התיירת המקרית

השמנמפוצית היתה החתולה שלי, והיא מתה לפני שלושה שבועות.

מידי פעם היו לה התקפים שבהם היא היתה מסתתרת מתחת למיטה כמה ימים, קצת פחות אוכלת ושותה (אלא אם הייתי שמה לה כוס מים וקערת אוכל לידה), ואז חוזרת לשגרה, לרוב עם תיאבון מוגבר.

רק שהפעם ההתקף הזה לקח הרבה יותר זמן ואני שהייתי עסוקה בעבודה ובחזרה לשגרה אחרי החזרה שלי מהטיול, לא שמתי לב שזה לקח כל כך הרבה זמן. הייתי צריכה שהיא תתנהג בצורה דרמטית כדי שאבין שמשהו לא בסדר.

מה שקרה זה שבוקר אחד היא מיד רצה כששמתי בקערת המים של החתולים מים טריים כאילו היא מאוד צמאה, אבל היא לא שתתה.

קבעתי לה תור לוטרינרית, ביקשתי מאחי שיסיע אותנו לשם – וחשבתי שתוך שעה או שעתיים אני חוזרת איתה הביתה, אחרי טיפול שכולל אינפוזיה ואולי קצת תרופות שיקלו עליה לשתות ולאכול.

אבל השמנמנפוצית לא חזרה הביתה. הוטרינרית המליצה על בדיקות דם שהראו שלשמנמנפוצית יש כבד שומני, משהו שבחתולים דורש אשפוז וטיפול מאוד אינטנסיבי. הוטרינרית אמרה שאצלם במרפאה אין מקום לאשפוז, אבל אולי זה עדיף כי היא המליצה לקחת את השמנמנפוצית לבית החולים הוטרינרי בבית דגן.

---

השמנמנפוצית הגיעה אלי בתור חתולה בת חצי שנה אי שם בדצמבר 2016. כמה שבועות לפני כן, החתולה שלי טושי מתה בגלל שילוב של גיל ושל מחלת איידס של חתולים, והרגשתי שאני רוצה חתולה נוספת בנוסף לבאפי שלי.

השם המקורי של השמנמנפוצית היה בכלל איציק, שם שנתנה לה מי שהאכילה אותה בתור חתולת רחוב. כנראה שהיא היתה בתקופה שבה היא אהבה לתת לחתולות שמות של גברים, כי היא קראה לחתולה שלה ״שמעון״.

אני לא אהבתי את השם, ושיניתי אותו לפיצית, השם הכי קרוב שיכולתי לחשוב לאיציק. היא מן הסתם לא נשארה קטנה מספיק כדי להקרא פיצית אז זה הפך לפוצית ואז לשמנמנפוצית.

היא מאוד אהבה את באפי, והיתה מלקקת לה את הפרווה כל הזמן. באפי היתה בעיקר אפאטית כלפיה, שזה כנראה היה טוב כי באפי היתה חתולה שלא סבלה אף חתול אחר והיתה הרבה פחות סובלנית לטושי (היא היתה קופצת על השולחן בסלון כדי לכפכף את טושי מלמעלה), וממש תיעבה את לוקוס, חתול נוסף שקיבלתי מאותה בחורה שהביאה לי את שמנמנפוצית. אבל איכשהו באפי לא היתה תוקפנית לשמנמנפוצית, מה שכנראה העיד על זה שהיא אוהבת אותה (לפחות באופן יחסי) למרות שהיא מעולם לא ליקקה את השמנמנפוצית בחזרה.

היא גם מאוד התגעגעה לבאפי כשהיא מתה. בערך שנה ומשהו אחרי שהבאתי את השמנמנפוצית הביתה, לקחתי את באפי לניקוי שיניים שאמור היה להיות סטנדרטי – רק שמסתבר שבאפי סבלה ממחלת לב שלא היינו מודעים אליה, והיא הגיבה מאוד רע להרדמה, ותוך כמה שעות אחריה נאלצנו להרדים אותה.

במשך חודשייפ שלושה בכל פעם שהשמנמנפוצית נכנסה למטבח, היא היתה מריחה את באפי (שהמטבח היה הטריטוריה שלה והיא היתה נמרחת שם על כל משטח אפשרי) ומתחילה ליילל אליה בגעגועים.

כמובן שבשלב מסוים הריח נעלם ובאפי נשכחה, וכשהשמנמנפוצית היתה מייללת במטבח זה לרוב אמר שהיא רצתה לאכול מהאוכל שהכנתי (היא מתה על ביצים), ואם לא הייתי נותנת לה היא היתה לא פעם רודפת אחרי ונושכת לי את הקרסוליים אם הייתי מעזה לצאת בלי לתת לה משהו.

