התיירת המקרית

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

ההורים שלי גרים בירושלים, איזור שלרוב סובל פחות טילים במהלך מבצעים, כנראה בגלל המקומות הקדושים. כשהמבצע התחיל בשש וחצי בוקר של השביעי לאוקטובר, ההורים שלי עדיין ישנו. ידעתי שאמא שלי לרוב מתעוררת מוקדם, אבל כדי להמנע מלהעיר אותה במקרה וזה לא המצב – שלחתי לה ווטסאפ.

היא אמנם עדיין ישנה אבל היא ראתה תא הווטסאפ ברגע שהיא התעוררה ומיד התקשרה אלי לפני שהיא אפילו שמעה חדשות – כך שאני זו שבישרתי לה על שיגורי הטילים הראשונים ועל כך שיש כל מיני שמועות שקורים גם דברים אחרים, ושלפי אותן שמועות גם מדובר על משהו מורכב יותר מ״סתם עוד מבצע״.

וכמה דקות אחר כך – היתה אזעקה בירושלים, אבל לפחות אמא שלי היתה מודעת לזה שקורה משהו. אבא שלי מצד שני היה צריך להתעורר משינה כדי שהם יוכלו להכנס למרחב המוגן הקומתי של הבניין שלהם. למזלם יש להם שכנים מאוד נחמדים שהם מיודדים איתם, אז זה קצת נחמד לצאת ולבלות יחד באזעקות שהיו באיזור בימים הבאים.

אבל עבור גיסתי הטילים לאיזור ירושלים היו חדשות ממש רעות. המשפחה גרה ברמת גן (די קרוב אלי למען האמת), ומאז שבמבצע של מאי 2021 נפל טיל במרחק של כמה מאות מטרים מאיתנו והרג אדם, גיסתי ממש לחוצה ונמלטת מהעיר בכל פעם שיש אפילו חשש שישוגרו טילים לאיזור.

גיסתי לרוב מעדיפה לעבור להורים שלה שגרים בכוכב יאיר, בין השאר כי יש להם בית מאוד גדול עם חצר, ומאוד קל להתארח שם במיוחד כשלגיסתי יותר נוח לעזור לאמא שלי עם בישולים או ניקיונות. אבל ההורים שלה דתיים – כך שאי אפשר היה לנסוע אליהם בשבת, ולכן באופן טבעי גיסתי חשבה לנסוע להורים שלי. אבל ברגע שהיו מתקפות טילים גם בירושלים, מבחינת גיסתי האיזור לא היה בטוח וגם הנסיעה נראתה מאוד מסוכנת, לכן הם וויתרו ונשארו בבית לכמה ימים – אבל אז החליטו בכל זאת לנסוע להורים שלה.

אני מודה שאין לי מושג למה, אבל נראה שכוכב יאיר באמת לא סובלת ממתקפות טילים, למרות שהפעם יש גם לא מעט התקפות טילים על איזור השרון, ושמעתי ממכרים על התקפות בהוד השרון וכפר סבא שלא מאוד רחוקות מכוכב יאיר.

אחותי והמשפחה שלה גרים בפתח תקווה, אבל אצלם כנראה יש התקפות טילים אבל יחסית מועטות והם מסתדרים טוב בבית ולכן נשארים שם.

---

הבעיה העיקרית בעיני כרגע היא שאמא שלי החליטה להתקין על הנייד שלה את האפליקציה של פיקוד העורף ולבקש התראות באיזורי המגורים שלי, של אחי ושל אחותי כך שהיא יודעת במיידי בכל פעם שיש לנו אזעקות, וכמובן שהיא נלחצת מזה.

אני אמרתי לה שבעיני זה לא רעיון טוב שהיא תקבל את ההתרעות האלו מכמה סיבות. קודם כל, זה יכול לבלבל אותה בין אזעקות אצלנו ואזעקות בירושלים כך שהיא ואבא שלי יכולים סתם להלחץ להכנס למרחב המוגן הקומתי בגלל התראה אצלנו במרכז – או להיפך, להתבלבל ולחשוב שיש מתקפת טילים אצלנו כשבעצם יש גם אחת זו אצלם ולא להנס לממ״ק במקרה הצורך.

מעבר לזה, אני מאוד חוששת שבגלל הלחץ הנוסף הם ייכנסו להיסטריה מיותרת ויגרמו לעצמם פגיעה פיזית בכך שהם ימהרו ללכת לממ״ק ואז יפלו או שהם יקומו באמצע הלילה כשהם לא ערים לגמרי ויאבדו שיווי משקל ויפלו – רק בגלל הרעש והצילצולים והאורות של האפליקציה שמתריעה להם על אזעקות אצלנו.

זה לא ממש עזר, ולכל היותר אמא שלי מנסה לא להראות היסטרית בכך שהיא מבקשת שמידי פעם אבא שלי ישאל אותנו מה קורה ולא רק היא.

---

החתולים שלי לא מתרכשים מהאזעקות והן לא מזיזות להם, וכמה פמים הם אפילו קפצו לחלוןכדי להסתכל החוצה כשהתחילה אזעעקה כדי לנסות להבין מאיפה מגיע הרעש הזה. הפיצוצים של היירוטים אולי קצת יותר מפריעים להם, אבל גם הם מסקרנים אותם יותר מאשר מפחידים אותם.

אי אפשר גם להכריח אותם להכנס לממ״ד, אז בעצתה של הוטרינרית שלהם אני עוזבת אותם בשקט ונכנסת לממ״ד לבד.

אחרי ימים של דיבורים על מו״מ לשחרור עוד חטופים – הלילה החלה תקיפה קרקעית ברצועת עזה.

