לפני כמה חודשים, כשהרפורמה המשפטית עדיין כיכבה בחדשות באופן יומיומי, נתקלתי במקרה בטור הבא שקורא לאנשי הימין לא להגיע לפשרה לגבי הרפורמה המשפטית מכמה סיבות, ורציתי לכתוב תשובה לטיעונים הללו (ואולי גם לכם לחשוב על התגובה האישית שלכן אליהן).
בגדול הרב איתן קופמן (שכתב את הטור) טוען שהשמאל בעבר לא התייחס לדרישות או בקשות הימין לפשרות כשיושמו החלטות שהיו בניגוד לאידאולוגיה של הימין (הדוגמאות שהוא מעלה כולן קשורות להסכמי שלום, ההתנתקות, או פינוי יישובים), ומעבר לכך הרב פורמן פשוט לא סומך על השמאל שהפשרה שיגיעו אליה תשאר בעינה אם וכשהשמאל יחזור לשלטון, ושהשמאל לא יחליט לשנות חזרה את כללי המשחק ואת הסטטוס קוו שאליו יגיעו בפשרה לנקודת ההתחלה אם וכשתעלה ההזדמנות הפוליטית לעשות זאת.
מעבר לזה, התחושה של הרב קופמן היא שהשמאל מסרב להכיר בעובדה שהימין ניצח בבחירות, וכמנצח זכותו של הימין לקבוע את המדיניות של הממשלה כרצונו. אם השמאל היה מכיר בעובדה הזו ומוכן לקבל אותה – אפשר יהיה לראות בהכרה הזו נקודת מוצא להדברות, אבל הרב קופמן סקפטי לגבי הסיכוי שזה יקרה.
למרות שאני לא מסכימה עם האידאולוגיה של הימין האידאולוגי שמייצג הרב קופמן, אני מבינה את התסכול שהוא מדבר עליו – ויש צדק מסוים בדברים שלו, גם אם הסיבות מאחורי העובדות האלו נובעות לדעתי מדברים מוצדקים.
בעשורים האחרונים נבחרו בעיקר ממשלות ימין (חוץ מכמה ממשלות אחדות והבזקים קצרים של ממשלות שמאל בראשות רבין ואהוד ברק, ותקופה מסויימת שבה מפלגת המרכז ״קדימה״ היתה בשלטון, אבל מי שעמדו בראשה תמיד היו פוליטיקאים שהגיעו במקור מהימין, כמו למשל שרון או אולמרט) – אלא המדיניות של הממשלות היא לא פעם מדיניות שנתפסת כשמאלנית על ידי הימין האידאולוגי גם אם באופן רשמי הן ממשלות ימין. המדיניות הזו ברובה היא מדיניות בתחום המדיני והבטחוני, אבל גם הליברליזציה של החברה הישראלית שמכירה בזכויות נשים וקהילת הלהט״ב למשל היא גם כזו שמנוגדת למערכת הערכים של הימין האידאולוגי, שהיא קבוצה שהיא ברובה דתית, או לפחות מסורתית ושמרנית שלא מתחברת לפתיחות בנושאים האלו.
אחד מהאירועים המשמעותיים הוא כמובן ההתנתקות ב 2005, שמבחינת הימין האידאולוגי היתה גירוש מהבית שלהם – ומה שחמור יותר, הם פנו לבית המשפט כדי למנוע את התהליך אבל בית המשפט לא עצר את ההתנתקות. זו הסיבה העיקרית שבגללה בית המשפט הפך בעצם לגורם שנוא על ידי הימין.
וזה כמובן מעבר לטענה שבה מאמינים בימין האידאולוגי שלפיה אריאל שרון שבמקור התנגד להתנתקות נאלץ להסכים לה כדי לנסות להוריד את הלחץ ממנו בכל מה שקשור לחקירת השחיתות לכאורה שלו, במיוחד אחרי שהיא כבר עמדה להגיע לבית המשפט – כי כביכול בית המשפט ה״שמאלני״ היה אמור להעריך את הצעד הזה, ולכן להקל עליו במשפט. השילוב של שני הטיעונים הוא מה שעומד מאחורי הטיעון של הימין האידאולוגי שבית המשפט הוא הכלי העיקרי שבעזרתו השמאל ממשיך לשלוט במדינה.