---

בית חולים וטרינרי הוא מקום מאוד עצוב, כי יש בו המון בעלי חיים חולים וסובלים, שלא פעם לא מבינים מה הם עושים לבד במקום המוזר הזה.

יש כמובן מקרים קלים יחסית, כמו למשל כלב שבלע רעל ואחרי הקאה ומעקב של שעתיים שלוש שוחרר הביתה. אבל רוב המקרים הם לא כאלו.

השמנמנפוצית דווקא נראתה מאוד עירנית וחיונית, ואפילו ליקקה את הסטודנטית לוטרינריה ואז את הוטרינרית שבדקו אותה בקבלה. היא גם מאוד נהנתה שליטפתי אותה בתוך הכלוב, ובדיעבד אני שמחה שיצא לי להמתין איתה המון זמן גם בבית דגן וגם אצל הוטרינרית ויצא לי לפנק אותה בפעם האחרונה.

הוטרינרית היתה מאוד פסימית והזהירה אותי שמצבה קשה ויש סיכוי גבוה שהיא תמות. הנחתי שמדובר על מצב שבו היא רוצה לתאם ציפיות ושלא אחשוב שעצם העובדה שהשמנמנפוצית נראית פתאום חיונית אומר שהיא תהיה בסדר. ובאמת במהלך היום והיום שאחרי נראה היה שהיה מספיק מעקב, ואפילו התלבטתי האם לבוא לבקר את השמנמנפוצית או לא כי כל נסיעה לבית דגן דרשה ממני לנסוע במונית בעלות של בערך 100 ש״ח לכל כיוון.

ובדיעבד, אני שמחה שנסעתי, למרות שהיו בביקור הרבה קטעים קשים.

הגעתי לבית דגן, וביקשתי מהעובד בקבלה לעור לי לבקר את השמנמנפוצית. הוא אמר שהיא מאושפזת במחלקה פנימית, וכשבמחלקה לא ענו לו לטלפון, הוא פשוט שלח אותי לשם.

הרגשתי קצת אבודה במסדרונות, אבל כששאלתי עובדת איפה המחלקה הפנימית, היא ענתה לי בעצבים ואנטיפתיות – שילוב נוראי עבור מישהי שבסה״כ מאוד מודאגת מהמצב של חיית המחמד שלה (ושלא היתה שם אם המצב לא גרוע).

ואז מצאתי את המחלקה, ולא היה גם בה מי שיענה לי איפה השמנמנפוצית שוכבת ואיפה אני יכולה לבקר אותה. רק בשלב מסוים מישהו אמר לי שהיא בדיוק הועברה בדקות האחרונות למחלקת החירום – מה שגרם לי הרבה מאוד לחץ.

ראוי לציין פה שהצוות של בית החולים עובד מאוד קשה כדי לטפל בבעלי החיים, ויש להם דברים יותר חשובים לעשות מאשר לעדכן את הבעלים בכל דבר. בעקרון הוטרינר המטפל מתקשר כל בוקר כדי לעדכן את הבעלים, אבל בלי שיקרה מקרה חירום כמו מוות – לא תקבלו עדכון עד בוקר אחרי, כדי לאפשר לוטרינרים והטכנאים להקדיש את הזמן שלהם לטיפול בחיות ולא בלשוחח עם הבעלים.

אז חזרתי להמין בקבלה, המתנה של כמעט שלוש שעות. פניתי כמה פעמים לקבלה, ששם הפקיד פנה למחלקה עצמה – ובכל פעם הבטיחו לו שאני אוכל להכנס לבקר אותה z`תוך 10 – 15 דקות, אבל תמיד זה נדחה. בשלב מסוים יצאה ורינרית לשוחח איתי ושוב הבטיחה, אבל זה שוב ושוב נדחה.

רק לקראת 22:00, סוף שעות הביקור, יצא לי להכנס. השמנמנפוצית כבר היתה במצב פיזי מאוד קשה, וכנראה לא זיהתה אותי. היא היתה ממש לחוצה ומפוחדת, ולמרות שהיא היתה חלשה ובקושי תפקדה היא ניסתה מידי פעם לקפוץ כדי לברוח מהכלוב. ניסיתי ללטף אותה ולדבר איתה, בתקווה שהיא תזהה את המגע והקול שלי והיא לפחות תדע שהיא אהובה ומטופלת.

אבל אחרי כמה דקות היה ברור לי שעדיף שאעזוב ואתן לצוות לטפל בה ובשאר בעלי החיים שנמצאו שם. ואני מודה שהיה לי קשה להיות שם, כי בעלי החיים שם נראו כל כך מסכנים וסובלים בלי להבין מה קורה סביבם.

