התיירת המקרית

מוקדם יותר השבוע שמתי לב לעובדה שבקושי היו לנו אזעקות בשבוע האחרון, ושגם הקצב שלהן הואט בשבוע שלפני כן.

ביום חמישי כתבתי באחת מקבוצות הפייסבוק שלי שאלה לגבי זה – האם היה מדובר על עוד טריק של לוחמה פסיכולוגית של החמאס בזה שהוא שומר על השקט, או שבעצם נוצר מצב שבו השיגורים באמת הפסיקו מסיבות אובייקטיביות, ובעצם הסתיימו? אחת המשתתפות כתבה לי שלדעתה אולי יש פה היבט של לוחמה פסיכולוגית, אבל לדעתה חלק משמעותי מהסיבה להפסק השיגורים היא שצה״ל עשה עבודה טובה בהרס משגרים וטילים, וגם בכך שהוא מונע שיגורים נוספים בעזרת הלחימה מהקרקע והאוויר.

כמובן שיום אחרי הדיון הזה, קרי אתמול בצהרים ביום שישי – היתה אצלנו אזעקה ושודרו לא מעט טילים לכיוון המרכז, כשחלק מהפיצוצים היו די חזקים ובדיעבד הסתבר שהיו כמה נפגעות מרסיסים (כמה נשים ומכונית אחת). הבחורה שענתה לי סיפרה לי שהיא בדיוק חשבה עלי ועל השיחה שלנו כשהיא רצה למקלט.

אבל אני חושבת שהעדות הכי חזקה לזה שהמלחמה כביכול הסתיימה בעורף היתה שאמא שלי לא היתה בהיסטריה מהטילים אתמול. לא רק שאבא שלי לא שאל בשמה מה שלמנו והאם הכל בסדר תוך שניות מרגע שהאזעקה הופעלה (ההורים שלי הפעילו התרעות של פיקוד העורף לאיזורים שבהם אנחנו גרים). – אלא שגם אמא שלי הגיבה להודעות שאנחנו בסדר רק בערך שעה וחצי אחרי האזעקה עצמה.

והיום היא הזמינה את אחותי ויסי והמשפחה שלהם לבקר בירושלים – כשעד לאחרונה הדרך עצמה בין המרז לבית שלהם בירושלים נחשב מצידה למפחיד מידי.

גם גיסתי ואחי חזרו למרכז מההורים שלה לאור מיעוט האזעקות, למרות שהאזעקה אתמול בצהרים לא בדיוק ערה לשלוות הנפש שלהם, וכנראה ייקח להם המון זמן לחזור לשגרה של לצאת מידי פעם מהבית.

---

ברור שהמלחמה עצמה לא הסתיימה: יש לחימה קשה בעזה, יש שיגורים ולחימה גם בצפון, וכמובן שהחטופים עדיין לא חזרו הביתה. גם תושבי הצפון ועוטף עזה עדיין לא יכולים לחזור לבתים שלהם.

אבל מבחינת ה״עורף״ שרחוק מאיזורי הלחימה ואין לו קשר אישי לחטופים – נראה שדי חזרנו לשיגרה.

ויכול מאוד להיות שזה לחלוטין זמני. יכול להיות שההפוגה הזו מכוונת – ונועדה להפוך את ההתקפה הבאה למפחידה יותר. יכול להיות שהחמאס בונה על מערכה ארוכה ולכן שומר טילים, ומידי פעם ישגר אותם בזמנים לא צפויים. או שבאמת קשה לו לשגר עכשיו כשיש הרבה כוחות קרקעיים בעזה – אבל הוא בונה על כך שלחץ בינלאומי יגרום לישראל לסגת תוך פרק זמן סביר, והוא שומר כמה שיותר טילים ליום שבו הוא יוכל לשגר אותם יותר בקלות.

וכובן יש תמיד את האופציה שהגבול בצפון יתחמם עד לרמה שבה החיזבאללה יתחיל לירות טילים למרכז.

אבל בעצם נראה שבשלב זה אחנו חוזרים לשגרה שבה המלחמה היא בעיקר חדשות על חיילים שנהרגים בלחימה, וחדשות לגבי החטופים בלי השפעה ישירה או סיכון לחיים שלנו בעורף.

---

והשאלה היא – האם אנחנו מוכנים לשגרה הזו?