ועכשיו יש סוף סוף ממשלה ימנית שמצהירה שהיא הולכת לבצע את המדיניות שבזכותה היא נבחרה, ובעיני הימין האידאולוגי השמאל מסרב להכיר בזכותה של הממשלה הזו לקבוע מדיניות – למרות שהשמאל ציפה לאורך כל השנים מהימין האידאולוגי לכבד את המדיניות של הממשלה כשהיא ״נעימה״ לשמאל.
מזה נובע התסכול של הימין האידאולוגי, שהוא מובן גם אם אני לא מסכימה עם האידאולוגיה שאותם אנשים בוחרים ליישם, במיוחד כשבעיני יש בטיעונים האלו כמה טעויות – וכמה דברים שרבים לא מבינים במשמעות של המדיניות שהממשלה רצתה להכיל בעזרת הרפורמה.
אני רוצה קודם כל לכתוב על הלחץ שהיה כדי להעביר את החקיקה הזו מהר – ואת התחושה של הציבור שמתנגד לה שיש פה לא רק רצון לקביעת מדיניות, אלא גם (ואולי בעיקר במובנים מסוימים) לעשות ״דווקא״ ואפילו להתנקם בציבור ה״שמאלני״.
הממשלה הנוכחית אמורה להיות ממשלה יציבה מאוד – יש לה רוב של 64 מנדטים (ולכן לא תלויה בקריזות של אף חבר כנסת בודד) כך שאין לחץ להעביר חוקים או לקבוע מדיניות לפני שהממשלה תתמוטט. לכן יש כביכול זמן להעביר את החוקים בלי לחץ.
זה למה הלחץ קיים? אולי הוא נועד כדי למנוע מהמחאה נגד הרפורמה להפוך להיות בולטת כפי שהיא הפכה להיות, ובכך היתה גורם אחד במניעה או לפחות בעיכוב של החקיקה (לפחות בשלב זה)? או שמי שרצה להעביר את הרפורמה היה מעוניין שלא תהיה לציבור הבנה עמוקה של מה עומד מאחוריה ולמה היא עלולה להוביל? או שאולי יש לחץ לחוקק חוקים ולהשפיע על הרכב בתי המשפט כמה שיותר מהר לפני סיום המשפטים של ביבי נתניהו כי יש הבנה שהם לא הולכים לטובתו? יש פה לא מעט טיעונים שיכולים להראות שהרפורמה היא לא בהכרח נובעת מאידאולוגיה שתתרם למדינה – אלא מאינטרסים פוליטיים או אישיים.
וחשוב לי לכתוב משהו על שחיתות.
בשנים האחרונות היו לא מעט ראשי ממשלה שהואשמו בשחיתות, החל מאריאל שרון, דרך אהוד אולמרט – וכלה בביבי. טיעונים לשחיתות עלו גם נגד אהוד ברק, ואפילו טענה שהוא פרש מהחיים הפוליטיים מוקדם יותר ממה שהוא רצה כדי להמנע מכך שיחשפו את השחיתות הזו, למרות שאין הוכחות לטיעונים האלו נגד אהוד ברק.
כשהועלו ההאשמות על שחיתות ספציפית נגד ביבי ושרון, עלתה טענת נגד שזה בגלל שהם רצו ליישם מדיניות ימין "על מלא מלא" – והאיום במשפטי שחיתות שיגרמו להם לשנות את המדיניות שלהם לכזו שידידותית יותר לשמאל או שמישהו ידאג שהם ״יעופו״ מהתפקיד היתה הדרך שבה השמאל בחר לדאוג שהם יפסיקו עם המדיניות ה״לא רצויה״ שלהם.
אבל משום מה אותם אנשים לא חושדים אפילו לרגע שגם על אולמרט "הלבישו" תיקים – כשההבדל היחיד בינו לבין שרון וביבי היתה העובדה שהוא לא התיימר להיות ראש ממשלה ימני (למרות שאולמרט גדל בליכוד וייצג את המפלגה כראש העיר ירושלים וכחבר כנסת במשך המון שנים), ולכן תיק השחיתות נגדו לא תואם את התיאוריה הפוליטית המקובלת על הימין האידאולוגי שהשמאל מנסה להמשיך ולשלוט במדינה העזרת מערכת המשפט.
