נבדה – ״הרי האודם״ Ruby Mountains

נבדה נתפסת בעינינו בעיקר כמדינה של הימורים, בשל קיומן של הערים לאס וגאס ורינו שבהן תעשיית ההימורים פורחת. ההימורים הותרו במדינה אחרי המשבר הכלכלי של 1929 ולאחר שהמכרות שמהם התפרנסו תושבי המדינה מיצו את עצמם. הם היו אמורים להיות פתרון זמני לבעיות הכלכליות שעברו על המדינה, אבל נשארו לאורך זמן בגלל ההכנסות המאוד גבוהות שההימורים מביאים למדינה (וגם בגלל התיירות שההימורים מביאים, גם אם רוב התיירים לא בהכרח מהמרים הרבה מאוד).

אבל יש במדינה גם אתרי תיירות שונים וגם לא מעט טבע יפה – כמו למשל הרי האודם Ruby Mountains שבהם ביקרנו חלק מטיול.

מתי בפעם האחרונה הייתם באמת מאושרים?

(הערה למוטי: אתה מוזמן לקחת את הנושא הזה לשרביט החם אם הוא מוצא חן בעיניך, זה יכול להיות רעיון מעניין, במיוד עכשיו בתקופת המלחמה אולי?)

בהמשך לכמה רשומות שכתבתי בשנה או השנתיים האחרונות, אני חושבת שהפעם האחרונה שבה הייתי באמת מאושרת – היתה כשגרתי בהרצליה. היו כמה גורמים שתרמו לזה – עבדתי בעבודה שאהבתי, רוב הזמן עם מנהלת שגם אהבה אותי (ואז עם מנהל שהיה מעניין לעבוד איתו). רזיתי לא מעט עוד לפני שעברתי להרצליה, אבל בהרצליה התחלתי גם לבצע פעילות גופנית באופן סדיר, ומעבר לזה גם ההרזיה המשיכה והפכתי ממישהי שמנה באמת למישהי שהיא שמנה ברמה סבירה יותר שיש לה תקווה להפוך למישהי ״נורמלית״.

היה לי גם כיף כי גרתי בשכונת נוף ים, שהיתה בחלק הצפוני של העיר ליד החוף, בהמשך הצפוני להרצליה פיתוח אבל היתה שכונה הרבה פחות עשירה ולכן הרבה פחות פלצנית, למרות שעם הזמן התחילה להיכנס לשכונה הרבה יותר אוכלוסיה צעירה ואיכותית שהפכה את השהות בה לנחמדה עם בתי קפה שונים במרכז הקניות שהיה ליד הבית שלי.

והיתה במרז המסחרי הזה גם מרפאה וטרינרית שבה טיפלו בטושי שלי, והייתי מיודדת עם הצוות, וגם עם מאכילת החתולים השכונתית. ומידי פעם היו בו גם כל מיני אירועים של מכירות של דברים יד שניה שהיו נחמדים.

והשכונה גבלה בחופים הצפוניים של הרצליה – אבל גם בשדות שהובילו לכיוון ארסוף (שהיתה בהם את הגלריה הירוקה) ולכיוון הגן הלאומי חוף השרון, והיה כיף לטייל בהם כשמזג האוויר היה נעים, במיוחד בתקופת הפריחה (כולל בסתיו שאז פרחו שם חצבים).

הקטע המוזר הוא שאני לא זוכרת שהערכתי מאוד את האושר הזה באותה תקופה.

התרכזתי יותר בקולגה שהיתה לי שקינאה בהצלחה שלי, וניסתה להכשיל אותי. גם אחרי שהיא פוטרה היא ניסתה עד הרגע האחרון להוציא אותי רע בכך שלמרות שהיא התחמקה ממני לכל אורך היום האחרון שלה בעבודה – היא אמרה למנהלת שהיא ניסתה לדבר איתי כדי ליישר בינינו את ההדורים – ואני לא רציתי והץחמקתי ממנה כל היום. הקטע המוזר באמת הוא שכנראה שעכשיו כשעברתי לרמת גן, אני מתגוררת יחסית קרוב אליה ויצא לי כמה פעמים להתקל בה ברחוב. היתה אפילו תקופה שההתקלות הזו קרתה פעם בכמה ימים כשהיא עברה ליד הבית שלי, כנראה בדרך לעבודה – ועד היום היא מתעלמת ממני לחלוטין.

וגם התרכזתי בעצבים על בעל הדירה שלי, או יותר נכון על הבן שלו. בעל הדירה היה אבא מבוגר וחולה, שהבן שלו שמעולם לא התחתן נשאר לגור איתו ולטפל בו, והיה גם זה שעבד מולי. ולרוב הם עזבו אותי בשקט אבל היו מידי פעם תאקלים – למשל כשהמקרר שלי התקלקל והם היו אמורים לשלם על התיקון אבל ניסו לסחוט אותי על זה. או היתה פעם שהם ניסו ממש בכוח שהעובד הזר של האבא ינקה את הדירה שלי. או כל הפעמים שהם נכנסו בלי רשות לדירה – ואז מצאו תירוץ להיכנס באופן רשמי אם הם רצו להתלונן על משהו. מעולם לא היתה לי הוכחה לזה שהם נכנסו לדירה בלי רשותי חוץ מהעובדה שבכל פעם שהם רצו להגיד משהו הם מצאו סיבה ״לגיטימית״ להיכנס ואז באופן כביכול ״ספונטני״ הם גילו משהו שהפריע להם.