הוטרינרית תפסה אותי ביציאה, ושאלה אותי האם מצבה של השמנמנפוצית יגיע לזה – האם לבצע בה החייאה. מניסיון שלי הסיכולי לצאת מסטטוס של החייאה בלי נזקים גופניים ובמיוחד מוחיים מאוד נמוך, ולכן אמרתי שאני מעדיפה שאם היא תגיע למצב כזה – אני מעדיפה שלא יחיו אותה.

---

בוקר לאחר מכן, קיבלתי הודעה שהשמנמנפוצית שרדה את הלילה, ושבשלב מאוחר יותר ביום יתקשר אלי וטרינר כדי לעדכן אותי במצבה.

השיחה הגיעה בערך בצהרים, אבל היא לא היתה ממש שיחת עדכון. אחרי שהשמנמנפוצית התייצבה והמדדים שלה נראו בסדר, פתאום מצבה התדרדר והגיע למצב שבו אפשר היה לראות שהיא הולך למות בדקות הקרובות. הוא וידא איתי שאני באמת לא מעוניינת בהחייאה, ואז אמר שהוא ייתן לה הרבה משככי כאבים כדי שהיא לא תסבול בדקות האחרונות שלה.

הוא לא עדכן אותי כשהיא מתה. ואני מסוגלת להבין שהוא היה עסוק, אבל המחשבה שאין לי סיכוי להיות איתה כשהיא מתה ממש ממש מפריע לי, גם אם היא לא היתה במצב שבו היא היתה מסוגלת לזהות אותי או לדעת שאני שם.

---

ביום שבו אשפזתי את השמנמנפוצית ובערב שאחרי שביקרתי אותה שמתי לב לאישה שהתסובבה עם כלב מחובר לאינפוזיה. בערב כשהמתנתי לבקר את השמנמנפוצית, יצא לי לשוחח איתה והיא אמרה שהיא לא היתה מסוגלת להשאיר את הכלב שלה לבד במקום כזה, והיא היתה מגיעה כל בוקר ועוזבת מאוחר בלילה כדי לישון בבית, אבל כל שאר הזמן היתה בבית החולים.

אני אישית העדפתי לעזוב כי הרגשתי שגם מבחינת הצוות – הם מעדיפים שאאפשר להם לטפל בשמנמנפוצית בשקט בלי שאפריע להם בשאלות ובנוכחות שלי.

המחיר של זה כמובן היה שלא הייתי עם השמנמנפוצית כשהיא מתה.

אי שם במאי ויוני 2008, התחיל תהליך של קיצוצים במחלקה שבה עבדתי, ומן הסתם בחברה כולה.

התהליך התארך כי עבדתי אז בחברה גדולה – ובמקום פשוט לפטר אנשים, נתנו לנו תקופה בלתי ידועה מראש של כמה שבועות (שהתבררו בדיעבד כבערך ארבעה שבועות) לחפש תפקיד חדש בחברה. רק שלצערי לא ממש היו זמינים תפקידים כאלו. המנהלים שלי וכוח אדם בהחלט ניסו למצוא תפקידים רלוונטיים, אבל זומנתי רק לשני ראיונות: בתחילת תקופת החיפושים היה לי ראיון לתפקיד שנראה שהצלחתי להרשים את המראיינים אבל בסוף הם לקחו מישהו אחר לתפקיד (אולי מהעברה פנימית אחרת?). הראיון השני היה ממש ביום או יומיים לפני הפיטורים שלי, ונראה היה שהכריחו את המנהל לראיין אותי, כי הראיון הסתכם בניסיונות להראות לי שאני לא מתאימה – המראיין ניסה להראות שאני גרועה בעבודת צוות,שאני לא מוכנה לעבוד שעות נוספות – וכשזה לא עבד, הוא הצליח למצוא שאלה טכנית שידעתי את התשובה עליה באופן כללי אבל לא במדויק כי מעולם לא יצא לי להשתמש במידע הזה.

אי שם אחרי שבועיים של חיפושים פנימיים, אחד המנהלים מעלי נכנס למשרד שלי ואמר לי באופן די מפורש שלפי מה שנראה, שווה לי להתחיל לחפש עבודה מחוץ לחברה.

זה היה משהו שמאוד הפחיד אותי – כי בערך שנה לפני כן, ניסיתי לחפש עבודה חדשה, אבל נכשלתי בכל הראיונות הכי ראשוניים לתפקיד. אחרי בערך חמישה ראיונות אמרתי לחברה שהפנתה אותי לתפקידים שאני רוצה הפסקה, ומעולם לא חזרתי ממנה לתהליך החיפוש (אבל במקביל לא ממש עבדתי להבין למה אני נכשלת בראיונות).