אבל מה בעצם משותף לשרון, ביבי וגם אולמרט? שלושתם היו פוליטיקאים בכירים שהיו די מבוססים בכוחם והיו בטוחים בו, ולכן כנראה הרשו לעצמם להנות יותר מידי ממתנות וטובות הנאה שונות, עד שהם הגזימו – ונתפסו.
ודרך אגב, התנהלות כזו היא לא רק נחלתו של הימין – בתקופה של לפני המהפך ב 1977, גם מנהיגי השמאל הרגישו שיש להם פריווילגיות כאלו – החל ממשה דיין וגניבת העתיקות שלו, וכלה ביצחק רבין שהחזיק בחשבון דולרים שהיה לא חוקי באותה תקופה (גם אם כיום זו לא נשמעת האשמה חמורה). רבין בסופו של דבר פרש, לעומת משה דיין שנשאר בתפקידו – אבל שניהם היו בטוחים כי מותר להם בתור מנהיגים וחזקים לפעול שלא לפי החוקים המקובלים, בין השאר כי פשוט אף אחד לא חשב על האפשרות שמפא״י תרד מהשלטון.
אז מה בעצם מסביר את העובדה שאנשי ימין מובהקים כמו אריאל שרון התחילו לפעול כ"שמאלנים" בניגוד לאידאולוגיה המוצהרת שלהם?
התשובה לדעתי די פשוטה: לחץ בינלאומי.
אם נסתכל על נושא ההסכמי השלום ש״נכפו״ על ישראל בפרספקטיבה היסטורית, עד סוף שנות השמונים הנושא לא ממש עמד על הפרק חוץ מאשר השלום עם מצרים, ולמרות שההסכם כלל סעיפים שדיברו על הסכם שלום והקמת מדינה פלסטינית, אף אחד לא ממש פעל בנושא.
וכמובן חשוב לציין שהסכם השלום עם מצרים התברר למעלה מארבעים שנה לאחר החתימה עליו כמאוד טוב – וכמובן שמי שחתם עליו ואפילו ויתר על שטחים לטובתו היה מנחם בגין, ראש ממשלה ימני.
אבל בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים, התחיל להווצר סדר עולמי חדש שנוצר בעקבות סיום המלחמה הקרה והתמוטטות ברית המועצות. בנוסף, אחרי פלישת עיראק לקווית בקיץ 1990, ארה״ב הצליחה להקים קואליציה רחבה שכללה לא מעט ממדינות ערב כדי להלחם בסדאם חוסיין, אבל במקביל לכך גם לזכות בשיתוף פעולה מצד ישראל לא לפעול במערכה הזו. ואז בסוף המלחמה – ארה״ב התפנתה לטפל בבלגנים אחרים בעולם, ובראשם כמובן הסכסוך הישראלי פלסטיני.
ב 1991 עמד בראש ממשלת ישראל יצחק שמיר, איש ימין מובהק שלא האמין בתהליך שלום באשר הוא, והוא היה זה שהקים ממשלת ה״ימין על מלא מלא״ של אותה תקופה. הכתבה הבאה מפרטת על הרקע ההיסטורי של הועידה, ואני מקווה שיש לכם מנוי לקרוא אותה, אבל גם אם לא – יש בכתבה ציטוט שאני חושבת שנכון לכל אורך השנים האחרונות:
חווינו את מה שעוד יחזור על עצמו: לחץ אמריקאי להפסקת הבנייה בהתנחלויות, ראש ממשלה מהימין שנכנס למהלך מדיני בניגוד לעמדתו, ואופוזיציה ימנית מבית שעושה לו את המוות ובסוף מפילה את ממשלתו.
על הסכם אוסלו ב 1992 חתם אמנם רבין בראש ממשלת שמאל – אבל בלי ועידת מדריר, הסכם אוסלו מעולם לא היה קורה, וכך גם שורה ארוכה אחרת של הסכמים שנחתמו עם הפלסינים, כולל הסכם וואי שהוא המשך ישיר של הסכמי אוסלו. מי שחתום על הסכם וואי, דרך אגב, הוא ביבי בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה. ההסכם כולל למשל הסכמה לפנות את חברון, למרות שביבי עיכב את ביצוע ההחלטה הזו ומי שפינה את חברון היה ראש הממשלה הבא, אהוד ברק.
