אני חושבת שקודם כל- ספרים ומוזיקה, ולפעמים גם סרטים.
קל לי לזכור מתי ואיפה קראתי ספר מסוים, או באיזו תקופה הקשבתי באופן די רציף למוזיקה מסוימת, או צפיתי בסרט מסוים (ולא פעם עם מי צפיתי אותו). לא פעם אפילו קשה לי במצבים מסוימים לקרוא שוב ספר, לשמוע שוב מוזיקה או לצפות שוב בסרט בגלל ההקשר הנוסטלגי…
ואלרי פרנקל היתה בת 11 כשהיא עשתה דיאטה בפעם הראשונה. או יותר נכון כשאמא שלה אילצה אותה לרזות בפעם הראשונה: המשפחה עמדה לצאת לחופשה ב״קלאב מד״, חופשה שברובה הם יסתובבו בבגדי ים, ואמא שלה סירבה שואלרי תסתובב כך עם עודף משקל קטן יחסית, גם אם היא התחילה בדיוק את גיל ההתבגרות ועליה כזו במשקל היתה טבעית.
אחרי כמה שבועות של תסכולים מהעובדה שהיא אוכלת סלרי במקום עוגיות כמו החברות שלה – ואלרי רזתה 4.5 ק״ג, והיתה מאושרת. היא התרוצצה בבגד ים לכל אורך החופשה וקיבלה המון מחמאות על איזו ילדה יפה היא – רק כדי לגלות שהיא העלתה חזרה חלק מהמשקל כי היא חזרה לאכול כל מה שבא לה במזנונים השונים באתר הנופש.
ואז היא הבינה: היא יכולה להנות מאוכל, או להיות רזה. היא לעולם לא תוכל גם להנות מאוכל וגם להיות רזה ובכך להיות מאושרת (ובמיוחד לא לגרום לאמא שלה להיות מאושרת).
הדיאטה הזו היתה התחלה של תקופה של בערך שלושים שנה של דיאטות לא בריאות. בהתחלה אמא של ואלרי לחצה עליה תמיד לרזות, לרוב בדרכים מאוד לא בריאות פיזית ובעיקר נפשית, אבל עם השנים ואלרי עצמה הפנימה את המסר – והמשיכה את המסורת של ניסיונות ההרזיה שהצליחו, אבל רק לזמן מוגבל.
ואז הבת הבכורה שלה הגיעה לגיל 11, הגיל שבו ואלרי עשתה את הדיאטה הראשונה שלה. הבת שלה לא היתה צריכה להרזות בגיל הזה, אבל ואלרי הבינה עד כמה הרצון להרזות והדיאטות האובססיביות שלה בעצם פגעו בדימוי הגוף שלה ובחיים שלה בכלל, והיא החליטה לעבור תהליך שבו היא ״תפטר״ מהצרות האלו – ותוותר על הדיאטות ודימוי הגוף הגרוע לתמיד.
הספר שהיא כתבה, ״רזה הוא המאושר החדש״ מתאר את המסע שלה לבריאות נפשית בכל מה שקשור להרזיה, ובסופו במקרה או שלא במקרה המסע הזה מוביל לכך שהיא גם רזתה כמה מידות (למרות שלא למידה ״רזה באמת״ אלא מידה או שתיים יותר) וקיוותה להישאר במשקל החדש הזה בלי צורך בדיאטה עם הרבה חוקים.
התהליך הנפשי כלל למשל התמודדות על היחס המחפיר של אמא שלה כלפיה בכל מה שקשור למשקל. כמבוגרת ואלרי הבינה שאמא שלה רק רצתה בטובתה בכך שהיא רצתה לעזור לה לשמור על המשקל ולא להמשיך ולהשמין ללא שליטה, אבל הבינה כמה היחס השלילי של אמא שלה שצעקה וכעסה עליה, ולעיתים היתה ממש נכנסת ל״קריזה״ בנושא המשקל של ואלרי רק פגע בה. במהלך הספר ואלרי ניסתה להתעמת עם אמא שלי לגבי היחס הזה, אבל אמא שלה סירבה ״לקחת אחריות״ ולשנות את דעתה לגבי היחס הזה, וואלרי הבינה שהיא עצמה צריכה ״לשחרר״ את הנושא בלי לסגור אותו לחלוטין בכך שאמא שלה גם תבין את עוצמת הנזק שהיא גרמה.
אבל ואלרי גם הבינה שהיא עצמה גרמה לעצמה הרבה מאוד מהסבל שכרוך בדיאטות. היא למשל מספרת על כך שלא פעם היא היתה מרזה, מקבלת המון מחמאות על ההרזיה – אבל אז כשהמחמאות כבר הפסיקו להגיע כי היא שמרה על ההישג במשך תקופה מסוימת, היא היתה מחבלת באורח החיים שהיה עוזר לה לשמור על המשקל והיתה מתחילה להשמין שוב, רק כדי לרזות שוב כדי להתחיל לקבל שוב את המחמאות על המראה החדש שלה…
באותה מידה, היא לא פעם ציפתה מעצמה ל״שלמות״ בכל מה שקשור לשמירה על אורח החיים שכרוך בהרזיה, ולכן למשל היתה תמיד מתחילה את ניסיון ההרזיה הבא שלה ביום שאחרי סוף השבוע אחרי המחזור האחרון שלה כדי שהיא תהיה במצב האידאלי להשקיע הכל בהרזיה – ואז כל כשלון או תקופה שבה היה לה קשה יותר לשמור על המסגרת גרמה להתפרקות מוחלטת של תוכנית ההרזיה שממנה ואלרי לא התאוששה, במקום לראות בתקופה הזו עיכוב זמני שאחריו היא תוכל לחזור למסגרת.
