התיירת המקרית

לפני כמה שנים, חברה בפייסבוק שיתפה פוסט שכתבה מכרה או חברה שלה.

אותה מכרה או חברה, שבואו ונקרא לה מ. בקיצור, היתה נשואה לי. – בוגר תואר במדעי הרוח והחברה שבדיוק סיים מה שמכונה ״בוטקמפ״ להייטק, בהמלצתו של מכר אחר שלהם, א., שהתחיל את ההסבה כמה חודשים לפני י. והמליץ עליה בחום.

---

מהו בדיוק אותו בוטקמפ? לא מעט חברות מציעות קורסים ואפילו הסבות להייטק, אבל לא מעט מהן הן כאלו שילמדו אותכם את הבסיס של מקצוע התכנות תמורת תשלום כזה או אחר – אבל לא ברמה שבה תוכלו למצוא עבודה בתחום ללא הרבה תרגול עצמאי והמשך לימוד ארוך ורציני באופן עצמאי, וגם אז לא מובטח לכם שיקבלו אותכם לעבודה.

אבל ישנן כמה חברות השמה בהייטק שהחליטו לפתוח קורסי הסבה בעצמן – כאלו שבתוך בערך חצי שנה של לימודים אינטנסיביים, באופן דומה לזה של יחידות שונות בצבא, יספקו להן עובדים עם יכולת תכנות. לתוכנית יש תנאי קבלה די קפדניים לגבי הממוצע שהמועמד הוציא בתואר – ובמהלכה אפשר גם להעיף מועמדים שלא עומדים ברמה המקצועית הנדרשת. וזה מעבר לעובדה שההכשרה כזו אינטנסיבית שאין אפשרות כנראה לעבוד במקביל אליה, ולכן החברה משלמת איזשהו תשלום סמלי למועמדים.

הרווח של החברה נובע מכך שבסוף ההכשרה – החברה דורשת מהמועמדים לעבוד דרכה כעובדי קבלן במשך שנתיים. החברה עצמה אומרת שההתחייבות הזו מצידה לחיפוש עבודה תקפה למשך כמה חודשים, ואם החברה עצמה לא מוצאת למועמד תפקיד במשך התקופה הזו – הוא משוחרר לחפש עבודה בעצמו.

---

בתקופה שבה נתקלתי בדיון שבו י. וא. ניסו ״למכור״ את תוכנית ההסבה שהם עשו – היה בארץ משבר כלכלי שנגרם מהקורונה. אמנם בתחילתו היה חשש שגם תחום ההייטק יושפע מהמשבר, אבל לאורך זמן התברר שתחום הייטק לא רק שלא נפגע מהמשבר אלא אפילו התחיל לפרוח – ולכן הרבה מאוד אנשים רצו להשתלב בו כדי להנות מהיציבות הכלכלית היחסית של התחום וגם מהמשכורות הגבוהות באופן יחסי.

במצב כלכלי של פריחה בהייטק, יש תופעה שרבים מכנים ״כל מטאטא יורה״ – כלומר אנשים רבים מקבלים לתחום יותר בקלות, כי יש מחסור רציני בכוח אדם. במצב כזה, אותם מכונים שמבצעים הסבה מבינים שמבחינתם זו הזדמנות לגייס לא מעט עובדים כדי שהן עצמן יוכלו להשים אותם וכך להרוויח יותר כסף.

ועבור אנשים כמו י., א., ובני המשפחה שלהם – ההצעה נראית מפתה, בין השאר כי השכר שהם יקבלו גם כעובדי קבלן בהייטק (שהן משכורות יחסית נמוכות) גבוה משמעותית מהשכר שהם יקבלו בתפקידים שאליהם הם יוכלו להגיע עם התואר הא טכנולוגי המקורי שלהם.

וי.וא. גם ראו בהשמה שפחות או יותר מובטחת להם בסוף ההסבה יתרון: רבים מבוגרי התואר מתקשים להתקבל לתפקיד הראשון שלהם, אבל להם מובטח כבר התפקיד הזה שייתן להם ניסיון ראשוני – שיאפשר להם אחרי שנתיים למצוא תפקיד עצמאית בתנאים טובים יותר.

או לפחות כך י. וא. מאמינים – בתמימות מסויימת. הם מבחינתם מאוד אסירי תודה לחברה שנתנה להם הזדמנות להכנס להייטק – ומאמינים בכל ליבם שיש לחברה רצון גם לקדם אותם כמה שיותר מבחינה טכנולוגית, ושלבוגרים שלה יהיה באופן כללי ״שם טוב״ בקרב כל חברות ההייטק כבעלי יכולת גבוהה משמעותית משאר השוק כדי שהם יהיו ארקטיביים להשמה.

מעבר לזה, י. ובמיוחד א. ניסו לטעון שההסבה אפילו עדיפה על פני תואר במדעי המחשב כי היא הרבה יותר פרקטית ויש בה הרבה פחות תיאוריה ״מיותרת״.