הבעיה? ישנם חששות גדולים לבטיחותם של החטופים לאור התקיפה הקרקעית והתקיפה האווירית האינטנסיבית שמלווה אותה. עד כדי כך שמשפחת החטופים דורשות לדבר באופן ישיר עם הקביט הבטחוני כדי לוודא את שלומם של בני המשפחה שלהם בהתקפה הזו.

מצד שני, המו״מ על שחורר החטופים הוא קשה ומורכב. מצב שבו ישראל תתפס כחלשה או נואשת מאוד לשחרר את החטופים תהפוך אותה פגיעה לא רק לדרישות מוגזמות של החמאס תמורתם – אלא בתיאוריה גם תעודד חטיפות עתידיות של חיילים ובמיוחד אזרחים כדי לסחוט את ישראל שוב. עצם העובדה שישראל כביכול לא ממש שמה על הסיכון שתקיפה קרקעית עלול לגרום לחטופים כביכול רק מחזקת אותה במו״מ עליהם וכביכול לוחץ על החמאס לשחרר אותם – בין השאר כי החמאס כנראה מאוד בנה עליהם כמגן אנושי וככלי שיכול לעזור להם להשיג הפסקת אש ודחיה ללא הגבלה של הכניסה הקרקעית.

ברור שאין פה פתרון אידאלי. ברור שהמשפחות ידחפו לשחרור בכל מחיר, אבל שהשיקולים של המדינה יהיו רחבים יותר, גם במחיר של החטופים הנוכחיים.

אני מניחה שמי שעוקב אחרי הבלוג שלי זוכר שאני לא מחובבי השמאל הבינלאומי ששונא את ישראל ומכחיש את זכותה להתקיים.

לכן יאיר לפיד היה צריך הרבה כשרון כדי לגרום לי לנסות להסביר את השמאל הבינלאומי ואת אופן החשיבה שלו כתגובה לפוסט מלא בורות ושגיאות שלפיד כתב כתגובה ליחס של השמאל הבינלאומי לישראל (באיחור אופנתי כמובן).

נתחיל מכך שההתייחסות לשמאל כשמאל קיצוני או כ far left זה ביטוי ישראלי בעיקרו. בארה״ב ואירופה השמאל ה״קיצוני״ בעצם מוגדר כפרוגרסיבי, או אם באמת מדובר על שמאל ממש שמאלני יהיה מדובר על שמאל רדיקלי – אבל המושג המתאים הוא לא far left. זה אולי מושג מכובס כיאה לנכונות הפוליטית של העולם המערבי בכלל והשמאל האמריקני בפרט, אבל ראוי להתייחס אליו במושגים שבהם הוא נקרא. העובדה שלפיד פונה אליו במושג מאוד ישראלי מרגישה כאילו הוא לא מודע לכך שמאחורי אותו שמאל שהוא מנסה לבקר יש פילוסופיה אידאולוגית שלמה, גם אם לפעמים מבקרים אותה כטרלול פרוגרסיבי.

או שאולי הוא מודע לכך, והטור לא בהכרח פונה לקהל השמאל הפרוגרסיבי הבינלאומי אלא בעצם לקהת הבוחרים שלו שנמאס להם מהרבה מאוד דברים שקורים בשמאל הקיצוני הישראלי (החל מהצדקת הפלסיטינים על חשבון הבטחון הישראלי וכלה בלוזריות בשנים האחרונות).

אבל לזה עוד נתייחס אחר כך.

לפיד גם מכלה חוסר הבנה בסיסי במושגים שבהם משתמש השמאל הפרוגרסיבי – ובדעות שלו לגבי הסכסוך פה באיזור. נתחיל מכך שלפיד השתמש במושג LGBT שמתייחס לקהילה הלהט״בית – אבל כיו ההתייחוסת לקהילה בארה״ב היא רחבה יותר ונקראת LGBTQ+ – כלומר מתייחסת גם למושג ״קוויר״ ומוסיפה את סימן הפלוס כדי להראות שיש מגוון מאוד רחב של זהויות מגדריות. מעבר לזה, כיום יש גם מי שמתייחס לקהילה בשם LGBTQAI+ – כלומר התייחסות מפורשת לאנשים שמוגדרים ״אינטרסקס״ (כלומר נולדו עם סממני מין גבריים ונשיים), ואנשים שהם א – סקסואלים (או א – מיניים בעברית) שמוגדרים כבעלי נטיה מינית שבהם יש להם עניין נמוך מאוד או חוסר עניין מוחלט בקיום יחסי מין.

מעבר לזה, בהמשך הכתבה לפיד מנסה ״לזעזע״ אותם בכך שהחמאס כזה איום ונורא שהוא לא מאמין בפתרון שתי המדינות – ולכן בעצם החמאס לא ממש רוצה ״לשחרר את פלסטין״. אבל לפיד כנראה לא מודע לכך שלמרות שברמה המדינית מנהיגי ארה״ב (החל מהנשיא וכלה בחברי הקונגרס האמריקני) תומכים בפתרון שתי המדינות כדי לפתור את הסכסוך הישראלי פלסטיני – הפתרון הזה לא בהכרח מקובל על השמאל הפרוגרסיבי.

מבחינת השמא הפרוגרסיבי, ישראל היא מדינת קולוניאליזם, ולכן הפתרון האמיתי לסכסוך צריך להיות הקמה של מדינה אחת פה באיזור שתהיה מדינת כל אזרחיה. יש פה מאחורי הקלעים הנחה חזקה שה״כיבוש״ והקולוניאליזם שמייצגת ישראל הם אלו שגורמים למלחמה בין הישראלים לפלסטינים ולכן סיומם יאפשר הקמה של מדינה משותפת שתתנהל בשלום.

