זה הנושא של השרביט החם שמוטי פרסם השבוע.
אני אמנם כתבתי בזמנו את הפוסט שנתן את ההשראה לשרביט החם השבוע, אבל חשבתי לכתוב על הנושא שוב מזווית אחרת (בין השאר כדי לתמוך בשרביט החם כדי שהוא יישאר איתנו לאורך זמן).
ובמקרה בשבוע שעבר היתה לנו בעבודה של נועם גרשוני. נעם היה טייס מסוקי קרב, ובמלחמת לבנון השניה הוא נפצע מאוד קשה בתאונה – דווקא – המסוק שלו והמסוק השני במבנה שבו הם טסו התרסקו באוויר. המסוק השני איכשהו הצליח לנחות נחיתת חירום ושני הטייסים בו הצליחו להיחלץ עם פציעות קלות, אבל התרסקות של המסוק של נועם היתה קשה משמעותית – הטייס השני נהרג במקום, ונועם עצמו נפצע פציעה אנושה, ו״בילה״ כמה שבועות בטיפול נמרץ כשבהתחלה הוא היה מורדם ומונשם ולא היה ברור אם הוא בכלל ישרוד. לאחר מכן הוא עבר לחצי שנה ביחידת השיקום בתל השומר באשפוז מלא ואז עוד שנה באשפוז יום.
נועם עצמו מספר שפצועים ברמה שלו עוברים תהליך מאוד קשה שבמהלכו הם מבינים שהם לא ממש יחזרו להיות מי שהם היו קודם – גם נפשית, אבל בעיקר פיזית. רמת פציעה כמו שנועם עבר היא ״מתכון בטוח״ לנכות ברמה כזו או אחרת – ורמה מספיק חמורה כדי לא לאפשר להם לחזור ל״חיים רגילים״. נעם עצמו למשל לא היה צפוי לחזור ללכת, והוא הצליח בכל זאת להחזיר לעצמו יכולת הליכה חלקית – אבל זו לא הליכה ״נורמלית״ כי אחת הרגליים שלו משותקת והשניה עדיין מאוד כואבת אם הוא משעין עליה משקל – ויש גבול לכמה הוא יכול להיות על הרגליים בכל יום, הוא מסוגל ללכת רק למרחקים קצרים, ולא פעם אחרי אירוע מאומץ כזה או אחר הוא מבלה את שאר היום בכיסא הגלגלים שלו.
אבל נועם עצמו סיפר לנו על ך שכשהוא למד להשלים עם המצב החדש שלו – לאורך זמן הוא גם למד להיות מאושר גם במצב שבו רבים רואים בו נכה ומוגבל. הוא ציין שני גורמים שעזרו לו: מצד אחד התמיכה החברתית והמשפחתית החזקה שהיתה לו, ומצד שני מפגשים עם פצועים לשעבר כמוהו שביקרו אותו בזמן שהוא היה מאושפז ושוחחו איתו על איך הם התקדמו הלאה בחיים אחרי הפציעה שלהם.
הסיפור של נועם יכול להראות לנו שאפשר להיות מאושר בכל מצב, גם לנוכח משברים מאוד קשים, ושאפשר ״לחזור לחיים״ בהרבה מאוד מצבים שבהתחלה נראים כביכול בלתי אפשריים וכאלו שיובילו לחיים מוגבלים ומלאים בעיקר בכאב ובסבל.
אבל מצד שני, חשוב לזכור שבסופו של דבר מאחורי סיפורים כאלו יש לא פעם הרבה מאוד עבודה – החל מעבודה פיזית במקרה של נועם (הרבה פיזיותרפיה למשל), וכלה בעבודה נפשית ורגשית. ומקור השראה יכולים לכל היותר להראות לנו שיש אפשרות לשיפור, אבל את העבודה הקשה אנחנו צריכים לעשות בעצמנו.
מעבר לזה, קל מאוד לגלוש לקלישאה שאם נעם הצליח להתגבר על פציעה אנושה – אנחנו אמורים להיות מסוגלים להתמודד עם אתגרים קטנים יותר. אבל בעצם לא פעם לסיפורי הצלחה יש גם גורמים שונים שאנחנו לא בהכרח חושבים עליהם שמשפיעים על היכולת של מישהו להצליח. נועם עצמו למשל תמיד אהב ספורט – האם היכולות הפיזיות שלו והנטיה האתלטית שלו הקלה עליו את תהליך השיקום, הן פיזית והן מנטלית? זה משהו מאוד משמעותי שלא בהכרח קיים עבור אחרים, ולכן קשה מאוד להשוות את היכולות הללו. באותה מידה הוא מספר באופן חופשי שאחד הדברים שהכי עזרו לו בתהליך הוא העובדה שהיתה לו תמיכה רגשית וחברתית מאוד משמעותית מהמשפחה והחברים שלו – מסגרת שלא בהכרח קיימת עבור כל אחד מסיבות שונות.
והסיפור שלו מזכיר לי בלוג של חולת סקטן שקראתי לפני למעלה מעשור. היא עברה טיפולים במשך בערך 3 – 4 שנים, ואיכשהו הצליחה להחלים (לפחות זמנית) מהמחחלה ולהרר הבית החולים ולסיים את הטיפולים – משהו שהרבה מאוד מהחברים שהיא הכירה בבית החולים במהלך השנים האלו לא הצליחו להגיע אליו. אבל דווקא התקופה הזו של אחרי השחרור היתה הכי קשה עבורה – כי בעצם קבוצת התמיכה שהיתה לה בתור חולה ״נעלמה״. כבר לא היו רופאים, אחיות ושאר אנשי הצוות הרפואי סביבה לעזור לה ולעודד אותה, וגם בני המשפחה והחברים שלה כבר התייחסו אליה בתור ״בריאה״ ולא בתור ״חולה״. אבל דווקא התקופה הזו של המעבר היתה עבורה הי קשה, כי מבחינתה היא עדיין סבלה מההשפעות של המחלה והטיפול – גם פיזית אבל בעיקר נפשית, אבל לא היתה לה מסגרת שבה היא ילה לקבל טיפול נפשי כדי להתמודד עם זה…
התיירת המקרית 