---

הבעיה היא שהמציאות מורכבת הרבה יותר ממ שי. וא. חושבים.

בהחלט יש חברות השמה שמתמחות בהשמה של עובדים שהם מומחים בתחומם. אבל לרוב מדובר על חברות השמה שהן מעין ״בוטיק״, וישנם מתכנתים שיש להם ידע או יכולת גבוהים בתחום מאוד ספציפי שלרוב לא יהיה קיים בשוק באופן גורף. חברות ישכרו את שירותיהם במצב שבו למשל הן רוצות להתחיל פרוייקט בתחום לא מוכר ומעוניינות במישהו שיתחיל אותו, או שיישאר עד שהשלב הראשוני של הפרוייקט ייושם – ואז יעבור הלאה והעובדים הקיימים יתחזקו את המוצר החדש או ימשיכו לפתח אותו.

אבל החברות שמבצעות קורסי הסבה הן לא חברות ההשמה ה״בוטיקיות״ – אלא אלו שהן גדולות, ושהעובדים שלהן הן לא מהטופ אלא עובדים ממוצעים, ואולי נחשבים אפילו לקצת פחות מכך. הסיבה לכך היא שעבודה דרך חברות הקבלן האלו היא לרוב בתנאים פחות טובים (למשל המשכורת של העובד תהיה נמוכה יותר כי חלק ממנה הופך להיות עמלה לחברת הקבלן, והעובדים לא פעם לא מקבלים הטבות שונות שהעובדים הישירים בחברה מקבלים), והעבודה היא זמנית ולא בהכרח מבטיחה עבודה רציפה לאורך זמן – לא פעם מי שמגיע אליהן הם אותם עובדים שלא מצליחים למצוא עבודה אחרת בקלות.

וחשוב לזכור: לא פעם עובדי הקבלן הם אלו שמפוטרים ראשונים במצב של קיצוצים בגלל הקלות היחסית של הפיטורים שלהם מצד החברה שבה הם עובדים באופן לא ישיר. אין צורך בהתראה מראש, אין צורך בפיצויי פיטורים – ואפשר גם בקלות לתת למישהו אחר מטעם חברת הקבלן להודיע לעובד על כך שהוא כבר לא הולך להיות מועסק יותר.

---

ויש את הנקודה של איזה לימוד עדיף – האם הלימוד הפרקטי שנלמד דרך ההסביה הוא החשוב, או אולי התיאוריה שבתואר?

העניין הוא שלתואר יש כמה יתרונות.

הראשון הוא שבהרבה מובנים הוא מסננת: מי שמצליח להתקבל לתואר שהוא מבוקש ולכן דרישות הסף שלו מאוד גבוהות, ומצליח לסיים תואר שהוא קשה ומורכב ודורש יכולות טכניות גבוהות – הוא כנראה אדם מוכשר עם יכולות גבוהות בתחום המחשבים. ברור שלא מדובר על מסננת מושלמת – כבר ראיתי אנשים שניסו להצמד לסטודנטים המוכשרים בכל מה שקשור לתרגילים הפרקטיים כדי לקבל בהם ציון גבוה בלי באמת לעשות אותם בעצמם, ואחרים שהצליחו במבחנים התיאורטיים בגלל היכולת לשנן ולא בהכרח בגלל היכולת להבין. אבל אלו הם מיעוט מאוד קטן.

מעבר לזה, הידע התיאורטי הוא חשוב – בין השאר כי הקורסים שבהם מלמדים את הידע הזה מפתחים גם את יכולת החשיבה ליכולת מורכבת יותר. אבל מעבר לזה – לא מעט מהידע שיכול לעזור לכתוב תוכנה יעילה יותר נובעים מתחומים שהם תיאורטיים: חקר ביצועים של יעילות הזמן של תוכנה מבוסס על עקרונות מתמטיים – וגם לא פעם מהיכרות מעמיקה עם איך עובדת מערכת המחשב, החל מרמת מערכת ההפעלה וכלה באיך עובדת החומרה.

לכן מעסיקים יעדיפו לא פעם עובדים בעלי תואר – במיוחד במצבים שבהם אין לעובד עדיין מספיק ידע או ניסיון משמעותיים שעומדים בפני עצמם.

---

ויש עוד נקודה חשובה שקשורה ספציפית להסבות עצמן: לחברות הקבלן אמנם יהיה נחמד אם העובדים שלהן יקבלו ניסיון מקצועי טוב ובמיוחד כזה שיתבטא במשכורת גבוהה יותר – אבל קודם כל הן רוצות שהוא יקבל משכורת. הסיבה לכך פשוטה: ההבדל בין יש משכורת לאין משכורת מבחינתן (כמקבלות עמלה על כל משכורת) הרבה יותר משמעותי מההבדל בין משכורת גבוהה למשכורת נמוכה (שהביטוי שלה בעמלה קיים אבל מינימלי).

