה בשפעת ונעדרת ליום או יומיים מהלימודים – והמחנכת מתקשרת כדי לעודד אותה, ואומרת להורים שהיא עושה את זה בין השאר כי היא יודעת שאף תלמיד אחר לא יתקשר כדי לשאול לשלומה של עדנה. עדנה מתביישת לענות למורה ומתחילה לבכות אחרי השיחה – מה שמכעיס את ההורים כי הם מאשימים אותה במצבה החברתי, ולכן גוערים בה ורומזים שוב שהמצב נובע מהמשקל שלה.
ואז עדנה פשוט ״מגלה את הכוח״ בכך שהיא מפסיקה לאכול. זה מתחיל מכך שהיא מקיאה בזמן שהיא חולה והיא מגלה שכך בקלות יחסית היא יורדת במשקל – ואז היא מגלה שההקאות שהיזומות שהיא פוצחת בהן ואז הצום התמידי שלה נותן לה תחושת שליטה וחוזק. מידי פעם היא כן מתקשה להרדם או לתפקד בגלל הרעב שהיא חשה. היא הופכת לתלמידה טובה מתמיד בגלל שהיא מנסה להתמודד עם תחושת הרעב שלה בכל שהיא עושה את שיעורי הבית בצורה יסודית (אפילו מידי), מסדרת מידי את המחברות שלה, ואפילו לומדת בצורה אובססיבית למבחנים. ומכיוון שזה לא תמיד מספיק – עדנה מידי פעם סובלת מהתקפי זלילה שמאלצים אותה להמתין עד שכל בני הבית הולכים לישון, ואז היא אוכלת מכל מה שבא ליד (כולל חבילות שלמות של וופלים ועוגיות, בנוסף לתכולת הסירים במקרר) – ואז מקיאה את כל מה שהיא אכלה בשירותים. רק אחרי ההתקף היא מצליחה להרדם, והסימן היחידי שהמשפחה רואה בהתחלה לקיומו של ההתקף היא העובדה שעדנה מתקשה להתעורר בבוקר אחרי ונראית עייפה מאוד.
בחלק הראשון של הספר יש לעדנה חבר בשם ויקטור, שמוקסם מהמוזרות שלה, שמתבטאת ברזון שלה אבל כנראה בגלל הקשיים החברתיים שלה, שמתבטאים במצבי קיצון כשעדנה וויקטור נמצאים בחברת חברים שלו או בחברה של תלמידים אחרים מהתיכון שלהם. בגלל הקשיים החברתיים שלה, עדנה מגיעה למצבים שבהם הסובבים לא פעם צוחקים עליה בגלל הניתוק החברתי שלה שגורם לה להתנהג בצורה מוזרה, מה שכביכול לא נעים גם לויקטור עצמו (למרות שהוא לא בהכרח נמצא במקום או מסוגל לעצור את המצבים האלו), ועולה השאלה עד כמה הוא בעצם מעוניין לפתור את הקושי עבור עדנה, ועד כמה המצב הזה של החולשה החברתית של עדנה נעימה לו ונותנת לו תחושה של חוזק לעומתה.
מכיוון שעדנה לא סבלה מעודף משקל משמעותי (משהו שכנראה מאפיין נערות שפונות לאנורקסיה) – ההרזיה שלה הופכת מהר מאוד ממחמיאה למוגזמת, וההורים ושאר הסביבה מעירים על כך שהיא רזה מידי ואפילו מכוערת ודוחה לא רק בגלל הרזון עצמו אלא בגלל ההרעבה והאובססיה שלה סביבה שגורמת לחלק מהמוזרות סביבה. כל אלו כמובן לא עוזרים לה חברתית אלא אפילו מקשים עליה עוד יותר, למרות שהקשר שלה עם ויקטור נמשך.
ערב אחד ההורים משאירים את עדנה לשמור על אחותה הקטנה, ובהתקף כזה או אחר עדנה מוצאת את עצמה חותכת ושורטת את הגוף שלה בכל מקום בסכין גילוח של אביה. ההתקף הזה ותצאותיו המפחידות מאלצות את ההורים שלה להתעמת איתה – בתחילה בכך שמגיע דוד שלה ש״עובד בקופת החולים״ לשוחח איתה כדי לשכנע אותה לאכול משהו ולהפסיק להפחיד את ההורים. אבל מהר מאוד ברור שהשיחה הזו עם הדוד לא מספיקה, והיא נלקחת בניגוד לרצונה לפסיכיאטר בבית חולים גדול שמשוחח איתה, ואז מאבחן אותה כחולת אנורקסיה. במהלך המפגש נראה שהפסיכיאטר כן מצליח להגיע אל עדנה למרות שהיא מתגוננת, אבל בסופו של דבר ההורים של עדנה לוקחים אותה לפסיכולוג אחר שהם מצאו כדי שיטפל בה, והקשר בינה לבינו הוא גרוע.