יש בספר נקודה שמאוד חשוב לציין: ואלרי מעולם לא היתה מאוד שמנה. עודף המשקל שלה היה תמיד יחסית קל, וטווח המידות שלה נע בין 34 – 36 בתקופות שבהן היא היתה ״ממש רזה״, ו 42 – 44 בשיא המשקל שלה, חוץ מאולי בהריונות שלה שבהם היא עלתה לא מעט במשקל אבל רזתה את רובו אחרי הלידה.
מצד שני, היא גדלה בבית שבו כל חריגה מלהיות ״ממש ממש רזה״ נחשבה להשמנה בלתי מתקבלת על הדעת. במקביל, כמי שסיימה תואר בכתיבה – היא עבדה במשך המון שנים במגזינים לנשים, סביבה שבה לא פעם נשים נדרשות להיות מאוד רזות, ועודף משקל קל גם נחשב לאסון טבע חסר פרופרציות.
כך שגם אם נשים שמנות ״באמת״ רבות היו מתות לרזות כדי אפילו להגיע למידות הכי גבוהות והכי ״שמנות״ של ואלרי.
אבל האם בעיות דימוי הגוף שלה באמת עד כדי כך שונות מאלו של נשים שמנות יותר ממנה? או האם התובנות שלה יהיו לא רלוונטיות גם עבורן?
התיאוריה של ואלרי בכל התהליך היתה שההשמנה שלה נובעת מדעות קדומות ובעיקר מרגשות שליליים שלה לגבי הגוף שלה ולגבי אכילה בריאה. היא חשבה שאם היא תטפל בדעות הקדומות וברגשות השליליים שלה – היא תוכל לאכול בצורה בריאה ולהגיע למידה רזה יחסית שטבעית לגוף שלה ללא מאמץ
נראה היה שלפ]חות באופן מיידי, התיאוריה הצדיקה את עצמה. בסופו של הספר ואלרי רזתה במהלך התהליך כמה קילוגרמים למשקל רזה יותר אבל לא רזה באופן ״מושלם״, בעיקר בעזרת בחירה חכמה באוכל בריא וספורט, אבל ללא כללים מחמירים וללא צורך בשלמות.
היא למשל סיפרה על כך שהמשפחה נסעה לחופשה שבה ואלרי לא התאמנה כרגיל ואכלה אוכל מאוד לא בריא, ואכן עלתה קצת במשקל – אבל היא רזתה אותו חזרה כשהיא חזרה לשגרה שלה בבית תוך שבועיים או שלושה.
אבל נראה שעם השנים המסגרת הזו התרופפה, וההרגלים הבריאים ה״טבעיים״ של ואלרי הפכו לפחות ופחות טובים. לאחר עשור, המשקל שלה עלה מאוד, והיא חזרה למסגרת של דיאטות ״רגילות״, לא מסיבות אסתטיות כמו בעבר אלא מסיבות של בריאות.
את יום כיפור 2005 ביליתי בחדר מלון באטלנטה.
שנה לפני כן חזרתי לאר מרילוקשיין באטלנטה, והחזרה לעיר היתה מבחינתי כמעט כמו חזרה הביתה. אפילו חדר המלון שבו שהיתי העלה מבחינתי זכרונות: בערך ארבע שנים לפני כן אחת העובדות שהגיעו לאטלנטה לביקור קצר שהתה באותו מלון, ובאחד הערבים היא הזמינה אותי ועוד כמה עובדים אחרים לצפות יחד בסרט וידאו (למיטב זכרוני ״גלאדיאטור״) בחדר שלה, שמן הסתם המבנה שלו היה דומה לחדר שבו שהיתי באותו ביקור.
למזלי המלון באמת שימש אנשי עסקים בעיקר שביקרו בחברות באיזור – וכנראה שהיו הרבה מהם כי היו לא מעט מלונות באיזור. המלון הזה היה נוח במיוחד כי הוא היה ממש ליד קניון גדול שבו היו לא מעט חנויות, וגם לא מעט מסעדות מזון מהיר. במלון גם היתה ארוחת בוקר צנועה שהיתה כלולה במחיר – משהו שאחד הקולגות שלי ששהה במלון אחר ומאוד קינא בארוחה הזו ותמיד ביקש מעובדים ״להבריח״ לו פרי או משהו למרבה אי הנעימות שלנו.