וכמובן שהייתה לי ההרזיה שלי שהצליחה – ובפעם הראשונה בחיים שבה הצלחתי להתמיד בשגרת כושר וממש לראות לאורך זמן תוצאות. ויש משהו מאוד כיפי בתהליך הזה כשהוא מאוד ראשוני, כי בעצם אין תקופה אחרת של ״להיות בכושר טוב״ שאפשר להשוות את עצמינו אליה, אלא רק את עצמנו ברמת כושר נמוכה משמעותית, וכל יום הוא קצת יותר טוב מהיום הקודם.

במאמר מוסגר חשוב לי לכתוב שכשמגיעים לרמת כושר כזו ואז יורדים ממנה, יש תמיד קושי מסוים בכך שמנטלית אנחנו זוכרים שפעם יכולנו למשל ללכת מהר יותר ורחוק יותר, או להרים משקולות כבדות יותר, ועכשיו אנחנו לא, וזה מתסכל. וצריך להתגבר על תקופה מסוימת של יותר ממה ימים שבה תריך להתמודד עם התסכול הזה כדי לראות התקדמות שוב ולקבל השראה ממנה.

ובין לבין החתולה שלי טושי היתה חולה בכל מיני סנמפטומים מוזרים שהתגלו כאסטמה של חתולים, והיא הפכה להיות תלויה בכדורי סטרואידים כי היא סירבה לתת לי לתת לה טיפול בעזרת משאף מיוחד לחתולים שהיה לא נוח ומפחיד עבורה.

אני שוכרת גם את ״היום המאושר האחרון״ שלי – היום האחרון שבו עבדנו במשרד בהרצליה, לפני שעברנו למשרדים אחרים (מה שגרר את המעבר שלי לרמת גן, את העבודה שלנו לאיזור תעשייה אחר, ואותי לצוות אחר עם מנהלים אחרים שלא היה לי טוב איתם).

בערב שלפני האחרון שני קולגות הזמינו אותי באופן ספונטני להצטרף אליהם לבירה אחרי העבודה. ביום האחרון עצמו הלכתי בבוקר לשחות (וזו היתה הפעם האחרונה שבה שחיתי או בכלל הלכתי לחדר הכושר ומשם המשכתי למשרדים ה״ישנים״ שלנו), עבדתי חצי יום – ואז כולנו היינו צריכים לגור בצורה מסודרת את המחשבים שלנו, ונפגשתי עם אמא שלי לארוחת צהרים בג׳ירף. אחרי הארוחה יצאנו לסיבוב בחנות רהיטים ליד המסעדה שהתבררה כיקרה מאוד.

אם אני זוכרת נכון שוב הצטרפתי לשני הקולגות ששוב ישבו לבירה אחרי העבודה, ומשם המשכתי הביתה וביליתי זמן בשיחה עם השכנה שעבדה בדואר והאכילה חתולים שאיתה התיידדתי בשנים שלי בשכונה.

בערב נסעתי לקניון כדי לשים את הסים שלי בסמארטפון החדש שקניתי, זה שהחליף את הנייד המאוד מיושן והכי זול בחנות שרכשתי שמונה שנים לפני כן כשחזרתי לארץ מארה״ב.

הרבה מאוד רגעים קטנים ופשוטים.

אני לא חשובת שהחיים שלי כיום בהכרח גרועים יותר במובנים הגרועים יותר של החיים, אבל אני כן מרגישה שחסרים לי הדברים החיוביים.

איכשהו במשך הרבה מאוד זמן אני תקועה בעבודה שאני פחות מרוצה ממנה, ובמשך תקופה ארוכה גם עבדתי רחוק מהבית מה שהקשה עלי לקיים איזושהי פעילות אחרי שעות העבודה, בעיקר כי הייתי מתעוררת מוקדם כל בוקר כדי ללכת לחדר הכושר – חדר כושר שונה מזה שהתחלתי בו שהיה בדרך לעבודה שלי.

וכמובן עולה השאלה – מה יגרום לי להרגיש שוב מאושרת, והאם אדע לזהות את זה?

בשלב זה אין לי ממש תשובה ברורה לזה.

חלומות בעת מלחמה?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני אישית לא חלמתי חלומות שקשורים למלחמה, לפחות לא כאלו שממש זכרתי אחרי שהתעוררתי. לכן כנראה שאני מתמודדת עם המלחמה וההשפעות שלה ללא צורך בלהתמודד איתה בעזרת חלומות.

ברור ששיגורי הטילים והאזעקות מפחידים, אבל בסופו של דבר יש לי ממ״ד וכיפת ברזל עושה עבודה נהדרת, מה שמקטין מבחינתי את גורם הפחד, ואני מירה כמה אנשים שהם חרדתיים משמעותית ממני בנושא.