ברור לנו שההנחה הזו לא נכונה, ושמאחורי הגישה הפלסטינית ישנה אמונה דתית שעומדת מאחורי השאיפה לחסל את ישראל ואת היהודים, ועד שהאנטישמיות בצד הפלסטיני לא תטופל לא נגיע לשלום בלי קשר למספר המדינות שיקומו בשטח. אבל עצם העובדה שנשמע שלפיד בכלל לא מודע למה חושב השמאל הפרוגרסיבי על הנושא גורמת לכך שהכתבה שלו כהסברה פשוט לא עובדת.

מעבר לזה, אמפתיה לסבל הפלסטיני לא אומר שאין אמפתיה כלפי הצד הישראלי, או שהשמאל הפרוגרסיבי לא מודע לעובדות. אני למשל חברה כבר לא מעט שנים בקבוצה של השמאל הפרוגרסיבי בארה״ב. בשגרה העמוד עוסק בעיקר לבקר את ״האיום הכתום״ קרי טראמפ, המעריצים שלו, ושאר חברי ותומכי המפלגה הררפובליקנית.

בעבר, כל מבצע של ישראל הוביל לגל ביקורת קשה על ההתנהלות הצבאית שלנו בעזה. אני וכמה ישראלים נוספים עבדנו מאוד קשה לנסות להסביר שהתמונה מורכבת יותר מ״ישראל מפציצה אזרחים חפים מפשע״ ולמרות שלא פעם הצלחנו להראות לאנשים שהמצב באיזור מורכב יותר – היו גם אלו שסירבו להקשיב.

אבל המצב שונה הפעם – אחרי התקיפה המחרידה בשביעי באוקטובר, מנהלי העמוד ורוב הקוראים מגלים אמפתיה כלפי ישראל והישראלים, והם מסכימים שהחמאס הוא גוף טרור שאחראי על הסבל בשני הצדדים – אבל במקביל עדיין מגלים אמפתיה גם כלפי הצד הפלסטיני וקוראים לעצירת הסבל שלהם.

אבל בניגוד למה שכותב לפיד – האמפתיה הזו לא אומרת שהם ״לא מכירים את העובדות״. האמפתיה הזו נובעת מאותו מקום שממנו נובעת האמפתיה שהם מגלים גם כלפינו לגבי סבל של מי שהם תופסים כאזרחים תמימים,

מעבר לזה, צריך לדעת להבחין בין ביקורת על ישראל לבין אנטישמיות. ואנטישמיות בהחלט קיימת גם בקרב השמאל הפרוגרסיבי המערבי, וחלק גדול מהתיאוריות שמגנות על הפלסטינים נובעות ממנה.

אבל זה לא בהכרח אומר שהביקורת של השמאל הפרוגרסיבי היא שגויה. ישראל כן צריכה לכבד את החוק הבינלאומי, להמנע עד כמה שאפשר מפגיעה באזרחים, ולפגוע במטרות צבאיות של החמאס ולא רק להפציץ למען הנקמה.

אז אם אין פה שום קשר בין השמאל הפרוגרסיבי והביקורת שלו לבין מה שלפיד כתב, מה המטרה של הכתבה? התחושה שלי היתה שהכתבה נועדה בעיקר למעריציו של לפיד.

כידוע יש פער ענקי בהסברה מצד הממשלה, שרבים נכנסים אליה: נפתלי בנט, יוסף חדאד, נועה תשבי, ורבים אחרים. ובאיחור אופנתי, נראה שלפיד החליט שגם הוא רוצה לקבל קרדיט על כך לאור הקרדיט שמקבלים כל אלו שממלאים את הפער שנוצר בגלל חוסר תפקודה של הממשלה.

אבל הדברים בעצם מציגים את איך שהישראלי ה״קטן״ רואה את המצב: פגעו בנו ולכן מגיע לנו לתקוף בעזה, ואחנו לא ממש שמים מה שלא אמורים לשים על הדעה הבינלאומית, ונמאס לנו מהסמולנים יפי הנפש האלו שמרחמים על הפלסטינים, ובגלל שהם מחו״ל הם בעצם אנטישמים.

אבל לפיד אמור להיות מנהיג, לא עוד ישראלי מהשורה. זזה שמבין יותר לעומק את היחס של השמאל הפרוגרסיבי ואת המוטיבציות והאמונות שלו כלפי ישראל. ואם הוא לא מבין את זה – הוא צריך ללמוד.

אם הוא היה פונה באמת לשמאל הפרוגרסיבי – מעבר לעובדה שהוא יה. קורא לו בשמו ומבין לעומק את הדיעות שלו, לפיד גם היה מציג תוכנית מדינית לטווח הארוך להתמודדות עם המצב בעזה, ומה יקרה ביום אחרי המלחמה כדי לשקם את הרצועה.

עצם העובדה שההסתכלות שלו היא לא גלובאלית כזו מטרידה אותי אצל מי שמתיימר להיות מנהיג.

זה הנושא של השרביט השבועי השבוע.

אני חושבת שקודם כל חשוב לזכור שלמדינות העולם, כמו ארה״ב ומערב אירופה ומסתבר שגם לסין אינטרסים להכיל את המלחמה הזו כדי שהיא תהיה כמה שיותר קטנה. במצב כזה, הביקורים של ראשי מדינות ובכירים אמריקנים רבים קודם כל בישראל אבל במזרח התיכון בכלל – במצרים, ירדן, ערב הסעודית ואפילו בגדה לשיחות עם המנהיגים שלהן כדי לפעול שהמלחמה לא תתפשט אפילו באיזור המזרח התיכון.

האם זה הוגן? העיתונאית דניאל רוט אבנרי חושבת שלא – וטוענת שזכותה של ישראל לחסל את החמאס אפילו במחיר של פריצת מלחמת העולם השלישית שארה״ב כל כך לא רוצה בה.