דבר נוסף שאפיין את המלון בגלל שהוא שימש לשהות יחסית ארוכה היה שלא ניקו את החדר כל יום אלא שלוש פעמים בשבוע. למזלי יום כיפור היה אחד הימים שבהם לא ניקו את החדרים, ולפחות מבחינתי זה היה טוב כי לקחתי יום חופש כדי לצום, ולכן יכולתי לבלות את כל היום בחדר בשקט ולא נאלצתי לצאת ממנו כדי לאפשר לאנשי הניקיון לנקות ולסדר אותו.
אני זוכרת שבערב יום כיפור קפצתי לקניון שהיה צמוד למלון כדי לקנות ארוחה מפסקת, וקניתי ארוחה שמאוד אהבתי בזמן שגרתי באטלנטה: תפוח אדמה אפוי עם שמנת חמוצה וגבינה צהובה וסלט מוונדיס. אחרי הצום הזמנתי לחדר פיצה מדומינוס או פיצה האט. את היום ביליתי בעיקר במיטה בקריאה של ספר שקניתי כדי לא להשתעמם בטיסה כמה שנים לפני כן כשגרתי אטלנטה, ומשום מה מעולם לא סיימתי לקרוא אותו. אני מניחה שבין לבין גם השלמתי קצת שעות שינה.
יצא לי לבקר באטלנטה עוד שלוש פעמים במהלך החודשים הבאים. בשני הביקורים הבאים שלי – יצא לי לשהות באותו מלון, אבל איכשהו כנראה בגלל מחסור בחדרים, קיבלתי בשני הביקורים הבאים שלי חדר ״משודרג״ גדול יותר שכנראה נועד למשפחות. הוא בעצם היה מין דירה קטנה שהיה בו סלון קטן וחדר שינה נפרד, ומטבחון קטן. החדר הגדול תמיד היה בקצה הקומה, ולמרות שכנראה בשני הביקורים קיבלתי חדר כזה בשתי קומות שונות – תמיד קיבלתי אותם באותו צד עם נוף לאגם שהיה ליד המלון, כך שאני לא יודעת אם חדרים כאלו היו זמינים בשני הצדדים של המלון.
מן הסתם רוב היום לא הייתי במלון. במהלך השבוע מן הסתם עבדנו, ולרוב בערב היינו יוצאים לשופינג, לאכול משהו ולפעמים לטייל. בסופי השבוע מן הסתם היינו יוצאים לטייל באיזור או לשופינג יותר רחוק, כך שגם בקושי היינו במלון. אבל עדיין יצא לי לא פעם לראות טלוויזיה או לקרוא ספר במיטה ולהנות מזה שאני נמצאת במקום שבו מישהו אחר מנקה ומסדר אחרי.
בדיעבד אני חושבת שאחת הסיבות העיקריות לזה שהיה לי כל כך כיף בביקורים האלו נבעה מהחברה. בעצם בגלל שלרוב הגעתי עם כמה קולגות מישראל, וכולם היו די בודדים ולכן היינו יוצאים יחד לאכול צהרים ולא פעם גם יוצאים אחרי העבודה לשופינג או לסרט או לארוחת ערב משותפת.
כמובן שלא תמיד כולם היו יוצאים יחד, ולא פעם נוצרו מצבים שבהם הסתובבתי לבד. למשל בימים הראשונים של הביקור הראשון שלי בעיר נוצר מצב שבו הקולגה היחידי שהיה באתר יחד איתי היה הטיפוס הבלתי נסבל של המחלקה, שמשום מה כמעט אף פעם לא הצטרף לפעילויות של הקבוצה כשהיא כבר נוצרה, ואפילו עשה פרצופים כששאלתי אם הוא יוכל לתת לי טרמפ הלוך וחזור מהמלון לעבודה כי אין לי רישיון נהיגה. בואו ונגיד שהיו כמה ימים שבהם נסעתי וחזרתי מהמלון באוטובוסים.
אבל במשך רוב הזמן היו איתי לא מעט קולגות, ויצא שבילינו יחד לא מעט. אני חושבת שרמת ה״בילוייםֿ״ הזו היתה חריגה עבור כולנו, כי בבית לרוב היינו חוזרים בערב הביתה, וגם בסופי שבוע לא פעם היינו עסוקים בלנקות את הבית ולעשות כביסות ושאר ״סידורים״.
אבל בדיעבד אני חושבת שבמובן מסוים מה שהיה כעף בביקורים האלו מעבר לחברה המאוד נחמדה – שיצא לי לבקר באופן מאוד ״צפוף״ בהרבה מאוד מקומות שבהם נהניתי לבלות כשגרתי בעיר (אבל אז ביקרתי בהם בתדירות הרבה יותר נמוכה). במובן מסוים זה מתקשר לי עם מה שכתבתי ברשומה המקורית שלי על ״הפעם האחרונה שבה הייתי מאושרת״. אמנם התקופה שבה גרתי באטלנטה לא היתה התקופה האחרונה שבה הרגשתי מאושרת, אבל בהחלט היו לי לא מעט דברים שאהבתי לעשות ומקומות שאהבתי לבקר בהם בתקופה שבה גרתי שם, והביקורים החוזרים אפשרו לי לשחזר במובן מסוים את הרגעים האלו.