לכן ההסבה סובבת סביב היכולת למצוא לתלמידים עבודה – ומהר. כל אדם שנראה היה שלא יויכל למצוא עבודה בסופו של התהליך – לא מתקבל לקורס או יכול להתבקש לעזוב באמצע כי הוא לא עומד בציפיות.

אבל ממה שהבנתי מהתיאורים של י. ושל א. – החברה עצמה עורכת הערכות של הבוגרים (בין אם במהלך הקורס או בין אם בתהליך ההכנה לראיונות שהחברה נותנת לעובדים), והיא מפנה אותם לתפקידים לפי ההערכות האלו, ומי שמתקשה לענות על שאלות שהן מורכבות יותר, יופנה לתפקידים שבהן לא צריך לענות עליהן – והמשמעות של זה היא תפקידים שהניסיון שצריך בהם רחוק מלהיות איכותי.

י. וא. טענו שמי שיש לו יכולת מיקוח יכול לסרב לתפקידים מסוימים שהם לא מעוניינים בהם – אבל צריך בשביל זה להיות מאוד אסרטיביים, וגם אז זה עובד רק לסירוב אחד או שניים אבל לא ליותר.

הבעיה היא שניסיון לא איכותי אומר שלאורך זמן – העובד יתקשה למצוא עבודה טובה יותר. המשמעות של זה היא לרוב משכורות נמוכות יותר, תפקידים פחות טובים לאורך זמן – וגם קושי משמעותי למצוא תפקידים טובים בעתיד, במיוחד בניסיון למצוא עבודה באופן עצמאי ולא דרך חברת הקבלן (שזה אפילו יכול להתפס כיתרון בעיני חברת הקבלן). ובסופו של דבר, כנראה שגם הקריירה שלהם תהיה קצרה יחסית ולא עד הפנסיה.

---

הכרת התודה והרצון של י. וא. להאמין בחברת ההסבה ובתהליך שהם עברו ברורה לי. מבחינתם הם זכו הזדמנות לעבוד בתחום רווחי ומבוסס יותר ממה שהם היו יכולים לעשות ללא ההסבה ועם התואר המקורי שלהם.

אבל חלק גדול מהדברים החיוביים שהם ניסו ״למכור״ לקוראים נשמעו כמו שהם הוקראו ממעין דף מסרים של החברה שמבצעת את ההסבה, כנראה מתוך רצון למכור את התוכנית כשווה לתואר למרות שהיא לא.

ויכול מאוד להיות שי. וא. נשמעו אופטימיים כי הם היו בוגרים טריים של התוכנית, ולא היו צריכים מעולם להתמודד עם חיפוש עבודה עצמאי – ובמיוחד לא עם משבר כלכלי כפי שיש כיום. אני מניחה שההמלצה שלהם לחיוב תהיה הרבה יותר אמינה אחרי חמש עד עשר שנות קריירה, שבהן הם היו מתנסים קצת יותר בשוק ההייטק ומבינים את התמונה הכוללת של ההסבה.

כשחזרתי לארץ מהרילוקיישן שלי אי שם ב 2004, עבדתי בחברה שבה קיבלנו תקציב של ״נקודות״ שיכולנו להשתמש בהן להרבה מאוד פעילויות מחוץ לשעות העבודה. מכיוון שהיה מדובר על חברה גדולה, כנראה שהיה לה משתלם להוציא כך את תקציב הרווחה שלה – והיה מגוון מאוד רחב של פעילויות. אני זוכרת למשל קורסי בישול, הצגות שונות למבוגרים וילדים – ובתקופה שבה חזרתי לארץ, גם הרבה מאוד חוגים מסוגים שונים למלאכת יד, משהו שהיה מאוד פופולרי בזמנו. אלו יכלו להיות סדנאות להכנת תכשיטים מחרוזים, או הכנת אלבומים מעוצבים במלאכת יד (שהיו למשל מאוד פופולריים כמזכרת מחתונות בתקופה שלפני שאלבומים דיגיטליים הפכו להיות פופולריים), ובהרבה תחומים אחרים.

אני עבדתי אז בהוד השרון, והיה סטודיו בכפר סבא שגם הצטרף לחגיגת החוגים והציע כאלו שלרוב דרשו את תנור הקרמיקה של הסטודיו (כמו למשל עבודה עם זכוכית או כמובן קרמיקה) אבל לא תמיד (כי היו למשל סדנאות של עיסת נייר או של פסיפס). אני מניחה שחלק מהרווח של הסטודיו הגיע מהסדנאות עצמן והתשלום לפי מספר המשתתפות בכל סדנא, אבל חלק אחר היה כמובן פרסומת לסטודיו עצמו כדי שאולי נצטרף אליו לטווח הארוך.