אבל האם זה צודק ונכון?

קודם כל, חשוב לזכור שאולי אפשר לחסל ארגונים כמו החמאס והג׳יהאד האיסלמי פיזית, אבל לא את הרעיונות שלהם לגבי חיסול ישראל והיהודים, ולא את התמיכה העממית בהם. במצב כזה, הארגונים הלאו פשוט יקומו מחדש מאפס – או שבואקום השלטוני והאידאולוגי שהם ישאירו אחריהם, יקומו גופים אחרים עם בדיוק אותה אידאולוגיה ועם מנגנוני פעולה אלימים אחרים. ויש סיכוי שמנגנוני הפעולה האלו יהיו אפילו חריפים יותר – כשארה״ב התחילה להלחם באל קאעידה והארגון נחלש, קם בואקום שנוצר דאע״ש, ארגון עם אידאולוגיה קיצונית יותר ודרכי פעולה אלימות יותר שכללו רצח אלים ואכזרי של אזרחים שהם שידרו בסרטונים שהם הפיצו כל העולם, וזה בנוסף לרצח והרס של כל תרבות שאינה האיסלאם הסוני באיזורים עליהם הם הצליחו להשתלט.

וגם לפני שנים דובר על זה שבכל פעם שחיסלנו מנהיג של החיזבאללה – קם תחתיו מנהיג גרוע וקיצוני יותר.

ואם מישהו חושב שיש לנו שליטה על הקמתם או יותר נכון אי הקמתם של ארגונים כאלו, הוא טועה ובגדול.

וזה מעלה את השאלה האמיתית: מה בדיוק המטרות שלנו במצבע הזה?

בנאום של ביידן באמצע שבוע שעבר, הוא אמר במפורש שהמבצע צריך להיות יעיל לבטחונה של ישראל – אבל לא להפוך למסע נקמה. והשאלה היא מהן המטרות שנוכל להשיג כדי להעלות את רמת הבטחון בישראל לטווח הקצר, הבינוני והארוך ולא רק לזרוע הרס כדי לנקום.

כמובן שברור שצריך לשתק את היכולות הצבאיות של החמאס לעוד הרבה מאוד שנים (אני מניחה שרובנו מבינים שאין לנו את היכולת לשתק את הטרור לחלוטין) ולעודד אותו וגופי טרור אחרים לא להתעסק איתנו. אבל מה הגבול של מהלך כזה, ומה המשמעות של מהלך מדיני, אולי לא עם הפלסטינים אלא עם המדינות המתונות האחרות בסביבה (ומיד אגיע לזה)?

דבר שני, חמה איזורית ובמיוחד מלחמת עולם שלישית היא לא סתם הרחבה של הפעילות שקורית לנו פה כאן ועכשיו לאיזורים אחרים באיזור ובעולם, ואצלנו תמשיך הלחימה כמו שהיא. לחימה במסגרת מלחמת עולם תהיה משהו הרבה יותר רחב ורציני מאשר מה שקורה עכשיו. סביר להניח שיהיו לנו כמה חזיתות – אבל ארה״ב תהיה עסוקה מידי בלחימה משלה כדי לעזור לנו בהן. תהיה כנראה גם פגיעה הרבה יותר רחבה בעורף – כולל טילים מדויקים ופוגעניים יותר לכל הארץ, לא רק בגבולות הצפון והדרום.

מעבר לזה, החשש ממלחמת העולם השלישית היא שהיא תהפוך מהר מאוד למלחמה גרעינית כוללת בין ארה״ב, רוסיה, סין, וכל מדינה אחרת שמחזיקה בנשק כזה (בריטניה, צרפת, פקיסטן, הודו, ישראל, איראן וצפון קוריאה). ומלחמה גרעינית עולמית תהיה פחות או יותר סוף האנושות על פני כדור הארץ תוך כמה עשרות שנים לכל היותר – ויש סיכוי גם שזה יהיה סוף החיים על פני הכדור באופן כללי, כולל ג׳וקים.

לכן נראה שבשלב זה, חלק משמעותי של האינטרסים של ישראל ושל ארה״ב חופפים. כנראה שיש ויהיו אי הסכמות על חלק מהפעולות, וייתכן שישראל תאלץ לוותר על כמה פעולות חשובות עבורה אבל לא עבור ארה״ב, אבל נראה שיש הבנה שגם כחלק מהחזון של ביידן, חשוב שישראל תחזיר לעצמה את ההרתעה גם בפעולות צבאיות כדי לייצב את האיזור.

אבל חשוב לזכור במקביל כמה התמיכה של ארה״ב חשובה – קודם כל מבחינת הרכבת האווירית של אספקה צבאית שמגיעה לפה, וכלה בתמיכה בינלאומית למבצע שהיא מובילה. הרבה מאוד מהצעדים החכמים שהתבצעו עד עכשיו במלחמה, הם בזכות ההצעות שארה״ב הציעה כנראה מאחורי הקלעים ותמכה בהן כמו למשל פינוי אזרחים מעזה או מיע מודיעיני שמראה שאנחנו לא אלו שפגעו בבית החולים אלא החמאס והג׳יהאד האיסלמי.

סביר מאוד להניח שתהיה פה הכוונה מאוד חזקה מצד ארה״ב לכל פעולה של ישראל, כדי שהאינטרסים של ארה״ב באיזור לא יפגעו – ושברור שהאינטרסים של ארה״ב לא תואמים לחלוטין לאינטרסים של ישראל. אבל בסופו של דבר לדעתי זהתהליך הזה יהיה טוב ברובו עבור ישראל, ויכול אפילו לעזור לנו לפנות לפתרונות שיהיו באוריאנטציה מדינית במקום להתבוסס שוב צבאית ברצועת עזה.