חשוב לי להגיד שבהרבה מובנים – אני לא הייתי היחידה ש״חיה כך מחדש״ את החיים שלה בארה״ב. אחד הקולגות שלי שביקר איתי בעיר היה ברילוקיישן בתקופה שמקבילה בערך לזו שלי וחזר בערך באותה תקופה כמוני לארץ. והוא לא פעם היה זה שדחף שנבקר במסעדות מסוימות לארוחות צהרים וערב כי הוא זכר אותן מהרילוקיישן שלו, לא פעם לא רק בגלל האהבה לאוכל שלהן אלא בעיקר לזכרונות של בילויים עם המשפחה.
במקרה או שלא במקרה, לא מזמן כתבתי רשומה על ערים שאני אוהבת לבקר בהן, ובאופן בולט אטלנטה לא היתה חלק מהרשימה.
כמובן שאין שום דבר שמגביל אותי מלבקר שוב בעיר, ואם יצא לי להיות בה שוב אני אשמח לבקר בהרבה מאוד אתרים. אין לי כמובן גם מגבלה להשאר באותו מלון שבו נשארתי בעבר (למרות שחיפוש קצר באינטרנט הראה הוא הפך למעין ״מלון דירות״ שבו אנשים שוהים לתקופה ארוכה יחסית של כמה שבועות עד חודשים, ויש עליו לא מעט ביקורות שליליות מהתקופה האחרונה).
אבל כנראה שבגלל שרוב הזכרונות לי מהעיר היו של מגורים בה (ושאותם שחזרתי גם בביקורים הקצרים שלי בעיר מאוחר יותר) ולא של תיירת, כמו שיש לי מניו יורק או מסן פרנסיסקו. וחלק מזה נובע שכנראה חלק משמעותי מהזכרונות שלי הם לא רק של מקומות מסוימים, אלא גם של האנשים שביליתי איתם במסעדות ובאתרים, ואפילו בסופרמרקטים השונים שזכורים לי, גם אם לא שמרתי איתם על קשר אחרי שנפרדנו מהעיר.
מדינת יוטה היא מדינה בדרום מערב ארה״ב – והיא ידועה בכך שהיא נשלטת על ידי הכנסיה המורמונית. בקווים כללים המורמונים בנצרות לא ממש שייך לקטגוריה של הנצרות המרכזית (קתולים / אורתודוקסים / פרוטסטנטים) אלא אמונה חדשה שמאמינה בנביאים ״מודרניים״.
המאמינים היו מעורבים בלא מעט סכסוכים עם האוכלוסיה האמריקנית של המאה ה 19 וגם עם שלטונות ארה״ב בגלל הנטיה של המאמינים להתחתן עם הרבה נשים. המאמינים נדדו מערבה עד שהם הגיעו ליוטה – וכשהכנסיה המורמונית המרכזית הסכימה לוותר על הנישואים הפוליגמיים, שלטונות ארה״ב הכירו ביוטה כמדינה ונתנו לכנסיה את האפשרות לנהל אותה.
הניהול הזה מתבטא בהרבה מאוד דרכים. למשל אי אפשר לרכוש אלכוהול בקלות במדינה – יש חנויות מטעם המדינה שרק הן מוכרות אלכוהול שסגורות ביום ראשון, ויש בהן רק סוגים מקומיים של משקאות שונים שבהם יש אחוז אלכוהול נמוך יחסית. למורמונים במדינה יש בכל זאת חוש הומור, ולמשל לאחת הבירות המקומיות קוראים Polygamy Porter או בתרגום חופשי ״בירת פוליגמיה״. צחוק הגורל הוא שלמרות שהבירה נמוכה באחוזי אלכוהול בגלל שהיא מיוצרת באחת המדינות הכי שמרניות בארה״ב – יש מדינות אחרות שמסרבות למכור אותה בגלל שהשם מזכיר פוליגמיה…
אבל מעבר לכך, זה משפיע גם על ההתנהלות היומיומית במדינה כולה. אני זוכרת למשל ששהינו באתר קמפינג שיש בו מעיינות חמים, ובעל המעיינות ממש ביקש מהקבוצה לא לשתות אלכוהול ולהמנע מעישון סמים קלים בזמן השהות שלנו שם כי האוכלוסיה השמרנית בסביבה יכולה לעשות לו בעיות בגלל זה.
אבל יוטה משכת אליה המון תיירים – בגלל שיש בה נופים מדהימים כמעט בכל פינה. מרוב שיש בה נופים יפים כבר קשה לארה״ב להגדיר בה ״פארקים לאומיים״ כי הוגדרו בה כל כך הרבה מהם – ולא מעט אתרים שהיו מוגדרים בכל מדינה אחרת כפארקים לאומיים, מוגדרים ביוטה כ״פארקים של המדינה״ (שהמעמד והפרסום שלהם נמוך משמעותית מזה של פארק לאומי) או אפילו לא מוגדרים כפארקים בכלל וסתם נמצאים לצד הדרך.