הטווח הארוך היה בעצם חוג קרמיקה שבועי שהיה בו גרעין ״קשה״ של משתתפות קבועות, כשמידי פעם הצטרפו גם משתתפות אחרות שהיו לרוב זמניות. ״זמניות״ היו למשל מורות בשנת שבתון שקיבלו מימון מסוים לחוג, והן היו צריכות לשלם בעזרת הסכום הקבוע הזה גם על השיעורים וגם על העבודות שהן עשו (כי כלים גדולים עלו באופן טבעי יותר מאשר קטנים), כך שהן נשארו לזמן משתנה אבל לרוב יחסית קצר.

אני זוכרת גם מישהי שהגיעה למספר מצומצם מאוד של ביקורים כי היא רצתה להכין סט צלחות בעבודת יד לחתונה של אחותה.

אני חושבת שאף אחת מהן לא נשארה בחוג לאורך זמן. אם אני זוכרת נכון, היו רק שתי בנות שהצטרפו באופן קבוע לחוג אחרי: מדובר היה על שתי נשים צעירות שגרו בדיור מוגן כי הן סבלו ממגבלות שכלית, וההשתתפות בחוג היתה חלק מתהליך הקידום שלהן. הן לא רק השתתפו בחוג של אנשים ״רגילים״, אלא גם היו אחראיות לנהל את התשלום החודשי פלוס התכנון של על מה וכמה הן עובדות כדי לעמוד בתקציב שלהן. כמובן שבעלת הסטודיו דאגה ברקע לוודא שהן עומדות בו, והיא גם היתה בקשר ישיר עם ההורים שלהן והצוות של הבית המוגן שבו כל אחת מהן התגוררה כדי שכולם ירגישו בטוחים בכך שהבנות בידיים טובות, וכמובן עדכנה לא פעם את ההורים ״מאחורי הקלעים״ בסכומים ששולמו לה כדי שהם ירגישו בנוח ובשליטה.

כך שבעצם רוב הנשים בחוג היו משתתפות ותיקות מאוד, ברמות משתנות של יכולות, החל מחובבניות כמוני וכלה בקרמיקאיות מקצועיות שמסיבות אישיות העדיפו לשרוף את הכלים בסטודיו במקום לקנות ולתפעל תנור שריפת קרמיקה בעצמן, ולפעמים גם היה להן נחמד לבוא ולעבוד בסטודיו בחברת נשים אחרות. אחת מהן למשל עדיין עבדה בעבודה שלה כשכירה בזמן שהיא התחילה לבנות את עסק הקרמיקה שלה, ולכן היה לה נחמד לבוא ולעבוד איתנו ולא בבית כי לא בהכרח היתה לה פינה בבית לעבוד בה או אפילו חומרים לעבודה.

מידי פעם היתה מגיעה גם קרמיקאית מקצועית אחרת, בעיקר כדי לשרוף את העבודות שלה – עד שיום אחד הופיעו מודעות אבל שלה בסטודיו. היא נפטרה בגיל ארבעים וקצת אחרי ניתוח קיצור קיבה כושל.

היתה שם גם רבקה, אישה מבוגרת בערך בגיל של אמא שלי שהיתה זו שגררה אותי (כמעט) בכוח לשומרי משקל עם המדריכה שהיא אהבה אי שם בבניין עלום בהוד השרון, למפגש שהיה בדיוק לפני השיעור השבועי של חוג הקרמיקה. בזכותה הורדתי בצורה משמעותית במשקל ושמרתי עליו תקופה ארוכה עד הקורונה.

כמובן שהיו בסטודיו עוד חוגים, למשל לנשים מבוגרות יותר באחד הבקרים, והמון חוגים לילדים ולקבוצות אחרות – אחרת הסטודיו לא יכול היה להמשיך להתקיים.

---

הסטודיו עצמו לא היה יפה או מרשים במיוחד. הוא אפילו היה די מלוכלך, כי קשה לשמור על ניקיון מושלם כשהעבודה בקרמיקה כרוכה בהרבה אבק. הוא היה ממוקם במקלט של אחד מבינייני המגורים אי שם בכפר סבא, די קרוב לרחוב הראשי של העיר, ליד קניון ערים למי שמכיר את כפר סבא. לרוב אחרי החוג (לפחות בתקופה שבה גרתי בהוד השרון) הייתי קופצת לקניון בדרך הביתה כדי לקנות ארוחת ערב, לרוב בארומה.

במקור הסטודיו היה בבעלות אישה שבעלה היה נכה צהלֿ והיא ניהלה גם חוגי קרמיקה בעיר שבה היא גרה ולא רק בכפר סבא – ושנים אחר כך גיליתי שההורים של גיסתי מתגוררים באותה עיר, ואמא שלה באמת השתתפה בחוגי קרמיקה אצל אותה אישה הרבה שנים אחרי שהיא כבר מכרה את הסטודיו.