אני מניחה שכולנו שמענו על כך שפעילת איכות הסביבה השוודית גרטה תונברג פרסמה תמונת תמיכה בפלסטינים במהלך הימים האחרונים, לזעמם של הרבה מאוד ישראלים.

גרטה גם ידועה בכך שהיא אוטיסטית בתפקוד גבוה, ובתור אוטיסטית היה לה באופן אופייני לאוטיסטים תחום שאליו יש לו אובססיה – תחום איכות הסביבה. היכולת שלה להעביר את המסרים במה שנראה בתור להט ותשוקה לנושא הפכה אותה למאוד פופולרית במשך תקופה מסויימת כדוברת עבור איכות הסביבה.

אתמול ערב שיתפה חברת בפייסבוק שלי את הציטוט הבא של גבר צעיר ואוטיסט שהביא נקודת מבט מעניינת לגבי גרטה:

אז גרטה תורנברג תומכת בחמאס בעיצומה של מלחמת ההישרדות שלנו, ותומכיה במאבק האקולוגי מאוכזבים וכבר מכתתים את המזלגות האקולוגיים – לקלשונות. כפי שעשו לי בשיא תפארתה, כשטענתי שהיא ילדה קטנה, אוטיסטית, נוטה להתקפי חימה, שיכולותיה האוטיסטיות מנוצלות לדיקלום דף מסרים שיווקי שכתב מישהו אחר. שהיא התמכרה לתשומת הלב, ותעשה טעויות ללא הצוות המשומן שליווה אותה.

עיזבו אותה לנפשה. אתם לא ראיתם עד כמה היא מנוצלת באופן לא אקולוגי. היא לא אשמה. בממדיה האמיתיים, היא לא הוגת דעות מקורית או מנהיגה חברתית, אלא אדם שתחום העניין האובססיבי שלו הוא אקלים.

אני מודה שיש פה משהו שקצת מפריע לי, בין השאר מתוך הבנה שלא פעם אוטיסטים בתפקוד גבוה הם לא אנשים מוגבלים או חריגים, אלא אנשים שפשוט יש להם נקודת מבט שונה וייחודית על העולם והחיים בכלל.

וחשוב להודות שפרסום יכול להיות חוויה מבלבלת של ניצול עבור כל אדם, גם כזה שהוא לא אוטיסט. קחו לדוגמא משתתפים בתוכניות ריאליטי שונות כמו למשל ״הפח הגדול״ או ״חתונמי״ שהתפרסמו עליהם כתבות שבהן הם טוענים שההפקה עיוותה את דמותם בעזרת עריכה לא נכונה, ושהופעל עליהם לחץ להשאר במצבים וסיטואציות שלא היה להם נוח בהן והם רצו לצאת – אבל הפעילו עליהם לחץ בלתי סביר להשאר שהם הצטערו בדיעבד שהם נכנעו לו. במקרה של ״הפח הגדול״ באחת העונות הראשונות שלה היו גם טיעונים של מתן תרופות פסיכיאריות למשתתפים מסוימים כדי לגרום להם לפעול בצורה מסויימת שאחרת הם לא היו מתנהלים לפיה.

לכן גרטה לא בהכרח חריגה בחוסר היכולת להתנהל מול פרסום, למרות שייתכן שכאוטיסטית הקושי שלה להבין סיטואציות חברתיות מקשה עליה קצת יותר, והופך אותה לתמימה יותר מהממוצע.

אבל עולה השאלה האמיתית טמונה בפסקה האחרונה: האם גרטה היא מישהי שדעתה חשובה ורלוונטית פה, רק כי היא מפורסמת?

ומעבר לזה, האם אין לה אחריות כמפורסמת ללמוד את הנושא לעומק? הרי אחת הבעיות עם הפוסט המקורי נבעה מכך שבתמונה הופיעה בובה של תמנון, שמסתבר שמייצגת דעה אנטישמית שלפיה ״היהודים שולטים בעולם״. במצב כזה, חוסר הידע שלה משווע, ופוגע בתדמית שלה ובמטרה המוצדקת שחשובה לה ולכל העולם.

אני לא יודעת עד כמה האוטיזם שלה באמת פגע ביכולת שלה להגיב על המצב, או שמדובר בתמימות של מישהי צעירה שמקבלת מידע מוטה מהתקשורת ומגיבה לפיו בלי להבין את האחריות שבלהיות מפורסמת. אבל אני מקווה שהיא ואחרים ילמדו את הלקח מהאירוע הזה מולה.

יש עכשיו דיון מאוד סוער לגבי האם להעביר לעזה עזרה הומניטרית או לא. ארה״ב ״מציעה״ שנעביר אותה, שזה אומר שכנראה זה מה שיקרה כי לארה״ב כידוע יש אינטרסים מאוד חזקים פה באיזור.

מצד אחד, יש את אלו שדורשים שזה לא יקרה עד שלא יתנו לנו מידע לגבי החטופים (ויש את אלו שמגדילים לעשות ודורשים שחרור מלא של כולם תמורת אותה עזרה הומניטרית). יש אחרים שמתנגדים לזה כנקמה נגד הפלסטינים שששו וצהלו על המוות של אזרחים כל כך רבים בצורה כזו אכזרית, ועל החטיפות האכזריות לא פחות של ילדים, תינוקות וזקנים חסרי ישע מישראל.