אני מכירה מישהו מלמרות שהוא לא מתגורר באיזור עוטף עזה או אפילו בקרבה גדולה לאיזור – אבל הילדים שלו בטראומה איומה וסובלים מחרדות קשות אחרי האירועים של השביעי באוקטובר. כיום במצב של מלחמה – קל לו להמשיך לעבוד מהבית בלי לחזור לעבוד מהמשרד, ולעבוד בשעות גמישות שיאפשרו לו לעזור לילדים שלו להרגיש בטוחים יותר. אבל אני מניחה שבקרוב הסבלנות למוד עבודה כזה תרד, והוא יצטרך לחזור לעבוד לפחות זמנית מהמהשרד.

ואולי אחרי ההפתעה של השביעי באוקטובר – קשה לנו לסמוך על השקט הזה, ואנחנו בעצם ממתינים לפעם הבאה שבו החמאס יחליט להרגיש שוב.

התחלתי לעבוד במקום העבודה הקודם שלי כשהמשרדים של החברה היו בהרצליה, אבל בשלב מסוים העבירו אותם לאיירפורט סיטי.

בגלל שהמעבר הרחיק את המשרדים מהבתים של לא מעט מהעובדים, ההנהלה חששה שהרבה עובדים לא יגיעו לעבודה בתקופות חול המועד של סוכות ושל פסח, ולכן החליטה לסגור את המשרדים ולכפות על כולם חופשה שהאורך שלה היה תלוי באורכו של חול המועד. כדי להמתיק את הגלולה, החברה לקחה על עצמה חלק מהעלות של ימי החופש.

היו כמובן אלו שהיו מרוצים מאוד – במיוחד הורים לילדים בגילאים שבהם ההורים היו צריכים לקחת חופש בדיוק בימים האלו של חול המועד כי לא היו בימים האלו לימודים, וכך הם הרוויחו כמה שעות או אפילו ימי חופש על חשבון החברה. אבל רבים אחרים כעסו על זה שמאלצים אותם לנצל לא מעט ימי חופש פעמיים בשנה בדיוק בתקופה שבה כל המקומות המעניינים מפוצצים באנשים, והטיסות לחו״ל הכי יקרות בגלל הביקוש הגבוה יחסית עבורן בכל תקופת חגים.

אבל אני חושבת שלאורך זמן – גם הסרבנים הכי גדולים הבינו שיש משהו מאוד נוח בכך שיש חופש פעמיים בשנה, גם אם הוא כפוי.

נכון שחלק מהגישה שהשתנתה נבעה בין השאר כי חלק מהחופש היה על חשבון החברה, והיה מי שניצל את התקופה סביב חגי תשרי למשל כדי לקחת חופשה מאוד ארוכה כדי לטוס לחו״ל, ויכול היה לצאת ולחזור כמה ימים לפני ואחרי החגים כדי לחסוך קצת כסף בעלות כרטיסי הטיסה.

אבל היה לזה יתרןן בכך שזה אפשר לאנשים פשוט לקחת חופש כדי להתאוורר. לפעמים אפוילו האפשרות להשאר בבית ולנוח היתה מאוד מרעננת, גם אם במקרים מסוימים מדובר היה על מצב שבו רוב הימים של החופש הזה היו ימי חג שבהם לא היתה תחבורה ציבורית או הרבה חנויות פתוחות.

זה למשל מה שקרה לנו בחופשה האחרונה שבה נהניתי מחופשה כזו – בתקופת חגי תשרי בספטמבר ואוקטובר 2019. איכשהו היו ימים מאוד בודדים שלא היו חגים או רעבי חג, ולכן היו מאוד משעממים, במיוחד לאנשים שהם פחות אוהבים ארוחות וחגים משפחתיים.

כמה חודשים אחרי זה פוטרתי מהעבודה, וכה שבועות אחרי זה – התחילה מגיפת הקורונה שבזכותה לא מעט עובדי היי טק, כולל עובדים בחברה שלי לשעבר, התחילו לעבוד בלית ברירה מהבית. החברה אמנם היתה מהראשונות לדרוש מהעובדים לחזור לעבוד במשרד – אבל גילוי האופציה לעבודה מהבית אפשרה לחברה לחשוב שאין כבר צורך לסגור את המשרדים בחגים, ולכן בעצם גם מי שרוצה חופש – יצטרך לקחת אותו על חשבון עצמו בלבד.