מעבר לזה, יש לי מזל מאוד גדול בך שהקשר שלי עם ההרוגים והחטופים מאוד רחוק יחסית – יש רק הרוג אחד באחת מהמסגרות שלי, אבל לא מישהו שהכרתי מקרוב באופן אישי ולדעתי לכל היותר החלפתי איתו כמה מילים פעם או פעמיים לכל היותר. אני מכירה גם מישהו באופן רופף שהוא קרוב משפחה של אחד החטופים, אבל שוב זה לא קשר מאוד קרוב.

אני חושבת שהחלום שזרתי הכי טוב היה חלום שחלמתי בכיתה ה׳.

באותה תקופה שודרה בארץ הסדרה ״תהילה״, ובאחד מהפרקים אחת מנדמויות נשדדה ואיכשהו קישרה את זה לתקיפה של זאבים (אם אני זוכרת נכון, אמפי שגם צפתה בפרק סיפרה לי שבאמת היה לדמות חלום שזאב תקף אותה).

איכשהו באותו לילה חלמתי שאנחנו מבקרים את סבתא שלי במושב, ובזמן שהייתי לבד בחצר – פתאום הגיע זאב שהתחיל לרדוף אחרי. אני ברחתי למרפסת שבכניסה לבית של סבתא שלי ולא הצלחתי לפתוח את הדלת – אז קראתי לאמא שלי בזמן שהזאב התחיל לנשוך לי את היד (למרות שאני לא זוכרת שהחוויה היתה כואבת). אבל אמא שלי לא יצאה לעזור לי.

בשלב זה התעוררתי, ואחרי שנרגעתי לכמה דקות חזרתי לישון ולא היו לי יותר חלומות רעים באותו לילה. בבוקר שאחרי אמא שלי סיפרה לי שהיא שמעה אותי צועקת וקוראת לה – אבל היא היתה עייפה והחליטה לא לקום.

אני מניחה שהסמליות והמשמעות של החלום די ברורה – ושילוב של התוכנית המפחידה בטלוויזיה והיחס של אמא שלי בחלום שהשתקף גם בחיים האמיתיים…

ואז אחרי הפוסט, זכרתי חלום נוסף שחלמתי אתמול בלילה..

החלום התחיל כשהייתי בעבודה, והייתי צריכה לבצע משימה מסוימת. ואז מה קולגות שלי התחילו לדבר על איפה נאכל צהרים, והם עלו לרכב מסוים. אז הבנתי שהרכב חונה במקום חניה שהוא שלי אבל הרכב עצמו לא שלי כי אין לי רשיון ואני בעצם משכירה את מקום החניה למישהו אחר שהוא לא מהקבוצה של הקולגות שתכננו לצאת לצהרים.

אבל הקולגות שלי אמרו לי שזה בסדר והם יודעים לנהוג ברכב גם אם אין להם מפתחות והם הראו לי את זה בזה שהם הזיזו את הרכב למקום חניה אחר. אבל אז מה דקות אחר כך הרכב נעלם משם והתחלנו לחפש אותו די בלחץ.

ואז איכשהו התחיל לטפטף בחניון חומר רעיל והתפזרנו – וחלק מהאשים נתפסו על ידי אנשי כוחות הבטחון, אבל אני לא למרות שהגעתי לאיזור שבו נתפסו כמה אנשים דקות ספורות לפני שהגעתי לשם.

ואז בוף החלום מצאתי את עצמי מנסה לשכנע ״מישהו״ שיתנו גם לי לעבור לאן שעברו כל שאר הקולגות שלי, למרות שאני כבר לא זוכרת למה – מלבד העובדה שםה נמצאו במקום ״טוב״ ו״מגניב״ יותר.

אין לי מושג מה עומד מאחורי החלום. גם פרויד שמאוד האמין בפתרון חלומות ואפילו כתב על זה ספר כביכול אמר שלפעמים סיגר הוא רק סיגר (ולא סמל לשום דבר אחר).

שבעה שבועות של מלחמה

פעם מזמן כשהייתי בצבא, יצא לי לרכוש ספר במחיר מוזל בשם ״שלושה שבועות של סתיו״ שכתבה יעל דיין.

מדובר על ספר שעוסק במלחמת יום כיפור. המלחמה תפסה משפחה צעירה שבה האב היה בעברו קצין ביחידה מיוחדת, והוא גויס חזרה לצבא (כשאנחנו מגלים בדיעבד שהוא ויס כדי לחלץ מרגל ישראלי בקהיר). הספר מתמקד בתחיל באישתו עמליה שהחליטה להתנדב ביחידת הכוויות בבית החולים המקומי (כנראה בתל אביב) במהלך הלילות כעוזרת לא מקצועית כדי לתרום למאמצי המלחמה. היא בעיקר משוחחת עם הפצועים ועוזרת במשימות קטנות למיניהן, ובעיקר מספרת על הדינמיקה שבמחלקה במהלך המלחמה, בין השאר בתמיכה באמא של אחד הפצועים שהיתה אישתו של מי שהיה המאהב של המתנדבת לפני מלחמת ששת הימים ונהרג בה.

הציר שסביבו נע הסיפרו הוא בחור שנשרף בכל גופו ולא ידוע מי הוא – ולא מצליחים לזהות אותו. רק בסוף הספר בעצם מגלים שהבחור הוא אותו מרגל שבעלה של עמליה חיפש במצרים, שברח חזרה לישראל קצת לפני תחילת המלחמה והתגייס להלחם בלי שהמפעילים שלו היו מודעים לכך.