אבל בשלב מסוים הבנתי שלא היתה לי ברירה, והתחלתי לחפש תפקידים גם מחוץ לחברה שבה עבדתי – והראיון הראשון נקבע לי ביום שלישי בתחילת יוני, ביום הראשון אחרי חופש שבועות.

---

כפי שאפשר להבין ממה שבדיוק כתבתי, שבועות יצא בימים ראשון שני, כלומר מיד אחרי סוף השבוע – מה שגרם לרבים לצאת לסוף שבוע ארוך של חופש.

באופן שוטף, זה לא היה מפריע לי. אבל היתה לנו חתונה משפחתית בצפון, באתר אי שם בהרי הכרמל ליד חיפה. והיינו צריכים להגיע לשם מהמרכז – באחד הימים הכי פקוקים בשנה, הרבה לפני שהמציאו את ווייז ולא היתה לנו שום דרך לדעת איזה כביש יהיה הכי פחות עמוס. איחרנו כמובן לחתונה בצורה משמעותית, אחרי כמה שעות בדרכים.

החתונה היתה מה שמכונה ״חתונה הפוכה״ – מה שאומר שהחתונה התחילה בארוחה, ורק אחריה היתה החופה. אז הצד הטוב היה שלא פספסנו את החופה – אבל הצד הגרוע היה שהגענו לדקות האחרונות ממש של הארוחה, והיינו צריכים ממש לרדוף אחרי אנשי הקייטרינג כדי שיהיה לנו משהו לאכול, בעיקר כי היינו מורעבים אחרי כל כך הרבה שעות בדרך לחתונה.

בינינו, אני חושבת שהיינו מעדיפים להפסיד את החופה מאשר את האוכל, אבל אל תספרו את זה לאמא שלי.

אני אישית לא נשארתי הרבה אחרי החופה, כי אמא שלי זוג קרובי משפחה שלה שגרו בהוד השרון ויכלו לתת לי טרמפ הביתה, והם יצאו לדרך קצת אחרי החופה כי הם בניגוד אלינו דאגו לצאת מוקדם כדי להגיע בזמן.

היה מדובר על שני קרובי משפחה מבוגרים, בגיל של סבתא שלי באותה תקופה, ונזכרתי בטרמפ הזה ובחתונה הזו בעקבות מה שאמפי כתבה על ההורים שלה בפוסט הזה. הדינמיקה ביניהם היתה מאוד משעשעת – הוא היה מין ליצן חסר אחריות, והיא היתה המבוגרת האחראית – אבל ראו שהם בעיקר משעשעים אחד את השני, והצליחו כנראה לשמור על זוגיות ארוכת שנים וגם מאושרת בזכות זה.

זה לא מה שקרה לזוג שהתחתן, דרך אגב. מסתבר שאחרי החתונה החתן חטף התקפי חרדה, והחליט להפרד מבת הזוג לתקופה מסויימת עד שהם יעברו. בסופו של דבר הם באמת עברו, הזוג חזר לחיות יחד, והיום הם עדיין נשואים ויש להם שני ילדים. אבל המחשבה שסבלנו את כל הפקקים הללו רק כדי שהזוג ייפרד מיד אחרי החתונה לא ממש קסמה לנו באותה תקופה.

---

בשנים האחרונות שמתי לב לעובדה שאני מוזמנת לפחות ופחות חתונות.

זה טבעי, כי בעצם בקרב המשפחה שלי, בעיקר מצד אמא (שזה הצד הלא חרדי שאליו אנחנו יחסית יותר קרובים), החתונות הראשונות של בני הדודים המבוגרים יותר קרו כבר לפני בערך 20 שנה, ובשנה שעברה התחתן בן הדוד הצעיר ביותר שלי במה שכנראה תהיה החתונה המשפחתית האחרונה. ראוי לציין שבכל אחת מהמשפחות יש בת אחת שלא התחתנה, ויש סיכוי שהצעירה ביותר בינינו תתחתן, אבל גם היא לדעתי כבר בת 35 – 36 ואם תהיה חתונה היא כנראה תהיה קטנה וצנועה יותר ולא חתונה גדולה טיפוסית.

גם החברים שלי שהם פלוס מינוס בגילי נשואים, ואיכשהו אף אחד מהזוגות שהתחתנו לא התגרשו (למרות שייתכן שלפחות במקרה אחד זה נבע משיקולים כלכליים ולא בהכרח מאהבה).