לכן שמרתי את הרשומות שלי (ברבים) על יוטה לסוף הרשומות שאני כותבת על ארה״ב כדי להדגיש עד כמה זו ״ה״מדינה שראוי לבקר בה לחובבי טבע.
זו שאלה מאוד קשה לאור העובדה שכבר חודשיים וקצת אנחנו במצב של מלחמה שלא צפינו אותה (וגם לא רצינו אותה). ייתכן שעוד שנה התשובה לשאלה תהיה קלה יותר, כי או שהמלחמה תמשיך או שהיא תיעצר – ובכל מקרה נצטרך להתמודד עם ההשלכות שלה. אבל כמובן שאי אפשר לצפות מה עוד יכול לקרות, כולל גם מצב שהמלחמה תתרחב מעבר לגבולות ישראל.
אבל אני חושבת שהשאלה בעצם מעידה בהרבה מאוד מובנים על כך שאנחנו לא יכולים לתכנן מראש או אפילו לדמיין מראש איפה נהיה עוד תקופה כזו או אחרת. אני למשל זוכרת שבשביעי לאוקטובר התעוררתי מוקדם, ודקות לפני שהתחילו האזעקות באיזור המרכז חשבתי ששמעתי הדים של פיצוצים של יירוטים אבל פטרתי את זה במחשבה שלא היו סיבות לכך שתתחיל מלחמה ושיהיו טילים, כך שאפילו דקות לפני שהתחילה המלחמה לא חשבתי שעומדת להתחיל מלחמה…
ג׳ון לנון כתב באחד השירים שלו שורה שאומרת שהחיים קורים בזמן שאנחנו מתכננים תוכניות אחרות. נשמע שהוא צדק ךגבי זה – אבל באותו השיר הוא גם אמר שבכל יום החיים הופכים לטובים יותר (גם אם מדובר על דרך ארוכה). ואולי יש משהו במסר הזה – אולי דווקא מהמקום של המלחמה נוכל לשפר את החיים של כולנו (למשל שהמלחמה תגרום לכך שסוף סוף נוכל לשנות את השלטון פה בישראל).
זה הנושא של השרביט החם השבוע, שנשמע קצת דומה לנושא שעלה לפני שבועיים. אני מניחה שהזווית הפעם קצת שונה, ומעלה את השאלה עד כמה התקשורת באמת מדייקת בדיווחים שלה, ועד כמה הם משרתים נרטיב מסוים ולא בהכרח אמין.
חשוב לזכור שלא פעם, אי אפשר לדווח על הכל מטעמי בטחון שדה. יש פרטים שיש צורך שישארו סודיים, לפחות בשלב זה, והתקשורת יודעת שמסיבות חוקיות אבל גם מבחינת שמירה על שיתוף פעולה פורה עם הצבא, היא צריכה לציית לחוקים שלו לגבי דיווחים.
דבר שני, אני חושבת שהתקשורת לא פעם מספקת מסרים לפי דרישות הקהל. אם הקהל מתלהב מלראות כתבים מגיעים לשטח ומצטרפים לכוחות צבאיים ומתנהגים כאילו הם חלק מהצבא – אז זה מה שהתקשורת תספק לצופים שלה כי זה מה שמשתלם לה לספק.
וחשוב לציין שגם שטח ש״נכבש״ כביכול הוא לא בהכרח נטול פלסטינים או אפילו אנשי חמאס, ותמיד יהיו ניסיונות לכבוש את השטח חזרה, ולכן יש בו עדיין קרבות והם לא הסתיימו. אני מניחה שיש בכל הרצןעה לא מעט מקומות מסתו שבהם נמצאים אנשים החמאס, וכמובן שישנה רשת המנהרות הידועה לשמצה שבה המחבלים עדיין מסתתרים, והם עדיין משתמשים בה כדי להכיע לכל חלקי הרצועה כולל צפון הרצועה, וצה״ל עדיין אל מצא או חיסל את כל הכניסות או היציאות ממנה גם בצפון הרצועה. לכן זה לא אומר שדובר צה״ל או התקשורת משקרים גם כשהם מדברים על סיום שלב הלחימה הנוכחי בצפון הרצועה. להיפך – עצם העובדה שמדברים על כך שחיסול החמאס ייקח שנים למרות הקלות והמהירות כביכול שבה צה״ל ״השתלט״ על צפון הרצועה ומתקדם בדרום הרצועה מעידה על עד כמה הלחימה לא מסתיימת ברגע שבו צה״ל כביכול ״שולט״ באיזור מסוים.
מצד שני ברור שלתקשורת יש לא פעם נקודת מבט משלה. יש ערוצים טלוויזיה ועיתונים שבהחלט באים מנקודת מבט פוליטית מסוימת – כזו שמתנגדת לשלטון או בעדו ולכן מציגה את הדברים בהשפעת נקודת המבט הזו. לכן התקשורת היא לא אובייקטיבית, אבל גם להקשיב ״לצד השני״ לא הופך את האזנה או הקריאה או הצפיה לאובייקטיבית כי נקודת המבט ה״שניה״ היא לא הכרח אובייקטיבית בעצמה או מכסה נקודות שחשובות למחשבה אלא רק אג׳נדה אחרת ושונה.