את הסטודיו היא מכרה למי שהיתה מדריכה אצלה במשך השנים שחלמה לפתוח סטודיו משל עצמה. היחסים ביניהן תמיד היו חמים עד כדי משפחתיים, ולכן המכירה לא היתה אמורה להיות קשה או בעייתית, אבל זה לא היה המצב. אמנם יצא לי רק לשמוע את הצד של המדריכה, אבל היא סיפרה על מצב שבו נמכרו לה כמה חפצים במחיר מוגזם לאור מצבם הגרוע, ושהבעלים לשעבר היתה עדיין מגיעה ומידי פעם לוקחת חומרים עבור הסטודיו השני שלה למרות שהסטודיו כבר לא היה בבעלותה. הסיפור נגמר במריבה מאוד מרה בין שתיהן, אבל יכול להיות שהן השלימו מאז.

---

במקור גרתי בהוד השרון, והיה לי קל להגיע לסטודיו באוטובוס. אחרי שהצטרפתי לשומרי משקל והלכתי למפגשים בימי שלישי בערב, בהלוך לרוב היה לי טרמפ עם רבקה. בשלב מסוים עברתי לקבוצה אחרת בכפר סבא בימי שישי בבוקר.

ואז אחרי שנה ומשהו עברתי להרצליה – אבל עדיין המשכתי להגיע לחוג. היה לי עדיין אוטובוס ישיר בין המשרד והבית שלי בהרצליה לסטודיו, רק שהנסיעה היתה ארוכה משמעותית, כי היינו צריכים לחצות את רעננה והרצליה בדרך למשרד או לבית שלי. איכשהו היתה לי תחושה שהדרך חזרה הביתה תמיד היתה ארוכה יותר למרות שבשעות שבהן הסתיים החוג התנועה היתה הרבה יותר קלה.

בקיץ התחושה הזו התחזקה, כי משום מה בשעות שבהן חזרתי הביתה – בני נוער מכפר סבא היו משום מה עולים לאוטובוס וממלאים אותו לחלוטין – ומעבר לעובדה שהם לא נתנו למבוגרים לשבת, הם היו עושים המון רעש בצעקות ומכות. ותמיד איכשהו היה לפחות בן אחד שהגיע לשלב ה״תחזיקו אותי לפני שאני מתפוצץ על מישהו״ במהלך הנסיעה. הם היו יורדים בקניון שבעת הכוכבים בהרצליה מסיבות לא ברורות, ואז האוטובוס היה מתרוקן כמעט לחלוטין והיה הופך לשקט לגמרי.

---

אני הפסקתי להגיע לחוג כשהחברה שבה עבדתי העבירה את המשרדים שלה מהרצליה לאיירפורט סיטי, ואני עברתי מהרצליה לרמת גן, ולא היתה לי קרבה מספקת לחוג, למרות שיש לי אוטובוס ישיר בין רמת גן לכפר סבא שעוצר ליד החוג (למרות שיש לי הליכה די רצינית בין התחנה שלו לדירה שלי). אני חושבת שזה היה יותר מגבלה של זמנים, במיוחד שכשעברתי לרמת גן התחלתי ללכת מוקדם יותר לחדר הכושר כי היתה לי נסיעה ארוכה יותר לעבודה אחר כך, וחדר הכושר מלכתחילה היה יותר רחוק מהבית שלי כך שעכשיו אני צריכה להתעורר הרבה יותר מוקדם בבוקר.

בשנה או השנתיים הראשונות אחרי המעבר שלי, היו בסטודיו כמה סדנאות חד פעמיות לבמבוגרות בימי שישי בבוקר שהגעתי אליהן, אבל לצערי היוזמה הזו התפוגגה יחסית מהר, ומאז לא יצא לי להגיע לשם.

לאחרונה יצא לי לשוחח שוב עם הבעלים של הסטודיו. הקורונה ממש פגעה בעסק באופן די צפוי – אבל נשמע גם שהיא עצמה עברה לעסוק בתחום אחר, וכיום הסטודיו מתופעל על ידי מדריכה שהיא מעסיקה, והיא בקושי שם.

גם רוב הנשים שהיו איתי בחוג הקבוע כבר לא נמצאות בו, כולל למשל רבקה שהיתה משתתפת קבועה במשך שנים. היא כנראה כבר מבוגרת מידי ומצבה הבריאותי בהתאם, ולכן מתקשה להגיע.

המדריכה הציעה לי לשוחח עם רבקה טלפונית, אבל אני מודה שקשה לי עם זה אחרי שהעליתי במשקל. היא גם רצתה שאחזור לחוג, אבל אני חושבת שלאור מגבלת הזמן והשינוי בהרכב החוג, זה כנראה לא מציאותי – במיוחד כשאין לי כבר איפה לאכסן את התוצרים או למי לתת אותם במתנה.

אבל זה לא אומר שאני לא מתגעגעת לתקןפה שבה הייתי שם.