אבל האם בעצם יש לנו אינטרס ״קר״ ושקול לתת לעזרה הומניטרית להכנס לעזה? יכולות להיות לכך כמה סיבות:

• קבלה של לגיטימציה בינלאומית למבצע ארוך יותר, שיכלול גם כניסה קרקעית שהיא צעד שנוי במחלוקת מבחינת כמות הפנגעים שהוא יגרור משני צידי המלחמה – ומה שקורה בצד הפלסטיני לא עקרוני עבורנו בפן האישי, אבל כן חשוב ללגיטימציה הבינלאומית עד כמה שזה לא נכון וצבוע.
• מניעה של זעם וזעזוע בעולם הערבי, מה שישרת את הרצון שלנו שהמלחמה לא תתרחב לחזיתות אחרות בגלל דרישה מה״רחוב״ במדינות ערביות שונות.
• להשאיר על כנם את הסכמי השלום שלנו עם מדינות ערביות שונות כמו איחוד האמירויות – ואולי אפילו להרחיב אותם לסעודיה ואולי אפילו עם הזמן למדינות נוספות.

ברור שהמצב פה מורכב, ושצריך ללחץ על החמאס ולהביא לחיסולו בכל מחיר. אבל אני חושבת שיש פה מורכבות מאוד גדולה, שלעיתים העולם לא בהכרח מבין אותה אבל אנחנו עדיין צריכים להתחשב בדעתו.

וזה חשוב במיוחד במצב שבו נראה שכולם חוששים שהמלחמה שלנו תהפוך למלחמה איזורית וכנראה גם יכולה להפוך למלחמה בינלאומית, ואולי אפילו למלחמת העולם השלישית, למרות שארה״ב וכנראה גם מדינות אחרות כמו מדינוצת מערב אירופה ואפילו כנראה סין לא מעוניינות בכך, ממש כפי שמדינות העולם פעלו כדי למנוע מלחמת עולם בעקבות מלחמת יותר כיפור.

כך שיכול להיות מצב שבו לטווח הארוך, לאפשר לפלסטינים לקבל עזרה הומניטרית טוב יותר עבורנו, למרות שעכשיו זה נראה לנו מכעיס?

---

אני גרתי בארה״ב כשקרו פיגועי ה 11.9ֿ. ארה״ב היתה מזועזעת ויצאה ל״מלחמה נגד הטרור״ ונראה היה שאנחנו פוצחים במלחמה בין האיסלאם הפונדמנטליסטי לבין העולם המערבי, במיוחד כשארה״ב יזמה פלישה לאפגניסטן ולעיראק.

אבל עבור רובנו, השגרה המשיכה כרגיל. כלומר לא היתה מלחמה במובן של שגרה שהפכה סובבת מלחמה כמו שקרה למשל במלחמות העולם שבהן המלחמה שיבשה את החיים של האוכלוסיה האזרחית בהפצצות, במקלטים, ובלחימה ברחובות. גם הלחימה שקרתה היתה במדינות שעבור רובנו היו רחוקות כמו עיראק ואפגניסטן.

ברור שבמערכה הנוכחית העורף בישראל מושפע מהרבה שיגורי טילים, אבל שמתי לב לשינוי מאוד משמעותי בין שיגורי הטילים לאיזור המרכז הפעם לבין שיגורי הטילים של מבצע שומר חומות ב 2021. בשומר חומות היה ניסיון לשבש את יכולת היירוט של כיפת ברזל בכך שהחמאס והג׳יהאד האיסלמי שיגרו כמות עצומה של טילים בבת אחת, ולמרות שרובם ייורטו היו כמה נפילות באיזור המרכז, כולל נפגעים.

אבל הפעם לפי כמות הפיצוצים שאנחנו שומעים אחרי כל אזעקה – יש שניים או שלושה יירוטים לכל היותר, למרות שבאמת לא פעם יש שיגורים בפערים יחסית קצרים (בשלישי או רביעי בערב היו שלושה שיגורים בהפרשים של חצי שעה אחד מהשני). זה מפחיד ולא נעים, אבל בשלב זה לא היו פגיעות משיגורי הטילים בקרב האוכלוסיה האזרחית באיזור המרכז.

זה מרגיש כאילו החמאס מבין שהם עומדים בפני מבצע ארוך, ושומרים חלק משעותי מהתחמושת לשימוש בשבועות והחודשים הקרובים.

וזה מעלה את השאלה מתי נחזור ל״שגרה״. ברור שהלחימה תיקח זמן (מביני עניין מדברים על שבועות ואפילו חודשים), וזה כשרק לוקחים בחשבון שהלחימה תשאר מוגבלת בין ישראל לארוני הטרור ברצועת עזה. תכניסו למשוואה את החיזבאללה וכוחות אחרים שאיראן שולטת בהם (הלילה למשל היו שיגורי טילים מאיזור תימן שנראה שהופנו לכיוון ישראל, שהאמריקנים יירטו עבורנו), ואת הסיכון לכך שהאיזור כולו ואולי אפילו העולם כולו ייכנס למערכה הזו – וזה יוביל בקלות לבלגן הרבה יותר גדול וכמובן הרבה יותר ארוך (תחשבו על כך שמלחמת העולם הראשונה ארכה למעלה מארבע שנים, ומלחמת העולם השניה אכ מעט שש שנים).

כמובן שיש פה הרבה מאוד אירועים שאין לנו שליטה בהם – למרות שברור שאיראן רוצה לעשות בלגנים, אבל שארה״ב ונראה גם שהמדינות הערביות הפרו מערביות כמו ערב הסעודית מנסות לבלום את זה בכל הכוח.

חשבתי לנסות לפרסם משהו קצת רחוק מהמציאות כדי לעזור לאנשים להרגע…

הרי הרוקי הם שרשרת הרים במערב צפון אמריקה, שממש כמו מפלי הניאגרה – מתחלקים בין ארה״ב לבין קנדה, וגם פה הקנדים יצאו כאלו ש״זכו״ באתרים היפים יותר בהרים – אבל זה לא בהכרח נכון.