אבל הספר מנסה להעביר גם את האווירה בעורף של המלחמה, במיוחד בשלב שבו יש נפילת מתח מסוימת, עד כדי כך שעמליה מתבקשת להפסיק להגיע להתנדב בלילות כי כבר אין בה צורך כי מתחילה במובן מסוים ״חזרה לשגרה״, גם אם בשלב מסוים תהיה רעידת אדמה פוליטית וצבאית לאור האירועים שקרו בתחילת המלחמה.

ההשוואה של מלחמת יום כיפור למצבנו היום היא מאוד ברורה – מעבר לתאריך ה״עגול״ של הפרש של חמישים שנה (ויום), גם הפעם היו לא מעט פאשלות ברמה המדינית והצבאית שהובילו למבצע שגם הפעם הפתיע את ישראל, גם אם הצבא התאושש והגיע להישגים מאוד יפים בעדה (עד שהתחילה הפסקת האש).

אני אישית זוכרת עדיין את חוסר הודאות של היום הראשון ובמיוחד של הבוקר הראשון לפני שהתחילו לזרום הידיעות הרשמיות על מה בדיוק קורה ועל החדירה ליישובים השונים (החל מהקיבוצים וכלה בערים) ועל פעילות המחבלים בהם. ואז מצד אחד רצו שמועות לא מבוססות שלא היה ברור אם הן נכונות או לא – ומצד שני המנהיגים דיברו על מלחמה ארוכה ולא על ״סתם״ עוד מבצע, ולא ממש היה ברור למה.

הדבר החריג היחידי בעיני היה שבעצם האזעקות שהתחילו מוקדם בבוקר היו מפתיעות כי לא היתה מתיחות מיוחדת שהיתה אמורה להוביל אליהן. במקרה הייתי ערה מוקדם באותו בוקר ודקה או שתיים לפני שהאזעקות הופעלו אצלנו ברמת גן – חשבתי ששמעתי הדים של יירוטים או נפילות של טילים מאיזורים אחרים (כששקט בחוץ אנחנו יכולים לשמוע הדים של פיצוצים מאיזור חולון ובת ים ואולי אפילו ראשון לציון בדרום ולא מעט מהשרון בצפון) אבל זה לא נשמע לי הגיוני עד שלא התחילו אזעקות אצלנו.

ואכן היו לנו כמה אזעקות באותו יום, וגם בימים והשבועות הבאים היו לנו לא פעם לפחות אזעקה אחת ביום, ולפעמים אפילו יותר. אבל עם הזמן ״התרגלנו״, ועם התקדמות המבצע ובמיוחד הכניסה הקרקעית השיגורים פחתו בגלל הפעילות של צה״ל.

לכן במובן מסוים רבים כבר חזרו ל״שגרה״, והמלחמה הפכה להיות רחוקה יותר עבור כולנו (מלבד האנשים שאיבדו את היקרים להם כי הם נהרגו או נחטפו).

אבל עכשיו יש הפסקת אש שכרוכה בשחרור חטופים, ועד כמה שהשחרור עצמו מאוד משמח את כולנו (גם אם הוא חלקי מאוד, וכמובן שיש דאגה גדולה לגורלם של החטופים שנשארו מאחור) – יש בהפסקת האש הזו משהו שמאוד מפחיד אותי.

פרשנים רבים מדברים על כך שתהיה נסיגה מסוימת בהישגים של צה״ל בכך שמאפשרים לחמאס להתאושש ולהתארגן מחדש, אבל בעצם מה המשמעות של זה? האם מדובר רק על קושי בלחימה וסכנה מוגברת לחיילים?

אחד החששות שלי הוא שהחמאס גם מתכנן לשקם את מערך הטילים שלו כדי להחזיר לעצמו את היכולת לשגר הרבה טילים בתדירות גבוהה כפי שקרה בתחילת המלחמה (ואולי אפילו ״להשתפר״), ושתהיה לחמאס מוטיבציה ״לשבור״ באופן מפתיע ובלתי צפוי את הפסקת האש בתקיפה כזו על העורף. אמנם מדברים על ארבעה ימים לפחות, אבל אני בטוחה שההפסקה תופר באופן בלתי צפוי על ידי החמא בהתקפה כזו, כנראה על העורף.

מעבר לזה, אני חושבת החטופים הוא נקודת הלחץ היחידה של החמאס נגד ישראל (במיוחד כשיש לחמאס מלאי מוגבל של טילים שהם צריכים לשמור לכל אורך המלחמה ולכן פחות יכולים להפחיד את העורף) – והשחרור של עוד ועוד חטופים יהפוך להיות יותר ויותר קשה עם הזמן, וסביר להניח שהחטופים האחרונים ״יבלו״ לא מעט זמן בשבי החמאס.

ועוד משהו מטריד אותי וזו השאלה מה בדיוק ההסכם מכיל – והאם קיבלנו את כל הפרטים שלו מהממשלה. למשל ביום חמישי רצה שמועה על כך שהחמאס דרש שצה״ל לא יזיז את הכוחות שלו כתנאי נוסף להסכם ושבגלל תנאים כאלו ההסכם נדחה.