חלק גדול מהתיירות בניו יורק מהנה לא רק בגלל האתרים הרבים, השונים, והמעניינים שיש בה, אלא גם בגלל האווירה – הארכיטקטורה והאנשים שניתן לתצפת בהם ברחובות. התמונות הבאות של הבניין שבו שוכנת עיריית ניו יורק צולמו מתחנת סאבווי שנמצאת ליד העליה לגשר ברוקלין מהצד של מנהטן.

חשוב לזכור שבניו יורק לא שווה להתנייד עם מכונית – לא רק שלא שווה לשכור מכונית, אלא גם נסיעה במוניות יכולה לקחת הרבה זמן. התחבורה היעילה ביותר היא ברכבת התחתית של העיר, שמגיעה לכל מקום מרכזי, כולל לרובעים כמו ברוקלין (שבשכונות היוקרתיות בה שקרובות למנהטן יש לא מעט תחנות שתדירות הרכבת בהן מאוד גבוהה).

הרכבת עצמה מאוד בטוחה במיוחד בשעות היום, למרות שאני לא הייתי נוסעת בה כאישה בודדה באמצע הלילה. כן יש בה מידי פעם כייסים, ופעם בהמון שנים יש פסיכי שמנסה לדחוף אנשים על הפסים בדיוק כשמגיעה רכבת – ולכן חשוב להיות עירניים ולשים לב למה קורה סביבכם (ולהתרחק כמה שיותר מקצה הרציף עד שמגיעה הרכבת). היא יכולה להיות מאוד צפופה בשעות הלחץ שבו ניו יורקים נוסעים לעבודה או חוזרים ממנה.

חשוב גם לשים שבכל ״צבע״ של רכבות יש כמה קווים, שחלקם מוגדרים כקווי אקספרס, כלומר שהם לא עוצרים בכל תחנה. במצב כזה ייתכן שהרכבת לא תעצור בתחנה שתכננתם לרדת בה, ותצטרכו לרדת בתחנה הבאה כדי לנסוע אחורה ברכבת לא אקספרס.

---

בעיר כמובן יש המון מופעי תרבות – החל מהרבה הצגות בברודווי, וכלה בקונצרטים ומופעי בלט ב״לינקולן סנטר״.חשוב לזכור שהעיר יחסית קרה בחורף ועלול לרדת בה שלג – אבל יש גם הרבה מופעים סביב חג המולד והשנה החדשה ששווה למי שמסוגל להתמודד עם הקור.

זה הנושא של השרביט השבועי השבוע.

בבסיס ההצעה המעניינת של טולי היתה הנחה מסויימת שאנשים מכירים את האמנים, ומספיק מבוגרים כדי לזכור א התחרות ביניהם – ולפתח העדפה כלפי אחד מהשניים. אבל מבחינתי למשל יהורם גאון ואריק איינשטיין היו שני זמרים ותיקים שההורים שלי ראו בהם זמרים שהם אהבו בילדות, ולכן מן הסתם שניהם התחילו את הקריירה ו״העימות״ ביניהם הרבה לפני שאני נולדתי.

וכך גם לגבי התחרות בין האמנים האחרונים. אני כן זוכרת שירדנה ארזי ועופרה חזה היו פעילות כשהייתי מאוד צעירה, אבל אני חושבת שאני והחברים שלי היינו צעירים מידי מכדי להכנס ל״תחרות״ ביניהן – וכנראה שהתחרות כבר התפוגגה כשהיינו מספיק מבוגרות כדי להתעניין בה, וגם אז אנ חושבת ששתיהן כבר לא ממש נחשבו לזמרות שמעניינות נערות צעירות שנהנו יותר להקשיב לזמר אדם. אני חושבת שבתקופה הזו ירדנה ארזי הוציאה תקליט צועני שלא היתה בדיוק מוזיקה בסגנון שעניין נערות צעירות או צעירים בכלל, ובהחלט פה למבוגרים. לכל היותר הייתי חושבת בגיל הזה שהשמלה שהיא לבשה על העטיפה של האלבום מגניבה (כשכיום אני מזדעזעת מחוסר הטעם של השמלה ורמת הקיטשיות שלה).

מצד שני, אני חושבת שבתקופה שבה אני גדלתי היתה פחות תחרות בין אמנים. אמנם היו ויכוחים האם אומן מסוים שניגן בסגנון מסוים טוב יותר או פחות מאמן אחר שמנגן באותו סגנון – אבל היה ברור שזה עניין של טעם ולא תחרות אבסולוטית.

״הלוויתן״ הוא סרט שיצא לפני קצת פחות משנה, ומספר את סיפורו של צ׳ארלי, גבר שמן מאוד ששוקל כמעט 300 ק״ג. הוא היה נשוי ואבא לילדה עד שהוא התאהב בגבר אחר, ואז יצא מהארון כדי לחיות עם הגבר הזה, והקשר שלו עם אישתו לשעבר וביתו התנתק.