המנהלים שלי בעבודה (ואולי גם קצת הקולגות), מכיוון שיש להם השפעה ישירה על היכולת שלי להרוויח כסף ולהנות (או שלא) ממה שאני עושה במשך רוב שעות היום חמישה ימים בשבוע.
השכנים שלי, כי לא רק שההתנהלות שלהם יכולה להשפיע על החיים שלי מבחינת רעש (למשל), אלא ההתנהלות שלהם בווטסאפ של הבניין משפיעה גם עלי, ולפעמים למשל כופה עלי להצטרף למריבות של היאכנעיות חובבות הדרמה שבקבוצה.
וכמובן שיש את החמאס שאת תרומתו כולנו מכירים…
סיפרתי פה בבלוג לא פעם שבגין הגילאים 11.5 – 13.5 גרתי בארה״ב (עם המשפחה שלי כמובן) בניו יורק. מדובר היה על תקופה של אמצע עד סף שנות השמונים, ולמדתי בבית ספר יהודי, אבל כזה שהיה ״פתוח״ לתרבות האמריקנית הכללית, לפחות במובן הזה שהיתה בו ספריה עם ספרים אמריקניים טיפוסיים למתבגרות, וגם מכירת ספרים כאלו פעמיים או שלוש בשנה.
אחד מהספרים שאהבתי לקרוא באותה תקופה היה ספר בשם ״ג׳ין וג׳וני״ של סופרת הילדים האמריקנית הידועה בברלי קלירי.
הספר מובא מנקודת מבטה של נערה בת 15 בשם ג׳ין ג׳ארט. ג׳ין היא נערה ביישנית ושקטה, ויש לה אחות בשם סו שמבוגרת ממנה בשנתיים, וחברה אחת טובה בשם איליין. משפחת ג׳ארט לא ממש עניה, אבל בהחלט לא נהנית מרווחה כלכלית, ולכן צריכה לחשב כל גרוש שהיא מוציאה. לכן ג׳ין וסו לקחו שיעורי תפירה בבית הספר, כדי שהן יוכלו בין השאר לתפור לעצמן בגדים בזול.
ג׳ין ואיליין (ובעצם גם סו) לה ממש מתעניינות ב״בנים״. ג׳ין ואיליין מעריצות זמר שמופיע בטלוויזיה, אבל בזה מתחיל ונגמר העניין שלהן ב״בנים״, לפחות בשלבים הראשונים של הספר.
בערב הראשון של חופשת החורף של בית הספר (שמתחילה קצת לפני חג המולד ומסתיימת בתחילת השנה החדשה), ג׳ין מתארחת אצל איליין ואמא של איליין מציעה לשתיהן להצטרף אליה לנסיעה למועדון מסוים כדי שהיא תוכל להביא לשם כמה קישוטים למסיבת חג המולד מטעם מועדון שההורים של איליין משתייכים אליו שתערך שם יום או יומיים אחר כך. הבנות שמחות להצטרף, ובזמן שאמא של איליין עושה כמה סידורים, הן מתיישבות כדי לצפות בנשף ריקודים רשמי שנערך במקום. פתאום אחד הגברים הצעירים, שלבוש בחליפה רשמית – מבקש מג׳ין לרקוד איתו.
הגבר הצעיר הוא שמיניסט בבית הספר שג׳ין ואיליין לומדות בו, וכשהן מגלות את זה – איליין מעודדת את ג׳ין לחלוף על פניו בתקווה שהוא יגיד לה שלום. זו בעצם משאלה של לא מעט בנות ביישניות שמתאהבות בבחור הכי פופולרי בבית הספר, ורק מעטות זוכות לזה (ורובן זוכות בעיקר ללעג מצד הבחור והחברים שלו). אבל ג׳ין זוכה לצוד את תשומת ליבו של הבחור, ששמו הוא ג׳וני
כמובן שיש לספר שיא: ג׳ין שמרגישה מאוהבת בג׳וני מחליטה להזמין אותו למסיבת הריקודים שסית הספר מארגן בסוף השנה, והוא מסכים. היא אפילו הולכת עם אחותה סו לקנות שמלה ״רשמית״ לאותה מסיבת ריקודים, שאחרי הקניה שלה ג׳ין וסו הולכות לשתות קולה בבית הקפה הקרוב. שם הן מתיישבות ליד שתי נשים מבוגרות שמשוחחות על הבן של אחת מהן, שנערה בבית הספר שלו ״נדבקת״ אליו ממש כפי שג׳ין ״נדבקה״ לג׳וני. אמנם בתחילת השיחה נשמע היה שיש סיכוי שהנשים משוחחות על ג׳וני, אבל גם כשמתברר ששמן של הנער המדובר הוא רוג׳ר – ג׳ין מבינה עד כמה ההתנהגות שלה כלפי ג׳וני היתה בעייתית – בעיקר כי היא מבינה שהוא עצמו לא ממש חיבב אותה באמת, אלא ההערצה שלה גרמה לו להרגיש נעים עם עצמו.