ואני מניחה גם שחלק מהעניין הוא שגם אם יש לי חברים לעבודה שמתחתנים – רובם צעירים ממני בצורה משמעותית, ולכן כנראה אנחנו לא ביחסים מספיק קרובים כדי שאהיה מוזמנת לחתונה שלהם כמו שהייתי מוזמנת לחתונות דומות בעבר.

כך שבעצם במובן מסוים, אני מרגישה שאולי לא שמתי לב לזה, אבל הפכתי להיות מבוגרת מידי מכדי להיות מוזמנת לחתונות. ובמובן מסוים חתונות הפכו להיות כלי למדד זמן ממש כמו גידול ילדים.

---

אני זוכרת שכשהתחלתי לכתוב על איך ירדתי פעם במשקל ואיך כיום הרבה יותר קשה לי, היה לי גורם אחד חמקמק שהיה לי קשה להגדיר. אולי במובן מסוים אפשר היה להגיד שפעם היה לי יותר טוב בחיים ולכן הייתי יותר אופטימית – ושני הגורמים האלו עזרו לי מאוד לשמור על מסגרת של הרזיה.

ואני שואלת את עצמי עד כמה זה אולי משהו שקשור לגיל – ואולי אנשים מבוגרים יותר באופן טבעי הופכים להיות פחות אופטימיים אבל יותר קוטרים ונרגנים, אולי כי הם יותר מודעים לסיכונים ולתוצאות שליליות?

ואולי כי אז בחתונה הזו עדיין הייתי מספיק צעירה כדי להרגיש כאילו כל העתיד לפני, גם אם הייתי צריכה לשלם לא מעט ״קנסות״ בתור מתנות חתונה. ואולי העתיד הזה היה הסיבה לאופטימיות – אבל גם למוטיבציה להרזות.

אבל בשלב מסוים, ככל שאנחנו מתבגרים יותר, כך גם יש לנו פחות אפשרויות, ופחות דברים לצפות אליהם, ואננו די תקועים עם ההחלטות שעשינו. זה לא בהכרח אומר שההחלטות האלו היו גרועות, במיוחד לא כשהן נעשו בזמנן בלי ידע מוקדם על מה הולך לקרות.

אולי בזמנו ההרזיה נתנה לי תחושה שהיא תפתח לי עוד אפשרויות בהחלטות שעוד צפויות לי בעתיד הקרוב והרחוק, ועם הזמן ההרגלים של ההרזיה הפכו מבחינתי לשגרה כך שגם כשהתבגרתי הם נשארו – עד שהקורונה שברה את השגרה הזו…

הכתבה הבאה מספרת על מה שקרה לצעיר בשם עומרי בלום, צעיר שאומץ על ידי משפחה בגיל שנה וקצת, התגלה כסובל מאוטיזם ומתסמונת האלכוהול העוברי (שמובילה להתנהגות אלימה ובלטי נשלטת) – ובגיל 23, קצת לפני ששאר המשפחה היתה אמורה לעבור לארה״ב לשנת שבתון של האם המאמצת, נרצח על ידי האבא המאמץ שלו.

הכתבה היא בעצם ראיון עם האם המאמצת, גליה, שמספרת על הקשיים שהיו כרוכים בגידול של עומרי – ומבקשת לשחרר את בעלה למעצר בית כדי לאפשר למשפחה להתאבל יחד על עומרי.

אבל משהו נשמע מוזר בכתבה – בכמה רמות.

קודם כל, גליה עסוקה מאוד בלהגן על בעלה, ולא אומרת מילה על כך שהיא מצטערת על כך שעומרי מת, ואפילו נרצח. מובן לי שהיה קשה מאוד לגדל אותו כל השנים האלו, במחיר אישי קשה של כל אחד מבני המשפחה. אבל עדיין יש פה ילד שלה שמת, והיא לא אומרת מילה על כך שהיא עצובה על זה, מלבד אולי בהקשר של בעלה שהיא רוצה שיהיה בבית כדי להתאבל יחד עם שאר המשפחה.

בהמשך הכתבה, מסופר על אירוע שקרה יום לפני הרצח: עומרי החליט לנסוע לאילת עם חברים, ההורים סירבו לתת לו כסף וסירבו שהוא ייסע – והוא נסע בכל מקרה. כשהמכונית נתקעה באמצע הדרך לאילת, המשטרה התקשרה להורים שאמרו שמבחינתם אפשר להשאיר את עומרי על הכביש באמצע הדרך, וסירבו בהתחלה לקבל אותו הביתה – ורק אחרי זמן הם הסכימו.

אחרי מקלחת של עומרי – האב, שי, לקח אותו לשיחה ביער, כשההורים טענו שעומרי לקח איתו סכין וכנראה כתגובה לזה שי לקח איתו אקדח וכמה מחסניות.