אחרי שבן הזוג שלו התאבד, צ׳ארלי התמודד עם האבל בעזרת אכילה והשמין למימדים שמהווים סיכון בריאותי גבוה, כזה שמקשה עליו לתפקד, וללא קשרים עם העולם החיצוני בגלל הבושה שכרוכה בלהיות כל כך שמן. הוא עד כדי כך מתבייש בעצמו שכשהוא מעביר שיעורי כתיבה בזום – הוא לא מדליק את המצלמה.

הסרט כביכול אמור לתת ייצוג לאנשים שמנים, ואפילו שמנים מאוד – הגיבור של הסרט אמור לעורר אמפתיה והזדהות אצל הקהל, ובסרטים אין לרוב דמויות שמנות בכלל – שלא לדבר על דמויות ראשיות. וכשכבר יש, לא פעם דמויות שמנות הן הדמות הרעה בסיפור – או לכל יותר האתנחתא הקומית של הסיפור, ולא דמות שהיא רצינית עם סיפור אנושי משלה. אם אם יהיה מעין סיפור כזה לדמות משנית, כמו למשל אישה שמוצאת זוגיות – הגבר שאיתו תצא יהיה מעין לוזר שבו הדמות הראשית לעולם לא תראה עניין כי הוא פשוט לא ברמה שלה.

אבל מבקרים רבים מוצאים הרבה פגמים בסרט.

נתחיל מבחירת השחקן, ברנדן פרייזר – שחקן שהיה מצליח בסוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, ומאז נעלם מהמסכים. יכול להיות שזה היה קשור לבחירה גרועה של תפקידים, ויכול להיות שזה היה קשור לבעיות אישיות שכללו הטרדה מינית, בעיות בריאות וגירושים מכוערים – וסביר להניח שהיה מדובר על שילוב של כל הגורמים האלו.

אבל ברנדן פרייזר הוא לא אדם שמן – אלא כזה שנאלץ ללבוש פרוסטטות כדי להפוך לדמות כזו שמנה. אבל מדוע לא לתת את התפקיד לשחקן שמן, ובמיוחד לא לשחקן שמן והומוסקסואל כמו הדמות – כפי ששואלת הכתבה הבאה? אנשים שמנים וחברים בקהילה הגאה מרגישים לא פעם שקשה להם למצוא תפקידים רלוונטיים – אז מדוע לא לבחור שחקן שייך לקהילות האלו כשיש דמות שמתאימה להן בדיוק?

הכתבה הבאה מעלה עוד כמה נקודות חשובות שמחזקות את הטיעון:

• יש הבדל משמעותי בין ללבוש חליפת שומן לבין לחוות את החיים כאדם שמן שסובל מיחס חברתי גרוע – ומן הסתם מי שחווה את החוויה יכול לתת לדמות עומק הבה יותר גדול.
  מעבר לעובדה שהיסטורית לבישת חליפת שומן תמיד שימשה בסרטים ליצור דמות שמנה נלעגת, מכוערת, ו / או רעה – ושימוש בטכניקה הזו מעלה את התחושה הזו מחדש כשמשתמשים בטכניקה הזו גם בסרט הזה. ואיונות עם הבמאי, תסריטאי ושאר אנשי הפקה עולה שנשמע שהם מנותקים מהחוויה האנושית של אנשים שמנים אמיתיים, ובעיקר מסתמכים על סטיגמות חברתיות כדי לאפיין איך אדם שמן מרגיש ופועל.
• היחס לאכילה של הדמות הוא משפיל – מלווה לזה רעש אכילה גס שרובנו רואים כדוחה ומגעיל (תחשבו איך לא נעים לנו לשבת ליד מישהו שאוכל ברעש גדול או עם פה פתוח) – כשברקע יש מוזיקה שמדגישה באופן תת הכרתי שהדמות עושה ״משהו רע״ כשהוא אוכל, לרוב ג׳אנק פוד.
  הגיבור גם כמעט חוטף התקף לב כשהוא מאונן – כלומר הוא בהכרח חולני כי הוא שמן.
  כל אלו הו סטיגמות מכוערות ולא ייצוג אנושי של אנשים שמנים.
• בסרט יש המון דעות קדומות על שמנים – החל מהעובדה שהם אוכלים רק ג׳אנק פוד בכמויות גדולות, וכלה בחוסר הבנה על למה הדמות הראשית לא פונה לטיפול רפואי. הסיבה הרשמית של סרט היא בכך שהדמות הראשית לא פונה לטיפול היא הרצון להוריש לבת שלו כמה שיותר כסף במקום לבזבז אותו על טיפול רפואי שלא יהיה יעיל – אבל במציאות אנשים שמנים וחברים בקהילה הבאה חוששים לפנות לטיפול רפואי בגלל סטיגמות שונות.
  רופאים לא פעם יניחו שכל מחלה נגרמת מההשמנה – או מהתנהגות שמשייכים אוטומאטית לקהילה הגאה. אני זוכרת שבזמנו אמיר גוטמן פרישר התראיין וסיפר שבמהלך האבחון שלו בלימפופמה – הרופאים התעקשו להניח שהוא מחליף הרבה בני זוג וסירבו להאמין לו שהוא היה במשך שנים נאמן רק לבן זוג אחד כי קיימת סטיגמה שלפיה זה לא אופייני לחברי הקהילה הגאה.