ג׳ין כמובן רצתה לבטל את ההזמנה שלה לג׳וני למסיבת הריקודים – אבל איכשהו הוא הצליח להקדים אותה ולבטל את ההזמנה שלה בתירוץ עלוב ושקרי. איליין מעודדת את ג׳ין לא ״לבזבז״ את השמלה היפה שהיא קנתה אלא להזמין למסיבה את הומר – ידיד לשעבר של ג׳וני שגם הוא נוצל על ידו באופן דומה לג׳ין. כמובן שהם פוגשים במסיבה את ג׳וני עם שמיניסטית נאה יותר, ואז הולכים לביתו של הומר ששם הוא מכין לה מילקשייק ביתי, והם קובעים דייט נוסף בהמשך.
בתור מערה בת 12 -13, אהבתי את הספר כי הוא היה כתוב טוב אבל הסוף קצת עצבן אותי. ספרים וסרטים אחרים (כמו למשל הסרט ״מועדון ארוחת הבוקר״) – הנערה הביישנית תמיד תעבור איזשהו מייקאובר ותמשוך את העין של הנער הכי פופולרי (וכמובן הכי חתיך) בשכבה והם יהפכו לזוג – כביכול כדי להעלות את הבטחון של אותן נערות ביישניות שגם הן ״שוות״.
אבל הספר הזה הוא שונה – הוא מראה עד כמה בעצם מערכת היחסים של ג׳ין עם ג׳וני מעולם לא תהיה אמיתית, ושג׳ין כנראה תצטרך להסתפק במערכות יחסים עם נערים שחברתית ומבחינת מראה חיצוני דומים לה – כלומר נערים ביישנים, לא ממש מקובלים חברתית, ולא ממש נאים. זה כמובן מה שקורה במציאות הרבה מאוד פעמים, גם אם נערות צעירות רבות לא ממש אוהבות את המסר הזה. הספר אמנם מנסה להמתיק את המסר הזה בכך שג׳וני מתברר כטיפוס לא ממש נעים, ודווקא החבר הביישן והלא נאה שלו מתברר בתור טיפוס הרבה יותר ישיר ונחמד, אבל אני לא בטוחה שזה מה שמחפשות נערות…
המסר הזה מתחזק עוד יותר שכשבמקביל להתעוררות של ג׳ין לבני המין הנגדי, אחותה סו גם מתחילה לצאת עם תלמיד מכללה – מדובר על בחור ששתי האחיות הכירו בצעירותן כנער לא נעים ודי דוחה שהתעניין בחרקים, אבל למרות שגם הוא רחוק מלהיות נאה – נראה שהוא התבגר להיות ממש כמו בן הזוג הפוטניצאלי של ג׳ין להיות גבר חביב ונחמד שמעריך את סו, וסו יודעת להעריך את זה חזרה. זה מעורר מתיחות בין האחיות, כי סו נשמעה קצת מתנגדת לקשר של ג׳ין עם ג׳וני בטיעון שהוא לא מספיק טוב בשבילה וכנראה מזלזל בה – ולכן ג׳ין מצידה מנסה להציג מצב שבו ג׳וני ״שווה יותר״ מאותו בחור כי הוא ״נחשב יותר״ בגלל שהוא נאה ופופולרי גם אם הוא לא מעמיק. אבל בתוך תוכה ג׳ין כנראה מבינה שסו בעצם צודקת.
אבל מה שיפה בספר הוא שלג׳וני יש השפעה חיובית מעבר למערכת היחסים הישירה שלו עם ג׳ין. הוא זה שגורם לה להפסיק לחלום על זמרים בטלוויזיה ולהתחיל להסתכל על הנערים סביבה – משהו שלא בהכרח קורה באופן טבעי או בקלות לנערות ביישניות כמו ג׳ין.
מעבר לזה, ג׳ין מתחילה להיות בזכותו של ג׳וני יותר מעורבת בחיי בית הספר – כשהיא למשל מגלה שג׳וני הולך לקריין את מופע הכשרונות של בית הספר, כמי שמשתתפת בשיעורי תפירה בבית הספר, היא מחליטה להצטרף למופע כחלק ממחלקת התלבושות בגלל יכולת התפירה שלה, ונראה שהיא נהנית מהחוויה בלי קשר לנוכוחותו של ג׳וני באיזור (ואולי להיפך – היא נהנית יותר מהקשרים שלה עם השחקנים הרקדנים ושאר הצוות מאחורי הקלעים כשהיא לא לוחצה מנוכחותו של ג׳וני סביבה).
אחד הכבישים הידועים בארה״ב הוא הכביש שעובר בחוף האוקיינוס השקט מקליפורניה לקנדה, וידוע בעיקר בחלק שלו בקליפורניה, וספציפית בין סן פרנסיסקו ללוס אנג׳לס.
קודם כל, יש בלבול מסויים במושגים: יש את כביש 1 (שהוא כביש לא מהיר שקרוב לחוף שממנו נהנים מהנופים הידועים של החוף) וכביש 101 שהוא כביש מקביל לכביש 1, אבל שהוא ברובו מהיר וממנו אפשר פחות להנות מהנופים (למרות שיש כמה קטעים משותפים בין שני הכבישים).