מעבר לזה, גליה מנסה להסביר את ההתנהלות של שי כמעין אינסטינקט של לוחם לשעבר, או כפוסט טראומה – או אפילו כתסמינים של מחלה אוטואימונית שהוא סובל ממנה וגורמת לדלקת קרום המוח. אבל אם מצבו כזה קשה שהוא מאבד על עצמו שליטה – איך יש לו רשיון לאחזקת אקדח? או שאולי האקדח שיש לו הוא לא חוקי בכלל?

וגם אם מקבלים את ההסבר שיש לו אקדח והוא לוקח אותו לכל מקום – למה לקחת שלוש מחסניות למה שאמורה להיות שיחה עם הבן? אם הוא כל כך חשש מעומרי, מדוע הוא לא הלך לשוחח איתו במקום שבו הוא יהיה בטוח מתקיפה של עומרי, נניח בנוכחות מישהו אחר או אפילו המשטרה? למה ללכת למקום מבודד? מדוע הוא אפשר לעומרי לצאת מהבית עם סכין, ואם הוא לא היה מודע לזה שלעומרי יש סכין – מדוע הוא לקח אקדח עם שלוש מחסניות?

עומרי סבל כנראה מחששות מפני מעבר ההורים שלו ושאר המשפחה לחו״ל, וברח מהמסגרת של ההוסטל והעבודה שכנראה עזרו לו בתקופה לפני החששות האלו. המשפחה עצמה כנראה ניסו להביא אותו למסגרת של אשפוז סגור שתגן עליו יותר מבריחות.

או שאולי הרצון שהוא יעבור לאשפוז סגור נבע גם מכך שהם ראו במסגרת הסגורה כמשהו שהיה עוזר להם להתמודד עם העזיבה שלהם את הארץ ואת עומרי, בכך שבמסגרת אשפוז סגור הוא לא יוכל להסתבך וכך יזדקק הרבה פחות להגנה שלהם בזמן שהם בחו״ל, ואולי באופן כללי?

כי אי אפשר להתכחש לעובדה שקשה, ואפילו מאוד, לגדל ילד כזה, והקשיים רק הולכים ומתגברים ככל שהילד מתבגר והופך להיות בוגר יותר, חזק יותר, עצמאי יותר – ולכן גם יכול להסתבך הרבה יותר בקלות בצרות הרבה יותר גדולות. והצורך להגן עליו, לשמור על מקומו במסגרות שונות או לחפש מסגרות אחרות כשהם לא מצליחים – כל זה זו עבודה קשה, מתישה, וכזו הם לא מקבלים עליה הערכה או הכרת תודה, לא מהסביבה ולא מעומרי עצמו.

וזה יותר מצב שהוא מאוד מורכב וקשה מאוד להחליט פה מי אשם, ובדיוק מה קרה שגרם למשפחה להחליט לנסוע לשנה לארה״לֹ ללא עומרי (מעשה שהיה אמור להיות ברור למשפחה שגרם לעומרי לחרדת נטישה קשה) – ומה הוביל למצב שבו האבא המאמץ שלו ירה בו תשעה כדורים ואז דקר אותו כמה פעמים.

הכתבה עצמה מתיימרת להציג את העמדה וההסברים של המשפחה לגבי מה שקרה, משהו שהם זכאים לו במיוחד במצב חריג כזה. אבל הכתבה נשמעת מאוד כמו כתבת יח״צ שמציגה את הצד של המשפחה וכמה קשה להם, ואין התעמתות עם איך הם הגיעו למצב שבו עומרי נהרג – ולא למשל ״נוטרל״ בכך ששי היה למשל יורה לו בכיוון הרגל כדי לפצוע אותו במקום לירות בו בחזה, ירי שברור שיגרום למוות מהיר שלו.

כנראה שלעולם לא נדע בדיוק מה קרה פה, חוץ מהעובדה שכולם פה בעצם סבלו גם כשהם רק רצו לעשות טוב.

פעם מזמן מאוד כשהייתי קטנה, שודרה בטלוויזיה סדרה בשם ״בית קטן בערבה״. הסדרה התבססה באופן מאוד רופף על סדרת ספרים שכתבה הסופרת לורה אינגלס ווילדר שהם עצמם התבססו באופן די רופף על החיים שלה כילדה. הספר השלישי בסדרה באמת נקרא ״בית קטן בערבה״, אבל הוא אחד מתוך שמונה ספרים רשמיים פלוס אחד שיצא לאחר מותן של לורה והבת שלה שלא בהכרח היו רוצות להוציא אותו (לפחות לא בלי עריכה מצידן).