האתר האמריקני הידוע ביותר בהרי הרוקי הוא כמובן הפארק הלאומי הרי הרוקי במדינת קולורדו.

יש מן הסתם בפארק לא מעט מסלולי הליכה – אבל יש גם קושי מסויים בהליכה בהם כי הפארק נמצא בגובה של קילומטר ומשהו מעל פני הים. אמנם לא מדובר על גובה מטורף כמו באוורסט או בשאר ההרים הגבוהים בעולם, אבל בהחלט אפשר כבר להתחיל להרגיש בפארק את ההשפעות של הגובה המשמעותי מעל פני הים על הגוף. זה אומר שמי שלא רגיל לגבהים יתחיל להרגיש די רע אם הוא יתאמץ יותר מידי, ואנשים שונים רגישים לזה יותר או פחות. ומנסיוני ביומיים שבילינו בפארק פלוס מצב דומה בסין – אין בהכרח קשר בין רמת הכושר של האדם לבין הנטיה שלו לסבול ממחלת גבהים (כפי שקוראים לה), למרות שייתכן שאנשים בכושר גבוה אולי בטוחים בעצמם יותר וחוששים פחות בגלל הכושר הגבוה שלהם ולכן לוקחים יותר סיכונים ומתאמצים יותר – ולכן דווקא הם בשני הטיולים סבלו יותר ממחלת גבהים מאשר המטיילים החלשים יותר.

אנחנו בחרנו לעשות מסלול שהיה בעליה אבל הוביל אותנו לשלושה אגמים חביבים ביותר:

אחרי ההליכה עצרנו גם להנות מהנוף הנקודה הכי גבוהה בפארק אליה הגענו בנסיעה. ופה היתה תקלה מסויימת שנבעה מאי הבנות, פערים תרבותיים, וקושי מסוים באנגלית של מטיילים מסוימים לעומת חוסר סובלנות של האמריקנים בטיול (מטייל אחד פלוס שני מדריכים).

באוטובוסים אמריקניים לא פעם יש שירותים ניידים שאפשר להשתמש בהם אבל צריך לרוקן אותם בתדירות גבוהה כדי שהם לא יסריחו. לכן בטיולים האלו הנהגים מבקשים בכל לשון של בקשה לא להשתמש בהם כדי שהם לא יצטרכו להתעסק בזה, ודואגים לעצור להפסקות שירותים בתדירות גבוהה – חוץ במקרים חריגים. והיום הזה היה מקרה חריג בגלל שמאוד מיהרנו, והנהגים ביקשו מאיתנו להשתמש בשירותים הללו עם תוספת של בקשה עקרונית להשתמש בהם רק לפיפי ולא לשום דבר אחר.

בדיעבד הסתבר שהיו איתנו כמה נוסעים סינים שלא דיברו אנגלית טובה ולכן לא הבינו את ההוראה הקודמת על אי השימוש בשירותים לפני כן (או שאולי הם זלזלו בה), והם השתמשו בשירותים האלו בימים הקודמים. זה כמובן גרם לריח לא נעים בשירותים ביום הזה, ולכן אחד המטיילים האמריקנים שנכנס אליהם משום מה חשב שאני (שהשתמשתי בשירותים לפניו) עשיתי בהם משהו שהוא מעבר לפיפי, ודיווח על כך לנהגים.

העניין הוא שזה לא היה נכון, ואני השתמשתי בשירותים כפי שהורו לנו רק לפיפי, ולכן כנראה לקח לי זמן להבין שהמדריכים חושבים אחרת בגלל אותו מטייל. גם הוא עצמו לא היה אשם בכך כי הם באמת היו מסריחים למדי, והיה לו נוח להניח שבתור מישהי שלא דוברת אנגלית שוטפת פשוט לא הבנתי נכון את ההוראות, והוא רק רצה לדווח על המצב למדריכים כדי שלא תווצר בעיה.

כשהבנתי שיש אי ההבנה ומה המהות שלה מיד ניסיתי להסביר למדריכים שלא השתמשתי בשירותים לא כראוי, אבל אני לא בטוחה עד כמה הם האמינו לי – לפחות לא בהתחלה, ואולי גם לא אחרי הסיבה האמיתית לריח הלא נעים של השירותים, שרצה כשמועה בין המטיילים אחרי שהמטיילים הסינית דיברו בינם לבין עצמם.

יום לאחר מכן היינו אמורים להמשיך לטייל בפארק עצמו, אבל המדריך שלנו היה עובד באיזור כמדריך סקי בחורף – והוא החליט להביא אותנו לאיזור אתר הסקי בו הוא עבד. זה היה נחמד כי היו באיזור כמה מסלולי הליכה על ההר שמשמש לסקי בחורף, ובנוסף היה בעיירה ליד מתקן ספורט עם בריכה ומקלחות ששמחנו להשתמש בהן – אבל אולי בדיעבד קצת עצוב לי שלא ראינו עוד מהפארק עצמו.

לקראת סוף היום כשהתכנסנו לאכול ארוחת ערב גילינו שהמדריך בילה את היום בחברת כמה חברים שלו שהצטרפו אלינו גם לארוחה, מה שכנראה נתן לו מוטיבציה נוספת להגיע לנקודה הזו ולא להשאר בפארק הלאומי.

ולסיום, כמה סנאים:

בתחילת שבוע שעבר אחד מהעובדים בחברה שלי נעדר כמי שהשתתף במסיבת הטבע באיזור רעים. רק במוצאי שבת הודיעו לנו רשמית שהוא נהרג שם, למרות שמשיחות בשבוע שעבר כבר עלה שלא היתה הרבה תקווה מלכתחילה למצוא אותו בין החיים אם לא קיבלו ממנו אות חיים אחרי יומיים או שלושה.