במקביל ההורים מאלצים את עדנה לאכול, למרות שהיא כמובן מנסה להמנע מכך עד כמה שניתן. ובשלב מסוים, כשהיא מבינה שהיא לא תמיד תוכל להתחמק מאכילה בגלל הפיקוח של ההורים שלה – היא מתחילה לקחת כמויות הולכות וגדלות של משלשלים כדי ״להפטר״ מהאוכל. ההורים שלה והפסיכולוג מודעים לכך שהיא לוקחת אותם, אבל הפסיכולוג בוחר לא להתעמת איתה ומתעקש להמשיך לטפל בה באותה למרות שמצבה הפיזי ממשיך להתדרדר וברור שהם לא מצליחים ליצור קשר טיפולי טוב.
ואז מגיעה נקודת המשבר: עדנה מתאמנת בחוג לריקודים ברזילאיים, ובאחד השיעורים פשוט מתמוטטת וסובלת מדום לב. היא מרגישה שהיא נשאבת לשינה עמוקה שהוא בעצם מוות קליני – וצוות האמבלונס שמגיע לטפל בה מציל את חייה ולוקח אותה לבית החולים.
בבית החולים היא מאושפזת ומואכלת בכפיה, ובמהלך האשפוז הפסיכולוג שטיפל בה סוף סוף מודה בכך שהטיפול שלו לא היה טוב מספיק, ושעדנה זקוקה למסגרת אחרת (למרות שגם שנם נשמע כאילו הוא מתקשה או אפילו מסרב לקחת אחריות על הכשלון ומנסה לטעון שבסופו של דבר הטיפול שלו היה מצליח). ההורים של עדנה רושמים אותה למסגרת טיפולית במוסד שבו הטיפול באשפוז מלא – ושם יש לה מטפלת חדשה, והטיפול הזה אכן עובד עבורה.
הספר כן מראה את המורכבות של הטיפול עצמו: מצד אחד, הפסיכולוגית שמטפלת בעדנה מצליחה ליצור איתה קשר אישי טוב ובבית החולים יש עבור עדנה סביבה טיפולית שעוזרים לה לצאת בסופו של דבר מהמחלה. אבל מצד שני, הספר מראה גם שלא פעם הדינמיקה החברתית בין החולות לא בהכרח מאפשרת להן להבריא: כבר באחת מסצנות הארוחה הראשונות רואים שהבנות משוות את המשקל שלהן ומי שהכי רזה והצליחה ״לא להשמין״ במוסד נחשבת להכי מוצלחת (לפחות בעיני החולות שעדיין לא הצליחו להשתחרר מהמחלה), ורבות מהן עדיין מפנטזות איך הן יצאו מהמוסד ויחזרו להרעיב את עצמן למרות הטיפול המעולה שהן מקבלות. בסוף הספר אפילו חברתה הטובה של עדנה במוסד מתה מהמחלה לאחר שהטיפול בה לא צלח (למרות שאולי יש טעם לפגם בכך שמטפלת בה פסיכולוגית אחרת מזו של עדנה, ואותה פסיכלוגית מתוארת באור לא מחמיא במיוחד, כולל תיאור שלה כאישה שמנה וליוויתנית למראה בניגוד למטפלת של עדנה שהיא רזה ״עם בטן שטוחה״).
הטיפול בעדנה לעומת זאת מצליח, ולאחר שמצבה משתפר היא יוצאת לבקר בבית כמה פעמים, ובסופו של דבר משוחררת מהמוסד. היחסים שלה עם המשפחה השתקמו, אבל היא לא חוזרת לבית הספר הקודם שלה אלא עוברת לבית ספר עם פנימיה בנגב, ונראה שהיא פורחת שם חברתית. כן מתואר בספר מפגש אחרון שלה עם החבר שלה לשעבר ויקטור עם בת זוגו החדשה, שבו היא נפרדת ממנו לשלום בצורה בריאה.
הספר נכתב בסוף שנות השמונים, ולמרות שהמודעות למחלת האנורקסיה רק הלכה וגדלה מאז שהספר יצא לאור – היא הפכה ליותר נפוצה ולא לפחות נפוצה.