כמובן שלאי הזזת הציוד והכוחות יש השפעה על המשך המלחמה ותאפשר לחמאס לתקוף אותם ולהתגונן מפניהם טוב יותר, ואין לי מושג אם זה תנאי אמיתי שעלה , ואם כן – האם זה תנאי שממשלת ישראל הסכימה אליו, או לא?

ברור שלפעמים אין אפשרות לחשוף בפנינו את כל הפרטים, אבל אני לא ממש סומכת על הממשלה לאור הפאשלה שבתחילת המבצע וההתנהלות השוטפת שלה שדואגת לכסת״ח במקום לניהול נכון של המלחמה.

יש מנות אוכל מיוחדות שמיוחדות לך או למשפחה שלך בתקופת החגים?

זו שאלה שעלתה נושא שוורדפרס הציע לנו לכתוב עליה, כנראה בגלל ש״עונת החגים״ בארה״ב התחילה בגלל שבסופ״ש זה חג ההודיה האמריקני – ואז עוד כמה שבועות העולם הנוצרי יחגוג את חג המולד ואז את השנה האזרחית החדשה.

אני חושבת שכילדה לסבתא שלי היו לא מעט מנות מיוחדות לכל חג. למשל בשבועות היא היתה מכינה בלינצ׳ס במילוי גבינה וצימוקים, שלמרות שהם היו פשוטים הם היו טעימים משמעותית ממה שאפשר לקנות כיום בחנויות ושאר מאפיות, אולי כי היא הכינה אותם עם הרבה מילוי אבל בלינצ׳ס יחסית דקים (לעומת בלינצ׳ס מסחריים שמכילים הרבה מאוד ״בצק״ ומעט יחסית מילוי, ומאוד קמצניים בצימוקים). או למשל בפסח היא היתה חותכת מצות רטובות למלבנים, וממלאת זוג מלבנים בפירה – ואז מטגנת את זה בביצה.

אבל אני חושבת שרוב המאכלים שלה היו כלליים לכל החגים, והקשר שלהם לחגים נבע בעיקר מהעובדה שהיינו מבקרים את סבתא רק בחגים והיא היתה מכינה עבורנו את המאכלים האלו בגלל שביקרנו, למרות שכנראה שהיו כמה מהם שהיא באמת היתה מכינה רק לחגים כי הם דרשו מאמץ מיוחד. כמו למשל גפילטע פיש, או מרק פירות ורוד (שהכיל בעיקר תפוחים), או לפני שנים גם לפתן מפירות יבשים.

היא גם ״זכרה״ את המאכלים האהובים על הנכדים שלה, היתה דואגת להכין לנו אותם, אבל בשלב מסוים זה היה בעייתי, כי למשל היא זכרה מה אני אהבתי בגיל 15, ולא ממש חשבה שבגיל שלושים פלוס אני אולי פחות אוהבת קישואים ברוטב עגבניות מאוד מאוד מתוק.

אמא שלי לרוב מגישה בחים אוכל שהיא יודעת שאנשים אוהבים, והמסורות לחג מסתכמות למשל רק בתפוח בדבש בראש השנה או המזונות של קערת פסח בפסח. היא אפילו מגישה פשטידות כל השנה אז הן לא בהכרח מיוחדות לשבועות למרות שהן חלביות….

ניו מקסיקו – white sands national park

פארק ״החולות הלבנים״ הוא פארק שנמצא בניו מקסיקו – ויש בו בעיקר דיונות חול לבנות, והרבה היסטוריה מוקדמת של ההתיישבות האנושית בצפון אמריקה.

הפארק עצמו נמצא בתוך בסיס טילים אמריקני, שמשמש בעיקר לניסויים שונים בטילים. גם לבסיס יש היסטוריה מעניינת – הפצצה הגרעינית הראשונה ״טריניטי״ נוסתה בו ביולי 1945, למרות שזה לא קרה קרוב לפארק שבו ביקרנו. ומסתבר שגם פעם נחתה בו אחת ממעבורות החלל.

מבחינתנו זה אמר שבעצם היינו צריכים לעבור ביקורת כשעברנו דרך האיזור הצבאי – מה שאמר שפשוט נכנס חייל אמריקני ובדק את הדרכונים שלנו. חשוב לי לציין ייתכן מאוד שחברת הטיולים שדרכה נסענו העבירה את השמות של המטיילילם מראש לצבא, ולכן חשוב לבדוק מראש מה הדרישות למעבר דרך האיזור הצבאי כדי להגיע לפארק.

הנהג שלנו סיפר על כך שפעם כמה מטיילות בריטיות צעירות כן הסתבכו עם הבקשה של החייל הבודק בגלל התרגשות או חששות, מה שגרם לתגובה חסרת סבלנות של החייל – שרק הלחיצה אותן רק יותר. חשוב לציין בנקודה הזו שהאוטובוס עבר את האיזור הצבאי בלי בעיות למרות ה״תקרית״.

בפארק אפשר בעיקר להסתובב בין הדיונות שזה נחמד לזמן מוגבל – ואפשר גם לגלוש בהן כפי גולשים בארץ או בכל מדינה אחרת. גם השקיעה בפארק מאוד יפה על רקע הנוף.