העובד הזה היה חלק מהצוות שלי בעבר, ואני חושבת שיצא לי לשוחח איתו טלפונית פעם או פעמיים מסיבות מקצועיות, אבל לא מעבר לזה, אפילו לא ברמה של שיחה מעל קפה. לכן החלטתי לא לנסוע ללוויה שלו – כי אני מרגישה שלא הכרתי אותו ברמה שזה ירגיש לי נוח.

אבל רוב הצוות שלי כן נסע. העובדים הוותיקים יהו חברים שלו, במיוחד אחד מהם. לגבי החדשים יותר, אני חושבת שרובנו לא נסענו, אבל אני מרגישה לא נעים לשאול אותם לגבי זה, במיוחד שאם הם יגידו שהם כן נוסעים אני ארגיש עוד פחות נעים על זה שאני לא נסעתי.

ואז חשבתי שבמקום העבודה הקודם שלי דברים היו שונים. היתה לנו עובדת שהלכה לעולמה אחרי מאבק במחלת הסרטן, ורבים מאיתנו (כולל אני) הגענו ללוויה שלה. אמנם לא עבדנו יחד, אבל המשרד שבו היא עבדה היה קרוב לחדר ישיבות שבו השתמשנו הרבה לישיבות, ולכן יצא לי לקשקש איתה מידי פעם. לכן היה לי קשר אישי איתה שלא היה לי עם העובד הזה, הרגשתי צורך להשתתף בלוויה שלה, והיא גם היתה חסרה לי אחריה.

את העבודה הנוכחית שלי התחלתי בערך חצי שנה אחרי שהתחילה מגיפת הקורונה, כך שהתחלית לעבוד מהבית, ועד היום אנחנו עובדים בעיקר מהבית. ואני חושבת שאולי בגלל זה יוצא לי להכיר פחות אנשים שאני לא עובדת איתם באופן ישיר, והקשר שלי איתם מאוד לא קרוב.

---

ואז נשכרתי שלפני כמה חודשים, חזרתי מביקור בוקר בחדר הכושר הביתה לעוד יום עבודה, וחשבתי לעצמי שיום אחד עוד נחזור לשגרה הקודמת שלנו.

ואז הבנתי שמבחינתי השיגרה הזו מאוד קשורה לעבודה הקודמת שלי, כי הפסקתי לעבוד בה ממש לפני הקורונה שהפרה לנו את השיגרה הקודמת, ובהרבה מובנים השיגרה שלי לא חזרה למה שהיא היתה קודם – למשל בעובדה שאני הרבה יותר עובדת מהבית מאשר בעבר.

ולכן בעצם אני מרגישה מעין חוסר שגרה כבר כמה שנים. ואולי חוסר השגרה הזה קצת מקל על ההתמודדות עם השגרה המוזרה של המלחמה.

---

יש לנו לאחרונה הרבה מאוד ריבים בבניין לגבי ניקיון. לצערי אני מעורבת בכמה מהם, למרות שאני מנסה להמלט מזה כי יש לי תחושה שהדיונים האלו הם בעיקר מצד כמה יאכנעיות זקנות ומשועממות שאוהבות את האקשן של המריבות והויכוחים ושל לצאת צודקות בכל מחיר. אולי יום אחד אכתוב על זה פוסט ארוך יותר.

אבל היום, אחרי שאתמול בערב והיום בבוקר ירדו גשמים חזקים עם רוחות, נפלו כמה עלים גדולים מעץ הדקל שגדל לנו באיזורים המשותפים. אחת מאותן נשים מחרחרות ריב צילמה אותם והעלתה אותם לקבוצת הווטסאפ של הבניין בשאלה מי אמור לנקות את זה.

נכון, זה נראה רע ולכלוך. אבל אני מניחה שזה משהו שיכול לקרות בחורף, במיוחד בגשמים החזקים הראשונים, ואפשר פשוט לקחת את הענפים האלו ולזרוק אותם לזבל, או אם הם כבדים מידי אז לכתוב בקבוצה ולבקש מאחד הגברים לרדת ולזרוק אותם לפח כשיתאפשר.

אבל אולי יש משהו קצת אופטימי בקנטרנות הזו – שאנשים שהם לא מנפגעי המתקפה הראשונית ולא קרובים מאוד לאיזורי הגבול כבר מתחילים ליצור שיגרה במלחמה הזו, בניגוד ללחץ ולחוסר הודאות שהיתה לפני שבוע, כשהיה ברור שזה לא מבצע רגיל אבל לא היה לנו ברור מה יהיה במקומו.

יש אפילו אנשים שבאים לשחק במגרש המשחקים של בית הספר ליד הבית שלי. אתמול בערב היו גם ילדים שם. כשהיתה אזעקה הם כנראה נכנסו לשטח בית הספר, ויצאו דקה או שתיים אחרי שהפיצוצים הסתיימו.

יכול להיות שזה ישתנה, במיוחד כשכנראה תהיה כניסה קרקעית לעזה. גם הרעשים בגבול הצפון לא הפכו למלחמה או מבצע כוללים, אבל הם מתחילים לאט לאט להחמיר, ואיראן כבר איימה שאם תהיה כניסה קרקעית היא תדאג להחמרת המצב.

אבל בשלב זה, יש מעין שגרה. באמצע שבוע שעבר היו כמה ימים שקטים ללא טילים לאיזור גוש דן, למרות שהחל משישי בערב נראה שהתדירות שלהן עלתה. אבל לרוב המטחים לא ממש כבדים, ונראה שבשלב זה כיפת ברזל מצליחה להתמודד איתם לא רע.