לורה אינגלס נולדה במדינת ווסיקונסין, אבל עם השנים המשפחה שלה נדדה מערבה – בהתחלה להתיישבות לא חוקית לאיזור שהפך להיות מדינת קנזס (משם הם נאלצו להתפנות חזרה לאיזורים מיושבים), אבל עם הזמן המשפחה הגיעה כמתיישבים הראשונים לאיזור שבו הוקמה בסופו של דבר עיירה בשם דה סמט במה שהפך להיות מדינת דרום דקוטה. שם האם התעקשה להשאר כדי שההורים יוכלו לגדל את הילדים בסביבה מפותחת יותר שיש בה בין השאר בית ספר מסודר.

הספרים בסדרה לא בהכרח מתארים את המציאות במלואה, והושמטו ממנו הרבה סיפורים קשים יותר, החל מאח שנולד בין שתי האחיות הצעירות של לורה אבל נפטר בגיל כמה חודשים, או התקופה שבה המשפחה התגוררה ליד זוג של רוצחים סדרתיים שהיו קוברים את הקורבנות שלהם בשדות שהם תמיד חרשו אבל משום מה מעולם לא זרעו בהם כלום.

---

הספר הראשון של לורה מתאר את הילדות שלה בוויסקונסין, בתקופה שבה האחיות הקטנות שלה עדיין לא נולדו. מארי ולורה חיו עם ההורים שלהן בחווה קטנה שנשמע שהיתה יחסית מבוססת וסיפקה את הצרכים של המשפחה באיזור מיוער אבל יחסית מאוכלס. המשפחה גם מתגוררת קרוב מאוד להרבה מאוד קרובי משפחה שאיתם הם חוגגים חגים כמו חג המולד או את סיום איסוף סירופ המייפל לקראת האביב, בלא מעט חגיגות עם הרבה מאוד אוכל.

האזכור של האוכל לא סתמי, כי המשפחה שאחרי תקופה מסויימת עברה לגור באיזורי ספר שונים לא פעם סבלה ממחסור באוכל, בין השאר כי היא היתה תלויה מאוד ביכולות הליקוט והציד של אבא של לורה, צ׳ארלס. לא מעט מהארוחות שמתוארות בספרי ההמשך של הסדרה כארוחות חגיגיות ומיוחדות במיוחד בעיני לורה כילדה מתבררות בקריאה של עין בוגרת יותר כארוחות די פשוטות.

הספר החריג היחידי בסדרה הוא הספר השני, שמתאר את ילדותו של בעלה של לורה, אלמנזו, שחי בחווה מאוד גדולה ומבוססת כילד, ולכן הבית היה לא פעם עמוס באוכל ברמה שמן הסתם עוררה קינאה בלורה שסבלה מרעב תמידי כילדה, ושעבורה ארוחה של ארנבת צלויה עם כופתאות קמח פשוטות ברוטב של הצלי היתה ארוחה חגיגית כששכן התארח אצל המשפחה. עצם המחשבה על בית שהוגשו בו כמה סוגים של עוגות פאי לכל ארוחה וצנצנת של סופגניות שאפשר לקחת ממנה מתי וכמה שרוצים כנראה נראתה ללורה הילדה כמו חלום.

הספרים הבאים בסדרה מתארים את רוב הנדודים של המשפחה מערבה, גם אם הם לא מדוייקים ומחסירים פרטים שונים. הם עברו למשל לאיזור קנזס ששם הם התחילו להקים חווה ליד שניים או שלושה שכנים רחוקים, כמעט מתו מקדחת (עד שבמקרה רופא שחור הגיע לאיזור ובמקרה שמע עליהם ועל מצבם), כמעט הותקפו על ידי כמה שבטים אינדיאניים (עד ששבט אחד הגן עליהם מסיבות פוליטיות ומנע את הטבח), ודי מהר אחרי האירוע הזה (וכנראה בגללו) השכנים שמעו שהצבא מגיע לפנות אותם והם נאלצים לפנות את החווה שלהם בדיוק אחרי שהם התחילו לשתול בו גינה והשדות שלהם היו אמורים לתת להם קציר לא רע.

משם הם עברו לפי הספרים למינסוטה, לחווה ליד עיירה קטנה, ואיכשהו בכל שנה קרה אסון אחר (כמו למשל שנתיים שבהם היתה מתקפת ארבה) שהרס להם את היבולים ומנע מהם את היכולת להרוויח כסף. בתקופה הזו בחייה של לורה עצמה (ולא הדמות בספרים) הם גם התגוררו באיווה ושם ניהלו מלון, או שכמה מהבנות עבדו במלון מקומי תמורת שכר – ויום אחד פשוט ״ברחו״ מהעיר כדי שהאב לא יצטר לשלם שכירות לבעל הבית שבו המשפחה התגוררה.