אחד מהצעדים הפרקטיים של ההסכמים השונים הוא ההתחייבות של ישראל לצמצם משמעותית את ההתישבות בשטחים – החל ממניעה של הקמת יישובים חדשים וכלה המגבלות קשות על הגדילה של היישובים הקיימים.
המגבלות האלו נובעות מכך שהעולם מאמין שהפתרון הרצוי לבעיה הפלסטינית הוא שמגיעה לפלסטינים מדינה משלהם (בין אם לצד ישראל או במקומה כפי שדורשים קיצונים שונים), והדעה הזו הפכה בשלושים פלוס השנים האחרונות מתאוריה לאמת שנחשבת לברורה מאליה, ועובדה שהולכת להיות מיושמת בשטח בלי קשר לכוונות של ממשלות הימין של ישראל.
יש לנו כמובן את הזכות לא להסכים עם ההנחה הזו – אבל באותה מידה יש למדינות העולם, כולל ידידתנו הקרובה ביותר ארה״ב, את הזכות לא לתמוך בנו כלכלית או מדינית אם לא נסכים לדעתן. אמנם כידוע הנבואה ניתנה לשוטים ואין לנו את האפשרות לחזות את העתיד, אבל עצם העובדה שלא מעט ראשי ממשלה של מדינת ישראל בחרו לשתף פעולה עם הממשל האמריקני בניגוד להצהרות הבחירות שלהם ואפילו בניגוד לדעותיהם הפוליטיות מעידה על כך שכנראה צעד כזה מנוגד לאינטרסים הכלכליים והבטחוניים של מדינת ישראל.
וממש כמו בנושא הסכמי השלום, היה (וכנראה עדיין קיים) גם לחץ בינלאומי שהתנגד מאוד לרפורמה – לפחות מצד ארה״ב ומדינות מערב אירופה, שהן בנות ברית של ישראל. חלק מהלחץ נבע מהיחס לפלסטינים שמשתמע ממנה, וחלק ממנו נבע ממה שאותן מדינות תפסו כיחס בעייתי לאזרחי ישראל הערבים ולמיעוטים אחרים.
השאלה היא עד כמה תןמכי הרפורמה מקרב הקהל הכללי מודעים למשמעות של לחץ בינלאומי כזה, ועל התוצאות ארוכות הטווח שלו? דוגמא מאוד טובה ללחץ כזה היא דרום אפריקה, שבה הקהילה הבינלאומית החליטה להטיל על המדינה חרם כלכלי כדי לגרום לממשלה הלבנה להפסיק את מדיניות האפרטהייד במדינה. בסופו של דבר החרם מוטט את הכלכלה הדרום אפריקנית וגרם לשלטון ליפול ולמדיניות האפרטהייד להעלם – אבל לא בהכרח הוביל למצב טוב יותר במדינה. למרות שעברו כמה עשורים מאז סוף שלטום האפרטהייד, המדינה לא הצליחה להשתקם מבחינה כלכלית, בין השאר כי כחלק מההתאוששות מהאפרטהייד יש הרבה מאוד חוקים שנותנים עדיפות לשחורים גם אם הכישורים שלהם לתפקידים שונים פחות טובים (או לא קיימים כלל). אבל לא רק שאותם חוקים לעיתים מקשים על חברות לתפקד, הם מאפשרים למתח הבין גזעי להמשוך ולתסוס גם אם הוא כבר לא קיים באופן ״רשמי״.
בהקשר הזה, אני רוצה שנדבר על ה״ברקזיט״ – ההחלטה של בריטניה לעזוב את האיחוד האירופאי על סמך משאל עם שהתבצע בבריטניה. הכתבה הבאה משווה בין הברקזיט למהפכה המשפטית שלנו, אבל מה שקריטי בכתבה הן הפסקאות הראשונות שלה:
ריי, אזרח בריטי בן 65 המתגורר בברמינגהם, תמך בזמנו נמרצות ביציאת בריטניה מהאיחוד האירופי, בנימוק שנמאס לו מהאליטות ומהפקידים בבריסל שמחליטים בשבילו — אחד הנימוקים המרכזיים של תומכי הברקזיט. לכל מהפכה נדרש אויב, ובמקרה של הבריטים היו אלה האליטות בבריטניה והפקידות הבכירה של האיחוד. האויבים הנוספים היו — איך לא — המהגרים. השילוב של אליטה מנוכרת ומרוחקת ומהגרים שתופסים מקומות עבודה היה מתכון קטלני לשכנוע שהביא לברקזיט.