חלק מהבעיה נובעת מכך שעם השנים, המראה ה״רזה״ הפך להיות יותר ויותר פופולרי. אם בשנות השמונים הדוגמניות הידועות (כמו למשל סידני קרופורד) היו בעלות מבנה גוף בריא למראה – בשנות התשעים מראה ה״הירואין שיק״ שכלל גם רזון מאוד קיצוני (כמו של מכורים להרואין) היה נפוץ. ולמרות שלקראת סוף העשור עולם האופנה התחיל להעסיק שוב דוגמניות מלאות יותר כמו ג׳יזל בונדשן, אבל טרנד הרזון נשאר, כפי שניתן היה לראות בטרנד המכנסיים המאוד נמוכים (שרק נשים מאוד רזות נראות בו טוב) ששלט בארץ עד אמצע ואפילו סוף העשור הראשון של שנות האלפיים. וכמו שכתבתי לפני כמה חודשים (פה, פה, ופה)- טרנד ההרואין שיק הוחלף בטרנד ״מידה אפס״ שבהרבה מובנים תופס עד ימינו.
הבעיה בטרנדים האלו היא שרק נשים מועטות נמצאות במשקל כזה באופן טבעי ובריא, והרבה נשים מנסות להגיע למידות האלו בעזרת הרעבה עצמית בשילוב עם ספורט מוגזם שמוביל לאורח חיים שהוא מאוד לא בריא להן, גם אם הוא רשמית לא מוגדר כאנורקסיה או הפרעת אכילה.
בדיוק יצא לי לראות את הסרטון הזה על נערה אנורקטית, שמתארת את הפרעת האכילה שלה כסט של כללים שבהם היא תהיה ב״שליטה״. השליטה היא כמובן על האכילה שלה, אבל בעצם השליטה היא כביכול על כל החיים שלה בעזרת עצירת האכילה.
ובמובן מסוים, ההרצאה הזו מאוד הזכירה לי דווקא דיאטות – שלפיהן החיים של אדם שמן הם גרועים כי הוא ״יצא משליטה״ באכילה, ו״החזרת השליטה״ באכילה (בעזרת ״שינוי הרגלים״ כזה או אחר) בעצם מחזירה לו שליטה בחיים שלו – ואיתה הצלחה.
אבל מה הגבול בין ״שליטה״ שהיא בריאה על אוכל, והרזיה לרמה בריאה – לבין זו שהיא חולנית ומובילה למחלה?
ההגדרות של מחלת האנורקסיה מאוד ברורות וכוללות בין השאר אכילה נמוכה מצרכי הגוף שמובילה למשקל נמוך מידי, כלומר כזה שפוגע ביכולת הגדילה של ילדים ובני נוער, או כה שנמוך משמעותית ממשקל תקין של אדם מבוגר (למרות שישנם לפעמים אנשים שרזים כך באופן טבעי).
אבל בעצם, הקטע של אכילה מאוד מוגבלת שנמוכה משמעותית מצרכי הגוף זו בדיוק הגדרה של דיאטת הרזיה עבור אנשים שמנים, כלומר היחס להרגלי האכילה האלו הוא מאוד תלוי קונטקסט, כשבניסיונות הרזיה הם נחשבים לנפלאים (גם אם הם מאוד מוגבלים ומאוד לא בריאים, ולא מספקים לגוף את כל אבות המזון שהוא זקוק להם לתפקוד בסיסי), אבל הם נוראיים כשמדובר באנורקסיה.
מעבר לזה, חלק מהגורמים הסביבתיים לאנורקסיה היא סביבה שמאוד מקדשת רזון ובמקביל רואה בהשמנה משהו איום ונורא. אבל זו בעצם הסביבה שבה אנחנו חיים – ומעבר לזה, אנשים שמנים באמת נחשבים לא פעם ללוזרים, ויש מחקרים שבאמת מראים שיש לא פעם אפליה נגד אנשים שמנים, החל במקומות עבודה ומבחינת שכר, וכלה במציאת זוגיות.
אושוב התנהלות שנתפסת כגרועה כשהיא מובילה לאנורקסיה – בעצם נתפסת כחיובית כשזה מגיע לתת לאנשםי מוטיבציה לרזות. זה בסדק לראות בהם לוזרים וחסרי יכולת להצליח, וה נתפס לא פעם טוב מתוך מעין אמונה שזה מה שייתן להם מוטיבציה לרזות ולשמור על אותם הרגלים של הרעבה עצמית לא פעם או לסבול תופעות לוואי איומות של ניתוחי קיצור קיבה או של תרופות הרזיה שונות רק כדי ״להיות רזים״. למרות שיש מחקרים בתחום הפסיכולוגיה שמראים שזה בעצם מאוד לא בריא.
כך שיש פה צביעות מוימת, והיא נקודה למחשבה.
התיירת המקרית 