אחרי 40 יום של מלחמה איך נראית שגרת הפנאי שלכם?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

כשהייתי ילדה, גרתי בירושלים שהיתה אז עיר שנחשבה למות פיגועים – עד כדי כך שאחת מה״דודות״ של אמא שלי (קרי קרובת משפחה רחוקה ומבוגרת מהדור של סבתא שלי) שגרה בתל אביב סירבה לבוא לבקר אותנו.

ואז כמה שנים אחר כך, בינואר ופברואר 1991 – צחוק הגורל קבע שכל התל אביבים ברחו לירושלים מחשש הטילים ששוגרו מעיראק (למרות שעיקר הטילים פגעו בכלל ברמת גן וגבעתיים).

כמה שנים אחרי זה, בתקופת הפיגועים שליוותה את חתימת הסכמי אוסלו שבה היו המון פיגועים בין השאר בירושלים ובתל אביב – אני עברתי לבאר שבע ללימודי התואר שלי, שהיתה עיר יחסית שקטה אז מבחינת פיגועים או טרור.

כמובן שהמצב השתנה, וכיום באר שבע היא אחת הערים שהכי סובלות משיגורי טילים מרצועת עזה, גם ב״שגרה״ ולא רק בזמני מלחמה.

במובן מסוים, בישראל אף פעם לא באמת היה ״שׁקט״ – ותמיד היתה מתיחות בטחונית באיזור כזה או אחר (ולרוב יותר מאחד) גם בלי מצב של מלחמה או מבצע ״רשמיים״. נכון שבתקופות כאלו יש פחות שיגורים והאיזורים המושפעים הם פחות משמעותיים – אבל עדיין אין שקט ״מוחלט״.

כך שגם ב״שוטף״ אנחנו לא פעם מתעלמים משגרה בטחונית בעייתית – כמו למשל בדרום ששם יש שיגורים מידי פעם גם ב״שׁגרה״, ואנחנו לא מרגישים לא נעים לחיותת בשגרה שכוללת לצאת לבלות או אימונים בחדרי כושר למשל.

ואני אישית חושבת שיש חשיבות לפעילות כזו – כי קודם כל, המנעות ממנה לא עוזרת לאף אחד. המנעות מללכת למסעדות או לחדרי כושר או לנופש (במקומות בטוחים כמובן) לא מונעת את מצבי המלחמה או הסבל באיזורי הגבול. היא לא ממש משנה בהם כלום.

מצד שני, היא כן תורמת לטובה למצבם הנפשי והגופני של התושבים, וזה חשוב (וגם נצחון מסוים על הטרור – כי מצב נפשי גרוע ומצב פיזי גרוע הם בהחלט נצחון גדול עבור הטרוריסטים).

וחשוב גם לזכור שיש פה פן כלכלי שגם לפיו נקבע ה״חוסן״ שלנו. כל אותן מסעדות, ובתי קפה, וחדרי כושר, ושאר מקומות הבילוי הם עסקים שייסגרו אם לא נשתמש בהם, וזה יפגע לרעה בכלכלה שכבר ככה נפגעת בגלל המלחמה.

כמובן שכל זה צריך להתאים לכל אחד מאיתנו אישית. כמובן שיש אנשים שעדיין יש להם קשר ישיר למלחמה – למשל אם הם קרובי משפחה או חברים של חטופים או של אנשים שנרצחו בשביעי לאוקטובר, או אם הם עצמם מהדרום או הצפון או שקרובים להם מתגוררים שם ונפגעו בצורה כזו או אחרת מהמלחמהֿ, או שפשוט הם רגישים יותר למצב וללחצים שנבעו ממנו בשבועות האחרונים ועדיין לא חזרו לעצמם גם אם האזעקות והטילים נחלשו בצורה משמעותית בשבועןת האחרונים.

כל תגובה פה היא אבעית ונכונה בעיני, אבל אני חושבת שהמנעות מפעילויות שהן בטוחות רק כי יש מלחמה ברקע היא סמלית אבל די מיותרת ולא תורמת לאף אחד.

אני חושבת שמה שיהיה משמעותי באמת עבור מי שעדיין מושפע באופן ישיר ואישי מהמלחמה הוא לא המנעות מההנאות שבחיים – אלא תמיכה ישירה בהם.

משפחות החטופים למשל ישמחו לתמיכה במאבק שלהם לשחרור כל החטופים או אפילו לקבלת מיגדע עליהם. וכמובן שמשפחות שהיכולת שלהן להתפרנס או לתפקד בעקבות החטיפה נפגעה קשות ישמחו לעזרה בתחומים האלו.

המפונים מהדרום והצפון ישמחו לתמיכה רגשית – אבל גם עזרה בכל מה שקשור לשהות שלהם מחוץ לבית. זו יכולה להיות עזרה במציאת מגורים חלופיים עד סוף המלחמה או אפילו מעבר לכך במקרה שהבתים שלהם נהרסו, ובמציאת מסגרות של עבודה עבור עצמם ומסגרות לימודים, חוגים וחברה עבור הילדים שלהם. וכמובן שאסור לשכוח טיפול נפשי ראוי שיעזור להם להתמודד עם החוויות הקשות שהם עברו בימים הראשונים למלחמה.