הכתבה הבאה שנכתבה על ידי מי שמגדירה את עצמה כ״שמנה מקצועית״ בעצם אומרת שאנשים רזים חושבים שהסרט כזה מעולה כי הוא מאפשר להם להראות אמפתיים כלפי אנשים שמנים – למרות שהם בעצם מריעים לדמות שמגשימה את כל הסטיגמות הנפוצות על אנשים שמנים: למשל שהם זוללים רק ג׳אנק פוד כל היום בכמויות מטורפות, או שהם כל כך מתביישים לצאת לעולם שהם מבלים את כל זמנם בבית, שגם הוא לרוב מטונף ומוזנח (ממש כמוהם).

והיחס פה לאוכל הוא חשוב ועקרוני משתי סיבות. קודם כל היחס של אנשים שמנים לאוכל הוא מורכב משמעותית מזה של אנשים רזים. זה לא נובע מכך שהרגלי האכילה שלהם עד כדי כך שונים מאלו של אנשים רזים (כי הרי גם אנשים רזים אוכלים לא פעם אוכל לא בריא, ולא בהכרח בכמויות קטנות מאלו של אנשים שמנים), אלא כי היחס החברתי סביב האכילה הופך את הפעולה הזו למביישת בכל פעם שהם לא אוכלים כמויות מאוד קטנות ו / או בוחרים אוכל שלא נחשב ל״בריא״ או ״מרזה״ שנע בטווח בין גבעולי סלרי לעלי חסה.

אבל יש סיבה נוספת לבעיה: הסרט מבוסס על מחזה שנכתב על ידי אדם שיש לו יחס בעייתי לאוכל שגובל בהפרעת אכילה (כנראה הפרעת אכילה כפייתית) – אבל הוא עדיין אדם רזה. ועצם העובדה שהאכילה שלו היא ״לא בשליטה״ אמורה כביכול לתת לו תובנה על איך אנשים שמנים מרגישים וחיים, לפחות בסטנדטים של החברה המערבית. אבל ההנחה הזו היא גזענית כלפי שמנים בכמה רמות – כי מצד אחד אנשים שמנים לא בהכרח ״לא שולטים״ באכילה שלהם ולא בהכרח סובלים מהפרעת אכילה (כפייתית או אחרת), ומצד שני אדם רזה, גם עם הרגלי אכילה גרועים, לא יזכה ליחס החברתי הגרוע שאליו זוכה אדם שמן.

מעבר לזה, מסתבר שהפקת הסרט עבדה עם גוף שאמור לתמוך אנשים שמנים – אבל מסתבר שמאחוריו עומדים לא מעט גופים שה״תמיכה״ שלהם באנשים שמנים כוללת עידוד של טיפולים רפואיים כמו תרופות הרזיה וניתוחי קיצור קיבה, שני טיפולים שכביכול אמורים להיות טיפולי קסם להרזיה, אבל בעצם יש מאחוריהם לא מעט תופעות לוואי וסיבוכים, והם לא בהכרח מובילים להרזיה לטווח ארוך לאחוזים די ניכרים מהאוכלוסיה. לא מדובר על תמיכה בלחימה נגד סטיגמות או יחס חברתי שלילי נגד שמנים – מה שמעיד על אג׳נדה שהיא נגד שמנים מצד הפקת הסרט, בין אם מחוסר הבנה או דעות קדומות.

והכותבת בעצם מסבירה את הבעיה: אנחנו לא צריכים עוד סיפורים על אנשים שמנים מנקודת מבטם של אנשים רזים, שמניחים שאנחנו זוללים יותר מידי מזון זבל, שפטריות ועובש גדלים לנו בכל קפל בגוף (ויש לנו כמובן גם פצעי לחץ מזוהמים בכל מקום שעליו אנחנו יושבים).

אנחנו כן זקוקים לסיפורים שבהם אנשים שמנים יציגו מציאות שונה – כזו שבה הם מסרבים לשנוא את עצמם כי הם שמנים, במיוחד לא כדי לעודד הרזיה. סיפורים שבהם נוכל לספר על היחס המורכב שלנו לאוכל, בלי שנדרש להרעיב את עצמינו ולא לוותר לתמיד על פיצה, שוקולד או המבורגר שמותרים לאנשים רזים רק בגלל החזות שלנו. ובעצם סיפורים על כך שאנחנו אנשים שלמים ושווי ערך לאנשים רזים – ולא פגומים רק בגלל השומן שלנו.