שש שנים אחרי, רבים מתומכי הברקזיט מצטערים. הוא לא עשה טוב לכלכלה הבריטית. האינפלציה גבוהה, הצמיחה נמוכה, הפאונד חלש, הביורוקרטיה התגברה, המעבר בגבולות פחות חלק. גם ריי מצטער על תמיכתו בברקזיט: "לא הסבירו לנו את המשמעות האמיתית", אמר. ייתכן שההסברה היתה כושלת, אך ייתכן גם שריי ועוד מיליוני בריטים פשוט לא רצו להקשיב, כי כל מי שזוהה עם האליטות המנוכרות נפסל לעדות.
זה המצב אצלנו עם ההפיכה המשפטית שמוביל בנימין נתניהו. יש כאן מרכיבים דומים לאלה שהיו בברקזיט: מצד אחד אליטות שמדברות על הסכנות של ההפיכה המשפטית לדמוקרטיה, לזכויות אדם ולכלכלה, מצד שני המונים שמתחברים יותר למסרים על משילות, לאומיות ועוצמה, ושונאים אליטות.
כמובן שהברקזיט והרפורה המשפטית בישראל הם מצבים שונים שקורים במדינות שונות, אבל יש פה שתי נקודות חשובות:
- העובדה שהמידע שהאזרח ה״קטן״ מקבל יכול להיות מאוד מוטה פוליטית על סמך הנטיה הפוליטית שלו ועל סמך האינטרס של מי מהפוליטיקקאים שהוא מאמין בו – למרןת שהתמונה שהוא מעניק לא בהכרח מלאה, והאינטרס של הפוליטיקאי הממוצע הוא לא להפיץ אמת אלא למשוך קולות בכל מחיר.
- העובדה שיש חוסר אמון במי שנחשב כחלק מה״אליטות״ ולכן המידע שהוא מוסר נתפס אוטומאטית כלא רלוונטי ואפילו לא נכון, לפחות לא עד שהמציאות מוכיחה אחרת.
ועולה השאלה: עד כמה באמת התומכים ברפורמה מבינים את ההשלכות ארוכות הטווח שלה – גם מבחינת ההשפעה הבינלאומית שכבר כתבתי עליה, אבל גם מבחינת מדיניות פנים? האם הם מסכימים עם המשמעות האמיתית של השינויים האלו מבחינת החיים היומיומיים שלהם, או שהם מאמינים לכל ההבטחות של הפוליטיקאים שכנראה יש להם אינטרס להציג את השינוי ככזה שהוא כולו טוב?
אז איך כל זה מתקשר לרפורמה שלא עברה בשלב זה, אבל עומדת לעלות על הפרק שוב די בקרוב?
כי מעבר לרפורמה עצמה, יש בישראל שינוי אידאולוגי רחב מאוד שמתרחש כבר כמה עשורים. המדינה שהוקמה על ידי אלו שמאמינים באידאולוגיה שמאלנית הופכת למדינה שבה לחלקים הולכים וגדולים מהציבור יש דעות מנוגדות לאלו של מקימי המדינה – כלומר כאלו שמאמינים באידאולוגיה ימנית שמתנגדת לתהליך השלום, באידאולוגיה שמרנית שמתנגדת להרבה מאוד מהקידמה שהשמאל מעוניין בה, וכמובן באידאולוגיה דתית שמנוגדת לזו של השמאל.
וכמובן שבין לבין, בשני הצדדים יש פוליטיקאים שמנסים להקצין את הפער בין המחנת למען הרווח הפוליטי שלהם עצמם. הציבור החרדי למשל לא כולם מסכים עם המדיניות שבה הילדים לא לומדים לימודי ליבה, אבל הם לא יכולים להתנגד לרבנים בצורה פומבית ולכן קל לפוליטיקאים כמו לפיד להאשים את החברה החרדית כולה בחוסר שיתוף פעולה במקום למצוא דרך יעילה לנטרל את הרבנים שמונעים את שילוב החרדים בחברה.
לכן המשימה האמיתית היא למצוא דרך לחיות יחד בניגוד לרצונם של אלו שרוצים רק להפריד, אם דרך כזו באמת קיימת.
התיירת המקרית 