באותה מידה, החיילים והמשפחות שלהם גם זקוקים לתמיכה שלנו, בין אם זה בציוד או אפילו ״פינוקים״, ובין אם זו בתמיכה אחרי שהם נפצעו או חלילה נהרגו והמשפחה שלהם תצטרך להתמודד עם אובדן של ילד/ה, אח/ות, דוד/הֿ, או כל פונקציה משפחתית אחרת.

בסופו של דבר אני חושבת שחשוב דווקא בתקופה הזו, שבה קל מאוד לחזור לשגרה ב״עורף״ לא לשכוח את הצרכים האלו. הם אלו שדורשים התייחסות ארוכת טווח, ואסור שנשכח אותם.

Don't it always seem to go that you don't know what you've got 'til it's gone?

זו שורה משיר שכתבה ג׳וני מיטשל, אבל אני אוהבת את הגרסא הזו שלו של להקת Counting Crows.

בנובמבר / דצמבר 2019 יצא לי לטייל בניו זילנד לחופש. נרשמתי לטיול המאורגן ורכשתי כרטיסי טיסה די הרבה זמן לפני (בפברואר ומרץ 2019), בלי לחשוש מבעיות כמו מגיפות או מלחמות שעלולות לגרום לביטול הטיסה והטיול, שלמזלי באמת לא בוטלו ולכל היותר היה לי עיכוב רציני ומעצבן בטיסת ההלוך, ובדיעבד יצאתי מטיול המאורגן עם תחושות לא נעימות לגבי כמה אירועים שהתרחשו בו.

אבל כהכנה לטיול, התחלתי כבר בחודשים שלפניו ללכת יותר ברגל – ובמיוחד בהליכות שתמיד הייתי עושה בימי שבת, שבהן הייתי הולכת בחוץ ולא בחדר כושר על ההליכונים. לפני הטיול הייתי הולכת משהו בין 5 – 7 ק״מ בהליכות האלו, אבל עם הזמן השתדלתי להעלות את מספר הק״מ שהייתי הולכת, והיו בהחלט הליכות שבהן צעדתי בין 10 ל 12 ק״מ.

עזבו את העובדה שרובן של הצעדות האלו קרו בחודשים בין מאי לתחילת נובמבר שהיו מאוד חמים. עזבו את העובדה שהן לקחו לי חלק ניכר מהבוקר. וגם עזבו את העובדה שהייתי כל כך מותשת אחרי ההליכות האלו שכשחזרתי מהן הייתי איכשהו גוררת את עצמי להתקלח ואז נכנסת למיטה לשינה של שעה או שעתיים רק כדי להתאושש. ֿ

איכשהו לאחרונה אני מתחילה להתגעגע אליהן.

זה קרה בעיקר מתחילת השבוע הזה, שבו חזרתי לחדר הכושר אחרי היעדרות של כמה שבועות בעקבות המלחמה. בהתחלה חדר הכושר עצמו עבד בצורה לא מסודרת ומוגבלת (היתה מגבלה רצינית על כמות האנשים שיכלה להתאמן בו זמנית, ושירותים כצן הבריכה או שיעורים בוטלו) – ובמקביל היה לי לחץ בעבודה והיה לי נוח להשלים אותה בשעות האלו של האימונים. עם הזמן, זה הפך למעין הרגל – ובמיוחד כשהייתי ישנה פחות טוב בלילות ובודקת כל הזמן חדשות ולכן מאוד נהניתי מהאפשרות של לפחות להתעורר מאוחר יותר בבוקר.

כמובן שבשלב מסוים חדרי הכושר חזרו לשגרה, אבל לי היה נוח עם השגרה החדשה גם כן. אמרתי לעצמי כל הזמן לחזור לחדר הכושר – אבל איכשהו תמיד היתה לי סיבה למה לדחות את זה למחר, ואז לשבוע הבא.

בעצם רק בשבוע שעבר הסיבות האלו היו באמת טובות ורלוונטיות – בשישי שלפני כן סבלתי מכמה התקפים של הקאות יבשות (בערך 5 – 6) בשלוש ומשהו שעות, וזה גרם לגב שלי להתפס לכמה ימים. במקביל הייתי בתורנות בעבודה, מה שאמר שהייתי צריכה להיות זמינה טלפונית כל הזמן, ולא יכולתי ללכת לשחות (כפי שלרוב אני עושה בימי שני ורביעי). בשלישי הלכנו למשרד אז העדפתי לא ללכת גם לחדר כושר וגם למשרד כי היתי צריכה לקחת את התיק עם הלפטופ שלי על הגב ולא רציתי לאמץ את הגב שלי יותר מידי אחרי שהוא היה ממש תפוס, ובחמישי איכשהו בפעם השניה בכל ההיסטוריה של התורנויות שלי (ובפעם הראשונה שבה זה היה לא מוצדק) – אחד מאנשי התמיכה החליט להתקשר אלי לבי משהו שנפתח לנו. התברר שזה לא היה בעדיפות שהצדיקה את השיחה בארבע לפנות בוקר, ושהבעיה בכלל לא היתה שלנו אלא סתם נשלחה אלינו בטעות – אבל עדיין זה מנע ממני ללכת לחדר כןשר.