בכביש עצמו יש המון נקודות שאפשר לעצור בהן ולהנות מהנופים, ולא מעט עיירות קטנות עם אווירה מיוחדת שניתן להסתובב בהן ולהנות בהן.
אנחנו במקרה ״נפלנו״ על נסיעה בכביש ב״סוף שבוע יום העבודה Labor Day" – סופ״ש שמייצג את תנועת העובדים האמריקנים וניתן בו חופש ביום שני הראשון של ספטמבר, שרבים מנצלים לטיולים. בהרבה מובנים היום מסמל את סוף עונת הקיץ, כי חוגגים אותו בסופ״ש הראשון של ספטמבר.
לכן לא מעט מהאתרים די עמוסים באנשים, ואני מודה שחלקם היו קצת חצופים בכך שהם ״נתקעו״ בנקודות מסוימות להמון זמן והפריעו לאחרים לצלם או להנות מאתרים שונים:
יש באיזור החוף גם לא מעט מסלולי הליכה קצרים שניתן לרדת בהם לנקודות יפות על החוף או נקודות שצופות על חופים יפים:
אני חושבת שזו שאלה מאוד מעניינת.
הסופרת ג׳ניפר ווינר כתבה בספר הראשון שלה ״טוב במיטה״ על חייה של כתבת עיתון שמנמנה שגילתה שהחבר לשעבר שלה שממנו היא נפרדה זמן קצר לפני כן התחיל לכתוב עליה ועל המשקל שלה בטור חדש בעיתון.
הספר היה כנראה מבוסס לא מעט על חייה של ג׳ניפר עצמה ועל ניסיון החיים שלה כאישה שמנה, ואחד מקווי העלילה של הספר הוא בכך שהיא מנסה להצטרף לתוכנית הרזיה בבית החולים ליד הבית שלה שמבטיח להיות חלק מניסוי לתרופה חדשה להרזיה – אחרי כמה שיעורים על ״שינוי הרגלים ומעבר לאורח חיים בריא״.
כחלק מההכנה לתוכנית, הגיבורה צריכה למלא שאלון שבין השאר שואל אותה מהם חמשת המאכלים האהובים עליה. והיא מתחילה להתלבט – כי יש את חמשת המאכלים שהיא אוהבת שהיא מבשלת בעצמה, ויש את אלו שהיא יכולה לקנות במסעדות, ושם בכלל זה קשה כי קשה לה לבחור רק חמישה. מבחינתה צריך אולי להפריד בין חמשת המנות העיקריות שהיא הכי אוהבת לבין חמשת הקינוחים שהיא הכי אוהבת.
ומה שהשאלון כנראה מראה הוא שאין למי שתכנן אותו ואת התוכנית את ההבנה הבסיסית על איך אנשים שמנים מתייחסים לאוכל.
נזכרתי בחלק הזה בספר לאור השאלה הזו – כי מבחינתי יש את חמשת המוצרים שאני הכי אוהבת – ויש את אלו שאני קונה.
אני מניחה שבקטגוריית ה״אוהבת״ יהיו דברים כמו גלידה של בן אנד ג׳ריז או של האגן דאאז, אבל בטעמים מסוימים (אני למשל מאוד אוהבת טעמים כמו גלידת השוקולד עם הבראוניז של בן אנד ג׳ריז, אבל לא אוהבת את הגלידה שלהם בטעם קפה או ריבת חלב).
יהיו גם הרבה שוקולדים – ככל עוד מדובר על שוקולד חלב או לבן, וכמובן חטיפים מוגים שונים וגם עוגיות עם שוקולד בכל צורה.
ואסור לשכוח את החטיפים המלוחים – בעיקר תפוצ׳יפס על שלל טעמיו, וביסלי גריל.
אבל מן הסתם אני קונה אוכל שונה לחלוטין.
קודם כל, אני מאוד אוהבת לקנות תפוחי אדמה של ״הדוד משה״ – מדובר כנראה על זן שונה של תפוחי אדמה, שהופך להיות רך ונימוח מאוד באפיה וכמובן מאוד טעים (ויש להם גם זן מיוחד לטיגון למי שמעוניין).
אני קונה גם הרבה מאוד יוגורטים ומשקאות יוגורט שהם עתירים בחלבון. היוגורטים לא פעם מחליפים שמנת חמוצה, כשיש בהם הרבה פחות אחוזי שומן. גם כשאני קונה גבינות צהובות אני פונה לאלו שיש בהן 9% שומן (הייתי קונה את אלו עם 5% שומן, אבל הן כבר בטעם וטקסטורה של פלסטיק ובלתי אכילות בעליל).
אני גם מאוד אוהת לקנות עגבניות שרי – בעיקר לסלטים (עם שמן זית, בזיליקום, צנוברים קלויים ומלח), או לפסטות.
ןכשאני מכינה פסטה, אני מידי פעם אפנק את עצמי עם בצלצלי שאלוט או בצלצלי פנינה במקום בצל רגיל.
התיירת המקרית 