התקופה הזו היתה מלווה בהרבה אסונות למשפחה – כמו למשל העובדה לא מעט מבני המשפחה חלו באדמת או שנית, והאחות הגדולה מארי התעוורה, כביכול מהמחלה אבל במציאות כנראה משבץ או משהו דומה. האירוע הזה מסופר כזכרונות של לורה, אבל לא מסופר שם על כך שבתקופה הזו גם נולד למשפחה אח שנפטר בגיל צעיר.

המשפחה נותרה ללא בסיס כלכלי כלשהו, עד שהגיעה לאב הצעה מאחת הדודות של לורה לעבוד על קו הרכבת שהוקם אז באיזור דקוטה. האב הצליח להרוויח לא מעט כסף שם וגם הזדמנות להשאר בחורף באיזור בבית שכבר נבנה ליד האגם הגדול של האזור. למזלה הרב של המשפחה היו בבית מצרכים שהם יכלו להשתמש בהם במקום לרכוש אוכל תמורת כסף, וכשהתנועה לאיזור התגברה – המשפחה הרוויחה לא מעט כסף מאירוח האנשים שהגיעו לאיזור.

בסופו של דבר הם הצליחו להקים באיזור חווה שסוף סוף הצליחה לאורך זמן. באותה תקופה הם גילו שישנה מכללה לעיוורים באיווה שאליה הם שלחו את האחות מארי כשהם יכלו, ולורה עזרה כלכלית כדי לתמוך במארי בכך שהיא עבדה בתור תופרת ובתור מורה מידי פעם.

בתקופה הזו נשמע שהמשפחה סוף סוף הצליחה להתבסס מפיק כדי שיהיה להם מספיק מה לאכול בגלל כמה שנים טובות של גידולים מוצלחים של חיטה, תירס, ושיבולת שועל. היו להם גם כמה פרות חולבות, וכמובן שהיתה להם גם גינה קטנה ליד הבית שסיפקה להם ירקות טריים במשך הקיץ וכאלו שאפשר היה לשמר לפני החורף.

החריגה היחידה היתה החורף הקשה של השנים 1880 – 1881. לורה הקדישה ספר שלם בסדרה שלה לתיאור החורף שהיה ארוך וקשה עד כדי כך שתנועת הרכבות לעיר נפסקה כי מסלולי פסי הרכבת נחסמו מרוב שלג (וגם אחרי שמזג האוויר התחיל להתחמם, לקח לשלג כמה שבועות להפשיר מספיק ולמי הביצות שהוא יצר להתייבש מספיק כדי לאפשר לרכבת סוף סוף לעבוד).

הספר מתאר את המשפחה כמבודדת רוב הזמן אפילו משאר תושבי העיירה שבה הם התגוררו בגלל הסופות הקשות שאפשר היה ללכת בהן לאיבוד בקלות. הם גם סבלו מאוד מרעב קשה בגלל שהם היו תלויים בתנועת הרכבות כדי לקבל מזון באיזור שבשלב זה עדיין לא היה מפותח מספיק כדי שהם יוכלו לגדל בו הכל באופן עצמאי. ומסתבר שבמציאות מחוץ לספר מצבם היה קשה יותר, כי היו למשפחה שני דיירים שמשום מה התקשו לעמוד בפני עצמם ומצאו את עצמם ממשיכים להתארח אצל המשפחה במהלך החורף, ומן הסתם הם היו זקוקים בעצמם לאוכל שלא ממש היה זמין…

---

אנחנו בימינו כל כך רגילים שיש לנו אוכל זמין – שקשה לנו להבין שרבים באותה תקופה חיו כמו לורה. והתקופה הזו לא היתה כל כך רחוקה היסטורית – הבת של לורה, רוז, הלכה לעולמה כשאמא שלי היתה בת עשרים, כך שהיא יכלה להיות סבתא רבא שלי…

אבל לפי הכתבה הבאה – הספרים עצמם היו אופטימיים משמעותית ממה שבאמת קרה למשפחה, כשהשינוי נובע כנראה לא רק מרצון לחסוך מילדים להתרכז בסבל, אלא בעיקר מסיבות אידאולוגיות שלורה ובעיקר הבת שלה רוז רצו להציג את המשפחה ואת המתיישבים ככאלו שהסתדרו בצורה נפלאה בגלל שהם יזמו את המעבר מערבה ועבדו קשה – ולכן זכו לחיות כמו מלכים כתוצאה מזה.