אבל אני מודה שאני מתגעגעת לתקופות האלו שבהן כפו עלינו לקחת את החופש הזה, גם אם הוא בא חלקית על חשבון ימי החופש שלי.

דביר בנדק הוא אדם עסוק. הוא משחק בסדרה הקומית "סברי מרנן", שעכשיו משודרת העונה השמינית שלה, הוא פרזנטור של בנק טפחות כבר המון שנים – ובין לבין הוא גם מספיק להנחות סדרות, ואפילו לשחק תפקיד משמעותי בסרט ההוליוודי "גולדה".

והדבר הראשון שחשוב לדבר עליו בכתבה על ההישגים שלו והתובנות שלו לגביהן היא לדבר על הירידה שלו במשקל – ועל הניתוח לקיצור קיבה שהוא עבר.

לזכותו של דביר אפשר להגיד שהוא לא שש להמליץ על הניתוח לאנשים אחרים, בניגוד להמון מנותחים ״מצליחים״ שמטיפים לאנשים שמנים עד כמה הניתוח נפלא.

הכרתי לפני המון מישהי ששמעה את ההטפות האלו, השתכנעה להתנתח, ממש נלחמה כדי לקבל את הניתוח כי קופת החולים בה היא היתה חברה לא הסכימה לממן לה אותו – ואז הלכה לעולמה מסיבוכים של הניתוח, משהו שאף אחד מהמטיפים או המטיפות לא דיבר על הסיכוי שהוא יקרה.

למזלו של דביר, יש לו סביבה מאוד תומכת: גם אישתו עירית החליטה להרזות ולשמר בבית כולו אורח חיים בריא שמשפיע גם על הבנות של הזוג. מצב שבו שאר הבית ממשיך להתנהל ״כרגיל״ כנראה פוגע בלא מעט אנשים שמנסים לשמור על המסגרת.

אבל יש פה נקודה רגישה, שאולי רק דביר יכול לענות עליה: עד כמה הניתוח אחראי ל״משמעת העצמית״ שגורמת לדביר לאכול במידה ובתדירות מתאימה כל מיני מאכלים? מה הניתוח מעניק לו שעוזר לו מלבד הגבלה פיזית על כמות האוכל שהוא אוכל? ואולי מבחינתו ההגבלה הזו מספיקה?

גיסי חגג יוםולדת חמישים בסוף אוקטובר. היתה אמורה להיות לו גם חגיגה, שאליה היה אמור להיות מוזמן אחד הזמרים האהובים עליו בתור הפתעה. המסיבה היתה אמורה להיות בבית של אחותו, עם כל המשפחה המורחבת שלו וכל החברים שלו ושל אחותי – כלומר בגדול בית מלא באנשים שאני לא מכירה עד מכירה בקושי, והדבר המשותף היחידי שלנו הוא היכרות עם גיסי, שאחד הדברים שאני הכי יודעת עליו זה שהטעם המוזיקלי שלנו מאוד שונה, וההופעה לא היתה מעניינת עבורי.

בעצם הערב כולו לא קסם לי – כי מדובר היה לבלות עם המשפחה והחברים של גיסי שאני בקושי מכירה במקרה הטוב (ובמקרה של אחותו ובעלה לא ממש סובלת). כמובן שבמצב סטנדרטי לא היתה לי ברירה אלא להגיע ולהיות נחמדה לכולם, רבל אני מודה שקצת נשמתי לרווחה כשהתברר לי שבגלל המלחמה המסיבה בוטלה (לפחות בשלב זה).

ברור לי שגיסי היה מאוד נהנה מהמסיבה אם היא היתה מתקיימת, וכנראה גם רוב האורחים, שרובם כנראה מכירים לא מעט אורחים אחרים. סביר להניח אני אחת מהאנשים הבודדים שלא אוהבים מסיבות כאלו. וחבל לי שגיסי לא ממש זכה לחגוג את יום ההולדת שלו.

אבל לפחות יצא מבחינתי משהו טוב מהמלחמה הזו.

לפני כמה שנים עשיתי כמה קורסי צילום, בין השאר אחד על איך לערוך תמונות בעזרת תוכנה בשם Lightroom שהיא תוכנה מאוה חברה שכצתבה את תוכנת פוטושופ.