אבל ביום ראשון איכשהו ״שברתי שגרה״ וגררתי את עצמי לחדר הכושר. וזה היה כואב – פחות האימון עצמו (למרות שהיה לי יותר קשה מהרגיל), אלא אחר כך. איכשהו הגוף שלי התאושש פחות טוב – וזה החמיר ביום שני אחרי אימון השחיה. ביום שלישי בבוקר, כשהגעתי לחדר הכושר לאימון משקולות נוסף – בקושי גררתי את עצמי למקלחות אחר כך שלא לדבר על החזרה הביתה באוטובוס.

אבל ביום שלישי בערב התחלתי להרגיש טוב יותר, וברביעי הרגשתי גם קצת פחות עייפה אחרי האימון, ויותר טוב מאשר ביום שני.

ואתמול (בחמישי) הרגשתי עד כדי כך טוב שכשבערב התקשר אלי המנהל המקצועי של המדריכים והציע לי להתאמן עם מאמן שונה מהמאמן שאני לרוב עובדת איתו (שנמצא מאז תחילת המלחמה נמצא במילואים), הסכמתי לעוד אימון היום בבוקר (שישי).

כלומר עברתי מאפס – לשישה אימונים בשבוע. ואני לא זוכרת את הפעם האחרונה לפני המלחמה שאפילו ביצעתי חמישה אימונים רציפים בשבוע…

אז אני אופטימית, אבל אולי זה קל בידיעה שמחר אני ככל הידוע לי הולכת לנוח יום אחד (שזה בריא בשגרת אימונים).

איך בדיוק צה״ל קבע את מוטה של רב״ט נועה מרציאנו?

לא נועד לבעלי קיבה חלשה.

שלשום פורסם שהחמאס שחרר סרטון של השבויה רב״ט נועה מרציאנו שלא שודר לציבור הרחב בגלל שהוא מכיל ״לוחמה פסיכולוגית״ כזו קשה שהוא לא שודר לציבור הרחב.

ואתמול פורסמה כתבת המשך שבו צה״ל פרסם שנקבע מותה של נועה.

ואני ושאלת את עצמי – איך הם קבעו את זה?

אפשרות אחת היא כמובן שהסרטון ב״כיכובה״ צולם לפני כמה ימים, אבל שהיא נמצאה בשטח ללא רוח חיים אחרי שהסרטון צולם, אבל איכשהו זה לא מסתדר עם לוחות הזמנים של שליחת הסרטון ונשמע יותר מידי כמו צירוף מקרים.

ואז עולה אפשרות אחרת: שהיא הוצאה להורג במהלך הסרטון. זה מאוד מתאים לתזמון, וגם מתאים להצהרות שמדובר על לוחמה פסיכולוגית כזו חמורה שחשיפה אליה תגרום נזק ענקי לציבור הצופים בגלל האימה. מעבר לזה – הידיעות בימים האחרונים מספרים על התפרקות מוחלטת של החמאס, וצעד כזה של רצח ועוד כזה מצולם יכול בהחלט להיות תגובה שלהם למצב כדי לפגוע בישראל – וכמובן כדי לנסות לדחוף מהר יותר להפסקת אש שתאפשר לחמאס להתאושש ולהתארגן מחדש, מה שישראל כמובן מסרבת לעשות…

וזו מחשבה שמפחידה אותי, במיוחד לגורלם של שאר החטופים…

ניו מקסיקו – gila cliff dwellings

ניו מקסיקו כפי שניתן להבין היא מדינה שנשלטה בעבר על ידי הספרדים ואפילו היתה מחוז של מקסיקו – עד שהיא נכבשה על ידי האמריקנים. בהתחלה היא היתה חלק מטריטוריה מאוחדת עם אריזונה, אבל בסופו של דבר קיבלה עצמאות כמדינה בשנת 1912 כמדינה ה 47 של ארה״ב, אחת האחרונות שקיבלה מעמד כזה (רק הוואי, אלסקה, ואריזונה הוכרו אחריה).

כפי שניתן להבין מהקרה הגיאורגרפית לאריזונה ולמקסיקו – ניו מקסיקו היא מדינה מאוד חמה בקיץ, למרות שהיא יכולה להיות מאוד קרה בחורף.

בה גם מסתיימים הרי הרוקיס בצידם הדרומי.

נראה שבניו מקסיקו שימור התרבות המקומית של שבטי ה״אינדיאנים״ (כו כפי שהם מכונים האמריקנים המקומיים) הוא חלק מהתרבות של המדינה – ויש בה לא מעט אתרי תיירות שקשורים לנושא – ושימו לב שאחד האתרים הוא הריסות של יישוב אצטקי, תרבות שאחנו לרוב מקשרים למקסיקו ומרכז אמריקה.

אנחנו ביקרנו באתר בשם Gila Cliff Dwellings שהם מבנים שנבנו בתוך מערכת מנהרות. המנהרות נמצאות על צלע הר וצריך לעלות על ההר ולרדת ממנו כדי להגיע לאתר, אבל המסלול לא ארוך או תלול במיוחד.

המילה Gila לא מבוטאת כ״גילה״ אלא כ״הילה״ – ויש באיזור דרום מערב ארה״ב לטאה ארסית בשם Gila Monster – גם אתר המהרות וגם הלטאות נמצאות בקרבה ל Gila River וכנראה משם שמן המשותף.