מדובר על תוכנה מאוד חזקה אבל מאוד מורכבת – ולכן די שכחתי איך להתשמש בה מאז שלמדתי אותה, ולכן חשתי לקחת כמה שיעורים פרטיים עם המדריך שלימד אותנו אותה במקור.

ישבנו יחד 3 – 4 פעמים – ואז הגיעה המלחמה, ובשבוע הראשון הוא ביטל את השיעור שתכננו כי הוא לא היה פנוי לזה, ואמר שהוא ייצור איתי קשר בזמן הקרוב לחדש את השיעורים.

ומאז לא שמעתי ממנו כלום.

ליצור קשר מחדש בתקופה כזו יכולה להיות פעולה רגישה – כי אין לי משג האם האדם מולי ״בסדר״ – יכול להיות שהוא במילואים ולא בהכרח זמין לשיחות. יכול להיות שהוא במעגל האבל או במעגל משפחות החטופים, ומעדיף בשלב זה לא לשוחח על זה עם אנשים במעגלים חברתיים רחבים יותר.

לכן במקום לפנות אליו, פניתי למכרה משותפת שלנו – מישהי שהשתתפה בכמה מהקורסים שאני השתתפתי בהם בעבר שגם היא לקחה איתו כמה שיעורים פרטיים. היא כנראה בקשר אישי טוב יותר איתו – והיא סיפרה לי שבאמת יש אישיו מאחורי הקלעים.

ואיכשהו יום או יומיים אחר כך הוא ״פתאום״ נזכר ליצור איתי קשר. הוא לא הזכיר שום פרט אישי בהודעה שלו אלא רק שהוא ״מתחיל לחזור לעבודה״.

אני מודה שלא ממש ברור לי איך להתייחס למצב כרגע – כי הוא עצמו בחר שלא לשתף במה שעבר עליו, ולא להסביר למה הוא ״נעלם״ (ולמה הוא כנראה היה זקוק לתזכורת מאותה מכרה משותפת כדי ליצור קשר).

מצד שני, קשה בימינו להמנע משיחות על ״המצב״, ונשמע לי מאוד קטנוני לשתף בעובדה שאני שונאת לנסוע לעבודה כי אני חוששת להתקע בהתקפת טילים באיזור פתוח, או על איך הלכתי אתמול לישון מוקדם יחסית, ולמזלי התעוררתי ללכת לשירותים כמה דקות לפני שהיתה לנו אזעקה בעשר בלילה.

---

ואפרופו טילים, שמתם לב לעובדה שמלבד היום הראשון למלחמה שבו שוגרו טילים לכל אורך היום – איכשהו התקפות הטילים למרכז והשרון לקוב קורות בין 14:00 – 22:00 ולרוב בשעה עגולה או באיזור החצי שעה?

קראתי איפשהו שהשיגורים הפכו להיות אוטומאטיים, מה שיכול לפחות להסביר את העובדה שהם קורים בשעות די ״עגולות״, אבל אין הסבר לכך שהשגורים קורים רק בטווח שעות מאוד מצומצם.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

באופו עקרוני אני אף פעם לא צופה בחדשות בטלוויזיה, ומעדיפה לצרוך חדשות דרך האינטרנט – בין אם דרך אתרי חדשות רשמיים או דרך האינטרנט.

אני מעולם לא אהבתי את הקשקשת ו״כתבות התוכן״ של רשתות הטלוויזיה, וזה בזמנים רגילים. בתקופות של מצבעים, פיגועים ושאר מלחמות בעיני רשתות הטלוויזיה הפכות לבלתי נסבלות כי הן משדרות רק חדשות כל הזמן, כשבעצם אחרי הדקות או השעה הראשונה לאירוע לרוב אין ממש על מה לדווח ואפשר היה להסתפק בעדכונים לכמה דקות פעם בשעה.

ברור שגם באינטרנט יש קשקשת, ולא פעם צריך לסנן מידע. אבל בימינו רוב העיתונאים הרציניים כותבים לאתרי אינטרנט או מפרסמים מידע דרך הרשתות החברתיות ולכן יש לא מעט מידע זמן – ואפשר בקלות לצרוך אותו ברמה, בזמן, ובכמות שמתאימה לי. ובהחלט אפשר להמנע הרבה יותר בקלות מברברת דרך האינטרנט בסינון נכון – או פשוט במערבר לכתבה אחרת.